פרשת וַיֵּרָ֤א התשפ״ד --- Don’t Look Back

 פרשת וַיֵּרָ֤א התשפ״ד

הרב ארי דוד קאהן                                                          ari.kahn@biu.ac.il

Don’t Look Back

 

1.    בראשית פרק יח פסוק א - ב (פרשת וירא)

(א) וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה֔' בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם: (ב) וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְאוַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה:

2.    בראשית פרק א (פרשת בראשית)

(ד) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ: (ה) וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד: …(י) וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב: …(יב) וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב: (יג) וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שְׁלִישִֽׁי: … (יח) וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב: (יט) וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם רְבִיעִֽי:… (כא) וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב: (כב) וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ: (כג) וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם חֲמִישִֽׁי: …(כה) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב: (כו) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ:… (לא) וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי: 

3.    בראשית פרק ו פסוק א - ה (פרשת בראשית)

(א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם: (ב) וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ: (ג) וַיֹּ֣אמֶר ה֗' לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה: (ד) הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֘ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם: פ מפטיר (ה) וַיַּ֣רְא ה֔' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם:

4.    בראשית פרק ו פסוק יב (פרשת נח)

(יב) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ: ס

5.    בראשית פרק ח פסוק יג (פרשת נח)

(יג) וַ֠יְהִי בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ־מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה:

6.    בראשית פרק ט פסוק כ - כג (פרשת נח)

(כ) וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם: (כא) וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה: (כב) וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ: (כג) וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ:

7.    בראשית פרק יב פסוק ז (פרשת לך לך)

(ז) וַיֵּרָ֤א ה֙' אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַה֖' הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו:

8.    בראשית פרק יט (פרשת וירא)

(א) וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה:…(יז) וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־ הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה: (יח) וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי: (יט) הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֘ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲ֖יוֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי: (כ) הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣וא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי: (כא) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ: (כב) מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֽוֹעַר: (כג) הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה: (כד) וַֽה֗' הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת ה֖' מִן־הַשָּׁמָֽיִם: (כה) וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה: (כו) וַתַּבֵּ֥טאִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח: (כז) וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י הֽ': (כח) וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן: (כט) וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט:

9.    רש"י בראשית פרק יט פסוק כח (פרשת וירא)

כבשן - חפירה ששורפין בה את אבנים לסיד, וכן כל כבשן שבתורה:

10.                 שמות פרק יט פסוק יח (פרשת יתרו)

וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵי אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו ה֖' בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָהָ֖ר מְאֹֽד:

11.שמות פרק ג פסוק א - ט (פרשת שמות)

(א) וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה: (ב) וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ ה֥'אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל: (ג) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה: (ד) וַיַּ֥רְא ה֖' כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי: (ה) וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא: (ו) וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־ הָאֱלֹהִֽים: (ז) וַיֹּ֣אמֶר ה֔' רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו: (ח) וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֘ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־ מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי: (ט) וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם:

12.בראשית פרק יא פסוק ג (פרשת נח)

וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר:

13.רש"י בראשית פרק יא פסוק ג (פרשת נח)

ונשרפה לשרפה - כך עושין הלבנים שקורין טיולי"ש בלע"ז [רעפים], שורפים אותן בכבשן:

14.בראשית פרק יא פסוק כח (פרשת נח)

וַיָּ֣מָת הָרָ֔ן עַל־פְּנֵ֖י תֶּ֣רַח אָבִ֑יו בְּאֶ֥רֶץ מוֹלַדְתּ֖וֹ בְּא֥וּר כַּשְׂדִּֽים:

15.רש"י בראשית פרק יא פסוק כח (פרשת נח)

על פני תרח אביו - בחיי אביו. ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים.

16.רש"י בראשית פרק יט פסוק יז (פרשת וירא)

אל תביט אחריך - אתה הרשעת עמהם,^נ ובזכות אברהם אתה^ס ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול:

17.רשב"ם בראשית פרק יט פסוק יז (פרשת וירא)

(יז) אל תביט אחריך - בשביל צער חתניך שבעיר. ועוד כי המביט אחריו מתעכב בדרך. גם שלא להסתכל במלאכים ובמעשיהם שלא לצורך, כדכת' מות נמות כי י"י ראינו, וכן ביעקב כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי:

18.אבן עזרא בראשית פרק יט פסוק יז (פרשת וירא)

אל תביט אחריך אתה וכל אשר לך, וכן לא תאכל ממנו (ברא' ב, יז):

19.חזקוני בראשית פרק יט פסוק יז (פרשת וירא)

אל תביט אחריך בשביל צער חתניך שבעיר ורוץ מהרה לדרכך ואל תפסיק להסתכל אנה ואנה כי הענן עולה ובו אש וגפרית ומתפשט בכל הארץ. אל תביט הזהיר לו ולכל אשר לו ולכך לקתה אשתו. ודוגמא זו מצינו בפרשת בראשית ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו משמע שלא תאכל אתה וכל אשר לך ולכך לקתה חוה.

20.פרקי דרבי אליעזר פרק כה

כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, הַכֹּל בְּמִדָּה, כְּשֵׁם שֶׁהֶחֱזִיק לָהֶם בְּיָדָם שֶׁלֹּא כִרְצוֹנָם וְהִכְנִיסָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, כָּךְ הֶחֱזִיקוּ בְיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנוֹתָיו וְהוֹצִיאוּם בַּחוּץ.^(עג) וְאָמַר לָהֶם אַל תַּבִּיטוּ אַחֲרֵיכֶם,^(עד) שֶׁהֲרֵי יָרַד שְׁכִינָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ.^(עה) עִדִּית אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט^(עו) נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנוֹתֶיהָ^(עז) הַנְשׂוּאוֹת בִּסְדוֹם, וְהִבִּיטָה אַחֲרֶיהָ לִרְאוֹת אִם הָיוּ הוֹלְכוֹת אַחֲרֶיהָ אִם לָאו.^(עח) וְרָאֲתָה אַחֲרֶיהָ הַשְּׁכִינָה, וְנַעֲשִׂית נְצִיב מֶלַח,^(פ) וַעֲדַיִן הִיא עוֹמֶדֶת, כָּל הַיּוֹם לוֹחֲכִים אוֹתָהּ הַשְּׁוָרִים^(פא) וְיוֹרֶדֶת עַל רַגְלֶיהָ,^(פב) וּבַבֹּקֶר צוֹמַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר [שם כו] וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.

21.רמב"ן בראשית פרק יט פסוק יז (פרשת וירא)

(יז) אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר - שיעור הכתוב אל תעמוד בכל הככר ואל תביט אחריך אחר שתנצל, כי עד היות לוט בהר לא תרד עליהם רעה. ובעבור כן אמר ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה, בהיותי בככר, כי אתה לא תאריך לי רק מעט כאשר אמרת מהר המלט:

ואמר רבי אברהם אל תביט אחריך, אתה וכל אשר לך, וכן לא תאכל ממנו. ומה צורך לזה, ואין העונש בכאן מפני שיעברו על אזהרת המלאך, אבל הוא הזהירם מדעתו שיגיע להם עונש בהבטה ההיא, והוא הזהיר את לוט לזכותו, וכל השומע ונזהר הוא את נפשו הציל:

וענין איסור ההבטה אמר רש"י אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצל, אינך רשאי לראות בפורענותן. ועוד בו ענין, כי הראות באויר הדבר ובכל החליים הנדבקים, יזיק מאד וידביקם, וכן המחשבה בהם, ולכן יסגר האיש המצורע וישב בדד (ויקרא יג מו). וכן נשוכי חיות השוטות ככלב השוטה וזולתו, כאשר יראו המים וכל מראה יחזו בהם דמות המזיק וישתטו וימותו, כמו שאמרו במסכת יומא (פד א), והזכירוהו אנשי הטבע. ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח, כי באתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהן מן השמים ודבקה בה: וקרוב אני לומר, כי בהשחית ה' את הערים האלה היה המלאך המשחית עומד בין הארץ ובין השמים נראה בלהב האש, כענין במלאך המשחית אשר ראה דוד (דהי"א כא טז), ולכן אסר להן ההבטה:ובפרקי דרבי אליעזר (כה) כענין הזה, אמרו להם, אל תביטו לאחוריכם שהרי ירדה שכינתו של הקדוש ברוך הוא להמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. עירית אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום, והביטה לאחריה לראות אם הולכות הן אחריה וראתה אחורי השכינה ונעשית נציב מלח:

22.נחלת יעקב בראשית פרק יט פסוק יז (פרשת וירא)

(יז) אל תביט אחריך. ותבט אשתו מאחריו (פס' כו), ופרש"י מאחריו של לוט. והוא תמוה, על מה הזהיר שלא יביט אחריו. ומה שפרש"י שאינך כדאי לראות בפורעניות, ג"כ הוא תמוה שהרי כל העולם ראו מפלתם, ולמה יגרע הוא. לזה נראה, כי מקודם נאמר ויתמהמה ויוציאו (פס' טז), שאין זה מדרך האדם החרד להציל נפשו להתמהמה במקום סכנה. אך הסיבה בזה נראה, דרש"י פי' בפ' קרח (טז, ז) וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, ותירץ שראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו וכו'. אלמא דכל שעתיד לצאת ממנו דבר גדול הוא מובטח. וכן מצינו במשה שהרג את המצרי ויפן כה וכה וירא כי אין איש (שמות ב, יב), ופירש"י שראה שאין עתיד לצאת ממנו איזה דבר חשוב. וזה היה ג"כ בלוט מחמת שראה שעתיד לצאת ממנו שלשלת גדולה, שני פרידות טובות רות המואביה ונעמה העמונית ומלכות בית דוד, והיה מובטח, לזאת לא הי' קשה עליו ההתמהמות במקום סכנה. ולזה אמר לו המלאך "אל תביט אחריך", פי' לא תסמוך על מה שעתיד לצאת ממך, אל תביט לזה ו"פן תספה" בעון העיר. לזה אתי שפיר הלשון שפרש"י ותבט אשתו מאחריו של לוט. היינו שראתה מה שיצא אחריו של לוט וסברה שממנה יהיה, ובזה סמכה עצמה באיזו התמהמות. ולכך "ותהי נציב מלח", דהיינו שנענשה בעונש שנאמר בפ' נצבים (כט, כב) גפרית ומלח שריפה כל ארצה וכו'. [נכתב כאן בצידו בכתי"ק רבינו: אח"כ אמרו לי שכבר נדפס בס' מהר"ש אסטרפאלי וספר זה אינו ת"י]. וזהו כוונת רש"י בזה שפירש שאין אתה כדאי לראות בפורעניות, פי' כי בוודאי צדיק גדול אינו ירא אף ממיתה כי תקרב אליו ויכול לעמוד בתוך הפורעניות ויהא ניצול, אבל אתה "אינך כדאי לראות בפורעניות ותנצל", פי' שתהי' בתוך הפורעניות ותראה ותנצל. לזאת התרחק הרבה בשעה שתבוא הפורעניות ותוכל להנצל:

23.תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט עמוד ב

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ? אָמַר לוֹ, אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי, אָמַר לוֹ, חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב לְסוֹף שְׁמוֹנֶה [עֶשְׂרֵה] שׁוּרוֹת, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם אוֹמְרִים, תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ. חָזַר וּבָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה, וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי? אָמַר לוֹ, שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶרְאִיתַנִי תּוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ, חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. חָזַר לַאֲחוֹרָיו, וְרָאָה שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בְּמָקוֹלִין. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמַר לוֹ, שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי:

24.בראשית פרק כב (פרשת וירא)

(א) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי: (ב) וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֙ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ: (ג) וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱלֹהִֽים: (ד) בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק: … (י) וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ: (יא) וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ ה֙' מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי: (יב) וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי: (יג) וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ: (יד) וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא ה֣'׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר ה֖' יֵרָאֶֽה: (טו) וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ ה֖' אֶל־אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן־הַשָּׁמָֽיִם: (טז) וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־ה֑' כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידֶֽךָ: (יז) כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו: (יח) וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי: (יט) וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע: 

25.בראשית פרק יג פסוק ז - יג (פרשת לך לך)

(ז) וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י אָ֖ז יֹשֵׁ֥ב בָּאָֽרֶץ: (ח) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־ל֗וֹט אַל־נָ֨א תְהִ֤י מְרִיבָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ וּבֵ֥ין רֹעַ֖י וּבֵ֣ין רֹעֶ֑יךָ כִּֽי־אֲנָשִׁ֥ים אַחִ֖ים אֲנָֽחְנוּ: (ט) הֲלֹ֤א כָל־הָאָ֙רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵעָלָ֑י אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה: (י) וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י׀ שַׁחֵ֣ת ה֗' אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־ה֙' כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר: (יא) וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו: (יב) אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם: (יג) וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לַה֖' מְאֹֽד:

26.תרגום ירושלמי בראשית פרק כב פסוק יד (פרשת וירא)

דְעַתִידִין דָרַיָא לְמֵיקַם מִן בַּתְרֵיהּ לְמֶהֱוֵי אָמְרִין בְּטוּר בֵּית מִקְדְשֵׁיהּ דַיְיָ קָרִיב אַבְרָהָם יַת יִצְחָק בְּרֵיהּ וּבְּטוּרָא הָדֵין הוּא בֵּית מַקְדְשָׁא אִיתְגְלִית עֲלוֹי יְקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ:

27.רש"י בראשית פרק כב פסוק יד (פרשת וירא)

ה' יראה - פשוטו כתרגומו, ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות:

אשר יאמר היום - שיאמרו לימי הדורות עליו בהר זה יראה הקדוש ברוך הוא לעמו:

היום - הימים העתידין, כמו עד היום הזה שבכל המקרא, שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה על היום שעומדים בו. ומדרש אגדה ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה, אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה:

28.רד"ק בראשית פרק כב פסוק יד (פרשת וירא)

ה' יראה - על שם שאמר אלהים יראה לו השה:

אשר יאמר היום - זה היום יסופר בהר כשיראה ה' בו שיבנה בו מזבח ובית המקדש יאמר אז ויסופר היום הזה שהעלותי בני יצחק לעולה, כי זה נאמר לו בנבואה למה בחר ההר ההוא כי עתידים בניו להקריב שם קרבנות:

---

^(עג) : א"ל אל תביטו אחריכם. בא לבאר, שאע"פ שנכתב האזהרה אל תבט אחריך לשון יחיד כאילו נאמרה ללוט לבדו, מ"מ לכולן היה האזהרה, והיה מדבר עם לוט בעד כולן, שאם לא כן לא היתה אשתו נענשת על ההבטה, אם לא הוזהרה:

^(עד) : שהרי ירדה שכינתו של הקדוש ברוך הוא שימטיר כו'. נראה שמכוון לבאר מ"ש וה' המטיר כו' מאת ה' מן השמים, דה' קמא הוא שכינתו והשני הוא הקדוש ברוך הוא שפועל ע"י שכינתו יתברך וכמ"ש בזהר בסתרי תורה [קז ב, קח ב] ע"ש, ולזה נראה שכיון גם הרמב"ן לפי מה שמובן מדברי הבחיי והריקאנט"י ע"ש:

^(עה) : (עה) עדית. בילקוט הגירסא עירית (ברי"ש)^[יד], ועי' רמב"ן וריקאנט"י ומערכת ריש פ"ט וקנה הגדול [צח א] שגם בלשונם חלוקות נוסחאות בזה (ועיין בעל הטורים שכתב ותבט אשתו בגימטריא היא עירית [ור"ל מלת אשתו בגימטריא היא עירית עם הכולל]), ולגירסא דהכא עדית בדל"ת, אולי הוא מלשון עדה המצבה, כי נציב מלחה נשאר לעד לדורות כדלהלן אות פ':

^(עו) : נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות כו'. בזה שנכמרו רחמיה על שנואי ה' שלא האמינו בדברו להנצל עמהן, חטאה ג"כ, וכשדבקה מחשבתה אחריהן והביטה אחריה, שלט בה העונש ג"כ, ובתרגום יונתן איתא שהיא היתה מבנות סדום והסתכלה לראות בית אביה:

^(עז) : הנשואות בסדום. כן אמרו גם בר"ב שהיו לו עוד ב' בנות נשואות (דדרש שם מדכתיב לוקחי ולא לקוחי שהיו עתידין ללקחן עדיין ארוסות היו, ומדהוצרך לפרש זה משמע ליה שהיו לו עוד אחרים שהיו חתניו ממש), והנמצאות הן היו הארוסות וכמ"ש לעיל אות ע':

^(עח) : (עח) וראתה אחריה השכינה. בלשון הרמב"ן כתוב אחורי השכינה, וכן הוא בזהר פקודי [רכד ב] מאחורי שכינתא^[טו], אבל בריקאנט"י ומערכת הגירסא ג"כ כדהכא ע"ש:

^(פ) : ועדיין היא עומדת. בילקוט אסתר רמז תתרנ"ה ובילקוט בשלח סוף רמז רנ"ו איתא כשנהפך סדום הנחתי זכרון לעולם ותהי נציב מלח עד עכשיו היא עומדת למה זכר עשה לנפלאותיו שיהיו הדורות מתנים בשבחו של בורא עולם, ע"כ, ועיין זוהר נח [סג א] ובהגהותיי לר"ב ס"פ כ"ו אות ו'. ומה שאין נראה עתה נציב מלח אצל ים המלח, העיקר בזה כמו שראיתי כתוב שהי' בסביבה ההיא רעש ארץ ויצא ים המלח מגבולו ושטף עוד כברת ארץ סביבו (והן הן הבנינים שכתבו רושמי הארץ שנראין שקועין בו, שודאי אינן מבניני סדום, שלא היו קיימין עד עתה, ועוד שאמרו לעיל שנהפכו יסודותיה למעלה, וא"כ הבנינים למטה בארץ), ובתוכה גם את נציב המלח. ואפשר שזהו טעם הרמב"ם שהשמיט בחבורו הברכה שבפ' הרואה על סדום ועל נציב מלח, כי הוא מפרש שניהם נתקנו ברואה נציב מלח כמ"ש הב"י באו"ח סימן רי"ח ע"ד הרא"ש, ומפני שבימיו כבר נכסה נציב המלח בים, לכן השמיטו:

^(פא) : ויורדת על רגליה. בספר הישר איתא עד אצבעות רגליה:

^(פב) : ובבקר צומחת כו' שנאמר ותהי נציב מלח. מפרש נציב בלשון תרגום נטיעה הצומחת, וכן מ"ש [ישעיה ו] זרע קדש מצבתה פירשוהו בתרגום יונתן ופירש"י כן:

פרשת לֶךְ־לְךָ֛ התשפ״ד The Coronation of Avraham

 פרשת לֶךְ־לְךָ֛ התשפ״ד

הרב ארי דוד קאהן                                                          ari.kahn@biu.ac.il

The Coronation of Avraham

 

1.    בראשית פרק יב פסוק א - כ (פרשת לך לך)

(א) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ: (ב) וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה: (ג) וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה: (ד) וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ ה֔' וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן: (ה) וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן: (ו) וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ: (ז) וַיֵּרָ֤א ה֙' אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַה֖' הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו: (ח)וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית־אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽה֔' וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם הֽ': (ט) וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה:  (י) וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ: (יא) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ: (יב) וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ: (יג) אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ: (יד) וַיְהִ֕י כְּב֥וֹא אַבְרָ֖ם מִצְרָ֑יְמָה וַיִּרְא֤וּ הַמִּצְרִים֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה כִּֽי־יָפָ֥ה הִ֖וא מְאֹֽד: (טו) וַיִּרְא֤וּ אֹתָהּ֙ שָׂרֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיְהַֽלְל֥וּ אֹתָ֖הּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וַתֻּקַּ֥ח הָאִשָּׁ֖ה בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה: (טז) וּלְאַבְרָ֥ם הֵיטִ֖יב בַּעֲבוּרָ֑הּ וַֽיְהִי־ל֤וֹ צֹאן־וּבָקָר֙ וַחֲמֹרִ֔ים וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַאֲתֹנֹ֖ת וּגְמַלִּֽים: (יז) וַיְנַגַּ֨ע ה֧'׀ אֶת־פַּרְעֹ֛ה נְגָעִ֥ים גְּדֹלִ֖ים וְאֶת־בֵּית֑וֹ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרַ֖י אֵ֥שֶׁת אַבְרָֽם: (יח) וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙ לְאַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא: (יט) לָמָ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ: (כ) וַיְצַ֥ו עָלָ֛יו פַּרְעֹ֖ה אֲנָשִׁ֑ים וַֽיְשַׁלְּח֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ:

2.    בראשית פרק ו פסוק ב (פרשת בראשית)

וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ:

3.    בראשית פרק ט פסוק ח - יז (פרשת נח)

(ח) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָי֥ו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר: (ט) וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם: (י) וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ: (יא) וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ: (יב) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם: (יג) אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ: (יד) וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן: (טו) וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר: (טז) וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ: (יז) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ: פ

4.    שמות פרק יד פסוק כז - לא (פרשת בשלח)

(כז) וַיֵּט֙ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר ה֛' אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם: (כח) וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־ נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד: (כט) וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם: (ל) וַיּ֨וֹשַׁע ה֜' בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם: (לא) וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־ה֑' וַֽיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה֔' וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ: פ

5.    אגדת בראשית (בובר) פרק א

ואף פרעה הרשע נתיעץ עם יועציו ואמר לא מצינו דבר שנשבע הקדוש ברוך הוא בו אלא מבול של מים, ובה אנו מטביעים אותם וימותו, שנא' כל הבן הילוד היאורה תשליכהו, (שמות א כב). אמר לו הקדוש ברוך הוא תדע לך שיש לי כח במידה זו לדון אותך. כמו שכתוב וניער פרעה וחילו בים סוף, (תהלים קלו טו). (וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:)

6.    בראשית פרק ט פסוק כ - כז (פרשת נח)

(כ) וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם: (כא) וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה: (כב) וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ: (כג) וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ: (כד) וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה־ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן: (כה) וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו: (כו) וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ ה֖' אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ: (כז) יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ:

7.    בראשית פרק י פסוק ו - כ (פרשת נח)

(ו) וּבְנֵ֖י חָ֑ם כּ֥וּשׁ וּמִצְרַ֖יִם וּפ֥וּט וּכְנָֽעַן: (ז) וּבְנֵ֣י כ֔וּשׁ סְבָא֙ וַֽחֲוִילָ֔ה וְסַבְתָּ֥ה וְרַעְמָ֖ה וְסַבְתְּכָ֑א וּבְנֵ֥י רַעְמָ֖ה שְׁבָ֥א וּדְדָֽן: (ח) וְכ֖וּשׁ יָלַ֣ד אֶת־נִמְרֹ֑ד ה֣וּא הֵחֵ֔ל לִֽהְי֖וֹת גִּבֹּ֖ר בָּאָֽרֶץ: (ט) הוּא־הָיָ֥ה גִבֹּֽר־צַ֖יִד לִפְנֵ֣י ה֑' עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר כְּנִמְרֹ֛ד גִּבּ֥וֹר צַ֖יִד לִפְנֵ֥י הֽ': (י) וַתְּהִ֨י רֵאשִׁ֤ית מַמְלַכְתּוֹ֙ בָּבֶ֔ל וְאֶ֖רֶךְ וְאַכַּ֣ד וְכַלְנֵ֑ה בְּאֶ֖רֶץ שִׁנְעָֽר: (יא) מִן־הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא יָצָ֣א אַשּׁ֑וּר וַיִּ֙בֶן֙ אֶת־נִ֣ינְוֵ֔ה וְאֶת־רְחֹבֹ֥ת עִ֖יר וְאֶת־כָּֽלַח: (יב) וְֽאֶת־רֶ֔סֶן בֵּ֥ין נִֽינְוֵ֖ה וּבֵ֣ין כָּ֑לַח הִ֖וא הָעִ֥יר הַגְּדֹלָֽה: (יג) וּמִצְרַ֡יִם יָלַ֞ד אֶת־לוּדִ֧ים וְאֶת־עֲנָמִ֛ים וְאֶת־לְהָבִ֖ים וְאֶת־נַפְתֻּחִֽים: (יד) וְֽאֶת־פַּתְרֻסִ֞ים וְאֶת־כַּסְלֻחִ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָצְא֥וּ מִשָּׁ֛ם פְּלִשְׁתִּ֖ים וְאֶת־כַּפְתֹּרִֽים: ס (טו) וּכְנַ֗עַן יָלַד֛ אֶת־צִידֹ֥ן בְּכֹר֖וֹ וְאֶת־חֵֽת: (טז) וְאֶת־הַיְבוּסִי֙ וְאֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י וְאֵ֖ת הַגִּרְגָּשִֽׁי: (יז) וְאֶת־הַֽחִוִּ֥י וְאֶת־הַֽעַרְקִ֖י וְאֶת־הַסִּינִֽי: (יח) וְאֶת־הָֽאַרְוָדִ֥י וְאֶת־הַצְּמָרִ֖י וְאֶת־הַֽחֲמָתִ֑י וְאַחַ֣ר נָפֹ֔צוּ מִשְׁפְּח֖וֹת הַֽכְּנַעֲנִֽי: (יט) וַֽיְהִ֞י גְּב֤וּל הַֽכְּנַעֲנִי֙ מִצִּידֹ֔ן בֹּאֲכָ֥ה גְרָ֖רָה עַד־עַזָּ֑ה בֹּאֲכָ֞ה סְדֹ֧מָה וַעֲמֹרָ֛ה וְאַדְמָ֥ה וּצְבֹיִ֖ם עַד־לָֽשַׁע: (כ) אֵ֣לֶּה בְנֵי־חָ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לִלְשֹֽׁנֹתָ֑ם בְּאַרְצֹתָ֖ם בְּגוֹיֵהֶֽם: ס

8.    רש"י בראשית פרק י פסוק יד (פרשת נח)

וְֽאֶת־פַּתְרֻסִ֞ים וְאֶת־כַּסְלֻחִ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָצְא֥וּ מִשָּׁ֛ם פְּלִשְׁתִּ֖ים - משניהם יצאו, שהיו פַּתְרֻסִים וכַּסְלֻחִים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו, ויצאו מהם פְּלִשְׁתִּים:

9.    בראשית פרק טז פסוק א - ג (פרשת לך לך)

(א) וְשָׂרַי֙ אֵ֣שֶׁת אַבְרָ֔ם לֹ֥א יָלְדָ֖ה ל֑וֹ וְלָ֛הּ שִׁפְחָ֥ה מִצְרִ֖ית וּשְׁמָ֥הּ הָגָֽר: (ב) וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֜י אֶל־אַבְרָ֗ם הִנֵּה־נָ֞א עֲצָרַ֤נִי ה֙' מִלֶּ֔דֶת בֹּא־נָא֙ אֶל־שִׁפְחָתִ֔י אוּלַ֥י אִבָּנֶ֖ה מִמֶּ֑נָּה וַיִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי: (ג) וַתִּקַּ֞ח שָׂרַ֣י אֵֽשֶׁת־אַבְרָ֗ם אֶת־הָגָ֤ר הַמִּצְרִית֙ שִׁפְחָתָ֔הּ מִקֵּץ֙ עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים לְשֶׁ֥בֶת אַבְרָ֖ם בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְאַבְרָ֥ם אִישָׁ֖הּ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה:

10.מלבי"ם בראשית פרק י פסוק יח (פרשת נח)

ואחר נפוצו משפחות הכנעני. ספר כי רבים ממשפחות הכנעני נפוצו וגלו ממקומם (כי פעל פוץ מנחי ע"ו מורה שנפוץ ע"י הכרח וגלות כמ"ש בפי' הנ"ך), והוא מ"ש (דברים כ"ג) והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם, והעוים היו כנענים, וכן הפלשתים הורישו את הכנעני, כמ"ש (יהושע י"ג) מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים העזתי וגו' והעוים, וכן צידון היה לכנעני והפלשתים לקחו מידם, ושם ישבו משפחות הכנעני שנזכר פה ולא נחשבו במתנת הארץ שנתנה לאברהם (לקמן טו), ובזה נתקיימה קללת נח הראשונה עבד עבדים יהיה לאחיו שהוא לבני חם:

11.בראשית פרק יא פסוק כו - לב (פרשת נח)

(כו) וַֽיְחִי־תֶ֖רַח שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֙וֹלֶד֙ אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָֽן: (כז) וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְדֹ֣ת תֶּ֔רַח תֶּ֚רַח הוֹלִ֣יד אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָ֑ן וְהָרָ֖ן הוֹלִ֥יד אֶת־לֽוֹט: (כח) וַיָּ֣מָת הָרָ֔ן עַל־פְּנֵ֖י תֶּ֣רַח אָבִ֑יו בְּאֶ֥רֶץ מוֹלַדְתּ֖וֹ בְּא֥וּר כַּשְׂדִּֽים: (כט) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָ֧ם וְנָח֛וֹר לָהֶ֖ם נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־אַבְרָם֙ שָׂרָ֔י וְשֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־נָחוֹר֙ מִלְכָּ֔ה בַּת־הָרָ֥ן אֲבִֽי־מִלְכָּ֖ה וַֽאֲבִ֥י יִסְכָּֽה: (ל) וַתְּהִ֥י שָׂרַ֖י עֲקָרָ֑ה אֵ֥ין לָ֖הּ וָלָֽד: (לא) וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם: (לב) וַיִּהְי֣וּ יְמֵי־תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיָּ֥מָת תֶּ֖רַח בְּחָרָֽן: פ

12.בראשית פרק יד (פרשת לך לך)

(א) וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ אַמְרָפֶ֣ל מֶֽלֶךְ־שִׁנְעָ֔ר אַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר כְּדָרְלָעֹ֙מֶר֙ מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם וְתִדְעָ֖ל מֶ֥לֶךְ גּוֹיִֽם: (ב) עָשׂ֣וּ מִלְחָמָ֗ה אֶת־בֶּ֙רַע֙ מֶ֣לֶךְ סְדֹ֔ם וְאֶת־בִּרְשַׁ֖ע מֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֑ה שִׁנְאָ֣ב׀ מֶ֣לֶךְ אַדְמָ֗ה וְשֶׁמְאֵ֙בֶר֙ מֶ֣לֶךְ צְבוֹיִ֔ים וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִיא־צֹֽעַר: (ג) כָּל־אֵ֙לֶּה֙ חָֽבְר֔וּ אֶל־עֵ֖מֶק הַשִּׂדִּ֑ים ה֖וּא יָ֥ם הַמֶּֽלַח: (ד) שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה עָבְד֖וּ אֶת־כְּדָרְלָעֹ֑מֶר וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה מָרָֽדוּ: (ה) וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה בָּ֣א כְדָרְלָעֹ֗מֶר וְהַמְּלָכִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיַּכּ֤וּ אֶת־רְפָאִים֙ בְּעַשְׁתְּרֹ֣ת קַרְנַ֔יִם וְאֶת־הַזּוּזִ֖ים בְּהָ֑ם וְאֵת֙ הָֽאֵימִ֔ים בְּשָׁוֵ֖ה קִרְיָתָֽיִם: (ו) וְאֶת־הַחֹרִ֖י בְּהַרְרָ֣ם שֵׂעִ֑יר עַ֚ד אֵ֣יל פָּארָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּדְבָּֽר: (ז) וַ֠יָּשֻׁבוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶֽת־כָּל־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בְּחַֽצְצֹ֥ן תָּמָֽר: (ח) וַיֵּצֵ֨א מֶֽלֶךְ־סְדֹ֜ם וּמֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֗ה וּמֶ֤לֶךְ אַדְמָה֙ וּמֶ֣לֶךְ צְבוֹיִ֔ם וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִוא־צֹ֑עַר וַיַּֽעַרְכ֤וּ אִתָּם֙ מִלְחָמָ֔ה בְּעֵ֖מֶק הַשִּׂדִּֽים: (ט) אֵ֣ת כְּדָרְלָעֹ֜מֶר מֶ֣לֶךְ עֵילָ֗ם וְתִדְעָל֙ מֶ֣לֶךְ גּוֹיִ֔ם וְאַמְרָפֶל֙ מֶ֣לֶךְ שִׁנְעָ֔ר וְאַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת־ הַחֲמִשָּֽׁה: (י) וְעֵ֣מֶק הַשִּׂדִּ֗ים בֶּֽאֱרֹ֤ת בֶּאֱרֹת֙ חֵמָ֔ר וַיָּנֻ֛סוּ מֶֽלֶךְ־סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה וַיִּפְּלוּ־שָׁ֑מָּה וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים הֶ֥רָה נָּֽסוּ: (יא) וַ֠יִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וְאֶת־כָּל־אָכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ: (יב) וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם: (יג) וַיָּבֹא֙ הַפָּלִ֔יט וַיַּגֵּ֖ד לְאַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י וְהוּא֩ שֹׁכֵ֨ן בְּאֵֽלֹנֵ֜י מַמְרֵ֣א הָאֱמֹרִ֗י אֲחִ֤י אֶשְׁכֹּל֙ וַאֲחִ֣י עָנֵ֔ר וְהֵ֖ם בַּעֲלֵ֥י בְרִית־ אַבְרָֽם: (יד) וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן: (טו) וַיֵּחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם׀ לַ֛יְלָה ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙ עַד־חוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק: (טז) וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כָּל־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם: (יז) וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ־סְדֹם֘ לִקְרָאתוֹ֒ אַחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־כְּדָרְלָעֹ֔מֶר וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ: (יח) וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֖ל עֶלְיֽוֹן: (יט) וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: (כ) וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל: (כא) וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ: (כב) וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִמֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־ה֙' אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: (כג) אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם: (כד) בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם: ס

13.בראשית פרק יא פסוק א - ב (פרשת נח)

(א) וַֽיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים: (ב) וַֽיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם:

14.רש"י בראשית פרק יד פסוק א (פרשת לך לך)

(א) אמרפל - הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש:

מלך גוים - מקום יש ששמו גוים, על שם שנתקבצו שמה מכמה אומות ומקומות והמליכו איש עליהם ושמו תדעל:

15.תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נג עמוד א

ויהי בימי אמרפל, רב ושמואל; חד אמר: נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל - שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש, וחד אמר: אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו.

 

 

16.מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת עירובין דף נג עמוד א

נמרוד שמו כו' בפ' לך לך פירש הרא"ם שהביאם לומר הוא נמרוד הוא אמרפל ואחד שם העצם ואחד שם התואר דכתיב בנמרוד ותהי ראשית ממלכתו וגו' בארץ שנער וכתיב ויהי בימי אמרפל מלך שנער כו' ע"ש ואין זה מוכרח דאיכא למימר שאחר שמת נמרוד במלכותו בשנער מלך אח"כ שם אמרפל אבל הנראה לפי שאמר הכתוב בנמרוד הוא החל להיות גבור ציד וגו' שפי' שהוא היה המתחיל ללחום מלחמות בעולם והכתוב לא בא לסתום אלא לפרש וכיון שמלחמה הראשונה שנזכרה בתורה היא מלחמת ד' מלכים וכדאמרינן בתנחומא חרב פתחו רשעים אלו ד' מלכים אמרפל כו' שעדיין לא היה מלחמה בעולם באו ופתחו חרב כו' והמתחיל בהם היה אמרפל כדכתיב ויהי בימי אמרפל נמצא דנמרוד ע"כ הוא אמרפל שהתחיל במלחמה וא' שם העצם והא' שם התואר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ודו"ק:

17.אילת השחר בראשית פרק יד פסוק א (פרשת לך לך)

(א) ויהי בימי אמרפל. פרש"י הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש. הלשון פול משמע שאמר לאברהם ליפול בעצמו, אבל בעירובין (נ"ג א') כתוב שאמר והפיל לאברהם אבינו, וכ"כ התרגום יב"ע (ומשמע שהכבשן הי' חפירה במקום נמוך, ועי' רש"י בספר דניאל ג' כ"ו), ובגמ' שם נחלקו רב ושמואל אם נמרוד שמו ונקרא אמרפל ע"ש שאמר והפיל את אברהם, או שאמרפל שמו ונקרא נמרוד לפי שהמריד את כל העולם (ובמד"ר מ"ב ד' כתוב ג' שמות נקראו לו כוש נמרוד ואמרפל), ומדנקרא שמו ע"ש זה כנראה שזה מעשה עיקרי שעשה בחייו, ומסתבר דבתורה הם נקראים בשמות אלו ע"ש מעשיהם אבל אנשים לא קראו להם כך (וכן שמות המלכים הכתובים להלן פסוק ב' שפרש"י טעמי שמותיהם, יתכן שלא נקראו כך בפי אנשים):

18.מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק יד פסוק ב (פרשת לך לך)

[ב] את ברע מלך סדום. שכל ימיו היה ברע: ואת ברשע. שכל ימיו היה ברשע: שנאב מלך אדמה. שהיה שונא לאבינו שבשמים: ושמאבר. שאמר מי יתן לי אבר ואעלה ואשב לי ברקיע ואעשה לי שם: בלע. שהיה ראויה שתבלע דיוריה אלא היא צוער:

19.פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק יד פסוק ב (פרשת לך לך)

ב) עשו מלחמה את ברע מלך סדום. ר' מאיר היה דורש שמות, ברע שהוא בן רע, ברשע שהוא בן רשע, שנאב שהיה שואב ממון, שמאבר שהיה פורח ומביא ממון, ומלך בלע הוא צוער, שנתבלעו דיוריה:

20.כתר יונתן בראשית פרק יד פסוק ב (פרשת לך לך)

(ב) עשו מלחמה עם ברע שמעשיו ברוע מלך של סדום, ועם בִרשׁע שמעשיו ברשע, מלך של עמורה שִׁנאב שאפילו לאביו היה שונא, מלך של אדמה ושמאבר שמחבל איבריו לִזנות, מלך של צבוים ומלך של עיר שבולעת יושביה היא זוער:

21.רש"י בראשית פרק יד פסוק ב (פרשת לך לך)

ברע - רע לשמים ורע לבריות: ברשע - שנתעלה ברשעו: שנאב - שונא אביו שבשמים: שמאבר - שם^ג אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב"ה: בלע - שם^ד העיר:

22.ר' חיים פלטיאל בראשית פרק יד פסוק ב (פרשת לך לך)

(ב) עשו מלחמה. וא"ת למה נתעוררו אילו על אילו למלחמה, לפי שהם היו בני שם וכדר לעומר וחביריו היו בני חם ונח נתנם להם לעבדים לכך מרדו בו לפיכך יצאו עליהם למלחמה לפי שהם היו בני שם וכדר ל[עומר רצה] להכניס לעבדו'.

23.בראשית פרק י פסוק כב (פרשת נח)

(כב) בְּנֵ֥י שֵׁ֖ם עֵילָ֣ם וְאַשּׁ֑וּר וְאַרְפַּכְשַׁ֖ד וְל֥וּד וַֽאֲרָֽם:

 

24.רד"ק בראשית פרק יד פסוק ג (פרשת לך לך)

הוא ים המלח - העמק ההוא היה סמוך לים המלח, או הוא עצמו נעשה אחר כן ים, והוא הנקרא היום ים המלח והוא גבול ארץ ישראל כמו שכתוב בגבולים:

25.גור אריה בראשית פרק יד פסוק ג (פרשת לך לך)

(ג) מדרש אגדה וכו'. לפי שקשה לשון "הוא ים המלח" משמע שעמק השדים עצמו הוא ים המלח, ולפיכך צריך לומר שנתבקעו וכו':

26.רש"ר הירש בראשית פרק יד פסוק ג (פרשת לך לך)

שִׂדִים משורש "שדד"; השידוד הוא אחת מעבודות השדה, האחרונה שלפני הזריעה (עי' ישעיה כח, כד). היתה זו אפוא בקעה, ששדות מרובים מצויים בה, והיא מפוצלת לשדות שדות. נוסף על כך היו שם בארות חמר ("בארות", לא "בורות"); כביכול, החמר היה נובע ממעמקי תהום; לא היו חופרים את החמר, אלא היו דולים אותו! ובארות החמר מילאו את הסביבה כולה מכאן, שמלכי הכיכר השכילו לבחור את הקרקע; צבא קטן הבקי בתנאי הקרקע יכול לעמוד שם בפני המונים רבים, אפילו עולים הם עליו במניין ובכשרון; מכל מקום, בקיאותם בתנאי הקרקע הקנתה להם יתרון ברור. אילו היו אנשי סדום מוכשרים ואמיצים, ולא רק עשירים ויהירים, היתה בחירתם מוצלחת. אולם, הם לא יכלו לעמוד בפני אויביהם. הם נסו דחופים ובהולים, עד שנפלו בעצמם לבארות החמר, הידועות להם יפה.

27.רש"י בראשית פרק יד פסוק י (פרשת לך לך)

(י) בארת בארת חמר - בארות הרבה היו שם שנוטלין משם אדמה^ל לטיט של בנין. ומדרש אגדה שהיה הטיט מוגבל בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם,^מ לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצל אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע:

28.חזקוני בראשית פרק יד פסוק י (פרשת לך לך)

ויפלו שמה מרצונם נפלו להחבא שם למלט נפשם והוא לשון על פני כל אחיו נפל שהרי הבארת הנזכרים לא שהיו מלאים טיט לח אלא על שם שמוציאין מהן אדמה לעשות טיט.

29.הדר זקנים בראשית פרק יד פסוק י (פרשת לך לך)

(י) ויפלו שמה. פי' ה"ר יוסף בכור שור ויפלו ויחנו כמו על פני כל אחיו נפל שהוא כמו שכן. נסו ונתחבאו שם באותן בארות העשויים במערות ליטול עפר מתוכם לחומר:

30.בראשית רבה (וילנא) פרשה מב סימן ב (פרשת לך לך)

אָמַר רַבִּי אָבוֹן כְּשֵׁם שֶׁפָּתַח בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, כָּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, (בראשית יד, ט): אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֱלָסָר, כָּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, מַלְכוּת בָּבֶל, וּמַלְכוּת מָדַי, וּמַלְכוּת יָוָן, וּמַלְכוּת אֱדוֹם. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ פָּתַח (מיכה ד, יב): וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת ה' וְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה, לָמָּה (בראשית יד, ג): כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִפְּלוּ בְּיַד אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל וגו'.

31.רמב"ן בראשית פרק יד פסוק א (פרשת לך לך)

ויהי בימי אמרפל מלך שנער - המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם, וישיבו כל שבותם ורכושם. והיה הראשון מהם מלך בבל, כי כן העתיד, כדכתיב (דניאל ב לח) אנת הוא רישא די דהבא. ואולי "אלסר" שם עיר במדי או בפרס. "ועילם", בעיר ההיא המלך מלך יון, הוא המלך הראשון, ומשם נתפשט מלכותו כשנצח דריוש. וכבר הזכירו זה רבותינו (ע"ז י א) רבי יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם, ואחר כך נתפשטה מלכותם בכל העולם כולו. "ומלך גוים" המלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין, רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים, כיתים ואדום ויתר גוים: וכך אמרו בבראשית רבה (מב ב) אמר רבי אבין, כשם שפתח בארבע מלכיות, כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות וכו'. ושם עוד (מב ד, בשינוי לשון) ויהי בימי אמרפל מלך שנער, זו בבל. אריוך מלך אלסר, זו מדי, כדרלעומר מלך עילם, זו יון, ותדעל מלך גוים, זו מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם:

32.רבינו בחיי בראשית פרק יד פסוק א (פרשת לך לך)

ובמדרש: (ב"ר מב, ז) ארבעה מלכים אלו כנגד ארבעה מלכיות שעתידין להשתעבד בישראל: שנער, זה מלך בבל, שנאמר: (דניאל ב, לח) "אנת הוא רישא די דהבא". אלסר, זו מלכות מדי, כי אלסר הוא עיר במדי או בפרס, ומלך עילם, זה יון, שכן דרשו רז"ל (ע"ז י א) במלכות יון: שש שנים מלכו בעילם ואח"כ נתפשטה מלכותם בכל העולם. מלך גוים, זה מלכות אדום, שהומלך על עמים רבים שונים אשר מנוהו עליהם לראש ולקצין, והוא מלך רומי שהיא עיר מקובצת מעמים רבים, כתים ויתר גוים. והכונה במדרש הזה, כי כשם שהתגבר אברהם על ד' מלכים אלו ונצח אותם ונפלו בידו, כן לעתיד לבא עתידים ד' מלכיות שיפלו ביד זרעו, וזרעו ינצחום.

33.משיבת נפש בראשית פרק יד פסוק א (פרשת לך לך)

(א) ויהי בימי אמרפל. הסיפור שבא בעניין ארבעה מלכים וחמשה לעוררינו על מדה טובה, המקרב קרוביו אפילו שאינם מהוגנים, שהרי תמצא שאברהם גידל את לוט ונתעשר בגללו. כמו שהעיד הכתוב וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר, ופירש"י מי גרם ללוט הילוכו עם אברהם. וכשאמר לו אברהם הפרד נא מעלי, ונתן לו ברירה מן הנכון שהיה לו לומר לאברם תברור אתה מימין או משמאל, ולא עשה כ"א בירר לו הטוב בעינו. והנה נמצא בהוה מבני אדם שהיו מסלקים [עצמן] ממנו לעת דחקו ובפרט כי נשתנה לגריעותא שנקרא רשע, מ"מ משלימות אברהם לא העלים עין מקרוביו בעת צרכם ומסר נפשו לרדוף אחרי המלכים באוכלסין מועטין. ונלמוד ממנו שלא להעלים איש את עינו משאר בשרו לעת צרתו, והיא מצוה גדולה ומדה טובה כמו שמצינו פ' הבא על יבמתו או המקרב קרוביו או המלוה סלע לעני בעת דוחקו והנושא בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה, ושמעינן שמשוה [המקרב קרוביו] למלוה לעני בשעת דוחקו שבלי ספק מצוה גדולה.

34.רש"ר הירש בראשית פרק יד פסוק א (פרשת לך לך)

הרי לפנינו הסיפור ההיסטורי הראשון על מלכים ומלחמותיהם. נתבונן במציאות, המתוארת כאן - למען ניטיב להבין את תפקידו של אברהם ועמו.

השיטה שהחלה עם נמרוד הקדימה להבשיל פרי. הן דור הפלגה היה בימי נעוריו של אברהם. אז מינה נמרוד את עצמו למלך. אמנם, הוא עצמו איננו קרוי מלך, אך הוא נהג בטכסיסי מלכות: "ותהי ראשית ממלכתו" וגו' (בראשית י, י). וזו היתה שיטתו: הוא ניצל לרעה את כוחות האומה - לצורך מטרותיו שלו; והוא הקריב את אושר הפרט - על מזבח הכבוד הלאומי. שיטה זו כבר היתה כאן מפותחת מאד. אין כאן תולדות האומות, אלא דברי ימי המלכים. ובכיכר הירדן הקטנה שלטו חמשה מלכים! הרי כאן ראשית המלכות. לכל עיר - מלך משלה. וכן אתה מוצא לאחר מכן בימי יהושע בן נון: שלושים ואחד מלכים בארץ ישראל הקטנה! המלכים האחרים היו חשובים יותר, והם שלטו על ארצות ומחוזות; כך - מלך שנער - בבל, מלך עילם - מדי וגם מלך גויים, ששמה מעיד על גויים רבים. הארצות הידועות יותר - בבל ומדי - רחוקות שתיהן מארץ ישראל; ואף על פי כן היו מלכי ארץ ישראל משועבדים לכדרלעומר במשך שתים עשרה שנה. כדרלעומר כבר היה מלך מלכים.

כבר עמדנו על הוראת שורש "מלך" - על פי קרבת המלה עם "מלק" ו"נמלך" בארמית: המלך הוא "ראש" לבני עמו ודואג את דאגותיהם (ראה לעיל י, י); ועל פי זה נסינו להבין את המושג היהודי של המלכות. נראה עתה, איך התפתחו הדברים במציאות - בערי הכיכר העשירות. כל עיר היתה זקוקה למלך משלה. ייתכן, שהשפע והעושר גרמו לכך. יש אומה המתרשלת לחשוב, והיא מטילה את דאגותיה על ראש המלך; דבר זה מצוי בייחוד - אם היחידים טרודים בדאגתם לעצמם. אומה הרודפת נוחיות ועושר ומתעלמת מצרכי הכלל, תוותר ברצון על זכויות וממון - ובלבד שתהיה "פטורה מלחשוב". זאת ועוד: קשה להיות מלך על עם עני. מי שאין לו כלום בהווה וסיכויים מועטים נשקפים לו לעתיד - קשה להפחידו וקשה לפתותו. כך נבין, שכל עיר קטנה בכיכר העשירה היה לה מלך משלה; כך פטרו את עצמם מעול המחשבה והדאגה לצרכי הכלל. ומאידך, גם מלכים אלה היו משועבדים למלך עז מן החוץ - כולם "עבדי עבדים", כחזונו של נח על עם בני חם! ברצון נתנו מס שנתי כדי לקנות בו השקט ובטחון - ובלבד שיוכלו לאכול ולשתות ולנהוג בגינוני מלכות.

גם מבחינה אחרת יש חשיבות למאורע הזה, וכבר העירו על כך חכמינו: בדף הראשון של ההיסטוריה המדינית נזכרו ארבע מלכויות; וכן אתה מוצא לאחר מכן - במהלך הכללי של ההיסטוריה העולמית: אף היא מתחלקת לארבע מלכויות; וסופן שייפלו בידי המלך המשיח, המנצח בעוז ה'. לפחות שני שמות של ארבע מלכויות העולם נזכרו בפרשה זו: בבל (שנער) ומדי(עילם). אמור מעתה: כבר בתקופה הקדומה ביותר היו שני אלה עורכים מסעות כיבוש לארץ ישראל וסביבותיה; וארץ ישראל נכבשה בידיהם כבר אז (עי' בראשית רבה מב, ב).

אמת כללית נודעה כאן לאברהם אבינו: השפע מביא שעבוד לאומות - כלפי פנים וכלפי חוץ. לכל אומה הרי הוא אומר: אל תקרא "חָרות", אלא "חֵרות", אין חרות פנימית וחיצונית אלא תחת שלטון החוק המוסרי (עי' לעיל ט, כז). אולם, עובדה נוספת נודעה כאן לאברהם, והיא נוגעת לעמו בייחוד. הארץ שדר בה הובטחה לעמו; והנסיון הראשון שנתנסה בו עליה היה: רעב, והנסיון השני: מלחמה! אין הארץ משפיעה בעצם טבעה - לא שגשוג טבעי ולא עצמאות מדינית. משתי הבחינות האלה הרי היא הניגוד הגמור למצרים. יבול ארצה תלוי ברחמי שמים; ומצבה המדיני גרם לה, שלא יכלה לעמוד בפני כל כובש. ארץ ישראל כשהיא לעצמה מופקרת לרעב ולתלות מדינית. ארץ ישראל היא "בטבור הארץ", היא מקום המפגש של אירופה, אסיה ואפריקה; וכל המלחמות הגדולות שזעזעו את העולם פגעו בה פגיעות קשות. ודוקא משום כך היא נבחרה. אילו זכו ישראל, היו בונים חיי קודש בארץ הזאת; כובש לא היה מעז לקרב לגבולם; שלוש פעמים בשנה היו גבולות הארץ מופקרים לכל אויב - אך איש לא היה חומד את ארצם; כל מלכויות העולם היו נלחמות זו בזו ועוברות על פני הארץ; אך חרב לא היתה עוברת בארצם (עי' ויקרא כו, ו) - הפורחת מכל ומחוסרת מגן מכל; וכל אומות העולם היו רואות עין בעין: "ה' שמה!" אלהים משגב לציון, ישועתו היא חומות וחל: "אלהים בארמנותיה נודע למשגב" (תהלים מח, ד), "ישועה ישית חומות וחל" (ישעיה כו, א). וכל הבטחות הנביאים לעתיד לבוא היו מתקיימות זה אלפים בשנים; ציון היתה אור לגויים, והעמים היו אומרים: "נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם" (זכריה ח, כג).

עתידים ישראל להתיישב בסביבות מקום הקבר של סדום ועמורה; והמאורע הזה הוא אזהרה גדולה להם: השפע והמותרות הם אויבי החירות - אם אין חיסון מפני סכנתם. ישראל לא יזכו בחירות ובעצמאות בשבתם בארץ הזאת, - אלא אם כן יתמסרו לתורה בכל מאודם. ארץ עשירה, "זבת חלב ודבש", מגדלת אוכלוסין חלשים; ורק כניעה לעול התורה היא ערובה לחירות ועצמאות. חותמת השלטון של התורה טבועה על החקלאות בארץ ישראל (כלאים); וחומרה יתרה נוהגת בעבודת הכרם, המייצגת את השפע והמותרות (כלאי הכרם, איסור הנאה). אזהרה גדולה בכל מקום ובכל זמן: אין שגשוג לישראל אלא על אדמת התורה; ישראל יאבד מבחינה טבעית וחברתית, אם יפרוק מעליו את עול התורה.

והיתה זו חויה גדולה לאברהם. חמשת המלכים נכנעו ועבדו את כדרלעומר; בסופו של דבר מרדו בו - ואין ספק שהיו חזקים, שכן כדרלעומר נאלץ לצרף בעלי ברית כדי לחזור ולהכניע אותם - והם הובסו. ועתה עלה בידי אברהם, הוא לבדו עם אנשי ביתו, להכניע בעזרת ה' את מלך המלכים! אברהם חוזר וכובש את הארץ, פשוטו כמשמעו. הוא רודף את כדרלעומר, עורך מסע כמעט בכל הארץ - מחברון ועד דמשק - מגרש אותם ומשחרר את הארץ. הבטחת ה' מתגשמת לעיניו פשוטה כמשמעה: "לך אתננה".

וכך רואים גם הנביאים בחזונם: ארבע מלכיות כובשות את העולם, וגם ארץ ישראל נופלת בידיהם, - אך עם ישראל יתגבר על כולם, ובעזרת ה' הוא יגבור על העולם.

35.בראשית פרק יז (פרשת לך לך)

(א) וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א ה֜' אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים: (ב) וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְאַרְבֶּ֥ה אוֹתְךָ֖ בִּמְאֹ֥ד מְאֹֽד: (ג) וַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל־פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר: (ד) אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם: (ה) וְלֹא־יִקָּרֵ֥א עוֹ֛ד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ: (ו) וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ: (ז) וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ: (ח) וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: (ט) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם: (י) זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר: (יא) וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם: (יב) וּבֶן־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כָּל־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא: (יג) הִמּ֧וֹל׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם: (יד) וְעָרֵ֣ל׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר: (טו) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ: (טז) וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ: (יז) וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד: (יח) וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ: (יט) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו: (כ) וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֘ שְׁמַעְתִּיךָ֒ הִנֵּ֣ה׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל: (כא) וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת: (כב) וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם: 

36.בראשית פרק לה פסוק ט - יג (פרשת וישלח)

(ט) וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶֽל־יַעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ: (י) וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַעֲקֹ֑ב לֹֽא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל: (יא) וַיֹּאמֶר֩ ל֨וֹ אֱלֹהִ֜ים אֲנִ֨י אֵ֤ל שַׁדַּי֙ פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּוּמְלָכִ֖ים מֵחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ: (יב) וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֶתֵּ֥ן אֶת־הָאָֽרֶץ: (יג) וַיַּ֥עַל מֵעָלָ֖יו אֱלֹהִ֑ים בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּֽוֹ:

37.בראשית פרק לד (פרשת וישלח)

(א) וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ: (ב) וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ:...(יג) וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם: (יד) וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ: (טו) אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְ֣יוּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר: (טז) וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד: (יז) וְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ: (יח) וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֽוֹר: (יט) וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו: (כ) וַיָּבֹ֥א חֲמ֛וֹר וּשְׁכֶ֥ם בְּנ֖וֹ אֶל־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר: (כא) הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵשְׁב֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם: (כב) אַךְ־בְּ֠זֹאת יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֙נוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים: (כג) מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכָל־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲל֥וֹא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵא֣וֹתָה לָהֶ֔ם וְיֵשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ: (כד) וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל־חֲמוֹר֙ וְאֶל־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִיר֑וֹ וַיִּמֹּ֙לוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֽוֹ: (כה) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר: (כו) וְאֶת־חֲמוֹר֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ: (כז) בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם: (כח) אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ: (כט) וְאֶת־כָּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כָּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת: (ל) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֘ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי: (לא) וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ: 

38.בראשית פרק יז פסוק כד - כז (פרשת לך לך)

(כד) וְאַ֨בְרָהָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים וָתֵ֖שַׁע שָׁנָ֑ה בְּהִמֹּל֖וֹ בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: (כה) וְיִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה בְּהִ֨מֹּל֔וֹ אֵ֖ת בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: (כו) בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה נִמּ֖וֹל אַבְרָהָ֑ם וְיִשְׁמָעֵ֖אל בְּנֽוֹ: (כז) וְכָל־אַנְשֵׁ֤י בֵיתוֹ֙ יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֖סֶף מֵאֵ֣ת בֶּן־נֵכָ֑ר נִמֹּ֖לוּ אִתּֽוֹ: פ

39.אמרי שפר ר' נפתלי הֶרְץ וַייזֶל  בראשית י':י"ט בעריכת הרב משה צוריאל 

ויהי גבול הכנעני מצידון – מקרא זה סתום בטעמו, למה זכר כן לבד אצל הכנעני ולא אצל בני יפת? גם לא בבני כוש ולא בבני מצרים? ואם בבני שם אמר "ויהי מושבם ממשא", לא זכר גבולי ארצותם. ואם נאמר לפי שנתן ה' ארץ כנען לישראל זכר גבוליה, הנה לא הגביל רק מצידון עד עזה ומסדום ועמורה עד לשע, ומלשע ואילך על פני המזרח לא נתן גבול. ועוד שבברית בין הבתרים נתן גבול המתנה מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, וזה רב מאוד מן הגבול שזכר כאן. וכמפורש ביהושע "מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב". וכן בגבולי הארץ בפרשת מסעי נותן פאת נגב ממדבר צין עד נחל מצרים ועד הים, וכן הולך ונותן גבולי צפון ומזרח. ואין להעלות על הדעת שענין הכתוב מוסב על "ואחר נפוצו משפחות הכנעני", שהארץ שלקחו אויביהם מידם היתה מצידון באכה גררה עד עזה, כי עזה בקצה הנגב, וצידון בקצה הצפון כמפורש בספר יהושע, וכידוע ליודעי גלילות הארץ. ואם כן לקחו כל הארץ מן הצפון עד הדרום, ולא נשאר לבני כנען מאומה, וזה בטל מעצמו. ולא מצאתי למפרשים ז"ל שפירשו בפסוק זה דבר. ורמב"ן ז"ל כתב דברים ולא הִרְוַחְנוּ בהם, כי אמר "אל יקשה עליך ארץ פלשתים שהיתה לאברהם כדכתיב 'גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל'. והם מבני מצרים, כי הכתוב אמר 'לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים', כי כבשו מקצת הארץ וישבו בה, ובכאן תראה כי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה, ואלה ערי פלשתים, כי אבימלך מלך גרר. ועזה לעזתי היא וכן 'לעזה אחד', וצידון לפלשתים דכתיב 'כל צידונים אנכי אורישם לפני בני ישראל רק הפילה בנחלה', וכתוב 'וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת'. ואולי שאר ארץ פלשתים לא היתה לישראל, לבד אלו חמשת סרניהם". [עכ"ל]. וכל דבריו ישרים כמו שהוכחנו למעלה, ועל זה עצמו אמר הכתוב "ואחר נפוצו משפחות הכנעני". אבל לא פירש לנו לאיזו טעם נכתב מקרא זה, ולמה איננו שוה עם מה שכתוב בגבולי הארץ שהבטיח לאברהם אבינו ע"ה, ולא עם הגבולים שבפרשת מסעי.

ולדעתי אחר שהודיע "ואחר נפוצו משפחות הכנעני", הודיע מה נשאר עוד לזרע כנען, ועליו אמר "ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה". כי קודם שכבשו פלשתים מארצם היו מושלים גם בצידון וצור וסביבותיהן מצד הצפון, וכן היו מושלים בגרר ומחוזותיה ובעזה ואשדוד וגת ואשקלון ועקרון ועד נחל מצרים מצד הדרום. ועתה שלקחו פלשתים מדרום ומצפון, היה גבול הכנעני מתחיל מצפון ולא צפון ומחוזותיה, ונמשך גבולם אל דרום כל יד הים עד באכה גררה, ולא גרר וסביבותיה. ומגרר נסב הגבול עד עזה ולא עזה ושאר ערי הפלשתים. ומעזה תאר הגבול עד סדום ועמורה ולא סדום ועמורה. ומשם הלך עד לשע ולא לשע. וצד גבול המזרח לא זכר, כי הוא הירדן הידוע בגבולי הארץ. ומעבר לירדן לא לקחו הפלשתים מהם דבר. וכן לא זכר גבול המערב, כי הוא הים הגדול. והיה ראוי לישראל לירש הארץ כולה כמו שהיתה לכנעניים קודם שלוקחה מידם, וכן נתנה לאברהם אבינו ע"ה בברית בין הבתרים, וכמו שאפרש שם בעז"ה. ועוד נתן לו גם מעבר לירדן ארץ סיחון ועוג ואדום ועמון ומואב עד הנהר הגדול נהר פרת כמפורש שם. וכל זה אם ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו. ובפרשת מסעי הגביל לבד ארץ כנען, לא המדינות שהן מעבר לירדן עד נהר פרת, כי ארץ סיחון ועוג כבר לקחו בעת ההיא, ושאר הארצות אסר עליהן. וזאת גרם להם חטאתיהם במדבר. וזהו שהוכיחם משה ואמר "ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר וגו' פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים, ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת. ראה נתתי לפניכם את הארץ וגו' אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב" וגו'. כלומר בהיותכם בחורב טרם הרביתם לחטוא, דבר ה' [היה] שתירשו המתנה כלה שנשבע לתת לאבותיכם, כל המדינות שהן עד נהר פרת, וכל מדינות הכנעני שהיתה להם קודם שלוקחה מידם. ואח"כ ספר החטא הגדול שחטאו בענין המרגלים ושנסו את ה', וענש את הדור ההוא, גם בניהם הבאים לארץ לא זכו עוד במתנה כלה, אלא אסר עלינו ארץ אדום ועמון ומואב. עד אשר באנו אל ארץ סיחון, ומשם ואילך התחילה ירושתינו, כאמרו "קומו וסעו ועברו את נחל ארנון, ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון ואת ארצו, החל רש והתגר בו מלחמה". כלומר פה תתחילו לירש, ולא משם ואילך. ועדיין היו ראויין לירש כל ארץ כנען בגבולותיה קודם שנפלה מקצת הארץ ביד פלשתים. ועל כוונה זו באו הגבולים בפרשת מסעי המתחילים מנחל מצרים בנגב, וכָלים בחצר עינן בצפון, ובהם כלולים כל הארצות שלקחו מהם פלשתים. אבל כבואם לארץ הוסיפו לחטוא והניחו הכנעני לשבת הארץ, ואז הניח ה' גם הפלשתים בארצם. וכמו שכתוב "ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל וגו' חמשת סרני פלשתים, וכל הכנעני והצידוני והחוי יושב הר הלבנון מהר בעל חרמון עד לבוא חמת". הרי שארץ חמשת סרני פלשתים מנגב, וכל ארץ הכנעני והצידוני מצפון לא ירשו ישראל, ולא נשאר בידם רק הגבולים שנשאר לכנענים אחר שנפוצו משפחותיהם, שעליהן אמר "ויהי גבול הכנעני". ובא הכתוב הזה ולימד על מה שנחלו ישראל בעת ההיא, והודיע טעם הדבר, כאומר: הואיל וחטאתם לה' אין אתם כדאי לירש ארצות שכבר לקחו עמים אחרים מיד הכנענים בחטאתיהם, ולא תירשו רק ארצות יושבי בני כנען שאררו אביו. ולא תקויים הבטחת ה' לאברהם אבינו ע"ה עד הגאולה האחרונה, כי אז יירשו את כל הארצות עד הנהר הגדול נהר פרת, גם המדינות שהן מצפון ומדרום, ויתקדשו כלם בקדושת ארץ ישראל. וכמו שכתוב "משא דבר ה' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו וגו'. וגם חמת תגבל בה, צור וצידון כי חכמה מאוד. תרא אשקלון וגו' ועקרון וגו' ואבד מלך מעזה וגו'. וישב ממזר באשדוד וְהִכְרַתִּי גאון פלשתים וגו', ונשאר גם הוא לאלהינו, והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי". למדנו כי דמשק וחמת וצור וצידון ועקרון וכל ארצות פלשתים שהיו לפנים מארצות כנען יהיו אז לאלהינו כארץ יהודה וירושלים,. ועובדיה אמר "וירשו הנגב את הר עשו והשפלה את פלשתים" וגו'. וכן מפורש בנבואת בלעם. ועל זב כתוב "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך", וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל. זהו פירוש הפסוק, ופשט הענין כפי שאחשוב.

 נפתלי הֶרְץ וַייזֶל לעיתים ויזל; שמו הלועזי: הארטוויג וסלי, Hartwig Wessely; בראשי תיבות: נה"ו, רנה"ו או רנ"ו; ה' בטבת ה'תפ"ו – אור לא' באדר ב' ה'תקס"ה, 9 בדצמבר 1725 – 28 בפברואר 1805) היה בלשן ומשורר עברי, מאבות תנועת ההשכלה היהודית. חיבורו "דברי שלום ואמת", שעניינו שינוי מקיף בחינוך היהודי, עורר פולמוס סוער בין המשכילים הראשונים ובין רבני קהילות באירופה. מחזור השירים שחיבר על דמותו של משה, "שירי תפארת", השפיע על כמה דורות של משוררים אחריו, וחלק מן החוקרים רואים בו את ראשיתה של הספרות העברית החדשה. על הרב נפתלי הירץ וייזל הנחשד בחינם   

הרב משה צוריאל זצ"ל  

Naphtali Hirz (Hartwig) Wessely  (Yiddish: נפתלי הירץ וויזעל, romanized: Naftali Hirtz Vizel; 9 December 1725 – 28 February 1805) was an 18th-century German-Jewish Hebraist and educationist.  rabbinical studies under Jonathan Eybeschütz, he studied modern languages.