Twitter

Thursday, April 29, 2021

Parashat Emor the Perfect Merger

פרשת אמור התשפ״א

 פרשת אמור התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    ויקרא (פרשת אמור) פרק כג פסוק ט - כב

(ט) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (י) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־ קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: (יא) וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י ה֖' לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן: (יב) וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַהֽ': (יג) וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַה֖' רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין: (יד) וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽםס (טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: (טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַהֽ': (יז) מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽהֽ': (יח) וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽה֔' וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַהֽ': (יט) וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים: (כ) וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י ה֔' עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַה֖' לַכֹּהֵֽן: (כא) וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: (כב) וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽםס

2.    רמב"ן ויקרא פרק כג  

...וְצִוָּה בְּחַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעָה יָמִים בִּקְדֻשָּׁה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם כִּי כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה׳ ', וּמָנָה מִמֶּנּוּ תִּשְׁעָה וְאַרְבָּעִים יוֹם שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת כִּימֵי עוֹלָםוְקִדֵּשׁ יוֹם שְׁמִינִי כִּשְׁמִינִי שֶׁל חַגוְהַיָּמִים הַסְפוּרִים בֵּנְתַיִם כְּחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד בֵּין הָרִאשׁוֹן וְהַשְּׁמִינִי בְּחַגוְהוּא יוֹם מַתַּן תּוֹרָה שֶׁהִרְאָם בּוֹ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמְעוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁוּלְכָךְ יִקְרְאוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בְּכָל מְקוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת עֲצֶרֶתכִּי הוּא כַּיּוֹם שְׁמִינִי שֶׁל חַג שֶׁקָּרְאוּ הַכָּתוּב כֵּן.

3.    תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב

אָמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, מִגְּבַת עַד אַנְטִיפְרַס, וְכֻלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָבוֹד זֶה לָזֶה. וְהָיָה הָעוֹלָם שָׁמֵם, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם, וּשְׁנָאָהּ לְרַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, וְהֵם הֵם הֶעֱמִידוּ תּוֹרָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. תָּנָא, כֻּלָּם מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת.

4.    בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת חיי שרה פרשה סא

בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶיךָ (קֹהֶלֶת יא ו) ... שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגוֹת תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לר' עֲקִיבָה מַגֶּבֶת וְעַד אַנְטִיפֶּטְרִיס וְכָלְּהוֹן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, לָמָּה שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה אֵילוּ בְּאֵלּוּ, וּבַסּוֹף הֶעֱמִיד שִׁבְעָה, ר' מֵאִיר וּרְ' יְהוּדָה ר' יוֹסֵי וְר' שִׁמְעוֹן וְר' אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוֹעַ וְר' יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר וְר' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וָאִית דָּאמ' ר' יְהוּדָה וְר' נְחֶמְיָה וְר' מֵאִיר וְר' יוֹסֵי וְר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחִי וְר' חֲנַנְיָה בֶּן חֲכִינַאי וְר' יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר, אָמַר לָהֶם בָּנַי הָרִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה בַּתּוֹרָה אֵילוּ בְּאֵילוֹ אֶלָּא תְּנוּ דַּעְתְּכֶם שֶׁלֹּא תַּעֲשׂוּ כְּמַעֲשֵׂיהֶם, עָמְדוּ וּמִלְּאוּ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה, 

5.    זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת יתרו דף נב עמוד א

אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי בְּרִי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אַתְנֵי עִם אַבְרָהָם, אֶלָּא דְּיַפֵּיק יַת יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא דְמִצְרַיִם, וְלָא מִתְּחוֹת שִׁעְבּוּדָא דְּדַחֲלָא אָחֳרָא. דְּוַדַּאי יִשְׂרָאֵל כַּד הֲווֹ בְּמִצְרַיִם, אִסְתְּאָבוֹ וְאִתְטְנָפוֹ גַּרְמֵיהוֹן בְּכָל זִינֵי מְסָאֲבוּ, עַד דַּהֲווֹ שָׁרָאן תְּחוֹת אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע חֵילֵי דִּמְסָאֲבוּתָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפֵּיק יַתְהוֹן מִתְּחוֹת פּוּלְחַן כָּל שְׁאָר חֵילִין.‏ וְעוֹד, דְּאָעֵיל יַתְהוֹן בְּמ"ט תַּרְעֵי דְּסוּכְלְתָנוֹ לְקִבְלֵיהוֹן. מַה דְּלָא אַתְנֵי עִם אַבְרָהָם, אֶלָּא לַאֲפָקוּתְהוֹן מִמִּצְרַיִם, וְהוּא עָבִיד טִיבוּתֵיהּ וְחַסְדֵּיהּ עִמְּהוֹן.‏‏ וּבְּגִין כָּךְ תִּשְׁכַּח בְּאוֹרַיְיתָא, חַמְשִׁין זִמְנִין יְצִיאַת מִצְרַיִם, לְאַחֲזָאָה לְכָל בְּנֵי עָלְמָא, חַסְדָּא דַּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, דְּאַפֵּיק יַתְהוֹן מֵאִינוּן חֵילִין דִּמְסָאֲבוּ, וְאָעֵיל לוֹן לְגוֹ חֵילִין דְּדַכְיוּ, דְּהַיְינוּ חַמְשִׁין תַּרְעִין דְּסוּכְלְתָנוֹ.‏

 ‏וְהָא אִיהוּ דַּאֲנַן מַנָּן לְהוֹ, מִיּוֹמָא טָבָא דְפִסְחָא. וַאֲנַן מַנָּן יוֹמֵי וּשְׁבוּעֵי, וְהָא אִיתְעָרוֹ חַבְרַיָיא, מִצְוָה לְמִמְנֵי יוֹמֵי, וּמִצְוָה לְמִימְנֵי שְׁבוּעֵי. כִּי בְּכָל יוֹמָא אַפֵּיק לָן מֵחֵילָא דִּמְסָאֲבוּ, וְאָעֵיל לָן בְּחֵילָא דְּדַכְיוּ.‏

]אָמַר לוֹ, בֹּא וּרְאֵה, בְּנִי. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הִתְנָה עִם אַבְרָהָם אֶלָּא שֶׁיּוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מִגָּלוּת מִצְרַיִם, וְלֹא מִתַּחַת שִׁעְבּוּד שֶׁל יִרְאָה אַחֶרֶת. שֶׁוַּדַּאי יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם, נִטְמְאוּ וְטִנְּפוּ עַצְמָם בְּכָל מִינֵי טֻמְאָה, עַד שֶׁהָיוּ שְׁרוּיִים תַּחַת אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה כֹחוֹת שֶׁל טֻמְאָהוְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיא אוֹתָם מִתַּחַת עֲבוֹדַת כָּל שְׁאָר הַכֹּחוֹת. שֶׁהִכְנִיס אוֹתָם לְאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה שַׁעֲרֵי הַשֵּכֶל כְּנֶגְדָּם, מַה שֶּׁלֹּא הִתְנָה עִם אַבְרָהָם, אֶלָּא לְהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, וְהוּא עָשָׂה טוּבוֹ וְחַסְדּוֹ עִמָּם. וּמִשּׁוּם כָּךְ תִּמְצָא בַּתּוֹרָה חֲמִשִּׁים פְּעָמִים יְצִיאַת מִצְרַיִם, לְהַרְאוֹת לְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁהוֹצִיא אוֹתָם מֵאוֹתָם כֹּחוֹת הַטֻּמְאָה, וְהִכְנִיס אוֹתָם לְתוֹךְ כֹּחוֹת הַטָּהֳרָה, שֶׁהַיְנוּ חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה.

וְזְהִוּ שֶׁאָנוּ מוֹנִים לָהֶם מִיּוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח, וְאָנוּ מוֹנִים יָמִים וְשָׁבוּעוֹת, וַהֲרֵי הִתְעוֹרְרוּ הַחֲכָמִים, מִצְוָה לִמְנוֹת יָמִים וּמִצְוָה לִמְנוֹת שָׁבוּעוֹת, כִּי בְּכָל יוֹם הוֹצִיאָנוּ מִכֹּחַ שֶׁל טֻמְאָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְכֹחַ טָהֳרָה.]‏

6.    זהר מנוקד/תרגום/ חלק ג דף צז/ב

אֲבָל תָּא חֲזֵי, יִשְׂרָאֵל כַּד הֲווֹ בְּמִצְרַיִם, הֲווֹ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא, וַהֲווּ אֲחִידָן בִּמְסָאֲבוּתָא, כְּאִתְּתָא דָּא, כַּד הִיא יָתְבָא בְּיוֹמֵי דִּמְסָאֲבוּתָא. בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ, עָאלוּ בְּחוּלָקָא קַדִּישָׁא, דְּאִקְרֵי בְּרִית. כֵּיוָן (דף צ"ז ע"ב) דְּאִתְאֲחָדוּ בֵּיהּ, פְּסַק מְסַאֲבוּתָא מִנַּיְיהוּ, כְּדָּא אִתְּתָא כַּד פַּסְקוּ מִנָּהּ דְּמֵי מְסַאֲבוּתָא. בָּתַר דְּאִתְפְּסָקוּ מִנָּהּ, מַה כְּתִיב. (ויקרא טו) וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים. אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּעָאלוּ בְּחוּלָקָא קַדִּישָׁא, פָּסְקָא מְסָאֲבוּ מִנַּיְיהוּ, וְאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה חוּשְׁבָּנָא לְדַכְיוּתָא.‏

 [אֲבָל בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, הָיוּ בְּרָשׁוּת אַחֶרֶת, וְהָיוּ אוחֲזִים בַּטֻּמְאָה כְּאִשָּׁה הַזּוֹ כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בִּימֵי טֻמְאָתָהּ. אַחַר שֶׁנִּמּוֹלוּ, נִכְנְסוּ בַּחֵלֶק הַקָּדוֹשׁ, שֶׁנִּקְרָא בְּרִית. כֵּיוָן שֶׁנֶּאֶחְזוּ בוֹ, פָּסְקָה מֵהֶם הַטֻּמְאָה, כְּאִשָּׁה הַזּוֹ שֶׁפּוֹסְקִים מִמֶּנָּה דְּמֵי טֻמְאָתָהּ. אַחַר שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָּה, מַה כָּתוּב? (ויקרא טו) וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים. אַף כָּאן, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ בַּחֵלֶק הַקָּדוֹשׁ, פָּסְקָה מֵהֶם טֻמְאָה, וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִכָּאן וָהָלְאָה חֶשְׁבּוֹן לְטָהֳרָה.]

7.    שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש יב

ענין הגילוח במ"ט ימים אלו לא היה מוז"ל מגלח ראשו אלא בערב פסח ובערב חג השבועות ולא היה מגלח לא ביום ר"ח אייר ולא ביום ל"ג לעומר בשום אופן ענין ל"ג לעומר שאסו' בהספד ותענית ובנפילת אפים דע כי הנה מ"ט ימי העומר הם ימי הדין כנ"ל שהם סוד הש"ך דינים המתמתקים בימים האלו בענין העומר והטעם הוא לפי שעדיין ז"א הוא כל מ"ט ימים אלו בבחי' קטנות עד חג השבועות. ובזה יתבאר טעם ענין מיתת כ"ד אלף תלמידי ר"ע בימים האלו והטעם למה פסקו למות בל"ג לעומר דע כי ר"ע ע"ה שורש נשמתו היתה מן הה' גבו' בהיות' בשרשם למעלה בדעת דז"א ולא בבחי' התפשטותם למטה לגופא והנה הוא בסוד הדעת בין בסוד הגדלו' בין בזמן הקטנות כמש"ל בענין מרע"ה שנאמר בו וינס משה מפניו וע"ש בענין קריעת י"ס. והנה נודע כי הדעת דקטנות גם הוא כלול מחסד וגבורה וב' עטרין אלו הם שם אלהים דמילוי אלפין אלא שהאלהים דחסד האלף דמילוי ההא שבו הוא בציור יו"י ושל הגבו' בציור יו"ד כנ"ל בדרו' א' בענין ב' כוסות דליל פסח הג' והד' וע"ש ולכן נקרא עקיבא כי ג' אותיות עקב הם בגי' ב' שמות אלהים דחסד וגבורה וב' אותיות י"א מן עקיבא הוא בחי' שני ציורי האלפין כנז' כי של החסד הם ציור יו"י שהוא צורה אות א' ושל הגבורה הוא בציור יו"ד דעקיבא במילואה ונמצא כי ב' אותיות י"א של עקיבא הם ב' ציורי אלפין של ב' אלהים הרמוזים בג' אותיות עק"ב מן עקיבא והנה רבי עקיבא הוא היה אב ורבי לכל הנשמות הנמשכות מאלו הגבו' המתפשטים בגופא דז"א לפי שהו' כללות הדעת העליון למע' בשרשו ובמקומואבל תלמידיו הם בחי' הגבו' המתפשטו' ממנו ומתפשטים בגופא דז"א ולפי שהקטנות קודם אל זמן הגדלות לכן הקדימו בתחי' אותם הכ"ד אלף תלמידים שהיו לו בבחרותו מגבת ועד אנטיפרס כמש"ר רז"ל וטעם היות מספרם כ"ד אלף לפי שהדעת של הקטנות הוא שם אלהים כנז' והוא מצטרף לק"ך צירופים כנודע כי כל תיבה בת ה' אותיו' בונה ק"ך בתים ונמצא כי יש בהם כ"ד צירופים מתחיל באות אלף וכ"ד מתחי' באות למד כו' ואלו הכ"ד אלף תלמידים כולם היו מבחי' כ"ד צירופים הא' של אלהים הא' שבעטרא דגבו' המתפשט בגופא דז"א וכול' מתחי' באות אלף כי אלף ואלף הכל א'. גם זולת זה נודע כי שם אלהים במילוי ההין בריבועו עולה בגימט' אלף והרי ב' טעמים למה היה מספרם כ"ד אלף ולסיבת היותם ממוחין דקטנות לכן היו מבחינת הדינין הקשין והיו קנטרנין ושונאין זה את זה כמשז"ל שלא היו נוהגין כבוד זל"ז וכאשר באו ימי העומר שבין פסח לעצרת שאז הוא זמן קטנות ז"א והם ימי הדין כנ"ל ואז הוא זמן יניקת החיצונים לכן פגעה בהם אז מדה"ד של הקט' על שלא נהגו כבוד זל"ז ומתו בימים ההם בהיותם קטנים ולא הגיעו להגדיל ולהאריך ימים לסיבה הנז' ובבוא יום ל"ג לעומר אז נתגלה קטנות ב' של אימ' שהוא שם אכדט"ם אשר באי' והנה הוא חילוף שם אלהים אשר הוא בחי' רחמים בסוד אלהים חיים כנ"ל בדרוש הא' של פסח. והנה ה' אותיו' אכדט"ם הם סוד ה' גבו' דגדלות וע"ז אמר הכתוב בטחו בה' עדי עד כי הוא באימ' עילאה והוא רחמים ולכן בו תלוי הבטחון וכבר נת"ל כי נדרש בס"ה בפר' וארא על בינה עילאה שהוא שם אכדט"ם והוא רחמים. והנה כבר נת"ל בדרוש הא' של פסח בענין ד' כוסות כי שם אכדט"ם נתחלק לב' בחי' ג' אותיות אמצעיות והם כד"ט הם בגי' ג"ל והם מתחלפים בג' אותיות לה"י דאלהים וב' אותיו' א"ם אינם מתחלפות ונמצא כי נחלק לב' תיבות א"ם ג"ל כי אותיות ג"ל כיון שהם מתחלפות נעשים רחמים כי אותיות לה"י שהם דין דאלהים נתחלפו ונעשו רחמים משא"כ בב' אותיות א"ם וז"ס מ"ש יעקב אע"ה ע"ד הג"ל הזה רמז אל השם הנז' שהוא בגי' ע"ד. ואמנם האותיות המתחלפות בו הם בגימ' גל והנה בהגלות נגלות השם הנז' ביום ל"ג לעומר שהוא סוד אותיות המתחלפות שהוא יותר רחמים כנז' אז פסקו מלמות:

והנה אחר זמן הקטנות בא זמן הגדלות ואז מתבטלים דיני הקטנות ומתקיימים בחי' הגדלות ולכן סמך אח"כ ר"ע את חמשה תלמידיו הגדולים מבחינת ה' גבו' דגדלות שהם כנגד חמשה אותיות אכדט"ם שהם רחמים ואלו נתקיימו בעולם והרביצו תורה ברבים והם ר' מאיר ור' יהודא ור' אלעזר בן שמוע ור"ש ור' נחמיה. ואמנם ר' עקיבא איננו כל בחי' ה' גבור' שבדעת רק בחי' גבורה הנקרא הוד האחרו' שבהם כמבואר אצלנו במקומו אבל תלמידיו הם הה' גבו' המתפשטות בגופא ולהיות כי הוא בחי' עליונה גבורת ההוד שבדעת עצמו היה רבי לכולם אעפ"י שהם כוללים כל הה' גבורות לפי שהם התחתונים המתפשטות בגוף. וכבר ביארנו כי ר"ע הוא גבורת ההוד שבדעת דקטנות וגם דגדלות. ודע כי אעפ"י שביארנו שה' החכמים האלו ר"מ וחבריו הם ה' גבו' האלו המתפשטות הנה זה הוא השורש של נשמתם בעת לידתם ואחר שגדלו במעשיהם עלו והגדילו יותר כל א' כפי מציאותו ובחינתו:

 ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו' של השבוע ההו' וזה היה פעם הא' שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה. גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ה' אלהינו את אבלי ציון כו' וגם בהיותו שם אמר נחם כו' ואחר שגמר העמידה א"ל מוז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו תנחומין וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנז'. ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר:

8.    ספר מאירת עינים לר' יצחק דמן עכו - פרשת אמור

וביום השבועות שהוא כעין שבת שנת חמשים, הע' מתעלית אל המלך העליון והוא הנקרא יובל סתם, כדי להתקדש בתכלית הקדושה והטהרה, מפני שהיתה במצרים עם ישראל בגלות בטומאות ובגילולי מצרים, ע"ד שאמר הכתוב (ע' ויקרא ט"ז-ט"ז, ובבחיי שם, וע' יומא נ"ו ע"ב נ"ז.) אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם, ואח"כ עלתה עמהם למצרים (נ"ל ממצרים) בכח הגדול שהוא הת"ת וביד חזקה [הע'] שהיא היד החזקה. וזהו שאמר הכתוב (ש"ב ו') אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו, גוי זה ישראל, ואלהיו רומז לעט'. וביום נ' למחרת אכלו ישראל את הפסח, נתעלית לתכלית מקום הקדושה והטהרה ונעשית רחמים ממש, טהורה ככלה הנכנסת לחופה, וגלוי סוד זה ע"ד משל כביכול, הוא אמרו בספירת העומר וספרתם לכם, מלשון (ויקרא ט"ו) וספרה לה, וד"ל:

 וביום הקדושה והטהרה הגדולה, קבלו ישראל התורה בתכלית הטהרה והקדושה, ולפיכך מתה הנפש הבהמית שלהם המתאווה הבאה מצד הטומאה, והיא הפסקת הזוהמא שאמרו חז"ל (שבת קמ"ו.) ישראל עמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. וכבר ידעת סוד הר סיני שרומז לעט' ולמה שלמעלה, ולפיכך לא תמצא ביום השבועות אשה, לפי שנתעלית למעלה מצד האש שהטומאה באה משם:

9.    משנה מסכת עדיות פרק ב 

(ח) שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא(י) אַף הוּא הָיָה אוֹמֵר חֲמִּשָּׁה דְבָרִים שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט אִיּוֹב, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט הַמִּצְרִיִּים, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט גּוֹג וּמָגוֹג לֶעָתִיד לָבוֹא, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנָּם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ:

10.ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אמור פרשה כח 

א"ר אלעזר כת' וְלֹֽא־אָמְר֣וּ בִלְבָבָ֗ם נִ֤ירָא נָא֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֵ֔ינוּ הַנֹּתֵ֗ן גֶּ֛שֶׁם יוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בְּעִתּ֑וֹ (ירמיה ה, כד), הא יהיבא הא כדו לית את צריך ליה, הה"ד שְׁבֻע֛וֹת חֻקּ֥וֹת קָצִ֖יר יִשְׁמָר־לָֽנוּ: (שם /ירמיהו ה', כ"ד/)יִשְׁמֹר לָנוּ מִן הַשָּׁרָב יִשְׁמֹר לָנוּ מִן טְלָלִים רָעִים. וְאֵלּוּ הֵן שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת שֶׁבֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת. תְּנִי ר' חַיַּיָּא כַּת' שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (וַיִּקְרָא כג, טו), 

11.תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן רעח (Published 1792)

וששאלתם למה אין מקדשי' ואין כונסין בין פסח לעצרת אם מחמת איסו' או לאו. הוו יודעי' שלא משום איסור הוא אלא משום מנהג אבלות שכך אמרו חכמי' שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכלם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו זה בזה ותני עלה וכלם מתו מיתה משונה באסכרה ומאות' שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן ומי שקפץ וכנס אין אנו קונסי' אותו לא עונש ולא מלקות אבל אם בא לשאול לכתחילה אין מורי' לו לכנוס ולענין קדושין מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש לפי שאין עיקר שמחה אלא בחופה:

12.שו"ת הרא"ש כלל ד סימן י

כאן בזמן שבהמ"ק קיים וכאן בזמן שאין בהמ"ק קיים, אלמא שכל אלו הזמנים אינן אלא לפי צורך המקום והזמן. והמנהג השני שנוהגין לפסוק מלשאול ולהזכיר ביום טוב הראשון של פסחוהדבר ידוע שבאשכנז עיקר קיום התבואה היא על ידי הגשמים שבין פסח לעצרת.

13.ספר הרוקח הלכות אירוסין ונישואין סימן שנה 1160-1230

מִנְהָג שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין בֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת לְפִי שֶׁיָּמִים אֵלּוּ עֲלוּלִים שֶׁנָּפַל מַגֵּפָה בְּתַלְמִידָיו שֶׁל ר' עֲקִיבָא. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹשְׂאִים עַד רֹאשׁ חָדָשׁ אִיֵּר וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ נִמְנָעִין.

14.ספר שבלי הלקט סדר פסח סימן רלה 1210-1275

דין הנשים שנהגו שלא לעשות מלאכה בלילות בין פסח לעצרת כל הלילות של ספירת העומר.

מה שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה לאחר שקיעת החמה בימים שבין פסח לעצרת יש תולין הטעם לפי שבין פסח לעצרת מתו תלמידי ר"ע קרוב לשקיעת החמה ובשם הרב ר' שמחה משפירא זצ"ל מצאתי עדיין צריכין אנו למודעי בבראשית רבה פרשה י"ז דגרסינן התם מפני מה הנשים מהלכות אצל המת תחלה אמר להן מפני שגרמו מיתה לעולם הולכות אל המת תחילה והלכך בידהן ובהן נוהגת מידה זו זרירות /זריזות/ ונשכרות להודיע שבחן בכל דור ודור שקדמו אצל אותן תלמידים ולכבדן ולהתעסק בהן לפיכך נהגו שלא לעשות מלאכה באותו העת זכר לנשים צדקניות שהיו באותו הדורויש מקומות שנהגו שלא להסתפר לאחר פסח עד ל"ג לעומר וכן יש נוהגין שלא לישא נשים בין פסח לעצרת לפי שהימים עלולין הן שנפלה מגפה בתלמידי ר"עויש מקומות שנוהגין לישא עד ר"ח אייר אבל לאחר ר"ח מתחילין שלא לישא. ואחי ר' בנימין נר"ו פי' הטעם מה שנהגו שלא לישא בין פסח לעצרת לפי מה שמצינו בסדר עולם פ"ג משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר והיה מידי חדש בחדשו ר' יוחנן בן נורי אמר מן הפסח עד עצרת שנאמר ומדי שבת בשבתו וכן פי' הטעם מה שנהגו שלא לעשות מלאכה לאחר שקיעת החמה בימי ספירת העומר לפי שהעומר בא משעורים ושיעורו עשירית האיפה קמח וכן מנחת סוטה היתה שעשירית האיפה קמח שעורים. על כן נהגו הנשים צדקניות שלא לעשות מלאכה כל הלילות של ספירת העומר להיות להם לכבוד ולתפארת ולהיות להם לזכר וסימן לבעבור תהיה יראת ה' על פניהן ונווסרו כל הנשים אשר לא תבגודנה אשה מריעה ומצינו כיוצא בה ויעש את כיור נחושת במראות הצבאות אשר צבאו פתח אהל מועד:

15.בית הבחירה למאירי מסכת יבמות דף סב עמוד ב    1249-1315 

מרו על ר' עקיבא ששנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו וכלן מתו בפרק אחד על שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם בלא תורה עד שבא לו אצל רבותינו שבדרום ושנה להם לר' מאיר ור' שמעון ור' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע והם הם העמידו את השעה ותלמידים אלו הוזכר כאן שכלם מתו מפסח ועד עצרת וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן:

16.שמות (פרשת בשלח) פרק טז פסוק טו - לו

(טו) וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן ה֛' לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה: (טז) זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה ה֔' לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ: (יז) וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט: (יח) וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ: (יט) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר: (כ) וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה: (כא) וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס: (כב) וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗ילָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה: (כג) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר ה֔' שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽה֖' מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר: (כד) וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ: (כה) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַה֑' הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה: (כו) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ: (כז) וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ: ס (כח) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֹתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי: (כט) רְא֗וּ כִּֽי־ה֘' נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי: (ל) וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי: (לא) וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ: (לב) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה ה֔' מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (לג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י ה֔' לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם: (לד) כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת: (לה) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־ בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: (לו) וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא: פ

17.בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק יד - יט

(יד) וַיֹּאמֶר֩ ה֨' אֱלֹהִ֥ים׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (טו) וְאֵיבָ֣ה׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב: ס (טז) אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ: ס (יז) וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (יח) וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה: (יט) בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב:

18.בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק א - יב

(א) וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־הֽ': (ב) וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה: (ג) וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽהֽ': (ד) וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע ה֔' אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ: (ה) וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו: (ו) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ: (ז) הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־ בּֽוֹ: (ח) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ: (ט) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי: (י) וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה: (יא) וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ: (יב) כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ:

19.מדרש אגדה (בובר) בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק ג

[ג] ויהי מקץ ימים. זמן פסח היה, אמר אדם לבניו עתידים ישראל כולם להביא פסחיהם ויהיו לרצון ועת רצון היא זאת, אף אתם הביאו קרבניכם לפניו וירצה לכם: ויבא קין מפרי האדמה. משיורי מאכלו הביא מזרע פשתן:

20.מדרש הגדול בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק ג

ויהי מקץ ימים. תאנא כיון שהגיע ליל הפסח קרא אדם לבניו ואמר להם בני בזה היום עתידין ישראל להקריב קרבן פסחים לבוראן. הקריבו אף אתם לבוראכם קרבן, כדי שיתרצה בכם ויפסח עליכם. והביא קין מותר מאכלו קליות וזרע פשתן דבר מאוס והקריבו מנחה לה' על אותו המזבח שהקריב עליו אדם הראשון.

21.דברים (פרשת ראה) פרק טז פסוק יג

חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ:

22.תלמוד בבלי מסכת סוכה דף יב עמוד א

כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר קְרָא בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ בִּפְסוֹלֶת גּוֹרֶן וָיֶקֶב הַכָּתוּב מְדַבֵּר

23.כתר יונתן בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק ג

ויהי מסוף ימים ובארבעה עשר בניסן ויביא קין מגידול של אדמה מזרע כותנה קורבן ביכורים לפני יי:

24.בראשית רבה (וילנא) (פרשת בראשית) פרשה כב סימן ד

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים (בראשית ד, ג), רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם. מַאן דְּאָמַר בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם עָשָׂה הֶבֶל קַיָּם מִן הַחַג וְעַד הַחֲנֻכָּהמַאן דְּאָמַר בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם עָשָׂה הֶבֶל קַיָּים מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת. בֵּין לְדִבְרֵי אֵלּוּ בֵּין לְדִבְרֵי אֵלּוּ הַכֹּל מוֹדִים שֶׁלֹא עָשָׂה הֶבֶל בָּעוֹלָם יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים יוֹם. וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה' (בראשית ד, ג), מִן הַפְּסוֹלֶת, לְאָרִיס רַע שֶׁהָיָה אוֹכֵל אֶת הַבַּכּוּרוֹתוּמְכַבֵּד לְבַעַל הַשָּׂדֶה אֶת הַסְּיָיפוֹת. (בראשית ד, ד): וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא מִבְּכֹוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵיהֶן,

25.רש"י בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק ג

מפרי האדמה - מִן הַגָּרוּעַ, וְיֵשׁ אַגָּדָה שֶׁאוֹמֶרֶת זֶרַע פִּשְׁתָּן הָיָה:

26.בכור שור בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק ג

מפרי האדמה. ואין כתוב בקורבנו לשון "חלב" דלא כתב "מחלב כליות חטה"1שלא הביא מן המוטב, ובהבל כתיב "חלביהן", שהביא מן המוטב.

27.חזקוני בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק ג

(ג) מקץ ימים שנולדו. שנה תמימה נקראת ימים על שם שכל הימים חוזרים לסידרן כבתחלה בארוכה ובקצרה. ויבא קין מפרי האדמה ממותר מאכלו כדכתיב ויהי מקץ ימים ויבא קין וגו' לאחר זמן. כאן פרש"י זרע פשתן הביא. ולפיכך אל מנחתו לא שעה לפי שהביא ממותר מאכלו ומן האדמה שנתקללה אבל הבל הביא דבר חשוב קודם שנהנה מהן כדכתיב מבכורות צאנו ומחלביהן. ולפי שבא קלקול על ידי שני קרבנות הללו הזהירם הקדוש ברוך הוא שלא יתחברו צמר ופשתים יחדיו.

28.רבינו מיוחס בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק ג

מקץ ימים. זמן הרבה, וכן לקץ הימים: מפרי האדמה. מיני קטניות:

29.אדרת אליהו בראשית פרק ד פסוק ג

ויהי מקץ ימים. סיפר הכתוב כי קין לא קיים מצות הבכורים בעונתן אפס מקץ ימים של עבודתו בשדה הביא מפרי האדמה ולא מפרי העץ. וקבלו רז"ל שהיה פשתן הגרוע שבמיני האדמה. ופשתן עץ הוא לכן חשבהו לעץ אפס לא היה בו פרי ונקרא פרי האדמה שהיא עצמה פרי האדמה ומזה למדו רז"ל שהיה פשתן:

30.רבינו בחיי בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק ג

מפרי האדמה. היה לו להביא בכורים מפרי האילן משבעת המינים, אבל יגיד הכתוב פחיתותו וצרות עיניו, כי היה איש רע עין, וזה שלא אמר מראשית פרי האדמה, אבל "מפרי האדמה" כלומר מן הפחות שבכל, וזרע פשתן היה, כמו שדרשו רז"ל: (תנחומא בראשית ט) והכתובים יורו כן, כי על כן קצר במנחתו שלא היתה רצויה והאריך במנחתו של הבל הרצויה, וזהו שאמר: מבכורות צאנו ומחלבהן, כי הבל הביא בכורים מדבר הראוי לקרבן, וקין הביא פירות שאינם ראויים לקרבן, ולא בכורי פירות אלא פחות שבפירות, וכן דרשו במדרש: (ב"ר כב, ח) משל לעבד שאוכל את הבכורות ומשגר למלך את הסייפות, כלומר האחרונות. תרגום ירושלמי: (בראשית מד, יב) ובקטן כלה, סייף:

מנחה לה'. המנחה הזאת היתה ביום חמשים לבריאת עולם, בין לדברי רבי אליעזר בין לדברי רבי יהושע, וכן דרשו רז"ל בבראשית רבה: (ב"ר כב, ז) מפרי האדמה מנחה, רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם, ואומר שם: הכל מודים בין לדברי זה בין לדברי זה, לא עשה הבל קיימא בעולם אלא חמשים יום. וממה שהקפידו שני חכמים האלה על חמשים יום, יצא לנו טעם למה שנצטוינו בתורה להקריב מנחה ביום העצרתכנגד קין והבל שהקריבו מנחה ביום חמשים, כי מתוך אותה המנחה תתברר אמתת הנבואה, והוא שכתוב: ויאמר ה' אל קין. ותתברר ההשגחה, גם העונש והשכר, הכל נכלל שם.

ויש לך להתבונן מכאן על נפלאות הש"י, איך הוא מדקדק בנתינת העונש והשכר, כי לא ישא פני איש שלא יענישנו, ולא יקפח את שכרו שלא יגמלנו, שהרי הבל שנהרג ביום חמשים קבל שכרו, ונתעלה משה לקבל התורה ביום חמשים, וקין שהרג ביום חמשים נתקלל בו ביום, וכחו שהוא יצה"ר עתיד ליענש ולהתבטל מן העולם ביום חמשים דהקב"ה, שכתוב בו: (תהלים צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" וגו'. והכל מדה כנגד מדה ממנו יתברך שמו, אשר בידו נפש כל חי, ומענישם וגומלם כרצונו, והכל משפט כי לו הפלס ומאזני משפט. ומזה מנעה התורה חמץ בקרבן מנחה שיש בו רמז ליצה"ר, ואמר הכתוב בכ"מ: (ויקרא ו, י) "לא תאפה חמץ", אבל ביום חמשים צוה בפירוש: (ויקרא כג, יז) "חמץ תאפינה". מפני שיום חמשים של עצרת הוא כנגד היובל הגדול אשר לעולם, שיעקר יצה"ר ויאבד זכרו, והבן זה.

31.ספר פרי עץ חיים - שער ספירת העומר - פרק ז (ר׳ חיים ויטאל – ר׳ נתן שפירא)

בזמן הזה בענין ההולכים על הקבר רשב"י ור"א בנו במירון בל"ג בעומר, אני ראיתי למורי ז"ל זה שמונה שנים, שהלך עם אשתו ועם ביתו, והיה שם ג' ימים ההם. גם העיד לי הרי"ס ששנה אחד קודם שהכרתי אותו, שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם. גם העיד לי הר"א הלוי, כי הוא היה נוהג לומר נחם בברכת תשכון, וכשמסיים אחר התפלה, אמר מורי ז"ל בשם ר' שמעון בן יוחאי הקבור שם, שאמר לי אמור לאיש הזה, למה הוא אומר נחם ביום שמחתי, לכן הוא יהיה בנחמה בזמן קרוב, וכן לא יצא חודש עד שמת בנו הגדול, וקיבל כוס נחמה עליו, נראה מכל זה, שיש שורש ליציאה זו. והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר, כי הוא מתלמידי רבי עקיבא הנ"ל, שמתו בספירת העומר הנ"ל:

1802

 

Text

Description automatically generated

 

 

 

1782

Text, letter

Description automatically generated

32.ברכי יוסף אורח חיים סימן תצג ס"ק ד 

הגהה. ומרבים בו קצת שמחה וכו'. כתב הרב מג"א (ס"ק ג) משם כתבי האר"י זצ"ל דגדול אחד אמר נחם ונענש. והשיגו בספר יד אהרן, דלא נענש אלא מפני שמחת רשב"י, וכו' ע"ש. ולק"מ דיום ל"ג לעומר הוא יום שמחת רשב"י. וכן משמע שם בספר הכונות שסידר מהר"ש ויטאל (דף פ"ז ע"א). וגם כתבו דפטירת רשב"י היה יום ל"ג לעומר והוא יומא דהלולא דיליהא. אך עם כל זה עדיין אפשר דהקפידא היה שהיה שם על ציון רשב"י. והראיה, שלא נענש מקודם, כשאמר בשנים שעברו. ומ"מ יפה כתב הרב מג"א, דמזה נלמוד דעכ"פ הוא יום שמחה, והגם שלא יהיה עונש, ראוי לשמוח. ודוק היטב כי קצרתי.

33.הערות על ברכי יוסף אורח חיים סימן תצג הערה א

א. גם במורה באצבע אות רכ"ג כתב של"ג הוא יום הילולת רשב"י. אבל בטוב עין סי' י"ח אות פ"ז כתב: "מה שעושים שמחה בל"ג בעומר, אפשר שרבי עקיבא היה כלל גדול בתורה ולמדה לכ"ד אלף וכו' ומתו וכו' והיה העולם שמם וכו' ויום ל"ג לעומר התחיל לשנות לרשב"י ור' מאיר וכו', ויאור להם שתחזור התורה". ובמראית העין בליקוטים סי' ז' אות ח': "מ"ש בברכי יוסף שיש שכתבו שפטירת רבי שמעון בר יוחאי היתה בל"ג בעומר, כן כתב בפרי עץ חיים, אך כבר נודע שבנוסחאות כתבי האר"י היה ערבוב וטעויות סופר, והנוסחא האמיתית היא נסחת ח' שערים שסידר מהר"ש ויטאל, ובשער הכוונות האריך בטעם שמתו וכו' וכתב של"ג בעומר הוא יום שמחת רשב"י, ולא בא בפיו לומר שהוא פטירת רשב"י. ואפשר שהכונה כמ"ש בטוב עין, שביום ל"ג בעומר התחיל רבי עקיבא ללמד לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. ודוק". [הלום ראיתי בספר מנהגי החיד"א ח"ב עמ' ל"ח שכתב שרבינו נוקט לעיקר כמ"ש רבינו בברכ"י ובמורה באצבע, של"ג בעומר הוא יומא דהילולא. ותמהני מאן מפיס ליה אדרבא ספר מראית העין הוא הספר האחרון שחיבר רבינו (כשנה לפני פטירתו), ושם חתך הדברים בסכינא חריפא. ואין ספק שלשון שער הכונות מורה בבירור שיום ל"ג בעומר אינו יום פטירת רשב"י אלא יום שמחה הקשורה עם היותו מתלמידי ר' עקיבא האחרונים].

34.שו"ת רב פעלים חלק א - או"ח סימן יא ד"ה תשובה. חצי 

בענין פטירת רשב"י זיע"א ביום ל"ג לעומר, שנזכרה בספר פרי עץ חיים ולא נזכרה בשער הכונות כתב שאין לסמוך על זה כ"כ, התם שאני, כי גם בספר פרי עץ חיים לא נזכר דבר זה בכל ספרי פע"ח, שיש דפוסים שלא נזכר בהם ד"ז, ועוד התם מצא טעם לטעון משום דבספר הכונות נחית לעשות שייכות לאותו היום עם רשב"י, ואמאי לא זכר שם גם דבר זה, והן אמת כי על זו הטענה יש פה להשיב,

35.כף החיים על או"ח סימן תצג

[כו] שם בהגה. ומרבים בו קצת שמחה. לזכר שפסקו מלמות. דרשות מהרי"ל, רבינו זלמן אות ה'. מיהו הפרי חדש הקשה על זה וכתב הטעם שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אחר כך רבי עקיבא שלא מתו כאלו יעו"ש. ועיין בשער הכוונות דף פ"ז ע"א שכתב ובבוא יום ל"ג לעומר אז נתגלה קטנות שני של אימא שהוא שם אכדט"ם אשר באימא והנה הוא חילוף שם אלהים (עיין לעיל אות ה') אשר הוא בחינת רחמים בסוד אלהים חיים וכו', ולכן סמך אחר כך רבי עקיבא את ה' תלמידיו הגדולים מבחינת ה' גבורות דגדלות שהם כנגד ה' אותיות אכדט"ם שהם רחמים ואלו נתקיימו בעולם והרביצו תורה ברבים, והם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי אלעזר בן שמוע ורבי שמעון ורבי נחמיה יעו"ש: וכתב עוד שם בשער הכוונות ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ורבי אלעזר בנו אשר קבורין בעיר מירון כנודע ואוכלין ושותין ושמחים שם, אני ראיתי למורי ז"ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא, וזה היה פעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך, וה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הראשונה קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה יום משתה ושמחה, גם העיד ה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם וכו' וגם בהיותו שם אמר נחם וכו', ואחר שגמר העמידה אמר לו מורי ז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור את האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו ולכן הוא יהיה בנחמה בקרוב (ועיין ברכי יוסף אות ד' שכתב אפשר דהקפידא היא שהיה שם על ציון רשב"י והראיה שלא נענש מקודם כשאמר בשנים שעברו יעו"ש), ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן אחד וקבל עליו תנחומין, וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הזה הנזכר, ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מה' תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר עכ"ל. וכן כתב בספר פרי עץ חיים שער כ"ב פרק ו'. וכתב שם בפרי עץ חיים והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג יעו"ש. וכן כתב הברכי יוסף שם. וכן כתב ה"ר זלמן בסידורו דיום ל"ג בעומר הוא יום פטירת רשב"י ע"ה. וכן כתב הרב בני יששכר חלק א' מאמרי חודש אייר מאמר ג' אות ב' ואות ו'. וכן כתב חיי אדם כלל קל"א אות י"א דביום ל"ג הילולא דרשב"י ולכבודו נוהגין קצת שמחה יעו"ש. והוא על פי מה דאיתא בזוהר הקדוש פרשת ויחי דף רי"ח ע"א ופרשת האזינו סוף אדרא זוטא דף רנ"ו ע"ב דיום פטירת רשב"י ע"ה קרי ליה הילולא יעו"ש. אכן מדברי שער הכוונות הנז' משמע דהשמחה היא משום דבאותו יום סמך רבי עקיבא את חמשה תלמידיו ורשב"י ע"ה הוא מתלמידיו הגדולים. וכן כתב הברכי יוסף בספרו טוב עין סימן ח"י אות פ"ז ובמראית העין בליקוטים שבסוף הספר סימן ז' אות ח' יעו"ש. ואפשר דהא והא איתא. ועיין בסה"ק חפץ בחיים דרוש ל"ג לעומר מה שכתבתי עוד בזה יעו"ש:

36.ספר חמדת ימים – עומר - פרק ב

פורסם לראשונה בידי הרב ישראל יעקב אלגאזי באיזמיר תצ"א (סביבות 1731). שאלת זהותו וטיבו של המחבר - האם קדום או מאוחר, והאם היה שבתאי או נאמן למסורת היו נתונים במחלוקת בעבר, ובעקבות כך גם היחס למנהגים הכתובים בספר.

מו) ונמצא כתוב בספרי הקדמונים שיום ל"ג לעומר הוא יומא דאתפטר רשב"י ע"ה מן עלמא ונוהגים לקבוע בליל זה לימוד ברזין דחכמתא דיליה ובאדרא זוטא וששים ושמחים בהילולא דיליה, אשרי אנוש יעשה זאת:

 

Friday, April 23, 2021

Audio and Essays Parshiot Acharei Mot and Kedoshim

 Audio and Essays 

Parshiot Acharei Mot and Kedoshim

 

New:

The Contextual Meaning of Holiness

Varieties of Holiness

minute audio-

Untainted

 

A Nation of Kohanim

 

Healing the Holy


Divine Interpersonal

 

Loving Ourselves and Others

 

YouTube

Untainted

Aharaie Mot Kedoshim A Nation of Kohanim

Parashat Kedoshim Divinely Interpersonal

Parshat Kedoshim Loving ourselves and others

Parashat Acharai Mot Healing the Holy

 

archive

Acharei Mot

 

Kedoshim

 

Audio: -Acharei Mot

 

Going to Azazel

 

Morphing into Yom Kippur

 

Audio: -Kedoshim

A Kingdom of Priests

 

Love and Rabbi Akiva's Old and New Students

 

The Holy and Delicate Constitution of the Land of Israel

 

Flowers in Shul and Chukat Akum

 

Is there a prohibition to hear music during the Omer (Hebrew)

 

וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ חלק א'

 

וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ...המשך

 

Honoring Parents in Dysfunctional Relationships

 

Essays:

Parasha Acharei Mot

 

A Holy, Delicate Land

 

Essay for Yom Hashoa – Yom Hazikaron

(And God Said…) I am Sorry

 

A Nation of Priests 

 

Rectification

 

Creating Holiness

 

The Dangers of Ecstasy

 

Parashat Kedoshim:

In Search of Holiness

 

The Inner Sanctum

 

Holiness

 

What's Love Got To Do With It?

 

Focused Passion

 

Put a Little Love in Your Heart

 

 

video

Honoring Parents in Model & Difficult Relationships