Twitter

Thursday, December 3, 2020

פרשת וישלח התשפ״א

פרשת וישלח התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    בראשית פרשת וישלח פרק לב 

(ח) וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת: (ט) וַיֹּ֕אמֶר אִם־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה: (י) וַיֹּאמֶר֘ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק ה֞' הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ: (יא) קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת: (יב) הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים: (יג) וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב: (יד) וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן־הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו: (טו) עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים: (טז) גְּמַלִּ֧ים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה: (יז) וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַ֤יֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר: (יח) וַיְצַ֥ו אֶת־הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִֽפְגָשְׁךָ֞ עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וּשְׁאֵֽלְךָ֙ לֵאמֹ֔ר לְמִי־אַ֙תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ: (יט) וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא אַחֲרֵֽינוּ: (כ) וַיְצַ֞ו גַּ֣ם אֶת־הַשֵּׁנִ֗י גַּ֚ם אֶת־הַשְּׁלִישִׁ֔י גַּ֚ם אֶת־כָּל־הַהֹ֣לְכִ֔ים אַחֲרֵ֥י הָעֲדָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תְּדַבְּר֣וּן אֶל־עֵשָׂ֔ו בְּמֹצַאֲכֶ֖ם אֹתֽוֹ: (כא) וַאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַעֲקֹ֖ב אַחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי: (כב) וַתַּעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל־פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה־הַה֖וּא בַּֽמַּחֲנֶֽה:

(כג) וַיָּ֣קָם׀ בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֔ר אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק: (כד) וַיִּקָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת־הַנָּ֑חַל וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת־אֲשֶׁר־לֽוֹ: (כה) וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר: (כו) וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ: (כז) וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי: (כח) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב: (כט) וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל: (ל) וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם: (לא) וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי: (לב) וַיִּֽזְרַֽח־ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֽוֹ: (לג) עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה:

2.    בראשית פרשת תולדות פרק כז 

(מב) וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ: (מג) וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה: (מד) וְיָשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים עַ֥ד אֲשֶׁר־תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ: (מה) עַד־שׁ֨וּב אַף־אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם־שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד:

3.    בראשית פרשת ויצא פרק כח 

(יב) וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ: (יג) וְהִנֵּ֨ה ה֜' נִצָּ֣ב עָלָיו֘ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י ה֗' אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ: (יד) וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץוּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ: (טו) וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־ עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ: (טז) וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֘ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ ה֔' בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי: (יז) וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם: (יח) וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ: (יט) וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה: (כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה֛' לִ֖י לֵאלֹהִֽים: (כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ:

4.    בראשית פרשת ויצא פרק ל 

(כה) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי: (כו) תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ: (כז) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם־נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָרֲכֵ֥נִי ה֖' בִּגְלָלֶֽךָ:

5.    בראשית פרשת ויצא פרק לא 

(א) וַיִּשְׁמַ֗ע אֶת־דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי־לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה: (ב) וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶנּ֛וּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם: (ג) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ: (ד) וַיִּשְׁלַ֣ח יַעֲקֹ֔ב וַיִּקְרָ֖א לְרָחֵ֣ל וּלְלֵאָ֑ה הַשָּׂדֶ֖ה אֶל־צֹאנֽוֹ: (ה) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן רֹאֶ֤ה אָנֹכִי֙ אֶת־פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וֵֽאלֹהֵ֣י אָבִ֔י הָיָ֖ה עִמָּדִֽי: (ו) וְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל־כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת־אֲבִיכֶֽן: (ז) וַאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶחֱלִ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא־נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי: (ח) אִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר נְקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן נְקֻדִּ֑ים וְאִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר עֲקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן עֲקֻדִּֽים: (ט) וַיַּצֵּ֧ל אֱלֹהִ֛ים אֶת־מִקְנֵ֥ה אֲבִיכֶ֖ם וַיִּתֶּן־לִֽי: (י) וַיְהִ֗י בְּעֵת֙ יַחֵ֣ם הַצֹּ֔אן וָאֶשָּׂ֥א עֵינַ֛י וָאֵ֖רֶא בַּחֲל֑וֹם וְהִנֵּ֤ה הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּֽים: (יא) וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָאֱלֹהִ֛ים בַּחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי: (יב) וַיֹּ֗אמֶר שָׂא־נָ֨א עֵינֶ֤יךָ וּרְאֵה֙ כָּל־הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּ֑ים כִּ֣י רָאִ֔יתִי אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָבָ֖ן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ: (יג) אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֨ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ: (יד) וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ: (טו) הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם־אָכ֖וֹל אֶת־כַּסְפֵּֽנוּ: (טז) כִּ֣י כָל־הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה: (יז) וַיָּ֖קָם יַעֲקֹ֑ב וַיִּשָּׂ֛א אֶת־בָּנָ֥יו וְאֶת־נָשָׁ֖יו עַל־הַגְּמַלִּֽים: (יח) וַיִּנְהַ֣ג אֶת־כָּל־מִקְנֵ֗הוּ וְאֶת־כָּל־רְכֻשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁ מִקְנֵה֙ קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֑ם לָב֛וֹא אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן:(כד) וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י בַּחֲלֹ֣ם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ פֶּן־תְּדַבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע:(מב) לוּלֵ֡י אֱלֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת־עָנְיִ֞י וְאֶת־יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹהִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ:

6.    בראשית פרשת וישלח פרק לג 

(א) וַיִּשָּׂ֨א יַעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת־הַיְלָדִ֗ים עַל־לֵאָה֙ וְעַל־רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת: (ב) וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֙יהָ֙ אַחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַחֲרֹנִֽים: (ג) וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֙רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד־אָחִֽיו: (ד) וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיִּבְכּֽוּ: (ה) וַיִּשָּׂ֣א אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת־הַנָּשִׁים֙ וְאֶת־הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר־חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת־ עַבְדֶּֽךָ: (ו) וַתִּגַּ֧שְׁןָ הַשְּׁפָח֛וֹת הֵ֥נָּה וְיַלְדֵיהֶ֖ן וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶֽיןָ: (ז) וַתִּגַּ֧שׁ גַּם־לֵאָ֛ה וִילָדֶ֖יהָ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֑וּ וְאַחַ֗ר נִגַּ֥שׁ יוֹסֵ֛ף וְרָחֵ֖ל וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:

(יח) וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר: (יט) וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אָהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה: (כ) וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ס

7.    בראשית פרשת וישלח פרק לה 

(א) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵֽית־אֵ֖ל וְשֶׁב־שָׁ֑ם וַעֲשֵׂה־שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ הַנִּרְאֶ֣ה אֵלֶ֔יךָ בְּבָרְחֲךָ֔ מִפְּנֵ֖י עֵשָׂ֥ו אָחִֽיךָ: (ב) וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְאֶ֖ל כָּל־אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ הָסִ֜רוּ אֶת־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹכְכֶ֔ם וְהִֽטַּהֲר֔וּ וְהַחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶֽם: (ג) וְנָק֥וּמָה וְנַעֲלֶ֖ה בֵּֽית־אֵ֑ל וְאֶֽעֱשֶׂה־שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל הָעֹנֶ֤ה אֹתִי֙ בְּי֣וֹם צָֽרָתִ֔י וַיְהִי֙ עִמָּדִ֔י בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתִּי: (ד) וַיִּתְּנ֣וּ אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב אֵ֣ת כָּל־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדָ֔ם וְאֶת־הַנְּזָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּטְמֹ֤ן אֹתָם֙ יַעֲקֹ֔ב תַּ֥חַת הָאֵלָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עִם־שְׁכֶֽם: (ה) וַיִּסָּ֑עוּ וַיְהִ֣י׀ חִתַּ֣ת אֱלֹהִ֗ים עַל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א רָֽדְפ֔וּ אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֥י יַעֲקֹֽב: (ו) וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֜ב ל֗וּזָה אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן הִ֖וא בֵּֽית־אֵ֑ל ה֖וּא וְכָל־הָעָ֥ם אֲשֶׁר־עִמּֽוֹ: (ז) וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ וַיִּקְרָא֙ לַמָּק֔וֹם אֵ֖ל בֵּֽית־אֵ֑ל כִּ֣י שָׁ֗ם נִגְל֤וּ אֵלָיו֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים בְּבָרְח֖וֹ מִפְּנֵ֥י אָחִֽיו: (ח) וַתָּ֤מָת דְּבֹרָה֙ מֵינֶ֣קֶת רִבְקָ֔ה וַתִּקָּבֵ֛ר מִתַּ֥חַת לְבֵֽית־אֵ֖ל תַּ֣חַת הָֽאַלּ֑וֹן וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ אַלּ֥וֹן בָּכֽוּת: פ (ט) וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶֽל־יַעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ: (י) וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַעֲקֹ֑ב לֹֽא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל: (יא) וַיֹּאמֶר֩ ל֨וֹ אֱלֹהִ֜ים אֲנִ֨י אֵ֤ל שַׁדַּי֙ פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ וּמְלָכִ֖ים מֵחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ: (יב) וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֶתֵּ֥ן אֶת־הָאָֽרֶץ: (יג) וַיַּ֥עַל מֵעָלָ֖יו אֱלֹהִ֑ים בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּֽוֹ: (יד) וַיַּצֵּ֨ב יַעֲקֹ֜ב מַצֵּבָ֗ה בַּמָּ֛קוֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ מַצֶּ֣בֶת אָ֑בֶן וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן: (טו) וַיִּקְרָ֨א יַעֲקֹ֜ב אֶת־שֵׁ֣ם הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר אִתּ֥וֹ שָׁ֛ם אֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵֽל: (טז) וַיִּסְעוּ֙ מִבֵּ֣ית אֵ֔ל וַֽיְהִי־ע֥וֹד כִּבְרַת־הָאָ֖רֶץ לָב֣וֹא אֶפְרָ֑תָה וַתֵּ֥לֶד רָחֵ֖ל וַתְּקַ֥שׁ בְּלִדְתָּֽהּ: (יז) וַיְהִ֥י בְהַקְשֹׁתָ֖הּ בְּלִדְתָּ֑הּ וַתֹּ֨אמֶר לָ֤הּ הַמְיַלֶּ֙דֶת֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־גַם־זֶ֥ה לָ֖ךְ בֵּֽן: (יח) וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־אוֹנִ֑י וְאָבִ֖יו קָֽרָא־ל֥וֹ בִנְיָמִֽין: (יט) וַתָּ֖מָת רָחֵ֑ל וַתִּקָּבֵר֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔תָה הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם: (כ) וַיַּצֵּ֧ב יַעֲקֹ֛ב מַצֵּבָ֖ה עַל־קְבֻרָתָ֑הּ הִ֛וא מַצֶּ֥בֶת קְבֻֽרַת־רָחֵ֖ל עַד־הַיּֽוֹם:

8.    בראשית פרשת חיי שרה פרק כד 

(א) וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַֽה֛' בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל: (ב) וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי: (ג) וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽה֙' אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ: (ד) כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק:

9.    בראשית פרשת ויחי פרק מז 

(כט) וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם: (ל) וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ: (לא) וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה: 

10.שמות פרשת שמות פרק א פסוק ה

וַֽיְהִ֗י כָּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם:

11.שמות פרשת פקודי פרק מ 

(כב) וַיִּתֵּ֤ן אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן צָפֹ֑נָה מִח֖וּץ לַפָּרֹֽכֶת: (כג) וַיַּעֲרֹ֥ךְ עָלָ֛יו עֵ֥רֶךְ לֶ֖חֶם לִפְנֵ֣י ה֑' כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶֽׁה: ס (כד) וַיָּ֤שֶׂם אֶת־הַמְּנֹרָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד נֹ֖כַח הַשֻּׁלְחָ֑ן עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן נֶֽגְבָּה: (כה) וַיַּ֥עַל הַנֵּרֹ֖ת לִפְנֵ֣י ה֑' כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶֽׁה: ס

12.במדבר פרשת נשא פרק ה 

(יא) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל: (יג) וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה: (יד) וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־ אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה: (טו) וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֘ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֹֽן: (טז) וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י הֽ': (יז) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם: (יח) וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֘ לִפְנֵ֣י ה֒' וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִֽים: (יט) וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֙ אִם־לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם־לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָרֲרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: (כ) וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ: (כא) וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֘ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן ה֥' אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖הבְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת ה֤' אֶת־יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת־בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה: (כב) וּ֠בָאוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָרְרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָמְרָ֥ה הָאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן׀ אָמֵֽן: (כג) וְ֠כָתַב אֶת־הָאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל־מֵ֥י הַמָּרִֽים: (כד) וְהִשְׁקָה֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת־מֵי֥ הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרֲרִ֖ים לְמָרִֽים: (כה) וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת־הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י ה֔' וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ: (כו) וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶת־ הַמָּֽיִם: (כז) וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָיְתָ֣ה אִֽם־נִטְמְאָה֘ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרֲרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ: (כח) וְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע: (כט) זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה: (ל) א֣וֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶעֱמִ֤יד אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י ה֔' וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת: (לא) וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵעָוֹ֑ן וְהָאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֹנָֽהּ: פ

13.ספר החיים - חלק חיים 

רבי חיים בן בצלאל (1520 (לערך) פוזנן – 1588, פרידברג) רב ופוסק. אחיו הגדול של המהר"ל מפראג. למד מפי יצחק הספרדי בנעוריו. בהמשך למד בלובלין מפי המהרש"ל ורבי שלום שכנא, והיה חברו ללימודים של הרמ"א.

ולפי שאין האדם מקדש עצמו כראוי עם בת זוגו, על כן כחו של עשו נוגע תמיד בכף ירכו של יעקב. כי הירך הוא רמז לכלי המשגל, כענין "יוצאי ירך יעקב". ואף בירך יעקב רצה לנגוע, על שהיה נשוי שתי אחיות, ולא היה יכול לו, לפי שאף נשואי שתי אחיות שלו היה בקדושה כמו שכתב הציוני. וניתן לכחו של עשו ירך הסוטה, שהיא וודאי ראויה לו. משל לכלב, שחטף עוף טהור ושיבר את רגלו, שאף על גב שמצילו מידו, מניח לו האדם את הרגל ששיבר וליכלך, כך כתוב בספר הזוהר:

14.דברים פרשת שופטים פרק כ 

(א) כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗ךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (ב) וְהָיָ֕ה כְּקָֽרָבְכֶ֖ם אֶל־הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל־הָעָֽם: (ג) וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־ תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם: (ד) כִּ֚י ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם: (ה) וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֘ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ: (ו) וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נָטַ֥ע כֶּ֙רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ: (ז) וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה: (ח) וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֘ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ: (ט) וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָ֑ם וּפָקְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם: ס

15.בראשית רבה (וילנא) פרשת וישלח פרשה עז סימן ג

רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה, הוּא דַּהֲוָה אָמַר לֵיהּ (בראשית לג, י): כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי, מָשָׁל לְאַתְּלֵיטוֹס שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, תָּלָה עֵינָיו וְרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְהִרְפִּישׁ עַצְמוֹ לְפָנָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לב, כו): וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, אָמַר רַבִּי לֵוִי וַיַּרְא בַּשְּׁכִינָה כִּי לֹא יָכֹל לוֹ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִי נָצַח אִם מַלְאָךְ אִם יַעֲקֹב, וּמִן מַה דִּכְתִיב (בראשית לב, כה): וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, הֱוֵי מִי נִתְמַלֵּא אָבָק הָאִישׁ שֶׁעִמּוֹ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא בָּא אֵלֶיךָ וַחֲמִשָּׁה קְמֵיעִין בְּיָדוֹ, זְכוּתוֹ, וּזְכוּת אָבִיו, זְכוּת אִמּוֹ, וּזְכוּת זְקֵנוֹ, וּזְכוּת זְקֶנְתּוֹ. מְדֹד עַצְמְךָ אִם אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד אֲפִלּוּ בִּזְכוּתוֹ, מִיָּד, וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּלֶב אַגְרִיּוֹן וַאֲרִי נֵמִירוֹן, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל אֶת בְּנוֹ וּמְלַבְּבוֹ בָּאֲרִי, שֶׁאִם יָבוֹא הַכֶּלֶב לְהִזְדַּוֵּג לוֹ יֹאמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֲרִי לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהִזְדַּוֵּג לוֹ. כָּךְ שֶׁאִם יָבוֹאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל, יֹאמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׂרְכֶם לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְהִזְדַּוֵּג לְבָנָיו. (בראשית לב, כו): וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, נָגַע בַּצַּדִּיקִים וּבַצַּדִּיקוֹת בַּנְּבִיאִים וּבַנְּבִיאוֹת שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה דוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד

16.חזקוני בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק כו

כף ירך יעקב אעפ"י שהבטיחו הקדוש ברוך הוא ושמרתיך בכל אשר תלך הזיקו המלאך לפי שנתיירא מעשו כדכתיב ויירא יעקב מאד. וכן מצינו במשה אעפ"י שאמר לו הקדוש ברוך הוא אהיה עמך הזיקו המלאך בדרך במלון לפי שהיה מתיירא מפרעה כדכתיב שלח נא ביד תשלח.

17.חזקוני שמות פרשת שמות פרק ד פסוק כא

ואני אחזק את לבו אין לומר שהקב"ה מחזיק ומקשה הלבבות לבלתי שוב אליו אם ירצו לשוב אלא הכי קאמר אני אחזק את לבו שלא ימות מתוך מורא ולא ירך לבבו מתוך פחד עד שישתלמו כל המכות וכן תפרש ואני אקשה את לב פרעה וראיה לדבר כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך וגו'.

18.איוב פרק מ פסוק יז

יַחְפֹּ֣ץ זְנָב֣וֹ כְמוֹ־אָ֑רֶז גִּידֵ֖י פַחֲדָ֣יו יְשֹׂרָֽגוּ:

He makes his tail stand up like a cedar; The sinews of his thighs are knit together.

19.ישעיהו פרק ט פסוק ו

<<לםרבה>> לְמַרְבֵּ֨ה הַמִּשְׂרָ֜ה וּלְשָׁל֣וֹם אֵֽין־קֵ֗ץ עַל־כִּסֵּ֤א דָוִד֙ וְעַל־מַמְלַכְתּ֔וֹ לְהָכִ֤ין אֹתָהּ֙ וּֽלְסַעֲדָ֔הּ בְּמִשְׁפָּ֖ט וּבִצְדָקָ֑ה מֵעַתָּה֙ וְעַד־עוֹלָ֔ם קִנְאַ֛ת ה֥' צְבָא֖וֹת תַּעֲשֶׂה־זֹּֽאת: ס

20.חומת אנך על ישעיה פרק ט פסוק ו חיד״א 1724-1806

לםרבה המשרה וכו'. אמרו בסנהדרין דף צ"ד אמר ר' תנחום דרש בר קפרא בצפורי מפני מה כל מם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום בקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מדה"ד רבש"ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשה משיח וכו' ע"ש והוא תמוה ועוד יש להבין הכתוב אחריו דבר שלח ביעקב ונפל בישראל ואמרו בחולין דף צ"א דבר שלח ביעקב זה גיד הנשה ונפל בישראל שנתפשט אסורו בכל ישראל ומה ענין זה למלכות בית דוד. והרב חידושי הגרשוני פ' וישלח פירש במ"ש ברות רבתי אמר דוד לישראל עד מתי אתם חוטאים ואומרים פסול משפחה הוא אף אתם באים מאסור שתי אחיות ואמרו רז"ל שהמלאך נגע בכף יריכו זה גיד הנשה משום שנשא שתי אחיות והכתוב מדבר בשבח דוד למרבה המשרה ואם יאמרו יש פיסול שבא מרות המואביה הרי גם אנו באים מאיסור שתי אחיות וכי תימא יש כמה תירוצים לז"א דבר שלח ביעקב זה גיד הנשה ומכח גיד הנשה מוכח שהיה ביעקב איסור שתי אחיות עכ"ד הרב חידושי הגרשוני ז"ל. ועדיין צריכין אנו למודע"י מאי קאמר דוד שבאים משתי אחיות אטו בזה נמלט מאיסורו בהוסיף עליו ועל כל ישראל איסור אחר וגם לישב כל הענין. ואפשר במ"ש הרב זרע בירך על ברכות דף ו' ע"ב דש"י עולמות זוכה הצדיק בעבור ש"י ר"ת שמע ישראל כי אדה"ר פגם בשתי דלתי"ן משם אדני ומשם שדי ונפרדו הב' דלתי"ן מהשמות ונעשו מ"ם סתומה ונשאר שיאני וז"ס הנחש השיאנ"י

וכיון דחזקיה לא אמר שירה לא נתקן הירך ולכן נסתמה הגאולה ולכן מ"ם דלמרבה המשרה סתומה להורות שפגם בשני דלתין שנעשו מ"ם. ולשלום אין ק"ץ דאין גאולה. וכי תימא אטו משום שלא אמר שירה חזקיה הפסדנו כל כך. לז"א דבר שלח ביעקב זה גיד הנשה שנפגם הירך וזהו ביעקב ולא כל יעקב דדוקא בירך חוץ מהגוף כמ"ש בזהר הקדוש. והתקון הוא ע"י שירות כמו שעשה דוד הע"ה. ובימי שלמה ע"י נשים נכריות נפגם פעם אחרת. וחזקיה שלא אמר שירה גרם שלא נתקן הירך כדחזי ובכן נסתם הקץ ונעשית המם סתומה ורמוז בהאי קרא דבר שלח אדני ביעקב דהרי כתיב אדני ור"ת שאר התיבות גימטריא שדי. והגם כי שר עשו נגע בכף ירך יעקב מ"מ יעקב לא חטא בשתי אחיות מכמה תירוצים אמתיים. וזו היתה כונת דוד הע"ה באומרו לישראל עד מתי אתם אומרים שאני מרות המואביה והלא אתם באים מאיסור שתי אחיות דאנו רואים דגיד הנשה נאסר. ועם כל זה ידענו דיעקב לא חטא. ומזה תלמדו שהגם שאני מרות לא למראה עיניכם כי הם מפלאות תמים דעים ודומו סלה. ואדרבה אני מתקן הירך בשירות ותשבחות. ומשו"ה הזכיר איסור שתי אחיות לרמוז שהוא מתקן הירך וכמ"ש נעימות בימינך נצח:

21.בראשית פרשת בראשית פרק ג פסוק יג - טו, 

(יג) וַיֹּ֨אמֶר ה֧' אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל: (יד) וַיֹּאמֶר֩ ה֨' אֱלֹהִ֥ים׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (טו) וְאֵיבָ֣ה׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב: ס

(13) Hashem, God, said to the woman, “What is this you have done?” The woman said, “The serpent beguiled me, and I ate.” (14) Hashem, God, said to the serpent, “Because you have done this, you are most cursed of all livestock and of every beast of the field. On your belly you shall go, and dust you shall eat all the days of your life. (15) I will put enmity between you and the woman, and between your offspring and her offspring. He will bruise your head, and you will bruise his heel.”

22.בראשית פרשת תולדות פרק כה 

(כו) וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם:

(כז) וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים:

23.תרגום אונקלוס בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק כז

וּרְבִיאוּ עוּלֵימַיָּא וַהֲוָה עֵשָׂו גְּבַר נְחַשׁ יִרְכָן (נחשידכון)  גְּבַר נָפֵיק חֲקַל וְיַעֲקֹב גְּבַר שְׁלִים מְשַׁמֵּישׁ בֵּית אוּלְפָנָא.

24.מושב זקנים על בראשית פרק כה פסוק כז

 איש יודע ציד. תרגם גבר נח שירכן. שמעתי שהוא לשון אדם בטל כמו גברא שירכן. ותימה א"כ מה ר"ל נח הוה ליה למימר שירכן ומצאתי דיש לגרוס גבר נחש ירכן, ופי' לפי שהיה מכשף והיה נושא הכשוף בתוך ירכו לידע לצוד אחר עופות. לכך ניחש ירכו.

25.פענח רזא על בראשית פרק כה פסוק כז

איש יודע ציד, תרגומו גבר נחשירכן, פי' לשון אדם בטל, כמו גברא שרכא, וקשה דהו"ל למכתב גבר שריכא, מאי נח, ומצאתי שיש לגרוס נחש ירכן, ופי' שהי' יודע ניחוש ירך, שהי' מנחש לילך בירכיו אחר עופות וחיות, או שהי' נושא הכישוף ההוא בתוך ירכו:

26.תורת משה בראשית פרק כה (פס' יט-לד) פסוק כז

איש שדה. תרגם אונקלוס גבר נחשירכן. כך הגירסא לפנינו. והוא נוטריקון נחש ירכן, שהיה לעשו נחש על ירכו לרמז כי הוא מסטרא דנחש. והרוכב על הנחש הוא שרו של עשוקכא. אבל בתוס' ב"ב קל"ט ע"א גרס נחשדכן בדל"ת, ופי' רש"ל אדם בטל, וכן פי' בערוך ע' שדך עיין שם.

קכא בפירוש על תרגום יונתן בן עוזיאל כ' בזה"ל: והציוני גורס שני מלות נחש ירכן שהיה סימן נחש על ירכו של עשו לרמוז כי הוא מסטרא דנחש כמ"ש הזוהר דף פ"ד ע"ג.

27.נתינה לגר הרב נתן אדלר

Text, letter

Description automatically generated

28.תורה שלמה בראשית פרק כה פסוק כז

Text, letter

Description automatically generated

29.ספר הציוני על התורה - פרשת תולדות

(הג"ה) שנאמר ויצא הראשון אדמוני ולא כאדמוני של דוד שנאמר בו אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי לפיכך תולדותיו פרץ פורץ גדר ישכנו נחש כי אדמוני היה ממ"ה יפה עינים הוא ממדת חסד אברהם טוב רואי ממדת תפארת ובג' מדות הללו נתאחז דוד והיה נלחם בדין וכשפרנס את ישראל היה ביפה עינים ובטוב רואי ירד לסתרי תורה. עכ"ל שערי צדק:

ויצא הראשון אדמוני. סודו מובן כי היה סיגו דיצחק וזהו סוד ראשית גוים עמלק. ועמלק שורש הנחש הקדמוני רמז לזה כתבו המקובלים כי היה לו דמות נחש על יריכו. ואונקלוס הגר כוון הסוד יודע ציד, נחשירכן. וביעקב כתיב ויגע בכף ירכו רצה הנחש לכנס לפנים כשראה פרצת אדם הראשון וירא כי לא יכול לו ועלה נחש העמוני בתחלת מלכות שאול והנה הנחש שוכן בירך כי משם תולדות המלכים וע"ז חטא שאול ונטרד:

30.ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן מז

רצה משה להעביר המרכבה טמאה, דאיתא בכנפי יונה שבקרן דרומית מזרחית כנגד עולם היצירה, יש כמין חתיכה מרובעת, עיין שם בארוכה. והוא סוד וילך ארצו בני קד"ם (בראשית [כט א]) נוטרייקון ק"רן ד"רומית מ"זרחית, שם צורת נחש ואדם, שממנו יניקת עשו הרשע שנקרא אדם רע, וגם נקרא נחש, כדמתרגמינן (שם בראשית כה כז) איש שדה נחשירכן, שבירך שלו דמות נחש, וכן בלעם גם כן יניקתו מן הררי קדם, נקרא אדם רע בליעל, ואמר ולא הלך לקראת נחשים (במדבר כד א). ועל זה רמז יעקב הצילני נ"א (בראשית לב [יב]) דייקא, נוטריקון נ"חש א"דם. וכן בלק אמר לכה נ"א ארה לי (במדבר כב ו), וכן עמי זכור נ"א מה יעץ עליך וגו' (מיכה [ו ה]), וכן הצורר הגדול המן שף עמא כנחש, ודרשו עליו (מגילה דף י"א [ע"א]) בקום עלינו אדם (תהלים קכד ב) ולא מלך, לכן איתמר עליו יאמר נ"א ישראל (תילים (שם תהלים קכד א)), ישראל דייקא, שהוא יניקת עז"א ועזא"ל, ארצה בני קד"ם שהוא ק"רן ד"רומית מ"זרחית. ועליו התפלל משה מאחר שהחלות להראות לי מרכבה קדושה, אעברה נ"א רוצה אני להעביר נגע"י בני אדם, שהוא סוד נ"ופל ג"לוי ע"ינים (במדבר כד ד), שהם סוד קד"ם צורת נ"א, נ"חש א"דם, נ"געי א"דם. השיב הקב"ה רב לך, די לך בקדושה במרכבה שלך, ואין עת לבטל הקליפות רק לעתיד לבא, אל תוסף דבר עוד בדבר הזה, ז"ה נוטרייקון ז"רש ה"מן, שהוא סוד סמאל ובת זוגו:

31.ספר אהבת שלום - פרשת בא

והנה ידוע שעשו הרשע הוא בחינת הסטרא אחרא, ועל כן תרגם אונקלוס על הפסוק (בראשית כה כז) איש יודע ציד, גבר נחשירכן, פירוש נחש ירכן, שהיה נחש חקוק על ירכו, כמו דאיתא במדרש (עי' ציוני פ' תולדות ד"ה ויצא הראשון). וזהו שאמר יצחק אבינו ע"ה לעשו הרשע, שהוא בחינת נחש, בחינת הסטרא אחרא, ואוכל מכל בטרם תבוא (בראשית כז לג), פירוש שאמר לו שטעמתי בהמטעמים של יעקב טעם מתוק ורוחני, טעם מן, בחינת כל, כמו שהיה קודם החטא, וזהו בטרם תבוא, פירוש קודם שהיית אתה בחינת הרע בעולם וד"ל:

32.אהבת יהונתן - אלון בכות

או אמר נתנני דאיתא בפסוק וידו אוחזת בעקב עשו דיעקב יש לו אחיזה בעקב עשוועשו יש לו ג"כ אחיזה בעקב יעקב ולכך נאמר בפגעו בו שר של עשו ויגע בכף ירך יעקב והוא צולע כי הוא הלך מא"י לח"ל וביטל כמה שנים כיבוד אב ואם ועשו רץ לשדה לקיים כיבוד או"א ולכך יש לו אחיזה ברגל יעקב ויעקב צולע ולכך ברומי מרכיבין חיגר וכו' כדאי' בגמר' וז"ש נתנני ה' בידי לא אוכל קום היינו בידי עשו שאוחז ברגלינו ואנו צולעים וק"ל:

33.ספר השל"ה הקדוש - ספר בראשית - פרשת וישלח תורה אור

}ג\} 'וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ' (בראשית לב, כה), וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (חולין צא א) הֶעֱלָה אָבָק עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, כִּי אֵין הַכִּסֵּא שָׁלֵם. וְיֵשׁ עוֹד סוֹד בָּזֶה, כִּי נָגַע סַמָּאֵל שָֹרוֹ שֶׁל עֵשָֹו בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, כְּלוֹמַר, שֶׁהָיָה לוֹ אֵיזֶה קִטְרוּג שֶׁהָיָה מְקַטְרֵג עַל יַעֲקֹב בַּיָּרֵךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה כִּי נָשָֹא שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְהָאָבוֹת קִבְּלוּ עַל עַצְמָן לְקַיֵּם כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְהָרַמְבַּ"ן הֶאֱרִיךְ בָּזֶה בְּפָרָשַׁת תּוֹלְדוֹת בַּפָּסוּק (בראשית כו, ה) 'עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי', וְהֶעֱלָה כִּי הָאָבוֹת שָׁמְרוּ הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ מְצֻוִּים, וּשְׁמִירָתוֹ אוֹתָהּ הָיָה בָּאָרֶץ לְבַד, כִּי הַמִּצְוֹת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, וְיַעֲקֹב בְּחוּץ לָאָרֶץ נָשָֹא שְׁתֵּי אֲחָיוֹת כוּ'. עַיֵּן שָׁם. מִכָּל מָקוֹם קִטְרֵג סַמָּאֵל עַל יַעֲקֹב, אִישׁ כָּמוֹהוּ אֲשֶׁר צוּרָתוֹ חֲקוּקָה בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד, אָדָם חָשׁוּב כָּמוֹהוּ שַׁאנִי, לֹא הָיָה לוֹ לִפְגֹּם אֲפִלּוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ. כִּי יַעֲקֹב בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא שָׁם הוּא אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, כִּי קָשׁוּר בְּכִסֵּא כָּבוֹדוְאַף שֶׁלֹּא עָשָֹה עֲבֵרָה, מִכָּל מָקוֹם הוּא אֲבַק עֲבֵרָה, וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁמָּצִינוּ בִּלְשׁוֹן רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (בבא מציעא סא ב) אֲבַק רִבִּית, אֲבַק גֵּזֶל, אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע (בבא בתרא קסה א). זֶהוּ שֶׁהֶעֱלוּ אָבָק עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, כְּלוֹמַר, הַקִּטְרוּג מֵאֲבַק הָעֲבֵרָה מֵאִישׁ כָּמוֹהוּ הֶחָקוּק בַּכִּסֵּא. וְקוֹל הַקִּטְרוּג הַזֶּה לֹא שָׁב רֵיקָם, כִּי נֶעֱנַשׁ בְּדִינָה שֶׁנִּלְקְחָה לְאֵשֶׁת זְנוּנִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד, לא) 'הַכְזוֹנָה יַעֲשֶֹה [אֶת] אֲחוֹתֵנוּ', וּכְבָר רָמַזְתִּי (אות ב) כִּי מִשָּׁם אֵשֶׁת זְנוּנִים. גַּם הַפְּגָם שֶׁל רְאוּבֵן 'וַיִּשְׁכַּב [אֶת בִּלְהָה] פִּילֶגֶשׁ אָבִיו' (בראשית לה, כב), אַף שֶׁלְּפִי הָאֱמֶת לֹא חָטָא כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל . (שבת נה, ב):

 \{ד\} נַחֲזֹר לְעִנְיָנֵנוּ, 'וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב' (בראשית לב, כו), יִרְמֹז לַפְּגָם שֶׁלְּמַעְלָה חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלְּמַטָּה וְשֶׁל מַעְלָה, וְיִהְיֶה זֶה רָמוּז בְּ'תֵּקַע כַּף יֶרֶךְ'. רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (במדבר רבה פי"ח סכ"א) אָמְרוּ בְּמִצְוַת צִיצִית שֶׁרוֹמֵז לְתַרְיַ"ג מִצְוֹת כַּנּוֹדָע. אָמְרוּ (סוטה יז א) תְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם, וְיָם דּוֹמֶה לְרָקִיעַ, וְרָקִיעַ [דּוֹמֶה] לְכִסֵּא [הַכָּבוֹד]. וְהֵם רוֹמְזִים לְשָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁל יִשְֹרָאֵל אֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּבֵקוּתוֹ בָּהֶם, וּמִתְּחִלָּה זָכָה בָּהֶן יַעֲקֹב וְאַחַר כָּךְ יִשְֹרָאֵל. יַעֲקֹב זָכָה לְמַעֲלַת יָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לב, יא) 'כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה', וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (תנחומא ישן, ויצא ג) שֶׁבָּקַע אוֹתוֹ בְּמַקְלוֹ, וְאָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (פע"ו ס"ה) שֶׁבִּזְכוּת יַעֲקֹב נִבְקַע יַם סוּף כוּ'. זָכָה לְרָקִיעַ, הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה וְזָרְחָה בִּשְׁבִילוֹ, 'וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ' (בראשית לב, לב). זָכָה לְכִסֵּא, כִּי צוּרָתוֹ חֲקוּקָה שָׁמָּה. וְכֵן זָכוּ זַרְעוֹ לִשְׁלֹשָׁה אֵלֶּה, הָרִאשׁוֹן קְרִיעַת יַם סוּף 'וַיַּרְא יִשְֹרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה' (שמות יד, לא). הַשֵּׁנִי רָקִיעַ, זֶה שֶׁקָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעָה רְקִיעִים בְּמַתַּן תּוֹרָה, כְּשֶׁאָמַר 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ' וְגוֹ' (שם כ, ב). הַשְּׁלִישִׁי הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַנִּקְרָא כִּסֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, יב) 'כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ', וְהוּא מְכֻוָּן נֶגֶד כִּסֵּא שֶׁלְּמַעְלָה. וּבְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּתִיב (איכה ב, א) 'הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְֹרָאֵל', וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (איכה רבה פ"ב ס"ב) שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּלוּם אַתֶּם מַכְעִיסִים לְפָנַי אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁצּוּרָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב חֲקוּקָה בַּכִּסֵּא, הִשְׁלִיךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָהּ מִשָּׁם. וְאָז תָּקְעָה הַכָּ"ף מִן 'יָרֵךְ', רָאשֵׁי תֵּבוֹת יָם רָקִיעַ כִּסֵּא, וְהַ'ך' מִן 'יָרֵךְ' הוּא כִּסֵּא תָּקְעָה מִמְּקוֹמָהּ. גַּם 'כַּף' עוֹלֶה מֵאָה, וְרוֹמֵז לְקוּ"ף קְטַנָּה דְּ'קַצְתִּי בְּחַיַּי' (בראשית כז, מו), הָרוֹמֵז עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (בעל הטורים שם). וּכְשֶׁתִּתְקַטֵּן 'ק' דְּ'יַעֲקֹב', אָז נִשְׁאָר 'יעב', וְהוּא הֶעָב וְהֶעָנָן הַמַּחְשִׁיךְ. וְזֶהוּ סוֹד 'אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ ה'' (איכה ב, א), וְהִשְׁלִיךְ מִן הַשָּׁמַיִם לְהָאָרֶץ אֶת תִּפְאֶרֶת יִשְֹרָאֵל הַחֲקוּקָה בַּכִּסֵּא. אֲבָל יַעֲקֹב הָיָה מְכַסֶּה הָעַיִ"ן הָרוֹמֵז לְ'עָב' וּלְעָנָן. וְזֶהוּ סוֹד 'וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּ"ק' (בראשית לב, כג), שֶׁהֵם אוֹתִיּוֹת 'יַעֲקֹב' בְּהַעֲלָמַת הָעַיִ"ן, וְכָתְבוּ הַמְקֻבָּלִים (תקוני זהר תקון ע' דף קכח.) יַבֹּ"ק רָאשֵׁי תֵּבוֹת יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ. וְהָעַיִ"ן מֻבְלַעַת אֵצֶל הַיּוּ"ד בְּתֵבַת 'יַעֲנֵנוּ' וְאָז רָאשֵׁי תֵּבוֹת 'יַעֲקֹב'. וּכְבָר הֶאֱרַכְתִּי בְּמָקוֹם אַחֵר (ח"א תולדות אדם אות רח; רצא; רצג בהגה"ה) בְּסוֹד 'וַיַּעֲבֹר' שֶׁהוּא ע"ב רי"ו. וּבְסוֹד 'יַבֹּק' (ח"א תולדות אדם אות פג; שער האותיות אות ק-קדושה אות קטנה רמה בהגה"ה) שֶׁהוּא סוֹד שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת אהי"ה ידו"ד אדנ"י, וְאֵין לְהַאֲרִיךְ כָּאן:

34.צרור המור על בראשית פרק לה פסוק א

וכשראה יעקב קושט דבריהם, שמח ושתק ולא ענה להם. ולפי שבאולי אפשר שהיה לו ספק בזה, באתהו מיד הדבור. וא"ל קום עלה בית אל ושב שם. לא תירא ולא תחת, כי אני הסכמתי עמהם ושמתי שמי עליהם ואני אברכם. וזהו ויאמר אלהים אל יעקב קום לך עלה בית אל, ולא תירא ולא תחת, כי אתה עשית את כל אלה לקנות חלקת השדה לישב בתוך עם טמא שפתים, ולכן קום עלה מזה לבית אל, שהוא מקום קדוש ושב שם, ולא תשב בכאן:

ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. רמזו לו בכאן שאיחר נדריו שנדר בשעת הצרה, ועתה רצה לישב ברווחה. ובראשונה בנה לו בית וסכות ושהה בה שנה וחצי כמאמרם ז"ל (בר"ר פא, ב), ואחר כך הלך לעיר שכם וקנה לו חלקת שדה לישב, ובסבת זה בא לו צרת דינהוהוא מעצמו היה לו להרגיש זה ולשלם נדריוולמה המתין שיאמר לו השם קום לך מזה ועשה מזבח בבית אל, כי בכאן אינו מקום ראוי לבנות מזבח. כי החכם עיניו בראשו, ולו ראוי החריצות וההשתדלות אחר שהוא בחיריי. ואין ראוי להתעצל בדברים הקדושים, אחר שהוא עצמו נדר ואמר, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים (לעיל כח, כב):

וזהו שאמרו בזוהר בראשונה נשכו נחש, ועכשיו נשכו חמור ולא הרגיש]. וביארו ואמרו כי לפי שהיה מתאחר בדרך נשכו נחש הקדמוני, הוא שטן הוא יצר הרע, הצד ציד הוא סמאל שר של עשו. דכתיב ביה (לעיל לב, כו) ויגע בכף יריכו, לפי שנשכו כנחש. ולפי שלא יכול לו נגע בכף ירכו, הם צאצאיו ונביאיו וחכמיו ודורו של גזירות שנוגע בהם ומכלה אותן. [ולפי שנגע בכף הירך, לא היתה נבואתו לישראל ממשה עד שמואל. כביכול שנחלש מקום הנבואה, שהוא סוד הירכים, הם יכין ובועז. ולפי שנגע בכף הירך והיא שלו ונטלו השם ממנו, וזהו כי לא יכול לו (שם), נתן לו השם בטן וירך של סוטה, כדכתיב (במדבר ה, כא) בתת השם את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. וזהו סוד שעיר עזאזל, בענין שיעסוק בו ולא יקטרג את ישראל. וכן מים אחרונים הם חלקו וגורלו מהסעודה. ואם לא עשו כן הוא נוטר איבה, וירדפם עד חובה. וכן ירך הסוטה תחת ירך יעקב. וכשבא שמואל והיה נביא נאמן, כמו שנאמר במשה, חטף ממנו הירך כאשר בירך הזבח בבית שאול. ולכן כתב שם (שמו"א ט, כד) וירם הטבח את השוק ואת האליה וישם לפני שאול וגו'. וזה לרמוז שהירך שנחלש מימות משה עליו השלום, עכשיו נתחזק בנבואה וידעו כל העם כי נאמן שמואל לנביא. ולכן תמצא שאומנתו של סמאל וסיעתו הוא להחליש הירך והאליה, הם החכמים שהם ירך ויסוד הבית, כמו שהירך יסוד האדם. ומכאן תבין מה שאמרו בברכות הני ברכי דרבנן דחלשי וכו'. לפי שכתות של מלאכי חבלה נתהוו בעולם ולא ניתן רשות לעין לראותן. ולפי שהם דבקים בחסידים ובחכמים להרע להם, ותורתם משמרתם, ואין לו רשות בהן. אבל תמצאם כולם חלושים ויגעים וברכיהם כושלות ובגדיהם בלות ומטולאות, מדבוקם שנדבקים בהם בצערם ולשבר ירכותיהם. ולכן אמרו הני ברכי דרבנן, ולא אמרו ידי דרבנן וכיוצא בזה. והטעם בזה כי נגע בכף ירך יעקב. וזהו והוא צולע על יריכו (לעיל לב, כז), רוצה לומר מצטער על יוצאי יריכו שעתידין לפול בידו. ולכן כתיב יוצאי ירך יעקב שבעים (שמות א, ה), הם ע' סנהדרין והחכמים שבאו מצד הירך. וזה הצר הצורר הלוך אחריהם, עד יתקיים מאמר הכתוב (ישעיה לה, ג) וברכים כושלות אמצו. וזהו שאמרו שנשכו הנחש, הוא סמאל הוא נחש הקדמוני. ובאחרונה נשכו חמור, הוא חמור אבי שכם במעשה דינה, שנשכו וטמא דינה בתו]. סמאל שנגע בכף הירך וטמאו, כדכתיב כי נגע בכף ירך יעקב. עכ"ז לא הרגיש יעקב והחריש עד בואם, כי לבניו ניתן הנקמה של חמור, ונזדווגו עמו שור וחמור, הם שמעון שנקרא שור, ולוי נקרא חמור, שהיה עוסק בתורת יששכר שנקרא חמור. ואנו מקווים שיבא מורה צדק עני ורוכב על חמור, וינקום נקמת השם כנחש וחמור שנשכו ליעקב ולזרעו, וכן יהי רצון:

אחר כך אמר ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר וגו'. לפי שהשם אמר לו עלה בית אל. והעולה לבית אל צריך להכין עצמו ובגדיו כדכתיב הכון לקראת אלהיך. וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים. ורמז בזה שיהיה תוכו כברו. וזהו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו כנגד החיצוני. ורמז אלהי הנכר אשר בתוככם כאומרו לא יהיה בך אל זר. ונקומה ונעלה ואעשה שם כמאמר השם ועשה שם מזבח. ואמר ויתנו אל יעקב. להורות כי הוא לא אמר אלא והסירו. והם נתנו לו הכל לשמוע בקולו. ואמר ואת הנזמים אשר באזניהם. רוצה לומר הנזמים שלקחו מהצלמים כדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. ולפי שלא יהנו מע"ז אמר שטמן אותם הוא לבדו תחת האלה. בענין שאיש אל ידע בדברים האלה.

35.אסתר פרק ה פסוק ט

וַיֵּצֵ֤א הָמָן֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שָׂמֵ֖חַ וְט֣וֹב לֵ֑ב וְכִרְאוֹת֩ הָמָ֨ן אֶֽת־מָרְדֳּכַ֜י בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ וְלֹא־קָם֙ וְלֹא־זָ֣ע מִמֶּ֔נּוּ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֛ן עַֽל־מָרְדֳּכַ֖י חֵמָֽה:

36.תורת חיים על חולין דף צב/א ר׳ אברהם חיים בן נפתלי צבי הירש שור 

נפטר בט' בטבת ה'שצ"ב  1632 היה מגדולי רבני גליציה. 

והיינו הא דאיתא במדרש לא אשלחך כי אם ברכתני הודה לי על הברכות שברכני אבי לפי שבא עליו לערער עליהן כדפירשתי. וענין קניית הבכורה כתב הרמב"ן ז"ל שהיתה לנחול מעלת האב ושררתו עליו שיהיה לו כבוד ומעלה על צעירו ולכן היה אומר ליצחק אני בנך בכורך לומר כי הוא הבכור הראוי להתברך וכן כי זה הבכור שים ימינך על ראשו וכו' וכיון שעל כרחו של מלאך הוצרך להודות לו ליעקב על הברכה והבכורה נמצא שנעשה שר לעשו גם למלאך דהא בהא תליא. והיינו דקאמר הכא דיעקב נעשה שר למלאך.

ולפי מה שפירשתי אתי שפיר הא דאיתא בתרגום מגילת אסתר גבי וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו וז"ל ומרדכי כי לא קם וכו' אלהין פשט ית רגליה ימיניה ואחוי ליה שטר זבינתא דאזדבן ליה בטולמא דלחם דמכתבא באסטרקליליה כל קבל ארכובתיה וכו' ותימא למה זה קשר מרדכי שטר המכירה על רגלו לכאורה נראה שקשרו קבל ארכובתו למעלה על יריכו לפי שכך היה מנהגן כדאשכחן בפרק מי שמת מי שמת ונמצא דייתיקי קשורה על יריכו ולפי מה שפירש נראה משום דהמן נתקנא במרדכי על דבר הבכורה והברכה שלקח יעקב מעשו כדאיתא בתרגום מגילת אסתר גבי ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו וז"ל ארום מויאו ליה דמרדכי אתי מיעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכורתא וית ברכתא וכן יסד הפייט המן הודיע איבת אבותיו וכו' ואולי מרדכי ניצוץ ובן גילו דיעקב הוה ולהכי איתא במדרש רבה פרשת תולדות ובמגילת אסתר כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה אמר רבי חנינא כל האומר רחמנא ותרן הוא יוותרו בני מעיו אלא מאריך אפיה וגבי דיליה זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב ויצעק צעקה גדולה ומרה והיכן נפרע לו בשושן הבירה דכתיב ויזעק זעקה גדולה ומרה הענין תמוה דמה ענין צעקת מרדכי לצעקת עשיו.

לכך נראה דהכי קאמר דכיון דגרם יעקב לעשו לצעוק צעקה גדולה ומרה בשביל הבכורה והברכה אף על גב דלבסוף הסכים הקב"ה על ידו מ"מ מעיקרא אבק מרמה מיהא הוי לכך נענש מרדכי שהיה מבני בניו ובן גילו שהוצרך ג"כ לצעוק צעקה גדולה ומרה על דבר הבכורה והברכה מדה במדה דשנאת המן על מרדכי בשביל הבכורה וברכה הוה כדפירשתי והיינו דנקט במדרש וגבי דיליה דיליה ממש אותו הדבר עצמו גבה והמן נמי נראה דבן גילו דעשו הרשע הוה והיינו דאיתא במדרש רבה ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו בזוי בן בזוי להלן כתיב ויבז עשו את הבכורה וכאן כתיב ויבז בעיניוכי היכי דיעקב קנה מעשו את הבכורה דהיינו השררה בלחם ונזיד ככה מרדכי נמי שקנה את המן לעבדא בטולמא דלחם ולהכי קשר מרדכי את שטר המכירה על יריכו מקום השבועה אשר נשבע לו עשו ליעקב על מכירת הבכורה וכאשר זחה דעתו של המן על מרדכי פשט את יריכו בשטר מכירתו אשר עליו להראות לו שגם הוא גם אבותיו וכל אומתו כולם המה עבדיו מימים קדמונים ע"י הבכורה שקנה יעקב מעשו נשבע לו בשימת יד תחת יריכו ולהכי קשרו על ירך ימינו דנראה לומר כי גם עשו שם ידו תחת ירך ימינו של יעקב בשבועתו שהרי המלאך לא נגע בכף יריכו של יעקב אלא כדי לבטל השבועה כדפירשתי והמלאך בכף ירך ימינו נגע כדאמר לעיל הירך המיומן שבירך:

37.תרגום יונתן על אסתר פרק ה פסוק ט

(ט) וּנְפַק הָמָן מִלְוַת מַלְכָּא בְּיוֹמָא הַהוּא חֲדֵי וּבְדַח לִבָּא וְכַד חֲזָא הָמָן יַת מָרְדְכַי וְיַת טַפְלַיָא דַעֲסִיקִין בְּפִתְגָמֵי אוֹרַיְתָאבְּסַנְהֶדְרִין דַעֲבַדַת לְהוֹן אֶסְתֵּר בִּתְרַע מַלְכָּא וּמָרְדְכַי לָא קָם מִן קֳדָם אַנְדְרָטֵיהּ וְלָא רְתַת מִנֵיהּ אֱלָהֵן פְּשַׁט יַת רִגְלֵיהּ יְמִינֵיהּ וַאֲחַוֵי לֵיהּ שְׁטַר זַבִּינְתָּא דְאִזְדַבֵּן לֵיהּ בְּטוּלְמָא דִלְחֵם דִמִכַּתְבָא בְּאִסְטַרְקְלִילֵיהּ כָּל קְבֵל אַרְכּוּבְתֵּיהּ מִן יַד תְּקִיף רוּגְזֵיהּ וְאִתְמְלֵי הָמָן עֲלַוֵי מָרְדְכַי רוּתְחָא:

38.תרגום אסתר ג׳:

ב׳ וְכָל עַבְדֵי מַלְכָּא דִי בִּתְרַע בֵּית מַלְכָּא גַחֲנִין לְאַנְדְרָטָא דִי הֵקִים בַּהֲדֵיהּ וְסַגְדִין לֵיהּ לְהָמָן אֲרוּם כֵּן פַּקֵיד עֲלוֹהִי מַלְכָּא וּמָרְדְכַי לָא הֲוָה גָחִין לְאַנְדְרָטָא וְלָא הֲוָה סְגִיד לְהָמָן עַל דִי הֲוָה לֵיהּ עֲבַד פְּלַח וְאִזְדַבַּן לֵיהּ בְּטוּלְמָא דִלְחֵם:

ד׳וַהֲוָה בְּמַלָלוּתְהוֹן לְוָתֵיהּ יוֹמָא וְיוֹמָא וְלָא קַבֵּל מִנְהוֹן וְחַוִיאוּ לְהָמָן לְמֶחֱזֵי הֲיִתְקַיְמוּן פִּתְגָמֵי מָרְדְכַי כָּל קֳבֵיל פִּתְגָמֵי דְהָמָן אֲרוּם חֲוֵי לְהוֹן דִי לְהָמָן לָא הֲוָה סְגִיד עַל דַהֲוָה עַבְדֵיהּ דְאִזְדַבֵּן לֵיהּ בְּטוּלְמַת לְחֵם וּלְאַנְדְרָטָא דִי הֵקִים בַּהֲדֵיהּ לָא הֲוָה גָחִין עַל דַהֲוָה יְהוּדִי וִיהוּדָאֵי לָא פַּלְחִין וְלָא גָחַנִין לֵיהּ:

ו׳ - וַהֲוָה חוֹךְ קֳדָמוֹי לְאוֹשָׁטָא יְדוֹי לְמִקְטוֹל יַת מָרְדְכַי בִּלְחוֹדוֹהִי אֲרוּם חֲוִיאוּ לֵיהּ דְמָרְדְכַי אָתֵי מִן יַעֲקֹב דְשָׁקַל מִן עֵשָׂו אַבָּא דְאָבוּי דְהָמָן יַת בְּכוּרְתָּא וְיַת בִּרְכָתָא וִיהוּדָאֵי אִינוּן עַמָא דְמָרְדְכַי וּבְעָא הָמָן לְשֵׁיצָאָה יַת כָּל יְהוּדָאֵי דִי בְּכָל מַלְכְּוָת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַמָא דְמָרְדְכָי:

39.תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד א

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב, (שם ה) "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי". מְלַמֵּד שֶׁכָּל גְּנָזָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע הָיוּ חֲקוּקִים לוֹ עַל לִבּוֹ, וּכְשֶׁרָאָה אֶת מָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, הָיָה אוֹמֵר, "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי". וְכִי מִשּׁוּם דְּרוֹאֶה מָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, אוֹמֵר, "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי"? אִין, כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא, זֶה בָּא בִּפְרוּזְבּוּלֵי, וְזֶה בָּא [שם ע"ב] בִּפְרוּזְבּוּטֵי. אָמַר רַב פַּפָּא, וְקָארוּ לֵיהּ, עַבְדָּא דְאִזְדַּבֵּן בְּטוּלְמֵי דְּנַהֲמָא, וקוראים לו עבד שנמכר בלחם

Again said R. Elazar in the name of R. Chanina: "What is the meaning of the passage (Ib. 5, 13) Yet all this profiteth me nothing. Infer from this that all treasures of that wicked (Haman) were engraved upon his heart, and as soon as he saw Mordecai sitting in the king's tower he said. 

Haman said: “Yet all this avails me nothing” (Esther 5:13). Rabbi Elazar said that Rabbi Ḥanina said: When Haman saw Mordecai sitting at the king’s gate he said: Yet all this avails me nothing. This may be understood as was suggested by Rav Ḥisda, for Rav Ḥisda said: This one, Mordecai, came as one with the heritage of a rich man [perozebuli], whereas that one, Haman, came as one with the heritage of a poor man [perozeboti], as Mordecai had been Haman’s slave master and was aware of Haman’s lowly lineage. Rav Pappa said: And he was called: The slave who was sold for a loaf of bread.

 

40.של"ה מסכת מגילה פרק תורה אור-  מג

סוד פורים - נצח והוד תרין פלגא דגופא, והם פורים וחנוכה.

חֲנֻכָּה בְּ'הוֹד', וּפוּרִים בְּ'נֶצַח'. וְנִצָּחוֹן שֶׁל יִשְֹרָאֵל שֶׁהָיָה בִּימֵי פּוּרִים מִי יוּכַל לְשַׁעֵר. וּכְתִיב בְּמַלְכוּת שָׁאוּל, שֶׁאָמַר שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא (שמואל א טו, כט) 'וְגַם נֵצַח יִשְֹרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר', וְ'בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד' (בראשית מט, כז) זֶה שָׁאוּל, 'וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל' (שם) זֶה מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר (אסתר רבה פרשה י' סי"ג). וְיֵשׁ עִנְיָן גָּדוֹל בְּפָסוּק זֶה 'וְגַם נֵצַח יִשְֹרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר'. וְנוֹדָע, כִּי נֶצַח וְהוֹד הֵם הַיְרֵכַיִם, נֶצַח יֶרֶךְ יָמִין, וְהוֹד יֶרֶךְ שְֹמֹאל. 'וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע' (אסתר ג, ב) בַּיְרֵכַיִם שֶׁלּוֹ, וְקָשַׁר בַּיָּרֵךְ שֶׁלּוֹ שְׁטַר מְכִירָה בְּטוּלְמָא דְּלֶחֶם שֶׁנִּמְכַּר לוֹ הָמָן (מגילה טו א, ב), כִּי כֵן עֵשָֹו מָכַר אֶת הַבְּכוֹרָה בַּאֲכִילָה לְיַעֲקֹב, וּכְתִיב שָׁם (בראשית כה, ל) 'הַלְעִטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה':

וְזֶה לְשׁוֹן הַצִּיּוֹנִי פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת: 'וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי' (שם שם, כה) סוֹדוֹ מוּבָן, כִּי הָיָה סִיגוֹ דְּיִצְחָק, וְזֶהוּ סוֹד 'רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק' (במדבר כד, כ), וַעֲמָלֵק שֹׁרֶשׁ הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי. רֶמֶז לָזֶה כָּתְבוּ הַמְקֻבָּלִים כִּי הָיָה לוֹ דְּמוּת נָחָשׁ עַל יְרֵכוֹ. וְאֻנְקְלוֹס הַגֵּר כִּוֵּן הַסּוֹד 'יֹדֵעַ צַיִד' (בראשית כה, כז) - 'נַחְשִׁירְכָן'. וּבְיַעֲקֹב כְּתִיב (שם לב, כה) 'וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ', רָצָה הַנָּחָשׁ לִכָּנֵס לִפְנִים כְּשֶׁרָאָה פַּרְצוּף אָדָם הָרִאשׁוֹן, 'וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ' (שם), וְעָלָ [ה] נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בִּתְחִלַּת מַלְכוּת שָׁאוּל, וְהִנֵּה הַנָּחָשׁ שׁוֹכֵן בַּיָּרֵךְ, כִּי מִשָּׁם תּוֹלְדוֹת הַמְּלָכִים, וְעַל יָדוֹ חָטָא שָׁאוּל [וְ] נִטְרַד. עכ"ל:

41.של"ה פרשת תצוה תורה אור

כח. גם אנכי אחוה דעתי, ולהשוות השני הפכים: פורים שהם ימי משתה, ויום כפורים. 'אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות' וגו' (אסתר ו, יג), הכוונה אם הוא מאותן היהודים אשר כבר החילות לנפול לפניהם, דהיינו מבנימין אשר הוחל לנפול לפני שאול, אז 'נפול תפול'. הענין, המן לא היה יכול ליפול כי אם דוקא לפני מרדכי שבא מבנימין. ובזה יהיה מתורץ, וכי לא היה די לישראל שינצלו מגזירת המן, ולמה שידד הקדוש ברוך הוא להיפך שיהיה המן נתלה הוא ובניו. עוד קשה, בשלמא 'ומרדכי לא יכרע' (שם ג, ב) שפיר עביד שלא להשתחוות לאנדרטא, אמנם שפשט יריכו להמן והראה לו שנמכר בטולמא דלחם (ראה בתרגום שם, ומגילה טו ב), למה עשה זה, וכי זה קידוש השם להתנגד ולמסור עצמו למיתה בחנם. אשר בזה מתורץ, למה לא כתבה התורה קידוש השם שמסר אברהם אבינו את עצמו באור כשדים כמו שכתוב קידוש דדניאל (דניאל ג), אלא התורה לא רצתה לכתוב מעשה אברהם אבינו שלא ילמדו ממנו הדורות אחריו לעשות כמעשהו, שהלך בבחירתו וכיתת כל הצלמים, ומי הכריחו לזה. אבל דניאל היה מוכרח לקדש השם. ומה שעשה אברהם אבינו היה הוראת שעה, כי הדור היה צריך לכך, אבל לא כתבה התורה כדי שלא ילמדו הדורות הבאים. אם כן הדרה קושיא לדוכתא, למה התגרה מרדכי. 'משרש נחש יצא צפע' (ישעיה יד, כט), מעשו הרשע יצא המן שהוא עצם עשו. 'יכרסמנה חזיר מיער' (תהלים פ, יד), אשר מצאתי כמדומה לי בשם הרוקח (הל' ארבע פרשיות), כי ע' מן 'מיער' היא תלויה, ואז נשאר 'מיר' בגימטריא עמלקי. והע' היא תלויה לאחר אותיות 'מי' העולה נ', רומז למה שאמר הפייט (ביוצר לפ' זכור, סוף ד"ה זכור איש וכו') תכלית שבעים נתלה על חמשים, כי 'ע' תלויה על 'מי' העולה 'נ'. ועשו נקרא חזיר מיער, כי הוא פושט טלפיו להראות שיש בו סימן טהרה, והוא עשו הוא נחש מרבנותו של סמאל, עיין בציוני (פרשת תולדות, ד"ה ויצא הראשון) בענין נחשירכן (תרגום אונקלוס בראשית כה, כז), נחש יריכן שרשמתי במקום אחר (פרשת תולדות אות כב). וענין אשר בנימין לא כרע על כן זכה שאול למלוכה (כ"כ לעיל פרשת וישב אות כג), כל זה שייך לכאן. ושם (אות כד) הוזכר שהוחזר לדוד שהוא אדמוני, וזהו 'איש יהודי איש ימיני' (אסתר ב, ה). והנה המן הוא סמאל כו' כנרשם למטה. והנה פעולת הנחש הוא סמאל הוא מבצבץ בהמן ופעלו, ישראל נענשו בחטא עבודה זרה ובחטא אכילה, כמבואר בדרוש דלעיל (אות יט) ענין חותם טיט ודם, ומרדכי תיקן חטא עבודה זרה ולא יכרע. אסתר גזרה תענית תקנה חטא אכילה, וגם בסעודה שעשתה החרידה לישראל וגרמה לתשובה, תקנה חטא סעודת אחשורוש. וענין אכילה ועבודה זרה ענין נחש וסמאל, אכילה כמו אכילת פרי עץ הדעת, עבודה זרה היתה שמוציאה דיבה גם כן שם שהוציאה הנחש מן העץ הזה אכל וברא את העולם, וזהו כפירה בחידוש העולם, כי החידוש מורה על מציאות השם יתברך כמו שכתבתי במקום אחר (פרשת שמות אות יט). הרי שמבצבץ הנחש בהמן, וזה כוונת רבותינו ז"ל (חולין קלט ב) המן מן התורה מנין, שנאמר (בראשית ג, יא) 'המן העץ'. ונתעורר אז עבודה זרה שעשה עצמו המן להשתחוות לו לעורר אנדרטי דנבוכדנצר.

42.ספר השל"ה הקדוש - ספר בראשית - פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור (יב

\}מז\} וְהִנֵּה נִמְשַׁךְ קִלְקוּל זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ מִדּוֹר לְדוֹר עַד לֵדַת הָאַחִים יַעֲקֹב וְעֵשָֹו, וְנִכְנְסָה הַזֻּהֲמָא בְּעֵשָֹו וְהָיָה חָקוּק בַּיָּרֵךְ שֶׁלּוֹ נָחָשׁוְ'לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב' (במדבר כג, כג). וְסַמָּאֵל שָֹרוֹ שֶׁל עֵשָֹו נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, וְהוּא מְטַמֵּא בְּמַגָּע, וְהַטֻּמְאָה נָגְעָה בְּיֶרֶךְ הַשְּׁבָטִים אֲשֶׁר כָּרְעוּ לִפְנֵי עֵשָֹו שֶׁהוּא אֵל אַחֵר וּצְרִיכִין לְזִכּוּךְ. וּבִנְיָמִין נִתְעַלָּה בָּזֶה שֶׁלֹּא כָּרַע לְעֵשָֹו, עַל כֵּן לוֹ הָיְתָה הַמְּלוּכָה וּלְפָנָיו יִכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. אַךְ לֹא נִמְשַׁח בְּקֶרֶן, כִּי קֶרֶן הוּא דַּוְקָא לְדָוִד, כִּי דָּוִד וּמָשִׁיחַ תִּקּוּן אָדָם, בְּסוֹד 'אָדָם' אָדָם דָּוִד מָשִׁיחַ, וְאָז יֻחְזַר קֶרֶן אוֹר פָּנָיו. וּמַלְכוּת שָׁאוּל הָיָה בִּשְׁאֵלָה כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל (אות כב; כח), וְנִמְשַׁח בְּפַךְ כִּי עֲדַיִן לֹא נִתְקַן אָדָם לִהְיוֹת קֶרֶן, רַק הוּא פַּךְ כְּלִי חֶרֶס. וְהַמְּלוּכָה זוֹ בָּאָה לוֹ, כִּי יֶרֶךְ בִּנְיָמִין לֹא כָּרַע לְעֵשָֹו, וְזֶהוּ סוֹד פַּכִּים קְטַנִּים. כְּתִיב (שמואל א טו, יז) 'הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְֹרָאֵל אָתָּה', רָצָה לוֹמַר, מֵאַחַר שֶׁאַתָּה הַקָּטָן בֵּין הַשְּׁבָטִים, עַל זֶה זָכִיתָ לִמְלוּכָה לִהְיוֹת רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְֹרָאֵל, כִּי לֹא נוֹלַדְתָּ עֲדַיִן בְּעֵת שֶׁכָּרְעוּ לְעֵשָֹו. וְזֶהוּ סוֹד נִשְׁאַר עַל פַּכִּים קְטַנִּים, כִּי עֲדַיִן לֹא נוֹלַד בִּנְיָמִין שֶׁהוּא הַקָּטָן, וְעָלָיו אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית לה, יא) 'וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ', זֶהוּ שָׁאוּל וְאִישׁ בֹּשֶׁת וְנִמְשַׁח בְּפַךְ. וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה נִמְשְׁחוּ בְּקֶרֶן, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים 'גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְֹרָאֵל' (איכה ב, ג), עַד לֶעָתִיד 'וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ' (שמואל א ב, י(

43.של"ה פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור

לד. וזו הסיבה בעצמו שלעתיד יושלח יוסף לפני משיח, כי יוסף הוא שטנו של עשו שהוא הפוכוכי עשו לקח לחלקו כל זוהמת וסרחון הטיפות אשר הטילה הנחש בבואה אל חוהותולדות עשו הם ממזרים כמו שהאריך רש"י בפרשת וישלח(בראשית לו, ה). אבל 'אלה תולדות יעקב יוסף' (שם לז, ב), מעין שופריה דאדם (בבא - מציעא פד א), שלא בא מטיפה רק בצלם אלהים. זה סוד דבריו 'כי נחש ינחש איש אשר כמני' (בראשית מד, טו), איש רומז על איש השדה הוא עשו הוא הנחש אשר חקוק על ירך עשו, ולעומתו יקום מלכות בית דוד, אשר נאמר עליו (ישעיה יד, כט) 'כי משרש נחש יצא צפע', וכמו שעשו הוא אדום, כך נקרא דוד המלך ע"ה אדמוני, אבל הוא 'אדמוני וטוב ראי' (שמואל - א טז, יב), והוא אתי מפרץ, הפורץ גדר ינשכו נחש, אבל מלך פורץ גדר (ראה בבא - קמא ס ב). וסוד הענין הוא, כי לעתיד לא זו שיתרומם מעלת מלך המשיח, אלא גם זו שאויביו ישלימו עמו, כלומר שהקליפה תטהר ויודה על האמת, ויתהפכו כל העמים לדת אמת ו'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה יד, ט), וה'נחש' יתהפך ל'חשן', והאדום יתהפך ללבן כלו טהור. 

לה. זהו סוד מציאות מלכות בית דוד ומשיח היו לכאורה שלא בדרך קדושה חס ושלום כי יהודה בא אל תמר 'ויחשבה לזונה' (בראשית לח, טו), וכן רות באה אל בועז, 'ותגל מרגלתיו' כו' (רות ג, ז). אבל מה' היתה זאת, היתה יציאת דוד ומשיח דרך עקלתוןכי בכח אחיזה זו ימשיך הכל לקדושה לעתיד, וכל החיצוניים יהיו פנימיים, כי יסיר מהם הקדוש ברוך הוא הרע וישארו קדושים מצד שרשם, והארכתי בענין הזה במקום אחר (ראה ח"ב מסכת תענית אות פז). ורמז גדול יש בענין יהודה ותמר 'וישאל את אנשי מקומה איה הקדשה' וגו' (בראשית לח, כא), והיא דוגמא להמלאכים השואלים 'איה מקום כבודו' (קדושת כתר מוסף שבת ויו"ט). ולעתיד ישאלו את ישראל, כי כל כך יהיה מעלת ישראל לעתיד ברום מעלת הקדושה, שאפילו החיצונים יקדשו, ובעת ההיא ישאלו המלאכים ליעקב ולישראל 'מה פעל אל' (במדבר כג, ג. ירושלמי שבת פ"ו ה"ט), דהיינו עתה שואלים זה לזה 'איה מקום כבודו', ולעתיד ישאלו את ישראל, כי יהיה 'יהא שמיה רבא', 'יהא' סוד 'איה', שהם שלשה מילואין של שם ידו"ד, מילוי 'ה' לפעמים באל"ף כזה: ה"א, ולפעמים ביו"ד כזה: ה"י, ולפעמים בה' כזה: ה"ה. והארכתי בזה בסוד הקדושה במקומו (בסידור שער השמים). וזהו 'אנשי מקמ"ה איה', 'אי"ה מקו"ם כבודו'. וזהו סוד 'והיה הוא ותמורתו קדש' (ויקרא כז, י), כי תמר ורות שהיו לכאורה כתמורה, וכן אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט המכירי תהלים קיח, כח) כי ישי שבא על אם דוד היתה תמורהכי היה סבור שהיא שפחתואבל הכל היה מהשם יתברך מהטעם שכתבתי, כדי שתהיה התמורה קודש*. ותמצא בתיבת 'ותמורתו' 'תמר' 'ורות'. והזרע היה זרע קודש, ממקום גבוה על גבוה. 'וימת ער ואונן' (בראשית מו, יב) המחללים הזרע, עד שהגיע ליהודה בעצמו עם תמר להוציא את מלכות בית דוד ומשיח, ובת קול יצא, ממני ומאתי יצאו הדברים (קהלת רבה פ"י סט"ז). 

לו. והנה במעשה זמרי 'ויחל העם לזנות' (במדבר כה, א), שקלקלו בברית, הוצרך התיקון על ידי פנחס שבא מבנות פוטיאל, דהיינו מחלק יוסף שפטפט ביצרו ותיקן הקלקול. וכתיב שם (שם שם, ו) 'והמה בכים', ומצאתי בספר עשרה מאמרות (מאמר חקור דין, חלק ד, פי"ז) 'בכים' ראשי תיבות 'ברוך כבוד יי ממקומו'. והדברים סתומים. ולדידי ניחא, כי מכח זרע הקודש שהיה בכאן יהודה עם תמר, בא הרמז אי"ה מקום שישאלו המלאכים לישראל, ולישראל יהיה באותו הפעם השגה גדולה, וישיבו למלאכים איזה השגה ממקום כבודו, ולא כמו עתה כשהמלאכים שואלים זה לזה אז אין בידם תשובה, רק אומרים 'ברוך כבוד ה' ממקומו', ברוך הוא במקום שהוא, כלומר, הוא נעלם מאתנו. כן גרם זה מעשה דזמרי להיות נעלם מהם, זהו 'והמה בכי"ם' - 'ברוך כבוד יי ממקומו'. עד שקם פנחס הוא אליהו הנביא (תרגום יונתן שמות ו, יח) שיתבשר למשיח צדקנו, ואז ישאלו המלאכים לישראל 'איה מקום כבודו', ויהיה תשובה נכונה בפיהם. וקודם לזה יהיה משיח בן יוסף, שטנו של עשו שהוא הסרחון מהטפה. הרי יוסף הוא הגורם לפסוק זוהמת הנחש מישראל מתחילה ולבסוף. מתחילה, שנעשה אב לשר של מצרים שהם ערות הארץ, ושם היו ישראל עבדים ואז נזדככו, כי מצרים היה כור המזכך להם, ואחר כך יצאו ביד רמה. ולעתיד יהיה שטנו שהוא זוהמת הנחש, ויעמוד משיח אשר 'משרש נחש יצא צפע' (ישעיה יד, כט), ונחש תחת נחש, זהו סוד 'כי נחש ינחש איש אשר כמוני' (בראשית מד, טו). הרי הראשית משליחות יוסף לפניהם, והאחרית משיח בן יוסף שווין לטובה. אמנם האמצעית, דהיינו כשנחלק מלכות בית דוד ומלך ירבעם שהוא מיוסף, זה היה על פי החטא. 

לז. ובזה יתורץ מה שאמר יוסף בדבריו (שם מה, ה) 'ועתה אל תעצבו', רמז להם 'עתה אל תעצבו' כי הוא לטובה, אבל בהחלק מלכות בית דוד יש עצב*. ויתוקן על ידי משיח בן יוסף, שילחם להחזיר המלוכה למשיח בן דוד. וממה שכתבתי יתורץ קושיא גדולה, כששלח פרעה אחרי יוסף לפתור לו חלומו, ויוסף פתר אותו, מה היה לו ליוסף לומר 'ועתה ירא פרעה איש נבון' וגו' (שם מא, לג), הליועץ למלך נתנו פרעה, ומי בקש ממנו ליתן עצה, היה לו לפתור החלום וליפטר ממנו בשלום**. אלא הענין, יוסף רדף אחר השררה לשם שמים להשתרר על מצרים ועל שר שלהם.

44.זהר מנוקד/תרגום/ חלק ב דף קיב/א משפטים מאמר הסבא אות שכט  

כַּךָ לְשָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו, אַפִּיקוּ לֵיהּ מֵהַהוּא בֶּטֶן, חָטִיפוּ מִנֵּיהּ הַהוּא יָרֵךְ. לְבָתַר יָהֲבוּ לֵיהּ גַּרְמָא חַד, הַהוּא בֶּטֶן וְהַהוּא יָרֵךְ דְּסוֹטָה, וְלָא אָחֳרָא. הָא גַּרְמָא, דְּקָא יָהֲבוּ לֵיהּ לְחוּלָקֵיהּ וְעַדְבֵיהּ, וְעָרַב לֵיהּ. וּבְּגִין כָּךְ, כָּל דִּינִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינִין דִּקְשׁוֹט אִינּוּן, וּבְנִי נָשָׁא לָא יַדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֻלְּהוּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט. הִיא אַסְטִיאַת גַּרְמָהּ מִבַּעְלָהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי ב) הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְגוֹ', אוּף הָכִי אִתְּתָא, כְּגַוְונָא דִּילָהּ בְּאַרְעָא.‏‏

 [כָּךָ לְשָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הוֹצִיאוּ אוֹתוֹ מֵאוֹתָהּ הַבֶּטֶן, חָטְפוּ מִמֶּנּוּ אֶת אוֹתָהּ הַיָּרֵךְ, אַחַר כָּךְ נָתְנוּ לוֹ עֶצֶם אַחַת - אוֹתָהּ הַבֶּטֶן וְאוֹתָהּ הַיָּרֵךְ שֶׁל הַסּוֹטָה, וְלֹא אַחֵר. זוֹ הָעֶצֶם שֶׁנָּתְנוּ לְחֶלְקוֹ וּלְגוֹרָלוֹ וְעָרְבָה לוֹ. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּל דִּינֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם דִּינֵי אֱמֶת, וּבְנֵי אָדָם לֹא יוֹדְעִים וְלֹא מַשְׁגִּיחִים לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכֻלָּם בְּדֶרֶךְ אֱמֶת. הִיא הִסְטְתָה אֶת עַצְמָהּ מִבַּעְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ב) הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְגוֹ'. אַף כָּךְ הָאִשָּׁה כְּגוֹן שֶׁלָּהּ בָּאָרֶץ.] ‏

45.פירוש הסולם לזוהר - שמות פרשת משפטים מאמר הסבא אות שכט

כך לשרו של עשו וכו': כך לשרו של עשו, הוציאו אותו מבטן ההוא, חטפו ממנו ירך ההוא, ואח"כ נתנו לו עצם אחד, דהיינו בטן ההוא וירך ההוא של הסוטה, ולא אחר, זהו העצם שנתנו לו לחלקו ולגורלו וערב לו. ומשום זה כל הדינים של הקדוש ברוך הוא, הם דינים של אמת, ובני אדם אינם יודעים ואינם משגיחים אל הקדוש ברוך הוא. הכל הוא בדרך אמת. היא, הס"א, השטתה את עצמה מבעלה, כש"א, העוזבת אלוף נעוריה. אף כן האשה שהיא כמותה בארץ, דהיינו הסוטה, נמסרת לה.

פירוש הסולם לזוהר - בראשית פרשת וישלח מאמר גיד הנשה אות קד

ובגין כך חזא וכו': ומשום זה ראה הקדוש ברוך הוא הכל, ונרמז בכתוב, רמז ליעקב, ויאבק איש עמו, היינו בכל ימות השנה, ובכל אבריו של יעקב, ולא מצא מקום לאחיזה אלא בגיד הנשה ההוא, ומיד תשש כחו של יעקב. ובימות השנה מצא את יום תשעה באב, שבו נתגבר סמאל, ונגזר הדין עלינו, ונחרב בית המקדש. וכל מי שאוכל בתשעה באב, כאלו אוכל גיד הנשה. רבי חייא אמר אלו לא נחלש כח זה של ירך יעקב, היה יכול לו יעקב, והיה נשבר כחו של עשו, למעלה ולמטה.

46.תולדות יצחק בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק יג

הספק השישי, בהבטחות שהבטיח הקדוש ברוך הוא ליצחק, לעולם אמר בהם לזכות אברהם שאמר בו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמע אברהם בקולי, ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרבתי את זרעך בעבור אברהם עבדי, ובהבטחות שהבטיח ליעקב לא אמר בהם בעבור אברהם ויצחק:

התשובה הכוללת לכל אלו הספיקות לפי דעתי, היא שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים, וכל ענייני אברהם סימן לגלות מצרים, וכל ענייני יצחק סימן לגלות בבל, וכל ענייני יעקב סימן לגלותינו זה, וכמו שפירשו המפרשים, והנה גלותינו זה הוא הרע והמר והארוך מכלם:

ובזה יתיישבו כל הספיקות בהקדמה אחרת, שהקב"ה לעולם רצה שיהיה לישראל קטיגור להחזירם למוטב, והאויב הגדול והתמידי מיום שנתעברה רבקה עד זמן המשיח הוא עשו שנאמר ויתרוצצו הבנים בקרבה. ובזה הותר הספק הראשון למה לא דבר הקדוש ברוך הוא עם עשו בחלום ויאמר לו השמר לך מדבר עם יעקב, כמו שעשה ללבן, אדרבה לא נולד עשו אלא לדבר משפטים ליעקב ולעשות לו רעות וכל יוצאי ירכו. וגם הותר הספק השני, למה לא אמר עשו אובד אבי, לפי שמה שאמר ארמי אובד אבי רצונו לומר שארמי בקש להרוג אבי יעקב, והקב"ה הצילנו מידו, ואיך יאמר עשו בקש להרוג ליעקב, בקש ויבקש עד המשיח ועתה היא ההתחלה. וגם הותר הספק השלישי כשלא היה צריך למלאכים באו ללוותו ובעת הצורך הלכו מאתו, הטעם שישראל מעשיהם יקריבום לש"י או ירחיקום, לא המלאכים, שבמעשים טובים ינצחו לעשו ולכל המקטרגים. וגם בזה הותר הספק הרביעי מדוע לא התפלל יעקב שיצילהו מלבן כמו מעשו, הטעם שעשו הוא האויב הגדול התמידי לכל ישראל עד המשיח, ולכן צריך תפלה, אבל לבן לא היה אויב אלא לשעתו, ואין צריך תפלה, שעיקר תפלת יעקב על ענין עשו היתה לבניו ולכל ישראל העתידים לצאת ממנו. וגם בזה הותר הספק החמישי מדוע לא הבטיח לאברהם ויצחק בשעת הסכנה, בעבור שעיקר ההבטחות לאבות אינו בשביל עצמם אלא בעבור ישראל העתידים, וגלות מצרים וגלות בבל שאברהם ויצחק סימן להם אינם כלום בערך גלות אדום הארוך, ואם כן ליעקב שהוא סימן לגלות אדום צריך הבטחות, לא לאברהם ויצחק. וגם בזה הותר הספק השישי, למה בהבטחת יצחק אמר בעבור אברהם, ולא אמר ביעקב בעבור אברהם ויצחק עבדי, שישראל בגלות הארוך הזה גלות אדום צריך זכיות גדולות ומעשים טובים ותשובה להיותנו בארץ אויבינו ולא זכיות האבות כפי אורך הגלות המר הזה. הנה כל השש ספיקות הותרו בתשובה אחת. ויתכן להתיר הספק השלישי מדוע ברחו המלאכים לעת הצורך, לפי שרצה הקדוש ברוך הוא להראותו גדולת הצדיקים, שצדיק אחד ינצח למלאך, ושגדולים יותר ממלאכי השרת [עי' סנהדרין צג]. ואם מלאכים יסייעו ליעקב איך יאמר לו שרית עם אלהים. עוד יש ספק מה צורך למלחמת המלאך עם יעקב, התשובה לפי שיעקב גנב ברכה ובכורה, ולכן צריך שיריב יעקב עם עשו לראות מי נוצח, והדין עם מי שטענות שיש לזה עם זה, ועשו אי איפשר לטעון לפי שאין לו טענות, שמי שאין לו מעשים אין לו טענה, לכן נשים טוען בעדו והוא מלאך שרו של עשו, אבל יעקב אינו צריך טוען ולא מלאך, שמשה רבינו ע"ה לא רצה מלאך, לכן צריך שיריב מלאך עם יעקב, ונמצא שבאחד מהם נצח יעקב למלאך, ובאחרת נצח המלאך ליעקב, בענין הברכה נצח יעקב לפי שהברכה ניתנת לאיש כפי שלימותו ומעשיו, ולא היו מעשים לעשו, ולכן ויברך אותו שם על כרחו הודה על הברכות, אבל הבכורה אינה אלא טבעית למי שנולד ראשון, ובזה נצח המלאך ליעקב, ולכן ותקע כף ירך יעקב פי' שידו אוחזת בעקב עשו שמורה שעשו יצא ראשונה כיון שיד יעקב אוחזת בעקב עשו, ולזה אמר ותקע כף ירך יעקב, לפי שיד וכף יעקב היתה אוחזת בעקב וירך עשו לכן נצחו, ונשאר צולע על ירכו, ועם כל זה עשה יעקב הרבה להנצל מזה, שאמר הבכורה ברצונו מכרה מהו האונאה שיש בזה שמכרה בנזיד עדשים אני רוצה לפורעה ולכן שלח מנחה גדולה להסיר האונאה ועכ"ז לפי שעדין לא נתנה נצחו המלאך.

47.ספר אור נערב - חלק ו פרק ה הרב משה קורדוברו, 1522-1570

(שער י"ז), ל"ט, עוד צריך לדעת כי הנצח מששת ימי בראשית היתה יניקתו מצד הגבורה וההוד מצד החסד, בסוד המזגת המדות. ומאז גרם החטא ונתבלבלו הצנורות לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לתקן הפגם, עד שהצדיק יעקב אבינו את הדין על עצמו באמרו, "אם יבא עשו" - למטה ושרו למעלה לעורר דין, "אל המחנה האחת" - הוא ההוד נקבה שר צבאות, מחנה וצבא חד הוא, ומעתה לא מיבעיא שתש כח ההוד כנקבה, אלא "והכהו" - שהחליש כח הקומה בכללה הרמוזה בוא"ו שבשם אמת ליעקב ושחת רחמיו, "והיה המחנה הנשאר" - הוא הנצח מתחזק לפליטה לאחוז במדת החסד. וכן היה, כי נגע שרו של עשו בכף ירך יעקב ומיד נתהפך סדר היניקה, ושב ההוד מושפע מצד הגבורה, בסוד "והודי נהפך עלי למשחית". והנצח היה רופף, עד שבא דוד המלך ע"ה ותקנו בזמריו להיות יונק מצד החסד, וזהו סוד "נעימות בימינך נצח". ומה מתוק מדבש עם ההקדמה הזאת מה שנמצא בקצת מדרשים שהיה מיכאל שר החסד הנוגע בכף ירך יעקב, כי הא והא איתא, אחרי שהחסד הסכים לדחות מדת ההוד מאצלו שלא יתמזג דינה. וכיון שהחסד נאחז יפה יפה ונקשר בימינא, הוד גם כן נקשר בשמאלא, להוכיח במישור מלכי יהודה וכל עם הארץ לכלה הפשע ולהתם חטאת, ולפי שעה בעת רצון זכה דוד המלך ע"ה ונעשה רצונו למזג המדות כימי עולם, בסוד "כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו" המבואר בזוהר (זהר ח"א דף קמח.), וכן עתיד להתחדש ולהתמיד לימות המשיח:

48.ילקוט ראובני על התורה - פרשת שמות אות יז:

 ויחי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. דע כי במרכבה יש שרים ל"ה מימין ונאחזים במרכבה ע"י אברהם וכולם נטו לדת ישמעאל וכן בשמאל המרכבה יש ל"ה שרים ונאחזים במרכבה ע"י יצחק אבינו וכולם נטו לדת עשו אבי אדום, והשר הגדול שבבני עשו הוא שרו של עמלק בן פלגש של אליפז בן עשו ולכן אמר ראשית גוים עמלק וכולם נטו לדת עשו וכו' ובמקום אלה שהם ע' שרים היו ישראל ע' נפש יוצאי ירך יעקב וכאשר גברו עונות הפנימים נגרשו החיצונים נכנסו ומשלו במרכבה ונסתלק הנבואה והשכינה לשמי מרום תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה תחת עבד כי ימלך זה סמא"ל שרו של עשו שהוא עבד למטטרו"ן שרו של יעקב, שנא' ורב יעבוד צעיר ושפחה תירש גבירתה הגר שפחה לשרה גבירתה והגר היא מצרית ושרה היא מצרית פנימי:

49.ספר השל"ה הקדוש - מסכת מגילה תורה אור

\{מו\} וְהָעִנְיָן, כִּי הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן הָיָה לְבִנְיָמִין הַצַּדִּיק אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן יִתְרוֹן וּמַעֲלָה נִפְלָאָה, שֶׁלֹּא הִשְׁתַּחֲוָה לְעֵשָֹו כְּמוֹ שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ כָּל אֶחָיו כִּי עֲדַיִן לֹא נוֹלַד. וְיָדוּעַ, כִּי סוֹד הִשְׁתַּחֲוָיָה, הַמְשָׁכַת הַשֶּׁפַע מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, וְאַחַר שֶׁאַחַד עָשָֹר כּוֹכָבִים הִשְׁתַּחֲווּ לְעֵשָֹו סִטְרָא אַחֲרָא, סִטְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, הֶחֱזִיקוּ בְּיָדוֹ שֶׁל עֵשָֹו וְהִמְשִׁיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְשַֹר וּלְפַטְרוֹן, אִתְרַע מַזָּלַיְהוּ תַּחְתָּיו, וְהֶחֱזִיקוּ וְהֶעֱמִידוּ הַפְּגָם שֶׁפָּגַם שָֹרוֹ שֶׁל עֵשָֹו בְּיֶרֶךְ יַעֲקֹב בָּעֶרֶב בִּמְקוֹמוֹ, וְגָבַר עֲלֵיהֶם סִטְרָא אַחֲרָא (ע"י) [דַּעֲבוֹדָה זָרָה], וּכְמוֹ שֶׁהִקְשׁוּ בַּזֹּהַר (ח"א דף קע"א ע"ב) עַל יַעֲקֹב, 'וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים' (בראשית לג, ג), וְכִי יַעֲקֹב שְׁלִימָא הָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה לְעֵשָֹו הָרָשָׁע דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא דְּאֵל אַחֵר וּמַאן דְּסָגֵיד לֵיהּ סָגֵיד לְאֵל אַחֵר. וְתֵרְצוּ שָׁם, 'וְהוּא' שֶׁהוּא הַשְּׁכִינָה, עָבַר לִפְנֵיהֶם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים לַשְּׁכִינָה הַהוֹלֶכֶת לְפָנָיו. הֲרֵי שֶׁלֹּא מָצְאוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל הִתְנַצְּלוּת כִּי אִם לְיַעֲקֹב לְבַדּוֹ. אָמְנָם, הַשְּׁבָטִים כָּרְעוּ וְנָפְלוּ, וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד, לֹא בָּא לְעֵשָֹו מִיָּדוֹ שׁוּם חִזּוּק וְשׁוּם הַשְׁפָּעָה, וּלְכָךְ הָיָה לְאֵל יָדוֹ שֶׁל שָׁאוּל בֶּן בְּנוֹ לְהַכְנִיעוֹ, וְעַל יָדוֹ יַחֲזֹר הַיָּרֵךְ בִּמְקוֹמוֹ אֶל הַיָּמִין, וִיתַקֵּן הַפְּגָם שֶׁפָּגַם סמא"ל בְּיֶרֶךְ יַעֲקֹב, נֶצַח, בְּכֹחַ קִטְרוּגוֹ, שֶׁהִמְשִׁיךְ הַגְּבוּרוֹת מִפְּנוֹת עֶרֶב אֵלֶיהָ כָּאָמוּר. וְהִנֵּה כְּשֶׁמָּשַׁח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יָדַע שְׁמוּאֵל שֶׁהַתִּקּוּן יֵעָשֶֹה עַל יְדֵי שָׁאוּל עַל יְדֵי מָשְׁחוֹ אוֹתוֹ בַּשֶּׁמֶן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא (להלן אות מז-מח):

50.ספר השל"ה הקדוש - ספר בראשית - פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור (ו

\{כג\} וְעַתָּה אֲבָאֵר מַעֲלַת קְדֻשַּׁת בִּנְיָמִין. דַּע כִּי הָיָה לְבִנְיָמִין קְדֻשָּׁה בְּיֶתֶר שְֹאֵת מִלִּשְׁאָר אֶחָיו, כִּי כָּל שְׁאָר אֶחָיו הִשְׁתַּחֲווּ לְעֵשָֹו שֶׁהוּא סִטְרָא דִּשְֹמָאלָא מֵאֵל אַחֵר, וּבִנְיָמִין עֲדַיִן לֹא נוֹלַד לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה. וּמַה שֶּׁהִשְׁתַּחֲוָה יַעֲקֹב אֵין לְהַקְשׁוֹת, כִּי פֵּרֵשׁ הַזֹּהַר (ח"א דף קע"א ע"ב) בַּפָּסוּק (בראשית לג, ג) 'וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים', וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְכִי יַעֲקֹב [דְּאִיהוּ] שְׁלֵימָא יְהֵא מִשְׁתַּחֲוֶה לְעֵשָֹו הָרָשָׁע דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא דְּאֵל אַחֵר, וּמַאן דְּסָגִיד לֵיהּ סָגִיד לְאֵל אַחֵר. וְתֵרְצוּ שָׁם, 'וְהוּא' שֶׁהוּא הַשְּׁכִינָה 'עָבַר לִפְנֵיהֶם', 'וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים' לַשְּׁכִינָה הַהוֹלֶכֶת לְפָנָיו (עכ"ד בשינוי לשון). וְזֶה הַהִתְנַצְּלוּת הוּא דַּוְקָא לְיַעֲקֹב, אֲבָל אַחַד עָשָֹר כּוֹכָבִים, דְּהַיְנוּ שְׁאָר הַשְּׁבָטִים, הִשְׁתַּחֲווּ לְעֵשָֹו. וּבִרְכַּיִם אֲשֶׁר כָּרְעוּ, גָּרְמוּ 'וַיִּגַּע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב', סַמָּאֵל הָרָשָׁע נָגַע שָׁם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, יָרֵךְ מוּל יָרֵךְ. כִּי בְּיֶרֶךְ עֵשָֹו הָיָה חוֹתַם הַנָּחָשׁ, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן (שם כה, כז) נַחְשִׁירְכָן, וּפֵרֵשׁ הַצִּיּוֹנִי (פרשת תולדות, ד"ה ויצא הראשון) נָחָשׁ יְרֵכָן, שֶׁהָיָה חָקוּק בְּיֶרֶךְ עֵשָֹו צוּרַת נָחָשׁ, וְהֶאֱרַכְתִּי בַּדְּרוּשׁ הַזֶּה פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת יִצְחָק (אות כב) עַיֵּן שָׁם. עַל כֵּן מְלָכִים מֵחֲלָצוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין יָצְאוּ, אֲשֶׁר לָהֶם תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. כִּי כְּבָר הִקְדַּמְתִּי (אות יט) מַלְכֵי יִשְֹרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים הַצַּדִּיקִים הֵם מַלְכוּת שָׁמַיִם, וּבִנְיָמִין לֹא כָּרַע לְאֵל אַחֵר זָכָה לִמְלוּכָה. וְזֶה הַסּוֹד רָמַז שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה לַטַּבָּח וְהָרֵם אֶת הַשּׁוֹק וַיָּשֶֹם לִפְנֵי שָׁאוּל (שמואל א ט, כד). וְהָרַב גַּלַּאנְטִי בְּסֵפֶר קוֹל בּוֹכִים הֶאֱרִיךְ בָּזֶה בַּפָּסוּק (איכה ד, יח) 'צָדוּ צְעָדֵינוּ', וְגַם אֲנִי הֶאֱרַכְתִּי בָּזֶה בְּמָקוֹם אַחֵר (ח"ב מסכת מגילה אות מג-נג). וְזֶהוּ הָרֶמֶז 'הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה [בְּעֵינֶיךָ] רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְֹרָאֵל' וְגוֹ' (שמואל א טו, יז), כְּלוֹמַר, מִסִּבַּת שֶׁהוּא הָיָה הַקָּטָן שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל נַעֲשָֹה רֹאשׁ וּמֶלֶךְ, כִּי אִילוּ לֹא הָיָה הַקָּטָן גַּם כֵּן הִשְׁתַּחֲוָה לְעֵשָֹו, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁהָיָה הַקָּטָן שֶׁבַּשְּׁבָטִים וּבְאוֹתוֹ פַּעַם לֹא הָיָה נוֹלָד, עַל כֵּן הָיָה נִצּוֹל מֵהִשְׁתַּחֲוָאָה וְזֶה גָּרַם לוֹ הַמְּלוּכָה:

Parashat Vayishlach the Three Confrontations