שהחיינו בין המצרים

 שהחיינו בין המצרים

הרב ארי דוד קאהן

1.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא

סעיף א - מִשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה; וּבַר יִשְׂרָאֵל דְּאִית לֵיהּ דִּינָא בַּהֲדֵי עַכּוּ"ם, לִשְׁתַּמִּיט מִנֵּיהּ דְּרִיעַ מַזָּלֵיהּ. {הַגָּה: מִילָה שֶׁהִיא מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד ט' בְּאָב נוֹהֲגִין שֶׁהַמּוֹהֵל וּבַעַל בְּרִית וַאֲבִי הַבֵּן לוֹבְשִׁין בִּגְדֵי שַׁבָּת (מִנְהָגִים); אֲבָל בְּלָאו הָכֵי, אָסוּר. אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁל חָזוֹן אֵין מַחְלִיפִין לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת, כִּי אִם הַכֻּתֹּנֶת לְבַד (מָרְדְּכַי הל' תִּשְׁעָה בְּאָב וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ"ד דְּתַעֲנִית וַאֲגֻדָּה וְרוֹקֵחַ); אֲבָל פּוֹרְשִׂין פָּרֹכֶת שֶׁל שַׁבָּת, אִם לֹא שֶׁאֵרַע ט' בְּאָב בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה, שֶׁאָז אֵין פּוֹרְשִׂין פָּרֹכֶת שֶׁל שַׁבָּת. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נִשּׂוּאִין בְּשַׁבַּת נַחֲמוּ, מֻתָּר לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת בְּשַׁבָּת שֶׁל חָזוֹן (מַהֲרִי"ל).}

סעיף ב - מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד הַתַּעֲנִית מְמַעֲטִים בְּמַשָּׁא וּמַתָּן וּבְבִנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה, כְּגוֹן בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ אוֹ בִּנְיָן שֶׁל צִיּוּר וְכִיּוּר, וּבִנְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה, כְּגוֹן אַבּוּרְנְקֵי שֶׁל מְלָכִים שֶׁנּוֹטְעִים לְצֵל לְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלּוֹ אוֹ מִינֵי הֲדַס וּמִינֵי אֹהָלִים; וְאִם הָיָה כָּתְלוֹ נוֹטֶה לִפֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שֶׁל שִׂמְחָה מֻתָּר לִבְנוֹת {וּלְצֹרֶךְ מִצְוָה הַכֹּל שָׁרֵי (רַ"ן ספ"ק דְּתַעֲנִית);} וְאֵין נוֹשְׂאִים נָשִׁים וְאֵין עוֹשִׂין סְעֻדַּת אֵרוּסִין, אֲבָל לֵאָרֵס בְּלֹא סְעֻדָּה מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ בְּט' בְּאָב עַצְמוֹ מֻתָּר לֵיאָרֵס, שֶׁלֹּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר. {הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר שֶׁאֵין נוֹשְׂאִים מִי"ז בְּתַמּוּז וָאֵילָךְ, עַד אַחַר ט' בְּאָב (מִנְהָגִים).}

2.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא סעיף יז

טוֹב לִזָּהֵר מִלּוֹמַר שֶׁהֶחֱיָנוּ בֵּין הַמְּצָרִים עַל פְּרִי אוֹ עַל מַלְבּוּשׁ, אֲבָל עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן אוֹמֵר, וְלֹא יַחְמִיץ הַמִּצְוָה {וְכֵן בִּפְרִי שֶׁלֹּא יִמְצָא אַחַר ט׳ בְּאָב, מֻתָּר לְבָרֵךְ וּלְאָכְלוֹ בֵּין הַמְּצָרִים (בִּנְיָמִין זְאֵב סי׳ קס״ג וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי״ל).}

3.    שו"ת מהרי"ל סימן לא 

ולברך שהחיינו בין המצרים כתוב בספר חסידים דלא. ונראה לע"ד כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פירי או מלבוש, אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה, וצ"ע

4.    ספר חסידים (מרגליות) סימן תתמ 1140-1217

יש חסידים מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לט' באב כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין י"ז בתמוז לט' באב, א"ל החכמים היה לכם לברך שהחיינו כשראיתם אותו כר' יהודא כשראה קרא חדתא ואלו אמרו לא כי אלא כשאכלו.

5.    ספר חסידים (מרגליות) ברית עולם ושומר הברית סימן תתמ - חיד״א

שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז וכו'  - בשבתות שבינתים ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן חיים שאל סי' כ"ד. ובדברי רבינו אפשר לפרש דמ"ש ברישא יש חסידים וכו' כונתו דהחסידים האלה אפילו בשבת לא היו מברכים וכדברי רבינו האר"י זצ"ל אח"כ כתב דיש מברכים בשבת. ומ"ש בחיים שאל סי' הנז' דס' החסידים כתב דיאמרו בשבת לישנא קייטא היא וכוונתי לומר דהזכיר סברא זו דיש מברכין.

6.    ספר הרוקח הלכות אירוסין ונישואין סימן שנה 1160-1230

מִנְהָג שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין בֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת לְפִי שֶׁיָּמִים אֵלּוּ עֲלוּלִים שֶׁנָּפַל מַגֵּפָה בְּתַלְמִידָיו שֶׁל ר' עֲקִיבָא. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹשְׂאִים עַד רֹאשׁ חָדָשׁ אִיֵּר וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ נִמְנָעִין.

R. Elazar of Worms (the Rokeach)  was born in Magentzia circa (1160 -1230) . .. In Shpera he was educated in the hidden Torah by his relative R. Yehuda HaChassid,

7.    ספר שבלי הלקט סדר פסח סימן רלה 1210-1275

ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר לאחר פסח עד ל"ג לעומר וכן יש נוהגין שלא לישא נשים בין פסח לעצרת לפי שהימים עלולין הן שנפלה מגפה בתלמידי ר"ע.

R. Zedakiah ben R. Avraham Ha - Rofe born in Rome ca. 1210. During his youth he studied in Wurzberg, Germany, with students of R. Samson of Sens. During this period he recorded customs and collected halachic rulings of French and German Torah scholars. 

8.    ט"ז אורח חיים סימן תקנא סעיף יז

וכן בפרי שלא ימצא כו'. - ונראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו ושמעתי סברא זו בשם הרב מהו' יוסף כ"ץ מקראקא ויש ראי' לזה ממ"ש התו' פרק א"מ הביאה ב"י בסי' תקמ"ט דשרי לכתו' כל דבר השייך לב"ד בח"ה דהוי דבר האבוד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד כו' ואם בצרכי הגוף הקילו בסברא זו בצרכי גבוה לעשות ברכה במכ"ש שמחשש זה ימהר לקיים כ"ז שיוכל לקיים ובס"ח סימן תתמ"ג התיר לברך שהחיינו בשבת:

9.    מגן אברהם סימן תקנא ס"ק מב 

מלומר שהחיינו – ובשבת שרי (מט"מ בשם ס"ח ולבוש) ובכתבי האר"י אסר אפי' בשבת ונ"ל דאם חל י"ז בתמוז בשבת ונדח' מותר לכ"ע ועס"ד וטעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו:

10.ביאור הגר"א אורח חיים סימן תקנא סעיף יז 

טוב כו'. חומרא יתירא היא דאינן חמורים מאבל יום המיתה ואמרינן בפ' הרואה א"ל מת אביו כו' ודוקא בדאיכא אחר בהדיה הלא"ה מברך שהחיינו אף שהמ"א דחק עצמו אינו כלום וע"ל סרכ"ג ס' ב':

אבל על פדיון כו'. כמ"ש במכילתא פ' בא והביאו רש"י במגילה ו' ב':

וכן בפרי כו'. כמו שכת' בירושלמי עתיד ליתן את הדין כו' ר' אליעזר הוה כו' ופי' בפרי חדש לענין שהחיינו:

11.  רש"י מסכת מגילה דף ו עמוד ב ד"ה אין מעבירין

אין מעבירין כו' - משבא לידי אקדים לעשות, דהכי תניא במכילתא ושמרתם את המצות - אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה.

12.  תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד הלכה יב

רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי כֹהֵן בְּשֵׁם רַב. אָסוּר לָדוּר בְּעִיר שֶׁאֵין בָּהּ לֹא רוֹפֵא וְלֹא מֶרְחָץ וְלֹא בֵית דִּין מַכִּין וְחוֹבְשִׁין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. אַף אָסוּר לָדוּר בְּעִיר שֶׁאֵין בָּהּ גִּינּוֹנִיתָא שֶׁל יָרָק. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי כֹהֵן בְּשֵׁם רַב. עָתִיד אָדָם לִיתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל כָּל מַה שֶׁרָאָת עֵינוֹ וְלֹא אָכַל. רִבִּי לָעְזָר חֲשַׁשׁ לְהָדָא שְׁמוּעָתָא וּמַצְמִית לֵיהּ פְּרִיטִין וַאֲכִיל בְּהוֹן מִכָּל מִילָּה חָדָא בְשַׁתָּא.

13.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא סעיף א

אפילו בשבת של חזון ^(ה) אין מחליפין ללבוש בגדי שבת,...אבל פורשין פרוכת של שבת, אם לא שאירע ט' באב בשבת ונדחה, שאז אין פורשין פרוכת של שבת.

14.  באור הגר"א אורח חיים סימן תקנא סעיף א

אפילו כו'. זהו חומרא בעלמא אף אם היה אסור בכיבוס מר"ח הא התירו לכבס משום כבוד השבת ולחד מ"ד אפילו בט"ב עצמו ולא יהא חמור מט"ב שחל בשבת שאף אכילה דחמיר אמרו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת כו' וז"ש ומי שיש לו נשואין כו': אם לא כו'. משום בצע אמרתו ולחומרא בעלמא:

15.  באור הגר"א אורח חיים סימן תקנח סעיף א

מפני כך כו'. ירושלמי שם בתשיעי הציתו את האור ובעשירי נשרף ריב"ל ציים תשיעי ועשירי ר' אבין ציים תשיעי ועשירי ר' לוי ציים תשיעי ולילי עשירי וז"ש ויש מחמירין כו' וכ"ז חומרא אבל מדינא מותר מיד אף דברים שאסור בשבת שחל ט"ב בתוכה כמ"ש מר"ח ועד התענית ושם כיצד חל להיות בא' בשבת כו' ובתוספתא עבר ת"ב מותרין בכולם ובירושלמי שם ר"י בן אלעזר מן דהוה ט"ב נפיק הוי מכריז פתחין ספריא מאן דבעי ספר:

16.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנג סעיף ב

ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כ"א בדברים המותרים בתשעה באב;  

17.  באור הגר"א אורח חיים סימן תקנג סעיף ב

ונהגו כו'. משום שמחה כמ"ש בסי' תקנ"ד ס"א וחומרא יתירה היא דהא אינו נוהג שום דבר מדברים הנוהגים בט"ב רחיצה כו' כנ"ל:

18.משנה ברורה סימן תקנא ס"ק צח 

(צח) טוב ליזהר מלומר שהחיינו - אף על גב דאפילו אבל מברך שהחיינו מ"מ ימים אלו כיון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות אין כדאי לומר שהחיינו לזמן הזה. והגר"א בביאורו חולק ע"ז וכתב דהוא חומרא יתירא וכן הט"ז מפקפק בזה וע"כ בשבת אין להחמיר בזה דבלא"ה [צט] הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת:

19.משנה ברורה סימן תצג ס"ק ב 

(ב) מפני שבאותו זמן וכו' - ר"ל ואין ראוי להרבות בשמחה [טור]. ומ"מ אם נזדמן לו איזה ענין שצריך לברך עליו [ב] שהחיינו יברך: 

20.משנה ברורה סימן תקנא ס"ק צט 

(צט) על פרי או על מלבוש - וממילא לא יאכל הפרי ולא ילבש הבגד. וכתבו האחרונים דאשה מעוברת מותרת לאכול פרי בלא שהחיינו דשמא תתאוה ויגרום נזק לה ולולד. וכן חולה ג"כ מותר שהפירות פותחין לו תאותו לאכול דברים טובים ובמקום חולי לא קבלינן עלן:

21.שערי תשובה סימן תקנא ס"ק [לח] 

וכתב בר"י בשם מהר"י בן נעים בתשו' כנה"ג וכנה"ג הסכים עמו שאם בין המצרים לקח פרי חדש ובירך עליו ברכת הפרי אז יברך ברכת שהחיינו ג"כ ע"ש ובר"י דקדק כן גם מס' הכוונות דכל שהוא צריך לאכול הפרי כגון הכא שבירך ברכת הפרי יברך שהחיינו גם כן אך בהגהת מהר"י צמח כת"י כתב סיפר לי בנו של הר"ב ז"ל מ"ו שמואל נר"ו כי הוא זוכר שפעם אחת היו חכמי הדור אוכלים בשלחן אביו והפציר בו לאכול פרי חדש ואכל אותו בלא ברכת שהחיינו וק"ק דבס' הכוונות משמע להיפך עכ"ל ומ"ש בשם מהר"י צמח הוא נדפס ג"כ בפע"ח דפוס קאריץ והמעיין יראה שיש ליישב הלשון דה"ק שיש ליזהר שלא יאכל פרי כדי שלא יצטרך לברך שהחיינו כו' ר"ל שאז נצטרך מן הדין לברך וכיון שלא יהיה רשאי לברך יזהר מלמנוע מלאכול ע"ש וע"ש עוד בשם מהר"י ותשו' כנה"ג שמי שאכל פרי חדש בין המצרים ולא בירך שהחיינו שחשב דאסור לברך (ולפי מ"ש בשם מהרח"ו קושטא הכי הוא) אז אחר בין המצרים יאכל פרי אחר חדש ויברך עליו שהחיינו ויכוין לפטור גם אותו פרי ע"ש:

22.ברכי יוסף אורח חיים סימן תקנא: יא.

י"ז בתמוז שחל להיות בשבת ונדחה, כתבו האחרונים שמותר לברך שהחיינו. וכ"כ מהר"ם זכות בתשובה כ"יו וז"ל, הן בזאת צדקה אענך במה שאמרת לברך שהחיינו ביום י"ז בתמוז שחל ביום שבת קדש, כי אפילו בין המצרים הגמורים היתה הסברא רווחת שבכל השבתות שבינתיים ראוי לברכה, דקי"ל אפי' בט' באב שחל להיות בשבת שמעלה על שלחנו כסעודת שלמה, ואי לאו דמרן האר"י זלה"ה כתבו, היינו מברכין והבו דלא לוסיף עליה, עכ"ל. אבל הרב כנה"ג בתשובה א"ח ח"ב סי' ע' כתב דלנוהגין שלא לומר שהחיינו בשבת אסור גם בי"ז שחל להיות בשבת, ע"ש. ודעתי הקצרה הוא כמותו.

23.שו"ת יחוה דעת חלק א סימן לז 

שאלה: האם מותר לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש בשבתות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, או לא? 

תשובה: המקור למניעת ברכת שהחיינו בימי בין המצרים, בספר חסידים (סימן תת"מ), שכתב בזו הלשון: …

ולענין הלכה למעשה נראה שבהיות שאין דבר זה אסור מדין התלמוד, ורק החסידים הקדמונים היו נמנעים מזה, כמו שכתבו בספר חסידים והכל בו, וגם מרן השלחן ערוך כתב זאת בלשון טוב להזהר, ולא בלשון איסור, ומשמע שדעתו שאין בזה אלא חומרא בעלמא, (וכ"כ המג"א סי' תקנ"א ס"ק כ"א, ובמחצית השקל שם), לכן אין להחמיר בזה בשבתות שבתוך ימי בין המצרים, הואיל ויש בזה משום מצות עונג שבת, 

…ומרן החיד"א עצמו בשו"ת יוסף אומץ (סי' נ"ו) הביא מעשה רב שהרב הגדול מהר"ח ויטאל, תלמיד האר"י ז"ל, אכל פרי חדש בשבת שבתוך ימי בין המצרים.

…אבל נראה שהעיקר כדברי האחרונים הנ"ל שמתירים לברך שהחיינו בכל אופן בשבתות שבינתים, בין על פרי חדש, ובין על בגד חדש, ובפרט כשיש צורך בדבר משום כבוד שבת. אולם לאחר ראש חודש אב שממעטים בשמחה, אין ללבוש בגדים חדשים אף בשבת, לפי מה שכתב הרמ"א בהגה /א"ח/ (סי' תקנ"א סעיף ו'). ואף לפי דעת מרן השלחן ערוך שם שיש להקל, ואין איסור ללבוש בגדים חדשים רק בשבוע שחל בו תשעה באב, וכמו שכתב המגן אברהם שם, ס"ק כג, וכן כתב הגאון מהר"י עייאש בס' מטה יהודה שם, מכל מקום נכון להחמיר בזה אף לדידן. והשי"ת יהפוך לנו את ימי בין המצרים לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

24.ספר המנהגים (טירנא) הגהות המנהגים חודש תמוז 

(נה) בין המצרים נמנעו מלברך שהחיינו על שום פרי, וכן איתא בספר חסידים (סי' תת"מ) והביאו מהר"י מולין בתשובותיו (סי' ל"א), ועי"ש, ונראה לע"ד כגון מילתא דאפשר לדחויה כגון פרי או מלבוש, אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או את הברכה וצריך עיון, מתשובת מהרי"ל (שם).

25.בית יוסף אורח חיים סימן תקנא 

יז מצאתי בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' לא) לברך שהחיינו בין המצרים כתוב בספר חסידים (סי' תתמ) דלאונראה לעניות דעתי כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פרי או מלבוש אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה עכ"ליא:

26.לקט יושר חלק א (אורח חיים) עמוד קז ענין א 

העתקתי ממהר"י אוברניק שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, דרש שמר"ח אב ואילך אסור ליסע על יריד, ואפילו אם יש יריד בעירו אסור ליקח ולמכור דרך משא ומתן דבר שאינו צורך לפי שעה. ואסור לתן לגוי בגד ישן לתקנו מר"ח אף על פי שאין לו בגדים. והתיר לקנות כלים חדשים כגון כפות וקערות אף על פי שכתוב באו"ח אסור לתקן בגדים חדשים. ואוסר לקנות מנעלים חדשים מר"ח עד אחר ט' באב כדי להלביש לשבת נחמו. ועשה שהחיינו על הפירות עד אחר י"ז תמוז, אפילו אחר ר"ח אם בא לו דבר חשוב שחביב עליו, ואמר משום דאין מעבירין על המצות. וגם אינו יכול לאכול סעודה בלא פירות, ואמר ב' דעות כתוב בס' החסידים אחת אמר' שאין לעשות שהחיינו משום דאינה שייך לומר זמן על זה המועד, ואחת אמר' שיש לעשות זמן, משום דכתיב כל אשר שאלו עיני.

SEFER LEKET YOSHER - Rabbi Joseph ben Moses was born in 1423 in Hoechstadt, Bavaria, He studied under Rabbi Jacob Weil, Rabbi Judah Mintz, and Rabbi Joseph Colon, although his principal teacher was Rabbi Israel Isserlein. R. Joseph's biography of Rabbi Isserlein, Leket Yosher, is a compendium of vignettes, notes, customs, responsa, etc., about his beloved teacher. He died ca. 1490.

27.ט"ז אורח חיים סימן רכז 

איתא בירוש' פ"י יוחסין ישמעו ענוים וישמחו א"ר בון עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראה מיני מגדים ולא אכל ר"א הוה מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מילי חדש ע"כ. וכ' בתשב"ץ הטעם כדי להרבות בברכות: 

28.תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת קידושין פרק ד הלכה יב

רַבִּי חִזְקִיָּה רַבִּי כֹּהֵן בְּשֵׁם רַב אָסוּר לָדוּר בְּעִיר שֶׁאֵין בָּהּ לֹא רוֹפֵא וְלֹא מֶרְחָץ וְלֹא בֵּית דִּין מַכִּין וְחוֹבְשִׁין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בִּי רַבִּי בּוֹן אַף אָסוּר לָדוּר בְּעִיר שֶׁאֵין בָּהּ גִּינוּנִיתָא שֶׁל יָרָק. רַבִּי חִזְקִיָּה רַבִּי כֹּהֵן בְּשֵׁם רַב עָתִיד אָדָם לִיתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל כָּל שֶׁרָאַתָּ עֵינוֹ וְלֹא אָכַל. רַבִּי לֵעזֶר חָשַׁשׁ לְהָדָא שְׁמוּעֲתָא וּמַצְמִיחַ לֵיהּ פְּרִיטִין וְאָכִיל בְּהוֹן מִכָּל מִילָה חֲדָא בְּשָׁתָא.

29.שער הכוונות - דרושי חג השבועות דרוש א

ענין בין המצרים והם כ"א ימים שבין י"ז לתמוז עד תשעה באב מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלו הימים ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית וטעם היות זה אחר חצות היום הוא כי אז הוא התעוררות הדינין בסוד כי ינטו צללי ערב אשר לסבה זו נשרף ההיכל אחר חצי היום ודבר זה עושה תועלת גדול' בנפש האדם וענין חצות הלילה אין צורך להזכירו כי אפי' בכל שאר הלילות צריך להתאבל על החורבן ומכ"ש בלילות בין המצרים שצריך להוסיף בבכי' ועליו נאמר שמחו את ירושלם כו' כל המתאבלים עליה:

גם צריך ליזהר ולהמנע מלאכול בימים ההם שום פרי חדש ושלא ללבוש שום לבוש חדש כדי שלא יצטרך לברך עליו ברכת שהחיינו וכמו שנזכר ענין זה בספרי הפוס' האחרוני' וענין זה נוהג בשבתות ובר"ח אב:

 שו"ת עטרת פז חלק א כרך ג - אבן העזר, הערות סימן ג הערה ב 

ויש לציין עוד, דהנה רבינו החיד"א בס' עין זוכר (מער' א אות עט ד"ה ולכל הדברות וכו', דף כז ע"ב בדפו"ח) כתב. ולכל הדברות ולכל האמירות מבין ריסי עיני הגהות מימוניות ומרן ניכר דלא ראו ספר חסידים, הגם דלפי מה שכתבנו הוא ענין מחודש, שמועה זו נאה אשר לא כתוב בספר, מ"מ אי הוו חזו ליה הוו מייתי ליה וכו', והוסיף וכתב שם בסוף דבריו בחצאי לבינה "ומיהו כעת לא אתיא זכירה אם מרן והגהמ"י מזכירין ספר חסידים". עכ"ל. יעו"ש. ומדבריו אלו של רבינו החיד"א חזינן דעלה ונסתפ'ק האם מרן ז"ל ראה את ספר חסידים, ובפשטות אין להביא ראיה מדברי מרן דהכא בב"י (אבה"ע סימן ט) דחזינן שהזכיר את דברי ספר חסידים הנ"ל בענין קטלנית, כי הנה המעיין יראה דכל מה שהזכיר מרן את דברי ספר חסידים, לאו מתוך ספר חסידים גופיה הוא מזכיר אלא הכל הוא בשם מהרא"י בתרומת הדשן שהביא את דברי ספר חסידים. ולעולם אפשר דלא אתא לידיה דמרן ספר חסידים גופיה. והיינו הך נמי דמרן בב"י לא הזכיר את דברי ספר חסידים דסימן תסא וסימן תעח שמבואר בדבריו דס"ל כמ"ד מעיין גורם, ולא הזכיר מרן בדבריו אלא רק את דברי הפוסקים דס"ל מזל גורם. [ובאמת אנו מוצאים כיו"ב בכמה דוכתי שכשמרן מזכיר בב"י את ספר חסידים הוא מזכירו בשם אחר ספר שהביאו, ולדוגמא עי' בית יוסף אורח חיים (סימן תנה ד"ה כתב המרדכי) שכתב, כתב המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקצג) מעשה אירע בפסח שחל להיות באחד בשבת וגם נפלה התקופה בלילה שלפניו ואף על פי כן לא חשו ולשו במים השאובים בלילה, וכתב רבינו יהודה החסיד (עי' ספר חסידים סי' תתנא) דאין להקפיד דכתיב (קהלת ח ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. ע"כ. וכן בבית יוסף אורח חיים (סימן תקנא ד"ה מצאתי בתשובה) כתב, מצאתי בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' לא) לברך שהחיינו בין המצרים כתוב בספר חסידים (סי' תתמ) דלא, ונראה לעניות דעתי כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פרי או מלבוש וכו'. ע"כ. וכן בבית יוסף יורה דעה (סימן קלט ד"ה וכתבו עוד) ובשם רבי יהודא חסיד (ספר חסידים סי' רמט ותכט) שמעתי שאפילו מחק ספרי העבודה זרה עד שאין רישומן ניכר אפ"ה לא יכתוב עליהם וכו'. ע"כ. וכן בבית יוסף יורה דעה (סימן שמג ד"ה אין שואלין) כתב, וכתוב בכתבי מה"ר איסרלן (תרוה"ד פו"כ) סימן כ"ה בספר חסידים (סי' תשמ - תשמא) נמצא דאין שואלים בשלום כשיש שם מת בעיר עד לאחר קבורה וכו'. ע"ש. וא"כ חזינן מכולי האי דוכתי דכל היכא שמרן הביא את ספר חסידים בשם איזה מאן דאמר הביאו, ודבר ה' בפיהו אמת דרבינו החיד"א שמרן ז"ל לא ראה את ספר חסידים]. וק"ל.

ועכ"פ יש לומר דאף אם נימא דמרן ז"ל לא ראה את ספר חסידים על אף שרובם של ספרי הראשונים היו מצויים אצל מרן בכת"י, וכמש"כ רבינו החיד"א בס' מחזיק ברכה חיו"ד (סי' פז סק"ח) דמרן ז"ל אשתכחו באמתחתיה רוב ספרי הראשונים בכת"י וכידוע, וכאשר כתב כיו"ב נמי בספרו ברכ"י חאו"ח (סי' קנח סק"ג) ועוד, מ"מ הא לא הוה בידיה. מ"מ יש לומר דהרמ"א ז"ל אכן ראה את ספר חסידים, דהרי ספר חסידים נדפס לראשונה בבולוניא בשנת יפר"ח (חצר לפ"ק) ע"י אברהם בר משה הכהן, (וכאשר מובא בריש ספר חסידים הוצאת הגר"ר מרגליות בתולדות ר"י החסיד עמוד ז יעו"ש ובהערות אות נב. ע"ש). ומשה - הוא רבינו הרמ"א ז"ל - עלה אל האלוקים בשנת של"ג וכמ"ש רבינו החיד"א בשם הגדולים ח"א (מער' מ אות צח) ד"ה ועתה וכו', [וראה בהגהות "מנחם ציון" בס' שם הגדולים (שם אות נח) שכתב להעיר כי זה טעות, וצ"ל דנפטר בשנת של"ב וכאשר ראה כן חרות בעט ברזל על מצבת הרמ"א ז"ל ואבן מקיר תזעק וכו'. יעו"ש]. איך שיהיה אם ספר חסידים יצא לאור בשנת חצ"ר קרוב להניח ששלטה בו עין קודשו של הרמ"א וראה בו, וממילא כאמור אפשר לומר שמקורו כאן בי"א שהביא בשו"ע אבה"ע הוא מספר חסידים. ואף על גב שגם מרן ז"ל עלתה נשמתו למרום בזמן הסמוך לזה בשנת של"ה וכמו שהביא רבינו החיד"א בשה"ג ח"א (מער' י אות קסה). יעו"ש. מ"מ שמא כשכתב מרן את חיבוריו דהוה זמן טובא ודם לכן עדין לא נדפס ס"ח זה, ורק אחר שכבר גמר מרן את כתיבת חיבוריו ראה את ס"ח. משא"כ הרמ"א שנתאחר מעט בהדפסת הגהותיו, הביט משה ומחזה שדי יחזה בדברי ספר חסידים. כי הנה מרן סיים לכתוב ולהדפיס את ספר הב"י בשנת ה' ש"ב, ואת השולחן ערוך סיים מרן לכתוב בשנת שט"ו, ואת חחו"מ בשנת שכ"ג והדפיסו בשנת שכ"ו (עי' בס' תולדות ר"י קארו עמוד לז ועמוד צה. יעו"ש). ונראה שאת שו"ע אבה"ע כתב מרן בשנת ה' שי"ז לערך עי' היטב בדברי מרן בשו"ע אבה"ע (סי' קכז סי"ג). יעו"ש. ואולם הרמ"א הדפיס את הגהותיו לשו"ע בחייו בשנת של - שלא, ועי' בזה באורך בקובץ התורני זכור לאברהם שנת תש"ן (עמוד יט), ובמה שעמד שם הרב הכותב לבאר ולדייק עוד מתשובות הרמ"א (סי' קלא אות ג, וסי' קלב אות ז), דהרמ"א לא הדפיס בחיים חיותו בשנה הנ"ל אלא רק את הגהותיו לשו"ע או"ח בלבד, ולא לכל ד"ח השו"ע, דהשאר לא נדפסו אלא רק אחר פטירתו. יעו"ש. עכ"פ אכן עולה דהרמ"א לא הדפיס להגהותיו אלא סמוך לפטירתו. וק"ל. וא"כ שוב אפ"ל כדאמרינן לעיל, שהרמ"א שנתאחר בהדפסת הגהותיו וראה אז את ס"ח, ממילא מקור דבריו שהביא בשם י"א הנ"ל שפיר הוי מדברי ס"ח הזה דס"ל כי הלכה כמ"ד מעיין גורם. [ושוב נדברתי הלום עם מעלת ידידינו הגאון מוהר"ר יעקב סופר שליט"א, אודות ענין זה אם אפשר לומר דאע"ג דמרן לא ראה את ספר חסידים מ"מ הרמ"א ז"ל כן ראהו, ואמר לי דאכן אפשר מאוד לומר כן, מפני שספר חסידים במלכות אשכנז הוה ושם נדפס ספרו א"כ הרמ"א שהיה נמצא באותה מלכות הגיע הספר הזה ושמועותיו לפניו וע"כ ראהו, משא"כ מרן דבמלכות ספרד הוה. והוא דומיא דמש"כ הוא גופיה בספרו ברית יעקב (סימן ב עמוד נא) בשם הפוסקים דלא ימצא בספרי מהרא"י שיביא ספרי וחיבורי גאוני ספרד דמחמת ריחוק המקומות לא הגיעו אליו חיבורי גאוני ספרד ולא נתפשטו במקומו. וכן להיפך מצינו לגאון מהר"י בן חביב שהיה ממגורשי ספרד שכתב בתשובתו שנדפסה בשו"ת זרע אנשים (סי' מג) שכל זמן היותו מתגורר במלכות ספרד לא ידע ולא שמע מספר תרומת הדשן כל עיקר, ורק אחר הגירוש שגלה ונטלטל והגיע למלכות שאלוניקי נודע לו מספר תרמת הדשן. יעו"ש בדבריו. וא"כ הכ"נ יש לומר לגבי ספר חסידים שנתחבר ונדפס במלכות אשכנז, ולכן לידי הרמ"א הגיע ולידי מרן לא הגיע]. ומ"מ בנוסף לכל הנה י"ל בנידון דידן דאפילו נימא דאף הרמ"א לא ראה את ספר חסידים, מ"מ הרי מהרא"י בתרומת הדשן הנ"ל (סי' ריא) כתב להדיא "ובספר חסידים משמע דסבירא לן דמעיין גורם", וא"כ איכא למימר דהרמ"א שהביא את הי"א הזה נתכוין שפיר על ס"ח ואף על גב שלא ראהו מ"מ ראה את דעתו של ס"ח בדברי מהרא"י בתרומת הדשן. וק"ל.

Please note the Gemara is unaware of a prohibition of saying Shechiyani during the 3 weeks. The source is in the Sefer Hasidim, and even there is not necessarily meant to be normative.

The Shulchan Oruch (who did not see the Sefer Hasidim – see Beit Yosef where he cites the Maharil who in turns cites the Sefer Hasidim) does not prohibit saying the beracha – rather writes “it is good to avoid it”.

The students of the Arizal are particularly strict. The Mishna Berura allows the beracha on Shabbat (which is the second custom cited by the Sefer Hasidim). The Vilna Gaon rejects the existence of any prohibition whatsoever, as it is against the Gemara –and call it an “excessive chumra”. The taz also seems to reject the custom.

31.שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא

שבוע שחל בו תשעה באב, (כ) אסורים יא [יב] לספר (כא) יב ולכבס, …. הגה: * ואנו נוהגין להחמיר בכל זה מתחלת ר"ח (כט) עד אחר התענית, אם לא לצורך מצוה, כגון אשה הלובשת לבנים (ל) מותרת לכבס וללבוש לבנים ולהציע תחתיה (רוקח וא"ז), אבל יג בט' באב עצמו לא תלבש לבנים (לא) רק לובשת חלוק בדוק ויפה (הגהות שערי דורא). * (לב) יד וכן לכבוד שבת לובשים כלי פשתן (לג) ומציעין לבנים כמו בשאר שבתות. ואסור ליתן כלים לכובסת אינה יהודי (לד) [יז] לכבס טו מראש חודש ואילך, אבל קודם ר"ח מותר לתת, אף על פי שכובסת (לה) אחר ראש חודש (תוספות פ"ד דתענית ומהרי"ל). 

32.ב"ח אורח חיים סימן תקנא 

והנה לאשר רוב דיני תשעה באב הם מנהג שנהגו רוב ישראל ועיקרי הדינים לא נודעו ביניהם ומפני זה נשתבשו ההמון במקצתם להחמיר או להקל שלא כדין על כן ראיתי לכתוב תחלה עיקר הדין כדמות הקדמה למה שיבוא אחר זה:…אבל בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסרו לספר ולכבס וסמכום על המקרא שאמר (הושע ב יג) והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה ויליף (תענית ל א) טעמא מדכתיב ושבתה לאסור השבת שחל תשעה באב להיות בתוכה ומשום הכי אסרו דוקא לספר ולכבס מפני שהוא מלאכה לצורך תענוגי הגוף שבזה מראים קצת אבלות שכשעוסקים בתספורת וכביסה נראים כאינם חוששין להתאבל על החורבן אבל אכילת בשר ושתיית יין ורחיצת חמין וסיכה וכו' שהוא שומר הבריאות

33.שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שמח 

ואי גלח עצמו ביום ראשון לכאורה הי' נראה דאסור לחזור ולגלח בתוך ימי המשתה מטעם שכ' מג"א סי' תקנ"א סקי"ד דאפי' לכבוד שבת אסור לספר מפני שבלא"ה אין אנו נוהגין לספר בכל שבוע ומכ"ש הכא שכבר ספר עצמו ביום חתונתו ועדיין לא עברו עליו ז' ימים ומ"מ נ"ל דאם מצטער או מנוול בזה אין להחמיר דבלאה"נ נ"ל עיקור דהמג"א וכל הפוסקים לא מיירי רק מתספורת הראש אבל מתספורת הזקן הנהוג עכשיו ומצער הרבה ומנוול אותן מאוד מזה לא דברו ולא עלה על לבם

34.ערוך השולחן אורח חיים סימן תקנא סעיף טז 

ודע דאע"ג דכיבוס אין אנו מחמירין רק מר"ח אבל תספורת אנו נוהגין לאסור מי"ז בתמוז משום דתספורת אינו שכיח ככיבוס ולכן בט' ימים לא יהא ניכר איסורו ולכן מאריכין אותו מן י"ז בתמוז ואחר ט' באב מיד מותרין לספר ולכבס ואף על פי שיש בגמ' מי שאוסר בשבוע שחל ט"ב בין לפני ט"ב ובין לאחר ט"ב לא קיי"ל כן ומיד בעשירי מותר בכל דבר ונראה שיש להמתין בעשירי עד אחר חצות כמו באכילת בשר שיתבאר בסי' תקנ"ח:

סעיף לא- תספורת שאסרו חכמים בשבוע שחל ט"ב ולדידן מן י"ז בתמוז אחד ראשו ואחד כל שיער שבו אסור ובשפה של הזקן כל שמעכב האכילה מותר

35.שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן ל 

אבל ימי הספירה מצד עצמם אינם נחשבים לימי פורענות חס ושלום, אדרבה, כתב הרמב"ן (בפרשה אמור), שקדושת ימי הספירה כימי חול המועד. וראה עוד בזוהר הקדוש פרשת שמות (דף י"ב ע"א), ופרשת שלח לך (דף קע"ד ע"א). ומטעם זה הסכימו גדולי האחרונים שאע"פ שאין לברך שהחיינו בימי בין המצרים, כמ"ש בש"ע /א"ח/ (סי' תקנ"א), מכל מקום מותר לברך שהחיינו בימי הספירה על פרי חדש שמתחדש משנה לשנה, וכמו שפסק הגאון רבי יצחק למפרונטי בספר פחד יצחק, והובא להלכה בספר עקרי הד"ט (סימן כ"א אות י"ז), והעיד, שכן המנהג בגלילותיו.

דף על הדף מסכת ברכות דף נט עמוד ב  בגמ': מת אביו והוא יורשו בתחילה אומר וכו' ולבסוף הוא אומר וכו'.

הנה מבואר כאן בגמרא שאפשר לברך ברכה בזמן אבילות. ובאמת הגר"א בהגהותיו לשו"ע ^{(או"ח סי' תקנא סי"ז)} הקשה על הסוברים דאין לברך שהחיינו בזמן אבילות מהגמ' דכאן. וכתב שם לחלק בין אבילות דיחיד לאבילות דרבים ע"ש.

והנה בתשו' בנימין זאב (סי' קסג) כותב: "מצאתי בספר האגודה בברכות פרק כיצד מברכין, משום ספר כלבו, דיש מספקין אם יש לברך זמן על פירות שבירכו בין י"ז לתמוז לט' באב, אם יכולין לברך עליהם אחר ט' באב, כי החסידים אינם רוצים לאוכלן, וטעמא שאין רוצים לומר בזמן אבל וצער שהחיינו לזמן הזה" עכ"ד.

וכותב הגר"צ בן יעקב שליט"א בקובץ בית אהרן וישראל (שנה י' קו' ה ע' עז): ומדברי הבנימין זאב נראה על פניו, שעיקר טעמא שאין רוצים לברך בזמן אבילות וצער, לא מפני שהזמן הינו זמן שארע בו פורענות, אלא מפני שאינו רוצה לברך בזמן אבילות, והוי דין מיוחד לברכה זו שלא רצו לאומרה בזמן אבילות, כיון שמוזכר בה זמן, אבל האבילות היא הגורמת שלא תאמר. ומביא שם עוד מספר חסידים (סי' תתמ) שכתב וז"ל: "יש מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לתשעה באב, כי אמרו, איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב" ע"כ.

וממשיך הנ"ל וכותב: ולפ"ז אפשר דכן הוא הפשט גם בדברי הספר חסידים "איך נברך שהחיינו וכו' לזמן הזה", דכיון דהוא זמן אבילות לא רצו לברך. וע"כ הביא הספר חסידים את דעת היש מברכין, דהוי השלמה לדעה קיימתא, דכיון דאין רוצים לברך מפני האבילות, א"כ בשבת שאין נוהגים אבילות - מברכים. וע"ע במאמר מרדכי (סי' תקנא ס"ק יד) שכתב "דהם ימי אבל ודאגה וזמן פורענות, הילכך אין ראוי לומר בהם שהחיינו והגיענו לזמן הזה", דארכביה אתרי ריכשי, הן מצד האבילות והן מצד דהוי זמן פורענות. וע"ש עוד שהאריך בענין זה.

במרדכי (פי"ט דשבת) כותב דאין מברכים ברכת שהחיינו בעת מילת הבן. כיון דאית לי' צערא לינוקא. ושהחיינו לא שייך אלא בדבר שמחה כגון מצות פדיון הבן וכדו' עכ"ד. ולכאורה יש להקשות מהמבואר בשו"ע (או"ח סי' רכג) עפ"י הסוגי' דידן, דבעת מיתת אביו והוא יורשו. מברך שהחיינו אף על פי שהוא מקום של צער ג"כ.

ובאמת הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' רמה) דחה את האומר כנ"ל בענין מילה מה"ט וז"ל: ולא ראיתי שנהגו כן (לברך שהחיינו) אפילו גדולים אשר בארץ, ושמא עשו רשות כקרא חדתא, ומפני שראיתי גדולי הדור שלא נהגו לאומרו אני נוהג כן, ואף על פי שזה אינו מספיק כל הצורך שהרי בפדיון הבן תקנו זמן.

ומיהו אין הטעם מחמת דאית ליה צערא לינוקא כמו שאמרת, שלא נאמר טעם זה אלא בברכת שהשמחה במעונו, דבמקום דאיכא צערא לינוקא גם האב מצטער ולא שייך לברוכי שהשמחה במעונו, אבל ברכת שהחיינו אינה תלויה בשמחה אלא תלויה בדבר שמגיע לו תועלת ואפ"ה שמתערב עמו צער ואנחה, שהרי אפילו שמת לו אביו ונפלה לו ירושה אומר שהחיינו, אלא מטעמא דמילתא כתב הרב בעל העיטור, לפי שהיא מצוה המוטלת על בית הדין ואינה כפדיון שמוטל על האב ע"כ. והובאו דבריו בהגהות מימוניות (פ"ג דמילה אות ד) וע"ש מש"כ בזה.

דיוק מענין כתב הגאון ר' שלמה זלמן סנדר כהנא - שפירא זצ"ל בספר הזכרון מנחת ירושלים (ע' פח) מלשון רש"י שכתב כאן בד"ה לבסוף וכו': שכן בשרוהו מת אביו וירשו כלומר הניח נכסים. והוא כותב: לכאורה משמע מלשון רש"י ז"ל, דרק בבשרוהו דהניח נכסים ויורשו, היינו שלא ידע מקודם מנכסים שהניח הוא דצריך לברך הטוב והמטיב, משא"כ בידע מקודם ולא נתחדש לו רק הידיעה ממיתת אביו, אין צריך לברך ע"ז הטוב והמטיב. שו"מ בבאר היטב (סימן רנג ס"ק ז) כתב בשם הלכות קטנות שרצה להוכיח מהשו"ע דכה"ג אינו מברך הטוב והמטיב. [וצע"ג איך משמע כן מלשון השו"ע] וחלק עליו, ובאמת מלשון הט"ז משמע דבכל גוונא מברך הטוב והמטיב.

אך מלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"י מברכות) שכתב אמרו לו כו' וירשתו ולא כתב אם יורשו, משמע דאמרו לו גם זה ומוכח לכאורה כנ"ל. אך י"ל דכונת רש"י על הא דקתני בתחילה כו' ולבסוף כו' על הסדר כתב משום דמיירי שבישרוהו בסדר זה. ובידע מקודם מהנכסים י"ל דאיזה מהם שירצה יקדים וכן י"ל בהרמב"ם עיין שם. ומשו"ה בטור ושו"ע שלא כתבו שבישרוהו מהנכסים לא הזכירו סדר הברכות כמש"כ הרמב"ם.

שו"ר בבאר היטב שם (ס"ק ח) שכתב בשם הלקט, דאם אמרו לו קודם מהנכסים ואח"כ שמת אביו צריך להקדים ברכת הטוב והמטיב. ולענ"ד צ"ע, דגם בזה י"ל דאיזה שירצה יקדים, כיון דבעת שבישרוהו מהנכסים לא הודיעוהו שמת אביו לחוד, ע"י אמירתם השני' יודיעו לו שהנכסים שלו י"ל דשניהם שוים וצ"ע ע"כ.

הלכה שנלמד מבלעם

 הלכה שנלמד מבלעם

הרב ארי דוד קאהן

 

1.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קי סעיף א

בִּשְׁעַת הַדַּחַק, כְּגוֹן שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ; אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּמָקוֹם שֶׁהוּא טָרוּד וְיָרֵא שֶׁיַּפְסִיקוּהוּ; אוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה תְּפִלָּה אֲרֻכָּה, מִתְפַּלֵּל אַחַר ג' רִאשׁוֹנוֹת: הֲבִינֵנוּ, וְאוֹמֵר אַחֲרֶיהָ ג' אַחֲרוֹנוֹת, וְצָרִיךְ לְאָמְרָם מְעֻמָּד; וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל. וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל הֲבִינֵנוּ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב.

2.    מגן אברהם סימן קי ס"ק א

(א) (פמ"ג) בשעת הדחק. או שהשעה עוברת [כ"ה (כנסת הגדולה)]:

3.    פרי מגדים אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קי סעיף א

בשעת. עיין מ"א. שצריך לגמור כל התפלה בזמנה, מ"א [סימן] פ"ט [ס"ק] ד', כבסימן רל"ג סעיף א'.

4.     פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן פט ס"ק ד

שליש. עיין מ"א. הכל זמניות, וצריך לגמור כל התפלה בזמנה, ולא מהני התחלה לבד, וכן קריאת שמע צריך לגומרה כולה בזמנה:

5.    שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קי סעיף א

בשעת הדחק שאי אפשר לו להתפלל שמונה עשרה ברכות כגון שהשעה עוברת או שהוא בדרך וירא שמא יפסיקוהו עוברי דרכים אם יתפלל כל שמונה עשרה ברכות דרך הילוכו או מיושב או מעומד כמו שנתבאר בסי' צ"ד או שעומד במקום שהוא טרוד וירא שמא יפסיקוהו או שלא יוכל להתפלל תפלה ארוכה בכוונה מחמת טרדת דעתו מתפלל מעין שמונה עשרה שהוא תפלת הביננו שכוללת כל י"ג ברכות אמצעיות וחותם בשומע תפלה וצריך לומר לפניה ג' ברכות ראשונות כתקנן ולאחריה ג' אחרונות כתקנן.

6.    משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קי סעיף א

וכתבו [ב] האחרונים דאם רואה שהזמן תפלה עוברת אם יתפלל ארוכה מותר לכתחלה להתפלל הביננו והיינו בימות החמה:

7.    שער הציון סימן קי ס"ק ב

(ב) כנסת הגדולה ומגן אברהם ושאר אחרונים:

8.     משנה ברורה סימן פט ס"ק ה

…וצריך לגמור התפלת י"ח בתוך השליש היום:

9.    ערוך השולחן אורח חיים סימן קי סעיף ה

ודע שיש מי שאומר דכשהשעה עוברת יתפלל הביננו [מג"א סק"א בשם כנה"ג] ומזה נראה דס"ל דאם התחיל בתפלה קודם גמר הזמן של תפלה ונמשכה עד אחר הזמן לא מקרי שהתפלל בזמנו דהא ודאי כונתו שעתה עדיין לא עבר הזמן דאל"כ מאי נ"מ ולכן ס"ל שיתפלל הביננו ויסיים בתוך הזמן אבל כל הי"ח ברכות יסיים אחר הזמן ולענ"ד נראה מתוס' ברכות [ז'. בד"ה שאלמלי] דהולכין אחר ההתחלה ואם התחיל בזמן תפלה מקרי תפלה בזמנה אף על פי שמסיימה לאחר הזמן ע"ש:

10.תוספות מסכת ברכות דף ז עמוד א ד"ה שאלמלי כעסתי

שאלמלי כעסתי לא נשתייר וכו' - ואם תאמר מה היה יכול לומר בשעת רגע. יש לומר כלם. אי נמי מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שעה היה מזיק אפילו לאחר כן.

11.שו"ת ארץ צבי חלק א סימן קכא

...ואמנם שיש מקום למנהג הזה ע"פ שהגיד היהודי הק' מפשיסחא ז"ל למוד זכות על המתחיל להתפלל בזמן תפלה אף שנמשך אחר הזמן חשוב כאלו התפלל כל התפלה בזמנה מדברי התוס' ברכות ז. ד"ה שאלמלי דאם התחיל לקלל באותו רגע אף שגמר אח"כ מזיק וכש"כ במדה טובה מרובה דאם התחיל להתפלל בזמן תפלה וגמר אח"כ דחשיב כאלו התפלל כל השמו"ע בזמנה⁴ עכדה"ק וככה הוא בנ"ד. מ"מ ק' למה לנו להכניס עצמנו בפרצה דחוקה כזה הלא טוב יותר לקיים כל המצו' בזמנה. ונלע"ד דחדא באידך תלי' דמחמת שהי' המנהג לשלוח משלוח מנות באיחור ע"כ הנהיגו כן. דהנה יש פלוגתא בין בעל מנות הלוי ותרה"ד בטעם משלוח מנות בעל מנות הלוי כ' הטעם כדי להרבות אחו' וריעות ובתה"ד כ' כדי שיהי' לו בריוח לסעודת פורים:⁵ והנה הרא"ש כ' דהיום שאין לומדים מתוך ס"ת אין מצו' בכתיבת ס"ת רק בכתיבת ספרים שלומדים מחוכם וכן דעת הש"ך. דאין היום מצו' בכתיבת ס"ת רק בקניית ספרים. הנה דעיקר הוא שיהי' מתקיים תכלית המצו' ואף שגוף המעשה אינה כ"כ בטוב שפיר דמי. וכיון שמנהג העולם שממשיכין סעודת פורים זמן הרבה בלילה נמצא דהמקבל אז משלוח מנות עדיין יוכל לקיים בו סעודת פורים שהרי נמשך אחר התחלת הסעודה כנ"ל וכל שמתקיים תכלית המצוה שפיר דמי. אף שהמעשה אינה בזמנה, ומצינו כזה ביבמות ס"ב. הי' לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר קיים פו"ר אף דהמעשה הי' בפטור דמ"מ נתקיים התכלית של המצו' דשבת בעינן והאיכא:

Rav Arieh Tzvi ben R' Chanoch Hendel Frumer was born in Poland, 5644 (1884). He was a student of Rebbe Avraham Borenstein of Sokatchov, the "Avnei Nezer". He served as rav of several different towns, including Kozieglowy (for which he became known as the Kozieglover The Kozoglover Gaon Rav) , and served as Rosh Yeshivat Sokatchov. After the passing of Rav Meir Shapira, the founder of Yeshivat Chachmei Lublin, he was invited to fill his place as Rosh Yeshivah. He was considered one of the most prominent rabbanim of Poland, and authored a series on the Torah, festivals and the Pesach Haggadah, entitled Eretz Tzvi. However, he was best known for his responsa of the same name, which was first printed in Lublin, 5699 (1399). He was killed in the Holocaust in 5703 (1943)  ““a regular day in Eretz Yisrael contains the same holiness as yom tov sheni shel galuyot in the diaspora”. The Shem Mi’Shmuel appreciated the unique talents of RATF, and invited him to be the Rosh Yeshiva of Beit Avraham at the age of 27^[13]. It was during this period of learning & teaching that RATF published his first work; Siach Ha’Sadeh. In it, RATF dealt with various talmudic topics with central themes of hilchot berachot & tefillah. The work came with laudatory approbations from leading scholars of the time including: Rav Meir Arik,^[14] Rav Yosef Engel^[15] and others.^[16] At the bris of RATF’s first born son, Rabbi Yosef Engel served as the sandak, while RATF himself was the mohel.

12.נפש הרב עמוד קי״ד 

13.משנה אחרונה סימן קי

להתפלל הביננו כשעובר זמן תפילה

[משנ"ב שם] וְכָתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים^כז דְּאִם רוֹאֶה שֶׁהַזְּמַן תְּפִלָּה עוֹבֶרֶת אִם יִתְפַּלֵּל אֲרֻכָּה, מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה לְהִתְפַּלֵּל הֲבִינֵנוּ, וְהַיְנוּ בִּימוֹת הַחַמָּה.

(ו) בספר בתי כנסיות^כח הסתפק האם דווקא כשעובר זמן תפילת שחרית לגמרי דהיינו לאחר חצות היום, או במנחה לאחר צאה"כ, מותר להתפלל הביננו, אבל אם הוא רק בסוף ארבע שעות בשחרית, אין לו להתפלל הביננו, כיון שגם לאחר הזמן הזה עדיין יש לו שכר תפילה, או שגם בזה יתפלל הביננו.

והנה לעיל כתב המשנ"ב^כט בשם המג"א שצריך לגמור כל השמו"ע לפני סוף הזמן^ל, ויש שכתבו^לא שמהדין שהביא כאן המשנ"ב בשם האחרונים יש להוכיח דין זה, שכתבו שאם רואה שעובר הזמן של תפילת שמו"ע, מותר לכתחילה להתפלל 'הביננו', וע"כ כוונתם שעדיין נשאר לו זמן להתחיל השמו"ע, ואעפ"כ כיון שלא יגמור השמו"ע בתוך הזמן, לא יתחיל שמו"ע אלא יאמר הביננו כדי שיוכל לסיימה בתוך הזמן^לב. אך יש מהאחרונים^לג שחלקו על דין המשנ"ב כאן לפי שדעתם שהולכים אחר ההתחלה, ואם התחיל בזמן תפילה מקרי תפילה בזמנה אף על פי שמסיימה לאחר הזמן, וכתבו שכן משמע בדברי התוס' בברכות^לד, ולכן אין לו להתפלל הביננו אלא יתפלל כל השמו"ע כיון שמתחיל בזמן.

14.תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד הלכה א   - ידיד נפש 

מִנַיִין לִנְעִילָה? אָמַר ר' לֵוִי (ישעיה א, טו) גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה. מִכָּאן שֶׁכֹּל הַמַּרְבֶּה בִּתְפִלָּה נַעֲנָה. מַחְלְפָא שִׁיטַתֵּיהּ דְּרַבִּי לֵוִי ^{לכאורה ר' לוי סותר עצמו} תִּמַן אָמַר, ^{ירושלמי ביכורים תחילת פרק ב} ר' אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב פַּפִּי ר' יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְּנִין בְּשֵׁם ר' לֵוִי (משלי יד, כג) בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר, ^{מי שמרבה בתפילה גורע}! ^{ומביא דוגמא} חָנָה ע"י שֶׁרִיבְּתָה בִּתְפִלָּה, קִצְרָה בְּיָמָיו שֶׁל שְׁמוּאֵל, שֶׁאָמְרָה (שמואל א פרק א, כב) וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם. וַהֲלֹא אֵין עוֹלָמוֹ שֶׁל לֵוִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים שָׁנָה, דִּכְתִיב (במדבר ח, כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה, וְהַוְויִּין לֵיהּ חַמְשִׁין וְתַרְתִין ^{ואיך שמואל חי נ"ב שנים}? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי בּוֹן, שְׁתַּיִם שֶׁגְּמָלַתוּ ^{אינם עולים מן המניין. מכל מקום רואים ששיטתו שם שריבוי תפילה גורע} וְכָא אָמַר הֵכִין! ^{וכאן אמר מכאן שכל המרבה בתפלה נענה}! אִי אָמְרָה כֵּן לַיָּחִיד יחיד ^{שמרבה גורע} הֵן לַצִיבּוּר ^{ציבור שמרבים בתפילה, תפילתם נשמעת}. ר' חִיָּיא בְּשֵׁם ר' יוֹחָנָן, ר' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלָפְתָא בְּשֵׁם ר"מ (שמואל א, א, יב) וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה'. מִכָּאן שֶׁכֹּל הַמַּרְבֶּה בִּתְפִלָּה נַעֲנָה. אֵימָתַי הוּא נְעִילָה? רַבָּנַן דְּקֵיסָרִין אָמְרִין אִיתְפָּלְגוּן ^{חכמי קיסריה אמרו שיש בזה מחלוקת בין} רַב וְרַ' יוֹחָנָן. רַב אָמַר בִּנְעִילַת שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם ^{היינו בשקיעת החמה שננעלו שערי שמים בעד השמש שנסתרה} וְרַ' יוֹחָנָן אָמַר בִּנְעִילַת שַׁעֲרֵי הֵיכַל ^{שבמקדש שהיו ננעלות אחר תמיד של בין הערביים בעוד היום גדול} אָמַר ר' יוּדָן אַנְתוֹרְדִיָא, מַתְנִי' מְסַיַּיע לְרַ' יוֹחָנָן ^{שלמדנו בתענית פרק ד} בְּג' פְּרָקִים הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם ד' פְּעָמִים בְּיוֹם בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסָף בְּמִנְחָה וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים ^{וג' הפרקים הם} בְּתַעֲנִיּוֹת, וּבְמַעֲמָדוֹת ^{שהיו אנשי מעמד מתענים מיום שני עד יום חמישי}, וּבְיוֹם הַכִּיפּוּרִים ^{נמצא שתפילת נעילה ביום. ומדייק אם נושאים כפיים בתענית,} אִית לָךְ מֵימַר ^{האם יעלה על דעתך לומר} נְעִילַת שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם בַּיּוֹם? ^{בתמיה! אלא ודאי שנעילה נאמרת בשעת נעילת שערי ההיכל.} אַחוּי דְאִימֵא דְּרַב אֲדָּא הֲוֵה צָיֵּיר גּוּלָתֵיהּ דְּרַב בְּצוֹמָא רַבָּא. אֲמַר לֵיהּ כַּד תֵיחַמִי שִׁמְשָׁא בְּרֵישׁ דִּיקְלֵי תֵּיהַב לִי גּוּלָתֵי דְּנִצְלֵי נְעִילַת שְׁעָרִים ^{לעיל אמר דנצלי דמנחתא, וכאן אומר דנצלי נעילת שערים.} מַחְלְפָא שִׁיטָתֵיהּ דְּרַב ^{לכאורה רב סותר עצמו} תִמַן הוּא ^{לעיל ראינו שרב התפלל מנחה כשהחמה בראש האילנות, ומכאן שלגבי נעילה שהיא אח"כ} אָמַר בִּנְעִילַת שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם! וְכָא אָמַר בִּנְעִילַת שַׁעֲרֵי הֵיכָל! אָמַר רַב מַתָּנָה באמת רב התחיל להתפלל כשהשמש הייתה בריש דיקלא, היינו ביום, עַל יְדֵי דְּרַב מַאֲרִיךְ בִּצְלוּתָא סָגִין ^{כיון שרב היה מאריך בתפילה הרבה} הֲוֵה מַגִּיעַ לִנְעִילַת שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם ^{היינו בלילה}.

15.גליוני הש"ס הרב יוסף ענגעל באורים וכללים בירושלמי ברכות אות נג - נד

נג) זמן תפלת מנחה, משמע בירושלמי ברכות פ"ד ה"א דאזלי' בתר ארץ ישראל דלפי השעות שהוא יום בא"י כך הוא הזמן גם בח"ל וע"כ גם לר' יהודה דאמר דהזמן רק עד פלג המנחה והוא י"א שעות חסר רביע מ"מ אם בא"י חסר עדיין שעה ורביע ללילה אף שבח"ל כבר סמוך ללילה עדיין הוא זמן מנחה עש"ה בירושלמי ושימשא בריש דיקלי תמן איממא הוא הכא כו' עש"ה כל הסוגי' ובפני משה והוא חידוש ואולי הטעם דהואיל וכנגד תמידין תיקנו והקרבת התמיד הרי הוא בירושלים לכן הזמן הוא לפי ירושלים ואולם נ' דכ"ז אם הוא יום עדיין עכ"פ עש"ה בירושלמי אבל לא אם כבר הוא לילה בח"ל וכבר הוא לפי הזמן דפה זמן תפלה אחרת מעריב אז אין להתפלל מנחה אף אם בא"י יום עדיין: 

נד) זמן תפלה, יש חידוש בירושלמי ברכות שם פ"ד ה"א דאם מתחיל להתפלל לפני הזמן ומאריך בתפלתו עד שמגיע בתפלתו לתוך הזמן שפיר דמי ע"ש דאמר על ידי דרב מאריך בצלותא סגין הוה מגיע לנעילת שערי שמים ע"ש בפני משה ומתוס' ע"ז פ"ק מתבאר כזה להיפוך דאם מתחיל בתוך הזמן ויוצא מן הזמן ג"כ שפיר דמי עש"ה בהך דכמה זעמו רגע כו' ועכ"פ מב' הדברים הנ"ל מתבאר דא"צ שתהי' כל התפלה בזמן רק מקצתה או ההתחלה או הסוף:

16.תשובות הגאונים - מוסאפיה (ליק) סימן נא

לרב שרירא ורב האיי. ששאלתם על צבור שאמרו תפילת המנחה ביום ששי עם דמדומי חמה ודחקתן העת. יש אומרים שהם מתפללין י"ח כהלכתן שלא תקנו שבעה ברכות אלא משום טורח והאי כיון דעראי הוא לא אכפת לן שמשלים בשבת י"ח דרך חול. ויש אומרים אומר שלש ראשונות ופוסק. ויש אומרים אומר שלש ראשונות ושומע תפילה ושלש אחרונות. ויש שפירשו שפוסקין באותה ברכה שמרגיש בה כי בא השמש ואומר יתגדל הלכה כמאן.  ממה שאמרתם עם דמדומי חמה וממה שאמרתם פוסק באיזו ברכה שמרגיש בה כי בא השמש משמע שהתחיל ועדיין לא בא השמש ולא יפה הוא זה כי מבא השמש עד עונת ק"ש ערבית יש רוח לומר י"ח. ובזמן שמתחיל ש"צ בשעה שיש דמדומי חמה ועדיין לא בא השמש אף על פי שבא השמש משלים. והכין מנהגא דרבנן כדאתרמי דוחק העת אבל אין נופלים על פניהם אחריה. ואנו אומרים כי בודאי אם אפשר לעשות עושין כן ואם אי אפשר וחלה שבת או יום טוב אין לך דוחק גדול מזה ומתפלל הביננו. ואם דוחק העת שאפי' להביננו אין בו שהות בודאי יש לו לעשות כן ולומר אבות וגבורות וקדושת השם וחותך. כל זה בהכנסת שבת וי"ט דאיכא שתי תפילות משונות זו מזו אבל בימי החול לא צריכינן לכולי האי אלא גומר והולך אפי' בלילה. וחולה שאין יכול להתפלל יקרא ק"ש ויתפלל אפילו מיושב ואם כבד עליו החולי הוא ומשמשיו פטורין דגמרי' לה מסוכה (סוכה כו א) דחולה ומשמשיו פטורין. מצטער הוא (פטור) ומשמשיו חייבין.

17.מחצית השקל אורח חיים סימן ו ס"ק ו

כתב הלבוש כו', ע"ש הטעם. בסימן א' חדא שהעולם מלא קליפות וכמו שארז"ל במסכת ברכות דף וי"ו אין לך בית רובע כו'. והם המקטרגים, ומונעים את התפלה לעלות. ובפרט המשחיתים הנבראים על ידי עונות האדם המתפלל. וסגולת אמירת תהלים בכוונה להבריח אותן הקליפות, ולכן נקרא תהלים זמירות, לשון כריתה, כמו לזמר עריצים [ישעיה כה, ה]. וטעם שני שספר תהלים עיקרו סיפור שבחי המקום, ואמרינן בברכות דף ל"ב ע"א דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום, ואחר כך יתפלל. ובתשובת בית יעקב סימן קכ"ז חולק עליו וכתב ודאי אם אומרו בעשרה, דהיינו צבור, יש לאומרו קודם התפלה, אבל היחיד טוב שיאמרו אחר התפלה, והביא בשם האר"י ז"ל שההשפעה היורדת מלמעלה על ידי תפלת הצבור, כל העסק שאדם עוסק בבית הכנסת אחר התפלה, קודם שיצא מבית הכנסת, היא נכללת תוך אותה ההשפעה ועולה עמו. והביא ראיה מש"ס דברכות דף ז' ע"א שאמרינן על פסוק ואל זועם בכל יום [תהלים ז, יב], וכמה זעמו רגע וכמה רגע כמימריה. והקשה התוספות [ד"ה שאלמלי] אם כן איך רצה בלעם לקללם באותו רגע לולי שהקב"ה לא זעם כל אותן הימים, מה היה יכול לומר באותו רגע. ותירץ לחד תירוצא אם היה מתחיל לקלל בעת הזעם, אף שעבר הזעם מכל מקום גם מה שהיה מקלל אחר זה חס ושלום היה חל, כי הכל נמשך אחר ההתחלה שהיה בשעת הזעם, ואם כן כל שכן במדה טובה שהיא מרובה, כיון שתפלת צבור היא רצויה, וכמו שאמרו [שם ח, א] על פסוק ואני תפלתי לך ה' עת רצון [תהלים סט, יד], אימתי עת רצון כשהצבור מתפללים, אם כן כשהתחיל העת רצון אף גם מה שאומר אחר תפלת הצבור היא בכלל רצון אף ביחיד, כיון שהתחיל עם הצבור, ע"ש עוד:

18.  שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן לד

שאלה הלכה רווחת בידינו, שזמן תפלת מנחה נמשך עד הלילה, דהיינו צאת הכוכבים, וכמו שפסקו מרן והרמ"א בש"ע (סימן רלג ס"א), אשר לפי זה אפשר להתפלל מנחה גם בבין השמשות, דהיינו בתוך שלש עשרה דקות וחצי, שלאחר שקיעת החמה, מה דינו של מי שנתאחר ובא להתפלל מנחה אחר שעברו כעשר דקות אחר השקיעה, ויודע בעצמו שסיום תפלתו יהיה לאחר זמן בין השמשות, האם בכל זאת יוכל אז להתפלל מנחה כיון שהוא מתחיל בהיתר, או לא? 

א) לכאורה יש לפשוט ספק זה ממה שכתב המגן אברהם (סימן תכו סק"א) בשם הרדב"ז בתשובה ח"א (סימן קנז), שאין לברך ברכת הלבנה בזמן שעננים מכסים אותה לגמרי, אלא אם כן הענן דק וקלוש, שאור זריחתה ניכר, ועובר דרך הענן, ואם התחיל לברך ברכת הלבנה ובאמצע ברכתו כסה הענן את הלבנה לגמרי, רשאי לסיים הברכה. וכתב המגן אברהם, ומשמע שאם יודע שהלבנה תתכסה תיכף באמצע ברכתו לא יתחיל לברך. וכן הסכים לזה הרב אליה רבה (סק"ו). ולפי זה יש לומר שגם בנ"ד כיון שהוא יודע בעצמו שאינו יכול לסיים תפלת מנחה בתוך זמן ביה"ש, אלא לאחר שיעבור הזמן, אינו רשאי להתחיל בתפלת מנחה. אולם יש לדחות ולומר שאני תפלה דרחמי היא, ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ולכן כל שמתחיל להתפלל בזמן תפלה, אף שסיום התפלה יהיה מעבר לזמנה, אין בכך כלום. וכן מתבאר מדברי רבינו האי גאון בשו"ת הגאונים (ליק, סימן נא), וכן הובאו דבריו בספר האשכול (עמוד נה - נו), שנשאל על אודות צבור שבאו להתפלל מנחה בערב שבת עם דמדומי חמה, ודחקתם העת, יש אומרים שעם כל זה יתפללו תפלת שמנה עשרה כהלכתן, כי לא תיקנו חכמים לומר שבע ברכות בתפלת שבת אלא מפני הטורח (ברכות כא סע"א), ... ועינינו הרואות שהמנהג בכמה בתי כנסת בירושלים אין נזהרים לסיים החזרה של מנחה קודם שקיעת החמה, אלא פעמים רבות נמשכת בתוך זמן בין השמשות, ומקבלים השבת באמירת בואי כלה ומזמור שיר ליום השבת, בתוך זמן ביה"ש. ויש להם על מה שיסמוכו. ואף על פי שבספר בן איש חי ש"ב (פר' וירא אות ו) כתב, שהמאחר לקבל שבת בביה"ש הפסיד מצות תוספת. ע"ש. במחכ"ת אין דבריו מוכרחים, מהטעמים הנ"ל. אמנם ראיתי להגר"ח הכהן בתשובה שהובאה בירחון אור תורה (סיון תשכ"ח סימן א) שכתב, שצריך לסיים כל החזרה של מנחה בע"ש בעוד השמש על הארץ, שהוא ודאי יום, והזמן הנשאר אחר זה יהיה לתוספת מחול על הקודש, אבל המסיימים החזרה לאחר שקיעת החמה לא יפה עושים ויש להזהירם על כך. ע"כ. וכן הוא בספרו שו"ת שמחת כהן ח"ז (חאו"ח סימן לז). ע"ש. וע"פ זה כתב ידידנו הרה"ג נאמ"ן נר"ו בירחון אור תורה (אייר תשד"מ ואלול תשמ"ו), שאם איחרו להתפלל עד אחר שקיעה, לא יתפללו מנחה, אלא ערבית שתים של שבת. ע"ש. ולפי האמור זה אינו. אלא יש להם להתפלל מנחה לחש וחזרה אחר שקיעה, שכיון שפרשו ממלאכה בכוונה קיימו מצות תוספת. ובפרט לפי מ"ש הדגול מרבבה (ס"ס רסא) שאפילו אם קבל שבת בסתם לא נאסר בשבותים, ורק אם ענה ברכו או התפלל ערבית של שבת נאסר בשבותים. וכ"כ הגר"ז בעל התניא, הנ"ל והובא ג"כ בספר תהלה לדוד (סימן רסא סק"י). ותפלת מנחה לא גרעא משבותים. וכמ"ש בשו"ת זכרון יוסף הנ"ל, ושכן כתב הגר"ז בסידורו. וע' בשו"ת ארץ צבי (סימן ס) הנ"ל, שישב ג"כ על מדוכה זו, בענין תפלת מנחה בע"ש בביה"ש של הגאונים, וכתב שאפשר להתפלל מנחה בתנאי, שאם הלכה כהגאונים שבין השמשות הוא מיד אחר שקיעת החמה, הוא מקבל עליו תוספת שבת מיד, ואם ההלכה כר"ת הוא מקבל שבת מספר דקות קודם ביה"ש של ר"ת, ואז יוכל להתפלל מנחה אחר השקיעה, משום שלענין תפלת מנחה שהיא מדרבנן הלכה כדברי המיקל, ודעבד כמר עבד וכו'. ודי בתנאי אחד כזה לכל ימי חייו. ובהערה לשם הוכיח כן ממתני' דספק חשכה וכו'. כנ"ל. ושוב הוסיף להעיר, שהרי (בסימן רצג ס"ג) נפסק, שמתפלל אדם של מוצ"ש בשבת, ומבדיל בתפלה, אף שעדיין הוא שבת גמור....

ג) ותבט עיני להרב פתח הדביר (סימן קי סק"ג) שהביא מ"ש הרב בתי כנסיות הנ"ל, שמדברי הכנה"ג שכתב שאם השעה עוברת יתפלל הביננו, מוכח דס"ל שצריך להתפלל כל השמנה עשרה בזמן תפלה, ומ"מ עדיין יש להסתפק כשאי אפשר לומר הביננו כגון בימות הגשמים, האם רשאי להתחיל להתפלל בזמן תפלה, אף שיודע שסיום התפלה יהיה אחר זמנה, או לא. וכתב ע"ז הפתה"ד, ולפע"ד לא ידעתי מאי מספקא ליה, שמאחר שמדין הכנה"ג יש לפשוט שכל התפלה צריכה להיות בזמנה, ממילא משמע שגם ביום שאי אפשר להתפלל בו הביננו, אין לו להתחיל להתפלל כשהשעה עוברת באמצע תפלתו, שהרי לא הותר כלל לומר הביננו אלא בשעת הדחק או בדרך או כשהשעה עוברת דוקא, ובדליכא חד מהני ומצלי הביננו כבר לייט עליה אביי (בברכות כט א), ואם איתא שגם בשעה עוברת רשאי להתפלל י"ח איך התירו לומר הביננו בכה"ג, אלא ודאי דלא שרי להתפלל י"ח. ע"כ. ואם לדין יש תשובה, שמאחר שהרב בתי כנסיות הוכיח במישור מדברי המהרא"י בפסקיו שאם התפלל מנחה בבין השמשות ונסתיימה בלילה יצא י"ח בדיעבד, וכל הספק הוא רק לענין לכתחלה, ומיירי באקראי ובשעת הדחק, ובכל דוכתא קי"ל שעת הדחק כדיעבד דמי, י"ל כשאין לו ברירה להתפלל הביננו יכול להתחיל להתפלל בבין השמשות אף שסיום תפלתו יהיה בלילה. ויוצא בזה בשעת הדחק. ... אלא דס"ל להכנה"ג שאם השעה עוברת, עדיף להתפלל הביננו כדי שיסיים כל התפלה בזמנה, מאשר יתפלל י"ח והחלק האחרון יהיה שלא בזמן תפלה, אף על פי שלענין דיעבד בין כך ובין כך יוצא י"ח. וכמ"ש הרב עולת תמיד (סימן קי סק"א) שאע"פ שאין להתפלל הביננו אלא בשעת הדחק, וכמבואר מדברי הרי"ף והרא"ש, (וכ"פ הרמב"ם פ"ב מהל' תפלה ה"ב), מ"מ נראה דבדיעבד אם התפלל הביננו שלא בשעת הדחק יצא, ואינו צריך לחזור ולהתפלל, שאל"כ אמאי לייט אביי, הא לא אהני מעשיו שהוא צריך לחזור ולהתפלל, ובע"כ דאביי מיירי שלא בשעה"ד, וכמ"ש התוס' שם. ע"כ. ואף שיש לדחות ראיתו שי"ל שאע"פ שלא יצא, לייט עלה אביי שבירך ברכות לבטלה. ומ"מ כמה אחרונים הסכימו לדברי העולת תמיד, ואף על פי שהאליה רבה חולק על כך, וס"ל שגם בדיעבד לא יצא, וכן כתב מהר"י עייאש בלחם יהודה (דף טו ע"ג), כבר כתב המגן גבורים, שאין דברי הא"ר מוכרחים, ומפשטות הענין נראה שיצא י"ח בדיעבד. וכ"כ המאמר מרדכי שאין הכרח לדברי הא"ר (אף שראית העולת תמיד יש לדחותה כאמור). וכן העלה החקרי לב (חאו"ח סימן נד דף צב ע"א), דבדיעבד מיהא אם התפלל הביננו שלא בשעה"ד יצא. וע"ע בתורת חיים סופר (סימן קי סק"א). ובפתח הדביר (שם סק"ד). וע"ע להלן. 

ד) ואנכי הרואה להגאון ערוך השלחן (סימן קי סק"ה) שהביא מ"ש הכנה"ג והמג"א שאם השעה עוברת יתפלל הביננו, דמשמע דס"ל שאע"פ שעדיין לא עבר זמן תפלה, אין לו להתחיל בתפלת שמנה עשרה, כשיודע שלא יוכל לסיימה קודם שיעבור זמן תפלה. וכתב על זה, ולפע"ד נראה שיש להוכיח מהתוס' ברכות (ז א) בד"ה שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט: "ואם תאמר מה היה יכול לומר ברגע כמימריה, וי"ל שיאמר "כלם". אי נמי מאחר שהיה מתחיל קללתו באותו רגע היה מזיק גם לאחר זמן". והכא נמי הכל הולך אחר ההתחלה, ואם מתחיל בזמן תפלה להתפלל, אף על פי שמסיים אותה לאחר הזמן מקרי תפלה בזמנה. ע"כ. וכן הובאה ראיה זו בשו"ת ארץ צבי פרומר (סימן קכא) בד"ה ואמנם, בשם היהודי הקדוש מפשיסחא זצ"ל, שנראה שהמתחיל להתפלל בזמן תפלה, אף על פי שנמשכה תפלתו לאחר הזמן, חשוב כאילו התפלל כל תפלתו בזמן תפלה, וראיה לזה מהתוס' ברכות (ז א), שאילו היה בלעם מתחיל לקלל באותו רגע של זעם, אפילו אם היה גומר קללתו אח"כ היה מזיק, ואנן קי"ל (תוספתא סוטה פ"ד ה"א) מדה טובה מרובה ממדת פורענות, א"כ גם המתחיל להתפלל בזמן תפלה וגמר אח"כ חשוב כאילו התפלל כל שמנה עשרה בזמן תפלה. ע"כ. גם הגאון מהר"י ענגיל בספר גליוני הש"ס (על הירושלמי ברכות אות נד, דף נ ע"ב) כתב, שמדברי הירוש' (רפ"ד דברכות) מוכח שאם מתחיל להתפלל שלא בזמן תפלה ומאריך בתפלתו בתוך הזמן שפיר דמי, דרב הוה מאריך בצלותיה סגין עד דהוה מגיע לנעילת שערי שמים. ע' פני משה שם. [ולפע"ד אינו להלכה, והראיה מהירוש' יש לדחות]. ומהתוס' ע"ז (ד ב) מתבאר שגם אם מתחיל להתפלל בתוך הזמן ובתוך תפלתו עבר הזמן שפיר דמי. עכת"ד. וכ"כ מדנפשיה הרה"ג ר' ראובן מרגליות בספר נפש חיה (סימן פט). ע"ש. וכדברים האלה כתב המחצית השקל (סימן ו סק"ז) בשם שו"ת בית יעקב (סימן קכז), שהביא בשם האר"י ז"ל שההשפעה היורדת מלמעלה ע"י תפלת הצבור, כל מה שאדם עוסק בבהכ"נ אחר התפלה, קודם צאתו מבהכ"נ, היא נכללת בתוך אותה השפעה, ועולה עמו, וראיה לזה מהתוס' ברכות (ז א) שאילו היה מתחיל לקלל באותו רגע היה מזיק גם לאחר מכן. וכ"ש מדה טובה שהיא מרובה על מדת פורענות וכו'. ע"ש. ומכל מקום יד הדוחה נטויה שאין מזה ראיה לענין דינא, כיון שיש עוד תירוץ בתוס', שבאותו רגע יאמר "כלם". ... איברא שבדעת זקנים מבעלי התוס' (פרשת בלק בפסוק מה אזעום לא זעם ה'), כתבו, ותימה היאך יכול לקללם באותו רגע, וי"ל שהיה יכול לומר "כלם". וזה שנאמר ויהפוך ה' אלהיך את הקללה לברכה, שאמר ותרועת "מלך" בו, שהוא היפך כלם.[1] ומיהו קשיא מדאמרינן התם (ברכות ז א) ההוא מינא דהוה קא מצער טובא לר' יהושע בן לוי וכו', כי מטא ההוא שעתא איתנמנם וכו'. והיאך היה יכול לקללו באותו רגע, ואיזו קללה היה יכול לומר ברגע קטן זה. (ואותו מין לא היה אז בפניו), וצ"ל שאין הדבר תלוי כי אם בהתחלת הקללה ברגע הזעם. וכן נמי מוכח מדאמרינן (סנהד' קה ב) מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, בקש לומר שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו', וכל אלו הקללות לא היה יכול לומר באותו רגע, אלא ודאי דבהתחלה תליא מילתא. ע"כ. (וע"ע תוס' ע"ז ד ב). לפ"ז התירוץ השני מוכרח. ומ"מ לכאורה אין ללמוד מזה הלכה לענין תפלה, שי"ל כמו שאמרו בירושלמי (פ"ב דפאה ה"ב) אין למדין הלכה מן האגדות. וכ"כ התוס' יום טוב (פ"ה דברכות מ"ד) שאפי' במקום שאין סתירה מהש"ס לדברי המדרש אין למדין הלכה מן המדרש. אולם הפרי חדש (סימן קכח סק"כ) חולק על התוס' יום טוב, וס"ל שאין לחלוק על המדרש כשאין ראיה מהש"ס כנגדו. וכ"כ מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א (סימן צב), שהדבר ברור שאע"פ שאין למדין הלכה ממדרש, מ"מ דבר שאינו מפורש בש"ס למדין, וכמ"ש הפר"ח בס' מים חיים (פ"ה דברכות). ע"ש. וע"ע בשו"ת לב חיים ח"ג (סימן צט). ע"ש. ועכ"פ לפע"ד נראה שהעיקר להלכה כדברי הערוך השלחן, שאם עדיין לא עבר זמן תפלה, אף על פי שהוא יודע שסיום תפלתו יהיה לאחר הזמן, רשאי להתפלל שמנה עשרה, ולא יתפלל הביננו, וכמ"ש הגאון שהובא ג"כ בספר האשכול להלכה. ובפרט שמתבאר בספר העתים (עמוד קעו) שהמתפלל הביננו שלא בשעת הדחק אפי' בדיעבד לא יצא, כדברי האליה רבה והלחם יהודה (הנ"ל באות ג). וכמו שהעיר לנכון בספר בני ציון ליכטמן (סימן קי סק"ב). ע"ש. הילכך אפי' כשהשעה עוברת לא יתפלל הביננו, אלא יתפלל שמנה עשרה, דבתר התחלה אזלינן. וכדברי כל האחרונים הנ"ל. וע"ע בערוך השלחן (סימן קכד סק"ו). וע' היטב בדברי הרב תורת חיים סופר (סימן קי סק"א) בד"ה כתב הכנה"ג. ודו"ק. 

ה) ומצאתי הלום להגאון ר' אברהם הכהן מסאלוניקי בספר יוקח נא על הש"ע (סימן קח סק"א) שהביא דברי הרב עושה שלום (מערכת ת) שרצה לפשוט ספקו של הרב בתי כנסיות, מדברי המג"א (סימן תכו) שאם יודע שבאמצע ברכת הלבנה תתכסה בעננים, לא יתחיל לברך, וה"ה לכאן שיודע שלא יוכל לסיים תפלתו עד שיעבור זמנה, לא יתחיל להתפלל. וכתב לדחותו, דשאני הכא דתפלת שמנה עשרה דרחמי היא ואינה תלויה בענין אחר כלל, כי גם בתפלת ערבית בלילה אומר שמנה עשרה, והיום והלילה שוים לתת שבח והודאה ובקשת רחמים, הילכך כל שמתחיל להתפלל מנחה בהיתר, שעדיין לא יצאו כוכבים רשאי להתחיל ולהתפלל, ולא דמי לברכת הלבנה, שלא קבעו חז"ל לברך עליה אלא כשגוף הלבנה נראה וזורח, ואם תתכסה אין לברכה על מה לחול, והויא ברכה לבטלה. אבל בתפלה לא שייך לומר כן, וכדמוכח מתשו' מהרא"י בפסקיו (סימן נט) שעכ"פ בדיעבד מיהא אם נמשכה תפלתו בלילה יצא י"ח. והגם שי"ל דהתם איירי בדיעבד דוקא, מ"מ י"ל שבכגון זה שאם לא יתחיל להתפלל בבין השמשות קודם צאת הכוכבים יפסיד תפלת מנחה, ואפי' אם יוכל להתפלל ערבית שתים לתשלומין, מ"מ מפסיד שכר תפלה בזמנה, כדאמרינן בברכות (כו א) שכר תפלה יהבי ליה, שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה. הילכך נחשב כדיעבד ויכול להתחיל להתפלל אף שסיום תפלתו יהיה בלילה. ושוב כתב שצריך להתישב בדבר ע"פ מ"ש מרן הב"י (סימן רסג) בשם מהרא"י, בראיתו מהגמ' דפסחים (קז ב). עכת"ד. ותאזרני שמחה בראותי שגם הוא דחה את הראיה מדין ברכת הלבנה, וכעין מש"כ לעיל. [וע' בשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח סימן ח) שנשאל בנידון המג"א (סימן תכו) בשם הרדב"ז, וכתב שחיפש בשו"ת הרדב"ז ולא מצא דין זה. אולם כתב ללמוד דין זה מדברי מהרא"י שהובא בב"י (סימן רסג), וכמו שכתב בספרו רב פעלים ח"א (סימן ה) הנ"ל. ע"ש. ודו"ק] וכבר כתבנו לעיל לדחות הראיה מדברי מהרא"י לנ"ד. ועכ"פ גם הוא מודה דבדיעבד מיהא אין חשש ברכה לבטלה במה שסיים תפלתו בלילה. כל קבל דנא ראיתי להגאון מהר"א רגולר בשו"ת יד אליהו (סימן יז אות ג) שכתב לדון, במי שאכל, ושהה קרוב לד' מיל, ואין אפשרות לסיים בהמ"ז קודם שיעברו ד' מיל, שהם שבעים ושתים דקות, האם יתחיל בכל זאת לברך בהמ"ז. וכתב, דלכאורה אסור להתחיל בבהמ"ז, כיון שאינו יכול לגמור בתוך כדי ארבעה מיל. הגע בעצמך. מי שלא התפלל מנחה עד סמוך לצאה"כ, ואין שהות להתחיל מנחה ולגמור קודם צאה"כ, רק כדי ברכה ראשונה ושניה, האם יוכל להתחיל ולהתפלל, אף שיומשך הזמן בתוך צאה"כ, הלא אז תהיה תפלתו לבטלה, והא ודאי שאם יכול להתפלל הביננו שמותר בשעה"ד גמור, יאמר תפלת הביננו וכו'. ע"ש. וק"ק שלא הזכיר דברי המג"א (ריש סימן קי) בשם כנה"ג, שאם השעה עוברת יאמר הביננו. (ובשו"ת יד אליהו שם דן על ימות הגשמים ג"כ, וכן על מוצ"ש בעבור ההבדלה. וע"ש). ומיהו מאי דפשיטא ליה בכה"ג דהוי ברכה לבטלה, מדברי מהרא"י בפסקיו שהובא במג"א (סימן רלד) מוכח דבדיעבד יוצא י"ח, ואין כאן חשש ברכה לבטלה, אא"כ יחלק דשאני התם שלא היה ברור להם מראש שלא יסיימו התפלה עד הלילה, משא"כ כשידוע הדבר מראש. ומ"מ כבר למדו האחרונים גם לזה, מהתוס' (ברכות ז א וע"ז ד ב), שהכל הולך אחר ההתחלה. וכל שההתחלה היתה בזמן תפלה שפיר דמי. וכן מוכח מדברי המהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סימן ד), שכתב אודות המתפלל ביום פורים של כרכים המוקפים חומה תפלת מנחה, ונמשכה תפלתו בלילה, שהדבר פשוט שיאמר על הנסים בתפלתו, אף על פי שהוא כבר ליל ט"ז, שהכל הולך אחר ההתחלה, וכדאמרינן בירוש' (מגילה פ"ד ה"ד) אין פורסין על שמע בפחות מעשרה, התחילו בעשרה ויצאו מקצתן גומר, אלמא דאזלינן בתר ההתחלה, והוא הדין לנידון שלנו. וזה שכתבו הפוסקים שצריך ליזהר בתפלת נעילה של יוהכ"פ לסיימה עם צאת הכוכבים, ולא יאחרו יותר, היינו כדי שיהיה נשיאות כפים דנעילה ביום, ולא בלילה, דאיתקש נשיאות כפים לעבודה, שנא' לשרתו ולברך בשמו, מה שירות ביום אף נשיאות כפים ביום, אבל מנחה שאין בה נשיאות כפים, כיון שמתחיל מבעוד יום, יכול להמשיך תפלתו בלילה ויאמר על הנסים, וכן יעלה ויבא בראש חודש. ע"כ. ומסיום לשונו כיון שמתחיל מבעוד יום וכו', משמע שאפשר לעשות כן לכתחלה, אפי' כשיודע שסיום התפלה נגמר בלילה. ומשום דאזלינן בתר ההתחלה שהיתה בהיתר ובזמן תפלה. 

ו) הן אמת שהמגן אברהם (סימן פט סק"ד, וסימן קכד סק"ד) כתב, שהתפלה כולה צריכה להיות בזמנה, וכ"כ הפמ"ג(א"א סימן פט סק"ד, וסימן קי סק"א). ע"ש. (ואף שהפמ"ג עצמו (בא"א סימן תרכ) כ' בדין מוסף שהוא עד שבע שעות, שאם מתחיל סמוך לשבע שעות, אף שמסיים לאחר שבע שעות שפיר דמי. וצ"ע. יש לחלק בין הנושאים. והמהרש"ם בדעת תורה סימן רפו העיר ע"ד הפמ"ג הללו, מדברי המחצית השקל (סימן ו סק"ו) בשם הרב בית יעקב, דאזלינן בתר ההתחלה, כדמוכח מהתוס' ברכות (ז א) וכ"ש מדה טובה המרובה ממדת פורענות. ע"ש). ובספר אמרי נועם ברכות (כט ב) כתב ג"כ בשם הגר"א, שאין להתחיל תפלת מנחה בסוף זמנה, כשבאמצע התפלה יעבור זמנה. ע"ש. וכן מוכח מדברי הרה"ג החסיד רבי אליהו מני, שהובאו בשו"ת רב פעלים ח"ב (סימן יט), שנוהגים שלא להתחיל להתפלל מנחה כשעברו עשר דקות לאחר שקיעה. ע"ש. וכ"כ בכף החיים (סימן רלג סק"ה). ובודאי שהטעם הוא מפני שבדרך כלל אי אפשר לסיים אז כל תפלת שמנה עשרה לפני צאת הכוכבים. וכן פסק המשנה ברורה (סימן פט סק"ה וסימן רלג ס"ק יד) שצריך לסיים כל התפלה בזמנה. ע"ש. גם בפתח הדביר (סימן רלב סק"ג, דף קי ע"ג) הביא דברי הגאון הקדוש רבי עמנואל חי ריקי בשו"ת אדרת אליהו (סימן ג), שקרא תגר על הנוהגים לבטל חזרת התפלה של מנחה, באומרם שהשעה דחוקה ואין שהות ביום לחזרה, והאריך לבאר שסוף זמן המנחה הוא עד צאת הכוכבים, וא"כ אין כאן שעת הדחק כשמתפללים בבין השמשות, אלא אם כן לא יספיקו לגמור החזרה אלא עד צאת הכוכבים. ע"ש. ומוכח דס"ל שצריך לגמור כל החזרה קודם צאת הכוכבים, וסיוע לדבריו ממ"ש מרן בש"ע (סימן רלב ס"א): "שאם השעה דחוקה, יתפללו בלחש, ואח"כ יאמר ש"צ מגן אברהם ומחיה המתים ויענו קדושה ומסיים האל הקדוש, אם אין שהות ביום לגמור י"ח ברכות". אולם יש לדחות שזהו רק לענין חזרת התפלה שיש להקפיד על כך לכתחלה שלא יתחילו להתפלל כל החזרה אם לא שיסיימו את כולה לפני צאה"כ. אבל בנ"ד לגבי תפלת לחש אזלינן בתר התחלת התפלה, וגם לכתחלה יכולים להתחיל בתפלת המנחה אף על פי שמסתיימת אחר צאה"כ. וכן מצאתי להגאון מבוטשאטש באשל אברהם (סימן רלג) שישב על מדוכה זו, והעיר מדברי הש"ע, ודחה כמו שכתבנו, דשאני התם דמיירי בחזרת הש"צ דוקא, דהאידנא כולם בקיאים בתפלה, משא"כ בתפלת לחש אפילו חציה בלילה אין קפידא, דאזלינן בתר התחלה וכו'. והניף ידו שנית באשל אברהם מה"ת (סימן רלג) וכתב, ולכאורה היה מקום להחמיר בזה לפי מ"ש הרדב"ז בדין קידוש לבנה, שאם יודע שלא יסיים הברכה עד שתתכסה בעבים לא יתחיל לברך ברכת הלבנה, וא"כ אולי גם בזה אין נכון להתחיל בתפלת מנחה כשיודע שתהיה חשיכה קודם שיסיים התפלה, אך זה ליתא, כי נראה דההיא דהרדב"ז מיירי רק לכתחלה, שכיון שיש תקוה שיוכל לקדש הלבנה אח"כ כשתהיה בלי עננים בכל הברכה, בזה הוא שחשש הרדב"ז שלא יתחיל, דשמא יש קפידא בדבר, אך להחליט להחמיר בזה אין שום ראיה על כך, ובדרבנן שומעים להקל. [ולכאורה יש ראיה מפסחים (קז ב) ופי' רשב"ם שם, וכמ"ש מהרא"י בתה"ד (סימן ד). וי"ל]. ועוד שבברכת הלבנה אם היא מכוסה בעבים, אין מקום לברכה כלל, משא"כ בתפלה שגם הלילה הוא זמן תשלומין למנחה. גם יש לחלק בין קידוש לבנה, שאין ראוי לברך עליה כשאין חידושה ניכר בשעת הברכה, כשהיא מכוסה בעננים, לבין תפלת שמנה עשרה שאפי' אם מתפלל חצי התפלה בלילה מ"מ אזלינן בתר התחלת התפלה, דהא לא נקטו חז"ל לשון "וגומרה" בזמנה, אלא לגבי ק"ש (בברכות ט ב), וכיון שהרשו לנו חז"ל להתפלל מנחה גם בספק חשיכה, וכמ"ש בש"ע שזמנה עד הלילה, וכ"כ הרמ"א, וסתמא כוונתם לדרוש תחלות דוקא, שתחלת התפלה תהיה בזמנה. וכמו שמצינו בש"ע (ס"ס קפח), שאם היה אוכל ויצא שבת צריך להזכיר שבת משום דבתר התחלת סעודה אזלינן, ואפי' אם היה יודע בתחלת הסעודה שתיכף תהיה חשיכה אזלינן בתר התחלה, וה"ה לנ"ד וכו'. עכת"ד. (וע' בהגהת הגאון בעל אמרי יושר בסוף הספר (דף צג ע"ג), שהעיר מלשון הש"ע (סימן רלב ס"א) הנ"ל, וכתב, ששוב ראה להאשל אברהם במהדורא קמא סימן רלג שהרגיש בזה "ויישב על נכון". ע"כ). ונלוה גם הוא למ"ש הרבה אחרונים להוכיח מהתוס' (ברכות ז א) דאזלינן בתר התחלה, ועל צבאם רבינו האי גאון שהובא להלכה גם בספר האשכול, שגומר והולך אפילו בלילה. וכל רבני האחרונים שכתבו להחמיר להצריך סיום התפלה קודם צאה"כ, לא ראו דברי רבינו הגאון, ואילו ראוהו היו מבטלים דעתם מפני דעתו. וכמ"ש הראב"ד שאין לחלוק על גאון (והובא בהרא"ש סנהדרין פ"ד סימן ו), וכל שכן בדורות האחרונים. ואפילו אם תמצא לומר שלא יצאנו מכלל ספק, מה שאינו נכון, מ"מ מלבד מה שיש לצרף כאן שיטת רבינו תם דס"ל שאחר השקיעה במשך שלשה מיל ורביע הוי יום גמור, ...

מסקנא דדינא שמותר להתחיל להתפלל מנחה בתוך זמן בין השמשות שלנו, שנמשך שלש עשרה דקות וחצי (זמניות) אחר השקיעה, ואף על פי שיודע מראש שלא יוכל לסיים תפלתו אלא לאחר הזמן הנ"ל, שפיר דמי שכיון שהתחיל בהיתר גומר והולך גם מעבר לזמן הנ"ל. ומ"מ צבור שנתאחרו להתפלל מנחה, ואם יתפללו לחש וחזרה, לא תסתיים החזרה אלא אחר הזמן הנ"ל, יתפללו בקול רם עם קדושה, כדי לסיים תפלת המנחה בתוך זמן בין השמשות. והנלע"ד כתבתי.

19.שו"ת בצל החכמה חלק ה סימן כב

ב) ועיי' בס' אשל אברהם להגדע"ק (או"ח סי' רל"ב), שם טרח וממשכן נפשי' ללמד זכות על המאחרים להתפלל מנחה בספק חשיכה, וכ' סתמא כל אדם מתכוון שתהי' תפלתו על צד היותר טוב לפי דעת חז"ל ואם הוא כבר חשיכה אז התפלה שאומר אחר אשרי הוא למעריב והתפלה שיאמר אחר ק"ש תהי' תשלומין למנחה. שוב אח"כ (בד"ה עוד מצאתי) דן במתחיל ברכה ראשונה של מנחה בזמנה ויודע שכאשר יאמר הברכות של סוף י"ח יהי' כבר לילה, שיש בזה חשש שאין זה לא משום מנחה ולא משום מעריב. ומסיק דבתפלת יחיד הכל הולך אחר ההתחלה ע"ש, וכתבתי מזה במקו"א. - ולכאורה לסברת השע"ת ומ"ב הנ"ל, מה חשש יש בזה וגם אם התחיל ברכה ראשונה לשם תפלת מנחה נצרף אותה אל הברכות שאמר אחר שחשכה לצאת יד"ח תפלת מעריב, כדרך שמצרפין הברכות שאמר על דעת מוסף להשלים תפלת שחרית. ברם להנ"ל ניחא, דבזה כיון שבשעה שאמר ברכה הראשונה הי' זמן מנחה ולא זמן מעריב אי אפשר לצאת בברכה ההיא יד"ח תפלת מעריב והוכרח לתרץ שהכל הולך אחר ההתחלה כהנ"ל. ומוכח שאם התפלל כל התפלה קודם זמן מעריב אי אפ"ל שתעלה לתפלת מעריב. וזה נדון שלפנינו שגמר כל התפלה אחר פלג המנחה קודם חשיכה.

20.נפש חיה הרה"ג ר' ראובן מרגליות (סימן פט)

21.שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קלא סעיף ד

נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם לֹא בְּבֵית הָאָבֵל, וְלֹא בְּבֵית הֶחָתָן, וְלֹא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּיוֹם מִילָה, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם חָתָן. {הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהַמִּילָה אוֹ הֶחָתָן בְּאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֲבָל אִם אֵין הַמִּילָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הָאַחֶרֶת, אוֹמְרִים תַּחֲנוּן (פִּסְקֵי מַהֲרִי"א סי' פ"א); וּבְיוֹם הַמִּילָה שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, דַּוְקָא שַׁחֲרִית שֶׁמָּלִין אָז הַתִּינוֹק, אֲבָל בְּמִנְחָה אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין אֵצֶל הַתִּינוֹק הַנִּמּוֹל, אוֹמְרִים תַּחֲנוּן; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָתָן, שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן כָּל הַיּוֹם, כְּשֶׁמִּתְפַּלְּלִין אֵצֶל הֶחָתָן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה מֵה"ת) וְלֹא מִקְרֵי חָתָן אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנִּכְנָס לְחֻפָּה.}

22.שו"ת בית יעקב  - יעקב בן שמואל מצויזמיר - 1696 סימן קכ״ז

 

---

⁴ וכעין סברא זו כתבו ברשב"א והפנ"י ר"פ ראוהו ב"ד בהא דאמרי' סד"א תהוי חקירת עדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין וליקדשי בלילה, והקשו ממנ"פ, אם מועיל קידוש למפרע א"כ יקדשו ביום ל'. ואם לא מהני לקדש למפרע א"כ מה פריך וליקדשי בלילה הא סו"ס כבר הוא ליל ל"א. ותירצו הרשב"א והפנ"י דאם גמ"ד הי' כשר בלילה הי' חשיב כאנו מקדשים ביום דהגמר נגרר אחר ההתחלה.

⁵ וכ"מ להדיא במג"א סי' תרפ"ח סק"י בשם הב"ח.

^כז . כ"כ המקור חיים (ד"ה או שלא יוכל). וכ"כ בשו"ע הרב (סעיף א) 'בשעת הדחק שאי אפשר לו להתפלל שמונה עשרה ברכות כגון שהשעה עוברת וכו', מתפלל מעין שמונה עשרה שהוא תפילת הביננו שכוללת כל י"ג ברכות אמצעיות'. וכ"כ באליה רבה (סק"ב) ובחסד לאלפים (סעיף א). וכ"כ בחיי אדם (כלל כד סעיף לא) 'בשעת הדחק כגון שהוא בדרך במקום שירא שיפסיקוהו עוברי דרכים או שירא שיעבור זמן תפילה או חולה, מתפלל ג' ראשונות ואחר כך אומר מעין י"ח, והיינו שאומר נוסח זה, הביננו וכו'. ובעולת תמיד (סק"ג) כתב 'אם רואה שזמן תפילה עוברת אם יתפלל תפילה ארוכה, יתפלל הביננו, והיינו בימות החמה'.

^כח . סי' פט ס"א.

^כט . סי' פט סק"ה. ועיין שם מה שכתבנו בזה.

^ל . ועי' פמ"ג (סימן פט א"א סק"ד) שכתב שה"ה לגבי ק"ש צריך לגמור כולה קודם סוף הזמן.

^לא . ספר בתי כנסיות (שם), אפיקי מגינים (ביאורים סק"ב), ערוך השלחן (ס"ה).

^לב . ובספר בתי כנסיות (שם) כתב שעדיין יש להסתפק בימי החורף שאין אומרים הביננו אם יתחיל התפילה כשרואה שלא יוכל לגמור קודם סוף הזמן. ובפתח הדביר (סק"ג) כתב שפשוט שכיון שכל התפילה צריכה להיות בזמנה, ממילא ביום שאי אפשר להתפלל בו הביננו, אין לו להתחיל להתפלל כשהשעה עוברת באמצע תפילתו, שאם היה מותר אז להתחיל להתפלל לא היו מתירים לו להתפלל הביננו כיון שיש לו אפשרות להתפלל כל השמו"ע, והרי לייט אביי על מאן דמצלי הביננו (ברכות כט ע"א) ורק בשעת הדחק מותר להתפלל הביננו.

^לג . אפיקי מגינים (שם) וערוך השולחן (שם).

^לד . כוונתם לדברי התוס' שם ז ע"א (ד"ה שאלמלי) שהק' איך היה בלעם יכול לקלל ברגע אחד שהקב"ה זועם, ותי' שמאחר שהתחיל קללתו באותו הרגע, היה מזיק אפילו מה שהמשיך בקללה לאחמ"כ, א"כ כ"ש לענין תפילה שמדה טובה מרובה וכו'. וכ"כ בשו"ת ארץ צבי (סוף סימן קכא) בשם היהודי מפשיסחא ללמד זכות על המתחילים להתפלל תוך הזמן ומסיימים לאחמ"כ, מדברי התוס' הנ"ל, וכ"כ בגליוני הש"ס (ירושלמי ברכות אות נ"ד). [ויש לדחות דשאני התם שי"ל כיון שהתחיל בזמן זעם יכול ג"כ להמשך גם אח"כ, וכעין מה שכתב המחצית השקל בסימן ו' בשם שו"ת בית יעקב (סי' קכ"ז) להוכיח מדברי התוס' הנ"ל לגבי אמירת תהלים אחר התפילה, שכיון שהתחיל בשעת רצון נמשך ההשפעה גם לאחמ"כ, אבל לגבי זמנים שתיקנו חז"ל בוודאי צריך לסיים הכול בתוך הזמן]. ועיין באשכול (הלכות מנחה ומעריב) בשם רב האי גאון, שאם התחיל קודם סוף הזמן מותר לגמור אפילו לאחר הזמן, וכן מבואר בתשובות הגאונים (סימן נ"א). וע"ע בבן איש חי (פרשת ויקהל אות ט) שכתב לענין זמן מנחה שאין להתפלל לאחר בין השמשות, ומ"מ די שיהיה רובה בתוך בין השמשות. אך בספרו רב פעלים (ח"א סימן ה) כתב שאסור להתחיל להתפלל מנחה אם לא יוכל לסיימה בתוך הזמן. ועיין בפמ"ג (סימן תרכ בא"א) שנסתפק לענין מוסף שצריך להתפלל לכתחילה קודם ז' שעות, אם די שיתחיל קודם שבע שעות או שצריך גם לגמור קודם לכן. וע"ע יביע אומר (ח"ז סימן ל"ד).

[1] דעת זקנים מבעלי התוספות במדבר פרק כג פסוק ח (פרשת בלק)

(ח) ומה אזעום לא זעם ה'. שלא כעס הקדוש ברוך הוא בכל אותן הימים והיינו דקאמר ליה נביא לישראל עמי זכר נא מה יעץ וגו'. כדאיתא במס' ברכות. ואמרינן התם וכמה הוי זעמו רגע וכמה רגע כמימריה ותימ' היאך יכול לקללם באותו זמן מועט וי"ל שהיה יכול לו' כלם. וזש"ה ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה שאמר ותרועת מלך בו. הוא הפך כלם. ומיהו קשיא מדאמרינן התם ההוא מינא דהוה בשיבבותיה דר' יהושע בן לוי דהוה קא מצער ליה טובא כו' כי מטא ההיא שעתא איתנמנם אמר ש"מ לאו אורח ארעא למעבד הכי דכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב ואפילו למינאי והיאך היה יכול לקללו באותו רגע ואי זו קללה היה יכול לומר בשעה מועטת כזאת וצ"ל דאין הדבר תלוי כי אם להתחיל הקללה בשעת הזעם וכן נמי מוכח התם דמסיק אמר ר"י מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה הי' בלבו בקש לו' לא יהיה להם בתי כנסיות כמו שאפרש בסמוך וכל אלו הקללות לא היה יכול לומר באותו רגע אלא ש"מ דבהתחלה תליא מילתא: