Twitter

Thursday, May 5, 2022

פרשת אמור התשפ״ב

פרשת אמור התשפ״ב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

השיעור לעילוי נשמת  יצחק בן אברהם הלוי

The shiur is sponsored by Jane Medved in honor of the memory of her father

Yizchak Ben Avraham (Dr. Irwin Siegel).


 

1.    ויקרא (פרשת אמור) פרק כא פסוק ו - כג

(ו) קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י ה֜' לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ: (ז) אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי־קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵאלֹהָֽיו: (ח) וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדֹשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י ה֖' מְקַדִּשְׁכֶֽם: (ט) וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת־אָבִ֙יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף: ס (י) וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵאֶחָ֜יו אֲֽשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת־הַבְּגָדִ֑ים אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֖א יִפְרֹֽם: (יא) וְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא: (יב) וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י הֽ': (יג) וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח: (יד) אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם־בְּתוּלָ֥ה מֵעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה: (טו) וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' מְקַדְּשֽׁוֹ: פ

(כא) כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י ה֑' מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב: (כב) לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל: (כג) אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔יכִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' מְקַדְּשָֽׁם:

2.    ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק א - לג

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י הֽ': (ג) אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽה֔' וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י הֽ':(ח) נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י הֽ': (ט) וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י ה֖' מְקַדְּשָֽׁם:(יד) וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ: (טו) וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַהֽ': (טז) וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֹ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' מְקַדְּשָֽׁם: (ל) בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י הֽ': (לא) וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י הֽ': (לב) וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י ה֖' מְקַדִּשְׁכֶֽם: (לג) הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י הֽ': פ

3.    אבן עזרא ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק ב

וינזרו כמו והזרתם (ויקרא טו, לא), והוא מבנין נפעל. והטעם ירחקו ויבדלו. מגזרת נזיר. ולא יחללו מושך עצמו ואחר עמו, וכן הוא: ולא יחללו את שם קדשי, ולא יחללו אשר הם מקדישים לי. וטעם אני ה' - קדוש:

4.    חזקוני ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק ב

ולא יחללו את שם קדשי שהרי הקרבן אינו בא אלא לכבודי ולקדוש שמי והמביאו שלא בטהרה אינו מקדש אלא מחלל. אשר הם מקדשים, ולא יחללו אתרוייהו קאי ולא יחללו את אשר הם מקריבים ואשר הם מקדישים לי.

5.    ספורנו ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק ב

ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי. ולא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישים לי שקראו עליו שם קדש:

6.    שפתי כהן ויקרא פרשת אמור ד"ה [כב, ב הרב מרדכי הכהן

דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל. שלא יעשו כמו בני עלי שהיו נוטלים חלקם בחזקה קודם הקטרת החלב, אלא אחר ההקטרה, זהו אומרו אשר הם מקדישים לי, כלומר הם כוונתם בקרבן להקדיש לי קודם והכהן זוכה משולחן גבוה, אני ה' ולא כבני עלי, שנאמר בהם (שמואל - א ב', י"ב) לא ידעו את ה', ונאמר עליהם (שם, ט"ו) בטרם יקטירון החלב ובא הנער הכהן וגו', ונאמר (שם, י"ז) ותהי חטאת הכהנים גדולה וגו', לזה הזהירם שיבדילו ויפרישו עצמן מקדשי בני ישראל כל עוד ששם בעליו על הקרבן, שעדיין לא נקרב החלב, אבל אחר הקטרת החלב משולחן גבוה קא זכו, זהו אומרו אשר יקדישו לי, כלומר אחר שנתברר שהוא שלי בהקטרת החלב אני ה' מזכה להם מחלקי, זהו אמור אליהם לדורותיכם, לדורות הבאים שהם בני עלי, כל איש אשר יקרב אל הקדשים אשר יקריבו וטומאתו עליו שהיו משהין קרבנם של היולדות והיו מעכבים אותם מלקרב בקודש, שנאמר (ויקרא י"ב, ד') בכל קודש לא תגע, אם כן היו משהין הטומאה עליהם זהו וטומאתו עליו, וזהו שנאמר בבני עלי (שמואל - א ב', כ"ב) אשר ישכבון את הנשים, אמרו חז"ל (שבת נ"ה ב) מתוך שהיו משהין קניהן מעלה עליהם כאילו שכבום, ומה היה עונשם שמתו בבחרותם שנאמר (שמואל - א ב', ל"ג) וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, וכן הוא אומר ונכרת הנפש ההיא וגו', וסמיך ליה איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל, מדה כנגד מדה הוא הפרישן מן הקדשים שהוא הקרבן, כן הוא יהא מובדל ומופרש מן הקדשים, וזהו שאמר בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר:

7.    רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ו

הלכה א -כָּל כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם בֵּין מוּם קָבוּעַ בֵּין מוּם עוֹבֵר לֹא יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְפָנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"א:כ"ג) אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ. וְאִם עָבַר וְנִכְנַס לוֹקֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַד. וְאִם עָבַד בַּמִּקְדָּשׁ פָּסַל וְחִלֵּל עֲבוֹדָה וְלוֹקֶה אַף עַל הָעֲבוֹדָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"א:י"ז) אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאַזְהָרָה זוֹ שֶׁלֹּא יִקְרַב לַעֲבוֹדָה:

הלכה ב -וְכֵן בַּעַל מוּם עוֹבֵר שֶׁעָבַד פָּסַל וְלוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"א:י"ח) כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְבַעַל מוּם עוֹבֵר. וְאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁעָבְדוּ בְּמִיתָה אֶלָּא בְּמַלְקוֹת בִּלְבַד:

הלכה י - כֹּהֵן שֶׁעָבַד וְנִבְדַּק וְנִמְצָא חָלָל עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה לְשֶׁעָבַר וְאֵינוֹ עוֹבֵד לְהַבָּא. וְאִם עָבַד לֹא חִלֵּל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג:י"א)בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה אַף חֻלִּין שֶׁבּוֹ תִּרְצֶה:

הלכה יא- בֵּית דִּין הַגָּדוֹל הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. וְעִקַּר מַעֲשֵׂיהֶם הַתָּדִיר שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין וְּדָנִין אֶת הַכְּהֻנָּה וּבוֹדְקִין הַכֹּהֲנִים בְּיוּחֲסִין וּבְמוּמִין. כָּל כֹּהֵן שֶׁנִּמְצָא פָּסוּל בְּיִחוּסוֹ לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים וְיוֹצֵא מִן הָעֲזָרָה. וְכָל מִי שֶׁנִּמְצָא שָׁלֵם וְכָשֵׁר לוֹבֵשׁ לְבָנִים וְנִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים:

