Monday, March 30, 2009

Parshat Tzav: Shabbat Hagadol 5769

Parshat Tzav: Shabbat Hagadol 5769
Of Matzot and Mitzvot
The Parsha begins with a turn of phrase that is unusual in the Torah: "Tzav," command:
ספר ויקרא פרק ו
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה ...
1. And the Eternal God spoke to Moshe, saying, 2. Command Aharon and his sons, saying, ‘This is the Torah of the burnt offering...
The word tzav is related to the word mitzva; it denotes the imperative, and Rashi understands that in this form, tzav connotes quickness or immediacy.
רש"י על ויקרא פרק ו פסוק ב
(ב) צו את אהרן - [ת"כ] אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות
Command Aharon- The word tzav is in all cases a word denoting an exhortation to quickness…
The source for this teaching is a passage in the Talmud:
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט/א
תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז
The School of R. Yishmael taught: whenever ‘command’ is stated, its only purpose is to denote an exhortation to quickness…Talmud Bavli Kiddushin 29a[1]
There is another instance in which Rashi speaks of speed that may be instructive: An earlier instance is to be found in his comments on the Torah’s discussion of the Redemption in general, and matza in particular: The Torah commands us to "guard the matzot":
שמות פרק יב
(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
And you shall guard the matzot; for on this same day I brought your armies out of the land of Egypt; and you shall observe this day throughout your generations as a law forever.
The word ‘ushmartem,’ to observe or guard, is understood by Rashi as a commandment of activity:
רש"י שמות פרק יב
(יז) ושמרתם את המצות - שלא יבאו לידי חמוץ  ... רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה אלא אם באה לידך עשה אותה מיד:
Guard the matzot, that they do not become chametz…Rebbi Yoshia said, ‘Don’t read "matzot" rather "mitzvot"; just as you shouldn’t let the matza become chametz (leavened bread), you shouldn’t let a mitzva become spoiled; rather, when an opportunity arises, perform the mitzva immediately. (Rashi Sh'mot 12:17)

Rashi cites a teaching from the Mechilta,[2] which draws our attention to the concept of quickness involved in the production of matzot. The idea is taken one step further, as the commandment regarding the specific mitzva of matzot is established as an archetype for all the commandments: Just as one should guard the dough from becoming chametz, (leavened bread) one should guard all the mitzvot; if an opportunity to perform a mitzva presents itself, this opportunity should not be missed. One must act immediately, rapidly, seizing the opportunity to perform all mitzvot.
Aside from the linguistic similarity, the comparison between matzot and mitzvot is not immediately clear. Matza is made by mixing water and flour; if more than 18 minutes elapse, rather than matza, you have chametz - instead of unleavened bread, you have leavened bread. Rather than matzot mitzva, matzot made for the sole purpose of performing a singular mitzva which we may fulfill only one night each year for a limited number of hours – we have chametz. On Pesach this is a critical difference. The commandment to “guard the matzot” requires speed; if one tarries, the unleavened dough will rise, and become forbidden chametz.[3]
However, not all mitzvot are as time-sensitive. Many mitzvot are not at all affected by time; there is no clock, certainly not 18 minutes, and if the mitzva is performed tomorrow rather than today, ostensibly nothing is lost. Why would Rashi draw this parallel between matzot, which must be made with careful attention to time, and all other mitzvot, regardless of the urgency of the time constraints involved in their performance? Why require us to perform all mitzvot with such speed? What effect does this time factor have on the mitzvot that we fulfill?
Let us consider the reason things are done quickly. People act quickly for one of two reasons: either they want to get the task out of the way, in order to free themselves to do other things, or they are so eager that they cannot wait to perform the act in question.[4]
The former may be a very wise approach to life: When faced with arduous tasks, procrastination is often the worst course of action. Tasks begin to pile up, and what at first was difficult soon becomes impossible. Yet despite the wisdom of this approach, it is not necessarily a proper attitude in the performance of mitzvot: We do not perform mitzvot in order to "get them out of the way". Mitzvot should be performed because we wish to adhere to the Word of God, because we wish to have a relationship with God. The performance of mitzvot is an expression of love; love is not something to be rushed through, to be gotten out of the way.
The Maharal explains the idea of quickness in the performance of mitzvot by noting the metaphysical nature inherent in our relationship with God. We are physical beings, we exist in a physical universe, yet each time we perform a mitzva we are engaging in a metaphysical gesture: the One who commanded us is not physical, therefore the mitzva is the link between a physical being in a physical plane, and a metaphysical being in a metaphysical plane.[5]
The Maharal describes our performance of mitzvot with speed as an expression of our desire to leave the confines of our physical existence, to break through to the metaphysical reality. As humans, we exist in a world defined by time, space and matter; the performance of a mitzva is an expression of our desire to break the limits of time and establish a true relationship with God who transcends time. A mitzva is a vehicle, in which we take the journey from the physical to the metaphysical state.
Significantly, this concept is derived from Pesach. So much of Pesach is about time; in fact, it was in the framework of Pesach that the Jews were given the mitzva of time.[6] Our first mitzva as a nation involved the mastery of time; sanctifying time by establishing the start of each month enabled the Jews to begin to prepare for freedom. While physically still in Egypt, still enslaved, God instructed the Jewish People to consecrate time, to master time and use it as a means of transcending to a new state of metaphysical existence. This enabled them to begin the process of redemption. They were then instructed to “guard” the Paschal Lamb for a precise time period, and then to adhere to a careful timetable in the bringing of the sacrifice. They were told to prepare and eat the Pesach offering rapidly, to roast, not boil, the meat, [7] ostensibly the most rapid method of cooking.[8] Their bread for this Pesach feast was to be most rapidly prepared. All of these elements of Pesach point in the same direction: This holiday is about quickness; it is about speed. This nation of slaves, no masters of their time, controlled and ordered by other men, are given mastery of time: Man, confined and defined by time, learns to rise above time. When we perform mitzvot quickly, we demonstrate our desire to leave the confines of time, to relate to the Eternal God who is unconfined by the dimensions that rule human history. Pesach is a holiday where we transcend time.[9]
The Second Dimension
Perhaps this idea is even more far-reaching: The second major festival in the Jewish calendar is Shavuot, the holiday that commemorates the Giving of the Torah at Mount Sinai. Strangely, this location is lost to us: Our national consciousness has not retained coordinates for what was once the holiest place on Earth.
The holiness of Mount Sinai was akin to the holiness of the Beit Hamikdash: In preparation for the Giving of the Torah, the mountain was divided into different zones, each with its own level of holiness, with access permitted to different people, in a clear parallel of the structure of the Mishkan and the Beit Hamikdash. Yet this structure was secondary to the main aspect of the Sinaitic experience - the opening of the heavens, and the Voice of God which burst forth. Similarly, the Mishkan, which repeated and institutionalized the experience of Revelation at Sinai, was built in order to house the Tablets of Stone given on the Sixth of Sivan at Mount Sinai; the Voice of God that had rung out at Sinai now emanated from between the Keruvim atop the Ark of the Covenant.[10]
ספר שמות פרק כה
(כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:(כא) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:(כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
20. And the Keruvim shall stretch out their wings on high, covering the cover with their wings, and their faces shall look one to another; toward the cover shall the faces of the Keruvim be. 21. And you shall put the cover upon the ark; and in the ark you shall put the testimony that I shall give you. 22. And there I will meet with you, and I will talk with you from above the cover, from between the two Keruvim which are upon the Ark of the Testimony, of all things which I will give you in commandment to the People of Israel.

Unlike the Beit Hamikdash, as soon as the Torah was given, Mount Sinai became mundane. The geographic location of the place of Revelation became insignificant; only the content of the Revelation is celebrated by Shavuot.
The holiday of Shavuot is about transcending the dimension of space. In much the same vein, the Talmudic discussion of the Holy of Holies reveals an easily-overlooked feature of the Ark:
תלמוד בבלי מסכת יומא דף כא/א
והאמר רבי לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה ואמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדין ניסי [11]
So said Rabbi Levi: This is transmitted to us by tradition from our fathers: The place of the Ark is not given to measurement. And Rabbanai said in the name of Shmuel: The Keruvim stood by sheer miracle.
The dimensions of the Mishkan are transmitted in the Torah with great precision, including exact measurements for the various chambers and the placement of each of the holy vessels within them. The measurements for the Holy of Holies include the exact dimensions of the Ark of the Covenant, and the precise placement of the Ark. Yet these measurements create a physical impossibility: The Ark was placed in the center of the Holy of Holies, a chamber of 20 square cubits, yet there were ten cubits of empty space between the walls of the chamber and each side of the Ark. In other words, the Ark did not consume any physical space.[12] It transcended space. Much like Sinai experience, the Ark of the Covenant was neither defined nor confined by space; the essential element was the content, not the location of the Revelation. The physical construct that housed the Tablets of Stone somehow transcended space, and fit in to the Mishkan perfectly.[13] Although physical, the Ark and the Tablets belong to a metaphysical reality. Similarly, Shavuot, the day of the Giving of the Torah, is about transcending space.
The Third Dimension
The resounding final chord of the Jewish year is the third major festival, Sukkot. We are commanded to leave the comforts of home and enter a temporary abode.
The first time Sukkot is mentioned in the Torah, it is as a holiday of the harvest:
ספר שמות פרק כג
(טז) וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה
16. …and the Feast of Ingathering, which is at the end of the year, when you have gathered in your labors from the field.
Later in the book of D'varim the text offers more specific information:
ספר דברים פרק טז
(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:
13. You shall observe Sukkot (the Feast of Tabernacles) seven days, after you have gathered in your grain and your wine. Dvarim 16:13

Rashi explains that the sukka is made from the refuse of the stalk and vine; from "garbage" we make a sukka.[14] We use what would otherwise be considered refuse, and fashion a home. Sukkot is a holiday where we recognize that this entire world is a temporary abode, a dirat araie[15]. To remind ourselves of the inconsequential nature of our physical possessions, the fleeting and impermanent character of our worldly reality, we leave our "real homes" and enter temporary homes made of materials which are normally rejected and discarded. Sukkot is about transcending matter.
The physical universe is defined by time, space and matter; this is our reality, this is our experience. Yet we know that there is another existence just beyond that which is confirmed by our senses, beyond our limitations. Each of the three major festivals works in a separate realm, a separate dimension of human existence, to help us achieve transcendence. When properly understood and observed, the three festivals enable us to connect with the Infinite, the Eternal – to break through the borders of our limited existence.
In truth, each and every time we perform a mitzva – any mitzva - we should feel that we are entering a new and different realm, the metaphysical realm of God. Every mitzva should be transformative, and should leave us completely changed, for by performing a mitzva, by fulfilling a commandment of the Eternal God, we break through the barriers that define our physical universe. We create and sustain a relationship with the Transcendent God.
The word tzav means ‘command’, as in the word mitzva, commandment. When such a commandment is given to us, we ought not delay or tarry. We should see it as an opportunity to break through the confines of time, and come to a different place - a place which transcends time, space and matter; the Place that is God.[16]

[1] This Talmudic source appears in a discussion of ­­­­­­­­another topic altogether. Rashi's association of our present subject, the sacrificial rites of the olah, with the need for speed - is not easily understood, and is debated by other commentaries. See Siftei Hachamim and the Mizrahi on Vayikra 6, 1.
[2] Mechilta Bo section 9
מכילתא פרשת בא פרשה ט
ושמרתם את המצות. ר' יאשיה אומר אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם בא מצוה לידך עשה אותה מיד:
[3] See Maharal comments on Aggda Chulin page 92
ספר חדושי אגדות חלק רביעי עמוד צב - מסכת חולין
ואני אומר, וכך מוכיחים דברי חכמה, כי מצות ומצוה בשביל כך קרובים בשם, כי המצוה היא כמו מצה, כי כאשר עושה המצוה מזדכך נפשו מן פסולת החמרי, כמו שמזוכך המצה מן הפסולת של שאור שהוא מתיחס אל החטא. ולכך אמרו (מכילתא בא) אם מצוה בא לידך אל תחמיצנה, מדאמרו לשון אל תחמיצנה אצל המצוה, ש"מ דמצוה גם כן לשון מצה. ובספרי (מכילתא שם) ג"כ דרשו ושמרתם את המצות אל תקרי ושמרתם את המצות אלא את המצות שאם בא לידך מצוה אל תחמיצנה, הרי כי הכל ענין אחד:

[4] See the beautiful description of zerizut in the Mesilat Yesharim:
ספר מסילת ישרים - פרק ז
על כן הזהירו זכרונם לברכה (מכילתא שמות יב, ז), "ושמרתם את המצות" - "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". ... ואמרו (פסחים ד'), "זריזים מקדימין למצוות". וכן אמרו, (ברכות דף ו), "לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה, ואפלו בשבת". ובמדרש אמרו, (בראשית רבה פ' מח), "הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת", בזריזות, כאלין עולימתא, כמא דאת אמר, "בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת" (תהילים סח, כו). כי הזריזות היא מדת שלמות גדול אשר טבעו של האדם מונעה ממנו עתה, ומי שמתגבר ותופש בה כל מה שיוכל, הנה לעתיד לבוא יזכה לה באמת, אשר הבורא יתברך יתנה לו בשכרו חלף מה שמשתדל אחריה בזמן עבודתו:
We were therefore warned by our Sages of blessed memory (Mechilta Shemoth 12:17), " `Watch over the matzoth' - if a mitzva presents itself to you, do not permit it to go stale;" and (Nazir 23b), … and (Pesachim 4a), "The zealous advance themselves towards mitzvot;" and (Berachoth 66), "A man should always run to perform a mitzva, even on the Sabbath." And in the Midrash it is stated, (Vayikra Rabbah 11:8), " `He will guide us eternally '(Psalms 48:15), - with Zeal, as young maids ["eternally" and "young maids" are similarly constructed in the Hebrew], as it is said (Psalms 68:26), ' the midst of young maids playing upon timbrels."' The possession of Zeal constitutes an extremely high level of spiritual development, which a person's nature prevents him from attaining at once. He who strengthens himself, however, and acquires as much of Zeal as he is able to, will, in time to come, truly attain to it. The Creator, may His Name be blessed, will present it to him as a reward for having striven for it during the time of his service.
[5] See Maharal Gur Aryeh Sh'mot 12:17, Netivot Olam Netivat Torah, chapter 17
ספר גור אריה על שמות פרק יב פסוק יז
[מב] כדרך שאין מחמיצין וכו'. כלומר בודאי פשטיה דקרא אתא שלא יחמיץ את המצה, דהא 'מצה' כתיב, ומדהוציא בלישנא "ושמרתם את המצות", והוי ליה למכתב 'תשמרו מחמץ', מאי "ושמרתם את המצות", אלא לדרוש דכשם שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצוות. ואם תאמר מאי ענין זה לזה שתולה המצוה במצה, דטעמא דשייך במצה לא שייך במצוה, ומכל שכן שדבר תימה שרש"י הביא מדרש זה (מכילתא כאן) תוך פירושו, והוא רחוק מאוד מפשוטו, יראה דודאי טעם אחד לשניהם, כי אסרה התורה החמץ (פסוק טו), ואסרה גם כן העיכוב עד שתבא לידי חימוץ, שהרי לא הספיק להחמיץ. וענין זה היה מפני שנגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא הספיק עסתם להחמיץ (הגדה של פסח). ומאחר שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים אין כאן עיכוב, כי מעשיו במהירות ובכח גדול עד שאין כאן עיכוב. והענינים השכליים פעולתם שלא בזמן, לפי שהם אינם תחת הזמן ואינם פועלים בתנועה שממנה הזמן, ולפי מדריגת חשיבותם פעולתם בלי זמן. ולכך ציווה שאין מחמיצין את המצה להודיע כי פעולת השם יתברך בלי זמן כלל. ואף מצות אלהים, שהיא דבר ה', 'הבא לידך אל תחמיצנה', כי דבר ה' הוא מוטל עליו לעשות בלי זמן, לא כמו דברים של חול שהם גשמים שהם תחת הזמן נתונים, אבל אלו דברים אינם תחת הזמן, וצריך לעשות אותם מיד. וזהו דעת חכמים כאשר תדקדק בהם. ואם הוא מחמיץ את המצוה פוגם את המצוה כאילו היתה דבר שהוא תחת הזמן. ומזה תבין כי מה שאין מחמיצין את המצה ואת המצוה ענין אחד הוא, שאין שם ענין זמן באלו דברים. ואלו דברים הם דברים ברורים מאוד למבין, והארכנו בהם בספר גבורות ה':
ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק יז
כמו שאמר יהודא בן תימא (שם פ"ה) הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. וכבר בארנו זה המאמר במקומו, ועוד יתבאר בנתיב הזריזות כי בא להזהיר את האדם על הזריזות הגדול במצות. ובשביל זה גם כן אמרו (מכילתא בא) מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה, כלומר שאל יהיה השאור שבעיסה הוא היצר הרע מעכב על ידך מלעשות המצוה. ועוד מפני כי המצוה שהיא אלהית אינה תחת הזמן כי הדבר הגשמי הוא תחת הזמן, ולפיכך אמר בזה הלשון אל תחמיצנה כי החמץ נעשה בזמן ולכך למדו רז"ל דבר זה מן ושמרתם את המצות אל תקרי ושמרתם את המצות אלא ושמרתם את המצוות כי המצוה והמצה שניהם דבר אחד, כי המצוה האלהית אינה תחת הזמן ולכך אל תחמיצנה לעכב אותה להיות נעשה בזמן, וכן המצה מפני כי ישראל יצאו ממצרים במעלה עליונה שאינה תחת הזמן כמו שהתבאר במקומו ולכך צוה על אכילת מצה.
[6] See Shmot 12:1
שמות פרק יב
(א) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
[7] See Shmot 12:9-12
(ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:(י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:(יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה’:
[8] For more on Matzah and speed, see my essay "The Matzah of Lot" in Emanations: Essays on the Holidays.
[9]Even in Egypt, at the first seder, on the night before they left Egypt, the Jews who performed all the mitzvot of Pesach succeeded in transcending time: They sat around the table, still slaves, dressed in their travelling clothes and eating matza – the symbol of the haste with which they would leave Egypt the following day! They were simultaneously living in the present and the future. So, too, each and every Jew at each and every Seder throughout history is taught to live simultaneously in the present and the past: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים “In every generation, a person is obligated to see himself as if he were personally liberated from Egypt.”  For more on this theme, see my notes on Parshat Bo in Explorations. Also see Rabbi Yitzchak Hutner, Pachad Yitzchak -Pesach, first Ma’amar.
[10] See Ramban Shmot 25:2
רמב"ן שמות פרק כה פסוק ב
וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי:

[11] Also see Talmud Bavli Baba Batra 99a, Megila 10b.
[12] See Rashi's comments on Yoma 21b, and the comments of the Vilna Gaon found in the Kol Eliyahu, on Aggadot Brachot 47b.
רש"י יומא דף כא/א
מקום ארון אינו מן המדה - אינו תופס למעט ממדת החלל של בית כלום, דתניא ארון שעשה משה יש לו עשר אמות אויר לכל רוח כשניתן באמצע בית הכפורת, והרי כל החלל לא היה אלא עשרים על עשרים, שנאמר (מלכים א, פרק ו) ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב נמצא שאין מקום הארון ממעט כלום:

ספר קול אליהו על אגדות על הש"ס
(דף מ"ז ע"ב) אמר ר' הונא תשעה וארון מצטרפים, ופריך וכי ארון גברא הוא, אלא אמר ר' הונא תשעה נראין כעשרה מצטרפין ע"כ, והנה המאמר הזה תמוה מאד מה זה שאמר מתחילה תשעה וארון וכו' שיצטרך כל כך להחליף דבריו, אמנם יש לבאר כי באמת ר' הונא מעיקרא נמי היה דעתיה כן תשעה נראין כעשרה, אך אמר תשעה וארון, הוא בדרך ערומים, כענין שמצינו (עירובין דף נ"ג) ר' אבוה אשתעי בלשון חכמה ועוד הרבה חכמים, בשל לי שור משפט וכו' וכאן נמי דהנה נאמר (מלכים א' ו. כ - כה) ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב וגו' עד עשר אמות מקצות כנפיו וגו' ועשר באמה הכרוב השני, ולכאורה הלא הארון היה עומד ביניהם, ובעבור זה אמרו חז"ל (מגילה דף י') מקום הארון אינו מן המדה ובנס היה עומד, כי לפי הטבע אחר שהארון היה עומד באמצע בין הכרובים א"כ לא היה עשר אמות מן הארון אל הכותל מצד זה ולא עשר אמות מן הארון עד הכותל מצד השני, ועם כל זה היה נראה כעשרה, וזהו שאמר, אלא אמר ר' הונא פי' כך היה כוונתי תשעה וארון מצטרפין היינו נראין כעשרה כמו שהיה בהארון. (אמרי נועם. דבר אליהו):

[13]  See the Comments of Rabbenu Bachya Sh'mot 25:10
רבנו בחיי על שמות פרק כה פסוק י
 ויש לך להתבונן בנפלאות הארון כי כשם שכסא הכבוד נושאות אותו החיות והוא נושא אותם, שכן דרשו חז"ל בפרקי רבי אליעזר (פרק ד) והחיות נושאות את הכסא פירוש נושאות נראות כאילו נושאות והן נשאות, ומזה אמר הפייטן חיות נראות כנושאות והכ"ף בשו"א, וכן הארון היה נושא הכהנים הנושאים אותו על כתפיהם, שכן דרשו חז"ל במסכת סוטה (לה.) כשעברו ישראל את הירדן נשא ארון את נושאיו ועבר שנאמר (יהושע ד, יא) ויהי כאשר תמו כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם, וכתיב (שם, יח) נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם, פירוש נתקו לאחוריהם אל השפה שהיו עומדים שם ומיד שבו מי הירדן למקומם, ואם כן היאך עבר הארון, אלא שמע מינה נשא הארון את נושאיו ועבר את הירדן זהו לשון ויעבור ארון ה' והכהנים ולא אמר ויעברו, וכשם שהכסא נושאים אותו ארבע חיות כך הארון היו נושאים אותו ארבעה בני אדם, שכן תמצא בפרק שתי הלחם (מנחות צח ע"ב) כשנושאים ארון על כתפיהם פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ובדיו מונחים לרוחבו של ארון וארבעה היו נושאין אותו שנים מצד זה ושנים מצד זה, עד כאן:
 וכשם שהיו יוצאים מבין שני בדי הארון ניצוצות של אש וכמו שהזכירו במדרש כן מתוך זהרורי כסא הכבוד הצח והנורא נמצא מציאות החשמל אשר ממנו שפע חיות הקודש והחשמל והחיות מקיפין את הכסא, ובענין הכרובים אגלה לך קצת סודו של חשמל (להלן פסוק יח), ומה שנקרא הארון בשם ארון על שם האורה ועל שם שהוא כולל הכח הגדול הנקרא נורא שהוא נחבא בתוכו, וכענין שכתוב (שמות לד, י) את מעשה ה' כי נורא הוא, וכן מצינו שהארון נקרא אדון כל הארץ שנאמר (יהושע ג, יא) ארון הברית אדון כל הארץ, כי השכינה דבקה בתורה ותמצא בדברי הימים ב (ו, מא) אתה וארון עוזיך מלא ביו"ד, (לפנינו בכל הספרים חסר יו"ד כמשפטו). ומה שנקרא ארון העדות לפי שהיא עדות לשכינה ששורה בישראל בשלא היה הארון מן המדה, והוא שדרשו חז"ל (בבא בתרא צט ע"ב) מקום ארון אינו מן המדה, והכוונה לומר שלא היה מחזיק מקום כלל כי בנס היה עומד, וכן הכבוד אין יודעים מקומו ומזה אומרים המלאכים ברוך כבוד ה' ממקומו כך דרשו בפסיקתא:
[14] See Rashi Dvarim 16:13, see Rosh Hashana 13a, Sukka 12a.
 רש"י על דברים פרק טז פסוק יג -באספך מגרנך ומיקבך למד שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב:
[15] See Talmud Bavli Sukka 2a,21b,23a.
[16] God Himself, who is not a physical being, is often referred to in Jewish tradition as HaMakom – “The Place” or, less literally, The Omnipresent. Rav Yosef Dov Soloveitchik spoke about the use of “Hamakom” as a name of God in various lectures on the Haggadah. See my notes on the Rav’s Haggadah

Sunday, March 8, 2009

Parshat Ki Tisa - Purim 5769 Mar Dror: The Kohen Gadol and Purim/Yom Kippurim

Parshat Ki Tisa - Purim 5769
Rabbi Ari Kahn

Mar Dror: The Kohen Gadol and Purim/Yom Kippurim

A Multifaceted Book

The Book of Esther has many levels of interpretation. At times we are unsure if it is a comedy or tragedy. We are unsure if it was written with irony, or if the book simply recounts events as they transpired years ago in Persia. Be that as it may, the holiday of Purim transcends the words contained in the Book; the symbols, ideas, and words of Megillat Esther create images that teach us deep theological concepts.

Rabbinic tradition transmits insights into various aspects of the text. One such insight, found in kabbalistic sources, makes a comparison between Purim, a day celebrated with revelry and joy, and the Day of Atonement, Yom Kippurim[1], the most solemn day of the Jewish calendar. At first glance, the comparison between these two days would seem to begin and end with the linguistic similarity: the words “Purim” and “Kippurim” sound alike. However, more careful analysis will show that these days are more closely connected than we could have imagined.

Examining the names of these two festivals, we are faced with a challenge from the outset. The Biblically mandated “Yom Kippurim” is rendered “day of Atonement”, but could also be translated as “a day like Purim” [2]. This latter translation may lie at the base of the statement in the Tikunei Zohar:

    תיקוני זהר דף נז/ב
    פורים אתקריאת על שם יום הכפורים.
    Purim is named after Yom Kippurim. (Tikunei Zohar 57b)

The word Purim is associated with the lots Haman drew to choose the most fortuitous day to eradicate the Jewish People.

    ספר אסתר פרק ג
    (ז) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר
    7. In the first month, that is, the month Nisan, in the twelfth year of King Ahashverosh, he cast pur, that is, the lot, before Haman from day to day, and from month to month, to the twelfth month, that is, the month Adar. Esther 3:7

    ספר אסתר פרק ט
    (כד) כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם.
    24. Because Haman the son of Hammedata, the Agagite, the enemy of all the Jews, had plotted against the Jews to destroy them, and had cast pur, that is, the lot, to confound them, and to destroy them; Esther 9:24
Each time the word “pur” is used in the Book of Esther, the text qualifies and explains that “the pur” is a type of lottery - “goral”.

The Goats

The word goral is used twice in the Torah, both times in the same verse, referring to the service performed on Yom Kippur, regarding the lots drawn to identify which goat would be for God and which for Azazel.[3]

    ספר ויקרא פרק טז
    (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל.
    And Aharon shall cast lots upon the two goats; one lot for God, and the other lot for Azazel.
The goat allotted “for God” would be offered as a sacrifice in the Beit Hamikdash. The other goat would be thrown off a cliff in rocky terrain; this goat was destined for the netherworld. While the two goats’ destinies are polar opposites, they are identical in all other ways, as indistinguishable in form and appearance as identical twins. On a symbolic level, the two goats represent Yaakov and Esav[4] – the most prominent twins in the Torah.[5] Yaakov and Esav, twins who went in opposite directions, eventually metamorphose into the People of Israel, on the one hand, and the nation named after Esav’s grandson,[6] the nefarious Amalek, on the other.

The central anti-hero of the Purim story is a descendant of Amalek – Haman the Agagite[7]. Haman seems predisposed to the destruction of the Jewish People; no other explanation for Haman’s reaction to Mordechai is forthcoming. Haman’s Final Solution in response to one Jewish man’s refusal to bow cannot be understood otherwise. For a descendant of Amalek, such behavior is not surprising.

We may say, then, that the very name Purim, and the lots which gave this festival its name, represent the dichotomy between Amalek and the Jews, a dichotomy which is represented by the goat sent to the forces of Esav – the Goat for Azazel. According to the Ramban,[8] on Yom Kippur we “bribe”[9] the forces of Esav, the satanic forces, as it were, not to testify against us. We send all of our mistakes away to their more natural habitat, the realm of Esav - Azazel.


The motif of two goats appears elsewhere in the Torah, in circumstances that are related to this ritual of atonement, and are instructive for our study of the connection between Purim and Kippurim: When Yitzchak decides that the time has come to bless his son, Rivka summons Yaakov and instructs him to bring two goats to his father:

    ספר בראשית פרק כז
    (ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב:
    Go now to the flock, and fetch me from there two good kids of the goats; and I will make them into savory food for your father, such as he loves; (Bereishit 27:9)
Yitzchak’s blessing was meant for Esav, but through Rivka’s intervention, the blessing was given to Yaakov. Both Rivka and Yaakov had complete clarity as to the risks. They knew that even though Yaakov had acquired the birthright from Esav earlier, although Esav “detested” his birthright, if they were caught in the act of usurping the blessing intended for Esav, they would be cursed rather than blessed. And yet, they continued, propelled by the understanding of what the blessings of Yitzchak involved: When Yaakov purchased Esav’s rights as firstborn, what he took was the right to perform the avodah, the metaphysical uniqueness that would be the birthright of his descendents:

    ספר בראשית פרק כה
    (לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה:
    Then Yaakov gave Esav bread and pottage of lentils; and he ate and drank, and rose up, and went on his way; and Esav despised his birthright. (Bereishit 25:34)
Rashi explains that it was the responsibilities as Kohen that Esav detested:

    רש"י על בראשית פרק כה פסוק לד
    (לד) ויבז עשו. העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום:
Thematically, Yaakov’s entrance into Yitzchak’s tent with the two goats serves as a precursor to Yaakov’s descendents who would enter the Beit Hamikdash and perform the avodah on Yom Kippur. Esav wanted no part of the life of Kohen Gadol; he rejected the demands that a life of purity and sanctity would place upon him. Yaakov wanted what Esav detested. When Yaakov entered the inner sanctum, offering his father two goats and seeking his blessing, he was functioning as Kohen Gadol, an act that would allow his descendents in the future to function likewise.

Yaakov was well aware of the risk of failure, of the curses that might result should he fail to carry out his mission perfectly; these were not unlike the fears of the Kohen Gadol as he entered the Holy of Holies each year.

Mordechai Would Not Bow

Significantly, the only other time in Tanach that the term vayivez, “detested”, is used is in the Book of Esther. Here, it describes Haman’s feelings as he considered the possibility that he would murder Mordechai alone, and not Mordechai’s entire People:

    ספר אסתר פרק ג
    (ו) וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי.
    6. And he detested laying his hands on Mordechai alone; for they had told him the people of Mordechai; therefore Haman sought to destroy all the Jews who were throughout the whole kingdom of Ahashverosh, the People of Mordechai. (Esther 3:6)
The reason for Haman’s ire was Mordechai’s intransigence, his refusal to prostrate himself, to submit to Haman’s megalomaniacal delusions of grandeur.

When the Book of Esther refers to Mordechai’s, refusal an interesting grammatical form is used, which is imperceptible in translation:

    ספר אסתר פרק ג
    (ב) וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה:
    And all the king’s servants, who were in the king’s gate, bowed, and did obeisance to Haman; for the king had so commanded concerning him. But Mordechai would not (or, will not) bow, nor do obeisance. (Esther 3:2)
Not in the past, “Mordechai did not bow or prostrate”, rather Mordechai is not bowing - past and present and future. Mordechai would never bow to Haman; not then, not ever. In fact, the past shaped the future – more precisely, what didn’t happen in the past: After years of exile, when Yaakov met up with his bloodthirsty brother Esav, he offered him gifts, just like the gifts that would later be given every Yom Kippur to the angel of Esav.[10] In fact, the Zohar[11] teaches that Yaakov and Esav met on Yom Kippur.[12] Setting a very negative precedent, Yaakov and his family bowed down to Esav, giving Esav power to dominate them in some way.

The Midrash notes that there was one family member who did not bow: Binyamin, the youngest of Yaakov’s sons, was born after this fateful “reunion”. Only Binyamin would not be subservient to Esav, and he and his descendants would never bow down.[13]

Ish Yimini – A Man From Benjamin

When Mordechai is introduced in the Book of Esther he is called “Ish Yemini” a Benjaminite; no wonder he did not bow down, would never bow down.

In general, Judaism does not include prostration in its rituals; Jews generally do not bow down. There is one day a year which is the exception to this rule, as we learn from the Mishna that describes the scene in the Beit Hamikdash on Yom Kippur:

    תלמוד בבלי מסכת יומא דף סו עמוד א
    משנה. בא לו אצל שעיר המשתלח, וסומך שתי ידיו עליו, ומתודה. וכך היה אומר: אנא השם! חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך בית ישראל. אנא השם! כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו, ושעוו, ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר )ויקרא טז( כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

    Mishnah. He then came to the scapegoat and laid his two hands upon it and he made confession. And thus would he say: I beseech You, God, Your People, the House of Israel have failed, committed iniquity and transgressed before You. I beseech You, o God, atone the failures, the iniquities and the transgressions which Your People, the House of Israel, have failed, committed and transgressed before You, as it is written in the Torah of Moshe, Your servant, to say: “For on this day shall atonement be made for you, to cleanse you; from all your sins shall you be clean before God.” And when the kohanim and the people standing in the Temple court heard the fully-pronounced name come forth from the mouth of the Kohen Gadol, they bent their knees, bowed down, fell on their faces and called out: “Blessed be the Name of His Glorious Kingdom for ever and ever.” (Talmud Bavli Yoma 66a)
However, Mordechai in not only called Ish Yimini, he is also called Ish Yehudi:

    ספר אסתר פרק ב
    (ה) אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי.
    There was a man of Yehuda in Shushan the capital, and his name was Mordechai, son of Yair, son of Shim’i, son of Kish, a Benjaminite; (Esther 2:5)
Despite our modern use of the word Yehudi as a general term for all Jews, the use in ancient times was far more discerning, far more specific in denoting tribal affiliation. Careful reading of this verse leaves us with what may then seem an irreconcilable contradiction: either Mordechai is from Yehudah, or he is from Binyamin, but how can he be both an ish Yehudi and an ish Yemini? The Talmud offers a number of resolutions: One parent was from Binyamin and the other from Yehuda; one term refers to his lineage and the other to his hometown.[14]

There is, however, a profound connection between Yehuda and Binyamin[15]: the Beit Hamikdash was built on land which traversed their boundaries.[16]

    תלמוד בבלי מסכת יומא דף יב/א
    תניא מה היה בחלקו של יהודה הר הבית הלשכות והעזרות ומה היה בחלקו של בנימין אולם והיכל ובית קדשי הקדשים ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום שנאמר חופף עליו כל היום לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה שנאמר ובין כתפיו שכן
    …for it has been taught: What lay in the lot of Yehuda? The Temple mount, the cells, the courts. And what lay in the lot of Binyamin? The Hall, the Temple and the Holy of Holies. And a strip of land went forth from Yehuda's lot and went into Binyamin's territory, and on this the Temple was built — Binyamin the Righteous was longing to swallow it every day as it is written: “He coveted him all day”, therefore he obtained the privilege of becoming the host of the Omnipotent, as it is said: “And He dwells between his shoulders. (Talmud Bavli Yoma 12a)
Mordechai and Esther represent the unity of Binyamin and Yehuda; they represent the Beit Hamikdash. This is one more of the ironies of the Book of Esther: Far away from Israel, far from Jerusalem, when the building of the second Beit Hamikdash has stalled, there is one vestige of holiness, a remnant of the Beit Hamikdash in Shushan -- Mordechai and Esther.

In fact, the unfinished[17] second Beit HaMikdash[18] is the Midrashic subtext for the entire Book of Esther.

Evil Forces
This last island of holiness is threatened by evil forces. While Ahashverosh impresses us as a paranoid, hedonistic despot, his primary advisor, Haman, has an evil about him. In fact, his malevolence is borderline sociopathic. Genocide does not perturb him; it is seen as a fitting response to a slight to his honor. The Talmud paints his character with the same palette as the very first misanthrope, the Serpent in Eden.

    תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלט עמוד ב
    הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? (שם ג) "הֲמִן הָעֵץ".

    Where is Haman indicated in the Torah? — In the verse: ‘Is it [hamin] from the tree…’?

More than the meaning of the name Haman, the Talmud looks for the ideological roots of such evil. How is such a personality formed? The Gemara looks beyond his grandfather Agag, beyond his great-great grandfather Amalek, beyond his forefather Esav, and looks even further back, to our first and deadliest adversary, the Serpent[19] who encouraged man to eat[20] from the Tree of Knowledge, even if – or precisely because - the price was death.

    בראשית פרק ג פסוק יא
    וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:
    And He said, ‘Who told you that you are naked? Have you eaten of the tree, of which I commanded you that you should not eat? (Bereishit 3:11)
This is the verse from which the name Haman emerges; this is the deadly tree, a “Tree of Death”, which served the objective of the Serpent – to kill man. This is the stuff of which Haman is made. Eventually, Haman becomes ensnared in the tree he tries to use to kill Mordechai; it is that very tree that becomes the instrument of his own demise.

The Midrash develops this theme by illustrating Haman’s tactics. Haman is credited with a very devious plan to do away with the Jews. Like the Serpent, he aims at the weak moral underbelly in an attempt to lead to their downfall. Like the Serpent, Haman concocts a plan to corrupt the morals of his intended victims – in this case, the Jewish exiles in Shushan - leaving them spiritually vulnerable and bereft of Divine protection[21].

    מדרש רבה אסתר פרשה ז פסקה יג
    אמר המן לאחשורוש אלהיהם של אלו שונא זמה העמד להם זונות ועשה להם משתה וגזור עליהם שיבואו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם שנאמר לעשות כרצון איש ואיש כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמר להם לא תלכו לאכול בסעודתו של אחשורוש שלא הזמין אתכם כי אם ללמד עליכם קטיגוריא כדי שיהא פתחון פה עם מדת הדין לקטרג עליכם לפני הקב"ה ולא שמעו לדברי מרדכי והלכו כולם לבית המשתה א"ר ישמעאל שמונה עשר אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה ואכלו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו מיד עמד שטן והלשין עליהם לפני הקב"ה ואמר לפניו רבונו של עולם עד מתי תדבק באומה זו שהם מפרישין לבבם ואמונתם ממך אם רצונך אבד אומה זו מן העולם כי אינם באים בתשובה לפניך

    Said Haman to Ahashverosh: ‘The God of these men hates lewdness. Make a feast for them and set harlots before them, and order them that they should all come and eat and drink and do as they please,’ as it says, To do according to every man's pleasure (ib. 8). When Mordechai saw this, he rose and issued a proclamation saying, ‘Do not go to partake of the feast of Ahashverosh, since he has invited you only in order to be able to lodge a complaint against you, so that the Attribute of Justice should have an excuse for accusing you before the Holy One, blessed be He.’ But they did not listen to Mordechai and they all went to the feast. R. Ishmael said: Eighteen thousand and five hundred went to the banquet and ate and drank and became drunk and misconducted themselves. Straightway Satan arose and accused them before the Holy One, blessed be He, saying: ‘Sovereign of the Universe, how long will You cleave to this nation who turn their heart and their faith from You? If it so please You, destroy this nation from the world, because they do not repent before You. (Midrash Rabbah Esther, 7:13)
Haman insures that the Jews are invited to participate in the royal celebrations, where Ahashverosh uses the utensils of the Beit Hamikdash[22], and dons the robes of the Kohen Gadol[23]; Ahashverosh sets himself up as the replacement for the Temple, while we see him as a coarse, decadent and defiled mockery of the Holy Temple. Yet the Jews participate in the celebration; intoxicated, they join in the merriment - and forget Jerusalem. Their new capital is Shushan. But in keeping with the pattern of the Purim story, in the final round of their battle, it is Haman who is finally undone at a party; he ends up drunk on Esther’s couch. [24] All the weapons in Haman’s arsenal are turned back on him.

When the Talmud traces Haman’s roots back to the Tree of Knowledge of Good and Evil, there is an additional message that we should not miss. The result of partaking of the fruit of this tree is confusion - confusion between good and evil. We may say that this is a major theme of Purim, turned on its head - the confusion between friend and foe, good and evil, even between drunk and sober. We should note that the events of Purim are celebrated with a feast, like the feasts of Haman and Ahashverosh, and the Talmud instructs us to imbibe to the point of confusion, to the point that we can no longer differentiate between ‘accursed Haman and blessed Mordechai’ – between good and evil.

    תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז/ב
    אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי
    Raba said: It is the duty of a man to mellow himself [with wine] on Purim until he cannot tell the difference between ‘cursed be Haman’’ and ‘blessed be Mordechai’. (Talmud Bavli Megilah 7b)
The phrase used by the Talmud to describe this state of inebriation on Purim is ad d’lo yada - until you don’t know. The Sfat Emet points to the language used in Bereishit to desribe the forbidden tree, and interprets this phrase to mean “until you are no longer affected or impacted by the confusion caused by the Etz haDaat, the Tree of Knowledge.[25] This idea requires further study: If eating from this tree caused confusion, how can we move beyond the tree, escape the confusion – and nonetheless be commanded to drink until we don’t know the difference between the curse of Haman and the blessing of Mordechai? Would this not be the ultimate sign of confusion between good and evil?

At times, good and evil are disguised in surprising ways. For example, there was a time that Yaakov dressed up and looked just like Esav, creating confusion between good and evil par excellence. Yaakov puts on his brother’s clothing and impersonates Esav. One could argue that had Yaakov not dressed as his brother and usurped the blessings, the enmity of Esav never would have emerged, and all of Jewish history would have been different. Was this really the better course of action? Should we reject Yaakov’s chosen modus operandi? Jewish custom[26] continues to encourage dressing up on Purim, as if to embrace Yaakov, and his choice.[27]

A Queen?

The Book of Esther seems so full of masquerades and shifting identities that we take some of them for granted: for example, Esther dresses up as a queen before going to see Ahashverosh. While we might be tempted to say that she was, in fact, a queen, in fact she was not even “Esther”. The name Esther, which is from the root seter, secret or hidden, was her “incognito” name; her real name was Haddasa. Haddasa first masquerades as Esther, who in turn dresses as a queen. In reality, our heroine is a Jewish girl – not a Persian Queen. She is from Jerusalem, she is from the Tribe of Binyamin, the tribe that could boast the Holy of Holies in its portion. The Talmudic passage that searches for Haman’s roots in the Torah asks the same question regarding the two protagonists of the Megila[28].

    תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלט עמוד ב
    אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? (דברים לא) "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר". מָרְדֳּכַי מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב, (שמות ל) "מָר דְּרוֹר". וּמְתַרְגְּמִינָן, מֵירָא דַּכְיָא:

    Where is Esther indicated in the Torah? — [In the verse,] “And I will surely hide [astir] my face.” Where is Mordechai indicated in the Torah? — In the verse: ‘Flowing myrrh’, which the Targum renders as mira d’khia. (Talmud Bavli Chullin 139b)
Esther’s name is attributed to a verse in which God describes a period of concealment of His Presence. This would certainly be appropriate for the role of the heroine of Purim, who lived in such a time and behaved in just such a manner to bring about national salvation. On the other hand, the verse in which the Talmud finds Mordechai’s name seems to have a far less intrinsic relationship to the events of Purim. The Talmud seems intent on forcing the verses to fit this purpose, going to the Aramaic translation (“mar d’khia”) of the Biblical language (mar dror) in order to arrive at words that sound more like “Mordechai”. However, a closer inspection of the Biblical verse and its context may explain why the Sages felt that this is where Mordechai is rooted.

A Beautiful Smell

The verse quoted in the Talmud is concerned with the preparation of the incense used by the Kohen Gadol when he enters the Holy of Holies on Yom Kippur. As we saw in last week’s parsha[29], one of the major elements of the Yom Kippur atonement process was the incense with which the Kohen Gadol entered the Kodesh Kodashim: The incense was both a symbol and a vehicle of the transformation of the sins of the Jewish People on Yom Kippur.

Last week, we discussed a teaching of the Bnei Yissachar regarding the corruption of the senses by the sin in the Garden of Eden: When man sinned, all the senses were involved - sight, touch, taste, and hearing - all the senses with the exception of smell[30]. Therefore, from the uncorrupted sense of smell, healing can take place. This is why incense was a central element of the avodah of Yom Kippur.[31] Furthermore, the incense itself was made of different elements, but included the putrid smell of the khelbona: Teshuva, spiritual metamorphosis, includes a conversion process similar to covering up the putrid smell of the khelbona, and making it a part of a new identity, converting evil to good.

Mordechai, mar dror[32] mar d’khia, was able to take evil and use it for good.[33] Haman, like the serpent, sowed confusion, and led the Jews into a spiritual vacuum. Mordechai stood strong and would not bow to Haman. On Yom Kippur even the adversary attests to the righteousness of Israel: our enemy is confounded and turned into our supporter.[34] That is the symbolism and the power of the Ketoret, of taking the putrid-smelling khelbona, and creating something pleasant. This is not a confusion of good and evil, but the creation of a different compound - an elevation of evil, parallel to the ad d’lo yada of Purim: Evil no longer impacts in a negative way, rather evil is co-opted to become an element of good.

This is the power of Mordechai: He was able to use a plot hatched by others to kill the king - to catapult his own standing. He was able to use a plot woven by Haman to kill the Jews - to set in motion the rebuilding of the Beit Hamikdash. In fact, Rabbinic tradition adds a postscript to the story of Purim which emphasizes this type of reversal as a major theme of Purim: The Gemara tells us:

    תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז/ב
    מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק
    …descendants of Haman learned Torah in Bnei Brak (Talmud Bavli Gittin 57b)[35]
Haman’s fate is turned “upside down”, not once but twice: He is hung on the tree he himself prepared for Mordechai’s execution, and his descendents become a part of the nation he wished to destroy.

But what of Esther? She is, as we have seen, hidden, her true essence not immediately perceived. In fact, Esther’s real name, Haddasa, is also related to a pleasant smell, a redemptive smell not unlike the Ketoret. In explaining the use of the Four Species in the rituals of Sukkot, The Midrash[36] tells us that each has different characteristics, representing the totality of the Jewish People. The Haddas has a beautiful smell but lacks taste, representing Jews who perform good deeds but lack Torah knowledge. In other words, the defeat of Haman was brought about through Mordechai and Esther, who together symbolize the sense of smell, the oasis of purity in a tainted world. Mordechai and Esther represent not only the Beit Hamikdash, they represent the exalted avodah of the Ketoret performed by the Kohen Gadol in the Holy of Holies on Yom Kippur.

And yet, we read the Book of Esther, and commemorate the Fast of Esther. Clearly, there is more to Esther’s role that must be explored.

When news of Haman’s diabolical plot is revealed, Esther fasts and then hosts a feast of her own. This dual preparation is imitated each year, as Taanit Esther[37] leads into Purim. The Vilna Gaon pointed out that this is the inverse of the Yom Kippur experience, where first we eat and then fast, in his understanding Purim and Yom Kippur are mirror images of each other representing an inverse in behavior.[38]

When Mordechai exhorts Esther to take action, Esther must enter the king’s inner chamber. Her plan is fraught with danger: If she does not find favor in his eyes, she runs the risk of immediate execution. She prepares herself spiritually through fasting and prayer, but her plan of action is not exactly innocent. She is well aware that the best way of finding favor with the libidinous Ahashverosh is through seduction. Now, the sweet young Jewish girl Haddasa, dressed as Queen Esther, would have yet another role to play: Up to this point, she was quite ambiguous in her role. She was taken to the palace, but took no active part in the competition for the throne. She did not make any effort to ingratiate herself to Ahashverosh, asking for nothing to make her herself more alluring. Now, Esther was now forced to play a new role - of courtesan.

The Talmud discusses the ramifications of this change of role upon her personal status: Up to this point she was halachically considered a victim of rape. She was a passive, even unwilling participant in the events which had swept her into Ahashverosh’s harem. Strangely, her passivity was interpreted by Ahashverosh as aristocratic: Her standoffish attitude reminded Ahashverosh of his former wife, the regal Vashti, and it was this aloof and insubmissive demeanor that helped her “win” the contest for Vashti’s vacant throne. The moment that Esther takes action, entering the king’s chamber willingly, enticing and inviting, intent on winning the king’s favor by any means, her personal status is forever changed. She clearly knew what she would have to do to find favor with Ahashverosh, and she laments her fate for she knows she is lost:

    ספר אסתר פרק ד
    (טז) לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבַדְתִּי:

    Go, gather together all the Jews who are present in Shushan, and fast for me, and neither eat nor drink three days, night or day; I also and my girls will fast likewise; and so will I go to the king, though it is against the law; for as I am lost, I am lost. Esther 4:16

    תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו/א
    אמר רבי אבא שלא כדת היה שבכל יום ויום עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון וכאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך

    R. Abba said: It will not be “according to the custom of every other day”. Until now [I have associated with Ahashverosh] under compulsion, but now I will do so of my own will.
    “For if I am lost, I am lost.” As I am lost to my father's house so I shall be lost to thee. (Talmud Bavli Megila 15a)
Esther will initiate a tryst that will change her forever. Her behavior poses extremely difficult moral and legal dilemmas,[39] but this is what she feels she must do; this, she understands, is what Mordechai has commanded her to do. And so she prepares by rallying the support of the nation, by fasting and praying; then, she puts on her costume and enters the inner chamber of the king.

Kohen Gadol

    ספר אסתר פרק ה
    (א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת:
    1. And it came to pass on the third day, Esther put[40] on royal dress, and stood in the inner court of the king’s palace, opposite the king’s palace; and the king sat upon his royal throne in the royal palace, opposite the gate of the house. (Esther 5:1)
It is specifically on these words that the Zohar makes the comparison between Yom Kippurim and Purim: Lest you think that Esther is entering the inner chamber to conduct herself in a sordid manner, the Zohar says that Esther’s putting on the royal garb is just like the Kohen Gadol dressing in the priestly garments. She enters the inner chamber like the Kohen Gadol. In the story of Purim, when everything is “upside down”, a beautiful Jewish girl in far-away Persia enters into the inner chamber to save her people and she becomes the Kohen Gadol:

    תיקוני זהר דף נז/ב
    ואיהי יום הכפורים, וכד אתקשטת קדמיה בלבושין שפירין דאינון לבושי כפרה, אתקרי ציץ דיליה, מצנפת דיליה, אבנט דיליה, איהי כלילא מארבע בגדי לבן מסטרא דימינא, ומארבע בגדי זהב מסטרא דשמאלא, בההוא זמנא דאתקשטת באלין לבושין דכפרה אתמר בה ותלבש אסתר מלכות, ובהון עאלת לפני ולפנים, הדא הוא דכתיב ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית, ובהון נשאה חן בעיניו, ורזא דמלה וראיתיה לזכור ברית עולם, ומיד ה' שמעה ה' סלחה ה' הקשיבה ועשה אל תאחר:
    פורים אתקריאת על שם יום הכפורים…

    This is Yom Kippurim, when (the Kohen Gadol) is clothed in beautiful clothing, clothing of atonement: the tziz, the mitznefet, the avnet, the four white garments from the right side, the four garments of gold from the left side.

    At that time she (Esther) beautified herself with clothing of forgiveness. That is what is meant by the verse, “And Esther put on royal clothing.” And with these garments she entered into the inner sanctum. That is the meaning of the verse “She stood in the inner chamber of the King”. “She found favor in His eyes”- this is the mystery…immediately God heard, God forgave,…Purim is named for Yom Kippurim …[41]
Esther enters the inner sanctum, not motivated by lust, not for money or power. She enters motivated solely by love for her people and her desire to save them; she enters as the Kohen Gadol. Esther is Haddasa, a pleasant smell, a redemptive smell like the Ketoret.[42] Esther’s deeds were indeed beautiful, performed with purity[43] and total self-sacrifice: she knew that willingly entering the chamber of Ahashverosh and seducing him would bear a heavy cost, in this world (for she would be unable to return to Mordechai[44]) and in the next (for she would be guilty of one of the three sins for which one should give up their life[45]). As in the case of Aharon, the First Kohen Gadol, Esther was prepared to sacrifice her soul for the Jewish People[46]. Just as Aharon’s sin in the episode of the Golden Calf was performed to save the Jewish People from destruction, so Esther transgressed in the chambers of Ahashverosh in order to save the Jewish People from annihilation. And in both cases, God accepted their sacrifice, understood their total devotion, spared the Jewish People because of their personal sacrifice, and elevated them both a new status: [47] Aharon became Kohen Gadol, and Esther joined the pantheon of Jewish heroism; according to the Zohar, for at least one day Esther functioned as Kohen Gadol – just like Aharon.

Esther’s behavior once she gained access to the inner sanctum was very carefully planned: First, she befriended Haman. She bribed him with her friendship.[48] And when his guard was down, she gave him and Ahashverosh wine, made from the fruit of the Tree of Knowledge of Good and Evil.[49] Just as on Yom Kippur a gift is given to Azazel, just as Yaakov gave a gift to Esav, Esther bestowed gifts of her own: Her physical beauty and the mesmerizing scent of pure incense captured her unsuspecting enemies and brought salvation to the Jewish People. Later, when the Jewish People studied the events that led to their rescue, they understood the transformation of sin into salvation:[50] Rav Tzadok of Lublin points out that the lesson could not have been missed by the Jews of Shushan who had participated in the sinful feast of Haman and Ahashverosh: The very same vehicles with which they had sinned, used for pure motives by Esther/Haddasa, brought about their own salvation. Sin can be turned on its head; evil can be co-opted, turned into good. Khelbona can be turned into Ketoret. Both Aharon and Esther possessed the ability to make this change.

Purim[51] and Yom Kippurim are the two sides of this coin. In truth, Purim and Yom Kippurim are one.


[1]It is important to note that the phrase “Yom Kippur” is never used in the Torah; the Day of Atonement is always referred to as Yom Kippurim. See Vayikra 23:27,25:9
ספר ויקרא פרק כג
(כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'.
ספר ויקרא פרק כה
(ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם

[2] Rav Tzadok Hakohen, Pri Tadik- Purim, section one. Shem Mishmuel, Titzaveh 5675.

[3] See the teachings of R’ Nachman of Breslov, for a parallel between the lots of Purim and Yom Kippurim. Likutei Halachot:
ספר ליקוטי הלכות - הלכות תפילין הלכה ו
ועל - כן נקרא פורים על שם הפור שהוא הגורל. ואיתא שפורים בבחינת יום כפורים. כי המן רצה לפגם בהגורל של יום הכפורים שאז נכנס הכהן גדול לפני ולפנים ששם עקר הבטול. ועל - כן הזהר וכל אדם לא יהיה באהל מועד וכו', כי נכנס לנקדת האבן שתיה שהוא בחינת סלע ישכן ויתלונן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שזהו בחינת ענוה הנ"ל, כמבאר בהתורה הנ"ל על פסוק זה, עין שם.

[4] See comments of the Rosh on Vayikra 16,8:
פירוש הרא"ש על ויקרא פרק טז פסוק ח
עזאזל פי' הר קשה. ועוד שמעתי פי' אחר עזאזל כלו' השעיר שהוא מן העזים הולך להר:
ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה. פשט ונשא השעיר פי' עשו נקרא איש השעיר את כל עונותם פי' עונות יעקב שנקרא איש תם אל ארץ גזירה.

[5] See my book Explorations, Parshat Aharei Mot, for a fuller treatment of this idea.

[6] See Bereishit 36:12.

[7] Haman was a descendent of Agag, King of Amalek. See the Book of Shmuel I, 15:8.
ספר שמואל א פרק טו

(ח) וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב

[8] See Ramban Vayikra 16:8, based on Pirki Drebbi Eliezer chapter 46.
רמב"ן על ויקרא פרק טז פסוק ח
ור"א כתב אמר רב שמואל אע"פ שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם - ואין צורך, כי המשתלח איננו קרבן, שלא ישחט ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו והנה ר"א נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים:
אמרו בבראשית רבה (סה י) ונשא השעיר עליו (להלן פסוק כב), זה עשו שנאמר (בראשית כז יא) הן עשו אחי איש שעיר, את כל עונותם, עונות תם שנאמר ויעקב איש תם (שם כה כז):
ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו), לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקב"ה לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפני הקב"ה, רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכפורים מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל שנאמר וכפר את מקדש הקדש וגו', ע"כ אגדה זו והנה הודיענו שמו ומעשהו:

[9] For an in-depth explanation of how this “bribe” works, see “On Repentance” based on the discourses of Rabbi Soloveitchik, page 117ff.

[10] For more on this meeting, see Explorations, Parshat Vayishlach.

[11] See Zohar volume 3,100b
רעיא מהימנא ח"ג דף ק ע"ב
כדין וישב ביום ההוא עשו לדרכו אימתי בשעת נעילה דהא אתפרש מעמא קדישא וקב"ה שביק לחוביהון וכפר עלייהו. כיון דההוא מקטרגא אזל בההוא דורונא ואתפרש מנייהו בעי קב"ה למחדי בבנוי מה כתיב ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית וגו'. על כן קרא שם המקום סכות. כיון דיתבו בסכות הא אשתזיבו מן מקטרגא וקודשא בריך הוא חדי בבנוי. זכאה חולקהון בהאי עלמא ובעלמא דאתי:

[12] See the comments of the Maharal, Tiferet Yisrael chapter 53
ספר תפארת ישראל - פרק נג
וכן יום כפורים שהאדם אשר הוא חוטא ונגזר עליו המיתה יחזור לו החיים, ולפיכך פורים אשר הגיעו לחרב וחזר להם החיות אין ספק שהגיע להם דבר זה ממדרגה עליונה שממנה החיות שלא בטבע כי החיות הטבעי כבר נגזר על זה המיתה ואי אפשר רק שפתח להם השם יתברך שער העליון אשר ממנו חזר להם החיים, וכן יום כפורים אחר שנגזר עליו המיתה כאשר יחזור לו החיים אי אפשר רק על ידי עולם העליון ודבר זה מבואר, ולכך ראוי שאלו שני מועדים בפרט לא יהיו בטלים לזמן התחיה כי אלו המועדים הם גם כן ממין אותו העולם ודוגמתו ואין בטול דבר לעתיד כאשר יחזרו לחיות שלהם כי אלו שני המועדים גם כן כך שאחר שנגזר המיתה חזר החיים מן השם יתברך. וכאשר אתה תבין עוד אלו שני המועדים הנה הם שניהם שוים, וזה כי ביום הכפורים מקריבים שני שעירים, ובמדרש (ב"ר פ' ס"ה) וקח לי משם שני גדיי עזים טובים טובים לך טובים לבניך טובים לך שעל ידיהם אתה נוטל הברכות וטובים לבניך שעל ידם מתכפר להם דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם ע"כ. ועוד במדרש (ב"ר שם) ונשא השעיר עליו את כל עונותם היה נוטל הקדוש ברוך הוא עונות ישראל ונותן אותם על עשו שנאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם ואין שעיר אלא עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר ע"כ. הרי מדרגת יום כפורים שהוא יתברך היה נותן עונש של יעקב על עשו, וכן היא מדרגת פורים מה שהיה רוצה המן שהוא מזרע עשו לעשות למרדכי שהוא מזרע יעקב שהיה חפץ לאבדו נטל הקדוש ברוך הוא ונתן על זרע עשו הוא המן ונאבד, ודברים אלו הם דברים גדולים ומופלגים ואין כאן מקומם כי פירשנו דבר זה במקומו. כלל הדבר מה שהיו ישראל מנצחים כח עשו הוא מדרגה עליונה מעולם העליון וכן ביום הכפורים נצוח סמאל הוא כח עשו כמו שמבואר מדברי חכמים הוא למעלה מן עולם הזה, ולפיכך אמרו כי פורים ויום הכפורים לא יעברו ולא יהיו בטלים כי אלו שנים הם בטול כח עשו שבא לעולם כמו שהתבאר,

[13] See Midrash Panim Aherim (“other aspects”) Nusach Bet chapter 3,6. Yalqut Shimoni Esther chapter 3 Remez 1054. Also see Sefer Liqutim Parshat Toldot perek 28, this teaching is cited numerous times in the Shla Hakadosh.
מדרש פנים אחרים נוסח ב פרק ג
ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. אמר לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרב מה ראית שאתה מבטל (קילוותו) [קלווסין] של מלך א"ל שאני יהודי א"ל והלא מצינו שאבותיך השתחוו לאבותינו שנאמר וישתחוו ארצה שבע פעמים (בראשית לג יג) א"ל בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחווה ואני בן בנו שנאמר איש מיני וכשם שלא כרע אבי כך לא אכרע לך לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה:
מדרש פנים אחרים נוסח ב פרק ו
כתיב אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש וגו' וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן למה היו כורעים ומשתחוים לו יש אומרים נתן אלהיו על לבו וכך היה מהלך ומהרהר בלבו לומר אם ישתחוה לו מרדכי נמצא עובד ע"ז לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ד"א ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. אלא אמרו חכמים מרדכי היה משבטו של בנימין והוא אומר לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו (דברים לג יב) הרי שהיתה השכינה שרויה אצלו אמר מרדכי אני איני יכול להחניף לרשע שאני טעון סגנום של מלך ואיפשר לי להשתחוות לו אלא שלא ייזל השכינה השרויה אצלי על כתפיי לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה אמר הקב"ה הכתבתי כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון (ישעיה מה כג) וכן כתיב לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה (תהלים כב לא) ורשע זה רוצה שיהיו כורעין לפניו לרעתו עושה את החטא הזה והכתוב אמר חטאים תרדף רעה ואת צדיקים ישלם טוב (משלי יג כא) חטאים תרדף רעה וכל כך למה שהקדוש ברוך הוא דן לכל אדם לפי מעשיו שנאמר אני ה' חוקר לב (ובוחן) [בוחן] כליות (לתת) [ולתת] לאיש כדרכיו (וכפרי) [כפרי] מעלליו (ירמיה יז י) וכן אמר אליהוא לכן אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול למה כי פועל אדם ישלם לו (איוב לד יא) ולא להמן בלבד שלם הקב"ה אלא לכל מסייעיו שנאמר ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא (אסתר ט א) ועליהם נאמר כעל גמולות כעל ישלם וגו' (ישעיה נט יח):
ילקוט שמעוני אסתר - פרק ג - רמז תתרנד
ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, אמרו לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרב מה ראית לבטל קלבסים של מלך, אמר שאני יהודי, א"ל והרי מצינו אבותיך שהשתחוו לאבותיו שנאמר וישתחו ארצה שבע פעמים, א"ל בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחוה ואני בן בנו שנאמר איש ימיני, וכשם שלא כרע אבי כך אני איני כורע ולא משתחוה:
ספר הליקוטים - פרשת תולדות - פרק כח
והטעם, שבנימין עדיין לא נולד כשהשתחוה יעקב לעשו, לכן מזרע בנימין היה יכול לתקן הנצח, שהוא ירך ימין:
ובזה תבין מש"ה (שם ג' ב') ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ונקרא איש ימיני,

[14] Talmud Bavli Megilah 12b
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב/ב
איש ימיני מאי קאמר אי ליחוסא קאתי ליחסיה ואזיל עד בנימין אלא מאי שנא הני תנא כולן על שמו נקראו בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו בן שמעי בן ששמע אל תפלתו בן קיש שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קאתי וקרי ליה ימיני אלמא מבנימין קאתי אמר רב נחמן מרדכי מוכתר בנימוסו היה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי אביו מבנימין ואמו מיהודה ורבנן אמרי משפחות מתגרות זו בזו משפחת יהודה אומרת אנא גרים דמתיליד מרדכי דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא ומשפחת בנימין אמרה מינאי קאתי
There was a certain Jew in Shushan the castle, etc. a Benjamite. What is the point of this verse? If it is to give the pedigree of Mordechai, it should trace it right back to Benjamin! [Why then were only these specified?] — A Tanna taught: All of them are designations [of Mordechai]. ‘The son of Yair’ means, the son who enlightened [he'ir] the eyes of Israel by his prayer. ‘The son of Shim’i means, the son to whose prayer God hearkened [shama’]. ‘The son of Kish’ indicates that he knocked [hikkish] at the gates of mercy and they were opened to him. He is called ‘a Yehudi which implies that he came from [the tribe of] Yehuda, and he is called ‘a Benjaminite’, which implies that he came from Benyamin. [How is this]? — R. Nahman said: He was a man of distinguished character. Rabbah b. Bar Hanah said in the name of R. Joshua b. Levi: His father was from Binyamin and his mother from Yehuda. The Rabbis, however, said: The tribes competed with one another [for him]. The tribe of Yehuda said: I am responsible for the birth of Mordechai, because David did not kill Shim’i the son of Gera, and the tribe of Binyamin said: He is actually descended from me.

[15] See the commentary of the Baalei Tosafot to Dvarim 33:8, which links the location of the Beit Hamikdash to the fact that Binyamin did not bow to Esav.
פירוש בעלי התוספות על דברים פרק לג פסוק ח
ידיד ה' ישכון לבטח עליו מה טעם שכינה בחלק בנימין לפי שהוא לבדו נולד בארץ ישראל. ויש מפרשים שעדיין לא נולד כשהשתחוו השבטים לעשו. והה"ד ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה שבטו אין משתחוים לשום בריה. כי נולד מבנימין שלא השתחוה לעשו.

[16] See commentary of Rav Ovadya MiBartinura on Mishna Midot 3:1
רע"ב על מסכת מדות פרק ג משנה א
ואוכל בדרום אמה אחת כו' - המזבח כולו היה בחלקו של בנימין, חוץ מאמה אחת על פני אורך הדרום ואמה אחת על פני אורך המזרח שהיה תופס מחלקו של יהודה, אלא שלא היתה אמה שבמזרח על פני כל המזרח, שכשמגיע לקרן מזרחית צפונית היתה כלה בתוך אמה לקרן, וכן אכילת האמה הדרומית לא היתה מהלכת על פני כל הדרום, שכשכמגיע לקרן דרומית מערבית היתה כלה סמוך לקרן אמה. ונמצאו שלש קרנות המזבח בחלקו של בנימין, וקרן דרומית מזרחית בלבד היתה בחלקו של יהודה. ולפי שבירך יעקב את בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד (בראשית מט) ומתרגמינן ובאחסנתיה יתבני מקדשא, דבר המקודש לדמים לא יהא אלא בחלקו של בנימין, לפיכך לא עשו יסוד למזבח בקרן דרומית מזרחית, לפי שלא היתה בחלקו של טורף. ולא היו דמים ניתנים למטה באותו קרן. וכשהיו עשוים דפוס מרובע ליסוד למלאותו אבנים וסיד וזפת ועופרת כדאמרן, היו משימים עץ או כל דבר באותו זוית של דרומית מזרחית כדי שלא תתמלא הזוית ההיא, ואחר כך שומטין העץ ונשאר אותו קרן פנוי בלי יסוד. ומפני זה נקרא החלק האמצעי של מזבח סובב, לפי שהוא מקיף וסובב את כל הקרנות, מה שאין כן ביסוד:

[17] See Midrash Rabbah Esther 1:15
אסתר רבה (וילנא) פרשה א:טו
ור' נחמיה אמר בשנת שלש לביטול מלאכת בית המקדש, כיון שגמר לביטול מלאכת בית המקדש שלש שנים, עשה משתה לכל שריו ועבדיו
R. Nehemiah said: In the third year after he stopped the building of the Temple. When three years had passed after he stopped the building of the Temple,

[18] See Midrash Rabbah Esther 1:1
אסתר רבה (וילנא) פרשה א:א
זה אחשורוש שביטל מלאכת בית המקדש, אח הוא לבעל משחית זה נבוכדנצר שהשחית בית המקדש,
…This is Achashverosh who stopped the building of the Temple. ’He is a brother to the destroyer – that is, Nevuchadnezzar who destroyed the Temple.

[19] See Shla Hakadosh Drush L’parshat Zachor
ספר השל"ה הקדוש, דרוש לפרשת זכור
אסתר גזרה תענית תקנה חטא אכילה. וגם בסעודה שעשתה החרידה לישראל וגרמה לתשובה תקנה חטא סעודת אחשורוש. וענין אכילה ועבודה זרה ענין נחש וסמאל, אכילה כמו אכילת פרי עץ הדעת, עבודה זרה היתה שמוציאה דיבה גם כן שם, שהוציאה הנחש מן העץ הזה אכל וברא את העולם, וזהו כפירה בחידוש העולם, כי החידוש מורה על מציאות הש"י כמו שכתבתי במקום אחר. הרי שמבצבץ הנחש בהמן, וזה כוונת רז"ל המן מן התורה מנין, שנאמר, המן העץ. ונתעורר אז עבודה זרה שעשה עצמו המן להשתחוות לו לעורר אנדרטי דנבוכדנצר:

[20] The Shla Hakadosh on Parshat Tizaveh, sees a parallel between the eating of the fruit of this forbidden tree, and the participation of the Jews at the feast of Ahashverosh.
ספר השל"ה הקדוש - ספר שמות - דרוש ואתה תצוה (ד)
ברמז המן שמרמז בתורה, נרמז חטא האכילה שהביא הגזירה לעולם על ידי אכילה בימי אדם הראשון כשאכל מן העץ. וכן אירע בימי המן, בשביל חטא אכילה שנהנו מסעודתו של אחשורוש.

[21] See Bnei Yissachar, Adar section 4.
ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ד
ובזה תתבונן מפלאות תמים דעים, הנה המן הרשע הצר הצורר היה כחו מן הנחש הקדמוני אשר פיתה לאכול מן עץ הדעת, כן הוא גרם בעצתו שיאכלו ישראל מסעודתו של אחשורוש ונתחייבו שונאיהם של ישראל, כמבואר בכתבי האריז"ל שהתעורר חטא אדם הראשון ונקנס עליהם מיתה כמו על אדם הראשון באכלו מן עץ הדעת, והנה פעל ועשה היוצר כל הוא אלקינו, אשר המן הרשע הפיל פור לאבד וכו' ולא מצא לגורלו רק חדש אדר הוא בחינת החוטם אשר בו חוש הריח והוא חוש המתקיים כי לא נפגם בחטא אדם הראשון, על כן תמצא אשר גם שמות הגואלים נקראים בשם בשמים הנבראים לחוש הריח, היינו מרדכי (מר דרור), אסתר (הדסה), ובזה תבין עפ"י פשוטו מה שנאמר במרדכי ויזעק זעקה גדולה וכו' ולא נאמר מה אמר (כאשר דקדקו גם כן חז"ל), אבל הוא כפשוטו מפני שהקול יפה לבשמים [כריתות ו ע"ב, ירושלמי יומא פ"ד ה"ה], הבן, הנה על ידי זה שנפל הפור על אדר נתבטל הצר הצורר וישראל קיימים לעד לעולם, הבן:

[22] See Midrash Rabbah Esther 2:11
אסתר רבה (וילנא) פרשה ב:יא
וכלים מכלים שונים, הביא כליו וכלי עילם ונמצאו שלו יפין משל עילם, הביא כליו וכלי בית המקדש

[23] See Midrash Rabbah Esther 2:1
אסתר רבה (וילנא) פרשה ב:א
בהראותו את עושר כבוד מלכותו, דבית ר' ינאי וחזקיה תרויהון אמרין ששה ניסין היה פותח ומראה להן בכל יום, ר' חייא בר אבא אמר מיני יציאות הראה להן, ר' יודה בר' סימון אמר סעודת ארץ ישראל הראה להן, ר' לוי אמר בגדי כהונה גדולה הראה להם נאמר כאן תפארת גדולתו ונאמר להלן (שמות כ"ח) ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, מה תפארת האמור להלן בגדי כהונה גדולה אף תפארת האמור כאן בגדי כהונה גדולה,
“His glorious (tiferet) kingdom”; and it says elsewhere, ‘And you shall make holy garments for Aaron your brother, for splendor and for beauty (le-tifereth) (Shmot 28, 2). Just as the word tifereth there refers to the garments of the Kohen Gadol, so here it refers to the garments of the Kohen Gadol.

[24] See Megilat Esther 7:8

[25] Sfat Emet Shmot – Purim 5640
שפת אמת ספר שמות - לפורים - שנת [תר"מ]
איתא בגמרא חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'. שמעתי בזה מילין מפה קדוש מו"ז ז"ל לעלות עד למעלה מעה"ד טוב ורע. ואיני זוכר הדברים על בורין. אבל נראה תורף הדברים דכתיב עץ גבוה חמשים אמה והם כל מדריגות השערי טומאה שיש מ"ט פנים טמא כו'. כי כח של עמלק נמצא בכל המדריגות. אבל באמת שער הנ' של הקדושה. שם לא יש ב' הדרכים. רק כולו טוב. כי שם שורש האחדות. וע"ז כתיב כאשר ירים משה ידו לשער הנ' ועץ החיים שהיא התורה. ולכן כשנתעורר כח מרע"ה שהוא שר התורה יש מפלה לעמלק. לכן איתא שבפורים קבלו התורה כו'. והיינו התגלות עץ החיים. ושם נק' דלא ידע בין ארור כו'. שאין שם שום אחיזה לסט"א כלל. כי הוא שורש האחדות כנ"ל:

[26] See Shulchan Oruch Aruch Hayim 696:8 in the comments of the Rama.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצו סעיף ח
ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא; וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה.

[27] The one area of spiritual superiority of Esav, was his filial devotion. It is interesting that The Talmud states that among those who never neglected the Mitzva of properly honoring their parents were those who never met their parents, such as Rav Yochanan and Abaye, whose fathers died after conception, and mother’s died during childbirth, the same is told regarding Esther, and presumably this is one of the reasons Esther was able to defeat Haman. See Kiddushin 31b, and Megila 13a,
 Kiddushin 31b -R. Johanan said: Happy is he who has not seen them.10 R. Johanan's father died when his mother conceived him, and his mother died when she bore him. And Abaye was likewise.
 Megila 13a -For she had neither father nor mother. [And it continues] and when her father and mother died. Why these last words? — R. Aha said: When her mother became pregnant with her, her father died; when she was born, her mother died.

[28] The Gemara does question regarding the origin of the name of a fourth character – who is decidedly not part of the purim story, and someone whose name should require no source – Moshe. The common denominator with all four names, may have been their usage as names related to Idolatry. Moshe who was taken out of the Nile which was seen as a deity – may also have been seen as a deity – see My book on the Parsha Explorations Parshat Shmot for more on the name of Moshe.
Regarding Haman, it is quite clear that he saw himself as a deity, hence the insistence that all prostrate before him. see Yaarot Dvash Part two chapter 2, also see Shalmie Toda Purim page 437.
Regarding Esther – who is “hidden” there is an uncomfortable connection between Esther and Ishtar, apparently Chazal were aware of this connection, for they deemed that the psalm of Ayelet Hashachar (Psalm 22) – the morning star refers to Esther see Talmud Bavli Yoma 29a. Mordichai also has a resemblance to Marduk. If these names had a connotation of idolatry within the cultures that they were used we would then understand the Talmud’s query – where do we see such names in the Torah. There is a law that names of Idolatry found in The Torah may be uttered – others should be avoided. See discussion in Shalmie Toda Purim page 437

[29] See my Notes to Parshat Tetzave 5769.

[30] Bnei Yissachar, Adar, section 4
ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ד
אדר בחינת החוטם בו תלוי חוש הריח, והנה כל החושים נזכרין אצל חטא אדם הראשון משא"כ חוש הריח לא נזכר, על כן כולם נתפגמו ונתגשמו בחטא אדם הראשון, מה שאין כן חוט הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, על כן זה החוש ינתן למלך המשיח והריחו ביראת י"י [ישעיה יא ג], ולזה החוש נקרא כח המתקיים יותר מכל החושים כיון שלא נהנה כל כך מחטא אדם הראשון, שעל ידי חטא אדם הראשון נולד ההפסד לנבראים כי ביום אכלך ממנו וכו' [בראשית ב יז], מה שאין כן זה החוש נקרא לו ביותר כח המתקיים, עיי"ש בדברינו ותבין כמה ענינים אין מן הצורך לכפול הדברים:

[31] Bnei Yissacher, ibid.
ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ד
והנה מבאר שהפור היה יסוד הנס, הפועל ישועות פעל הישועה בשעת הפלת הפור, שסיבב השי"ת סיבה שנפל הפור על חדש אדר חוטם חוש הריח כנ"ל, וזהו שאמר ובבואה לפני המלך (היינו הדסה היא אסתר, לפני המלך מלכו של עולם) אמר עם הספר ישוב וכו', היינו יתבוננו הדבר הנמצא כתוב בספר התורה, ונמצא אשר פעולת החוטם המריח בהדסים אשר במצולה קיים לעד, כי לא נתפגם בחטא אדה"ר ולא נתפתה לעצת הנחש, על כן ישוב מחשבת המן על ראשו, וישראל יהיו חיים וקיימים לעד, בין והתבונן:

[32] Then numerical value of the word “mar” is 240, identical to the numerical value of “Amalek”; Mordechai – mar dror, represents dror – freedom - from Amalek. See Tiferet Shlomo Moadim Rimzai Purim.
ספר תפארת שלמה על מועדים - רמזי פורים
במשנה (שקלים ה, א). פתחי' זה מרדכי יש לרמז בזה עפ"י מ"ש (אסתר ד, א) בפ' צעקה גדולה ומרה. בתיבת ומר"ה ו"ה ובתוכו מפסיק אותיות מ"ר גימ' עמלק אותיות ר"ם. רם על כל גוים (תהלים קיג, ד), וז"ש (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה (ספרי דברים) הקב"ה נשבע בכסאו למחות שם עמלק. וז"ש בגמ' (מגילה י, ב) מרדכי מן התורה מנין שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור מרי דכיא. דרור לשון חירות רומז על הגאולה בתיבת מרדכי מ"ר בראש התיבה וזה מרי דכיא פתחי' זה מרדכי.

[33] Bnei Yissachar, ibid.
ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ד
על כן תמצא אשר גם שמות הגואלים נקראים בשם בשמים הנבראים לחוש הריח, היינו מרדכי (מר דרור), אסתר (הדסה), ובזה תבין עפ"י פשוטו מה שנאמר במרדכי ויזעק זעקה גדולה וכו' ולא נאמר מה אמר (כאשר דקדקו גם כן חז"ל), אבל הוא כפשוטו מפני שהקול יפה לבשמים [כריתות ו ע"ב, ירושלמי יומא פ"ד ה"ה], הבן, הנה על ידי זה שנפל הפור על אדר נתבטל הצר הצורר וישראל קיימים לעד לעולם, הבן:

[34] See Maor Vshemesh, Rimzai Purim:
ספר מאור ושמש - רמזי פורים ד"ה והנראה
והנראה בזה דאיתא בתיקונים פורים אתקריאת עי"ש יום כפורים עי"ש וזהו יום כפורים שיום כפור הוא כפורים. והענין הוא דהנה בראש השנה אז הוא עת המשפט והשטן מקטרג על ישראל כמו שכתוב ויבאו בני אלהים להתיצב וגו' ונתן לנו הקב"ה עצה לתקוע שופר בראש השנה ובזה נתערבב השטן אך זאת אינו אלא לפי שעה, נתן לנו הקב"ה את יום הכפורים שאז גם הקטיגור נעשה סניגור שעולה ואומר מי כעמך ישראל והקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. ועל ידי מה נהפך הקטיגור לסניגור ביום הכפורים על ידי השעיר שהקב"ה נתן לנו עצה לשחדו ליתן שעיר לעזאזל. והנה מצות השעיר הוא שצריך להביא שני שעירים בערב יום הכפורים שיהיו שוין בקומה ובמראה ובדמים ולהגריל עליהם וכשהשטן רואה שהוא חשוב כל כך אצל ישראל שנותנים לו שעיר שהוא דומה לשעיר אשר לה' בכל מעלותיו נשתתק מלקטרג עוד עליהם, אך כל כמה שלא קבל השוחד מהם אינו רוצה לדבר עליהם טובות שחושש שמא לא יתנו לו למחר, על כן בערב יום כפורים כשרואה שהזמין הכהן השני שעירים נשתתק מלקטרג עוד וביום כפורים כשמקבל השוחד הוא עולה ולומד עליהם סניגוריא ואין שטן ואין פגע רע והקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. על כן כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי כי בערב יום הכפורים נשתקק מלדבר קטיגוריא מפני הבטחון שהבטיחו לו ליתן לו מחר שוחד הן בטוחים שהקב"ה ימחול להם מחר עונותיהם על כן אוכלים ושותים בערב יום הכפורים:

[35] Legal and philosophical implications of the conversion of descendants of Amalek are discussed in my book on holidays, Emanations.

[36] Midrash Rabbah Vayikra 30:12
ויקרא רבה (וילנא) פרשה ל סימן יב
יב ד"א פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים ומה הקב"ה עושה להם לאבדן אי אפשר אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הה"ד (עמוס ט) הבונה בשמים מעלותיו ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר (שם /עמוס ט'/) ואגודתו על ארץ יסדה לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון.
Another exposition: “The fruit of the hadar tree” symbolizes Israel; just as the etrog has taste as well as fragrance, so Israel have among them men who possess learning and good deeds. “Branches of palm trees”, too, applies to Israel; as the palm-tree has taste but not fragrance, so Israel have among them such as possess learning but not good deeds. “And boughs of thick trees” (ib.) likewise applies to Israel; just as the myrtle has fragrance but no taste, so Israel have among them such as possess good deeds but not learning. “And willows of the brook” also applies to Israel; just as the willow has no taste and no fragrance, so Israel have among them people who possess neither learning nor good deeds. What then does the Holy One, blessed be He, do to them? To destroy them is impossible. But, says the Holy One, blessed be He, let them all be tied together in one band and they will atone one for another. If you have done so [says God], then at that instant I am exalted. Hence it is written, It is He that buildeth His upper chambers in the heaven (Amos IX, 6). When is He exalted? What time they are made into one band; as it says, When He1 hath founded His band2 upon the earth (ib.). Accordingly Moses exhorts Israel: "And ye shall take you on the first day the fruit,” etc.

[37] Esther herself did not fast on “Taanit Esther” in Adar. Her fast, as well as the other major events of the Megila, occurred in the month of Nisan. See Talmud Bavli Megilah 15a. The origin of our custom to fast on the 13th of Adar is not easily traceable. See Shulchan Oruch Aruch Hayim 686:2
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרפו סעיף ב
מתענים בי"ג באדר; ואם חל פורים באחד בשבת, מקדימין להתענות ביום חמישי. הגה: ותענית זה אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך, כגון: מעוברות או מניקות או לחולה שאין בו סכנה, ואפי' רק כואבי עינים, שאם מצטערים הרבה לא יתענו ויפרעו אח"כ, אבל שאר בריאים לא יפרשו מן הצבור (חדושי אגודה בשם מחזור ויטרי).

[38] See Liqutei Hagra MiVilna, Moadim, Chanuka – Purim, page 193.

[39] The permissibility of a married woman to use her sexuality to save lives has been debated in halakhic sources. See Responsa Shvut Yaakov Volume 2, section 117, Responsa Noda Beyehuda Tanina Yoreh De’ah 161, Responsa Binyan Zion 154. An audio lecture on this subject can be found at

[40] The first time the word vatilbash is used in the Torah is when Rivkah dresses Yaakov in Esav’s garments – as he prepares to enter with the two goats to feed his father. There, the word is pronounced vatalbesh.
ספר בראשית פרק כז
(טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן:

[41] The Tikunei Zohar continues, and makes more comparisons between Yom Kippur and elements of the Purim story. The commentary of the Sulam understands this entire passage in reference to the exile of the Shekhina.

[42] See Rav Zadok Hakohen of Lublin, Liqutei Amarim, section 16:
ספר ליקוטי אמרים - אות טז
אך באמת בני ישראל שהם הרע שבהם הוא מצד הכלים עצמם ולא מצד ההמשכה מהם ששם הוא הרע הגמור רק מצד עצמיות הכלים שם אין רע כלל, ולכך וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו (סנהדרין ל"ז.) שגם כן מעלים ריח טוב והיינו כמו שאמרו (עירובין י"ט.) פושעי ישראל מלאים מצוות וכו' ואמרו (ויקרא רבה ל', י"ב) על הדס ריח ולא טעם כך בישראל בעלי מצוות ולא תורה, כי נר מצוה ותורה אור ונר לגבי אור כרשימו דאור לגבי עצם האור ועצמות הכלים מעלים ריח טוב ומצד האור מקיף שלהם הוא הריח טוב באמת שהוא המצוות דפושעי ישראל, אבל הרשעות שלהם נגד זה הוא חלבנה כמו שאמרו (כריתות ו' ע"ב) דכל תענית וכו' דבאגודה אחת נעשה גם זה ריח טוב ואם חסר זה גם כל הריחות לא הועילו כי כל הריחות מצד המצוות וטוב שבהם והרי יש רע גם כן ועדיין חוזר לעץ הדעת טוב ורע, אך באמת הם אחד עשר סממנים כידוע דברע יש אחד עשר כוחות ומדות אף על פי שהם רק עשר כמו שנתבאר למעלה האחד עשר הוא נגד מקור האין סוף והוא נמשך מן הכלים שהם עשר, כי כל דבר נחלק לעשר בהכרח והאחד עשר היא הרשימו דאור פנימי הנשאר כי מאחר שאינם כלי קיבול להחזיק להיות האור פנימי מתיחד בהם כמו גוף בנפש לכך אותו רשימו מן החשבון:

[43] The Talmud and Midrash report that Esther prepared for her liaison by immersing her body in a mikveh. See Migilah 13b. Midrash Tihillim Buber 22:16
מדרש תהלים -בובר- מזמור כב ד"ה -טז- אלי אלי
אמרה אסתר לפני הקב"ה רבש"ע שלש מצות נתת לי נדה וחלה והדלקת הנר, אע"פ שאני בבית רשע זה, כלום עברתי על אחת מהן.
It is interesting to note that the Kohen Gadol prepared himself to enter the Temple and perform the service by immersing himself. See Yoma 30a.

[44] Rabbinic sources maintain the Esther and Mordechai were not only cousins – they were in fact married. This assertion complicates her legal status. See Talmud Megilah 13a
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג עמוד א
תנא משום רבי מאיר: אל תקרי לבת אלא לבית… - הכי נמי לבית.
A Tanna taught in the name of R. Meir: Read not “for a daughter’[le-bat], but for a house [le-bayit] (I.e., a wife.). …so here, it means a wife.

[45] Her actions may fall under the rubric of a “Sin for the sake of Heaven”. See Talmud Bavli Nazir 23b. Alternatively, the Noda B’Yehuda, op. cit., suggests that, to save all of Israel, and with the blessings of Mordechai’s court and with Divine Inspiration –Esther was permitted to act as she did.

[46] See Rav Zadok Hakohen, Takanat HaShavin section 5.
ספר תקנת השבין - אות ה
ומצד האהבה יוכל להכניס עצמו לענין כזה על דרך עבירה לשמה דיעל, ולא מצינו בפירוש בתורה שדבר זה מותר רק מהתם הוא דילפינן והיא מרוב חשקה ואהבתה להצלת ישראל ולבער צורר ואויב ה' כמוהו מהעולם לא הביטה על העבירה ועל הזוהמא שהטיל כמו שאמרו (נזיר כ"ג ע"ב) שדבר זה רעה הוא אצלה, מכל מקום הפקירה גם נפשה בשביל דבר זה שחשבה אפילו אין שום היתר לדבר זה והיא תענש על זה מכל מקום מוטב תאבד היא ויאבד צורר ה' מהעולם, ועל דרך זה עשתה אסתר במה שאמרה וכאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד', ט"ז) היינו גם על אבידת הנפש חס ושלום על ידי מה שעשתה עבירה ברצון להצלת ישראל,
…רק גבי אהרן הכהן שנבחר לעבודה, וזכה לו על ידי עשיית העגל שהוא אדרבא עבירה ועל כן היה בוש דידע בעצמו שאינו כדאי והגון עד שאמר לו למה אתה בוש לכך נבחרת, וראיתי הפירוש דבשביל זה עצמו שאתה בוש בשביל זה נבחרת, היינו דלעבודתו אין הקב"ה משתמש אלא בכלים שבורים ומי שלבו שבור ודואג בקרבו:
וזהו מדריגת זדונות כזכויות שבעולם הזה לא כלעתיד דיבוקש העוון ואיננו כי יהיה גלוי לכל איך הוא זכות ואינו עוון כלל ואין בוש כלל, אבל בעולם הזה אין זה גלוי ומבורר לעין איך הוא כן שאף על פי שחשב לאיסור וכוונתו מיהת לאיסורא לא יצא מכלל שוגג כנזכר לעיל דנקרא חטא ומה שמביא לידי זכויות אחר כך הוי כמו עבירה לשמה דנמי צריך סליחה וכפרה על העבירה, וכמו שביארתי לקמן (סימן י')

[47] Ibid section 10.
ספר תקנת השבין - אות י
ואין לך עבירה לשמה גדולה מאסתר ונכתב ברוח הקודש מה שאמרה על עצמה כאשר אבדתי אבדתי דמסתמא יש בזה שם אבידה באמת מצד עבירה כזו דנבעלת לגוי …
ועל זה השיבה ואת וגו' תאבדי שיתקיים הגזירה בה כי חטאה גדול משלהם דבעל כרחם ולפנים לא נקרא עבודה זרה כלל באמת ולא טימוע בין האומות אבל היא לא חשה להצלת אבדון כל ישראל בגזירה ודאית לפניה, והיא שבה תיכף ומסרה נפשה ולא בסכנת הגוף לבד רק גם סכנת אבדון נפש דהטלת זוהמא ותכלית הטימוע בין האומות רק שהיה בעל כרחה ובזה תיקנה עצמה וכל ישראל במה שעשתה עוד עבירה חמורה כזו דליכנס ברצונה, רק שמכל מקום אינה ברצונה האמיתי כלל והוא עבירה לשמה שנחשב אדרבא למצוה גדולה כאשר קיבלתי כי על דרך זה הוא תכלית התיקון לכל חטא ואין כאן מקומו:

[48] See Maor Vshemesh
ספר מאור ושמש - רמזי פורים ד"ה והב' סעודות
והב' סעודות שעשתה אסתר להמן היו דמיון ערב יום הכפורים ויום הכפורים שעל ידי סעודה ראשונה נשתתק ובסעודה שניה פעלה להשבית אויב ומתנקם כמו ביום הכפורים שאנו פועלים על ידי השעיר שהקב"ה ימחול עונותיהם של ישראל שביום הכפורים אין שטן ופגע רע. ומרדכי ואסתר פעלו שביום פורים לא יהיה שום קטרוג על ישראל כמו ביום כפורים. וזהו ותכתוב אסתר וגו' את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית, פירוש תקף בגימטריא שעיר, ורצונו לומר שהודיע להם את גודל חשיבות של ימי הפורים שבימי הפורים אין שום שטן ופגע רע כמו ביום הכפורים על ידי השעיר ועל כן ראוי לקיים את ימי הפורים לדורות וזו היתה כונת אסתר בסעודה הראשונה היתה כונתה כעין הגרלה שהיה הגורל להשוות הס"ם להשם, על כן אמרה אם על המלך טוב יבא המלך והמן היום, על כן היה השוחד להמן שהתפאר מאד לפני חכמיו ואשתו שאסתר השותה אותו בשוה עם המלך כענין הגורל. ובעת הסעודה הראשונה אמרה למלך אם על המלך טוב לעשות בקשתי יבא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך, כי בסעודה השניה היתה כונתה לקרבן העזאזל ממש ובזה נעשה הקטיגור סניגור דהיינו שנהפך לב אחשורוש לטובה ודיבר טוב על ישראל וגחלים חותה על ראש ס"ם דהיינו המן. וזה הוא הפירוש הגמרא מה ראתה אסתר שהזמינה להמן וכו' אמר חד תנא מבית אביה למדה פירש רש"י ז"ל אם רעב שונאך וכו' דהיינו כונת השעיר ביום הכפורים. וזהו מבית אביה למדה דהיינו מהתורה הקדושה שהיא בית אבינו וזהו לקיים את כל תוקף לקיים מצות שעיר שגימטריא תקף, על כן אנו נותנים בפורים צדקה לגוים על כונה הנ"ל:

[49] For the identification of the Tree of knowledge with grapes see Zohar Berishit 73a.

[50] Pri Zadik Vaylech-Shabbat Shuva section 21.
ספר פרי צדיק פרשת וילך ושבת תשובה - אות כא
וכמו שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. ובזה יש להבין הרמז שנזכר בתיקונים על יום כפורים כמו פורים שהדוגמא הוא כמו בנס פורים היה מבורר לכל שהזדונות נהפכו לזכיות כידוע שעיקר החטא היה שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ובזה עצמו היה הנס על ידי משתה היין כמו שנזכר מיד במגילה תוקפו של אחשורוש שעשה משתה לכל שריו ועבדיו. ועל ידי זה הדר קבלוהו עלייהו התורה מאהבת הנס מפני שראו שזה החטא עצמו שנהנו מסעודתו נתהפך לזכות לכן בא המצוה לבסומי עד דלא ידע וכו' שאין שום הבחנה בדעת גם אם נתערב עמהם ונתחבר עמם יש יקרות זה לישראל שעם כל זה הוא מקושר בשורש למעלה מן הדעת:

[51] Rav Yehonatan Eybshitz (Ya’arot Dvash, vol. 1, Drush 8) says that Purim is even greater than Yom Kippur, for Yom Kippur only heals the rift between man and God (Mishna Yoma 8:9). Purim, with gifts sent from one to another and gifts to the poor, heals the rift between man and his fellow.
ספר יערות דבש - חלק ראשון - דרוש ח (המשך)
וממנו נלמוד כמה יש לנו לילך בדרכי ה' ולהדמות להנהגתו עם ברואיו בכל אופן, והוא לחמול על אנשים, אפילו הרעו לו ועברו רצונו, ולא לנקום ולנטור לדורי דורות אפילו על ספק, אבל אם יטיב לו אדם מהר ישכחהו ואין זכר לו, לא כן מדת ה', מגדיל הטובה ומקטין הרעה, וחייבים אנו לילך בדרכי ה', ובפרט ימי פורים, וכאשר אמרתי מתמול שלשום בדרשה, דלכך נקרא יום סליחה ומחילה יום כפורים, שהוא יום כמו פורים והוא כפורים, כמו בפורים, היה אף חובב עמים, כן ביום הכפורים הקב"ה מוחל וסולח, ומרבה חמלה וחנינה, אפילו לעוברי רצונו. ולכן ביום הכפורים יש להעביר שנאה, ומבלי לנקום לגומלי רעה כי זה מידת פורים. וזהו משלוח מנות איש לרעהו להרבות אהבה וחיבה, כי זה מידת ה' לאהוב לכל, ורחמיו על כל מעשיו. וזהו המביא אדם לידי ענוה וחן למעלה ולמטה: