Twitter

Thursday, August 24, 2017

Parashat Shoftim - Justice, Justice

Justice, Justice
Rabbi Ari Kahn

Judges and officers shall you appoint in all your gates, which the Lord your God gives you, throughout your tribes; and they shall judge the people with just judgment. You shall not pervert judgment; you shall not respect persons, nor take a bribe; for a bribe blinds the eyes of the wise, and perverts the words of the righteous. Justice, justice shall you pursue, that you may live, and inherit the land which the Lord your God gives you. (Deut. 16:18-20)

This week's Torah portion begins with broad social concerns, namely the establishment of justice. In a sense, one may view these concerns as transcending the "religious" realm, but clearly a nation that will live in their own land requires what Rousseau called a "social contract."

As we have seen in other instances, the Torah's way of life is exceedingly broad; consequently, the Torah does not limit its legislation to "religious" issues. Torts and damages make up a significant part of the legal sections of the Torah.

Now, as the Children of Israel find themselves at the threshold of the Land of Israel, and social ideals will hopefully be translated into a utopian society on earth, Moses returns to the principles laid out in other sections of the Torah.

When it comes time to translate the theory into practice, judges will be needed to apply the law, and police will be needed to enforce the law, thus the Torah, in the verses quoted above, exhorts the people to refine social justice to unprecedented levels. Justice must not be perverted as such behavior would circumvent the entire judicial system.

There is one verse, though, that is most challenging:

Justice, justice shall you pursue, that you may live, and inherit the land which the Lord your God gives you.

Why is the term justice repeated?

* * *

LITERARY DEVICE?
One may posit that the repetition is a literary device employed for emphasis. Such usage is common. (See this week's Haftorah for four examples of such usage: Isaiah 51:12,17 52:1,11). However, the word "pursue" implies an ongoing endeavor, a striving to succeed. Why would the repetition be necessary in addition to this very strong term?

The Talmud addresses both parts of the phrase:

Our Rabbis taught: Justice, justice shall you pursue means, "You shall follow an eminent Court of Justice." (Sanhedrin 32b)

The word which the Talmud is focusing on is "pursue." How does one pursue justice? By finding a superior tribunal. The Talmud adds a proactive prescription:

Our Rabbis taught: Justice, justice shall you pursue, means, "Follow the scholars to their academies." (Sanhedrin 32b)

The message here is that the best way to avoid the necessity for justice to be meted out by the courts is to obtain a quality education. Both of these Talmudic comments expound on the word "pursue." This tradition is mirrored in the words of Rashi (based on the Sifri):

Go after a good court. (Rashi 16:20)

However, we are still mystified regarding the meaning of the doubling of the word "justice." The explanations which we have seen up to this point would still apply had the verse read, "Justice pursue" or, "Pursue justice." On the same page the Talmud cites another teaching, which directly addresses this point:

R. Ashi said: "Justice, justice you shall pursue, the first [mention of justice] refers to a decision based on strict law; the second, to a compromise."(Sanhedrin 32b)

Here we find the Talmud directly discussing the repetition of "justice." The suggestion of the Talmud is fascinating: there are, in fact, two types of justice: strict law, and compromise.

* * *

STREET JUSTICE
The Talmud further illustrates the principle with the following example:
How so? For example:

Where two boats sailing on a river meet, if both attempt to pass simultaneously, both will sink, whereas, if one makes way for the other, both can pass [without mishap]. Likewise, if two camels meet each other while on the ascent to Beth-Horon; if they both ascend [at the same time] both may tumble down [into the valley]; but if [they ascend] after each other, both can go up [safely]. How then should they act? If one is laden and the other unladen, the latter should give way to the former. If one is nearer [to its destination] than the other, the former should give way to the latter. If both are [equally] near or far [from their destination], make a compromise between them, the one [which is to go forward] compensating the other [which has to give way]. (Sanhedrin 32b)

The "justice" described here is situational, subjective. The locale is not the pristine courts of law but the mundane rivers and streets. Here, too, justice must be pursued. Finding equitable solutions to complex practical situations is part and parcel of the pursuit of justice.

When the modern State of Israel was established, the first Prime Minister, David Ben Gurion, posed the following question to various rabbis: "How does a modern secular state coexist with the religious community, which bases its existence on different values and laws?"

The Chazon Ish, arguably the most eminent rabbi of his age, responded that points of conflict could be resolved based on the Talmudic passage cited above. "When two camels meet at a narrow ledge, we must look, which of the two have been traveling longer and bearing a greater burden." The Chazon Ish concluded that this analogy certainly applies to the religious community, and that the State should therefore "step aside and respect those values carried for millennia."

We have seen the opinion that the repetition of "justice" point to different types of justice, "strict law" and "compromise." There is an alternative approach to the two types of justice, found in the writings of Rabbenu Nissim of Gerondi. In order to understand his position, let us consider a passage of Talmud he cited:

Rabbi Eliezer ben Ya'akov said: "I have heard that the court may ... pronounce sentences even where not [warranted] by the Torah; yet not with the intention of disregarding the Torah but [on the contrary] in order to safeguard it." (Sanhedrin 46a)

The teaching in the Talmud is most surprising -- how can the court punish in a manner contrary to its own rules? The mandate of the court is to judge according to the rules laid down in the Torah, and there can be no extenuating considerations for a court, which must uphold the law. Or could there be?

* * *

CHECKS AND BALANCES

In Biblical times, there was, according to Rabbenu Nissim, a system of checks and balances revolving around the king. The monarch in ancient Israel had a mandate to impose sentences outside of the normal legal establishment.

The reason for empowering the king in this way was to safeguard the spirit of the law from being trampled by strict adherence to the letter of the law. The mandate of the courts was to uphold the letter of the law, while the mandate of the king was to uphold the spirit of the law.

This dichotomy created a wonderful, balanced whole. When the courts functioned as an autonomous arm of the legal system, adhering to and enforcing every law, the danger still existed that things might "fall between the cracks." In such cases, the king would act, guaranteeing that the spirit of the law remained intact.

This system, though, has a built-in danger. By definition, the role of the king was antinomian. What prevented the king from abusing this awesome power?

Rabbenu Nissim presents a beautiful image in answer to this question. We know that there is a law that the king must carry a Torah scroll with him at all times. Rabbenu Nissim explains that the very person empowered to break the law must hold the Torah near and dear. The kings of Israel were therefore commanded to hold the Torah with them at all times, as a reminder of what was at stake.

This analysis, interesting as it may be, does not seem to provide any insight into the passage cited above in the name of Rabbi Eliezer ben Ya'akov concerning unusual measures taken by the courts.

Rabbenu Nissim explains that the Talmud is describing the situation after the abolishment of the monarchy. In the absence of the king, the role of the king reverted to the courts. Then the courts wore two hats, of upholders of the letter of the law and of safeguarders of the spirit of the law.

When a case ended according to the normative, prescribed process, the judges had to ask themselves a new question: "Was justice served?" If the answer was negative, the judges assumed the role of the king, and sought out the spirit of the law.

Again, the people entrusted with this task were those with the greatest affinity for the Torah and its values.

* * *

SETTING ASIDE THE LAW

There are times where the law must be set aside in order to upkeep the law:

It is time to work for the Lord; they have made void your Torah
(Psalms 119:126).

The Talmud uses this verse as scriptural license to adjudicate and legislate against explicit Torah laws in order to uphold the Torah:

Raba said: "The first clause of this verse can be taken as explaining the second, and the second can be taken as explaining the first ... thus: It is time to work for the Lord. Why? Because they have made void your Torah. [And] thus: They have made void your Torah. Why? Because it is time to work for the Lord." (Brachot 63)

The upkeep of a system of law, where justice thrives, is one of the goals of Torah. The Talmud goes so far as to declare that:

Every judge who judges a true judgment according to its truth even for a single hour, the Writ gives him credit as though he had become a partner to the Holy One, blessed be He, in the Creation. (Shabbat 10a)

Utilizing the Torah, and bringing its lofty ideas into this world, makes one a partner with God. But this will only be the case when the law is judged according to "truth." Using the proper tools but arriving at the wrong conclusion is not "a true judgment according to its truth."

The strict letter of the law arrived at via the judicial process may be lacking. The Sh"la haKadosh similarly explains the verse:

Justice, justice shall you pursue. It says "Justice" twice. The first is directed to the judges who judge in accordance with Torah law. There is a second "justice" for compromise or emergency decrees, which are done occasionally by a prophet or king, in order for the world to exist. Therefore, the verse concludes that you may live, and inherit the land which the Lord your God gives you. As the Sages said "Jerusalem was destroyed only because they gave judgments therein in accordance with Biblical law." (Shnay Luchot HaBrit, Shoftim 101a)

The first part of the teaching is the same as the idea we saw expressed by Rabbenu Nissim. The concluding remarks are based on a passage in the Talmud:

For Rabbi Johanan said: "Jerusalem was destroyed only because they gave judgments therein in accordance with Biblical law ... they based their judgments [strictly] upon Biblical law, and did not go beyond the letter of the law." (Bava Metzia 30b)

Strict adherence to law can be destructive. Jerusalem, the center of the Torah world, the place from which Torah is to flow forth, was destroyed because the Torah, as it was lived there, did not bring about a merger with God. Somehow, the partnership did not develop, and Jerusalem became rubble.

* * *

DIVINE JUDGMENT
Nachmanides' understanding of the verse is that one "justice" refers to earthly courts, while the other "justice" refers to the heavenly tribunal. If man does not succeed in bringing about a just world, real judgment awaits him above. Nachmanides bases his teaching on the Sefer Bahir, one of the most obscure mystical tracts:

The first justice is literal justice. This is the Divine presence ... The second justice "frightens the righteous." (Bahir section 75)

If man succeeds in attaining justice, the Divine presence, the Shechina flows. On the other hand, if man does not create a just world, Divine judgment is applied.

Justice must be strived for, not only on a national level but on an individual level, for there is a Divine reaction to man's handiwork on the individual level as well. And just as a nation may lose focus of the spirit of the law, so may the individual. This may be illustrated by the following passage:

The Halacha is always in agreement with the House of Hillel, but he who wishes to act in agreement with the ruling of the House of Shammai may do so, and he who wishes to act according to the view of the House of Hillel may do so. [He, however, who adopts] the more lenient rulings of the House of Shammai and the more lenient rulings of the House of Hillel is a wicked man. [While of the man who adopts] the restrictions of the House of Shammai and the restrictions of the House of Hillel, the Scripture says: But the fool walks in darkness (Ecclesiastes 2:14). A man should rather act either in agreement with the House of Shammai both in their lenient and their restrictive rulings or in agreement with the House of Hillel in both their lenient and their restrictive rulings. (Eruvin 6b)

We can understand why the person who religiously adheres to the lenient opinion is considered wicked: He consistently avoids developing his relationship with God by performing the minimum required of him. But wherein lies the foolishness of the person who picks the strict opinion of each side? Should he not be applauded for his zeal?

The answer is subtle yet profound: This person is no longer using law in order to relate to God, rather, he is worshiping the law itself. The letter of the law becomes his god. His sensibilities have caused him to obscure his relationship with God, which becomes dysfunctional as a result. The individual must seek truth, whether it is lenient or strict, and those who are unable to do so alone, the textually challenged, should find a spiritual master, and follow him consistently.

The Imrei Emet from the Gur dynasty brings down a teaching which relates this idea back to our Torah portion:

We [generally] do not find the Torah legislating distancing from prohibitions, for all the fences and limitations are rabbinic, only regarding falsehood is the distancing a Torah law. The Sfat Emet explained that the same idea is found regarding truth; pursing truth is a Torah law. "Go after a good court" is in actuality the mitzvah to seek truth ... Searching for the truth is dependent on the individual, and he will receive assistance from heaven ... (Imrei Emet Shmot 5688)

When man seeks truth, help comes from heaven, but the search must be sincere. When we succeed we become partners with God, for we have found truth -- which is God's seal.

Loving kindness and truth meet together;righteousness and peace kiss each other.Truth shall spring from the earth;and righteousness shall look down from heaven.Also, the Lord shall give that which is good;and our land shall yield her produce.        --  (Psalms 85:11-13)

* * *

HELP OF HEAVEN

When man seeks and finds truth here on earth, God's righteousness flows from heaven. The Sages explain these verses in a celebrated passage of Midrash:

Rabbi Simon said: "When the Holy One, blessed be He, came to create Adam, the ministering angels formed themselves into groups and parties, some of them saying, 'Let him be created,' whilst others urged, 'Let him not be created.' Thus it is written, Love and truth fought together, righteousness and peace combatted each other. Love said, 'Let him be created, because he will dispense acts of love'; Truth said, 'Let him not be created, because he is compounded of falsehood'; Righteousness said, 'Let him be created, because he will perform righteous deeds'; Peace said, 'Let him not be created, because he is full of strife.' What did the Lord do? He took Truth and cast it to the ground. Said the ministering angels before the Holy One, blessed be He, 'Sovereign of the Universe! Why do You despise Your seal? Let Truth arise from the earth!' Hence it is written, Let truth spring up from the earth (Psalms 85:12)."

Rabbi Huna the Elder of Sepphoris said: "While the ministering angels were arguing with each other and disputing with each other, the Holy One, blessed be He, created him. Said He to them: 'What can ye avail? Man has already been made!'" (Midrash Rabbah Breishit 8:5)

Man seeks truth in his own domain, which is not always a simple task. But when he succeeds, he becomes partners with God, which is something which even escapes the understanding of the angels. The pursuit of justice is the pursuit of truth. Both the individual and the society must seek justice and truth, for when we succeed the Shechina dwells among us, we become partners with God. When we seek truth, we are aided from Heaven.

But the Midrash in this week's portion teaches that there is even more at stake:
God said to Israel:

'My children, by your life, as a result of your respecting justice, I am exalted.' Whence this? As it is said, But the Lord of hosts is exalted through justice (Isaiah 5:16) 'and because you exalt Me through justice I too will act righteously and will cause My holiness to dwell amongst you.' Whence this? As it is said, And God the Holy One is sanctified through righteousness (Isaiah 5:16). 'And if you will respect both righteousness and justice I will immediately redeem you with a complete redemption.' Whence this? As it is said, Thus says the Lord: Keep justice, and do righteousness, for My salvation is near to come, and My favor to be revealed (Isaiah 66:1). (Midrash Rabbah 5:7)

In order to bring redemption we must adhere to the law -- both the letter of the law and the spirit of the law. We must find the balance between justice and righteousness.

Only someone who has a profound knowledge of law can dare overstep the letter of the law in pursuit of righteousness. Unapologetic, rigorous pursuit of truth, which will be aided from heaven, will allow us to create a society which is just and righteous. Such a society will be redeemed.

Wednesday, August 16, 2017

פרשת ראה: קדושה ריכוזית וקדושה ביזורית


פרשת ראה: קדושה ריכוזית וקדושה ביזורית

הרב ארי דוד קאהן

בפרשת ראה, משה ממשיך להכין את העם לקראת החיים החדשים בארץ ישראל. הוא מזהיר אותם שוב ושוב שלא לנכס לעצמם את דרכי הפולחן הפגאניים של יושבי הארץ, אשר עובדים את אלוהיהם ״תחת כל עץ רענן.״ במקום הביזור הפולחני הרווח בארץ כנען, משה מדגיש, עליהם לבנות מקום פולחן מרכזי; שם, ורק שם, הם יביאו קרבנות לה׳. בחינה ראשונית של האזהרות של משה עלולה להביא את הקורא להסיק שהתוקף של היהדות, הפולחן והחוויה הדתית היהודית, מוגבלים למקדש המרכזי אשר תיבנה לאחר דורות בירושלים, או למשכן אשר ימלא את תפקיד המקדש עד שזה ייבנה. אך ציווים נוספים המוזכרים בהמשך הפרשה מוכיחים שתפיסה זו של קדושה ריכוזית אינה מדויקת: אלמנט חדש של קדושה מתגלה בפרשת ראה, וקדושה זו מבוזרת יותר מכל מה שהכרנו.

ענין שנת השמיטה כבר הוצגה בתורה פעמיים קודם לפרשתנו זו: פעם אחת באופן תמציתי בפרשת משפטים[1], ופעם נוספת בהרחבה בפרשת בהר[2]. בשנת השמיטה, אנו מצווים להפקיר את השדות, הפרדסים והגנים בארץ ישראל ולהזכיר לעצמנו שהבעלות האמתית על הארץ היא של הקב״ה. במשך שש שנים, אנחנו מעבדים את האדמה ונהנים מפירותיה, אך בשנה השביעית אנחנו זוכרים שלאמיתו של דבר, אנחנו דיירים – ובעל הבית הוא ריבונו של עולם. ״בעל הבית״ מציב כללים מאד ספציפיים וברורים, ודיירים החפצים להמשיך ולחיות בארצו חייבים לכבדם. ואכן, משה מזהיר ומסביר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שעם ישראל יורש את הארץ ומוריש את שבעת העמים היושבים עליה - לא מתוקף היותם בעלי זכויות כלשהם, אלא כקיום של הברית שנכרת עם האבות[3], וכתוצאה מהתנהגות מאד לא ראויה של אותם שבעה עמים. יושבי ארץ כנען יגורשו מפני עם ישראל מהסיבה הפשוטה ביותר: הם לא צייתו לכללים הבסיסיים ש״בעל הבית״ הציב - ואם עם ישראל יפר את הברית ויתנהג כמוהם – סופה להיגלות כמוהם.[4]

אם כך, כיצד זוכים לארץ ישראל? ברור שנדרש יותר מהימנעות מעבודת אלילים. הקב״ה דורש שנבנה חברה צודקת, והאלמנט החדש של קדושה שבפרשתנו מכוון למטרה זו בדיוק: ״שמיטת כספים,״ או בלשון מעט יותר מודרנית, מחיקת חובות, בתום שנת השמיטה.[5]
בשנה השביעית, אסור לעבוד את האדמה; אפילו גידולים הצומחים מאליהם נחשבים כהפקר. רק כך נוכל להפנים את הרעיון המרכזי: הארץ אינה שייכת לאף אחד מאתנו. ברם, בעיה ״קטנה״ עלולה להיווצר כתוצאה מהשבתת העבודה החקלאית במשך שנה שלמה: הישרדות. האיכר מפקיר את אדמותיו; כל מי שזקוק לגידולי שדותיו יכול לבא וללקט כפי צרכו בשנה השביעית. הנטל של שמירת מצות השמיטה נופלת לחלוטין על כתפיו הצרות של החקלאי היהודי. גם אם יחסוך במשך שש שנים על מנת לשרוד את שנת השמיטה, שנה שלמה ללא הכנסה יעמיד אותו בפני קושי כלכלי עצום.

ובדיוק למצב הזה מכוונות המצוות של הלוואה ושמיטת כספים – יצירת חובות ומחיקתן. מי זקוק להלוואה יותר מהחקלאי נטול ההכנסות בשנה השביעית?[6] ומי יותר מתאים ללוות לו את הכסף הדרוש למחייתו בשנת השמיטה מאשר אחיו היהודי אשר אינו עוסק בחקלאות, ואשר פרנסתו בשנה השביעית אינה נפגעת – ואולי אף משגשגת משום שבאותה שנה הוא אוכל חינם מיבול הארץ? במשך שנת השמיטה, תושבי הערים צוברים חסכונות; שנת השמיטה מאפשרת לכל מי שאינו עוסק בחקלאות להתחזק כלכלית על ידי צמצום ההוצאות. אך החקלאי חווה את שנת השמיטה באופן הפוך: בכל יום שעובר, חסכונותיו מתדלדלים, ומצבו הכלכלי מתערער והולך. פרשת ראה נותנת מענה למשק היהודי: מצוות השמיטה, ההלוואה, ושמיטת הכספים מחזירים איזון למערכת הכלכלית של ארץ ישראל. והרי הצורה השורשית והראשונית ביותר של צדק חברתי, ושל חלוקת ההון באופן יותר שוויונית: בשנת השמיטה, הרווחים שנצברו מלקיטת סחורה חקלאית חינם מוחזרים לחקלאים על מנת לסייע להם בשנה שאין בה סחורה בפירות האדמה.  בדרך זו הנטל של השבתת המשק החקלאי והפקרת הקרקעות אינו נופל על החקלאים בלבד. לכל שאר העם מוטלת החובה – והזכות – להשתתף במצות המשיטה על ידי מתן הלוואות לחקלאים נזקקים באותה שנה, ולהשמיט את ההלוואה בתום שנת השמיטה.

אל לנו להחמיץ את המסר הסמוי הגלום במצות שמיטת כספים: כשם שארץ ישראל ופירותיה קדושים, ושייכים, בסופו של דבר, לקב״ה, כך גם ההון הנצבר על ידי יושבי הארץ. בין אם בית אב מתפרנס מעבודת האדמה או מסחורה, מחקלאות או מתעשייה – הפרנסה היא מאת ה׳, וההון הנצבר – בדיוק כמו האדמה עצמה – היא שלו. שני הציוויים – שמיטת הארץ ושמיטת כספים – נובעים מאותו מקור, ובשניהם הקב״ה שולח לנו מסר זהה: אבינו שבשמים הוא הזן והמפרנס הבלעדי.

הלל הזקן, מגדולי חכמי המשנה, היה מודע למסר הגדול של מצוות השמיטה. ולכן, על מנת לשמור את הרוח והכוונה של שני המצוות גם יחד, הוא תיקן את תקנת הפרוזבול[7] –תקנה מושמצת בפי רבים אשר לא מבינים את יסודותיה וכוונותיה. בתקופה שבו רב העם לא ישב בארץ ישראל, הלכות השמיטה נשמרו מתוקף גזרה דרבנן; במצב שבו מיעוט העם יושב בנחלתו, אין דיני שמיטה נהוגים מכוח מצוה דאורייתא.[8] במצב דברים זה, מערכת מחיקת החובות של מצות שמיטת כספים עמדה בפני קריסה, ורבים נמנעו מלהלוות כספים ליהודים קשיי יום בשנת השמיטה. הלל ביסס את תקנת הפרוזבול על פרצה קיימת בהלכות שמיטה, אשר אפשרה לבעלי חוב להפקיד בידי בית הדין את שטר החוב, ובכך, להוריד מעצמם את נטל הפדיון. זאת מכיוון שחובות אשר הופקדו בבית הדין אינם נשמטים בתום השנה השביעית.[9] על ידי תקנת הפרוזבול, הלל מצא דרך לאפשר לבעלי חוב לעקוף דין דרבנן (שמיטת כספים בתום שנת השמיטה) על מנת לקיים מצוה דאורייתא של הלוואה לנזקקים. במלים אחרות, על ידי תקנת הפרוזבול, אותם רבנים אשר הורו ללווים לבטל הלוואות הם אלו אשר גם הציבו גבולות על רמת הסיכון של מלווים פוטנציאליים.

בימינו , צצה אופנה חדשה של לעג לממסד הרבני, בטענה שהוא מצליח למצוא, לנצל – ואפילו לייצר יש מאין -״פרצות״ נוחות בהלכה. ציניקנים מהסוג הזה נהנים מאד להצביע על תקנת הפרוזבול כראיה שהרבנים יכולים להפוך את התורה על ראשה כרצונם, ולכופף את ההלכה כאות נפשם. רש״י, ועוד רבים וטובים מבין הראשונים והאחרונים, אינו מסכים אם הגישה הצינית הזאת: הוא הסביר שהחידוש של הלל הזקן היה בכך שהוא הפעיל עקרון הלכתי קיים מתחום ההלוואה – עקרון שתוקפו מדאורייתא - על דין דרבנן. לא היה כאן מקרה של התערבות בקיום או אי-קיום של דין דאורייתא; אדרבא. הפרוזבול אפשר החזרת כספים לבעלי חוב, תוך רצון לקיים מצוה דאורייתא של הלוואה.

מצוות השמיטה יוצרות איזון חברתי: כאשר הנטל הכלכלי של שמיטת הארץ מתפזרת בין חלקי המשק השונים, נוצרת ערבות הדדית – ולכן מצות שמיטת כספים היא הצד השני של מטבע שמיטת הארץ. כאשר הן נשמרות כשני חצאים של מערכת כלכלית אחת שלמה, מצות שמיטת הארץ ומצות שמיטת כספים משמרים את המארג העדין של החברה היהודית, ובו בזמן מאירים בזרקור את סוד קיומנו ושגשוגנו: הארץ היא של ה׳. נוכחותנו והמשך הצלחתנו בארץ תלויים בחסדי ה׳ – ובנכונות שלנו לבנות ולטפח חברה מתוקנת וקדושה המבוססת על עקרונות של ערבות הדדית.


[1]  שמות פרק כג, י-יא
(י) וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ: (יא) וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ:
[2]  ויקרא פרק כה, א-ז
(א) וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר: (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַהֽ': (ג) שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ: (ד) וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה֑' שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר: (ה) אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ: (ו) וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ: (ז) וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל: ס
[3]  דברים פרק ז
(ז) לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכָּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק ה' בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל־הָעַמִּֽים:
(ח) כִּי֩ מֵֽאַהֲבַ֨ת ה׳ אֶתְכֶ֗ם וּמִשָּׁמְר֤וֹ אֶת־הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם...
[4]  דברים פרק ט, ד-ה
(ד) אַל־תֹּאמַ֣ר בִּלְבָבְךָ֗ בַּהֲדֹ֣ף ה֩' אֱלֹהֶ֨יךָ אֹתָ֥ם׀ מִלְּפָנֶיךָ֘ לֵאמֹר֒ בְּצִדְקָתִי֙ הֱבִיאַ֣נִי ה֔' לָרֶ֖שֶׁת אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וּבְרִשְׁעַת֙ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֔לֶּה ה֖' מוֹרִישָׁ֥ם מִפָּנֶֽיךָ: (ה) לֹ֣א בְצִדְקָתְךָ֗ וּבְיֹ֙שֶׁר֙ לְבָ֣בְךָ֔ אַתָּ֥ה בָ֖א לָרֶ֣שֶׁת אֶת־אַרְצָ֑ם כִּ֞י בְּרִשְׁעַ֣ת׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מוֹרִישָׁ֣ם מִפָּנֶ֔יךָ וּלְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע ה֙' לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב:
[5]  דברים פרק טו, א-יא
(א) מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה: (ב) וְזֶה֘ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־ אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽהֽ': (ג) אֶת־הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ: (ד) אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ ה֔' בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ: (ה) רַ֚ק אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: (ו) כִּֽי־ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ: ס (ז) כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן: (ח) כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ: (ט) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֘ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־ה֔' וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא: (י) נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ: (יא) כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ: ס
[6]  חזקוני דברים פרשת ראה פרק טו פסוק ב
לא יגש המשה את רעהו ואת אחיו כי קרא הלוה שמטה לשדותיו לשם שמים ואין לו במה יפרע ואינו זורע ואינו קוצר, אבל בשאר שנים אדם זורע וקוצר ואם המלוה דוחקו אומר לו המתן לי עד שאמכור את תבואתי.
[7]  משנה מסכת שביעית פרק י משנה ג
פְּרוּזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוּל:
[8]  רש"י מסכת גיטין דף לו עמוד א
בשביעית בזמן הזה - והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא ואף על גב דהלל בבית שני הוה סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרינן בערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במסכת גיטין בירושלמי מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית אבל בת"כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג ואומר אני שהוא מחלוקת.
[9]  משנה מסכת שביעית פרק י משנה ב
...הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וִהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין: