Twitter

Saturday, April 17, 2010

Parshiot Aharei Mot and Kedoshim - Focused Passion


Parshiot Aharei Mot and Kedoshim
Rabbi Ari Kahn

Focused Passion

One of the most horrific pagan rituals practiced in the ancient world, known as Molech, is mentioned - and prohibited - in this week’s Torah reading, both in Parshat Acharei Mot and again in Kedoshim. This was a child-sacrifice ritual, where a child would be passed through fire, and it should come as no surprise that it is prohibited by Torah law. What is surprising, though, is the context in which this law is transmitted:[1]

ויקרא פרק יח, יז-כג
עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא: וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ: וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ: וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה’: וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא: וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא:
Do not commit incest, taking a woman and her daughter; do not [even] take her son's daughter, or her daughter's daughter, since this constitutes incest. Since they are blood relatives, it is a perversion. Do not take a woman and [then take] her sister as a rival to her, to uncover her nakedness, as long as [the first one] is alive. Do not come close to a woman to uncover her nakedness, as long as she is ritually unclean because of her menstruation; this is a sexual offense. Do not lie carnally with your neighbor’s wife, to defile yourself with her. Do not give any of your offspring (lit., seed) to be initiated to Molech, so that you do not profane the name of the Almighty: I am God. Do not lie with a male as you would with a female; this is an abomination.  Do not perform any sexual act with an animal to defile yourself with it. Likewise, a woman shall not give herself to an animal and allow it to mate with her; this is a detestable perversion. (Vayikra 18:17-23)

In Parshat Aharei Mot, the law of Molech is sandwiched among a list of sexual prohibitions and perversions. Although the larger headline is a more generic instruction to refrain from the pagan practices of both Egypt and Canaan,[2] the specific sequence within the chapter is puzzling. Conversely, in Parshat Kedoshim, the section begins with Molech, and the prohibition is repeated and discussed in much more detail:

ויקרא פרק כ, א-י
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת; עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם: כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת:
And God spoke to Moshe, saying, 'And to the Children of Israel, you shall say: If any person, whether a born Israelite or a proselyte who joins Israel, gives any of his children to the Molech, he must be put to death; the people of the land must pelt him to death with stone[s]. And I will direct My anger (lit., "set My face") against that person, and will cut him off (spiritually) from among his people, because he has given his children to the Molech, thus defiling what is holy to Me (or, My Sanctuary) and profaning My holy name. And if the people of the land hide their eyes from that man, when he gives of his offspring to the Molech, and do not put him to death, then I will set My face against that man, and against his family, and will cut him off - and all those that prostitute themselves in this way, following him and prostituting themselves for the Molech - from among their people. If a person turns to the mediums and oracles so as to prostitute himself to their ways, I will direct My anger (set my face) against him, and will cut him off (spiritually) from among his people. Sanctify yourselves therefore, and be holy; for I am the Almighty your God. Safeguard My decrees and keep them: I am God who sanctifies you. Any person who curses his father or his mother shall surely be put to death. Since he has cursed his father or his mother, his blood shall be upon him. If a man commits adultery with a married woman, and she is the wife of a fellow Israelite, both the adulterer and the adulteress shall be put to death. (Vayikra 20:1-10)

In Parshat Aharei Mot (chapter 18), prohibitions are listed, without any mention of the penalties associated with transgression.  Only in Parshat Kedoshim (chapter 20), the penalties for these outrages are introduced. In Kedoshim, Molech is the first law mentioned, followed by various pagan practices involving necromancy. Sexual prohibitions and their punishments, are listed only after these other two categories.

When Moshe repeats these laws and instructs the nation before his death, the law of Molech is repeated - not only in the context of necromancy, but in the very same verse:

דברים פרק יח, ט-יג
כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים:  כִּי תוֹעֲבַת ה’ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה’ אֱלֹקיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹקיךָ:
When you come into the land which the Almighty your God is giving you, do not learn to commit the abominations of those nations. There shall not be found among you anyone that makes his son or his daughter pass through fire, who practices divination, who divines auspicious times, who divines by omens, who practices witchcraft, who uses incantations, who consults mediums and oracles, or who attempts to communicate with the dead (a necromancer). Anyone involved in these practices is repulsive to God, and it was because of repulsive practices such as these that the Almighty your God is driving out [these nations] before you. You must remain totally faithful to the Almighty your God. (Devarim 18:9-13)

It appears, then, that the context in which Molech is first introduced, within the list of forbidden relationships in Parshat Aharei Mot, is somewhat irregular and presents us with a challenge as to the precise understanding of the prohibition. Apparently, the Targum Yonatan addressed this problem without raising it explicitly, and his solution resolves this contextual challenge: In his understanding of the verse, a few additional words describe the prohibition: "Do not give your seed to a gentile women who will become pregnant and bear children for idolatry.”[3] This fascinating explanation of the verse explains why the law of Molech is mentioned in the list of forbidden sexual relations: in the Targum (Pseudo) Yonatan's formulation, the problem is one of intermarriage, because children produced from such a union would be subject to the whims of the mother and her pagan sensibilities and practices.

This solution is considered, and rejected out of hand, by the sages of the Mishna:

משנה מסכת מגילה פרק ד משנה ט
המכנה בעריות משתקין אותו האומר מזרעך לא תתן להעביר למולך (ויקרא י"ח) ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא משתקין אותו בנזיפה:
If he introduces euphemisms into the portion dealing with forbidden marriages, he is silenced. If he says, [instead of] ‘do not give any of your seed to be initiated to Molech’, ‘do not give your seed to gentile women (who will become pregnant and bear children for idolatry)', he is both silenced and rebuked. (Mishna Megila 4:9)      

The Mishna clearly rejects this teaching, but the Talmud is far less unequivocal. This teaching is retained, albeit not as a majority opinion: at the very least, one Talmudic sage apparently served as the source for the Targum (Pseudo) Yonatan's reading:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כה עמוד א
האומר ומזרעך לא תתן להעביר וכו', תנא דבי רבי ישמעאל: בישראל הבא על הכותית והוליד ממנה בן לעבודה זרה הכתוב מדבר.
"If one says, 'Do not give any of your seed to be initiated to Molech’, etc.: In the school of R. Yishmael it was stated: The text speaks of an Israelite who has intercourse with a Cuthean woman and begets from her a son for idolatry. (Talmud Bavli Megila 25a)

While this approach solves one problem – the context of the Molech prohibition in Parshat Aharei Mot - it creates others: the verse now fits neatly into the context of illicit relationships, but it does so by ignoring the other two times Molech is mentioned. In similar fashion, the Ramban[4] prefers to address Molech primarily in the context of the majority of the sources: Molech is seen as an idolatrous ritual which was believed by its practitioners to be magical. This type of magic is completely forbidden, and the Torah ends the discussion with a general demand that we reject all such behavior and banish any thoughts of incorporating outside practices into our service of God. There is nothing redeemable about idolatry; it must be completely eradicated so that we may serve God with a whole heart. We are to be tamim – perfect - in our service of God. Once again – the problem is solved by focusing on one context and ignoring the other, rendering the admonition against Molech part and parcel of the "industry" and all the processes that lead to and support idolatry but devoid of any intrinsic connection to sexuality.

Let us examine the language of the sources the Ramban focuses on, paying particular attention to the description of the adherents of these magical practices: 

ויקרא פרק כ, ה
וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם:
Then I will set My face against that man, and against his family, and will cut him off - and all those that prostitute themselves in this way, following him and prostituting themselves for the Molech - from among their people. (Vayikra 20:5)

The word zonim and liznot is often translated as “to go astray”; we have translated it as "to prostitute oneself". This is a term that is most often found in connection with illicit sexual contact, though it is often used, perhaps metaphorically, regarding idolatry as well. A precise definition connotes an illicit relationship, particularly relations with a stranger[5]. The fact that this term is used in this context serves as a link between Molech and sexual sins, returning us to the context in Aharei Mot, the first appearance of Molech, in the context of forbidden relationships. Rashi's comments on this section are instructive: such practices defile the Jewish People, who are, as a collective, married (literally, set apart, 'holy') to God. Thus, any practice of idolatry is like cheating on a spouse.[6]

The Recanati[7] expands a teaching found in the Mechilta to elucidate this idea: One of the axioms of Jewish thought is centrality of the Ten Commandments that were engraved on the Tablets of Testimony. Almost equally axiomatic is our understanding that these ten principles were divided into two groups of five. However, the Mechilta teaches that the commandments should be read as two parallel or balancing principles, read from right to left. Thus, the first and  sixth Commandments are a balanced set of principles that reflect and refract upon one another. The first commandment is belief in the existence of God, and the sixth is the prohibition against murder. When read in this fashion, the lesson derived would be that knowledge that there is One God who created and sustains the universe should prevent us from committing murder: God is One, and He created each of us in His image, and we may not counteract this creation or diminish this image by taking another human life.[8] Likewise, the second Commandment should be read together with the seventh, linking the prohibition of idolatry with the prohibition of illicit sexual behavior. If this is so, the placement of Molech within the context of sexual sins seems its natural milieu.[9]

This relationship, this context, may tell us even more about Molach. Judaism does not reject sexuality; Jewish law creates a context in which human sexuality can be channeled towards the creation of holiness in our lives. Much of the book of Vayikra is dedicated to these very laws, to the method for creating holiness.

As a whole, the book of Vayikra transcends time. The thread of narrative is abandoned and laws are introduced in what at times seems to be an indiscriminate fashion. There is, however, one major exception: the deaths of Nadav and Avihu, the sons of Aharon. In fact, the narrative account of their deaths could just have easily been included in the book of Shmot or the book of Bamidbar, as were other events that transpired on that same day, Rosh Chodesh Nisan of the second year following the Exodus. That was the day the Mishkan was erected, and it is mentioned both at the end of the book of Shmot[10], and discussed in much more detail in the book of Bamidbar, particularly in Parshat Naso[11]. Had the narrative of their deaths been told in Naso, along with the rest of the events celebrating the consecration of the Mishkan, the narrative would have been more organic.

Why, then, include the deaths of Nadav and Avihu in Vayikra, a book of laws of purity and ritual? There is a sobering lesson to be learned from their deaths – a lesson that goes to the very heart of book of Vayikra: The Mishkan presents an opportunity for man to approach God, to come close, to consummate the intimacy we enjoy as a nation and as individuals with the almighty. Nonetheless, this intimacy must necessarily have limitations. The most profound intimacy runs the risk of becoming profoundly devastating if there are no boundaries. Ecstasy can become destructive, deadly, if we are lost in it. Nadav and Avihu paid no heed to the boundaries placed on intimacy, and were consumed. This is the pivotal moment of the book of Vayikra: Before this point, the book is dedicated to the laws of the Temple, to the creation of this physical point of intimacy. After their deaths, Vayikra turns to laws of holiness, of creating separations and boundaries that define and thus enable us to experience this intimacy without the danger of it consuming us. Holiness defines the space in which intimacy can exist; holiness is synonymous with separation.[12] For the most part, these are not laws of rejection as much as laws of context.[13]

The laws regarding sexuality are a case in point. Physical intimacy is not rejected as "unholy"; rather, Torah law dictates context in order to insure that the powerful, almost magnetic pull of human desire is harnessed and focused, bounded in a context that will result in holiness. As in human relationships, our intimacy with the Divine should not be ruled by unbridled passion. The ability to focus our passion, to create boundaries, raises us to a level that is more God-like, whereas failure to focus and control passion can be devastating -  whether in the Temple, like Nadav and Avihu, or the bedroom.

Had the prohibition of Molech been mentioned only in the context of pagan practices of magic and necromancy, we would learn that such behavior can not be redeemed and must be completely and summarily eradicated. But this not a complete picture: the prohibition against Molech also appears within the context of sexuality, a powerful urge which must be harnessed, focused and used in areas of holiness. This context teaches us that Molech, too, must be harnessed rather than rejected.

In a letter written in 1911, Rav Kook discusses the binding of Yitzchak, the Akeida, comparing the test that Avraham endured with the pagan practice of Molech.[14] Rav Kook ascribes the mindset of the adherents of Molech as a holy feeling within the hearts of parents who were willing to sacrifice even what they held most dear in order to build a relationship with the deity. Surely, the most salient element of the Akeida is that Avraham is ultimately told that God does not desire such offerings. And yet, we wonder about Avraham's desire. He, to, was willing to give his beloved, long-awaited son to God. Are these feelings positive, or should they be rejected? If these feelings can be separated from pagan practice, do they represent something positive, something Judaism should incorporate, or something that should be rejected?[15] In the words of one contemporary author, “With the introduction of Abraham's refined monotheism in the world, it was necessary to counter the objection of paganism: can the Torah's abstract concept of God compete with the reality of tangible idols? Can monotheism produce the same coarse vitality, the same passionate devotion as paganism? Or is it merely a cold, cerebral religion - theologically correct, but tepid and uninspiring?”[16]

On the day of the consecration of the Mishkan, Nadav and Avihu approached the Divine with passion, and they were severely punished. Is our conclusion to be that Judaism rejects such passion? Or might we say that their emotion was appropriate, but the means through which they expressed their joy, their ecstasy, was mistaken? We may look to another episode in our history that bears similarity[17] to the case of Nadav and Avihu, but which ended very differently: King David brought the Ark and the Tablets of the Covenant "home" to Jerusalem. The scene of this great day is described in the book of Shmuel: he saw the ark which contained the precious Tablets; he danced in front of the ark with complete abandon:

שמואל ב פרק ו, יג-כג
וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה’ שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא:(יד) וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה’ וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה’ בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר: וְהָיָה אֲרוֹן ה’ בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה’ וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ: וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה’ וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה’ וּשְׁלָמִים: וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה’ צְבָאוֹת: וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ: וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה’ עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה’: וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה: וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ:
And it was so, that when they that bore the ark of God had gone six paces, he sacrificed an ox and a fatling. And David danced before the God with all his might; and David was girded with a linen ephod. So David and all the house of Israel brought up the Ark of God with shouting, and with the sound of the horn. And so, as the Ark of the God came into the City of David, that Michal the daughter of Shaul looked out of the window, and saw King David leaping and dancing before God; and she despised him in her heart. And they brought in the Ark of God, and set it in its place, in the midst of the tent that David had pitched for it; and David offered burnt-offerings and peace-offerings before God. And when David had finished offering the burnt-offering and the peace-offerings, he blessed the people in the name of the God of Hosts. And he distributed among all the people, among the whole multitude of Israel, both to men and women, to every one a cake of bread, and a cake made in a pan, and a sweet cake. So all the people departed to their own houses. Then David returned to bless his household. And Michal the daughter of Shaul came out to meet David, and said: 'How honorable is the King of Israel today, who uncovered himself today before the eyes of the handmaids of his servants as one of the vain fellows shamelessly uncovers himself!' And David said to Michal: 'Before God, who chose me above thy father and above all his house to appoint me prince over the People of God, over Israel, before God will I make merry. And I will be yet more vile than thus, and will be base in my own sight; and with the handmaids of whom you have spoken, among them I will feel honor.' And Michal the daughter of Shaul had no child until the day she died. (II Shmuel 6:13-23)

David’s dance was derided by his wife; she thought that such behavior was unbefitting a king. As a daughter of Shaul, she thought herself as an expert in protocol and appropriate behavior for a king; she thought that David had debased himself. God thought differently: immediately following David’s display of passion, ecstasy and abandon before the Ark, He sent a message to David, that he will be the one who will see to it that a house of God is built, and his kingship will endure forever.

שמואל ב פרק ז, ד-יז
וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר ה’ אֶל נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה’ הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים: וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל: וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה: וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ ה’ כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה’: כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם: וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם: כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד:
And it came to pass that same night, that the word of God came to Natan, saying:  'Go and tell My servant David: Thus says God: Will you build Me a house for Me to dwell in? For I have not dwelt in a house since the day that I brought the Children of Israel up out of Egypt, even to this day, but have walked in a Tent and in a Tabernacle. In all the time I have walked among the Children of Israel, did I speak a word to any of leaders of the tribes of Israel, whom I commanded to feed My people Israel, saying: Why have you not built Me a house of cedar? Now therefore thus shall you say to My servant David: Thus said the God of Hosts: I took you from the sheepcote, from following the sheep, that you should be prince over My people, over Israel. And I have been with you wherever you did go, and have cut off all your enemies from before you; and I will make a great name for you, as great as the names of the greatest people on the earth. And I will appoint a place for My people Israel, and will plant them, that they may dwell in their own place, and be disquieted no more; the children of wickedness will no longer afflict them, as they have done from the day that I commanded judges to be over My people Israel; and I will cause you to rest from all your enemies. Moreover, God tells you that God will make a house for you. When your days are fulfilled, and you sleep with your fathers, I will set up your offspring after you, and I will establish his kingdom. He shall build a house for My name, and I will establish the throne of his kingdom for ever. I will be a father to him , and he shall be a son to Me; if he commits iniquity, I will chasten him with the rod of men, and with the stripes of the children of men; but My mercy shall not depart from him, as I took it from Shaul, whom I removed before you. And your house and your kingdom shall be made secure forever before you; your throne shall be established forever.' Nathan spoke all these words, and relayed all this vision, to David. (II Shmuel 7:4-17)

Molech shares a root with the word melech, “king:” The practitioners of Molech accepted upon themselves complete subservience.[18] They worshipped with their entire being. They were willing to sacrifice their most precious "possessions" in service of the deity.

David’s total devotion to God, expressed by his complete sacrifice of ego, catapulted him to a position of royalty forever. David would be melech (king) – forever. Furthermore, he and his descendents would build the House of God. Apparently, David's complete abandonment of self is accepted by God, and is a foundation of both the Davidic dynasty and the Beit Hamikdash.[19]

The horrific practice known as Molech must be eradicated; the Torah categorizes this practice together with other pagan, superstitious behaviors. However, the core passion that this practice reflected, the willing subservience to a higher power, is what lies at the core of our acceptance of God as King. This should not be discarded. It should be brought into our lives, focused and concentrated through Torah law, as an essential component of holiness.




[1] This question, while ignored by most commentators, is raised in one Midrash. See Pisikta Zutrata (Lekach Tov) Vayikra Acharei Mot page 51b.
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת אחרי מות דף נא עמוד ב
ומזרעך לא תתן להעביר למולך. כל שהמליכו עליו אפילו צרור ואפילו קיסם. להעביר. כדרך שהיו עושין בתופת וגיא בן הנם מדורות אש ומעבירים בניהם בהם. ולמה נסמך העברת מולך לאשת איש ללמדך שכל הבא על אשת חבירו ומוליד בן סופו שהבן הולך ועובד עבודת כוכבים לכך נאמר לא תתן. נאמר במולך ומזרעך ונאמר באשת איש לזרע. ולא תחלל את שם אלהיך. מלמד שטומאת עבודת כוכבים.
[2] See Vayikra 18:3-5.
ויקרא פרק יח, ג-ה
כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ:  אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה’:
[3] Vayikra 18:21
כתר יונתן ויקרא פרק יח, כא
ומִן זרעך לא תִתן בתשמישה לצד בת הגוים לעיבור לעבודה זרה ולא תחלל את שמו של אלהיך אני יי:

[4] Ramban Vayikra 18:21.
רמב"ן ויקרא פרק יח, כא
ועל דרך הפשט אמרו, כי מעביר בנו ובתו באש מין ממיני הכשפים, כי בענין הכשוף נאמר (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף, ואמר במנשה (דהי"ב לג ו) והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני, וכתיב (מ"ב יז יז) ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחשו, והמולך היא עבודה זרה שמקריבין לו הקטנים. אבל אחר שמצאנו כתוב (שם כג י) לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך, נאמנו דברי רבותינו שהכל למולך באש:
[5] See Menachem Zevi Kaddari, A Dictionary of Biblical Hebrew ( Ramat Gan : Bar Ilan University Press, 2006), page 255f.
[6] Rashi, Vayikra 20:3.
רש"י ויקרא פרק כ פסוק ג
למען טמא את מקדשי - את כנסת ישראל, שהיא מקודשת לי, כלשון (ויקרא כא כג) ולא יחלל את מקדשי:
[7] Recanati Vayikra 18:21.
ריקאנטי ויקרא פרק יח:כא
ומזרעך לא תתן להעביר למולך וגו' [שם כא]. סמך איסור העבודה זרה לאיסור הזנות, כי עבודה זרה נדמית בכל מקום לזנות, והוא מקנא אם אותם שנולדו לו יזנו אחר עבודה זרה, וכל ענין עבודה זרה נמשל לניאוף ככתוב בספר משלי. והבן כי בהיות עשרת הדברות בשני לוחות והיו מכוונין חמש כנגד חמש, היה מכוון לא יהיה לך כנגד לא תנאף, נרמזה שם האמונה רעה שפשטה בעולם, השם יעביר רבוח הטומאה מן הארץ, כדכתיב [זכריה יג, ב] ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שלא תמצא אמונה בעולם שלא נרמזה בתורה אלא שתשובתה בצדה. ועבודת המולך היא עבודת האש, תבין איסורו מטעם כתובת קעקע, והטעם שלא יכניסו כחות הטומאה בהיכל הקדש, והבן זה.
[8] Mechilta d’Rebbi Yishmael, Yitro, Masechta d'b'Chodesh, parsha 8.
מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ח
כיצד נתנו עשרת הדברות: ה' על לוח זה וה' על לוח זה. - כתיב אנכי יי' אלהיך וכנגדו לא תרצח, מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך; משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה והעמיד לו איקונות ועשה לו צלמים וטבעו לו מטבעות; לאחר זמן כפו לו איקונותיו שברו לו צלמיו ובטלו לו מטבעותיו ומיעטו בדמותו של מלך; כך כל מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך, שנ' +בראשית ט ו+ שופך דם האדם וגו' כי בצלם אלהים עשה את האדם. - כתיב לא יהיה לך וכתיב כנגדו לא תנאף, מגיד הכתוב שכל מי שעובד עבודה זרה מעלה עליו הכתוב כאלו מנאף אחר המקום שנ' +יחזקאל טז לב+ האשה המנאפת תחת אשה תקח את זרים וכתוב +הושע ג א+ ויאמר ה' אלי עוד לך אהב אשת אהובת רע ומנאפת וגו'.
[9] To see how this approach explains the other commandments, see Rashi, Shir Hashirim 4:5.
רש"י שיר השירים פרק ד:ה
כשני עפרים תאומי צביה - דרך צביה להיות יולדת תאומים כך שניהם שוים שקולים זה כזה, דבר אחר שני שדיך על שם הלוחות תאומי צביה שהם מכוונות במדה אחת וחמשה דברות על זו וחמשה על זו מכוונין דבור כנגד דבור, אנכי כנגד לא תרצח שהרוצח ממעט את הדמות של הקב"ה, לא יהיה לך כנגד לא תנאף שהזונה אחר עבודה זרה דרך אשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים, לא תשא כנגד לא תגנוב שהגונב סופו לישבע לשקר, זכור כנגד לא תענה שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית, כבד כנגד לא תחמוד שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו:
[10] See Shmot 40:33.
[11] See Bamidbar chapter 7.
[12] See Rashi Shmot 19:2.
[13] See Midrash Rabbah Vayikra section 22:10.
ויקרא רבה (וילנא) פרשת אחרי מות פרשה כב
ה' מתיר אסורים מה שאסרתי לך התרתי לך אסרתי לך חלב בהמה והתרתי לך בחיה אסרתי לך גיד הנשה בחיה והתרתי לך בעוף אסרתי לך שחיטה בעופות והתרתי לך בדגים, ר' אבא ור' יונתן בשם ר' לוי אמר יותר ממה שאסרתי לך התרתי לך דם הנדה אסרתי לך התרתי לך דם בתולים אסרתי לך אשת איש התרתי לך את השבויה, אשת אח התרתי לך יבמה, אשה ואת אחותה בחייהם התרתי לך לאחר מיתה לבישת כלאים התרתי לך סדין בציצית בשר חזיר התרתי לך דג ששמו שיבוטא את החלב התרתי לך את השומן את הדם התרתי לך טחול בשר בחלב התרתי לך את הכחל,
[14] I have discussed this letter previously in connection with the Golden Calf. See http://arikahn.blogspot.com/2010/02/parshat-ki-tisa-5770.html
[15] Iggrot Hara'ayah, volume 2 page 43.
הרב א"י קוק, אגרות הראיה ב, ירושלים תשכ"ב, עמ' מג.
אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה זרה, שראה בה האדם הפרא חזות הכל, עד שניצחה גם את רחמי הורים, ותשים את האכזריות על בנים ובנות למִדה קבועה בעבודת המולך, וכהנה, היא תוצאה ערפלית מההכרה הגנוזה שבעֹמק לבב האדם, שהענין האלהי יקר הוא מכל, וכל נחמד ואהוב כאין נגדו.
כאשר הוצרכה ההארה האלהית להופיע בטהרתה, נתגלתה בעֹז התלהבותה בנסיון העקדה, שהראה לדעת שאותו החום וההתמכרות לענין האלקי, אינו צריך דוקא שתהי ההשגה האלהית כל כך מעולפת בלבושים בזויים כאותם של העבודות הזרות, שהניצוץ של הטוב האלהי אובד בהם לגמרי את דרכו, אלא גם בהשגה טהורהשאין צריך לומר כמה שהיא מאירה את כל דרכי חייו של האדם, כמה שהיא מתקנת את החיים החברותיים וכמה היא מעמדת על בסיס איתן את מצב הרוח של האדם, ביחס לשאיפותיו הנצחיות, המתגלות בענינים שהם 'למעלה מן השמש'. כל אלה הם דברים גלויים  הרבותא המצויינת [בעקדה] היא, שלא יחסר חֹם ההתמכרות ביחס להתקשרות האלהית בצורת ההשגה המאירה. זה יצא לפועל על ידי ההחלטה של נסיון העקדה, שנשאר חק טבעי לדורות עולמים, שגם בהקישור העדין [= המוסרי] אל הדעה המורמה מכל רעיון חושי, יש חדירה לכל חדרי לב; ולולי זה, היתה האנושיות עומדת או ברגש עכור ופראי, אמנם פועם בחזקה ביחושו לאלהות, או ברוח קריר מסונן קצת מבלעדי תכונה של חיים עמוקים על כן גדול הוא ונִשא זכרון העקדה, לדורות עולמים, ולא רק במטבעות תפלה, כי אם המקרא במקומו הוא אומר: 'כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך' (כ"ב, יב). ומה נהדרת היא תפילתנו, להזכיר זכותו של האב הראשון הלוחם נגד הפראות הדמיונית במערכה האלוהית, שכל זכותה הקלושה היתה בצד הפופולרי שלה בחידור עומק הלב, שהיו האליליים טוענים שאי אפשר לתרבות אנושית מבלעדיו, מפני שהרושם של האלהות הטהורה הוא מרום יותר מדאי וזך יותר מדאי, מלהיות בו כדי מרעה להמון גוים. בא 'אב המון גויים' והורה מה שהיה צריך להורות, עד אשר איך שירדו הדורות - יש מקום לחדירה של האור הטהור, ועקדת יצחק נזכרת ברחמים לזרעו לדור דורים.

[17] This section is read as the Haftorah of Parshat Shmini, where the episode of Nadav and Avihu is told.
[18] See Talmud Bavli Sanhedrin 64a.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סד עמוד א
רבי חנינא בן אנטיגנוס - דתניא, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: מפני מה תפסה תורה לשון מולך - כל שהמליכוהו עליהם,
[19] See Kedushat Levi Avot 2:6.
ספר קדושת לוי - מסכת אבות
וזהו פירוש הפסוק ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה', כי דוד היה בבחינת ביטול לפני ה' ביראה עילאה, בבחינת ביטול במציאות, ולכן היה מכרכר 'בכל עוז', היינו שהיה לו כלות הנפש וביטול במציאות אשר יצא מהכלי שלו, וכל זה היה מחמת שהוא לפני ה'. והבן:


Sunday, April 11, 2010

Parshiot Tazria and Metzora 5770 - Turning Pain into Pleasure


Parshiot Tazria and Metzora 5770
Rabbi Ari Kahn


Turning Pain into Pleasure

Although this week's parshiot are largely concerned with matters of human physiology[1], the Torah is not a medical book; the maladies enumerated in the text are seen through a spiritual lens. Afflictions which appear to be skin deep are related to spiritual failings. One such instance is tzara'at (commonly translated as leprosy), which is associated with speech or, more precisely, the misuse of speech. In a sense, tzara'at is the result of man's failure or inability to manifest the divine image in which he was created.

The world was created via speech[2]. God could have created the world by merely deciding or willing it into existence; instead, He chose to create through an act of speech. When man uses speech properly, he emulates God. When our speech is hurtful or destructive, we not only defile a precious gift with which God endowed us,[3] we call all of creation into question.[4]

The very first being to misuse speech was the Serpent in the Garden of Eden.[5] The Talmudic discussion of the misuse of speech draws an analogy between the slanderer and the Serpent:

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טו עמוד ב
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב, (שם יד) "זֹאת תִּהְיֶה תוֹרַת הַמְּצוֹרַע" זוֹ הִיא תוֹרַתוֹ שֶׁל מוֹצִיא שֶׁם רָע. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב, (קהלת י) "אִם יִשׁוֹךְ הַנָחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ [וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן"] לֶעָתִיד לָבֹא מִתְקַבְּצוֹת (ובאות) כָּל הַחַיוֹת [וּבָאוֹת] אֵצֶל הַנָּחַשׁ וְאוֹמְרוֹת לוֹ אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוכֵל, אַתָּה מַה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ אוֹמֵר לָהֶן וּמַה יִתְרוֹן לְבַּעַל הָלָשׁוֹן.
Resh Lakish said: What is the meaning of "This shall be the law of the leper?" [It means,] ‘This shall be the law for him who brings up an evil name’. Further, said Resh Lakish: What is the meaning of the Scriptural verse: "If the serpent bites before it is charmed, then the charmer has no advantage?" (Kohelet 10) — At some future time all the animals will assemble and come to the serpent and say: 'The lion attacks and devours; the wolf tears and consumes; but you, what profit do you have [from your conquest]?' But he will answer: 'What benefit has he who uses his tongue [to speak evil]?' Further said Resh Lakish: "One who slanders makes his sin reach unto heaven, as it is said: 'They have set their mouth against the heavens, and their tongue walks through the earth.' "(Talmud Bavli Erachin 15b)

All other animals attack when hungry or threatened; they kill to eat, to survive. Only humans could make a “sport” of hunting: just as the Serpent of old attacked with words though no benefit was forthcoming, no survival instinct was in play, no tangible gain was to be had other than a massaged ego, so man attacks his fellow man, using words in a destructive, harmful fashion for no real purpose.

The person who misspeaks and is punished with tzara'at is forcibly removed from the community, thrust outside the camp to a place where the masses will be safe from his venom. This extreme punishment, total isolation, indicates that misuse of speech brings about the most extreme type of impurity – even more than the impurity known as the avi avot hatum'ah, the 'father of all impurity', caused by contact with the dead. In the latter case, a person who has become impure is not so isolated; despite this extreme type of impurity, he can be with other people, and is distanced only from the Temple (Mishkan/Mikdash) and not from society.

When words are used properly they can be used to pray, to praise God, and to study Torah. Words can be used to say something encouraging and helpful; they can brighten the day of someone who has become despondent. Words represent the two extremes of human interaction and existence; they can be used for the most lofty or the most destructive purposes.

Closer scrutiny of speech gives us further insight: When God spoke and created the world, not only did He create speech in order to do so; He also created the letters, the building blocks of Creation. There is an obscure mystical book called the Sefer Yetzira (the Book of Creation) which contains a cryptic comment regarding this idea:

ספר יצירה פרק ב, ז

כ"ב אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל"א שערים, חזר גלגל פנים ואחור, סימן לדבר אין בטובה למעלה מענ"ג ואין ברעה למטה מנג"ע:
Twenty two letters…231 gates… forward and backward, a sign for this is, there is no good higher than ענג (oneg), and no evil lower than נגע (nega). (Sefer Yetzira 2:7)[6]

The word nega is used several times[7] in this week’s parsha in reference to the affliction of tzara'at. The word oneg is associated with the pleasure derived on the holy day of Shabbat.[8] Pointing out that these two terms are inverse of one another, the Kabbalistic view sees Shabbat and tzara'at as polar opposites. Shabbat is a day on which man takes the mundane and elevates it, endowing the most basic elements of human existence with holiness: time, place, physical rest, even the food and drink we consume become the spiritual stuff of oneg Shabbat. On the opposite end of the spectrum is nega, the result of man taking something spiritual, the divine gift of speech that imbues us with godly capabilities, and debasing it.

The divergence of oneg and nega is extreme, complete, yet the words that express these two concepts are so similar that it cannot be more obvious: the letters that comprise these words are the same, only the sequence of the letters differs. We have seen that words can create; these words are formed of letters, but if even one letter is shifted, even slightly, the results can be drastically different, to the point that the natural order can be altered.[9] The power of speech must not be taken lightly; extreme care must be taken to use speech to build, to create, to express the divine spirit within us, rather than using speech destructively and bringing about alienation, isolation, impurity and destruction. Instead of the highest levels of heaven, instead of spiritual delight, instead of oneg, the lowest level of impurity and isolation, described as nega, can be inflicted. The Sfat Emet, based on a teaching in the Zohar,[10] draws a similar parallel, and takes it one step further. Neglecting oneg Shabbat creates a nega, but the converse is also true: a person who creates nega by virtue of misuse of speech is sentenced to isolation, but healing can begin if he creates oneg Shabbat.[11]

The Sfat Emet also observes[12] that the word tzaraat is composed of the same letters as Atzeret:

שפת אמת ספר ויקרא - פרשת תזריע - שנת [תרנ"ח]

והם ד' מראות נגעים. ואיתא בזוה"ק כי נגע היפוך ענג כמ"ש אין למעלה מענג ואין למטה מנגע. ואמר שם כי המבטל עונג שבת מתהפך ענג לנגע. וכמו כן נאמר כי צרעת היפוך עצרת כי ביו"ט כ' עצרת כנופיא היפוך הפירוד. וזה הי' הכח [של] בנ"י בעליות רגלים מה יפו פעמיך בנעלים כי היו מעצרין השפע הבא בג' רגלים על התבואה ופירות האילן ועל המים שלא יתפשט יותר מדאי כנ"ל. וצרעת היפוך עצרת כנ"ל:
These are the four forms of afflictions: it is reported in the Holy Zohar that nega is the opposite of oneg as it says there is nothing higher than oneg and nothing lower than nega. And it further says that he who cancels oneg Shabbat turns the oneg into nega. Similarly it says that tzara’at is the opposite of Atzeret…(Sfat Emet, Parshat Tazria 5658)

Seven weeks after their redemption from the contaminated, impure abyss of Egyptian slavery, the Jews stood as one at the foot of Mount Sinai, ready to receive the Torah. This day is commemorated by the holiday of Shavuot (known as the Feast of Weeks or Pentecost). The Torah also refers to this festival as Atzeret, literally, Festival of the Assembly. It is important to note that Atzeret is precisely seven full weeks after Pesach, giving this holiday a Shabbat-like personality; in fact, Shavuot, celebrated on the seventh day of the seventh week after the Festival of Freedom, may be seen as a Shabbat of Shabbatot. This aspect is reflected in one of the names of the holiday - Shavuot, the Festival of the Weeks. And yet, the other name for this festival, Atzeret, is comprised of the same letters as tzara'at. This name reflects another significant aspect of the events that occurred at the foot of Mount Sinai – an aspect that is closely related to the subject of our parsha:  When the Jews encamped at the mountain we are told that they were unified, “as one man with one heart.”[13] The unity achieved at that time and place was a prerequisite to receiving the Torah. At that moment of unity, the community was whole and healthy, free of the impurity of ego, narcissism, self aggrandizement, and devoid of the terrible manifestation of these traits – slander and gossip. It would have been impossible to have attained the lofty spiritual level necessary to enable them to see and hear the Word of God and accept the Torah on Atzeret without first creating this unity by overcoming destructive, divisive traits that bring about the nega tzara'at.

When the Talmud compares the sin of slander and inappropriate speech to the sin of the Serpent, a remedy is offered. There is hope for mankind; an antidote for the venom that runs in our veins was provided for us at the very dawn of Creation: the words of Torah, the study of Torah, the internalization of Torah, can break the charm that the Serpent cast upon us:

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טו עמוד ב
אָמַר רַב חַמָא בַר חֲנִינָא מַאי תַקָנָתָּם שֶׁל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי טו) "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִים" וְאֵין לָשׁוֹן אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר, "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם" וְאֵין עֵץ חַיִים, אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם גּ) "עֵץ חַיִים הִיא לַמַחֲזִיקִים בָּה"
R. Hama b. Hanina said: "What is the remedy for slanderers? If he be a scholar, let him engage in the Torah, as it is said: 'The healing for a tongue is the Tree of Life," [Mishlei 15] and ‘tongue’ here means the evil tongue, as it is said: ‘Their tongue is a sharpened arrow’ [Mishlei 3], and ‘Tree of Life’ means only the Torah, as it is said: "She is a Tree of Life, to all that hold on to her. (Talmud Bavli Erachin 15b)

The Serpent was drawn to the “Tree of Death” - the Tree of Knowledge of Good and Evil, the tree that would bring death to the world. This Talmudic teaching suggests that the destructive effects of the fruit of this tree can be counteracted by the fruit of the other tree that stood in the center of the Garden – the Tree of Life, Torah. And so, the Festival of Atzeret celebrates the Jews' coming together, achieving unity, abandoning their individual, petty egocentrism and joining together to achieve their greater national destiny: On this day, on Shavuot/Atzeret, they received the Torah, correcting and redeeming the world by clinging to the Word of God, the Tree of Life. Receiving the Torah, accepting and internalizing the Word of God, heals us from the nega of tzara'at, from the deathly effects of ego and selfishness that cause us to misuse the gift of speech.

The division of the weekly Torah readings insures that the chapters dealing with nega tzara'at are generally read in the weeks between Pesach and Shavuot.[14] This period of seven weeks is counted, day by day and week by week, bridging the period between the festival commemorating our liberation from slavery and the culmination of that liberation on Shavuot. In this period, our ancestors prepared themselves spiritually and physically to receive the Torah, ultimately achieving the unity of purpose and communal harmony described at the foot of Mount Sinai. And yet, the Talmud tells a sad tale of Torah scholars who did not treat one another properly, students who apparently used their words in a hurtful way, students who perished in the period leading up to Atzeret:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב           
אָמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, מִגְּבַת עַד אַנְטִיפְרַס, וְכֻלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹֹּא נָהֲגוּ כָבוֹד זֶה לָזֶה. תָּנָא, כֻּלָּם מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת.
It was said that R. Akiva had twelve thousand pairs of disciples, from G'vat to Antipatris; and all of them died in one period of time because they did not treat each other with respect. …A Tanna taught: All of them died between Pesach and Atzeret. (Talmud Bavli Yevamot 62b)

Discord and disunity prevented them from reaching the holiday of Atzeret. They were unworthy of receiving the Torah, despite being scholars, students of one of the greatest Torah masters in Jewish history. They could not rise above their differences and create the unity that is prerequisite for receiving the Torah. They failed to internalize the message of the Tree of Life; instead, they perished from the fruit of the Tree of Death. The Talmud is very specific regarding their fate:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב 
אָמַר רַב חָמָא בַּר אַבָּא, וְאִיתֵימָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבִין, וְכֻלָּם מֵתוּ מִיתָה רָעָה. מַאי הִיא? אָמַר רַב נַחְמָן, אַסְכָּרָה:
R. Hama ben Abba or, it might be said, R. Hiyya ben Abin said: "All of them died a cruel death." What was it? R. Nahman replied: "Asacara." (Talmud Bavli Yevamot 62b)      

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד א
סימן ללשון הרע - אסכרה.
Asacara is a sign of slander. (Talmud Bavli Shabbat 33a)

Rabbi Akiva's students were unable to join together; they were unable to acknowledge one another's greatness, to make room for anyone other than their own egos. This type of behavior stems from feelings of insecurity; only those who feel strong and secure in their own self-worth can recognize and acknowledge greatness in others without feeling threatened. So it was at Sinai: the unity achieved there was an indication of mutual love and respect, born of the very basic understanding that each and every Jew had a unique role to play in their shared destiny. No individual could merit receiving the Torah alone; only together, as a united people, could they attain and cling to the Tree of Life. This was precisely what the students of Rabbi Akiva failed to see, and it is precisely to this lesson that the period between Pesach and Atzeret is devoted. If our aim is to achieve spiritual greatness, we must break through the isolation of individual ego, to bridge the gaps between us, to see the differences between us not as points of division or conflict but as pieces of a multi-colored mosaic that create a harmonious whole. This is the mission of this period, known as Sefirat haOmer (or, more colloquially, "sefira" or "the omer"): to create unity, to merge with others and create a collective.[15]

Rebbe Nachman from Breslov taught that any spiritual achievement - receiving the Torah, building the Mishkan, entering the Land of Israel, creating an elevated society - requires unity and the collective efforts of the masses. The collective spiritual growth that creates Tikun Olam is predicated on the binding together of souls through love, dedication to a common, collective historical consciousness, energized by a common collective vision.[16] Those who misuse speech are thrust out from this collective. Particularly at this time of the year, and at this stage of history, when we must accomplish so much more, we must seek out and recognize the greatness in others – and in ourselves. We must come together with a common goal: to create a world of oneg.[17] Our present world full of pain, suffering, isolation; it is a world of nega. Only by coming together, using our differences to create harmony, to create atzeret, can we stamp out tzara'at.

A little more love can make a huge difference.




[1] See "The Holy Hyssop: Tazria Metzorah 5769, " Rabbi Ari Kahn:
[2] Mishna Avot 5:1
משנה מסכת אבות פרק ה:א
בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
[3] Speech is the quality which distinguishes and elevates man above the other animals. See Rabbenu Bachya, Introduction to Parshat Vayigash; haKtav v’haKabala, Bereishit 12:13.

רבינו בחיי על בראשית הקדמה לפרשת ויגש

 ודבר ידוע כי הדבור יש לו כח גדול הן לטוב הן להפכו והוא עיקר הוית האדם כפרי הזה שהוא עיקר האילן, ומזה אמר הכתוב (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה. באורו שעיקר הוית האדם בשביל נפש חיה שהיא הנפש המדברת, וכן תרגם אונקלוס לרוח ממללא, ועל כן נקרא הדבור פרי, והוא שכתוב (ישעיה נז) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי שפתים. ומה שייחס הכתוב הדבור לבורא יתעלה, מפני שהדבור הוא נאצל מכח השכל שהוא מצד הנפש המדברת שבאדם, כי הבהמות שאין להם שכל אין להם דבור, ועם הדבור יש לו לאדם יתרון על שאר בעלי חיים, והוא שכתוב (איוב לה) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו:
 ויש בדבור שני דרכים דרך החיים ודרך המות, והוא שכתוב (משלי יח) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. וזה אזהרה למי שהוא בעל דברים, או בדברי תורה ועניני המצות שהוא דרך החיים, או בלשון הרע ושאר העבירות התלויות בדבור שהוא דרך המות. ובא שלמה המלך ע"ה ואמר כי לפי רבוי דבריו בדרך הטוב יהיה פריו קודש הלולים לה', ויהיה לו שכר טוב הרבה, ולפי רבוי דבריו בדרך הרע יהיה פריו מר ורע ויהיה לו עונש הרבה. ומפני שהדבור הוא עיקר גדול באדם להושיע נפשו וגופו או להאבידו, בא שלמה ולמד דעת את העם שיהיו מחזיקים במדה זו של מענה רך כי הוא ישיב חמה, ואפילו חמת המלך שכתוב (משלי טז) חמת מלך מלאכי מות:

הכתב והקבלה על בראשית פרק יב פסוק יג

ועוד שבדבור ואמירה יוצא האדם ממעמד בע"ח מחוסרי הדבור ויבא למעמד בע"ח מדבר, כי בזה לבד האדם מובדל מכל בע"ח וזהו מעלתו העיקרית להיותו נפש חי רוח ממללא.
[4] In the words of the Midrash, the slanderer contradicts all Five Books of the Torah:

מדרש רבה ויקרא פרשה טז פסקה ו

אמר ר' יהושע בן לוי חמש תורות כתובות במצורע זאת תורת נגע צרעת זאת תהיה תורת המצורע זאת תורת אשר בו נגע צרעתן זאת התורה לכל נגע הצרעת זאת תורת הצרעת זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע:
R. Yehoshua b. Levi said: Five times is the word 'torah' used with reference to leprosy: "This is the law of the plague of leprosy" (Vayikra 13, 59); "This shall be the law of the leper" (Vayikra 14, 2); "This is the law of him in whom is the plague of leprosy" (Vayikra 14:32); "This is the law for all manner of plague of leprosy" (Vayikra 14:54); "This is the law of leprosy" (Vayikra 14:57). [Since, as we have seen], "This shall be the law of the leper" means,... of him that utters evil reports,’ it [i.e. the five-fold repetition of Torah in this matter] is intended to teach you that if one indulges in calumny, it is as if he transgresses the Five Books of the Torah. For this reason Moshe warned Israel, "This shall be the law of the leper."

[5] The Netziv, in Haamek Davar Bereishit 3:1, suggests that the Serpent itself did not speak.

העמק דבר על בראשית פרק ג פסוק א

... והנה הדבר מושכל שלא היה הנחש מדבר מעולם. דאם היה מדבר תחלה אלא שנתקלל שיאלם דומיה. על מה לא נזכר קללה זו. ותו דהדבור תלוי בדעת וכפרש"י על ויהי האדם לנפש חיה בדעה ודבור. וכת"א לרוח ממללא. הרי שהיה האדם מיוחד במעלה זו. אלא מזלו של נחש הוא שהתלבש קנאה ודבר באותו שעה מתוך גרונו של נחש. דכל מין מכל הנברא אפי' צומח יש לו מזל והוא מלאך הממונה ע"ז המין לשמרו ולגדלו שלא יהא נפסק מן העולם וכמ"ש רז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכהו ואומר לו גדל ומזלו של נחש כמוהו שהתקנא באדם על דבקותו בקונות ית'. וכמו שביארנו בפ' הקודמת שהאדם היה דבוק כ"כ בה' כחלק השואף תמיד למקורו. משא"כ מלאך אינו אלא נפרד ואינו דבוק ושואף לאורו יתב' אלא בשעה המיוחדת לשירה וכדומה. והתקנא המלאך באדם ונחש הגשמי באשתו. והא שאינו מבואר כ"ז בכתוב כבר כ' הרמב"ן כפ' בחקותי והבאנו לעיל כי בדברים שאינם מושגים לכל אדם לא דברה תורה אלא ברמז:

[6] See also Zohar Bereishit 26b, Shmot 265b, Tikunei Zohar 58a, and 88b.
[7] Vayikra 13:3,9,20,22,25,27,29,31,42,47,49,59; Vayika 14:3,32,54.
[8] See Yishayahu 58:13
ישעיהו פרק נח, יג
אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר:
[9] The Kuzari, article 4 section 1, points out that emesh ("last night") and asham ("sin offering") are composed of the same letters. The message is that the folly of nocturnal escapades will require a guilt offering in the morning. In Likutei Amarim section 16 we find that keresh, a board used to construct the Mishkan, has the same letters as sheker, falsehood; the Mishkan is built by truth – which can heal our lies and inconsistencies.

ספר הכוזרי - מאמר רביעי אות א - לא

אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע זאת אומרת כאותיות א'מ'ש' וא'ש'ם' כן אותיות ענג ונגע הן אותן האותיות אין ביניהן כי אם סדר מקדם ומאחר דגמה לדבר הזריחה והשקיעה אחת הן כלפי הגלגל עצמו ורק כלפינו אנו יש כאן כניסה ויציאה אחרי כן אומר מחבר הספר כי האברים אשר למטה מקרום הסרעפת

ספר ליקוטי אמרים - אות טז

ולכך ניתן עמוד העבודה ונצטוו במשכן ואוהל מועד שהוא הממתיק ועושה את המר מתוק על ידי הקרשים נעשה מן שק"ר קר"ש [כידוע שכל המתקה הוא על ידי התחלפות הצירופים כמו שנתבאר במקום אחר על מה שמובא בספר יצירה (פרק ב') אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג, וכל המתקה נעשה כמו שהיא למטה מן הכל נעשה למעלה מן הכל והיינו כנ"ל דק' קדוש ובמקום שהוא אתהפך חשוכא לנהורא וכולו טוב רק שנתהפך עליונים למטה ותחתונים למעלה וזה שאמרו (פסחים נ'.) עולם הפוך ראיתי כי כשנתהפך עלמא דשיקרא נעשה כן אבל אנן כי היכי דאיתינן הכא וכו' פירוש אנן הדבוקים בתורה דכתיבה בה אמת ואין כאן מקומו להאריך].
[10] Tikunei Zohar 58a.
תיקוני זוהר תקונא עשרין וחד ועשרין דף נח עמוד א
ומאן דאית ליה רשו למעבד ענג שבת ולא עביד אתהפך ליה ענג לנגע צרעת וחריב ביתיה וממוניה
[11] See Bnei Yissachar, Maamarei Hashabbatot, maamar 10.
בני יששכר מאמרי השבתות מאמר י - כבוד ועונג שבת
ונ"ל על פי מה שכתבו חכמי האמת [תיקו"ז נ"ח ע"א] מי שאינו מענג השבת מתהפך ליה ענג לנגע, (והנה בהיפך כל המענג את השבת מתרפא מן הנגע ומתהפך ליה נגע לענג), והנה אמרו רז"ל (שבת דף קל"ג [ע"ב]) האי מאן דמשי אפיה ולא נגוב יפה נקטרו ליה חספינתא (עיין ברש"י שהוא מין שחין גרב וחרס האמור בתורה והנה הוא נגע), מאי תקנתיה לימשי טובא במיא דסילקא (פירש רש"י מרק תרדין), הרי לך שתבשיל של תרדין הוא רפואה לנגע, והנה ענג שבת הוא רפואה לנגע, לזכר זה יאכל תבשיל של תרדין שהוא רפואה לנגע, נ"ל.
[12] The Sfat Emet does not take credit for the teaching; he says “it is said”. The only other source I found was the Ben Yohyada Sanhedrin 101b.
ספר בניהו בן יהוידע על סנהדרין דף קא/ב
שם נבט שראה אש יוצאה מאמתו. פירוש ראה בחלום, וזה המראה פתרונו על מלכות, שהרואה כן מורה לו החלום שזוכה להיות מלך, יען כי האש הוא עולה על כל היסודות כן המלך עולה על כל הבריות, גם האמה היא נקראת הגויה והעטרה שבה רומזת לעטרה של מלך, לכן הרואה אש יוצאה משם יורה שיהיה מלך, ואפשר לרמוז אש במלוי אל"ף שי"ן עולה תע"א, ועם נקוד צירי שמספרו עשרים הרי תצ"א ועם הכולל ששה אותיות של אל"ף שי"ן הרי תצ"ז כמנין מלכות עם הכולל. ואחיתופל ראה צרעת, כי צרעת בהפוך עצרת שהוא לשון מלכות כמו זה יעצור בעמי [שמואל א' ט' י"ז], וכמו שאמרו רז"ל על פסוק [במדבר כ"ט ל"ה] עצרת תהיה לכם ר"ל מלכות, וכן קורין לבן המלך יורש העצר:
[13] See Shmot 19:2 and Rashi's comments.

ספר שמות פרק יט, ב

וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:

רש"י על שמות פרק יט פסוק ב

 ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת (מכילתא):


[14] In a leap year, these Parshiot may  be read before Pesach.
[15] The most basic unit of merger is between a man and a woman in marriage. Interestingly, Jewish law curtails marriage during these days of the omer, as a kind of homage to the lamented students of Rabbi Akiva.
[16] See Rav Natan, the famed disciple of Rebbe Nachman of Breslav, Liqutei Halachot, Laws of the Mincha Prayer, law 7.

ספר ליקוטי הלכות - הלכות תפלת המנחה הלכה ז

 וְעַל - כֵּן אֵלּוּ גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא הָיוּ צְרִיכִים לְהַמְשִׁיךְ תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁעַל - יְדֵי זֶה הָיוּ מְתַקְּנִים צִמְצוּמִים נִפְלָאִים לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲבָל הַפְּגָם שֶׁלָּהֶם הָיָה שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם אַהֲבָה וְכוּ'. כִּי לְתַקֵּן הַצִּמְצוּמִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הָאֵין סוֹף בְּהַדְרָגָה כָּרָאוּי, לָזֶה צְרִיכִין שֶׁיִּתְחַבְּרוּ בְּאַהֲבָה כַּמָּה נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל יַחַד. כִּי צְרִיכִין לָזֶה כֵּלִים רַבִּים שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְתַּקְּנוּ כִּי אִם עַל - יְדֵי כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים נְשָׁמוֹת שֶׁמִּתְחַבְּרִים יַחַד בְּאַהֲבָה כְּאִישׁ אֶחָד עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְקַבֵּל בְּהַדְרָגָה כָּרָאוּי אוֹר הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְעַל - כֵּן לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא יִשְׂרָאֵל יַחַד בְּאַהֲבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּמוּבָא בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י עַל פָּסוּק וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, כֻּלָּם כְּאִישׁ אֶחָד וְכוּ'. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל פָּחוֹת מִשְּׁנֵי רְבָבוֹת וּשְׁנֵי אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרִים וְכוּ'. כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ בְּחִינַת הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה שֶׁהִוא הִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּתוֹ אֶלָּא עַל - יְדֵי קִבּוּץ נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַמִּנְיָן שֶׁנִּצְטַוּוּ לִמְנוֹתָם קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה וְכֵן אַחַר הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן כְּדֵי לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם. כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ קַבָּלַת הַתּוֹרָה וְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה כִּי אִם עַל - יְדֵי מִסְפָּר כָּזֶה שֶׁהָיָה בְּיִשְׂרָאֵל אָז, שֶׁעַל - יְדֵי זֶה דַּיְקָא נִתְתַּקְּנוּ כֵּלִים וְצִמְצוּמִים כָּאֵלֶּה לְקַבֵּל אוֹר הָאֵין סוֹף וְכוּ' כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
[17] Rav Natan explains that an attempt to bring about redemption by the Arizal was aborted due to a lack of love. Liqutei Halachot, Laws of Blood, law 1.

ספר ליקוטי הלכות - הלכות דם הלכה א

וּמוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, (סִימָן סא), הַיְנוּ שֶׁעִקַּר הַפְּגָם שֶׁל תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶם אַהֲבַת חֶסֶד, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִשְׁתּוֹקְקוּת וְכִסּוּפִין, שֶׁעַל - יְדֵי זֶה עִקַּר הַמְשָׁכַת הַתּוֹרָה שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ מֵרַבִּי עֲקִיבָא רַבָּם שֶׁהָיָה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל. וְעַל - כֵּן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, אֲנַן בַּחֲבִיבוּתָא תַּלְיָא, שֶׁאָנוּ צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵינוּ אַהֲבָה גְּדוֹלָה, שֶׁזֶּהוּ הָעִקָּר. וְכַמּוּבָא בְּתַלְמִידֵי הָאֲרִי זַ"ל שֶׁהִזְהִירָם הָאֲרִ"י זַ"ל כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה גְּדוֹלָה. וּפַעַם אַחַת אָמַר שֶׁהָיָה מוּכָן לָבוֹא לִירוּשָׁלַיִם וְשֶׁתָּבוֹא הַגְּאֻלָּה עַל יָדָם, אַךְ שֶׁנִּתְקַלְקֵל עַל - יְדֵי מְעַט הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁנַּעֲשָֹה בֵּין הַחֲבֵרִים עַל - יְדֵי נְשׁוֹתֵיהֶם (כַּמְבֹאָר בְּשִׁבְחֵי הָאֲרִ"י ), כִּי עִקַּר הַמְשָׁכַת הַתּוֹרָה הוּא עַל - יְדֵי אַהֲבָה וָחֶסֶד שֶׁהוּא בְּחִינַת הִשְׁתּוֹקְקוּת וְכִסּוּפִין דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁעַל - יְדֵי זֶה זוֹכִין לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה וּלְכָל טוֹב וְכַנַּ"ל: