Twitter

Thursday, May 10, 2018

Parshiot B’har Bchukotai The Sinai Experience


Echoes of Eden
Rabbi Ari Kahn
Parshiot B’har Bchukotai
The Sinai Experience

The most familiar verse in the Torah is the oft-repeated “And God spoke to Moshe,” appearing some 75 times; occasionally, a location is added to give context to a particular communication. For the most part, though, other than the first verse of the book, Vayikra has been devoid of geographic or chronological references, which serves to make the opening verse of Parashat B’har, the penultimate parashah of Vayikra, even more eye-catching: “And God spoke to Moshe at Mount Sinai…” Why, at this particular juncture, is Sinai mentioned?

The verses that follow this anomalous introduction are an expansion of the laws of the sabbatical year, which appeared earlier, albeit in abbreviated form, in the book of Shmot. In the iteration here in Parashat B'har, the sabbatical year serves as an introduction to the laws of the jubilee: Every seventh year the land must lay fallow, reminding the farmer that ultimately, everything is owned by God.  At the conclusion of seven sabbatical cycles, in the fiftieth or jubilee year, land returns to its ancestral owners, and the cycle begins again. If the original owner of the land is deceased, we are commanded to call upon the relatives of the deceased in order to fulfill the requirements of the jubilee cycle. In this context, the prohibition of usury is introduced: 

If your brotheris in a dire situation…do not exact from him advance or accrued interest; fear your God. Let him live by your side as your brother. (Vayikra 25:35,36)

The prohibition and its rationale are equally clear: Usury is not immoral per se; it is inappropriate when the borrower is your brother. Brothers do favors for brothers; brothers lend a helping hand, and brothers don’t charge brothers interest.

So much of the book of Vayikra focuses on the holiness of the rites and rituals performed in the Mishkan that we might erroneously conclude that there, and only there, is where holiness resides – until we come to the "surprise ending" of Vayikra. The sudden shift of focus, away from the Mishkan (the precursor of the Beit HaMikdash) and out over all of the Land of Israel, forces us to reconsider the nature of holiness.

Parashat B'har and the laws of the sabbatical and jubilee, usury and familial responsibility, offer a new perspective on holiness; perhaps even more importantly, these laws offer a new perspective on our proximity to holiness and our ability to access holiness and make it a part of our lives. The consequences spelled out for breaching these particular laws – exile – leave no room for doubt: While there are remedies for breaching the holiness of the Mishkan, while those who are in a state of impurity may be distanced from the holy compound, the consequence for failing to respect the sanctity of the sabbatical and jubilee years and the norms of social responsibility they engender is far more dire. The Holy Land will not tolerate such behavior. 

With this understanding, we may approach an answer to the textual problem with which we began: The laws of sabbatical and jubilee observance and the prohibition against usury are prefaced by the unusual reference to Mount Sinai precisely because these laws institutionalize the Sinai experience.

When the Israelites arrived at Mount Sinai, the verses describe the unique experience of unity as a defining moment in our spiritual and national history. In Rashi's words, the nation camped at the foot of Mount Sinai was “as one person with one heart.” (Rashi, Shmot 19:2) The mountain itself was, in that shining moment, the holiest place on earth – and that holiness was later transferred to the Mishkan, and later to the Beit HaMikdash (see Ramban). That is the central theme of the book of Vayikra – up to the first verse of Parashat B'har. When the laws of sanctity of the Land of Israel are linked to Mount Sinai, we understand that the holiness of Mount Sinai is not limited to the Mishkan; it exists in all of the Land of Israel. And when this holiness is framed as the introduction for laws of social responsibility, the other aspect of the Mount Sinai experience, the aspect of unity, becomes much more than a one-time experience. The laws of Parashat B'har teach us to translate that experience into action. Just as the laws transmitted throughout the book of Vayikra teach us that the Mishkan is a recreation of the holiness of Mount Sinai, the laws transmitted in Parashat B'har allow us to recreate the unity we experienced at Mount Sinai and make it a part of everyday life in the Holy Land. 

Living in the Land of Israel is the continuation of the Revelation at Sinai. Holiness is not confined to the Mishkan; it is embodied in every inch of the Land of Israel, and it is rooted in the lives we lead, in our relationships, and in the unity and mutual responsibility with which we conduct our personal and public affairs. While the laws of sabbatical years, jubilee observance, and social welfare are effective tools for building a healthy economy, the rationale behind them goes far beyond pragmatism: Our lives, particularly in the Holy Land, can generate holiness, and we elevate our selves and our society when we treat one another as brothers and sisters should. This is how the holiness of Mount Sinai continues to reverberate and to energize, to uplift and inspire - not only in the Mishkan, but in the lives we live, particularly in the Land of Israel.  

© Rabbi Ari Kahn 2018
For more essays and lectures on Parshiot Behar & Bechukotai



Sunday, May 6, 2018

Audio and Essays Parashiot Behar & Bechukotai

Audio and Essays Parshiot Behar & Bechukotai



YouTube:





Speaker:  
Speaker:  
Speaker:  
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 

Laws and Consequences

Speaker: 

We Are One

Speaker: 

The Metamorphosis of Rabbi Shimon Bar Yochai

Speaker: 

Cosmic Harmony 

Speaker: 
Speaker: 

Living and Loving

Speaker: 
Speaker: 
Speaker:  Rabbi Ari Kahn

Speaker: 

Behar
·       Seasons in the Sun (5776)
·       Dayenu! (5775)
·       Living and Loving (5774)
·       A Time to Trust (5760)
Bechukotai
·       Coming Home (5770)
·       Standing Tall (5769)
·       The Omer (5761)
·       The Great Rebuke (5760)


-->

Monday, April 2, 2018

Reflections on the Rav, on his Yahrzeit

Reflections on the Rav, on his Yahrzeit


1.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תס:א
אין לשין  מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי א"י, ולא על ידי חרש שוטה וקטן.
2.    טור אורח חיים הלכות פסח סימן תס         
אין עושין המצות ע"י עכו"ם חרש שוטה וקטן והכי איתא בשאלתות לשה עכו"ם לעיסה או חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור נינהו אף על גב דאפייה ישראל בר דעת ועבד בה שימור בשעת אפייה לא נפיק בה ידי חובתו א)וכ"כ רב כהן צדק לצאת ידי חובתו בליל ראשון אינו אלא א]במצה שאפאה ישראל לשם מצה דכתיב ושמרתם את המצות עד שיהא שימור לשם מצה ורב האי גאון כתב מצה שאפאה עכו"ם בפני ישראל ע"י שימור כתיקונה מותר לישראל לאוכלה ובעלי מעשה וחסידים מחמירין על עצמם כגאונים המחמירין ולשין בעצמם ואופין כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה לכן מצוה על כל אדם להשתדל בעשיית המצות ובאפייתן וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל היה משתדל בהן ועומד על עשייתן ומזרז העוסקים בהן והיה מסייע בעריכתן
3.    בגדי ישע סימן תס [שו"ע סעיף א]
אין לשין מצות מצוה וכו'. דבעינן שימור לשמה דאמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצוה וזהו דעת השאלתות לא נפיק י"ח אלא במצה דמינטרא מחימוץ מן כד מיא נפיל עליה ואי אמטינהו לחיטי עכו"ם חש"ו לא נפיק י"ח ע"כ אפילו אפאה בפני ישראל ושמרה כהלכתה לא מהני שצריך לעשותה לשמה, והמג"א הביא דיעות אי מהני ישראל עומד על גבו ורבו בזה דיעות, והרב"י הביא ר"י ז"ל שכתב דמחלק דכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח כוונת העומד ע"ג ככונת העושה מעשה דה"ל כשלוחו אבל דבר שא"א לעשות ע"י שליח לא מהני כוונת העע"ג ככוונת העושה ובזה מתרץ כמה קושית התוס' בגיטין דף כ"ב ע"ב ע"ש, ולכתחלה יזהר לצאת ידי כל הדיעות לעשות ע"י אנשים גדולים ובני מצוה ויזרז שיהיה כוונת עשייתן לשם מצה הן בלישה ועריכה והן באפייה כשיתנם לתנור יהיה נתינתן לשם מצות מצה כהלכתה וכן ביציקת מים לעיסה עושין ע"י תינוקות יש ליזהר גם בזה:
4.   רא"ש מסכת פסחים פרק ב
ונהגו באשכנז וצרפת לשומרן *משעת טחינה לפי שאז מקריבין אותן אל המים שטוחנן ברחים של מים. רב אלפס כתב ומיבעי ליה לנטורי קמחא דפסחא משעת קצירה דכתיב ושמרתם את המצות. ובשאלתות [פ' צו סי' ע"ה] כתב לא נפק אינש ידי חובתו אלא במצה דמינטר ליה מחימוץ מן(ת) דנפלה מיא עילויה(א) והיכא דאמטינהו לחיטין נכרי חרש שוטה וקטן לא נפיק ידי חובתו.(ב) אי נמי לשה לעיסה נכרי חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור אינון ואף על פי דאפייה ישראל בר דיעה ועביד בהו שימור בשעת אפייה לא נפיק ידי חובתיה. ורב כהן צדק ז"ל כתב לצאת ידי חובה בלילה הראשונה אינה(ג) אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה שנאמר ושמרתם את המצות עד שתהא משומרת לשם מצה. ורב האי גאון ז"ל כתב מצה שאפאה נכרי לפני ישראל על ידי שימור כתקונה מותרת לישראל לאוכלה. ובעלי מעשה וחסידים והתמימים מחמירין על עצמן(ד) כגאונים המחמירין ולשין ואופין בעצמן כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה:
5.   שאילתות דרב אחאי פרשת צו שאילתא עו
ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן הזה מניין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה לדורות ולא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמינטר לה מחימוץ לשום מצה מכי נפלין מייא עליה והיכא דאמטינהו לחיטי גוי או חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור נינהו אינ' לשה לעיסה גוי חרש שוטה וקטן אף על גב דאפינהו ישראל בר דיעה ועביד לה שימור בשעת אפייה לא נפיק ידי חובתיה ואי לית ליה למיכל כוליה סעודתא מהאיך דמנטר אכיל ברישא מהאיך דלא מינטרא והדר אכיל כזית מהאי דמנטר ומברך אמרור ואכיל והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי ונפיק ידי חובתיה.
6.    תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לח עמוד א
חלת תודה ורקיקי נזיר וכו'. מנא הני מילי? - אמר רבה: דאמר קרא תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לח עמוד ב  ושמרתם את המצות - מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח. רב יוסף אמר: אמר קרא שבעת ימים מצות תאכלו - מצה הנאכלת לשבעת ימים, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה. תניא כוותיה דרבה, ותניא כוותיה דרב יוסף. תניא כוותיה דרבה: יכול יצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר - תלמוד לומר ושמרתם את המצות - מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח.
7.    רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ט 
חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁעָשָׂה אוֹתָן לְעַצְמוֹ, אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן:  שֶׁנֶּאֱמָר "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַמַּצּוֹת" (שמות יב,יז)--מַצָּה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן מַצָּה בִּלְבָד, הִיא שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ; אֲבָל זוֹ, מִשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן הַזֶּבַח.  וְאִם עֲשָׂיָן לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, הֲרֵי זֶה יוֹצֶא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ:  שֶׁהָעוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, בְּדַעְתּוֹ שְׁאִם לֹא יִמָּכְרוּ יֹאכַל אוֹתָן; וְנִמְצָא בְּשָׁעַת עֲשִׂיָּתָן, שְׁמָרָן לְשֵׁם מַצָּה.
8.    רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת סוכה דף ט עמוד א
שם. תוס' ד"ה סוכה. ז"ל: בירושלמי תני כו' מצה ישנה פלוגתא דב"ש וב"ה, א"ר, דברי הכל הוא, מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברי הוא שלא דקדק בה, עכ"ל. לפי הירושלמי רק ב"ש דרשו עשיית מצה לשם פסח. אולם אליבא דב"ה, גם המצה שאינה עשויה לשמה כשרה למצוה. ולמסקנת הירושלמי, גם לב"ה אין לאכל מצה ישנה בפסח, אך לא משום חסרון לשמה אלא מפני החשש שלא דקדק בה לשמרה מחמוץ.
והנה הירושלמי חולק לכאורה על סוגיא מפורשת בתלמוד בבלי במסכת פסחים (לח א), דאיתא התם: חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצא בהן, מנה"מ, אמר רבה דאמר קרא ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח, עכ"ל. לפי פשטות הסוגיא בפסחים יש דין של שמירת המצה לשמה בעשיית מצות מצוה לפסח. וכן פירש רש"י שם בד"ה ושמרתם, וז"ל: כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצוה כו' דבעינן שמור לשם מצוה, עכ"ל.
אכן נראה שהרמב"ם חולק בזה על רש"י, ואליביה ניתן לומר שאין מחלוקת בין הירושלמי והבבלי. (ביאור זה בשיטת הרמב"ם הוא מפי אביו של מו"ר שליט"א הגאון ר' משה זצ"ל א) ז"ל הרמב"ם (פ"ו מחמץ הל"ט): חלות תודה ורקיקי נזיר שעשו אותן לעצמן אין יוצאין בהן שנאמר ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לענין מצה בלבד הוא שיוצאין בה אבל זו משתמרת לענין הזבח, עכ"ל. הגר"מ זצ"ל ביאר, דלרמב"ם, הלשמה של לשם זבח הוא הפוסל את המצה אבל - בניגוד לרש"י - אין לרמב"ם דין שהשומר את המצה צריך לכוון לשם מצוה. הוכחה נוספת לכך הביא הגר"מ זצ"ל ממה שבכל הלכות חו"מ אין הרמב"ם מצריך שמירת המצות של מצוה לשמה. אילו היה סובר הרמב"ם כרש"י בודאי לא היה עובר בשתיקה על הלכה יסודית כזאת, וע"כ, שלרמב"ם, אין צורך לשמר את המצות לשמה - שלא כרש"י….אמנם לפי ביאורו של הגר"מ זצ"ל לק"מ. לרמב"ם, אין דין שמור לשם מצוה שמעכב בהכשרן של מצות מצוה. אך הדין הוא שמצות המשומרות לתכלית אחרת כמו לשם זבח או לכלבים נפסלו. ובכן מצות הנלושות במי פרות, אף על פי שאין בהן קיום שמירה לשמה, לא נפסלו ע"י שמירה פסולה. לפיכך פוסק הרמב"ם שיוצאים בהן מצות מצה. אליבא דהרמב"ם ליכא קושי בדברי הירושלמי ופוסק כב"ה שם שמצות מצוה כשרות גם בלי שמירה בכוונה לשם חובת מצה.
ב - דרך אגב, לפי הרמב"ם, ע"פ ביאורו של הגר"מ זצ"ל, יוצא, שמצות הנילושות והנאפות במכונה מקמח השמור משעת קצירה כשרות למצוה, שכן נאפו לצורך אכילת אדם, ושמורות הן מחמוץ. גם לא נפסלו בשמירה לשם זבח או בשמירה לכלבים. ובניגוד לשיטת רש"י, אין לרמב"ם הדין שרק שמירה לשם מצת מצוה ולשם קיום מצות אכילה מכשרת את המצות למצוה.