הלכה יב -מִי שֶׁנִּמְצָא כָּשֵׁר בְּיִחוּסוֹ וְנִמְצָא בּוֹ מוּם. יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הָעֵצִים וּמְתַלֵּעַ עֵצִים לַמַּעֲרָכָה וְחוֹלֵק בְּקָדָשִׁים עִם אַנְשֵׁי בֵּית אָב שֶׁלּוֹ וְאוֹכֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"א:כ"ב) לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים וּמִן הַקָּדָשִׁים יֹאכֵל:

8.    משנה מסכת מדות פרק ה

לִשְׁכַּת הַגָּזִית, שָׁם הָיְתָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת וְדָנָה אֶת הַכְּהֻנָּה, וְכֹהֵן שֶׁנִּמְצָא בוֹ פְּסוּל, לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, וְיוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְשֶׁלֹּא נִמְצָא בוֹ פְּסוּל, לוֹבֵשׁ לְבָנִים וּמִתְעַטֵּף לְבָנִים, נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים. וְיוֹם טוֹב הָיוּ עוֹשִׂים, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים, בָּרוךְ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. וּבָרוּךְ הוּא, שֶׁבָּחַר בְּאַהֲרֹן וּבְבָנָיו לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת לִפְנֵי ה' בְּבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים:

9.    תלמוד בבלי מסכת פסחים דף עב עמוד ב

דִּתְנַן: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה — כׇּל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּן שֶׁהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ פְּסוּלִין, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר. וְאָמְרִינַן, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ — דִּכְתִיב: ״בָּרֵךְ ה׳ חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה״.

10.תלמוד ירושלמי מסכת תרומות פרק ח הלכה א

רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי זֶה אֶחָד מִשָּׁלֹשׁ מִדְרָשׁוֹת שֶׁהֵן מְחֻװָרִין בַּתּוֹרָה. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם. וְכִי יֵשׁ כֹהֵן עַכְשָׁיו וְאֵין כֹּהֵן לְאַחַר זְמָן. וְאֵי זֶה זֶה זֶה שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה שֶׁעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה. אָמַר רַב וּפוֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה כָּל־שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל לֵוִי עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה… רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי בְשֵׁם רִבִּי יִצְחָק שָׁאַל הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה מַה אַתְּ עֲבַד לֵיהּ. כְּמִי שֶׁהוּא מֵת וְיַחֲזִיר הָרוֹצֵחַ לִמְקוֹמוֹ. אוֹ כְּמִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּלֹא כֹהֵן גָּדוֹל וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם.

Rebbi Joanan in the name of Rebbi Yannai: This is one of three derivations which are clear from the Torah (Deut. 26:3): “You shall come to the Cohen who will be in those days.” Is there a Cohen now who is not a Cohen after some time? Who is that? That is one who was standing sacrificing on the altar when it became known that he is the son of a divorcee or of one who had performed aliah, that his work is valid. Rav said, (Deut. 33:11) “You will want the work of his hands,” that the work of everybody who is of the descendants of Levi is valid.

11.רש"ר הירש ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק ב

שם קדשי. שכן המונח "שם" - בייחוד כשהוא מוסב אל ה' - חורג תכופות ממושג ה"שם" במובנו הצר; ואף - על - פי - כן אין הוא יוצא מן ההוראה הכללית של מושג זה. שהרי "שם" איננו אלא אמצעי פוניטי - שנוצר מהגאים - לצורך הכרת אדם או חפץ או לצורך ההכרה בו. השם "עץ" וכדו' מורה להכיר את החפץ, והוא אמצעי להכרתו. השם "אב", "אדון" וכדו' הוא אמצעי להכרת האדם או להכרה בו. אולם המונח "שם" איננו משמש רק לאמצעים פוניטיים גרידא; אלא הוא מציין תכופות כל אמצעי אחר להכרת אישיות או להכרה בה. כך אתה מוצא בישעיהו נה, יג: דבר ה' עתיד להביא לידי מהפכה במציאות; עם השלמתה היא קרויה: שם ה'; הווה אומר: אמצעי של קיימא להכרת ה' ולהכרה בו; שנאמר: "והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת". ירושלים הבנויה עתידה להיות "לשם ששון" לה' (עי' ירמיהו לג, ט). ארון הברית קרוי בפשטות "שם"; שנאמר: "אשר - נקרא שֵם" (שמואל ב' ו, ב). משפט זה הוא משפט עצמאי, ואין הוא נמשך במילים שלאחריו: "שם וגו' עליו"; ראיה לכך מדברי - הימים א' יג, ו: שהרי שם אין המשך למשפט זה, וסדר המילים הפוך בו: "את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר - נקרא שֵם". נראה אפוא, שכך יש לבאר את הפסוק בשמואל: המילים "שם ה' וגו' עליו" הן ביאור, המנמק את "אשר - נקרא שם". ארון הברית קרוי "שם" - אמצעי להכרת ה' - שכן "שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו"; הווה אומר: הכרת ה' בתור ה' צבאות יושב הכרובים נישאת על - ידי הארון; היא מבוססת עליו - על כל הכלול והמיוצג בו; משום כך הוא עצמו קרוי "שם".

על - פי זה יתבאר גם המאמר הגדול של ירמיהו: מי שיבקש לעתיד לדעת את ה' ואת רצונו, לא יאמר עוד ארון ברית ה', לא יעלהו על לבו, לא יזכור בו ולא יהיה זקוק לו כלל. שכן מה שגולם בעבר על - ידי ארון הברית, יתקיים בעתיד בירושלים. "בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים לשם ה' לירושלם" (ירמיהו ג, יז). לשעבר היה צורך בארון ברית ה' - למען ירושלים, בתוך ירושלים ולצד ירושלים. מול המציאות הפגומה היה צורך להציג - לפחות סמלית - את אידיאל העיצוב האלוהי של יחסי בני האדם; ואז היו קוראים לארון הברית "כסא ה'" ו"שם ה'". לא כן לעתיד לבוא: מה שהארון רק הורה דרך סמל - יתגשם בירושלים באורח ממשי; וכך תהיה ירושלים כסא ה' ושם ה'. מי שירצה בעתיד להכיר את מלכות ה' ואת רצונו - דיו שיסתכל בחיים המתגשמים בירושלים באורח ממשי; משם תאיר דעת ה' לעמים, והעמים ייקוו לשם; שהרי שם יתגלה שם ה' - האמצעי להכרת ה'; "ולא - ילכו עוד אחרי שררות לבם הרע" (שם).

יתר על כן, הביטויים החוזרים ונשנים - "המקום אשר - יבחר ה'... לשום את - שמו שם" (דברים יב, ה), "לשכן שמו שם" (שם פסוק יא), "להיות שמי שם" (מלכים א' ח, טז) - מורים ביסודו של דבר על אותו עניין; נראה גם מהם, ש"שם ה'" איננו רק מושג האל, הבא לידי ביטוי במחשבה ובמלה - אלא הוא מציין כל מיפעל, המשמש אמצעי להכרת ה' ולהכרה בו; והוא מציין בייחוד ארון, מקדש וקדשיו, שנקבעו במקום אשר יבחר ה'; בזכותם נקרא המקום הזה: "המקום אשר - יבחר ה'... לשום את - שמו שם".

משום כך נראה לנו, שלא תהא זו טעות בידינו אם נאמר כך: גם כל חפץ שהוקדש לה' הרי הוא בבחינת שם קדשו; שהרי כל עצמו הוא ביטוי להכרתנו ולהודאתנו: כי יודעים אנחנו מה יחס ה' אלינו, ומה היא חובתנו כלפיו. והדברים אמורים בייחוד כאן. כי הכתוב בא להזכיר כאן לכהנים את משמעות הקרבנות: עליהם להתייחס במלוא כובד הראש לקדשי בני ישראל שהופקדו בידיהם. משום כך הרי זה בדין, שקדשי בני ישראל ייקראו כאן "שם קדשו". כל חפץ שהוקדש לה' - וכל חלק ממנו - הרי הוא בבחינת שם קודש: כי הוא ביטוי קדוש של בחינה אלוהית ויחס אלוהי. נמצא זה פירוש הפסוק: דבר אל אהרן ואל בניו, שגם הם יינזרו בשעת טומאתם מקדשי בני ישראל; בל יחללו את הביטוי הקדוש של היחסים האלוהיים - שישראל הקדישוהו לשמי.

12.דברים (פרשת ראה) פרק יב פסוק יא

וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ ה֨' אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַֽהֽ':

13.רש"ר הירש ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק לב

ולא תחללו את - שם קדשי. מקדש ה' הוקם בקרבנו כדי לשכן שמו שם; באותה שעה נקרא שם ה' עלינו - על כל חיי הפרט והכלל אשר לנו; מכאן ואילך אנחנו וכל אשר לנו קנויים לה'; תורתו מונחת בקרב קהלנו; היא מורה לנו, היאך נאמת את היותנו קנויים לה', היאך נהיה ראויים לשם הנקרא עלינו. שם ה' הנקרא עלינו יהיה לנו בבחינת קודש - עליון מוחלט בקרבנו; יחד עם זה הוא יהיה נשמת אפינו, שתחיינו ותקיימנו בעבודת ה' ותקשור אותנו אל הנאמנות לחובה. אם נסרב להקריב לרצון ה' רחש של ישותנו, גירוי של שאיפתנו, נימה של הווייתנו, קורטוב של קנייננו - הרי אנחנו מחללים את שם קדשו; כי השם שהוא עליון, קדוש ומוחלט, שהוא תנאי לצדקת כל הווייתנו וקנייננו, והנועד לשלוט בנו בעוז מוחלט - שם זה נתחלל על ידינו והפך ל"חלל" חסר אונים. ואם המרד שלנו נודע לאחרים, הרי הדוגמה שלנו מורה להם את חוסר האונים של שם ה' שעלינו; הם לומדים, שיכול אדם להיקרא יהודי ולעשות פלסתר את השם הזה; כי החובה לשמוע בקול ה' מחוסרת ערך בעיניו - ובלבד שיוכל לספק גירוי או להשיג טובת הנאה; מתגלה לעין כל, שיכול אדם להיקרא יהודי - ואף - על - פי - כן רצון ה' איננו בעיניו הערך המוחלט, ולא רצונו שלו הערך המותנה; אלא רצונו שלו הוא האליל המוחלט, ורצון ה' נדחה מפניו בחוסר אונים. וככל שאדם ידוע יותר כתלמיד חכם - ש"שם ה' נקרא עליו" - כן הוא מוזהר יותר מלחלל את שם ה'; וכל סטייה קלה מן האמת ומן היושר, מן המוסר ומן הקדושה, מן הצדק ומן החסד ומן הרחמים, כל סטייה קלה מדרישות התורה - אפילו אין היא אלא למראית עין - הרי היא נחשבת לו כחילול השם (עי' יומא פו ע"א). והן זה הכלל הנשנה בכל מקום (עי' כתובות פו ע"א): "אדם חשוב שאני"; ללמדנו שככל שמעלתו של אדם גדולה יותר, כן גדולה חובתו לדקדק במעשיו; כך הבינו גדולי ישראל את עמדתם ביחס לתורה; רחוקים היו מאותה טעות מצערת, המייחסת לגדולי הרוח חירות ממצוות המוסר. אלא: ונקדשתי בתוך בני ישראל. רצון ה' יהיה לנו קדוש ורם על כל נישא; הוא תנאי לכל, ומצוותו תיעשה בכל; ומה שהקרבן מורה דרך סמל, יוגשם במציאות ממשית: את דם חיינו, את כל היצרים והמטרות של משאלותינו, את כל כוח המעשה של איברינו, את כל המזון והרווחה ושמחת החיים אשר לנו - את כל אלה נקריב על מזבח ה' כדי לקיים את רצון קדשו; כך נזכה אנחנו לשלמות; וכך נהיה למופת לחברינו בתפקיד היהודי - "בתוך בני ישראל".

14.העמק דבר ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק לב

ונקדשתי בתוך בני ישראל. במס' מגילה פ"ג [כ"ג ב'] נדרש מכאן שאין אומר דבר שבקדושה פחות מעשרה, ובאשר משמעות מקרא קודש הוא תפלה כאשר יבואר, והיה המצוה להתפלל בימי המועד כמו שנהוג היום ע"פ מצות חז"ל בכל יום, מש"ה כתיב במועד ונקדשתי בתוך בני ישראל בעשרה יאמרו דבר שבקדושה, ובאמת בהיותנו בא"י אף על גב שהיו יכולין להתפלל בכל יום, מכל מקום באשר היו מפוזרים בעבודת הארץ לא היו יכולין לומר דבר שבקדושה, משא"כ במועדים מתקבצים לירושלים, וכ"כ בעה"ט, וע' מש"כ בס' דברים שם, וע' מש"כ התוס' סנהדרין דל"ז ב' בד"ה מכנף בשם תשו' הגאונים דבא"י לא אמרי קדושה בחול:

15.משך חכמה ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק לב

(לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. עומק הפשט כראב"ע דמדבר אל הכהנים. ולכן אמר להם "ולא תחללו את שם קדשי" - על הקרבת בעלי מומין. ונכלל בזה כל תוכחת מלאכי להכהנים המקריבים בעלי מומים ובוזי שמי, יעויין שם! ולכן כתב יציאת מצרים, משום שמחוסר (פסוק כז) זמן אינו ניכר, שסימנו שנים וכו' אינם מורים רק שכלו חדשיו, לכן לקרבן אסור משום מחוסר זמן. "ואותו ואת בנו" (פסוק כח) יכול למכור לשנים וישחטו ביום אחד, ולכן מעיקר הדין צריך להודיע "אמה מכרתי היום" (חולין פג, א). ובתודה שנאכלת חוץ לעזרה, יכול לומר שהיא שלמים ולאוכלה ביום השני. לכן כתוב יציאת מצרים - "אני הוא שהבחנתי (בין טיפה של בכור לבין טיפה שאינה של בכור) ואני עתיד להיפרע ממי שמטעה". וכמו שאמרו בריש פרק איזהו נשך ועתיד אני להיפרע ממי שמטעה וכו'.

16.אמת ליעקב ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק לב

ונקדשתי בתוך בני ישראל.

עיין ברמב"ם [פ"ה מהלכות יסודי התורה הל"א] שכתב וז"ל: כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה וכו', עכ"ל. במה שכתב "כל בית ישראל" וכו' כיון לרבות אפילו קטנים - כדכתיב [תהלים קט"ו פי"ב]: יברך את בית ישראל גו' הקטנים עם הגדולים וגו'. והטעם נראה לי, מדלא כתוב "תקדישו את שמי", דאז י"ל דלא דיבר הכתוב [אלא] עם המקדשים, אבל מכיון דכתיב ונקדשתי, שהקב"ה כביכול הוא הנפעל, א"כ גם ע"י הקטנים אפשר שיעשה הענין הזה11. ואמרתי זכר לדבר הפסוק שהביא הרמב"ם בספר המצות שלו במצוה זו [מצוה ט'] שהביא קרא דישעיה [כ"ט פכ"ג]: כי בראותו ילדיו גו' יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב וגו', הרי שכתב ילדיו, ודו"ק.

ונראה שעל זה סמכו אבותינו בימי הבינים שמסרו נפשם ונפשות בני ביתם על קידוש השם ובלבד שלא להמיר את הדת, דלכאורה בשלמא על נפשותם הרי נצטוו ליהרג ולא לעבור, אבל על הקטנים - שאינם מחוייבים במצוות - מי התיר להם12. ולפ"ז ניחא שפיר, דכיון דאילו היו הבנים ממירים את הדת היה יוצא מזה חילול השם איום א"כ על מצוה זו נצטוו גם הקטנים, ודו"ק.

17.ישעיהו פרק כט פסוק כג

כִּ֣י בִ֠רְאֹתוֹ יְלָדָ֞יו מַעֲשֵׂ֥ה יָדַ֛י בְּקִרְבּ֖וֹ יַקְדִּ֣ישֽׁוּ שְׁמִ֑י וְהִקְדִּ֙ישׁוּ֙ אֶת־קְד֣וֹשׁ יַֽעֲקֹ֔ב וְאֶת־אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲרִֽיצוּ:

18.ויקרא (פרשת אמור) פרק כד פסוק י - כג

(י) וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי: (יא) וַ֠יִּקֹּבבֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן: (יב) וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י הֽ': פ (יג) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יד) הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָֽל־הַשֹּׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־הָעֵדָֽה: (טו) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ: (טז) וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־ה֙'מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כָּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת: (יז) וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת: (יח) וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ־בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ: (יט) וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּעֲמִית֑וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ: (כ) שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ: (כא) וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת: (כב) מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּאֶזְרָ֖ח יִהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (כג) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶֽׁה: 

19.רש"ר הירש ויקרא (פרשת אמור) פרק כד פסוק יא

(יא) ויקב וגו' את - השם. כבר ניסינו (פי' בראשית ל, כז - ל) להבין את מושג "נקב" - לכנות שם, לקבוע - על - פי הקשר שלו עם "נקב" מלשון "נֶקֶב". היה נראה לנו, שזו הוראת "נקב": להוציא חפץ מכלל סוגו על - ידי קריאת שמו המיוחד; הווה אומר: להעמיד חפץ על מהותו הפרטית על - ידי קריאת שם. שם זה יכול להיות רק שם - עצם פרטי. ואכן אמרו בסנהדרין נו ע"א, שמברך את השם חייב מיתה רק על שם המיוחד: רק אם הזכיר בשעת קללה את שם הויה - או את תחליפו, שם אדנות; ושם הויה קרוי שם המיוחד או שם המפורש, שהרי הוא שם - עצם פרטי, המפרש את המהות המיוחדת. "ועל הכינויים באזהרה": אם הזכיר שם - סוג או שם - תואר - כגון: אלוהים, רחום - הרי הוא עובר רק בלאו ובכרת; וכן מוכח בבירור להלן מפסוקים טו - טז. והנה מצאנו "נקב בשם" ו"נקב שם": "אשר נקבו בשמות" (במדבר א, יז), "וקרא לך שם חדש אשר פי ה' יקבנו" (ישעיה סב, ב). נקוב בשם: לכנות מי שהוא בשמו הפרטי; נקב שם: לבטא שם פרטי. "את - השם": השם בה"א הידיעה - השם סתם; השם העליון בתחום המחשבה האנושית. וגם היום "השם" הוא כינוי לה' בלשון העממית:

ושם אמו וגו'. באותו זמן היתה זו האשה היחידה בישראל, שעברה עבירה; משום כך קיבלה את הציון המעציב להיות נזכרת בתורה הנצחית. רק משחטא בנה, נזכר שמה. שכן בעצם החטא הזה מתגלה התוצאה הקשה של קלקלתה המוסרית. אלמלא קלקלה, הרי אותה התפרצות שפלה של נוולות לא - יהודית לא היתה הופכת מציאות בישראל. היא קלקלה עם איש לא - יהודי; ורק על - ידי כך נטמן הזרע לאותו פשע בישראל. פלצות הזוועה על חטא הבן ראתה באם, בשלומית, את הגורמת העיקרית למעשה.

פסוק י כבר רמז על מניעי הפשע; על פיהם נראה, שבן זה של אב מצרי בירך את אלוהי ישראל בייחוד; שהרי במצוותיו כונן את אומתו ואת משפטה הלאומי על טהרה מוסרית, ובכך שונות מצוות אלה מנוהג ההשחתה המצרית; והוא ראה באלה את המחסום למילוי דרישותיו.

20.ר' דוד צבי הופמן ויקרא כ"ד:י"א

יא-יב) ויקב – לפי אונקלוס "ופריש"=וביטא. אולם מסתבר יותר תרגומם של יונתן וירושלמי, שלפיו "ויקב" יש שהוראתו בטא, ציין, אבל כאן, כמו בבמדבר כ"ג:ח', מובנו "וחריף", ומלת "ויקלל" שבאה אחר-כך היא פירוש ל"ויקב".

את השם – כמו אחרי-כן (פסוק טז): "בנקבו שם" במקום "שם ה'⁠ ⁠", כך גם בדברים כ"ח:נ"ח. השערתו של גייגר (אורשריפט, עמ' 273 ואילך, וכן דילמן), שכאן הוכנס שינוי בזמן מאוחר יותר, מוכחש כבר על־ידי פסוק טז. ובוודאי שלא היו מעיזים להשמיט את השם הקדוש, והיו בוחרים במקומו בלשון נקיה, כמו במלכים א כ"א:י', איוב א':ה' ועוד.

ויביאו אותו אל משה – במעשה המקושש (במדבר ט"ו:ל"ג) הביאו את העבריין "אל משה ואל אהרן ואל כל העדה", אבל כאן לא רצו לפרסם את חילול־השם ברבים, לפיכך הביאו אותו רק אל משה (ויזל). לדעת חכמינו (סנהדרין ע"ח:) היה הספק במקושש רק בנוגע לצורת העונש ("מה יעשה לו"), ואילו כאן לא היה העונש ידוע כלל. ומשום כך, כנראה, פנו שם מיד אל העדה (=הסנהדרין. עיין חלק א עמוד קל), בתורת בית־דין שהוציאה פסקי־דין מוות, בעוד שכאן שאלו תחילה את פי משה בענין הדין.

Wednesday, March 23, 2022

פרשת שמיני התשפ”ב

 פרשת שמיני התשפב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    ויקרא פרק ט, א-כד 

(א) וַיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (ב) וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖התְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י הֽ': (ג) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה: (ד) וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֙חַ֙ לִפְנֵ֣י ה֔' וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן כִּ֣י הַיּ֔וֹם ה֖' נִרְאָ֥ה אֲלֵיכֶֽם: ... (ו) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה֖' תַּעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד הֽ': (ז) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑םוַעֲשֵׂ֞ה אֶת־קָרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה הֽ': (ח) וַיִּקְרַ֥ב אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁחַ֛ט אֶת־עֵ֥גֶל הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ: (ט) וַ֠יַּקְרִבוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֣ן אֶת־הַדָּם֘ אֵלָיו֒ וַיִּטְבֹּ֤ל אֶצְבָּעוֹ֙ בַּדָּ֔ם וַיִּתֵּ֖ן עַל־קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־הַדָּ֣ם יָצַ֔ק אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ: (י) וְאֶת־הַחֵ֨לֶב וְאֶת־הַכְּלָיֹ֜ת וְאֶת־הַיֹּתֶ֤רֶת מִן־הַכָּבֵד֙ מִן־הַ֣חַטָּ֔את הִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶֽׁה:... (טז) וַיַּקְרֵ֖ב אֶת־הָעֹלָ֑ה וַֽיַּעֲשֶׂ֖הָ כַּמִּשְׁפָּֽט:... (כב) וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן יָדָ֛יו אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים: (כג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרֲכ֖וּאֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה֖' אֶל־כָּל־הָעָֽם: (כד) וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה֔' וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם:

2.    רש"י ויקרא פרשת שמיני פרק ט 

(א) ויהי ביום השמיני - לַמִּלּוּאִים; הוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן בּוֹ בַיּוֹם וְנָטַל עֶשֶׂר עֲטָרוֹת הַשְּׁנוּיוֹת בְּסֵדֶר עוֹלָם:(פרק ז): ולזקני ישראל - הַשְׁמִיעָם שֶׁעַל פִּי הַדִּבּוּר אַהֲרֹן נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה וְלֹא יֹאמְרוּ מֵאֵלָיו נִכְנָס (תנחומא):

(ב) קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל - לְהוֹדִיעַ שֶׁכִּפֵּר לוֹ הַקָּבָּ"ה עַל יְדֵי עֵגֶל זֶה עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל שֶׁעָשָֹה:

(ד) כי היום ה' נראה אליכם - להשרות שכינתו במעשה ידיכם לכך קרבנות הללו באין חובה ליום זה:

(ז) קרב אל המזבח - שֶׁהָיָה אַהֲרֹן בּוֹשׁ וְיָרֵא לָגֶשֶׁת, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, לָמָּה אַתָּה בוֹשׁ? לְכָךְ נִבְחַרְתָּ:

(כג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ וגו' - לָמָּה נִכְנְסוּ? מָצָאתִי בְּפָרָשַׁת מִלּוּאִים, בְּבָרַיְתָא הַנּוֹסֶפֶת עַל תּוֹרַת כֹּהֲנִים שֶׁלָּנוּ, לָמָּה נִכְנַס מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן? לְלַמְּדוֹ עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת,. ... דבר אחר כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְנַעֲשׂוּ כָל הַמַּעֲשִׂים וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה מִצְטַעֵר וְאוֹמֵר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁכָּעַס הַקָּבָּ"ה עָלַי וּבִשְׁבִילִי לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵלאָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה אָחִי, כָּךְ עָשִֹיתָ לִי שֶׁנִּכְנַסְתִּי וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי? מִיַּד נִכְנַס מֹשֶׁה עִמּוֹ וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים וְיָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵלויצאו ויברכו את העם - אָמְרוּ וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ, יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם; לְפִי שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים שֶׁהֶעֱמִידוֹ מֹשֶׁה לַמִּשְׁכָּן וְשִׁמֵּשׁ בּוֹ וּפֵרְקוֹ בְכָל יוֹם לֹא שָׁרְתָה בוֹ שְׁכִינָהוְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְלָמִים וְאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, כָּל הַטֹּרַח שֶׁטָּרַחְנוּ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵינֵינוּ וְנֵדַע שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָנוּ עֲוֹן הָעֵגֶל, לְכָךְ אָמַר לָהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה' אַהֲרֹן אָחִי כְּדַאי וְחָשׁוּב מִמֶּנִּי, שֶׁעַל יְדֵי קָרְבְּנוֹתָיו וַעֲבוֹדָתוֹ תִשְׁרֶה שְׁכִינָה בָכֶם וְתֵדְעוּ שֶׁהַמָּקוֹם בָּחַר בּוֹ:

3.    ספר שמות פרק יב

)א) וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

4.    דברים רבה (וילנא) (פרשת ואתחנן) פרשה ב סימן יד

דָּבָר אַחֵר, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁמִּתְכַּנְסִין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר אֵימָתַי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאֵימָתַי יוֹם הַכִּפּוּרִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם, לִי מָה אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, אֲנִי וְאַתֶּם נֵלֵךְ אֵצֶל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה, מִנַּיִן דִּכְתִיב אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אֲשֶׁר לוֹ אֻמָּה קְרוֹבָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, הוּא וְכָל פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁלֹא נַעֲשֵׂית אֻמָּה שֶׁלִּי (ויקרא כג, ב): מוֹעֲדֵי ה', מִכָּאן וָאֵילָךְ (ויקרא כג, ב): אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם.

5.    ספרא שמיני - מכילתא דמילואים אות ג

"וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן: קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם, וְהַקְרֵב לִפְנֵי יי." – מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן: "אַהֲרֹן אָחִי! אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרָצָה הַמָּקוֹם לְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹתֶיךָ, צָרִיךְ אַתָּה לִתֵּן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁלַּשָּׂטָןלְשַׁלַּח דּוֹרוֹן לְפָנֶיךָ עַד שֶׁלֹּא תִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁשֶׁמָּא יִשְׂטְנָךְ בְּבִיאָתָךְ לַמִּקְדָּשׁ, שֶׁמָּא תֹאמַר אֵינוֹ צָרִיךְ כַּפָּרָה אֶלָּא אֲנִי, וַהֲלֹא אַף יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין כַּפָּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ט':ג') "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת, וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה." וְכִי מָה רָאוּ יִשְׂרָאֵל לְהָבִיא יָתֵר מֵאַהֲרֹןאֶלָּא אָמַר לָהֶן: יֵשׁ בְּיֶדְכֶם בַּתְּחִלָּה, יֵשׁ בְּיֶדְכֶם בַּסּוֹף, יֵשׁ בְּיֶדְכֶם בַּתְּחִלָּה "וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם." (בראשית ל"ז:ל"א) וְיֵשׁ בְּיֶדְכֶם בַּסּוֹף "עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות ל"ב:ח'), יָבֹא שָׂעִיר וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה שָׂעִיר, יָבֹא עֵגֶל וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה עֵגֶל.

6.     תרגום המיוחס ליונתן - תורה ויקרא פרשת שמיני פרק ט פסוק ב

(ב) וַאֲמַר לְאַהֲרֹן סַב לָךְ עֵיגַל בַּר תּוֹרֵי לְחַטָאתָא מְטוֹל דְלָא יִשְׁתְּעֵי עֲלָךְ שִׂטְנָא לִישָׁן תְּלִיתָאֵי עַל עֵיסַק עֵיגְלָא דְעָבַדְתָּ בְּחוֹרֵב וּבְרַם דְכַר לַעֲלָתָא תִּיסַב מִן בִּגְלַל דִי יִדְכַּר לָךְ זְכוּתָא דְיִצְחָק דְכַפְתֵיהּ אָבוֹי כְּדִיכְרָא בְּטַוָור פּוּלְחָנָא תְּרֵיהוֹן יְהוֹן שַׁלְמִין וּקְרֵיב קֳדָם יְיָ:

כתר יונתן ויקרא פרשת שמיני פרק ט פסוק ב

(ב) ויאמר לאהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת בשביל שלא [ידבר יספר] עליך השׂטן לשון שלישית [לשון הרע] על עִנין העגל שׁעשׂית בחורב וגם איל לעולה תִקח מִן בִגלל אשר יזכר לך זכות של יצחק שעקדו אביו כאיל בהר העבודה שניהם יהיו שלמים והקרב לפני יי:

7.    תרגום המיוחס ליונתן - תורה ויקרא פרשת שמיני פרק ט פסוק ג

(ג) וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵיל לְמֵימָר סָבוּ בְּרַם אַתּוּן צְפִיר בַּר עִיזֵי מְטוֹל דְסַטָנָא מִימְתִיל בֵּיהּ מְטוֹל דְלָא יִשְׁתְּעֵי עֲלֵיכוֹן לִישָׁן תְּלִיתָאֵי עַל עֵיסַק צְפִיר בַּר עִיזֵי דִנְכִיסוּ שִׁבְטוֹי דְיַעֲקֹב וּרְמִיוּ יָתֵיהּ וְעִיבַד יָתֵיהּ לְחַטָאתָא וְעֵיגְלָא מְטוֹל דְאִשְׁתַּעְבַּדְתּוּן לְעֵיגְלָא וְאִימַר בַּר שַׁתֵּיהּ מְטוֹל דְיִדְכַּר לְכוֹן זְכוּתָא דְיִצְחָק דְכַפְתֵיהּ אָבוֹי הֵי כְאִמְרָא תְּרֵיהוֹן שַׁלְמִין לְעָלָתָא:

כתר יונתן ויקרא פרשת שמיני פרק ט פסוק ג

(ג) ועִם בני ישׂראל תדבר לאמור קחו רק אתם שׂעיר בן עִזים בשביל שׁשׂטן נִמשׁל בו בשביל שלא יספר עליכם לשון שׁלִשׁית [לשון הרע] על עִנין שׂעיר בן עִזים, ששחטו שבטיו של יעקב, ורימו אותו, ועשׂה אותו לחטאת, ועגל בשביל שׁהִשׁתעבדתם לעגל, וכבשׂ בן שנתו בשביל שיזכור לכם זכותו של יצחק שעקדו אביו כמו כבשׂ, שניהם שלמים לעולה:

8.    ויקרא פרק י 

(א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֨יבוּ לִפְנֵ֤י ה֙' אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖האֹתָֽם: (ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה֖' וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י הֽ': (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר ה֤'׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן: (ו) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף הֽ':  (ח) וַיְדַבֵּ֣ר ה׳ אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (ט) יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ׀ אַתָּ֣ה׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם: (י) וּֽלְהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃  (יא) וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כׇּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה׳ אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃

9.    שמות פרק כד: א -יא

וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־ה֗' אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק: (ט) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (י) וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר: (יא) וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ: ס

10.רש"י ויקרא פרק י פסוק ג 

הוא אשר דבר וגו' הֵיכָן דִּבֵּר? וְנֹעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי: (שמות כט מג) אַל תִּקְרֵי בִּכְבֹדִי אֶלָּא בִּמְכֻבָּדַי; אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אַהֲרֹן אָחִי, יוֹדֵעַ הָיִיתִי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ הַבַּיִת בִּמְיֻדָּעָיו שֶׁל מָקוֹם, וְהָיִיתִי סָבוּר אוֹ בִי אוֹ בְךָ, עַכְשָׁיו רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ:

11.ספרא שמיני - מכילתא דמילואים 

 כֵּיוָן שֶׁרָאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְנַעֲשׂוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל אָמַר לוֹ נָדָב לַאֲבִיהוּא וְכִי יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמְּבַשֵּׁל תַּבְשִׁיל בְּלֹא אֵשׁ מִיָּד נָטְלוּ אֵשׁ זָרָה וְנִכְנְסוּ לְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים שֶׁנֹּאמַר וְיִקְּחוּ שְׁנֵי בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָּהֶם אֵשׁ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אֲכַבֵּד אֶתְכֶם יוֹתֵר מִמָּה שֶׁכִּבַּדְתֶּם אוֹתִי אַתֶּם הִכְנַסְתם לְפָנָי אֵשׁ טְמֵאָה אֲנִי אֶשְׂרֹף אֶתְכֶם בְּאֵשׁ טְהוֹרָה:

12.שמות (פרשת תצוה) פרק כט פסוק לה - מו

(לה) וְעָשִׂ֜יתָ לְאַהֲרֹ֤ן וּלְבָנָיו֙ כָּ֔כָה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּ֖יתִי אֹתָ֑כָה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תְּמַלֵּ֥א יָדָֽם: (לו) וּפַ֨ר חַטָּ֜את תַּעֲשֶׂ֤ה לַיּוֹם֙ עַל־הַכִּפֻּרִ֔יםוְחִטֵּאתָ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּכַפֶּרְךָ֖ עָלָ֑יו וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ: (לז) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תְּכַפֵּר֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹת֑וֹ וְהָיָ֤ה הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֔ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בַּמִּזְבֵּ֖חַ יִקְדָּֽשׁ: (לח) וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם תָּמִֽיד: (לט) אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָאֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם: (מ) וְעִשָּׂרֹ֨ן סֹ֜לֶת בָּל֨וּל בְּשֶׁ֤מֶן כָּתִית֙ רֶ֣בַע הַהִ֔ין וְנֵ֕סֶךְ רְבִיעִ֥ת הַהִ֖ין יָ֑יִן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד: (מא) וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכָּהּ֙ תַּֽעֲשֶׂה־לָּ֔הּ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַהֽ': (מב) עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י ה֑' אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לָכֶם֙ שָׁ֔מָּה לְדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ שָֽׁם: (מג) וְנֹעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי: (מד) וְקִדַּשְׁתִּ֛י אֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־אַהֲרֹ֧ן וְאֶת־בָּנָ֛יו אֲקַדֵּ֖שׁ לְכַהֵ֥ן לִֽי: (מה) וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: (מו) וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י ה֙' אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיהֶֽם: פ

13.שמות (פרשת תצוה) פרק ל פסוק ט - י

(ט) לֹא־תַעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו: (י) וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַהֽ': פ

14.ויקרא (פרשת אחרי מות) פרק טז פסוק א - יג

(א) וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־ה֖' וַיָּמֻֽתוּ: (ב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־ פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת: (ג) בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה (ה) וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי־שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה: (ו) וְהִקְרִ֧יב אַהֲרֹ֛ן אֶת־פַּ֥ר הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ: (ז) וְלָקַ֖ח אֶת־שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י ה֔' פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (ח) וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַה֔' וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל: (ט) וְהִקְרִ֤יב אַהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַה֑' וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת: (י) וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י ה֖' לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה: (יא) וְהִקְרִ֨יב אַהֲרֹ֜ן אֶת־פַּ֤ר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֣ד בֵּית֑וֹ וְשָׁחַ֛ט אֶת־פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ: (יב) וְלָקַ֣ח מְלֹֽא־הַ֠מַּחְתָּה גַּֽחֲלֵי־אֵ֞שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה֔' וּמְלֹ֣א חָפְנָ֔יו קְטֹ֥רֶת סַמִּ֖ים דַּקָּ֑ה וְהֵבִ֖יא מִבֵּ֥ית לַפָּרֹֽכֶת: (יג) וְנָתַ֧ן אֶֽת־הַקְּטֹ֛רֶת עַל־הָאֵ֖שׁ לִפְנֵ֣י ה֑' וְכִסָּ֣ה׀ עֲנַ֣ן הַקְּטֹ֗רֶת אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵד֖וּת וְלֹ֥א יָמֽוּת:

15.ספר במדבר פרק ג

(ד) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה׳ בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה׳ בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם:

16.רש"י ויקרא (פרשת שמיני) פרק י פסוק יב

הנותרים - מִן הַמִּיתָה, מְלַמֵּד שֶׁאַף עֲלֵיהֶן נִקְנְסָה מִיתָה עַל עֲוֹן הָעֵגֶל, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט'), וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ, וְאֵין הַשְׁמָדָה אֶלָּא כִלּוּי בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ב'), וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וּתְפִלָּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה בִּטְּלָה מֶחֱצָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט'), וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִיא:

17.דברים (פרשת עקב) פרק ט פסוק יב - כא

(יב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֵלַ֗י ק֣וּם רֵ֤ד מַהֵר֙ מִזֶּ֔ה כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הוֹצֵ֖אתָ מִמִּצְרָ֑יִם סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם מַסֵּכָֽה: (יג) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֵלַ֣י לֵאמֹ֑ר רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא: (יד) הֶ֤רֶף מִמֶּ֙נִּי֙ וְאַשְׁמִידֵ֔ם וְאֶמְחֶ֣ה אֶת־שְׁמָ֔ם מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֽוֹתְךָ֔ לְגוֹי־עָצ֥וּם וָרָ֖ב מִמֶּֽנּוּ: (טו) וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי: (טז) וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּ֤ה חֲטָאתֶם֙ לַה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן־הַדֶּ֕רֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה֖' אֶתְכֶֽם: (יז) וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם: (יח) וָֽאֶתְנַפַּל֩ לִפְנֵ֨י ה֜' כָּרִאשֹׁנָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי עַ֤ל כָּל־חַטַּאתְכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חֲטָאתֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י ה֖' לְהַכְעִיסֽוֹ: (יט) כִּ֣י יָגֹ֗רְתִּי מִפְּנֵ֤י הָאַף֙ וְהַ֣חֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר קָצַ֧ף ה֛' עֲלֵיכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֤ע ה֙' אֵלַ֔י גַּ֖ם בַּפַּ֥עַם הַהִֽוא: (כ) וּֽבְאַהֲרֹ֗ן הִתְאַנַּ֧ף ה֛' מְאֹ֖ד לְהַשְׁמִיד֑וֹ וָֽאֶתְפַּלֵּ֛ל גַּם־בְּעַ֥ד אַהֲרֹ֖ן בָּעֵ֥ת הַהִֽוא: (כא) וְֽאֶת־חַטַּאתְכֶ֞ם אֲשֶׁר־עֲשִׂיתֶ֣ם אֶת־הָעֵ֗גֶל לָקַחְתִּי֘ וָאֶשְׂרֹ֣ף אֹת֣וֹ׀ בָּאֵשׁ֒ וָאֶכֹּ֨ת אֹת֤וֹ טָחוֹן֙ הֵיטֵ֔ב עַ֥ד אֲשֶׁר־דַּ֖ק לְעָפָ֑ר וָֽאַשְׁלִךְ֙ אֶת־ עֲפָר֔וֹ אֶל־הַנַּ֖חַל הַיֹּרֵ֥ד מִן־הָהָֽר:

18.רש"י דברים (פרשת עקב) פרק ט פסוק כ

וּֽבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' - לְפִי שֶׁשָּׁמַע לָכֶם: לְהַשְׁמִידוֹ  זֶה כִלּוּי בָּנִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (עמוס ב') וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל: וָֽאֶתְפַּלֵּל גַּם־בְּע֥ד אַהֲרֹן - וְהוֹעִילָה תְפִלָּתִי לְכַפֵּר מֶחֱצָה, וּמֵתוּ שְׁנַיִם וְנִשְׁאֲרוּ הַשְּׁנַיִם:

19.רמב"ן ויקרא (פרשת אחרי מות) פרק טז פסוק ח

ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו), לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקדוש ברוך הוא לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו. רָאָה סַמָּאֵל [נ"א: השטן] שֶׁלֹּא נִמְצָא בָהֶם חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ עַם אֶחָד בָּאָרֶץ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בַּשָּׁמָיִם. מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם קְפִיצִין, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נְקִיִּם מִכָּל חֵטְא, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נְקִיִּם מִכָּל חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ עֲתִירָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִן הַקַּטֵּגוֹר שֶׁלָּהֶם, וּמְכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטֹן, שֶׁנֶּאֱמַר [ויקרא טז, לג] וְכִפֵּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וגו', ע"כ אגדה זו. והנה הודיענו שמו ומעשהו: וזה סוד הענין, כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח כענין שנאמר (יחזקאל טז יח יט) ושמני וקטרתי נתת לפניהם, ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה' אלהים. ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת:

20.פרקי דרבי אליעזר פרק מו

שֶׁיּוֹם הַכִּפֻּרִים מְכַפֵּר עַל הַקַּלּוֹת וְעַל הַחֲמוּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [שם טז, ל] כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם וְגוֹ' מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, מֵחַטֹּאתֵיכֶם אֵין כְּתִיב,(נ) אֶלָּא מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם:(נא) יוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה אָמַר סַמְּאֵל [נ"א: שטן] לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל כָּל הָאוּמוֹת נָתַתָּ לִי רְשׁוּת, וְעַל יִשְׂרָאֵל אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי רְשׁוּת. אָמַר לוֹ הֲרֵי יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים אִם יֵשׁ לָהֶם חֵטְא, וְאִם לָאו אֵין לְךָ עֲלֵיהֶן רְשׁוּת, לְפִיכָךְ(נב) נוֹתְנִים לוֹ שֹׁחַד בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים,(נג) שֶׁלֹּא לְבַטֵּל קָרְבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר [שם ח] גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל,(נד) גּוֹרָלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרְבַּן עוֹלָה, וְגוֹרָלוֹ שֶׁל עֲזָאזֵל שְׂעִיר חַטָּאת. וְכָל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר [שם כב] וְנָשָׂא הַשָׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם. רָאָה סַמָּאֵל [נ"א: השטן] שֶׁלֹּא נִמְצָא בָהֶם חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ עַם אֶחָד בָּאָרֶץ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בַּשָּׁמָיִם

אמת ליעקב ויקרא (פרשת שמיני) פרק י פסוק ב

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אתם וימתו לפני ה'.

הנה במיתת בני אהרן רבו הדעות: מר אמר מפני שהורו הלכה בפני רבן; ומר אמר שתויי יין היו; ומר אמר שכבר נתחייבו בסיני אלא שהמתין מפני שלא לערבב את השמחה; ומר אמר מפני שלא נשאו נשים, אמרו אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא שבט וכו' מי הוא הראוי לנו, ולפיכך לא קיימו פרו ורבו; ומר אמר מפני שנכנסו שלא רחוצי ידים ורגלים; ומר אמר מפני שלא נטלו עצה זה מזה; ומר אמר מפני שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה נפרנס את הדור, ועיין במדרשים3. ולפלא היא לכאורה, אמאי גבבו חז"ל חטאים שונים ומשונים לקדושים הללו - שאמר משה רבינו עליהם "בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ", ומדוע לא הספיק להם מה שכתוב מפורש בתורה "בהקריבם אש זרה אשר לא צוה אותם" והוסיפו חטאים אלו שנרמזו במקרא, ומדוע הניחו פשוטו של מקרא שלכאורה מספיק הוא?

והנראה, דחז"ל הוקשה להם איך יתכן באמת שקדושים הללו עברו, כלומר שעשו שלא כדין, במקום משה ואהרן, ועל כרחך מפני שהורו הלכה בפני רבן. אבל עדיין אינו מיושב, איך מלאם לבם להורות במקום משה רבינו, וכאן תפסו השורש שממנו נסתעף האיסור הזה, וע"כ דאיזה סרך של גסות הרוח היה כאן, ואיך יתכן שקדושים כאלו יכשלו בזה, ועל כרחך שלא היתה דעתם שלמה עם הנהגת משה רבינו, ולא ח"ו ההנהגה של משה ואהרן קנאו, אלא שאמרו "אני ואתה נפרנס את הדור", כלומר, אנחנו נפרנס יותר על פי התורה. והנה שתיית יין עדיין לא נאסרה, ובאמת יום שמחה הוא להם, כי היום נתחנכו בכהונה, והא ביום חינוך עושין אנו סעודת בר מצוה, ולפיכך שתו מעט, לא שכורים אלא שתויי יין, אבל היה להם לפחד לשתות יין ביום שהן צריכים לעבוד עבודה, וע"כ מפני שהגיסו דעתם באימת שכינה, ולפיכך בודאי גם בסיני אכלו ושתו בשעת ויחזו את האלקים [שמות כ"ד פי"א]. ואולי לא נשאו נשים משום פרישות - וכדמצינו בבן עזאי, אבל חז"ל אחרי שירדו לתוך תוכם מצאו בקורת בזה שגם כאן גרמה גסות [הרוח], והיינו בכל אדם נמצאת נקודה מרכזית שהיא מניעה את כל חטאי האדם, וקו א' הוא הוא המחריז4 עליו כל מכשולות האדם, וכן מצינו הרבה פעמים שכן חרזו חז"ל וריכזו כל חטאי האדם תחת קו א', ודו"ק בזה, שכן מצינו כמה פעמים..