Rabbi Ari Kahn
Review of:
Rabbi Jason Weiner
Urim Publications 2017
Jewish medical ethics is a robust field, which quickly grows as the medical and scientific inquiry advances. While many volumes have been written on Jewish medical ethics, Jason Weiner's Jewish Guide to Practical Medical Decision-Making is unique. Rabbi Weiner has written an excellent and important work from a perspective unlike others who have addressed this topic. While previous studies have been published by experts in Halacha, or experts in medicine, or experts in ethics. Rabbi Weiner may, in fact, be all of the these, but first and foremost he is a chaplain; he works in a hospital, and deals with patients on a daily basis. While I have studied, taught, and even given psak (halachic rulings) in many of the areas discussed in this book, my involvement is often theoretical. Reading actual cases, and learning from Rabbi Weiner's experience, sensitivity, and wisdom, is both instructive and invaluable.
One powerful example begins on p.93: Rabbi Weiner describes his interaction with the parents of a child suffering from what turned out to be a terminal illness. These parents asked if they were permitted to pray for their son's recovery, and Rabbi Weiner answered in the affirmative. When the illness took their son's life, the devastated parents criticized the rabbi for allowing them to foster false hope.[1]
The human side of this interaction left a powerful impression on me. The questions of faith and prayer that it raises transcend both the medical situation and halahic question at hand. Of all the responsa and learned articles on medical ethics I have read, the interaction Rabbi Weiner describes stands out in my mind precisely because it is an authentic human interaction. It illustrates Rabbi Weiner’s experience and humanity, born of his vast experience with patients and their families.
The Jewish Guide to Practical Medical Decision-Making is equally important for professionals and lay people. The latter will find it thought-provoking and insightful on the theoretical level, or as an important resource should they be forced to confront the issues raised by modern medicine. On the other hand, rabbis - even “experts” in this field - will appreciate the topics Rabbi Weiner covers, the primary and secondary literature he cites, and the careful and extensive footnotes and citations.
Beyond these important scholarly and technical elements, The Jewish Guide to Practical Medical Decision-Making is permeated with yirat shamayim. Rabbi Weiner is not satisfied with merely cataloguing and tallying up all the rabbinic opinions on a given issue, giving equal weight to obscure and mainstream sources. This volume helps the reader navigate through the literature, balancing true scholarship with reverence for mainstream halachic process and normative Jewish practice.
To achieve this delicate balance, Rabbi Weiner has consulted with leading poskim, experts in the field. The endorsement of Rav Asher Weiss on the back of the book, stating that Rabbi Weiner “sanctifies the name of God on a daily basis” and consults with Rabbi Weiss on complicated cases, does much to refute the adage that one should not judge a book by its (back) cover.
Rabbi Weiner's book covers a vast number of case studies, each one worthy of lengthy discussion, but I would like to address one small point regarding the issue of praying for a terminal patient.
The propriety of praying for the death of a patient is discussed by the Ra"N[2] in his commentary on a passage in gemara Nedarim.[3] In his comments, the Ra"N associates this section with the passage in Ketuvot[4] regarding the death of Rav Yehudah HaNasi. Rabbi Yehuda HaNasi's maid seeing the agony he was enduring (presumably, she understood that her master's condition was terminal), prayed for his death. The Ra"N concluded from this passage that it is permissible to pray for the death of a patient who is terminally ill and is suffering.
The Ra"N's opinion is uncontested; therefore, the Oruch HaShulchan[5] considered this opinion as a precedent.
Rav Moshe Feinstein was hesitant to allow such a prayer. He argued that if the person who had been praying for the patient's recovery is known to be a "miracle worker" (in other words, someone whose prayers are usually answered), but in this instance their prayers have not been answered, he or she may then pray for the patient's merciful demise; Rav Moshe adds that such people do not exist in this generation. "Regular" people should not pray for another person's death, as they are not usually able to intuit God's will. The irony of this approach is that Rav Moshe thus catapults the anonymous maid of Rebbi, to a status which outflanks all the great sages of this generation, to a status of Rebbi Chanina Ben Dosa. According to Rav Moshe, death should not be prayed for.[6] Presumably, Rav Moshe would prefer, a “pareve” prayer for God to have mercy on the person who is suffering. God alone can decide if the merciful thing is to heal the sufferer or to hasten a compassionate death.[7]
There is, however, a comment by Rashi recorded in the Shita Mekubetzet (who cites a “first edition” of Rashi) that is germane to the discussion of appropriate prayers. The Talmudic passage in Ketuvot about the death of Rav Yehudah HaNasi (Rebbi) states that on the day he died, the rabbis declared that whoever says that Rebbi has died will be stabbed with a sword. Why would this be punishable by death? Rashi explains, that if people learn that Rebbi had died they would stop praying – his death would be a final, immutable fact. But the power of prayer is such that when we do not realize that we are praying for an impossible miracle, the miracle is still possible.[8] We operate in a logical, rational world, but the power of prayer is such that even the impossible is, in fact, possible. In much the same way, the realm of medical ethics is a world of faith which often collides with the world of bitter reality. We remain both believers and rationalists and hope that God performs miracles in the background.
I strongly recommend this work for the important discussions and sources it contains, but also for its kind, informed, compassionate voice, which is an important addition to the genre.
Rabbi Ari Kahn is Rabbi of the Mishkan Etrog community in Givat Ze'ev, he teaches in Bar Ilan University and is a member of Vaad Rabbanai Zaka.
-->
[1] The Vilna Gaon in his commentary to the Mishna Brachot Shnot Eliyahu 9:3 states that praying for supernatural intervention is prohibited as a tefilat shav.
שנות אליהו הקצר מסכת ברכות פרק ט משנה ג הגר"א הרי זה תפלת שוא. פי' אף על הדבר שיכול להיות אלא שלא ע"פ טבע רק על דרך נס הרי זה תפלת שוא:
אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות - נראה בעיני דה"ק פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה כדאמרינן בפרק הנושא -כתובות קד- דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים כלומר דלימות רבי, ומש"ה קאמר דהמבקר חולה מועילו בתפלתו אפי' לחיות מפני שהיא תפלה יותר מועלת ומי שאינו מבקרו אין צריך לומר שאינו מועילו לחיות אלא אפי' היכא דאיכא ליה הנאה במיתה אפי' אותה זוטרתי אינו מהנהו.
[3] Based on the version found in the Ein Yakov.
נדרים דף מ.א
רַב חֶלְבּוֹ בָּאִישׁ לָא אִיכָּא דְקָא אָתִי? אָמַר לְהוּ, לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁחָלָה, וְלֹא נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ, וְנִכְנַס רַבִּי עֲקִיבָא לְבַקְּרוֹ, וּבִשְׁבִיל שכיבדו וריבצו לְפָנָיו - חָיָה, אָמַר לֵיהּ, רַבִּי, הֶחֱייִתָנִי. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ, כָּל מי שאין מְבַקֵּר חולים, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. כִּי אָתָא רַב דִּימִי, אָמַר, כָּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּחְיֶה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיָּמוּת. מַאי גְרָמָא? אִילֵימָא, כָּל הַמְּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה - מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּחְיֶה, וכל שאין מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה - מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיָּמוּת? ,שֶׁיָּמוּת' סַלְקָא דַּעְתָּךְ!? אֶלָּא, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה - אֵין מְבַקֵּשׁ עָלָיו [רַחֲמִים], לֹא שֶׁיִּחְיֶה וְלֹא שֶׁיָּמוּת.
Talmud - Nedarim 40a
R. Helbo was sick. But no one visited him. He rebuked them [sc. the scholars], saying, ‘Did it not once happen that one of R. Akiba's disciples fell sick, and the Sages did not visit him? So R. Akiba himself entered [his house] to visit him, and because they swept and sprinkled the ground before him, he recovered. My master,’ said he, ‘you have revived me!’ [Straightway] R. Akiba went forth and lectured: He who does not visit the sick is like a shedder of blood. When R. Dimi came, he said: He who visits the sick causes him to live, whilst he who does not causes him to die. How does he cause [this]? Shall we say that he who visits the sick prays that he may live, whilst he who does not prays that he should die, — ‘that he should die!’ can you really think so? But [say thus:] He who does not visit the sick prays neither that he may live nor die.
הַהוּא יוֹמָא דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי, גָּזְרוּ רַבָּנָן תַּעֲנִיתָא, וּבָעוּ רַחֲמֵי. אַמְרֵי, כָּל מָאן דְּאָמַר, "נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי" - יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. סְלִיקָא אַמְתֵּיהּ דְּרַבִּי לְאִיגְרָא, אָמְרָה, "עֶלְיוֹנִים מְבַקְּשִׁים אֶת רַבִּי, וְתַחְתּוֹנִים מְבַקְּשִׁים אֶת רַבִּי, יְהִי רָצוֹן, שֶׁיָּכוּפוּ תַּחְתּוֹנִים אֶת הָעֶלְיוֹנִים". כֵּיוָן דַּחֲזָאִי כַּמָּה זִמְנֵי דְּעַיִיל לְבֵית הַכִּסֵּא, וְחָלַץ תְּפִלִּין וּמָנַח לְהוּ, וְקָמִצְטַעֵר, אָמְרָה, "יְהי רָצוֹן, שֶׁיָּכוּפוּ עֶלְיוֹנִים אֶת הַתַּחְתּוֹנִים". וְלָא הֲווּ שָׁתְקֵי רַבָּנָן מִלְּמִיבָּעֵי רַחֲמֵי. שָׁקְלָה כּוּזָא, שַׁדְייָא מֵאִיגְרָא, אִשְׁתִּיקוּ מֵרַחֲמֵי, וְנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְבַר קַפָּרָא, זִיל עַיֵּין. אָזַל, אַשְׁכְּחֵיהּ דְּנָח נַפְשֵׁיהּ. קַרְעֵיהּ לִלְבוּשֵׁיהּ וַאֲהַדְרֵיהּ לְקִירְעֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ. פָּתַח וְאָמַר, אֶרְאֶלִּים וּמְצוּקִים אָחֲזוּ בַּאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים וְנִשְׁבָּה אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ. אָמְרוּ לֵיהּ, נָח נַפְשֵׁיהּ? אָמַר לְהוּ, אַתּוּן קָאַמְרִיתוּ, וַאֲנָא לָא קָאֲמִינָא.
Talmud - Kethuboth 104a
On the day when Rabbi died the Rabbis decreed a public fast and offered prayers for heavenly mercy. They. furthermore, announced that whoever said that Rabbi was dead would be stabbed with a sword. Rabbi's handmaid ascended the roof and prayed: ‘The immortals desire Rabbi [to join them] and the mortals desire Rabbi [to remain with them]; may it be the will [of G-d] that the mortals may overpower the immortals’. When, however, she saw how often he resorted to the privy, painfully taking off his tefillin and putting them on again, she prayed: ‘May it be the will [of the Almighty] that the immortals may overpower the mortals’. As the Rabbis incessantly continued their prayers for [heavenly] mercy she took up a jar and threw it down from the roof to the ground. [For a moment] they ceased praying and the soul of Rabbi departed to its eternal rest. ‘Go’, said the Rabbis to Bar Kappara, ‘and investigate’. He went and, finding that [Rabbi] was dead, he tore his cloak and turned the tear backwards. [On returning to the Rabbis] he began: ‘The angels and the mortals have taken hold of the holy ark. The angels overpowered the mortals and the holy ark has been captured’. ‘Has he’, they asked him, ‘gone to his eternal rest? You’, he replied, ‘said it; I did not say it.
עיקר מצות ביקור חולים הוא לעיין בצרכי החולה ולעשות לו מה שצריך כדאיתא בנדרים [מ' א] מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר"ע שחלה וכו' ונכנס ר"ע לבקרו ובשביל שכיבד וריבץ לפניו חיה א"ל רבי החייתני יצא ר"ע ודרש כל שאינו מבקר את החולים כאלו שופך דמים ומה יפו החברות בכמה ערים הנקראים חברה לינה שלנים אצל החולים כל הלילה לראות מה שהם צריכים דביום ע"פ רוב משמשים לו אנשי ביתו משא"כ בלילה דאנשי ביתו עמלים מעבודת היום ונשקעים בשינה באונס על כן גדול שכרם מאד מאד של חברי לינה ואמרו חז"ל [שם] כל המבקר את החולה נצול מדינה של גהינם ומה שכרו בעוה"ז ד' ישמרהו מיצה"ר ויחייהו מן היסורין ויאושר בארץ שיהו הכל מתכבדים בו וכו' ע"ש וכל המבקר את החולה גורם לו שיחיה שמתפלל עליו שיחיה וכל שאינו מבקר אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות דלפעמים יש לבקש רחמים שימות כגון שיש לו יסורים הרבה בחליו ואי אפשר לו שיחיה כמעשה דרבי פ' הנושא [ר"ן שם]:
ד. בענין תפילה על החולה שימות. וגם העיר כתר"ה שיש לבאר יותר הראיה מאמתיה דרבי בענין מניעה מתפילה וכעין שהר"ן הזכיר למה שהזכרנו מזה לענין מניעה מליתן רפואה, ובודאי ראיה גדולה היא מאמתיה דרבי כיון שהיתה תפלתה מקובלת ועדיף מגדולי תורה שלא ברור קבלת תפלתן, ולאינשי כר"ח בן דוסא וכדומה שתפלתן מקובלת יעשו כפסק הר"ן שאם אין תפלתו מקובלת ידוע להו שא"א לו שוב לחיות שאז צריכין אלו אינשי להתפלל כשיש להחולה יסורין למיתה כדכתב הר"ן שפעמים צריך להתפלל שימות כשהוא טוב להחולה והוא רק בכהאי גוונא שלא נתקבלו תפלות דרבנן שלאנשי דורותינו לא שייך זה אפילו לגדולי תורה אלא אולי ליחידים שלא ידוע לנו מהם. ואם ישנם יש להם לעשות כפסק הר"ן שהוא כרב דימי דפסק שיש לפעמים להתפלל שימות כעובדא דאמתיה דרבי. אבל הוא רק בתפלה ולא לקצר ימים במעשה שזה אסור אפילו כשהוא טובתו של הנרצח, וחייב מיתת סייף כרוצח משנאה וכעס לכוונת רציחה לרעה.
[7] שולחן ערוך יורה דעה הלכות ביקור חולים ורפואה ונוטה למות וגוסס סימן שלה
סעיף ו -יכלול אותו בתוך חולי ישראל, שיאמר: המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. ובשבת אומר: שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא.
[8] שיטה מקובצת מסכת כתובות דף קד עמוד א ידקר בחרב דאלו הוו ידעי בבירור דמית לא הוו בעו רחמי עליה דלחיי דאתחיית המתים לא הוה בעו למבעי רחמי ואהכי אמר דאפילו הוא מית ואינהו לא ידעי דלהוו בעו רחמי עליה בחזקת שהוא חי כי היכי דלחיי בתפלתם. ... רש"י ז"ל במהדורא קמא.
