פרשת במדבר התשפ״א

פרשת במדבר התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

Shiur is sponsored by Yochanan Zweig in memory of his father 

Adam Ger ben Arnold

 

1.    במדבר (פרשת במדבר) פרק א 

(א) וַיְדַבֵּ֨ר ה֧' אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר: (ב) שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם: (ג) מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן: (ד) וְאִתְּכֶ֣ם יִהְי֔וּ אִ֥ישׁ אִ֖ישׁ לַמַּטֶּ֑ה אִ֛ישׁ רֹ֥אשׁ לְבֵית־אֲבֹתָ֖יו הֽוּא: …(טז) אֵ֚לֶּה קְרוּאֵ֣י הָעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם: (יז) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן אֵ֚ת הָאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר נִקְּב֖וּ בְּשֵׁמֹֽת: (יח) וְאֵ֨ת כָּל־הָעֵדָ֜ה הִקְהִ֗ילוּ בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְגֻלְגְּלֹתָֽם: (יט) כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי: (כ) וַיִּהְי֤וּ בְנֵֽי־רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֔ל תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כָּל־זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:… (כד) לִבְנֵ֣י גָ֔ד תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:…(לב) לִבְנֵ֤י יוֹסֵף֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: (לג) פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֶפְרָ֑יִם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (לד) לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:…(מד) אֵ֣לֶּה הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ וּנְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אִ֑ישׁ אִישׁ־אֶחָ֥ד לְבֵית־ אֲבֹתָ֖יו הָיֽוּ: (מה) וַיִּֽהְי֛וּ כָּל־פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל: (מו) וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־הַפְּקֻדִ֔ים שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֑ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים: (מז) וְהַלְוִיִּ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֑ם לֹ֥א הָתְפָּקְד֖וּ בְּתוֹכָֽם: 

2.    במדבר (פרשת במדבר) פרק ג פסוק יא - יג

(יא) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יב) וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑לוְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם: (יג) כִּ֣י לִי֘ כָּל־בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵאָדָ֖ם עַד־בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִהְי֖וּ אֲנִ֥י הֽ': ס

3.    רש"י במדבר (פרשת במדבר) פרק א פסוק יח

וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם - הֵבִיאוּ סִפְרֵי יִחוּסֵיהֶם וְעֵדֵי חֶזְקַת לֵדָתָם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְהִתְיַחֵס עַל הַשֵּׁבֶט:

4.    אבן עזרא במדבר (פרשת במדבר) פרק א פסוק יח

וַיִּתְיַֽלְד֥וּ - בקשו מתי נולדו בעבור חשבון כ' שנה, אז נכתבו תולדתם:

5.    רמב"ן במדבר (פרשת במדבר) פרק א 

(יח) - וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם - הֵבִיאוּ סִפְרֵי יִחוּסֵיהֶם וְעֵדֵי חֶזְקַת לֵדָתָם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְהִתְיַחֵס עַל הַשֵּׁבֶט, לשון רש"י. ואיננו נראה שיהיו צריכין להביא שטר ועדים על יחוסיהם לשבטיהם, אבל "ויתילדו" שנמנו תולדותם למשפחותם לבית אבותם. הטעם, לומר כי כאשר צוה אותם משה כן מפי הקדוש ברוך הוא נקהלו כל העדה כלם אל פתח אהל מועד, חוץ מערב רב אשר לא מבני ישראל המה כי ניכרים היו בהם מיום שיצאו ממצרים. והנה הביאו כל העדה איש שקלו, ואמרו לפני משה והנשיאים, אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן וזולתו, ומשה נותן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד, וידע מספר הפרט והכלל. והראיה בזה, כי במנין השני שהזכיר המשפחות לא אמר שם "ויתילדו" ולא הזכיר "במספר שמות לגלגלותם", כי מעת שחנו לדגליהם נבדלו השבטים זה מזה ונודעו המשפחות לאיזה שבט המה, ולא הוצרכו שם רק לדעת כמה משפחות בשבט, והמשפחה תמנה אנשיה לגלגלותם לא במספר שמותם, ולכן לא הוצרך להיות נשיאים במנין ההוא. ורבי אברהם אמר "ויתילדו" בקשו מתי נולדו, בעבור חשבון עשרים שנה:

(לב) לבני יוסף לבני אפרים - הקדים אפרים למנשה וייחס יוסף עליו, וכן למטה בדגלים (להלן ב יח כ), כי היה בעל דגל, והוא הבכור ואחיו משנהו כברכת יעקב (בראשית מח כ). ועוד כי היו בני אפרים רבים מבני מנשה. אבל במנין השני בערבות מואב הקדים מנשה, כי היו בעת ההיא בני מנשה הרבים ולקחו נחלתם תחלה, וכן בנשיאי הארץ הקדימו וייחס יוסף עליו(להלן לד כג). אבל במרגלים הקדים אפרים, אבל ייחס יוסף על מנשה, למטה יוסף למטה מנשה (להלן יג יא). והנראה אלי על דרך אגדה, כי בעבור הדבה שהביא יוסף על אחיו (בראשית לז ב) יחס עליו מוציא הדבה. או שחלק כבוד לשניהם, והיה די לאפרים בכבוד נשיאו:

(מה) ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו' כל יצא צבא בישראל - הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם, וידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים במנותם את העם. ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקדוש ברוך הוא, כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים, אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו. אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים, כך וכך בני עשרים. ואחרי כל דבר ומגפה ימנם, להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה. וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה. ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם, והשקלים כופר על נפשותיכם: ובמדבר סיני רבה ראיתי כך, במספר שמות לגולגלותם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם. ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (להלן י כט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המנין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם, וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם. כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד:

6.    רמב"ן דברים (פרשת שופטים) פרק כ פסוק ט

(ט) וצוה ופקדו שרי צבאות בראש העם - כי התורה תצוה בדרך הארץ, ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר. ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו לעתים, כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו:

7.    שם משמואל שמות פרשת משפטים שנה תרפ

…והובא ברמב"ן (במדבר א' מ"ה) לסיוע לדרכו שכתב כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהי' לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד ה' ובכתב בני ישראל וכו', עכ"ל. ולפי דרכנו הוא ביחוד במדת יראת ה'. וזהו שבמדרש עוברין לפניך באימה, כי מחמת האימה שעוברין ונתראין לפני משה הם ממשיכים עליהם מדת האימה ויראת ה' שלגבי משה מילתא זוטרתא היא. ודבר זה ידוע לשרידים המתאבקים בעפר רגלי הצדיקים. וזוהי הכנה טובה למסעות המדבר, שלעומת האימה והפחד שעליהם מפני השי"ת בה במדה מטילין אימה ופחד על כחות הרע שבמדבר. ובודאי גם המנין הראשון שהי' אחר מעשה העגל נמי לכוונה זו היתה.

8.    שם משמואל במדבר פרשת במדבר שנה תרעד

והנה ברמב"ן (א' מ"ה) בענין המנין כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהי' לו בדבר הזה זכות וחיים וכו'. ויש להוסיף בזה דברים שכל אדם בעצמו שמשער בנפשו שהוא בא לעמוד לפני משרע"ה ואחיו קדוש ה' בלי ספק שהכשיר מעשיו וקיבל עליו על להבא, והוא כענין ראיית פנים בעזרה וכמו שהגדנו במק"א, ובשביל זה עצמו היו יכולין משה ואהרן להשפיע עליו חיים. והוא כעין מ"ש בירמי' (ט"ו) אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה ופירש"י משה ושמואל שבקשו רחמים על דורם החזירום מקודם למוטב, ואתה שאין אתה מחזירם למוטב אין תפלתך מקובלת עליהם. וע"כ כשכל אחד טיהר את כל קומתו מחמת בואו לפניהם ע"ה ע"כ היתה מועילה זכותם עליהם להשפיע להם חיים וזכות. וזהו הפירוש כשבא להשרות את שכינתו עליהם מנאם, היינו שבשביל המנין נעשים ראויין ונרצים להשראת השכינה. והנה כלל ישראל לעולם נרצה לפני ה', וע"כ בניסן שישראל נרצים מצד הכלל לא היו נצרכים למנין, רק באחד לחודש השני שהתחילה השראת השכינה גם מצד הפרט ע"כ הצריכם למנין:

9.    במדבר רבה (וילנא) (פרשת במדבר) פרשה א 

(י) וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וגו' (במדבר א, מו), אַתְּ מוֹצֵא הַמִּנְיָן הַזֶּה שָׁוֶה לַמִּנְיָן שֶׁנִּמְנוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לח, כה): וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה וגו', וְהוּא הָיָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת מִיָּד עָלָה משֶׁה לְקַבֵּל הַלּוּחוֹת, וְחָטְאוּ עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וּמִיָּד עָשׂוּ מִשְׁכָּן וְהוּקַם בְּאֶחָד בְּנִיסָן בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות מ, יז): וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וְאֵימָתַי הָיָה הַמִּנְיָן הַזֶּה, בְּאֶחָד בְּאִיָּר בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר א, יח): וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ וגו', בְּאוֹתוֹ מִנְיָן שֶׁמְּנָאָן כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן כַּמָּה הָיוּ (שמות יב, לז): שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף, וּכְשֶׁבָּא לִמְנוֹתָן בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הוּא מוֹצֵא אוֹתָן יְתֵרִים שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵלּוּ הַיְתֵרִים אִם מוֹנֶה לָהֶם עֶשְׂרִים מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁל שָׁנָה שְׁנִיָּה לִיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם, אוֹ מוֹנֶה לָהֶם עֶשְׂרִים מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי וְהִיא שָׁנָה רִאשׁוֹנָה לִיצִיאָתָם מִמִּצְרָיִם. צֵא וּלְמַד מִן הָאֲדָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לח, כה כו): וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וגו' בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל וגו', אֵימָתַי הֵבִיאוּ הַשְּׁקָלִים מִמָּחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל הַנְּדָבָה לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לו, ג): וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה וגו', וְאִם אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹא מָנוּ לְאוֹתָן שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁהָיוּ פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים לֹא מָנוּ לָהֶם עֶשְׂרִים שָׁנָה עַד חֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁל שָׁנָה שְׁנִיָּה, אִם כֵּן אַתְּ מוֹצֵא בַּשְּׁקָלִים שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שְׁקָלִים יְתֵרִים, אֶלָּא מַה יֵּשׁ לְךָ לוֹמַר מִתִּשְׁרֵי מָנוּ לָהֶם עֶשְׂרִים שֶׁהוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִבְרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּלְכָךְ כָּלַל הַחֶשְׁבּוֹן כָּךְ, לְהוֹדִיעֵנוּ שֶׁהֲרֵי נִכְנְסוּ חֹדֶשׁ אֶחָד בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה לְצֵאתָם מִמִּצְרַיִם וְלֹא נִתּוֹסְפוּ אוֹתָן שֶׁל עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמִנְיָנָם עַל אוֹתָן שֶׁנָּתְנוּ לְאַדְנֵי הַמִּשְׁכָּן, לוֹמַר לָךְ שֶׁאֵין מוֹנִין לָהֶן מִנִּיסָן אֶלָּא מִתִּשְׁרֵי.

(יא) - וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם וגו' (במדבר א, מז), בָּא הַכָּתוּב לוֹמַר לְפִי שֶׁלֹא אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בַּתְּחִלָּה שֶׁיִּמְנֶה שֵׁבֶט לֵוִי, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁלֹא מָנָה נָשִׂיא לְשֵׁבֶט לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁמָּנָה נְשִׂיאֵי הַשְּׁבָטִים, אַף משֶׁה לֹא מְנָאוֹ שֶׁכָּךְ אָמַר משֶׁה אִלּוּ הָיָה חֶפְצוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֶמְנֶנּוּ הָיָה אוֹמֵר לִי, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם וגו' שֶׁלֹא רָצָה לִמְנוֹתָן. מִיָּד הָיָה משֶׁה עוֹמֵד תָּמֵהַּ לָמָּה לֹא צִוָּהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְנוֹת שִׁבְטוֹ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אִם מוֹנֶה אִם לָאו, רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא תָּמֵהַּ מִיָּד פֵּרַשׁ לוֹ לָמָּה לֹא צִוָּהוּ לִמְנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר א, מח מט): וַיְדַבֵּר ה' וגו' אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וגו', אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בַּר אִידֵי, מַה כְּתִיב בְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר (במדבר א, ב): שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רוֹמֵם אֶת רֹאשׁ, גַּדֵּל אֶת רֹאשׁ, לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַקּוֹסְטִינָר סַב רֵישֵׁיהּ דִּפְלַן, כָּךְ נָתַן רֶמֶז, לָמָּה שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, שֶׁאִם יִזְכּוּ יַעֲלוּ לִגְדֻלָּה, כְּמָה דְּתֵימָא (בראשית מ, יג): יִשָֹּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ, אִם לֹא יִזְכּוּ, יָמוּתוּ כֻּלָּם, כְּמָה דְּתֵימָא (בראשית מ, יט): יִשָֹּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ, וְהָיָה גָּלוּי לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּמוּתוּ כֻּלָּם בַּמִּדְבָּר וְיִנָּטְלוּ רָאשֵׁיהֶן, לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי וגו' בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין אַתָּה מוֹנֶה אוֹתָן, אֲבָל לְעַצְמָן מְנֵה אוֹתָן, לָמָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם נִמְנֶה שֵׁבֶט לֵוִי עִם יִשְׂרָאֵל וּמִתְעָרֵב עִמָּהֶם יָבוֹא מַלְאַךְ הַמָּוֶת לַהֲרֹג אֶת יִשְׂרָאֵל וְהַגְּזֵרָה יוֹצֵאת עֲלֵיהֶם שֶׁלֹא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ אֶלָּא מֵתִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד, כט): בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם, וְהוּא מוֹצֵא לְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי מְעֹרָב עִמָּהֶם וְהֵם מִתְעָרְבִים עִם יִשְׂרָאֵל לָמוּת, לְפִיכָךְ לֹא מָנָה אוֹתָן עִם יִשְׂרָאֵל אֶלָּא הִפְרִישָׁם בַּמִּנְיָן, וּלְכָךְ אַף בַּלָּשׁוֹן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל, שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן אֶלָּא (במדבר ג, טו): פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וגו', נִתְיָרֵא משֶׁה וְאָמַר שֶׁמָּא יֵשׁ פְּסוּל בְּשִׁבְטִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ שֶׁאֶמְנֶנּוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֹא אָמַרְתִּי לְךָ כֵּן אֶלָּא לְהוֹצִיאָן מִן הַגְּזֵרָה שֶׁלֹא יָמוּתוּ עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָֹּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָמָּה, שֶׁהַלְוִיִּם שֶׁלִּי הֵן (במדבר ג, יב מה): וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אוֹתִי אֲנִי מְקָרְבוֹ, הֵם קֵרְבוּ עַצְמָן לִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, כו): וַיֹּאמֶר משֶׁה מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי, הֵן קֵרְבוּ אוֹתִי וַאֲנִי מְקָרְבָן, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא לְפִי שֶׁנִּמְצְאוּ עִמִּי נֶאֱמָנִים, שֶׁשָּׁמְרוּ אַזְהָרָתִי (שמות כ, ג): לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וגו', לְפִיכָךְ הֵן רְאוּיִין שֶׁיִּהְיוּ נֶאֶמְנֵי בֵּיתִי. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קא, ו): עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי, אַתְּ מוֹצֵא כָּל מִי שֶׁנִּבְדַּק בְּדָבָר, הַמָּקוֹם אֲהֵבוֹ לְעוֹלָם,

(יב) וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וגו' וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת, וְלָמָּה אֲנִי מַזְהִירָן שֶׁיַּרְחִיקוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן מִן הַמִּשְׁכָּן, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עֲלֵיהֶן, שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְהִתְקָרֵב אֶצְלוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר א, נג): וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל הַלְוִיִּם הֵם יִשְׁמְרוּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר א, נג): וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת, (במדבר א, נד): וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ, שֶׁרִחֲקוּ עַצְמָן מִן הַמִּשְׁכָּן וְנָתְנוּ מָקוֹם לַלְוִיִּם לַחֲנוֹת סָבִיב לַמִּשְׁכָּן.

10.רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק א הלכה ג

…וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הָעָם מִתְקַבְּצִין לוֹ וְשׁוֹאֲלִין לוֹ עַל דְּבָרָיו - הָיָה מוֹדִיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֵהוּ לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת, עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבוֹת, וְהֵם 'אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם' ^{(שם יז,כג)}. וְשָׁתַל בְּלִבָּם הָעִקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה, וְחִבֵּר בּוֹ סְפָרִים, וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ. וְיָשַׁב יִצְחָק מְלַמֵּד וּמַחֲזִיר. וְיִצְחָק הוֹדִיעוֹ לְיַעֲקֹב, וּמִנָּהוּ לְלַמֵּד, וְיָשַׁב מְלַמֵּד וּמַחֲזִיר כָּל הַנִּלְוִים אֵלָיו. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ לִמֵּד בָּנָיו כֻּלָּם, וְהִבְדִּיל לֵוִי, וּמִנָּהוּ רֹאשׁ, וְהוֹשִׁיבוֹ בִּישִׁיבָה לְלַמֵּד דֶּרֶךְ יי וְלִשְׁמֹר מִצְווֹת אַבְרָהָם. וְצִוָּה אֶת בָּנָיו שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ מִבְּנֵי לֵוִי מְמֻנֶּה אַחַר מְמֻנֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכַּח הַלִּמּוּד. וְהָיָה הַדָּבָר הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בִּבְנֵי יַעֲקֹב וּבַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְנַעֲשֵׂית בָּעוֹלָם אֻמָּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת יי. עַד שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, וְחָזְרוּ לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶן וְלַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹתָן, חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי, שֶׁעָמַד בְּמִצְוַת אָבוֹת. וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַד שֵׁבֶט לֵוִי עֲבוֹדָה זָרָה. וְכִמְעַט קָט הָיָה, וְהָעִקָּר שֶׁשָּׁתַל אַבְרָהָם נֶעֱקַר, וְחוֹזְרִין בְּנֵי יַעֲקֹב לְטָעוּת הָעַמִּים וּתְעִיָּתָם. וּמֵאַהֲבַת יי אוֹתָנוּ וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ - עָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְרַבָּן שֶׁלְּכָל הַנְּבִיאִים, וּשְׁלָחוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּתְנַבֵּא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וּבָחַר יי בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה - הִכְתִּירָן בְּמִצְווֹת, וְהוֹדִיעָן דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ, וּמַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט עֲבוֹדָה זָרָה וְכָל הַטּוֹעִין אַחֲרֶיהָ.

11.רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה א

עַל שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן. עַל עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל הַגֵּזֶל. וְעַל הַדִּינִים. אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן הֵן קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְהַדַּעַת נוֹטָה לָהֶן. מִכְּלַל דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵרָאֶה שֶׁעַל אֵלּוּ נִצְטַוָּה. הוֹסִיף לְנֹחַאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט':ד') אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. נִמְצְאוּ שֶׁבַע מִצְוֹת. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר בְּכָל הָעוֹלָם עַד אַבְרָהָם. בָּא אַבְרָהָם וְנִצְטַוָּה יֶתֶר עַל אֵלּוּ בְּמִילָה. וְהוּא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית. וַיִּצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר וְהוֹסִיף תְּפִלָּה אַחֶרֶת לִפְנוֹת הַיּוֹם. וְיַעֲקֹב הוֹסִיף גִּיד הַנָּשֶׁה וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית. וּבְמִצְרַיִם נִצְטַוָּה עַמְרָם בְּמִצְוֹת יְתֵרוֹת. עַד שֶׁבָּא משֶׁה רַבֵּנוּ וְנִשְׁלְמָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ:

12.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה ה סימן יח

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא, מְלַמֵּד עַל הָרָשָׁע שֶׁלֹא עִכֵּב לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶן רָע. וְזוֹ הָיְתָה גְּזֵרָה רְבִיעִית. וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר, אֵלּוּ הַמִּצְרִיִּים. הַשּׁוֹטְרִים, אֵלּוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁחֶשְׁבּוֹן הָיָה עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כַּמָּה לְבֵנִים יַעֲשׂוּ בְּיוֹם, וּלְכָךְ הֶעֱבִיד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה בְּפֶה רַךְ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ הַלְּבֵנִים בְּכָל כֹּחָם וְלִרְאוֹת כָּל יְכֹלֶת שֶׁלָּהֶם, וּלְפִי מִסְפָּר שֶׁעָשׂוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת כָּל הַיָּמִים. כִּי נִרְפִּים הֵם, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, הִתְחִיל מְחָרֵק עֲלֵיהֶם שִׁנָּיו וְאוֹמֵר: נִרְפִּים אַתֶּם, לְשׁוֹן טִנּוּף הוּא, יִשְׁתַּחֲקוּ עַצְמוֹתָיו, קְדוֹשִׁים הֵם. עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר וגו' תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְיָדָם מְגִלּוֹת שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין בָּהֶם מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֲלָן, לְפִי שֶׁהָיוּ נָחִין בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶן פַּרְעֹה, תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ וגו', אַל יְהוּ מִשְׁתַּעַשְׁעִין וְאַל יְהוּ נְפִישִׁין בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

13.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה א סימן כח

דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, הָלַךְ וְאָמַר לְפַרְעֹה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הוּא מֵת, וְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר, הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ.

14.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה א סימן יג

פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד אָבִיהָ, שֶׁהָיָה עַמְרָם רֹאשׁ סַנְהֶדְּרִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כֵּיוָן שֶׁגָּזַר פַּרְעֹה וְאָמַר (שמות א, כב): כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, אָמַר עַמְרָם וְלָרִיק יִשְׂרָאֵל מוֹלִידִים, מִיָּד הוֹצִיא אֶת יוֹכֶבֶד וּפֵרַשׁ עַצְמוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְגֵרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ כְּשֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת מִשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשׁוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ גְּזֵרָתְךָ קָשָׁה מִשֶּׁל פַּרְעֹה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה עַל הַזְּכָרִים וּנְקֵבוֹת. פַּרְעֹה רָשָׁע הוּא וּגְזֵרָתוֹ סָפֵק מִתְקַיֶּמֶת סָפֵק אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת, אֲבָל אַתָּה צַדִּיק וּגְזֵרָתְךָ מִתְקַיֶּמֶת. עָמַד הוּא וְהֶחֱזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ, עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְהֶחֱזִירוּ נְשׁוֹתֵיהֶם. הֱוֵי פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד אָבִיהָ.

15.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה א סימן יט

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי, לְהֵיכָן הָלַךְ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי זְבִינָא שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ. תַּנְיָא, עַמְרָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה וכו' [כדאיתא לעיל]. וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, וְהֶחֱזִיר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא וַיִּקַּח,

16.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה א 

סימן כב וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לָמָּה עָמְדָה מִרְיָם מֵרָחוֹק, אָמַר רַבִּי עַמְרָם בְּשֵׁם רַב לְפִי שֶׁהָיְתָה מִרְיָם מִתְנַבֵּאת וְאוֹמֶרֶת עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁיּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁנּוֹלַד משֶׁה נִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת אוֹרָה, עָמַד אָבִיהָ וּנְשָׁקָהּ עַל רֹאשָׁהּ, אָמַר לָהּ בִּתִּי נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתֵךְ, הַיְינוּ דִּכְתִיב (שמות טו, כ): וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף, אֲחוֹת אַהֲרֹן וְלֹא אֲחוֹת משֶׁה, אֶלָּא שֶׁאָמְרָה נְבוּאָה זוֹ כְּשֶׁהִיא אֲחוֹת אַהֲרֹן וַעֲדַיִן לֹא נוֹלַד משֶׁה, וְכֵיוָן שֶׁהֱטִילוּהוּ לַיְּאוֹר, עָמְדָה אִמָּהּ וְטָפְחָה לָהּ עַל רֹאשָׁהּ, אָמְרָה לָהּ בִּתִּי וְהֵיכָן נְבוּאָתֵךְ, 

סימן כה - וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק וגו'. לָדַעַת מַה יְּהֵא בְּסוֹף נְבִיאוּתָהּ. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּנִיסָן הָיָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מִי שֶׁעָתִיד לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם בְּיוֹם זֶה יִלְקֶה בַּמַּיִם בְּיוֹם זֶה. אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁשָּׁה בְּסִיוָן הָיָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִי שֶׁעָתִיד לְקַבֵּל תּוֹרָה מֵהַר סִינַי בְּיוֹם זֶה יִלְקֶה בְּיוֹם זֶה. אֵיתִיבוּן בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד משֶׁה, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּמַאן דְּאָמַר בְּשִׁשָּׁה בְּסִיוָן נִשְׁלַךְ לַיְאוֹר נִיחָא, שֶׁמִּשִּׁבְעָה בַּאֲדַר עַד שִׁשָּׁה בְּסִיוָן יֵשׁ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים שֶׁנִּטְמַן, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּנִיסָן, לָא נִיחָא, וְלֵית תַּבְרָא אוֹתָהּ שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת הָיְתָה, רֻבּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן וְרֻבּוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן וְחֹדֶשׁ הָאֶמְצָעִי שָׁלֵם חָשֵׁיב לְהוּ תְּלָתָא יַרְחֵי:

17.רמב"ם הלכות שמיטה ויובל הקדמה

יט) שֶׁלֹּא יִנְחַל כָּל שֵׁבֶט לֵוִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא נוֹתְנִין לָהֶם עָרִים מַתָּנָה לָשֶׁבֶת בָּהֶם. כ) שֶׁלֹּא יִקַּח שֵׁבֶט לֵוִי בַּבִּזָּה. כא) לִתֵּן לַלְוִיִּם עָרִים לָשֶׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶן.

18.רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יג 

הלכה א - שֵׁבֶט לֵוִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ כְּבָר נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לִתֵּן לָהֶם עָרִים לָשֶׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם. וְהֶעָרִים הֵם שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט וַעֲלֵיהֶן שְׁתַּיִם וְאַרְבָּעִים עִיר. וּכְשֶׁמּוֹסִיפִין עָרֵי מִקְלָט אֲחֵרוֹת בִּימֵי הַמָּשִׁיחַ הַכּל לַלְוִיִּם:

הלכה י- כָּל שֵׁבֶט לֵוִי מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִנְחֲלוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וְכֵן הֵן מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִטְּלוּ חֵלֶק בַּבִּזָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁין אֶת הֶעָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ח:א') לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל. חֵלֶק בַּבִּזָּה וְנַחֲלָה בָּאָרֶץ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר י"ח:כ') בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם בַּבִּזָּה. וּבֶן לֵוִי אוֹ כֹּהֵן שֶׁנָּטַל חֵלֶק בַּבִּזָּה לוֹקֶה. וְאִם נָטַל נַחֲלָה בָּאָרֶץ מַעֲבִירִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ:. +/השגת הראב"ד/ ובן לוי או כהן שנטל חלק וכו'. א"א אם כן לא יטלו בהם תרומות ומעשרות כי הם היו תחת חלק הארץ והרי בביזת מדין לא נטלו חלק בישראל אלא בתרומה ובמצות יוצר הכל יתברך.+ 

הלכה יא - יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בָּאָרֶץ שֶׁנִּכְרְתָה עָלֶיהָ בְּרִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וִירָשׁוּהָ בְּנֵיהֶם וְנִתְחַלְּקָה לָהֶם. אֲבָל שְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁכּוֹבֵשׁ מֶלֶךְ מִמַּלְכֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּאוֹתָן הָאֲרָצוֹת וּבְבִזָּתָן כְּכָל יִשְׂרָאֵל:

הלכה יב - וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג:י') יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג:י"א) בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ח:כ') אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ:

הלכה יג - וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה' וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹהִים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהילים ט"ז:ה') ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי:

19.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד א

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד...

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעוֹ יוֹתֵר מִיְּרֵא שָׁמַיִם, דְּאִילּוּ גַּבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם כְּתִיב ״אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה׳״, וְאִילּוּ גַּבֵּי נֶהֱנָה מִיגִיעוֹ כְּתִיב: ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ״. ״אַשְׁרֶיךָ״ — בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְטוֹב לָךְ״ — לָעוֹלָם הַבָּא, וּלְגַבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם, ״וְטוֹב לָךְ״ לָא כְּתִיב בֵּיהּ.

20.בראשית (פרשת ויצא) פרק כח פסוק כ - כב

(כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה֛' לִ֖י לֵאלֹהִֽים: (כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ:

21.בראשית (פרשת ויצא) פרק כט פסוק לד

וַתַּ֣הַר עוֹד֘ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי:

22.תרגום המיוחס ליונתן - תורה בראשית (פרשת ויצא) פרק כט פסוק לד  

(לד) וְאִתְעַבְּרַת תּוּב וִילֵידַת בַּר וְאַמְרַת הָדָא זִמְנָא יִתְחַבֵּר עִמִי בַּעֲלִי אֲרוּם יְלֵדִית לֵיהּ תְּלָתָא בְּנִין וְהֵיכְדֵין עֲתִידִין בְּנוֹי לְמֶהֱוֵיהוֹן מִתְחַבְּרִין לְשַׁמָשָׁא קֳדָם יְיָ בְּגִין כֵּן קָרָא שְׁמֵיהּ לֵוִי:

23.כתר יונתן בראשית (פרשת ויצא) פרק כט פסוק לד

(לד) ותהר שוב ותלד בן ותאמר בזאת הפעם יתחבר עִמי בעלי כי ילדתי לו שלושה בנים וכמו כן עתידים בניו להיות מתחברים לשמש לפני יי בעבור כן קרא שמו לוי:

24.בראשית רבה (וילנא) (פרשת ויצא) פרשה ע סימן ז

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר כּוּתִי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי מֵאִיר אָמַר לוֹ אֵין אַתֶּם אוֹמְרִים יַעֲקֹב אֲמִתִּי, דִּכְתִיב (מיכה ז':כ'): תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לוֹ וְלֹא כָךְ אָמַר: וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ, אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לוֹ הִפְרִישׁ שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, לָמָּה לֹא הִפְרִישׁ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לִשְׁנַיִם שְׁבָטִים אֲחֵרִים. אָמַר לוֹ וְכִי שְׁנֵים עָשָׂר הֵן וַהֲלוֹא אַרְבָּעָה עָשָׂר הֵן (בראשית מ"ח:ה'): אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי, אָמַר לוֹ כָּל שֶׁכֵּן אוֹסִיפְתָּא מַיָא אוֹסֵיף קִמְחָא. אָמַר לוֹ אֵין אַתְּ מוֹדֶה לִי שֶׁהֵם אַרְבַּע אִמָּהוֹת, אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לוֹ צֵא מֵהֶם אַרְבָּעָה בְּכוֹרוֹת לְאַרְבַּע אִמָּהוֹת, הַבְּכוֹר קֹדֶשׁ וְאֵין קֹדֶשׁ מוֹצִיא קֹדֶשׁ. אָמַר לוֹ אַשְׁרֶיךָ וְאַשְׁרֵי אֻמָּתְךָ שֶׁאַתְּ שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ.

25.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה ה סימן טז

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן. מַהוּ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אַתֶּם לָמָּה, וְדִבְרֵיכֶם לָמָּה. לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ, אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּיִים אַתֶּם אוֹמְרִים (שמות ה, ח): נֵלְכָה וְנִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ, לְכוּ לְסִבְלוֹתֵיכֶם.

26.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה ה סימן ב

אָמַר רַבִּי חָמָא בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה נִתְלַשׁ משֶׁה רַבֵּינוּ מִבֵּית אָבִיו, לָמָּה כֵן, שֶׁאִלּוּ גָּדַל בְּבֵית אָבִיו וּבָא וְאָמַר לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל הַמַּעֲשִׂים לֹא הָיוּ מַאֲמִינִים בּוֹ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אָבִיו מְסָרָהּ לוֹ, לְפִי שֶׁיּוֹסֵף מְסָרָהּ לְלֵוִי וְלֵוִי לִקְהָת וּקְהָת לְעַמְרָם. וּלְכָךְ נִתְלַשׁ מִבֵּית אָבִיו, וּכְשֶׁהָלַךְ וְהִגִּיד לְיִשְׂרָאֵל כָּל הַדְּבָרִים, לְפִיכָךְ הֶאֱמִינוּ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, לא): וַיַּאֲמֵן הָעָם.

27.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה ה סימן י

וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ח): וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ. וֶאֱמֶת זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, ז): לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה וגו'. הֱוֵי חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, כְּמָה דְתֵימָא וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים. צֶדֶק זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא): צִדְקַת ה' עָשָׂה. וְשָׁלוֹם זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב, ו): בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי. נָשָׁקוּ, וַיִּשַּׁק לוֹ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כָּל הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁל תִּפְלוּת חוּץ מִשָּׁלשׁ [כדכתיב לעיל], וַיִּשַּׁק לוֹ, מַהוּ וַיִּשַּׁק לוֹ, זֶה שָׂמַח בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה שָׂמַח בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל זֶה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּשַּׁק לוֹ, נָטַל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, זֶה נוֹטֵל כְּהֻנָּה וְנוֹתֵן לְוִיָּה, וְזֶה נוֹטֵל לְוִיָּה וְנוֹתֵן כְּהֻנָּה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּשַּׁק לוֹ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מָשָׁל לְזֶהָבִי שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ מוֹנִיטָה אַחַת וְרָאָה אוֹתָהּ מִבִּפְנִים שֶׁל חֶרֶס וּמִבַּחוּץ שֶׁל זָהָב, לְיָמִים הֵבִיאוּ לוֹ מוֹנִיטָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב, אָמַר לָהֶם הָרִאשׁוֹן חֶרֶס הָיָה וְהָיָה מְצֻפֶּה זָהָב, אֲבָל זֶה כֻּלָּהּ זָהָב. כָּךְ נְשִׁיקָה שֶׁנָּשַׁק עֵשָׂו לְיַעֲקֹב לֹא הָיָה אֶלָּא לִפְסֹלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כו, כג): כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ. וּמֶה הָיָה סוֹפוֹ (משלי כו, כג): שְׂפָתַיִם דֹּלְקוֹת וְלֶב רָע, שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לְנָשְׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְׁכוֹ. אֲבָל נְשִׁיקָה שֶׁל אַהֲרֹן וּמשֶׁה הָיְתָה נְשִׁיקָה שֶׁל אֱמֶת, וַעֲלֵיהֶן הוּא אוֹמֵר (תהלים פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר: חֶסֶד, זֶה אַהֲרֹן. וֶאֱמֶת, זֶה משֶׁה. וְרַבִּי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: חֶסֶד, זֶה משֶׁה, שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם יוֹסֵף. וֶאֱמֶת, זֶה אַהֲרֹן, דִּכְתִיב (מלאכי ב, ו): תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, הֱוֵי: חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּשַּׁק לוֹ, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְמִי חָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד, אִם לְאַהֲרֹן אִם לְמשֶׁה, יֵשׁ אוֹמְרִים לְאַהֲרֹן שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם וּמִתְנַבֵּא לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא משֶׁה וְיָעִיד עַל דְּבָרָיו שֶׁל אַהֲרֹן וְיִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֱמֶת הָיָה מִתְנַבֵּא אַהֲרֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְמשֶׁה, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא משֶׁה וְיַאֲמִינוּ לִדְבָרָיו.

28.שמות רבה (וילנא) (פרשת תצוה) פרשה לז סימן א

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, מֵהֵיכָן, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב וּבִקֵּשׁ לְמַנּוֹת קָתָלִיקוֹס וּמִנָּהוּ עַל כָּל בֵּית גְּנָזָיו, לְאַחַר יָמִים בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת אִסְטַרְטִיגוֹס וְהָיָה אוֹתוֹ אוֹהֲבוֹ סָבוּר שֶׁמָּא יַעֲשֵׂהוּ וְלֹא עֲשָׂאוֹ, אָמַר לוֹ לֵךְ וּמַנֵּה אִסְטַרְטִיגוֹס, אָמַר לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ מֵאֵיזוֹ גִּינוֹסְיָא, אָמַר לוֹ מִגִּינוֹסְיָא שֶׁלְּךָ. כָּךְ בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַנּוֹת עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וַעֲשָׂאוֹ לְמשֶׁה גִּזְבָּר עַל הַדַּיָּנִין וְעַל הַכֹּל, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, הָיָה משֶׁה סָבוּר שֶׁהוּא נַעֲשָׂה כֹּהֵן גָּדוֹל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵךְ וּמַנֵּה לִי כֹּהֵן גָּדוֹל, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָם מֵאֵיזֶה שֵׁבֶט אֲמַנֶּה לְךָ, אָמַר לוֹ מִשֵּׁבֶט לֵוִי, אוֹתָהּ הַשָּׁעָה שָׂמַח משֶׁה, אָמַר כָּךְ שִׁבְטִי חָבִיב, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַהֲרֹן אָחִיךָ הוּא, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ. רַבָּנָן אָמְרֵי, כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שִׁמֵּשׁ משֶׁה בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לֹא שִׁמֵּשׁ אֶלָּא שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שִׁמֵּשׁ משֶׁה בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א, כג, יג): בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמשֶׁה, וּכְתִיב (דברי הימים א כג, יד): וּמשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים.

29.שמות (פרשת שמות) פרק ד פסוק יד

וַיִּֽחַר־אַ֨ף ה֜' בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ:

30.רש"י שמות (פרשת שמות) פרק ד פסוק יד

ויחר אף - רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר כָּל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשֶׂה רֹשֶׁם וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם וְלֹא מָצִינוּ שֶׁבָּא עֹנֶשׁ על ידי אוֹתוֹ חָרוֹן; אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי אַף בְּזוֹ נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם- הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י – שֶׁהָיָה עָתִיד לִהְיוֹת לֵוִי וְלֹא כֹּהֵן, וְהַכְּהֻנָּה הָיִיתִי אוֹמֵר לָצֵאת מִמְּךָ, מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה כֵן אֶלָּא הוּא יִהְיֶה כֹּהֵן וְאַתָּה הַלֵּוִי, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי" (דהי"א כ"ג) (זבחים ק"ב):

31.דברי הימים א פרק כג פסוק יד

וּמֹשֶׁ֖ה אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים בָּנָ֕יו יִקָּרְא֖וּ עַל־שֵׁ֥בֶט הַלֵּוִֽי:

32.משנה מסכת אבות פרק ד משנה ו

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, גוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיוֹת:

33.פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ד משנה ו

כבר רציתי לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר, וליודעי גם כן שדברי בו לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא.

דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום - אני אבארם - והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחוייב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים. לפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים, זכרם לברכה, לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם, ולא קיבוץ ממון לישיבות המרוממות הנכבדות, ולא לראשי גלויות ולא לדיינין ולא למרבצי תורה ולא לאחד מן הממונים ולא לשאר האנשים, אלא נמצא קהילותיהם כולן יש בהם עני בתכלית, ועשיר רב הממון בתכלית, וחלילה לה' שאומר שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, אלא זה העני אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ומרגליות, אבל הוא לא היה עושה כן, אלא מסתפק במלאכה שיתפרנס ממנה, בין ברווח בין בדוחק, ובז למה שבידי בני אדם, הואיל והתורה מנעתו מזה. וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב, והיה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות, ומעלתו - עד כי תלמידיו הם אשר הושוו למשה ויהושע, וקטן תלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ולא יסופק לבר דעת שאילו היה מסכים לקבל מבני דורו, לא היו מניחים אותו לחטוב עצים. וחנינה בן דוסא, אשר קול קורא עליו: "כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני וחנניה בני דיו קב חרובין מערב שבת לערב שבת", ולא ביקש מבני אדם. וקרנא דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה משקה שדות, וכשהיו באים בעלי הדין, היה אומר: או שתתנו לי מי שישקה במקומי כשאני מתעסק עמכם, או שתתנו לי שעור מה שאבטל מעבודתי, ואדון לכם. ולא היו ישראל בני דורם של אלו וזולתם לא אכזרים ולא שאינם גומלי חסדים, ולא מצאנו חכם מן החכמים שהיה מצבם דחוק שיגנה אנשי דורו שאינם מרחיבים לו, חלילה לה', אלא הם בעצמם היו חסידים, מאמינים באמת לעצמה, מאמינים בה' ובתורת משה, אשר בה הזכיה בעולם הבא, ולא יתירו לעצמם זה, ויסברו שהוא חלול השם אצל ההמון, לפי שהם יחשבו התורה למלאכה מן המלאכות אשר מתפרנסים בהן, ותתבזה אצלם, ויהיה עושה זה"דבר ה' בזה" +במדבר טו, לא+.

ואמנם טעות אלו המתגברים כנגד האמת והלשונות המפורשים, בלקיחת ממון בני אדם ברצונם או על כורחם - הן המעשיות אשר ימצאו בתלמוד באנשים בעלי מומים בגופותיהם, או זקנים באו בימים עד שלא יוכלו לעשות מלאכה, שאין תחבולה להם אלא לקחת, ואם לא - מה יעשו, הימותו? זה לא ציוותו התורה. ואתה תמצא המעשה אשר הביאו בו ראיה באומרו: +משלי טו, לא+ "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה" - בבעל מום, לא יוכל לעשות מלאכה. אבל עם היכולת, לא המציאה התורה בזה דרך.

רב יוסף, עליו השלום, היה נושא עצים, ואומר: "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה", רצונו לומר, שבעת יגיעת איבריו - יכובד משכבם - במשא העץ הכבד, היה מתחמם גופו בלא ספק, והיה משבח זה ושמח בו, והיה לבו טוב במתנת בחלקו, בגלל מה שהיה אצלו ממעלת ההסתפקות.

וכבר שמעתים, הניפתים, נתלים באומרם: "הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי". וזה אינו דומה לזה כלל, ואמנם זה אצלי סילוף ממי שמביא ראיה ממנו, הואיל והוא מבואר ואין בו מקום לטעות. כי אלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מטיל עליהם ומחייבם בחוקים, חלילה לה' מזה, ואמנם היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון שיארחו איש אחד, והוא בדרך, נוסע, וילון אצלו ויאכל אצלו בלילה ההוא או ביום, וילך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס בבית איש, ולא אוכל ממזונו. ובכגון זה אמרו החכמים, שתלמיד חכמים, אם רצה להדמות לזה, עד שלא יכנס אצל איש - יש לו לעשות כן, וכמו כן אם רצה להתארח אצל איש בהכרח נסיעה או כיוצא בה - יש לו לעשות כן. לפי שכבר הזהירו מן האכילה ללא הכרח, ואמרו: "כל תלמיד חכמים המרבה סעודותיו בכל מקום" וכו', ואמרו: "כל סעודה שאינה שלמצוה אסור לתלמיד חכמים להנות ממנה".

ולמה אאריך בזה הענין, אני אזכור המעשה אשר התבאר בתלמוד, והמתעקש יעשה כרצונו: היה איש שהיה לו כרם, והיו באים בו גנבים, וכל אשר היה פוקדו בכל יום, היה מוצא ענביו מתמעטים וחסרים, ולא היה לו ספק שאיש מן הגנבים שמהו מטרה. והיה מצטער מזה תמיד כל ימי הענבים, עד שבצר ממנו מה שבצר, ושטחו עד אשר יבש, ואסף הצמוקים. ומדרך בני אדם, שכאשר יאספו הפירות המיובשים, יפלו גרגרים מן התאנים והצמוקים, ומותר לאוכלם, מפני שהם הפקר, וכבר הניחום בעליהם למיעוטם. ובא ר' טרפון במקרה יום אחד לזה הכרם, וישב, והיה מלקט מן הצמוקים הנופלים ואוכלם. ובא בעל הכרם, וחשב שזה הוא אשר היה גונב ממנו כל השנה, ולא היה מכירו, אבל שמע שמו. ומיהר אליו ותפשו, והתגבר עליו, ושמהו בשק, ורץ עמו על גבו להשליכו בנהר. וכאשר ראה ר' טרפון עצמו אובד, צעק: "אוי לו לטרפון שזה הורגו". וכאשר שמע זה בעל הכרם, הניחו וברח, ליודעו כי חטא חטא גדול. והיה ר' טרפון בשארית ימיו מאותו היום דואב ומיליל על מה שארע לו, בהצילו נפשו בכבוד התורה, והוא היה בעל ממון, והיה יכול לומר לו: הניחני, ואני אשלם לך כך וכך דינרים, וישלם לו, ולא יודיעהו שהוא טרפון, ויציל נפשו בממונו, לא בתורה. אמרו: "כל ימיו שלאותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה שלתורה, שכל המשתמש בכתרה שלתורה נעקר מן העולם". ואמרו בזה: "משום דר' טרפון עשיר גדול הוה, והוה ליה לפיוסיה בדמים".

ופתח רבנו הקדוש, עליו השלום, אוצרות חיטה בשנת רעבון, ואמר: כל מי שרוצה לקחת פרנסתו יבוא ויקח פרנסתו, ובתנאי שיהיה תלמיד חכמים. ובא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו, והוא אינו מכירו, ואמר לו: פרנסני, ואמר לו: באיזו גדר אתה מבחינת הלימוד? ואמר לו: פרנסני ככלב וכעורב, רצונו לומר: אפילו אין לי חכמה, וכמו שיפרנס ה' חיה טמאה ועוף טמא פרנסני, שאין עם הארץ פחות מהם. ונתן לו. שוב התחרט אחר כך על שפיתהו בדבריו, ואמר: "אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסי". ואמרו לו אותם אשר הודיעם מה שארע: אולי יונתן בן עמרם תלמידך הוא, אשר אינו רוצה להנות בכבוד תורה, כל שאפשר לו זה, ואפילו בתחבולה? וחקר ומצא הדבר כן. ושני אלה המעשים ישתיקו כל חולק בזה הענין.

ואמנם הדבר אשר התירתו התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממון לאדם, יעשה להם סחורה בו בבחירתו, אם ירצה - ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - ושתמכר סחורתם תחילה למה שיימכר, ותתפס להם ראשית השוק דוקא. אלו חוקים שקבע ה' להם, כמו שקבע המתנות לכהן והמעשרות ללוי, לפי מה שבאה בו הקבלה. כי שתי הפעולות האלה יש שיעשו אותן הסוחרים קצתם עם קצתם על דרך הכבוד, ואפילו לא היתה שם חכמה, ולכל הפחות יהיה תלמיד חכמים כמו עם ארץ מכובד. וכן פטרה התורה את כל תלמידי החכמים מחובות השלטון כולן, מן המיסים, והאכסניות, ומיסי הנפש, והם אשר יקראו כסף גולגלתא, יפרעום בעבורם הקהל, ובנין החומות וכיוצא בהן. ואפילו היה תלמיד החכמים בעל ממון רב לא יחוייב בדבר מזה. וכבר הורה בזה רבנא יוסף הלוי זצ"ל לאיש באנדלוס, שהיו לו גנות וכרמים שהיה מחוייב עבורם אלף דינרים, והורה לפוטרו מהמס, להיותו תלמיד חכמים, אף על פי שהיה משלם המס ההוא אפילו העני שביהודים. וזה דין תורה, כמו שפטרה התורה הכהנים ממחצית השקל, כמו שבארנו במקומו, ומה שדומה לזה.

Parshiot Bhar Bchukotai Keeping Your Brother Alive

פרשיות בהר - בחקותי התשפ״א

 פרשיות בהר - בחקותי התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                            ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    ויקרא (פרשת בהר) פרק כה 

(א) וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר:…(ו) וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ: (ז) וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל: ס…(כג) וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי:....(לה) וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ: (לו) אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ: (לז) אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אָכְלֶֽךָ: (לח) אֲנִ֗י ה֙' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: ס        (לט) וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד: (מ) כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ: (מא) וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב: (מב) כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד: (מג) לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ:...(מז) וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר: (מח) אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ: (מט) אוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל: (נ) וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ: (נא) אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ: (נב) וְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ: (נג) כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ: (נד) וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ: (נה) כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם:

2.     תרגום אונקלוס ויקרא (פרשת בהר) פרק כה פסוק לט

וַאֲרֵי יִתְמַסְכַּן אֲחוּךְ עִמָּךְ וְיִזְדַּבַּן לָךְ לָא תִפְלַח בֵּיהּ פּוּלְחַן עַבְדִּין.

3.    רש"י ויקרא פרק כה פסוק לה

גר ותושב - אַף אִם הוּא גֵּר אוֹ תוֹשָׁב; וְאֵיזֶהוּ תוֹשָׁב? כָּל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עבודה זרה וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת: 

4.    תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף עא עמוד א

 גר תושב האמור לענין רבית, מאי היא? דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך.

5.    רש"י מסכת בבא מציעא דף עא עמוד א

גר תושב - שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עבודת כוכבים, וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת.

אל תקח מאתו כתיב - אאחיך קאי, וכי כתיב גר תושב - לענין וחי עמך כתיב, שאתה מצווה להחיותו.

6.    שמות פרק כב, ל

(ל) וְאַנְשֵׁי־קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ: ס

7.    דברים פרק יד פסוק כא

לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כָל־נְ֠בֵלָה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנָכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַה֖' אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: פ

8.    רש"י דברים פרשת ראה פרק יד פסוק כא

(כא) לגר אשר בשעריך – גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עבודה זרה וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת (ספרי):

9.    שמות פרק כג, 

(יב) שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר:

10.תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ט עמוד א

דת"ר: גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד; ר"ע אומר: כישראל בי"ט; ר' יוסי אומר: גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול; רש"א: אחד גר תושב ואחד [עובד כוכבים] עבד ואמה התושבים, עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול.

11.תוספות מסכת כריתות (עם תוספות ישנים) דף ט עמוד א

גר תושב עושה מלאכה לעצמו - מכאן קשה לפ"ה דפרק החולץ ^{(יבמות מח:)} דקאמר וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב … לכן י"ל דההיא מיירי לענין שלא לעשות מלאכה עבור רבו אבל לעצמו שרי מכאן פסק ר"י שמותר להניח לעובד כוכבים לעשות מלאכתו בשבת בבית ישראל עבור עצמו.

12.תוספות מסכת יבמות דף מח עמוד ב

זה גר תושב - פירש בקונטרס שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומחלל שבת כעובד עבודת כוכבים וקשה דאם כן נפישי להו משבע מצות ובמסכת ע"ז (דף סד:) משמע דבשבע מצות שקבלו בני נח איקרי גר תושב ועוד דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמרי' דעובד כוכבים ששבת חייב מיתה אפילו בחול כל שכן בשבת ובפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט. ושם) קאמר ר"ע דגר תושב אין מוזהר על השבת ונראה דהכא בעושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דוינפש בן אמתך.

13.רבינו גרשום מסכת כריתות דף י עמוד ב

גר תושב. שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ולא קבל עליו שאר מצות:

כישראל בחולו של מועד. כלומר כיון שיש בו קצת גירות אינו עושה כל מלאכה בשבת אא"כ אין לו מה יאכל או דבר האבד: כישראל ביום טוב. דאינו עושה מלאכה אחרת אלא מכשירי אוכל נפש בלבד:

14.ויקרא (פרשת בהר) פרק כו פסוק א - ב

(א) לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (ב) אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י הֽ': ס

פרשת בחקותי  (ג) אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם:

15.בכור שור ויקרא (פרשת בהר) פרק כו פסוק ב

את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. שלא תמכור עצמך לגוי שהוא יצוה לך לעשות מלאכה בשבת. ומקדשי תיראו. קדושתי תיראו ולא תמכור עצמך לגוי שתחלל שם שמים שיעשה תועבות וחילול השם, וגם עבד מש[י]ם עבדים לעבוד ע"ז, וכן הוא אומר: "ויחללו את שם קדשי באמור להם וגו'".

16.ספורנו ויקרא (פרשת בהר) פרק כו פסוק ב

את שבתותי תשמורו. אף בימי השעבוד אף על פי שהמנוחה בהם זכר לחירות: ומקדשי תיראו. המקומות המקודשים בגלות והם בתי כנסיות ובתי מדרשות אף על פי שחרב בית המקדש כאמרו ואהי להם למקדש מעט ^{(יחזקאל יט, לז)} ואמרו ז"ל ^{(מגילה כט, א)} אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות: 

17.העמק דבר ויקרא (פרשת בהר) פרק כו פסוק ב

ומקדשי תיראו. כל המקודש לישראל ולגבוה יהא נזהר מלבזות, כמו ששומע תמיד בפה העובדי כוכבים, וה"ה כל ישראל שנטמע בין העובדי כוכבים עליו להיות נזהר ביותר באלו, וכ"כ הספורנו דעיקר מקראות הללו מיירי בעת שישראל משועבדים לעובדי כוכבים:

18.ויקרא (פרשת בחקותי) פרק כו 

(ט) וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם: שלישי (חמישי כשהפרשות מחוברות) (י) וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ: (יא) וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם: (יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔םוְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם: (יג) אֲנִ֞י ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת: פ    (ל) וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם: (לא) וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם: (לב) וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ: (לג) וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה: (לד) אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ: (לה) כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ: (לו) וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף: (לז) וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם: (לח) וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם: (לט) וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֹנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֹנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ: (מ) וְהִתְוַ֤דּוּ אֶת־עֲוֹנָם֙ וְאֶת־עֲוֹ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי: (מא) אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֹנָֽם: (מב) וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר: (מג) וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֹנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם: (מד) וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' אֱלֹהֵיהֶֽם: (מה) וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י הֽ': (מו) אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן ה֔' בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה: פ

19.ויקרא (פרשת בחקותי) פרק כז פסוק לד

אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֶת־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי:

20.במדבר (פרשת מסעי) פרק לו פסוק יג

אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֞ת וְהַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ:

21.ספורנו ויקרא (פרשת בחקותי) פרק כז פסוק לד

אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. אבל לא נתנו בינו ובין בני ישראל בברית:

22.ספורנו ויקרא (פרשת בחקותי) פרק כו פסוק מו

אלה החקים. כל המצות שנאמרו קודם שהתחיל פרשת אם בחקותי הם החוקים והמשפטים והתורות שעליהם נכרת הברית בברכות וקללות וזה הוא הברית שהזכיר באמרו מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב (דברים כח, סט): בינו ובין בני ישראל. שנדר הוא יתעלה הברכות לכשיזכו וקבלו הם האלות אם לא יזכו. אבל ערכי אדם ודיני הקדש בית ושדה ובכור וחרמים ומעשר בהמה כלם נאמרו אחר זה הברית אף על פי שנאמרו גם הם בהר סיני כאמרו:

23.שיר מעון ויקרא פרק כז פסוק לד

Rav Shimon ben Rav Avraham Shmuel Binyamin Sofer (Shreiber)  was born in (5610 1850)  in Pressburg. His father was the Ktav Sofer, and his grandfather the Chatam Sofer. He studied under his father, and in 5641 (1881) he received a rabbinic position in the city of Eger, Hungary (which was called "Erloi" by the Jews), where he served for 64 years. In 5704 (1944), he was killed in Auschwitz at age 95, together with his entire community.

אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. יש לומר קודם זה כתיב והי' הוא ותמורתו יהי' קודש, וזה שגם הוא גם תמורתו קודש, הוא נלמד מהר סיני מהא דשברי לוחות ולוחות גם שניהם מונחים בארון (ב"ב קי"ד ע"ב). וזה מה שמסיים אלה המצות היינו שגם תמורתו קודש אשר צוה ה' את משה בהר סיני וק"ל.

24.תשובות והנהגות כרך ד סימן לה

ואמנם יש לדון על דברנו דאין כפירת הישמעאלים בתורת משה משויא להו עוע"ז לגבי דידהו, כיון שלא נצטוו להאמין בתורת משה, דהא כתב הרמב"ם (פ"ח מהל' מלכים הי"א) שגר תושב הוא המקבל עליו שבע מצוות ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והדיענו ע"י משה רבינו שב"נ נצטוו בהן. ומבואר דגם הם נצטוו להאמין בתורת משה, וא"כ יחזור הדין דהישמעאלים אף שמאמינים בה' כיון שאין מאמינים בתורת משה הרי הם כעובדי ע"ז, אף לגבי דידהו, וכדיסד הריטב"א והרדב"ז הנזכרים, אמנם נראה דכוונת הרמב"ם הוא רק לענין דיני גר תושב דאינו נקרא גר תושב אלא בקבלת ז' מצוות שנצטוה בהן משה, ומשום דגר תושב יש בו מקצת גירות ובגירות זו צריך קבלה למיהוי גר תושב, ותדע דהא כתב רגמ"ה בכריתות פ"ב (דף י' ע"ב) במה שאמרו שם דגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבו"כ דינו בשבת כישראל בחולו של מועד "כיון שיש בו קצת גירות אינו עושה כל מלאכה בשבת" ע"ש, וכן כתב רש"י ביבמות מ"ח ב' דג"ת מוזהר על השבת, וביאר הגר"י כהנמן הגאב"ד דפוניבז' זצ"ל משום דגר תושב מצווה בז' המצוות בגדרי המצוות דישראל, וכיון דבישראל חילול שבת הוא כע"ז שחסר אצלו אמונה בחידוש העולם והשגחתו, א"כ אף גר תושב דמצווה על אמונה אסור לו לחלל שבת, אבל שאר הגויים אינם מצווים על אמונה רק על אסור ע"ז והכ"נ אין מחוייבין לקיים הז' מצוות משום שכך כתוב בתורת משה, ואם מקיימים הז' מצוות אינם נהרגים אף דאין מאמינים בציווי ה'....אמנם בדור האחרון עלולים אנו ח"ו לסבול מבני ישמעאל הרבה, וכמבואר בזוה"ק דכיון ששמרו מילה יקבל אז שכרם, רק כשמצערים ישראל מדאי ינקום בהם הקדוש ברוך הוא בנקמת ברית שכרת עם האבות הקדושים, עיין בפירוש הקדוש הרב חיים ויטל זצ"ל לשיר המעלות שדבריו מבהילים, ומוטב לנו לא להרגיזם בזמן שהשעה משחקת להם, ועינינו נשואות לאבינו שבשמים ונזכה לשוב מהרה ברנה לארצינו!

25.מגן אברהם סימן לט

ט כשרים. דסתם עכו"ם אין בקיאין לכתוב ובודאי ישראל כתבו, כתוב בד"מ אף על גב דבס"ת ממזר וגר תושב פסולים לכתוב כמ"ש בי"ד ר"ס רפ"א נ"ל דבתפילין ומזוזות אין לחוש עכ"ל:

26.ביאור הלכה סימן שד סעיף ג ד"ה * א"י גמור

* א"י גמור וכו' - … וצע"ג כיון שאין קנוי לו הלא בודאי אין גירות לחצאין ומאי מהני קבלתו למצות הנהוגות בעבד הלא קי"ל בבכורות בפרק עד כמה [דף ל'] א"י שבא לקבל עליו ד"ת חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו … ודוקא בעבד שגופו קנוי ויש עליו שם עבד גילתה לנו התורה דבאיש כזה די אם יקיים רק מצות הנהוגות באשה משא"כ באדם דעלמא אין לנו בתורה רק או גר תושב או ישראל גמור וזה שלא רצה לקבל עליו כל התורה מסתברא דאין מדרגתו אלא כגר תושב בעלמא ומנא ליה להמ"א שיהיה עדיף מגר תושב דהוא אסור לשבות בשבת וזה יהיה מהני קבלתו שיהיה מחויב לעצמו להזהר במצות שבת כישראל וא"כ לפ"ז ימצא איש שיוצא מכלל גר תושב בהרבה מצות יותר כפי קבלתו ולכלל ישראל לא בא וגם בכלל עבד אינו ומנ"ל זה ועיין ביו"ד סימן קכ"ד בביאור הגר"א סק"ה דאין מלין אותו עד שיקבל עליו כל המצות וא"כ באיש כזה איך מלו אותו קודם שקיבל עליו כל המצות כיון דאינו עבד רק שכיר בעלמא ובלא מילה וטבילה קי"ל דאיננו בכלל ישראל כלל ומנ"ל שיהיה מחויב לקיים המצות מחמת קבלתו ועיין ביבמות מ"ז דאבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה וכו' ולא די במה שקבלו על עצמן מתחלה לקיים כל התורה שענו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. אחר כתבי כ"ז התבוננתי שאפשר לקיים דבריו דס"ל להמ"א ג"כ דאינו בר ישראל כלל ובכלל גר תושב הוא והכל כאשר כתבנו אלא דס"ל דגר תושב גופא אם רצה לקבל עליו בעת תחלת גירותו עוד מצות מלבד השבע ג"כ חלה קבלתו שמחוייב אח"כ לקיים אלא דמה דנקטו שבע רבותא אשמועינן דאף ששבע מצות מחוייב לקיים כל בן נח ומאי רבותייהו אפ"ה חלה הקבלה ובכלל גר תושב הוא לענין שמצווין להחיותו וכ"ש אם קבל עליו יתר מצות בודאי מהני ולא תקשה ע"ז דאיך ישמור שבת והלא גר תושב ג"כ אסור לשמור שבת כדמוכח ביבמות מ"ח ע"ב בתוד"ה זה גר וכו' דזהו בסתם גר תושב שלא קבל עליו רק שבע מצות כנהוג וא"כ הוא לענין שאר מצות כא"י גמור משא"כ כשקבל עליו עוד מצות בתחלת גירותו ובכללם היה ג"כ שבת בודאי יכול לקיימם ומחוייב לקיימםומה דאיתא בבכורות דא"י שרצה לקבל כל התורה חוץ מד"א אין מקבלין אותו היינו לענין לעשותו ישראל גמור אבל לא לענין גר תושב. וקצת סמך מצאתי לדברי המ"א ממה דאיתא בע"ג דף ס"ד ע"ב איזהו גר תושב דחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות בני נח ואחרים אומרים כל שקיבל עליו כל המצות חוץ מאיסור נבילות אלמא דלאחרים בודאי חלה קבלתו על כל המצות [ומ"מ איננו בכלל ישראל כיון ששייר דבר אחד וכמו שכתבנו למעלה] וה"ה דלחכמים אם קיבל חלה הקבלה דכל דאיכא למעט בפלוגתא טפי עדיף זהו הנלע"ד בישוב דבריו:

27.ביאור הלכה סימן לט סעיף ג

כשר לכתוב תפילין - כ"ז איירי בגר צדק. ולענין גר תושב הסכימו הפמ"ג ול"ש ומחה"ש [ועוד הרבה] דפסול מטעם דהא אינו בקשירה והשע"ת המציא דבר חדש דאיירי הד"מ דמכשיר בגר תושב דקיבל עליו כל המצות חוץ מאיסור נבילה וא"כ הלא ישנו בקשירה ובאמת נלענ"ד שגם זה אינו דהלא עכ"פ אינו מוזהר על הקשירה ותדע דאטו אם אשה ועבד יקבלו עליהן מצות תפילין יהיו כשרים לכתיבת תפילין ואם תדחה משום דמוחין לנשים על הנחת תפילין וכדלעיל בסימן ל"ח ז"א דכל זה רק מחמת חומרא בעלמא שחוששין להפסיקתא אבל ש"ס דילן סובר דאין מוחין ע"ז וכדאיתא שם בב"י ועוד עבדים יוכיחו דאין מוחין בהן וכמו שכתבתי לעיל במ"ב בשם התו"ש. וגם לפ"ז אם האשה תקבל על עצמה מצות ציצית תהיה כשירה אף לר"ת לעשות ציצית לאנשים וז"א דא"כ בזה יודה ר"ת יהיה אזדא הוכחת הרא"ש ^{[בגיטין מ"ה ע"ב]} מהא דקרטליתא דדביתהו דרחב"ד דעתידא למישדי בה תכלתא לצדיקי דעלמא דאתי. ולבר כ"ז אין גירות לחצאין עיין במס' גרים ועוד דא"כ בגר שמל ולא טבל דכתב הרא"ש בע"ז דאינו גרע מגר תושב דהרי קבל עליו כל המצות וא"כ לפ"ז יהיה כשר לכתיבת סת"ם ויהיה כשר לזביחה כישראל לשיטת הר"י דתלי בבר זביחה דהרי הוא מחזיק לעצמו במצות זביחה וסתמא דגמרא ביבמות מ"ו דאמר שם וכיון דלא טביל עו"ג הוא לא משמע כן:

28.שולחן ערוך אורח חיים הלכות בית הכנסת סימן קנו סעיף א סדר משא ומתן, 

אַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לַעֲסָקָיו, דְּכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן, כִּי הָעֹנִי יַעֲבִירֶנּוּ עַל דַּעַת קוֹנוֹ; וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יַעֲשֶׂה מְלַאכְתּוֹ עִקָּר, אֶלָּא עֲרַאי, וְתוֹרָתוֹ קֶבַע, וְזֶה וָזֶה יִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ; וְיִשָּׂא וְיִתֵּן בֶּאֱמוּנָה; וְיִזָּהֵר מִלְּהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה, מִיתָה מְצוּיָה; וְיִזָּהֵר מִלִּשָּׁבַע, אֲפִלּוּ בֶּאֱמֶת, שֶׁאֶלֶף עֲיָרוֹת הָיוּ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ וְכֻלָּם נֶחְרְבוּ בִּשְׁבִיל שֶׁהָיוּ נִשְׁבָּעִים שְׁבוּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מְקַיְּמִים אוֹתָם; וְיִזָּהֵר מִלְּהִשְׁתַּתֵּף עִם עַכּוּ״ם, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב לוֹ שְׁבוּעָה וְעוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ (שמות כג, יג). {הַגָּה: וְיֵשׁ מְקִלִּין בַּעֲשִׂיַּת שֻׁתָּפוּת עִם הַעַכּוּ״ם בַּזְּמַן הַזֶּה, מִשּׁוּם שֶׁאֵין הַעַכּוּ״ם בַּזְּמַן הַזֶּה נִשְׁבָּעִים בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְאַף עַל גַּב דְּמַזְכִּירִין הָעֲבוֹדָה זָרָה, מִכָּל מָקוֹם כַּוָּנָתָם לְעוֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֶלָּא שֶׁמְּשַׁתְּפִים שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר, וְלֹא מָצִינוּ שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם: וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל  דַּהֲרֵי אֵינָם מֻזְהָרִין עַל הַשִּׁתּוּף (רַ״ן ספ״ק דַּעֲבוֹדָה זָרָה וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם ני״ז ח״ה וְתוס׳ רֵישׁ פ״ק דִּבְכוֹרוֹת); וְלָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם בְּלֹא שֻׁתָּפוּת, לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי בְּלֹא יוֹם חַגֵּיהֶם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ״ח מֵהִלְכוֹת עֲבוֹדָה זָרָה) וְעַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה מֵהִלְכוֹת ע״א סי׳ קמ״ז.}