פרשת כִּֽי־תָב֣וֹא התשפ״ד

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                                      ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    דברים פרק כו (פרשת כי תבוא)

 (א) וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: (ג) וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע ה֛' לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ: (ד) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (ה) וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב: (ו) וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה: (ז) וַנִּצְעַ֕ק אֶל־ה֖' אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע ה֙' אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵ֤נוּ ה֙' מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים: (ט) וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: (י) וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י ה֑' וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ: ס (יב) כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂר אֶת־כָּל־מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַֽמַּעֲשֵׂ֑ר וְנָתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה וְאָכְל֥וּ בִשְׁעָרֶ֖יךָ וְשָׂבֵֽעוּ: (יג) וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ ה֨' אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכָל־ מִצְוָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֹתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי: (יד) לֹא־אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וְלֹא־בִעַ֤רְתִּי מִמֶּ֙נּוּ֙ בְּטָמֵ֔א וְלֹא־נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת שָׁמַ֗עְתִּי בְּקוֹל֙ ה֣' אֱלֹהָ֔י עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי: (טו) הַשְׁקִיפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ לַאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: ס (טז) הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה ה֨' אֱלֹהֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת אֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֙יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ: (יז) אֶת־ה֥' הֶאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֨ לֵֽאלֹהִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֹתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ: (יח) וַֽה֞' הֶאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְלִשְׁמֹ֖ר כָּל־מִצְוֹתָֽיו: (יט) וּֽלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כָּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹתְךָ֧ עַם־קָדֹ֛שׁ לַה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר: פ 

2.    דברים פרק כז פסוק א - ח (פרשת כי תבוא)

(א) וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר שָׁמֹר֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם: (ב) וְהָיָ֗ה בַּיּוֹם֘ אֲשֶׁ֣ר תַּעַבְר֣וּ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ וַהֲקֵמֹתָ֤ לְךָ֙ אֲבָנִ֣ים גְּדֹל֔וֹת וְשַׂדְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד: (ג) וְכָתַבְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֗ן אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בְּעָבְרֶ֑ךָ לְמַ֡עַן אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨א אֶל־הָאָ֜רֶץ אֲֽשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֣יךָ׀ נֹתֵ֣ן לְךָ֗ אֶ֣רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר ה֥' אֱלֹהֵֽי־אֲבֹתֶ֖יךָ לָֽךְ: (ד) וְהָיָה֘ בְּעָבְרְכֶ֣ם אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ תָּקִ֜ימוּ אֶת־הָאֲבָנִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל וְשַׂדְתָּ֥ אוֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד: (ה) וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַה֖' אֱלֹהֶ֑יךָ מִזְבַּ֣ח אֲבָנִ֔ים לֹא־תָנִ֥יף עֲלֵיהֶ֖ם בַּרְזֶֽל: (ו) אֲבָנִ֤ים שְׁלֵמוֹת֙ תִּבְנֶ֔ה אֶת־מִזְבַּ֖ח ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ וְהַעֲלִ֤יתָ עָלָיו֙ עוֹלֹ֔ת לַה֖' אֱלֹהֶֽיךָ: (ז) וְזָבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם וְשָׂ֣מַחְתָּ֔ לִפְנֵ֖י ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (ח) וְכָתַבְתָּ֣ עַל־הָאֲבָנִ֗ים אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בַּאֵ֥ר הֵיטֵֽב: ס

3.    רש"י דברים פרק כו פסוק טז (פרשת כי תבוא)

היום הזה ה' אלהיך מצוך - בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ חֲדָשִׁים כְּאִלּוּ בוֹ בַיּוֹם נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם:

ושמרת ועשית אותם - בַּת קוֹל מְבָרַכְתּוֹ הֵבֵאתָ בִכּוּרִים הַיּוֹם, תִּזְכֶּה לְשָׁנָה הַבָּאָה:

4.    העמק דבר דברים פרק כו (פרשת כי תבוא)

(טז) היום הזה. ידוע הדרש שהביא רש"י בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, אבל אין מקרא יוצא מדי פשוטו, שמדבר ביחוד באותו יום שעומד בו, ובא לאפוקי מאז שעמדו על הר סיני עד היום הזה. וענין פרשה זו, הוא הקדמה וביאור לכריתת ברית שבא אחריו הברכות והקללות שנקרא ברית שבערבות מואב, ונתוסף בו ענין א' מאד נעלה על ברית שבהר סיני, היינו מה שנזהרו עתה על שקידת התורה לחדש בה דינים עפ"י כללי התורה ודקדוקיה, וע"י משפטי התלמוד שלימד משה, והיינו דאי' בסוטה דל"ז א' גבי ברכות וקללות ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכבר ביארנו בפ' אחרי הביאור ע"ז הלשון לשמור הוא לזכור מה שכבר למד, ולעשות הוא לחדש עוד, … והוא תלמוד שבכל דור:

(יז) את ה' האמרת. ת"א חטבת, והוא לשון הגמרא … נחזור לענין הפרשה, שבזה הברית שנכרת על שקידה בעיון התורה, נתחברת את ה', כלשון הזוה"ק דאורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא…. וביארנו במקומו בפ' פנחס שהוא לשון חבור שהקב"ה מתחבר כביכול את ישראל, כן הוא כח התלמוד הוא כמו לחם המחבר הנשמה והגוף יחד חבור עצום, כך תלמוד הוא המחבר את ישראל לאביהם שבשמים, ומש"ה מצלינן אהבה רבה אהבתנו וכו' בברכת התורה שהוא התלמוד, כמו שאומרים ותן בלבנו להבין ולהשכיל ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך וכו', ונקרא אהבה רבה, באשר שאהבת ה' לישראל הבאה ע"י התורה, וכן להיפך, יותר מאהבת ה' וישראל ע"י קרבנות, כמו שביארנו בס' שמות כ"ה כ' בהעמדת הכרובים ופניהם איש אל אחיו^(א). כל זה נכלל בזו התיבה האמרת, דבזה הברית נתחברת את ה', ובא לבאר תנאי ואופני זה החיבור, ומונה יחד פעולת החבור שנתחברו ישראל לאביהם שבשמים גם אז בברית הר סיני, וגם אופן החדש שבא כאן, ואמר להיות לך לאלהים. למנהיג הטבע שלך: וללכת בדרכיו. במדותיו מה הוא רחום כו', אלו האופנים היה מכבר: ולשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו. זהו תנאי החדש: לשמור חקיו. אלו המדות והכללים שהתורה נדרשת בהן: ומצותיו. היינו הקבלות שהיה למשה מסיני ואהל מועד: ומשפטיו. לחקור מהם חדשות: ולשמוע בקולו. לדקדק בקראי לבד י"ג מדות, אלא דיוק בסדר הלשון ויתור וכדומה:

5.    רמב"ן דברים פרק כו פסוק טז (פרשת כי תבוא)

היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות - הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש להם, ולכך אמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים, כי כבר השלמתי לך הכל. והזכיר ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך - והלב והנפש כבר פירשתים (לעיל ו ה):

6.    תורת משה דברים פרק כו פסוק טז (פרשת כי תבוא)

היום הזה ה"א מצוך לעשות וגו' ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. יאמר כי אין חפץ להקב"ה במצות אנשים מלומדה אלא בעבודת [הלב], אשר ע"כ חזר הקדוש ברוך הוא כל התורה בערבות מואב משום שאז נעשו בני ארבעים ועמדו ע"ד רבם, כאמור בפרשה ^{(להלן כ"ט ג')} ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו', וכפירש"י שם שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, ומזה יושפע שהקב"ה חפץ שנעבוד אותו בלב ולא מצות אנשים מלומדה. וזה היום הזה ה' אלקיך מצוך וגו', אף על פי שכבר צוך מ"מ חוזר ומצוך היום משום שהוא סוף ארבעים, מזה תדע כי רוצה הוא שתעבדהו בכל לבבך ובכל נפשך.

7.    חזקוני דברים פרק כו פסוק טז (פרשת כי תבוא)

את החקים האלה של בכורים ושל מעשר שיהיו לך חק ומשפט. ואת המשפטים התלויים במעשר כגון לא אכלתי באוני וגו'. ושמרת בלבבך. ועשית אותם בארץ.

8.    אור החיים דברים פרק כו פסוק טז (פרשת כי תבוא)

היום הזה וגו'. וכי היום הוא מצוה והלא כבר צוה בהר סיני, ורש"י ז"ל פירוש בכל יום יהיו בעיניך חדשים. ונראה שכונת הכתוב היא על זה הדרך לפי שכל התורה צוה אותה ה' בהר סיני בין דברים שיש בהם קום עשה באותו זמן בין דברים שאינם בקום עשה אלא לאחר זמן כאותם האמורים בפרשה זאת בכורים ומעשרות שאינם נוהגים אלא בארץ, וצוה ה' אותם הגם שלא היה זמנם מטעם כדי ללמוד אותם ולקבל שכר על קבלתם, ואמר להם משה כי הן היום מצוה אותם לעשות החוקים האלה שהם בכורים ומעשרות שעד היום נצטוו ללמוד דיניהם לבד והיום הזה מצוה אותם לעשות כי הגיעו לארץ, ותיבת היום לאו דוקא אלא זכר זמן המוכן בשם היום הזה:

9.     ספורנו דברים פרק כו פסוק טז (פרשת כי תבוא)

היום הזה. שאתה נכנס עמו לברית. הנה ענין הברית הוא שהאל ית' מצוך לעשות את החוקים והמשפטים לטוב לך ואתה מקבל עליך לשמרם: בכל לבבך. שתכיר בלי שום ספק שראוי לעשות רצונו: ובכל נפשך. שלא יניא אותך כח מתאוה בהיותך מכיר מעלת מי שצוה ותועלת מצותיו ובזה:

10.בעל הטורים דברים פרק כו פסוק טז (פרשת כי תבוא)

בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ. וסמיך ליה את ה' האמרת. דבכל לבבך ובכל נפשך היינו קריאת שמע דכתיב ביה (לעיל ו ה) בכל לבבך ובכל נפשך. והיינו דאמרינן (ברכות ו א) אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בארץ, היינו קריאת שמע. אֶת־ה֥' הֶאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹםבגימטריא זו קריאת שמע:

11.כלי יקר דברים פרק כו פסוק טז (פרשת כי תבוא)

היום הזה ה' אלהיך מצוך וגו'. אחר שפיך ענה בך כי לה' תבל ומלואה ומידו יתברך נתן לך הכל מעתה תקבל עליך לשמור מצוות ה'. את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך היום וגו', כי אתה האמרת אותו בהגדות אלו שבביכורים ומעשר ואמרת שמעתי בקול ה' ולעומת זה גם ה' האמירך להשקיף ממעון קודשו מן השמים ולברך אותך ביתר שאת על כל העמים, אף על פי שכל השקפה לרעה מכל מקום אצלך ישתנה הענין כדבר סגולה שאין בו טעם זהו שאמר וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה. ויש אומרים שגם השקפה זו לרעה ורצה לומר השקיפה על האומות המכעיסים אותך ותן אותם כופר על עמך ישראל לכך לא נאמר השקיפה לברך אלא וברך הוא מילתא באפי נפשיה. ועל פי דרך זה שפיר קאמר וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו' ולתתך עליון על כל הגוים, כי דבר זה מבואר בהשקיפה אשר בו האמירנו ה'. וגם אם האמרת והאמירך לשון חטיבה^{(ברכות ו א)} מכל מקום הוא מבואר על זה הדרך ומדקאמר בשניהם לשון היום שמע מינה שקאי אפרשה שלמעלה של ביכורים ומעשר כי בהם מבוארים שני האמרות אלו:

12.תרגום אונקלוס דברים פרק כו פסוק יז (פרשת כי תבוא)

יָת יְיָ חֲטַבְתְּ יוֹמָא דֵין לְמִהְוֵי לָךְ לֶאֱלָהּ וְלִמְהָךְ בְּאוֹרְחָן דְּתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַּר קְיָמוֹהִי וּפִקּוֹדוֹהִי וְדִינוֹהִי וּלְקַבָּלָא לְמֵימְרֵיהּ.

13.רש"י דברים פרק כו פסוק יז (פרשת כי תבוא)

הֶאֱמַ֖רְתָּ - והֶאֱמִֽירְךָ֣ (פסוק יח) אֵין לָהֶם עֵד מוֹכִיחַ בַּמִּקְרָא, וְלִי נִרְאֶה שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה וְהַבְדָּלָה  הִבְדַּלְתָּ לְךָ מֵאֱלֹהֵי הַנֵּכָר לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְהוּא הִפְרִישְׁךָ אֵלָיו מֵעַמֵּי הָאָרֶץ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, וּמָצָאתִי לָהֶם עֵד וְהוּא לְשׁוֹן תִּפְאֶרֶת^glory  כְּמוֹ (תהלים צ"ד) "יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן":  ^{they glorify (boast) themselves,⁠ all the wrongdoers}

14.רש"י תהלים צ"ד:ד'

יִתְאַמְּרוּ – ישתבחו, כמו: הֶאֱמַ֖רְתָּ - והֶאֱמִֽירְךָ֣ (דברים כ"ו:י"ז-י"ח).

15.דעת זקנים מבעלי התוספות דברים פרק כו פסוק יז (פרשת כי תבוא)

את ה' האמרת היום וה' האמירך. אתמר בפ"ק דברכות אמר הקדוש ברוך הוא אתם חטבתם אותי חטיבה אחת בעולם שאתם אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ד"א האמרת לשון תמורה וחלוף כלומר בשביל ה' החלפת כל האלהות ובחרת בהקב"ה וה' האמירך החליף כל האומות שבעולם ובחר בך להיותך לו לעם סגולה ודומה לו יתאמרו כל פועלי און שמחליפין דבריהם ואינם עומדים בדבורם. ד"א לשון אמירוענף שהוא לשון גבהות כדכתיב ^{ישעי' יז, ו} שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר וכאן את ה' האמרת הגבהת על כל אלהים וה' האמירך הגביהך על כל האומות וכן יתאמרו כל פועלי און שמגביהין עצמן מרוב גסות שבהן ושמעתי שבתרגום ירושלמי אתה האמרת המלכת שכן בלשון ערבי קורין למלך אֵמִיר:

16.אבן עזרא דברים פרק כו פסוק יז (פרשת כי תבוא)

האמרת - מלשון גדולה, וקרוב מגזרת בְּרֹאשׁ אָמִיר ^{(ישעי' יז, ו)}. ויאמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ"ע, כי המלה מגזרת 'ויאמר', והטעם - כי עשית הישר, עד שיאמר שהוא יהיה אלהיך. גם הוא עושה לך. עד שאמרת שתהיה לו לעם סגולה, ויפה פירש. והנה תהיה מלת האמרת פעל יוצא לשנים פעולים:[1]

17.רמב"ן דברים פרק כו פסוק יז (פרשת כי תבוא)

וטעם את ה' האמרת היום - כיון שקבלתם עליכם כל התורה בפירושיה ובדקדוקיה ובחדושיה, הנה גדלתם השם ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לכם לאלהים לא תודו באל אחר כלל:

18.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד א

אֲמַר רִבִּי אַבִּין בַּר רַב אִדָּא אֲמַר רִבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִילִּין? שֶׁנֶּאֱמַר: ^{ישעיהו ס"ב:ח'} "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עוּזּוֹ". "בִּימִינוֹ", זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ^{דברים ל"ג:ב'} "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ"; "וּבִזְרוֹעַ עוּזּוֹ", אֵלּוּ תְּפִילִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ^{תהלים כ"ט:י"א} "ה' עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן". וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִילִּין עוֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל? דִּכְתִיב: ^{דברים כ"ח:י'} "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָ", וְתַנְיָא, רִבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִילִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּיא בַּר אַבִּין: הָנֵי תְּפִילִּין דְּמָרֵי עָלְמָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ: ^{דברי הימים א י"ז:כ"א} "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". וּמִי מִשְׁתַּבַּח קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשִׁבְחַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל? אִין, דִּכְתִיב: ^{דברים כ"ו:י"ז} "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם", (וּכְתִיב:) "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם", אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ^{דברים ו':ד'} "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״. 

19.תפילת מנחה בשבת

אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. תִּפְאֶרֶת גְּדֻלָּה וַעֲטֶרֶת יְשׁוּעָה יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה לְעַמְּךָ נָתָתָּ.

20.אדרת אליהו דברים פרק א פסוק ה (פרשת דברים)

(ה) בעבר הירדן בארץ מואב. פרט כאן ב' מקומות לפי שבה ב' בחינות ה' אלהים. וכן בדבור נאמר שני דברים. משה והתורה. דהיינו הואיל משה באר את התורה. הואיל משה לשון התחלה וזה כנגד פ' ראשונה של בראשית ב' מאמרים א' כנגד יה"ו והשני כנגד אל וזהו יה"ו אל. וכתב בזוהר שעתיד משה לעמוד כבד פה בתורה שבע"פ. וכבד לשון הוא תורה שבכתב ואליהו עתיד לבארם שלא יאמרו אחר הוא. וזהו הואי"ל משה באר את כו'. וסוד נעלם הוא. … ואלהים הוא מורה על השגחתו על בריותיו ולכן כתיב בכל פרשה בראשית שם אלהים לבדו. ובהשגחה יש ב' ענינים. השגחה כללית דהיינו על כל בריותיו ועל כל העולם בכללות. והשגחה פרטית שמשגיח על ישראל לבד. וכנגדו הוא שם אלהים. וכן בתורה יש נעלם ונגלה כידוע. ולכן פתח בב' שמות אלו. ולכן אומרים בכל ברכה ה' אלהינו מלך העולם דהיינו ה' מצד הנעלם. ואלהינו שהוא משגיח עלינו בפרטית ומלך העולם שאע"פ שמשגיח עלינו בפרטית משגיח ג"כ על כל העולם כולו בכללות ומושל עליהם. וכן אומרים בתפלה בשבת במנחה אתה אחד ושמך אחד פי' אתה אחד מצד עצמו יתברך. ושמך אחד מצד בריותיו בשם נגלה. אעפ"י שמנהיג כל בריה ובריה בפני עצמה וכל א' הנהגתה משונה מחברתה אעפ"כ בכולו הוא אחד. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ כו' כי שניהם הן ביחוד ישראל וא"י. ישראל מע' אומות. וא"י מכל הארצות. וכמו שנקרא אלהי ישראל. כן נקרא אלהי הארץ. וזהו מה שאמר באברהם אלהי השמים ואלהי הארץ ואח"כ לא אמר אלהי הארץ. מפני שבשעה שלקח אותו היה בח"ל ולכן נענשו אפי' נכרים מפני שלא שמרו את התורה בארץ כמ"ש (מ"ב י"ז) לא ידעו את משפט אלהי הארץ. שישראל מצווה על כל התורה בח"ל ובארץ מצווה אפי' נכרי. ולכן נענשו הכותים שלא ידעו משפט אלהי הארץכמ"ש וזהו מ"ש (סוף כתובות) כל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה. וגלוי של תורה הוא בארץ כמ"ש אוירא דא"י מחכים וגם הנבואה אינו שורה אלא בא"י. ולכן ברח יונה כמ"ש (מ"ק כ"ה ע"א) ראוי רבינו שתשרה עליו שכינה אלא בבל גרמה לו וכמ"ש מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. אבל כשהיו ישראל בארץ היו גוי אחד וכן לע"ל ב"ב אי"ה. כמ"ש בזוהר אימתי גוי אחד בזמן שהן בארץ וכן התורה לא נתנה אלא לישראל בהר סיני וז"ש כאן אלינו בחורב. וד' תיבות אלו הן כלל של כל התורה כולה. דהיינו שה' אלהינו דיבר אלינו לעשותם ע"י המקום בחורב. וז"ש הנסתרות לה' אלהינו והנגלות וגו'. ודבר קדשו הוא מחבר אותנו עם הש"י וזהו דבר אלינו בחרב לאמר וז"ש והנגלות לנו ולבנינו והכל ע"י סיני וז"ש משה קבל תורה מסיני: 

21.אדרת אליהו על דברים פרק לב פסוק ט

כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. כי בהנחל עליון לכל שר ושר אומה שלו בחר לחלקו את עמו ולקח ארץ ישראל לנחלה שלו ונתנה לישראל, כמו שאמרו (כתובות קי, ב), כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, לפי שהוא תחת השרים, אבל ארץ ישראל אין שום ממשלה לשבעים שרים עליה. ולפיכך אפילו הגוים הדרים בארץ ישראל צריכין לקיים כל המצות,]לפי שכל המצוות תלויים בארץ[...

22.מלבי"ם דברים פרק כו פסוק טז (פרשת כי תבוא)

(טז) היום הזה וגו', אחרי כי מן סימן י"ב מאלה החקים והמשפטים וגו' המה רק דברי חוק ומשפט, ומסימן כ"ז ולהלן מדבר מעניני כריתת ברית ערבות מואב וא"כ למה בא המאמר הזה בינתים. ואם הוא הקדמת מוסר לכריתת הברית הבא אחריו היה לו לפתוח בלשון ויאמר משה. לכן בהכרח שהוא סיום ומאמר כללי לשמירת החקים והמשפטים שאמר מקודם, ורצונו בזה: א) להסיר תלונת הפילוסופים בשאלתם הלא החקים אשר יסודתם במעשים והמשפטים שהם נימוסי המדינה שהם דברים גשמים ונפסדים ומה יועיל ההשתדלות לנפש רוחנית שהצלחתה שלא תופסד ותהיה נצחית. ובא במאמר הזה להוכיח בחוש כי יש סגולה נפלאה וכח עצום במעשה החקים והמשפטים לאחד ולדבק נפשותם במקור החיים שמאז השמיע אותם את חוקי ד' ותורתו נתלהבה נפשם ונתפעלה עד שהגיעו למדרגה גדולה עד שקבלו עליהם באהבה עזה ונפלאה לשמוע בקולו ולדבקה בו בתכלית הדבקות וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומשפטיו ומזה נראה בעליל כח העצום אשר בהחוקים ומשפטים כי אף ע"י הלמוד לבד נתפעלו והלהיבו נפשם כפעולת הקולות והברקים וכל המעשים אשר במעמד הר סיני. ומכ"ש שקיום המעשים יפעול בהם. ב) על דבר שאיזה חוקים ומשפטים לפי שכל האנושי ישפיל כבוד ישראל כמו מקרא הביכורים שהיה בבית ה' שמפרסמים בקול שהיו עבדים שפלים לפרעה ולמצרים וכן בוידוי המעשרות שבבית ה' שהוא מפרסם שהוציאו מתבואותיהם ע"י המתנות יותר מרביע (ביכורים אחד מששים תרומה א' מחמשים חלה אחד מכ"ד פאה אחד מששים ומלבד לקט שכחה מעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני...היום הזה, הוא יום שאמר להם פרשת הביכורים ווידוי מעשר שהם היו הצוויים האחרונים ממשנה תורה .... ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים. שהביכורים והמעשרות הם חוקים ומשפטים ביחד, שהבאת הביכורים והפרשת המעשרות הם מהמשפטים שגם השכל מסכים להם אבל מקרא הביכורים וחלוקת המעשרות ובעור המעשרות והוידוי הם מחוקים כי השכל לא יסכים להם: ... ובכל נפשך. נגד החקים שבטבע האדם כשעושה דבר שלא יבין תועלתו לא יעשהו בנפש חפצה, לכן צוה שיעשה בכל נפשו:

23.ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מד 

ושמתם את דברי אלה על לבבכם, זה תלמוד תורה, וקשרתם אותם לאות על ידכם אלו תפילין, אין לי אלא תפילין ותלמוד תורה שאר מצות שבתורה מנין הרי אתה דן מבנין אב שבין שניהם לא ראי תפילין כראי תלמוד תורה ולא ראי תלמוד תורה כראי תפילין הצד השוה שבהם שהם מצות הגוף שאין תלויות בארץ ונוהגות בארץ ובחוצה לארץ כך כל מצוות הגוף שאין תלויות בארץ נוהגות בארץ וחוצה לארץ ושתלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים רבי אליעזר אומר אף החדש:

24.רש"י דברים פרק יא:יח

ושמתם את דברי - אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הַצִּ֧יבִי לָ֣ךְ צִיֻּנִ֗ים:

25.רמב"ן דברים פרק יא פסוק יח 

ושמתם את דברי אלה - אף לאחר שתגלו היו מצוינין במצות, הניחו תפילין עשו מזוזה, כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר ^{(שם שם כ)} הַצִּ֧יבִי לָ֣ךְ צִיֻּנִ֗ים, לשון רש"י. וכבר כתבתי פירוש הענין, כי המצות האלה חובת הגוף הם, ודינם בכל מקום כמו בארץ, אבל יש בו במדרש הזה סוד עמוק וכבר רמזתי ממנו ^{(ויקרא יח כה)}. והנה החזיר במצות האלה תפילין ודברי תורה ומזוזה כאן פעם שנית, לרמוז בהיקש הזה שנהיה חייבים בהם לאחר הגלות בחוצה לארץ, ומהם נלמוד לכל המצות שהן חובת הגוף שחיובן בכל מקום, ושנהיה פטורין בחוצה לארץ מחובת הקרקע כגון תרומה ומעשרות, כך הוא נדרש בספרי (עקב יז). וכוונת המדרש, מפני שסמך ושמתם אל ואבדתם. אבל עיקר הכתוב בארץ, דכתיב ^{(פסוק כא)} למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. או יאמר "למען ירבו ימיכם", שתשובו ותאריכו בה ימים לעולם:

26.אבן עזרא ויקרא פרק כ פסוק כה 

וטעם לטמא - שתדעו שהוא טמא במחשבה ובדבור, וכן תשקצו מן העוף, על כן גר תושב לא יאכל טמא בארץ טהורה, כי על זה התנאי ידור בתוכנו, ואם תשמרו כל אשר צויתי אתכם, אז תהיו קדושים, כי חייבים אתם ללכת אחרי כי קדוש אני:

27.אבן עזרא שמות פרק כ פסוק ח 

... וככה ועבדך ואמתך שהוא ברשותך, אתה חייב, שתשמרהו ולא תניחהו שיעבוד לאחר. ואם לאו, אתה עובר על מצות לא תעשה, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (דבר' ה, יד). כאשר פירש משה אדוננו על הדרך שהזכרתי. ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך, שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים, על כן נכתב בשנייה הגר. וככה בעריות, ועל זה התנאי ידור שישמור העריות. וככה באכילת הדם. וראינו בירמיהו שהחמיר במצות שבת, ואמר מפורש אף על פי שנגזרה גזרה על ירושלים שתחרב, אם ישוב ישראל לשמור השבת כאשר צוו, לא יגלו ממקומם, ויעמדו בירושלים כסאות מלכות בית דוד ^{(ירמיה יז, כא - כז)}:

28.אבן עזרא שמות פרק יג 

(ז) מצות הנה השבת הזהיר על גרך אשר בשעריך, כי על זה התנאי יגור בשעריך, שלא יעשה מלאכה לפני בשבת, וככה ביום הכפורים, כי כן כתוב, וככה בפסח שלא יאכל חמץ במקום שהוא רשותו, וזהו טעם בכל גבולך:

29.מרגליות הים מסכת סנהדרין דף נז עמוד א

ט. ויעוין באדרת אליהו להגר"א פ' דברים א' ה שכתב: מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ כו' כי שניהם הן ביחוד, ישראל וארץ ישראל, ישראל משבעים אומות וא"י מכל הארצות וכמו שנקרא אלהי ישראל כן נקרא אלהי הארץ כו' ולכן נענשו אפילו נכרים מפני שלא שמרו את התורה בארץ כמש"כ [מ"ב יז] לא ידעו את משפט אלהי הארץ, שישראל מצווה על כל התורה בח"ל ובארץ מצווה אפי' נכרים, ולכן נענשו הכותים שלא ידעו משפט אלהי הארץ, וראה ברמב"ן ויקרא י"ח כח עה"פ ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם גו' הכותיים לא היו ענושים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלוח בהם את האריות ובבואם בארץ השם ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בהם את האריות הממיתים אותם וכו', והוזכר בפס' מעשה ארץ מצרים שהיו גם הם עושים ככל התועבות האלו ולא תקיא אותם ארץ מצרים ולא שאר ארצות הגוים את גוייהם כו' עיין שם, ואם כי בוודאי נצטוו הגוים בכל מקום שהם על השבע מצות אבל ישראל לא נצטוו עליהם בשאר ארצות לכפות אותם או לענשם כשלא יקיימו, ...אך מי שחפץ להשאר בארץ הקדושה הוא שהיה צריך לקבל על עצמו שבע המצות [ע' ע"ז ס"ד ב, ירו' יבמות פ"ח ה"א, תוס' גטין מ"ו א ד"ה כיון דאמרו מארץ רחוקה באנו כו'] ..., ולכן נכרי שגר בא"י היינו שקיבל על עצמו הז' מצות נקרא "גר תושב" כלומר שמותר לו לשבת בארץ הקודש, ואם הוא רוצה להכנס לקהל ישראל אז צריך לקבל על עצמו כל מצות התורה שבכתב ושבע"פ [בכורות ל' ב], וזהו שנקטו [יבמות מ"ז א] גר שבא להתגייר כו' כלומר שמקודם היה גר תושב ובא להתגייר להכלל בקדושת ישראל וראה בס' שערי זהר יבמות מ"ח ב, ושם בראשית רבה פי"ד ט קונטרס נר"ן פרק נפש הגר אות כג - כד.

30.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב

תָּנוּ רַבָּנַן כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן נִטְפַּל לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לָהֶן בָּנַי מִפְּנֵי מָה אִי אַתֶּם אוֹכְלִין בָּשָׂר וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִין יַיִן אָמְרוּ לוֹ נֹאכַל בָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנּוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ וְעַכְשָׁיו בָּטֵל נִשְׁתֶּה יַיִן שֶׁמְּנַסְּכִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְעַכְשָׁיו בָּטֵל. אָמַר לָהֶם אִם כֵּן לֶחֶם לֹא נֹאכַל שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ מְנָחוֹת אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת פֵּירוֹת לֹא נֹאכַל שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ בִּכּוּרִים אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת אֲחֵרִים מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה שֶׁכְּבָר בָּטֵל נִיסּוּךְ הַמַּיִם שָׁתְקוּ. אָמַר לָהֶן בָּנַי בּוֹאוּ וְאוֹמַר לָכֶם שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כׇּל עִיקָּר אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי אִי אֶפְשָׁר שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵירָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ דִּכְתִיב ^{מלאכי ג':ט'} בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאוֹתִי אַתֶּם קוֹבְעִים הַגּוֹי כּוּלּוֹ. אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים סָד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְּסִיד וּמְשַׁיֵּיר בּוֹ דָּבָר מוּעָט וְכַמָּה אָמַר רַב יוֹסֵף אַמָּה עַל אַמָּה אָמַר רַב חִסְדָּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח. עוֹשֶׂה אָדָם כׇּל צׇרְכֵי סְעוּדָה וּמְשַׁיֵּיר דָּבָר מוּעָט מַאי הִיא אָמַר רַב פָּפָּא כָּסָא דְהַרְסָנָא. עוֹשָׂה אִשָּׁה כׇּל תַּכְשִׁיטֶיהָ וּמְשַׁיֶּירֶת דָּבָר מוּעָט מַאי הִיא אָמַר רַב בַּת צִדְעָא שֶׁנֶּאֱמַר ^{תהלים קל"ז:ה'} אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי וְגוֹ'. מַאי עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי אָמַר רַב יִצְחָק זֶה אֵפֶר מִקְלֶה שֶׁבְּרֹאשׁ חֲתָנִים אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי הֵיכָא מַנַּח לֵהּ בִּמְקוֹם תְּפִילִּין שֶׁנֶּאֱמַר ישעיהו ס"א:ג' לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר. וְכׇל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר ^{ישעיהו ס"ו:י'} שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלָיִם וְגוֹ'.

31.פרשיות תפילין

"קדש לי כל בכור" – ספר שמות, פרק י"ג, פסוקים א'–י'. בה נכתב: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר ... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים ... שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה' ... וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה."

"והיה כי יביאך" – ספר שמות, פרק י"ג, פסוקים י"א–ט"ז. בה נכתב: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר רֶחֶם לַה' ... וַיְהִי כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם."

"שמע ישראל״ - ספר דברים, פרק ו', פסוקים ד'–ט'. בה נכתב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ."

"והיה אם שמֹע" – ספר דברים, פרק י"א, פסוקים י"ג–כ"א. בה נכתב: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם ... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ ... הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם ... וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. ..."

 

---

[1] THOU HAST AVOUCHED. He'emarta (avouched) means exalted. It is close in meaning to amir (uppermost bough) in In the top of the uppermost bough (Is. 17:6). Rabbi Yehudah Ha-Levi, who rests in Eden, says that the word is related to va-yomer (said). Its meaning is, you were so righteous that the Lord said He is your God. God likewise acted very righteously towards you that you said that you would be His own treasure. He explained well. Now the word he'emarta is a hifil.⁠