1. שיר השירים פרק א, ו
(ו) אַל־תִּרְא֙וּנִי֙ שֶׁאֲנִ֣י שְׁחַרְחֹ֔רֶת שֶׁשֱּׁזָפַ֖תְנִי הַשָּׁ֑מֶשׁ בְּנֵ֧י אִמִּ֣י נִֽחֲרוּ־בִ֗י שָׂמֻ֙נִי֙ נֹטֵרָ֣ה אֶת־ הַכְּרָמִ֔ים כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לֹ֥א נָטָֽרְתִּי:
2. המועדים בהלכה פסח פרק עשירי - שיר השירים
והרוגאצ'ובי, כדרכו, רואה הלכה באגדה. "שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" (שיר השירים א ו) - על פסוק זה אמרו בירושלמי73: "מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים? על שם כרמי שלי לא נטרתי. מי גרם לי להיות משמרת שני ימים (טובים) בסוריא, על שלא שמרתי יום אחד בארץ. סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים, ואיני מקבלת שכר אלא על אחד". למה באמת לא מקבלים שכר על יום טוב שני של גלויות, כדרך שמקבלים על כל מצוה של דברי סופרים? ב"צפנת פענח"74, אחרי שהאריך בענין אם תקנות חכמים פועלות על דינים של תורה, סיים:... וזהו כוונת הירושלמי ספ"ג דעירובין. והטעם באמת דר"ל דעל ידי דרבנן נתגרע הדאורייתא ולא קיים עדיין המצוה בשלימות ונמצא השניה משלמת לראשונה". במקום אחר השתמש בירושלמי האמור לשם חקירה זו: לפי המבואר בביצה75, שאצלנו אין שום ספק בקביעות החודש, אלא שמשום תקנה עושים יום טוב שני של גלויות, איך יהיה הדין אם ביום טוב אחרון של פסח עשה מי שהוא מלאכה וגם אכל חמץ, אם חייב פעמיים מכת מרדות, או פעם אחת? כלומר: אם עיקר התקנה היה על יום טוב בלבד, אלא שממילא מסתעף מזה נפקא - מינה אף לחמץ בפסח, ונמצא שעבר על תקנה אחת, או שהם "ענינים נפרדים"? האריך בדבר ועמד אף על "שיטת הירושלמי סוף פ"ג דעירובין, דלדידן יום טוב שני הוה השלמה ליו"ט ראשון, לא מציאות פרטית"76. ויש להעיר: מבחינת ההלכה קשה אמנם להבין, לכאורה, ה"גרעון" שיש ביום טוב דאורייתא על ידי תקנת יום טוב שני, אבל הדבר מתאים למה שאמרו חכמי הרז. ב"לקוטי תורה" להרב בעל ה"תניא"77, מבאר באריכות שבחו"ל אינם יכולים לקבל ההארה ביום אחד כמו שמקבלים בארץ ישראל ולכן "איני מקבלת שכר אלא על יום אחד, שהרי באמת אותה ההארה המאירה בחו"ל בשני ימים מאירה בארץ ישראל ביום אחד"78.
3. שולחן ערוך הרב אורח חיים מהדורא תניינא סימן א
ואף שהימים והלילות משתנים לפי האקלימים וריחוק המדינות זו מזו ממזרח למערב אין בכך כלום וכמו זמן קריאת שמע ותפילה וזמן כניסת שבת ויו"ט שהוא ג"כ בכל מדינה ומדינה לפי זמן הימים והלילות שלה (כי עת רצון שלמעלה ויחודים עליונים שבקריאת שמע ותפילה וקדושת שבת ויום טוב הוא למעלה מגדר המקום והזמן רק שמאיר למטה לכל מקום ומקום בזמנו הראוי לו וזהו ג"כ הטעם ששורה קדושה עליונה בחוץ לארץ ביום טוב שני של גליות ולכן גם בני ארץ ישראל הבאים לחוץ לארץ חייבים בקדושת היום אף שדעתם לחזור כמו שנתבאר בהלכות יום טוב): (שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תצו)
4. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עירובין פרק ג
ר' בָּא ר' חִיָּיה בְּשֵׁם ר' יוֹחָנָן (שיר השירים א) בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי וְגוֹ'. ובהמשך, שָׂמֻ֙נִי֙ נֹטֵרָ֣ה אֶת־ הַכְּרָמִ֔ים כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לֹ֥א נָטָֽרְתִּי:ולכאורה, איך התחיל בכרמים לשון רבים ומסיים בכרמי, לשון יחיד? אלא כך דורשים את הפסוק מִי גָּרַם לִי לִהְיוֹת נֹטֵרָה אֶתהַכְּרָמִים? היינו רמז לשני ימים טובים של גלויות עַל שֵׁם כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי שכאשר הייתי בא"י לא שמרתי יום אחד. מִיגָּרַם לִי לִהְיוֹת מָשָׁמֶרֶת שְׁנֵי יָמִים בְּסוּרְיָא? עַל שֶׁלֹּא שָׁמַרְתִּי יוֹם אֶחָד בָּאָרֶץ. סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי מְקַבֶּלֶת שָׂכַר עַל שְׁנַיִם אבלוְאֵינִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר אֶלָּא עַל אַחַת שיום אחד חול ורק מספק נוהגים שני ימים. ובאותו ענין מִי גָּרַם לִי לְהַפְרִישׁ שְׁתֵּי חַלּוֹתבְּסוּרְיָא תקנו חכמים להפריש שתי חלות אחת לכהן ואחת שורף באש עַל שֶׁלֹּא הִפְרַשְׁתִּי חָלָה אַחַת כשישראל היו בָּאָרֶץ. סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר עַל שְׁתַּיִם, וְאֵינִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר אֶלָּא עַל אַחַת. ר' יוֹחָנָן קְרִי עָלֵיהוֹן את הפסוק (יחזקאל כ) וְגַםאֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים כלומר, החוקים שנוספו עליהם מחמת היותר בגלות, לא טובים הם ולכן לא מקבלים עליהםשכר.
5. עלי תמר עירובין פרק ג Poland 1896-Tel Aviv 1982
היה רב ביהכ"נ עונג חיים בפלורנטין. גר ברחוב עובדיה פינת פלורנטין.
מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא וכו'. צ"ב מ"ש דנקט סוריא ולא קאמר חו"ל, ונראה שר"ח הוא בר אבא, דרש מאמר זה בסוריא בשם ר"י כי רחב"א ביקר כמ"פ בסוריא כמבואר בירושלמי בכמ"ק ראה במגילה. ומדרכי ההטפה לדבר על המקום שהוא נמצא שם ביחוד ולהבליטו ולפיכך הוא מדבר על סוריא אבל מובן שכוונתו היא ג"כ על כל חו"ל, וקאמר משמרת ל"נ וכן סבורה הייתי משום שמפרש שהמקרא קאי על כנסת ישראל וכ"ה בתרגום אמרת כנישתא דישראל. והנה הטעם שאין מקבלים שכר אלא על אחד משום החטא שכרמי שלי לא נטרתי בא"י וגרם העון להיות בגלות, ולפי"ז נראה שבני א"י שלא מגיעים השלוחים אליהם ומפאת זה עושים שני ימים מקבלים שכר על שני ימים, עיין ביפ"מ. …. והנה כל זה בנוגע לשכר אבל בנוגע לאור קדושת יום טוב נראה לכאורה שבני חו"ל מקבלים אור יותר גדול שהרי חוגגים שני ימים, אכן נ"ל שבני א"י מקבלים אותו מדת האור אלא שלבני א"י ריכוז האור הוא גדול יותר ולפיכך די לו בשטח זמן קצר, למה"ד לאולם גדול שאפשר להאירו בשני פנים או שמרכזים אור חשמלי גדול או שמפזרים פנסים חשמליים קטנים בשטח נרחב של האולם אבל מדת האור בשני האופנים היא שווה, ואף כאן מדת אור קדושת יום טוב הוא מאיר באור קטן וכדי להגיע למדת האור של א"י צריכים לפזרו על שטח זמן ארוך של שני ימים וה"ה במצות הפרשת חלה.
6. עלי תמר שביעית פרק ד הלכה ז
ריב"ח מנשק לכיפתא דעכו עד כה היא ארעא דישראל. נראה שהמלות עד כה וכו' הוא ביאור על מה שנשק לכיפתא דעכו, מפני שהוא תחומו של א"י והיה מנשק תחומו של א"י. ר"ח בר בא מתעגל בהדא אליסוס דטבריה, ובכתובות קי"א ר"ח בר גמדא מגנדר בעפרה לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך וכו'. ולשון הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ה ה"י גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי א"י ומנשקין אבניה ומתגלגלים על עפרה לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך וכו'. (ובכ"מ ציין לכתובות קי"א אבל אינו מפורש שם כ"כ ונראה שמקורו מהכא) ובספר ארץ ישראל סימן כ"ז ז וידוע הסיפור מרבי יהודה הלוי כשבא לא"י ויגש לשערי ירושלים וראה חרבנה התפלש על העפר ונשקה ובכה תמרורים ויחבר אז את הקינה ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך, וכן שמענו על כמה גדולים עוד כשבאו לא"י נפלו על הארץ ונשקוה ע"כ. ואכן ר"י הלוי אומר שם בציון הלא תשאלי ואפול לאפי עלי ארצך וארצה אבניך למאוד ואחונן את עפריך, והוא ביאור שעל שם זה יש להתגנדר בעפרה שהרי הוא כמתגנדר בשדה מור ואהלות וכל ראשי בשמים, ושמעתי שבראשיתה של תל אביב שהיתה ארץ חולות והתיירים כשבאו ליפו השתקעו בחולות תל אביב, העיר הגאון מרן רא"י קוק ז"ל חביבות הן חולות של א"י שכן אף החול שלה הוא קודש. ואכן בזכות אלו שהתגנדרו בעפרה הוקם על עפרה מושבות וערים בא"י ת"ו.
ריב"ח מנשק לכיפתא דעכו וכו'. ובברכות מ"ג האי משחא דאפרסמא מאי מברכין עליה רב יהודה הוה מברך עליה בורא שמן ארצינו, א"ל בר מיניה דר"י דחביבא ליה ארץ ישראל, לכו"ע מאי וכו'. הנה שבני ישראל שבתפוצות שמהדרין אחרי פירות ותוצרת הארץ יש בזה משום חיבוב הארץ ואם כי לא כל אדם הוא כרב יהודה שמברך בורא שמן ארצינו, מכל מקום בוודאי ההידור אחרי תוצרת א"י יש בו משום חיבוב הארץ לקיים מה שנאמר וכו'. וסיפר לי אחד שאשתו בקרה ברוסיה הסוביטית אצל קרוביה והביאה אתה שוקולד מא"י באריזה של אותיות עבריות, והנה הילדים דור שלישי להקומוניזם נשקו את נייר האריזה מתוך אהבה שזהו שוקולדה ונייר א"י. ומעתה צא ולמד האיך האהבה לא"י שקועה עמוק עמוק בלב יהודים ואף בתינוקות שלהם ואף הדור השלישי לקומוניזם שרק שמועה קלושה שמעו על א"י הנה הניצוץ הא"י מתעורר בלי משים באופן טבעי גם בלבם של התינוקות ואם כך הוא האהבה והחיבה לא"י בטוחני בעזה"י שגם דור שלישי ורביעי מנדחי ישראל ישובו הנה לרצות אבניה ולחונן עפרה לבנין ולנטיעה לתורה ולתעודה עד כי יבא שילה.
ר"ח מתקל גושייהו. בכתובות, רבי חנינא מתקן מתקליה, ופירש"י משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו מחזר שלא יצא שם רע על הדרכים, ברצוני לציין כאן מה שסיפרו לי שכבוד הרה"צ רא"י מסאדיגורא זצ"ל מפה תל - אביב היה מנהגו לבוא לביהכ"נ הגדול ביום חג העצמאות של המדינה ולומר הלל בציבור, וכשהמתפללים רקדו לפני רחבת ביהכ"נ השתלב במעגל ורקד בהתלהבות והיתה ההרגשה שיש לו להרבי שמחה מיוחדת בהיום, וכשאחד מחסידיו נכנס אתו בשיחה סיפר לו שכשהיה מתגורר בוינא נכנסו הנאצים ימ"ש לשם וראשית מלאכתם היה להתעלל ביהודים ובתור רבן של היהודים בחרו בו להיות מטאטא רחובות העיר נתנו לו מטאטא גדול לטאטא ובתוך העבודה אמר רבש"ע אזכה עוד לטאטא רחובות ארץ ישראל. ושוב תחבו לו דגל נאצי ביד וכפו אותו לקבוע הדגל הנאצי בבנין גבוה. ושוב תוך כדי המעשה אמר רבש"ע אזכה עוד להניף דגל ישראל במקום גבוה בא"י. כשזכה לעלות לא"י רצה לקיים דבריו, ברם לא יתכן שיעמוד ברחוב ויטאטא הרחוב לעיני כל, מה עשה ביום העצמאות קם בשעה שלש לפנות בוקר ולקח מטאטא גדול וטאטא ברחובות שלו. ושוב לקח דגל ישראל ביום העצמאות וקבעו על הגג בשמחה והתלהבות שקבל ה' תפלתו. ומכאן נובע השמחה וההתלהבות שלו ביום תקומת מדינת ישראל, ישמע חובב ארצו ונבון דבר ויוסיף לקח.
7. עלי תמר פסחים פרק א:ב
אמר ר"פ דיפו. פירש קה"ע שם מקום. אני כותב זה בת"א יפו שנת תשל"ג וצוחק מכאב לב על חורבנה של א"י ושממתה בעבר, כי עיר יפו הנזכרת אף במפטיר יונה ובספר יהושע נשכחה כמת מלב עד שצריכים לפרש מה זה יפו. ותראה עוד יותר מזה בפסיקתא דר"כ דף ק"ז אמר רב אבדימי איש חיפה, ובהערות רש"ב "איש חיפה, הוא שם מקום". עיין תבואות הארץ דף ק"ה כזאת היתה שממה בארצינו שאף את שמות עריה לא ידעו, וכעת ב"ה זכינו למדינתנו הקמה לתחיה ושמות ערים אלו נישאו בפי יושבי תבל לשם ולתפארת. ברוך מציב גבול אלמנה. אגב אזכיר חילופי שמות של עיר תל אביב. לפני ששים שנה עוד לא נולדה ת"א, אלא ישבו ישראל בנווה שלום ונווה צדק כשכונות יפו. ושוב בזמן קצר נתיסדה החברה "אחוזת בית ונחלה" שממנה בזמן קצר התפתחה תל אביב המסועפת ליפו והיו קורין המגילה בביהכ"נ הגדול בפורים בי"ד ובט"ו כעיר יפו. ושוב נתיסדה עיריית ת"א, ונעשתה ת"א עיר לעצמה בשם "תל אביב", ופסקו לקרות את המגילה בט"ו. ושוב בזמן קצר קראוהו יפו תל אביב כעיר אחת, וכתבו כן בגט ובכתובה. ושוב נתגדלה תל אביב עד שנעשתה יפו טפלה לה, ושינו שמה לשם תל אביב - יפו. ואחרי פרסום השם נכתבת כן בגט ובכתובה עה"ק תל אביב - יפו תוב"א, שהיא אגב המקום היחידי שנקרא "תל אביב - יפו עיר הקודש". ומי יתן ויהיה כן. כי עיר מורכבת ממשפחות ואם המשפחה תהיה קודש אף העיר כולה תהיה קודש. אגב כשיסדו את חברת "אחוזת בית ונחלה", היתה שיחה בפי הבריות; מה רוצים הבטלנים האלו, האם הם חושבים לבנות עיר על החולות דוגמת שכונת נוה צדק שבנה ר"ש רוקח? כה היה רחוק מלהעלות על הדעת שתבנה אפילו שכונה אחת על החולות. ברם, רצו עבדיה את חולותיה ואת עריה יחוננו. והנה קמה וניבנתה העיר עוז לנו תל אביב רבתי, ומי יתן שעיר החולות תהיה מבוססת על טהרת הקודש והחול יהפך לקודש בב"א.
8. עלי תמר מועד קטן פרק ב:ד
בא"ר סימן ש"ו סי"א כתב, ומשמע דאסור ליתן לו מעות, דזה לא התירו דהוא מקח גמור במעשה וטלטול עכ"ל. כלומר שאף שהתירו מקח וממכר בשבת משום ישוב א"י זהו דוקא כשישראל אינו עושה מעשה רק הגוי אבל לא כשישראל נותן הכסף. והנה עיקר יסודו דקאמר, כיצד הוא עושה מראה לו כיסין של דינרים, אינו מוכרח, שי"ל שר"ל שכל מה שאפשר לעשות בהיתר עושה אבל אם העכו"ם רוצה שיתן לו הכסף ואין שם קטן או גוי שיתן לו על ידו מסתבר שגם זה מותר משום ישוב א"י, כמו שהתירו שני שבותים שבות דמקח וממכר ושבות אמירה לעכו"ם במלאכה דאורייתא. ולפי דברי הא"ר אם הישראל נכנס לבית ועושה בה חזקה יהיה אסור דהוה מו"מ במעשה, ולא מסתבר כן. וראיה לזה דהרי הנימוק הוא שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת וכיבוש יריחו היה ע"י מעשה, וכן עד רדתה אפילו בשבת הוא ע"י מעשה. ועוד הרי מבואר בסימן שכ"ח סי"ח שבשביל חולה שאין בו סכנה מתירין מלאכה באיסור דרבנן וכ"ש ישוב א"י דעדיף טפי. כמ"ש הריב"ש בסימן שפ"ז, שאני מצוות יישוב א"י שאינה מצווה לשעתה אלא מצווה המתקיימת לעולם. והמצווה היא תועלת לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד עכו"ם עכ"ל. ויש לעיין בב"ק פ' דקאמר אעפ"י שאמירה לגוי שבות, מפני ישוב א"י לא גזרו רבנן, ולמה לא מזכיר השבות של מו"מ. ואכן דעת שו"ת מ"צ שהתירו רק בקנה כבר מע"ש. והיתה לפי"ז מחלוקת בין הבבלי להירושלמי. אולם י"ל דרבותא נקיט שבות של אמירה לגוי במלאכה דאורייתא התירו, וכ"ש שבות של מו"מ, עיין בא"ר שם ובברכ"י ובמג"א סקי"ט עיין שם.
ועיין בתוס' בגיטין שם שכתבו שרק משום יישוב א"י לא גזרו, אבל משום מצוה אחרת אסור אמירה לעכו"ם במלאכה דאורייתא, ולהירושלמי הטעם הוא משום שישוב א"י לפני הכיבוש ככיבוש חשוב והרי הוא ענין של כיבוש א"י, ומצינו שיריחו נכבשה בשבת. וצ"ע לטעמו של הירושלמי אם יש להתיר גם בזמנינו שזכינו לכיבושה של א"י, שהרי ל"ש טעמא דכיבוש שהרי היא כבושה כבר, ומ"מ י"ל שגם יישוב א"י לאחר הכיבוש כיבוש חשוב, שבהעברת האדמה והבית לידי ישראל הרי הוא מבסס את הכיבוש ומחזקו, לפי הבבלי שנזכר הטעם רק משום יישוב א"י בוודאי שייך האי דינא גם במדינת ישראל.
ובגיטין ח', משום יישוב א"י לא גזרו. ובסנהדרין ק"ב, אמר ר"י מפני מה זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף כרך אחד בא"י, ועיין בילקוט מלכים ט"ז. ומדלא קאמר מפני שעסק ביישוב א"י, נראה שהוספת כרך בא"י היא מצוה מיוחדת, שמלבד יישוב א"י יש בה גם משום ישוב ערי ישראל. ואם בבניית עיר חדשה כך עאכו"כ המחזיר עטרת ערי א"י ליושנן שבונה עריה החרבות שיש בהם מלבד יישוב א"י מצוה נוספת של יישוב ערי ישראל. ובברכות נ"ח, תנו רבנן הרואה בתי ישראל ביישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה, ופירש רש"י ברוך מציב גבול אלמנה כגון ביישוב בית שני. ופירש המהרש"א והב"י או"ח סימן רכ"ד, שע"י גלות בבל נעשו ערי ישראל כאלמנה, וכדכתיב איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה. וה"ה בזמנינו כשנבנו ערי א"י החרבות יש בזה מצוה נוספת על מצות יישוב א"י שמציב גבול אלמנה ביישוב ערי ישראל. ובמו"ק כ"ו, הרואה ערי ישראל בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר, מכאן שערי ישראל בבנינן היא מצוה בפ"ע. ועפי"ז נ"ל שהעולים בזמנינו המתיישבים בערי ישראל שחרבו כמו אושא ציפורי וכו', עושים יותר מצוה משמתיישבים בערים הבנויות כמו ת"א חיפה פ"ת וכו'. שכן מלבד מצוות יישוב א"י מקיימים מצוה נוספת של יישוב ערי ישראל שבונים הערים החרבות כבשנים קדמוניות.
והנה הב"י מדייק מלשון הגמרא והפוסקים הרואה ערי יהודה בחורבנן וכו', שקורע דווקא על ערי יהודה ולא על ערי הגליל. ואכן לולא דברי הב"י היה אפשר לומר דמפני כן נקיט ערי יהודה, מפני שרוב ערי הגליל בזמן התלמוד היו עומדות על תילן ולעומת זאת היו רוב ערי יהודה חרבות, וכ"ה דעת הטור וכו"פ הובא בפאת השולחן ס"ג שה"ה לערי ישראל וכן משמע בגמרא כמו שכתב הב"י. אכן הב"י כתב וכן המנהג שלא לקרוע אלא על ערי יהודה דווקא, ואולי מפני שבזמן התלמוד לא היו קורעין על ערי הגליל מפי שברובן עמדו על תילן, אף אחר שחרב הגליל לא חדשו הלכה בזה. ובספר ארץ ישראל להרה"ג רי"מ טוקצינסקי ז"ל סימן כ"ב כותב שבזמנינו לא נהגינן לקרוע אף על ערי יהודה, עיין שם מה שנדחק בטעמו. ובכתובות ק"י, לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחו"ל אפילו בעיר שרובה ישראל, משמע שבעיר שרוב ישראל בא"י יותר מצוה לדור בתוכה מבעיר שרובה נכרים. ונ"ל שזהו דווקא כשיחידים באו לדור בתוכה, אבל אם יש תקוה שלאט לאט יתרבה ישוב יהודי עד שירבו על הגויים הר"ז עוד מצוה יותר גדולה לדור בה מלדור בעיר שרובה ישראל בא"י. שעי"כ יקיימו מלבד מצוות יישוב א"י גם מצווה נוספת של יישוב ערי ישראל, שתהפך העיר מעיר של גויים לעיר של ישראל, ובלבד שהחינוך התורני יהיה בטוח. ודבר מעניין בזה ראיתי בחוברת חיים ש. שמרלינג הוצאת ספרית ראשונים ת"א תש"ו. שבזמן שבא רח"ש שמדלינג ז"ל מהיוזמים הראשונים של היישוב ביפו ובא לגור בה מירושלים היתה יפו עיר של גוים והיו גרים בה רק שלש משפחות של אשכנזים ומשפחות ספרדיות מועטות שהצטמצמו כולם בחצר היהודית הידועה בשם דאר אל יהוד והיה זה בשנת תרכ"ו. וכששאלו לרח"ש ז"ל איך הוא הולך מירושלים לדור בעיר של גוים השיב שלדור שם היא מצוה מיוחדת כדי שבמשך הזמן יהיו רוב תושביה ואפילו כולם ישראל. והנה הם הם הדברים שכתבתי שיש בזה משום מצוות ישוב ערי ישראל, והרי בסופו של דבר נתפתח מישוב קטן זו העיר הכי גדולה בא"י שכמעט כולה ישראל, תל אביב יפו, ונתווסף כרך גדול בא"י.
9. עלי תמר פסחים פרק י :ו
התיבון הרי גאולת מצרים. פירשו הק"ע והפ"מ שלא מצינו שאמרו שירה בצאתם ממצרים אלא על הים. ופירושם קשה, שאמנם משמע כן בבבלי קי"ז, אולם דעת הירושלמי לעיל פ"ה ה"ה ובמדרש תהילים פרק קי"ג, שישראל אמרו הלל ביציאת מצרים בשעת מכת בכורות משום כן היה נראה כפירוש הרד"ל, שפיסקא זו צ"ל אחרי התירוץ שנייא היא שהיו בחו"ל. ופריך ע"ז התיבון הרי גאולת מצרים שהיתה בחו"ל ואמרו שירה בצאתם ממצרים ומשני שהיתה תחילת גאולתם, ולא כמו שפירש רד"ל שאמרו שירה על הים. ואולי יש לפרש, התיבון הרי גאולת מצרים שאמרו הלל בצאתם ממצרים וא"כ אין מן הצורך ללמוד מהמקרא בפרוע פרעות, וע"ז מתרץ שמיציאת מצרים אי אפשר ללמוד, ששנייא היא שהיא תחילת גאולתן והיו הנס והשמחה גדולים ביותר. ועיין בטורי אבן מגילה י"ד ד"ה מה מעבדות לחירות. עוד נ"ל שר"ל שהיא שירה על הגאולה מחו"ל שיצאו ממצרים ללכת לא"י משא"כ הנס במרדכי ואסתר, ולא כמו שפירש הרד"ל ע"ד הבבלי עיין שם. ועוד נ"ל נכון עפי"מ שכתבתי לעיל פ"ה ה"ה שדעת הירושלמי שאמרו הלל בשעת אכילת הפסח בשעה שצווח פרעה צאו מתוך עמי והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים וזו היתה תחילת גאולתן. ועפי"ז הפירוש פשוט, והרי יצ"מ שהוא בחו"ל ואמרו הלל בחצות הלילה בשעת אכילת הפסח כשנשמע קולו של פרעה בכל ארץ מצרים צאו מתוך עמי, וע"ז משני שנייא היא שהיא תחילת גאולתן, ויתכן מפני כן לומר שירה אף בחו"ל.
עוד יש להסביר והנה באוצר הגאונים חלק התשובות דף קי"ז כתב, ואומר ר"ה דמלתא כדאמר רב צמח אב"ד, שאין מברכים בלילי פסחים לגמור הלל ואין אנו אומרים אותו בתורת קוראים אלא בתורת אומרים שירה, שכך שנינו לפיכך אנו חייבים להודות להלל ולומר לפניו הללויה. נמצא ששיר הודאה הוא ולא בתורת קריאה. ושם בשם רי"ץ גיאת, הלל בלילי פסחים אין מברכין עליו כקוראין אלא כמשוררים שירה הן. הרי שהגאונים חלקו בין קריאת הלל כשנגאלו שהוא מתקנת נביאים לאומרו בציבור ובין אמירת הלל כהודאה על הנס, וא"כ זה שאמרו במצרים הללויה היה שיר הודאה על הנס. אבל לא קריאת הלל בציבור מכח תקנה, שזה נתקן רק בסוף גאולתן. ודומה לזה פורים שאין קורין ההלל מפני שלא נגאלו מהמלכות אבל אומרים על הניסים. ושמעתי מפקפקין לומר בה' אייר יום העצמאות הלל, מפני שאינה אלא אתחלתא דגאולה. ולפע"ד פירושו, שנייא הוא שהוא תחלת גאולתן היינו בזמן שהגאולה והתחלת גאולתן היתה מפוקפקת בידן וחששו שטוב להם להשאר במצרים, כמ"ש בפרשת בשלח, ויהי בשלח פרעה וגו' ולא נחם אלהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה, וכו' וכו', וירדפו מצרים אחריהם וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסעים אחריהם וייראו מאד ויצעקו בנ"י אל ה' ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, הלא זה אשר דברנו אליך במצרים לאמר, חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. מובן שבתחילת גאולתן שהיו שרויים בפחד מות ממצרים והעדיפו השיעבוד וסבלות מצרים מיצי"מ ולמות במדבר לא היתה זו לא גאולה חלקית ולא אתחלתא דגאולה ולא היה אז מקום לומר שירה, ורק כשטבעו כל חיל פרעה והרכב והפרשים לא נשאר בהם עד אחד וישראל הלכו ביבשה בתוך הים, אז כתיב, ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אמרו שירה. אבל גם בקריעת ים סוף לא היתה רק אתחלתא דגאולה וגאולה חלקית, כי הגאולה השלימה היתה רק כשעברו הירדן ואחרי מלחמת ל"א מלכים לאחרי שבע שנים שכבשו ושבע שחלקו אז היתה הגאולה שלימה. אבל שיבת ישראל לארצם אחר שנשמדה שליש מהאומה והיתה צפויה חלילה כליון ואבדון ונעשה נס גדול שקמה מדינת ישראל מדינה חזקה ומפוארת, ונפילת פחד ישראל וגבוריה על אויביה מסביב, מדינה שתקום עדי עד, והציל האומה מהתבוללות וכליון ואבדן, בודאי שזוהי גאולה חלקית ואתחלתא דגאולה כמו בים ואומרים הלל, ואין לטעות ולהטעות עפ"י לשונו של הפנ"מ זצ"ל, אלא שצריכים להתבונן על הניסים והנפלאות לאין שיעור וערך בתקומת המדינה ועצמאות ישראל ולהודות ולהלל לה' על הניסים שנעשו לנו בימים ההם בזמן הזה.
10.עלי תמר תענית פרק ב:יב
המעיין במג"ת יראה דכל פרק ממג"ת מסיים, אותו היום שבטלום, או ואותו היום שגנזום, וכדומה, עשו אותו יום טוב. אולם בפ"ט בנוגע לנס חנוכה מסיים, לשנה אחרת קבעום שמנה ימים טובים בהלל ובהודאה, שכן בכל ימים טובים הכתובים במג"ת קבעום רק ליום טוב אבל לא להלל והודאה. ולפיכך צ"ב למה בפרק י"ב כתוב, בי"ד ובט"ו ביה יומי פורייא אינון דלא למספד. ומבארת הברייתא, מפני ימים שנעשה בהם ניסים לישראל ע"י מרדכי ואסתר ועשאום ימים טובים וכו' ומה גאולת מצרים וכו' גאולת מרדכי ואסתר עאכו"כ שאנו חייבים לעשות אותם ימים טובים בכל שנה ושנה. וצ"ב ולמה לא כתוב ועשאום ימים טובים בהודאה. עוד יש להעיר שבחנוכה כתובים בברייתא גם דיני נ"ח, ואלו בפורים לא כתובים דיני קריאת המגילה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, והדבר צריך ביאור.
והנה כפי המבואר שאר מאורעות הניסים מלבד חנוכה ופורים קבעום ועשאום יום טוב. ומכאן אתה דן שיום העצמאות בוודאי שיש לקבעו ליו"ט מקל וחומר משאר ימים טובים של מג"ת שהיה בהם רק ביטול גזירה של בנין מצודה או חומת ירושלים ועוד כאלה כמו שיראה המעיין, וקו"ח יום עצמאות שפירושו שיבת ישראל לארצו, תחית העם והמדינה ונס הצלת ישראל ונסי ניסים של מלחמות ישראל עם אויביהם בנפש, עאכו"כ שיש לקבעם יום טוב. וכמובן שהקובעים צריכים להיות גדולי ישראל. וכמה קולעים דברי המג"ת בנס פורים לנס של שיבת ישראל לארצו ותחית המדינה לאחר חורבן ישראל בארצות אירופה, שמיום חרבן בית המקדש לא היה כמוהו. וז"ל מג"ת, ומה מצרים שלא נגזרה הגזירה אלא על הזכרים בלבד (נוהגת יום טוב שבעת ימים) גאולת מרדכי ואסתר שנגזרה הגזירה על הזכרים ונקיבות, שנאמר להשמיד ולהרוג מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, עאכו"כ שאנו חייבין לעשות אותן ימים טובים בכל שנה ושנה, ועיין אנציקלופדיה התלמודית עמוד ש"צ בערך הלל. ובשו"ת קול מבשר ח"א. ומצוה לשמוע בזה חוות דעת גדולי ישראל לשם קביעת ההלכה אם יום טוב זה דינו כימים טובים הכתובים במג"ת דלא להתענות ודלא למספד בהון.
11.עלי תמר ברכות פרק ב:ח
ודרך אגב הריני רושם כאן מה שאמרתי בדברי פרידה שאמרתי לחתני הרב רא"צ רבינוביץ שיחי' ובתי חנה שתחי' בכ"א מנ"א תשי"ג בדרכם לאנגליה ע"מ לחזור אי"ה לא"י הנה אצל יעקב בשובו לא"י נאמר ויעקב הלך לדרכו וכו' ויקרא שם המקום ההוא מחניים ופירש"י שתי מחנות מלאכי חו"ל שבאו עמו עד כאן ומלאכי א"י שבאו לקראתו ללותו לארץ ויל"ד למה קרא שם המקום בל"ר זוגי מחנים ולא מחנות בל"ר רגילה ונראה שיעקב בשובו לא"י עשה חשבון וסיכום כללי עם מטרת יציאתו מא"י ושובו אליה והביע זה בהשם מחניים דהנה כמו בשובו קדמוה פניו מלאכי א"י מידי מלאכי חו"ל גם ביציאתו מא"י לוהו מלאכי א"י ומסרוהו לידי מלאכי חו"ל כמו שהוא בפירש"י בפסוק והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. התאמה הגמורה הזאת ששררה בין מלאכי א"י וחו"ל מורה שעל יציאתו לחו"ל לא היתה כל התנגדות לא רק מצד מלאכי חו"ל אלא גם מצד מלאכי א"י משום שאף שאסור לצאת מא"י לחו"ל זה דווקא שיוצא לחו"ל מתוך זלזול לישיבת א"י אבל מי שיורד לגולה לשם התעלות והשתלמות נפשית כדי לשוב לא"י עם אפשרות יותר גדולה לפעול למען א"י ותורת א"י ירידה זו צורך עליה הוא ואף מלאכי א"י שמחים עליה ומקדים אותה בברכה, את רעיון זה הביע יעקב והנציחו בקריאת מקום הגבול שבין חו"ל לא"י בהשם מחנים בל"ר זוגי המורה על אחדות הגמורה והשלימות ההדדית השוררת בין האחדים כמו עינים אזנים וכו' בנגוד ללשון רבים רגילה שהוא רק קיבוץ של אחדים נפרדים שאין כל קשר אורגני ביניהם, והנה הכריז יעקב קבל עם ששתי מחנות מלאכים אלו של א"י וחו"ל היו מאוחדים בדעתם ע"ד יציאתו ושובו לא"י לזמן הנכון והיו שתי מחנות אלו משלימות זו את זו לשם מטרה אחידה נכספת והיו בנוגע לזה חטיבה אחת כמחנה אחת הכי קרא שמם מחנים לאמר שתי המחנות מחנה אחת היא.
12.עלי תמר עירובין פרק ו הלכה ב
גר תושב ועבד תושב ומומר בגילוי פנים הרי הוא כעכו"ם לכל דבר. ופירש הפנ"מ שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז אבל הן מחללין שבת בפרהסיא וכן ישראל מומר לחלל שבת בגילוי פנים הרי הן כעכו"ם לכל דבר. וכ"ה בבבלי ס"ט. ופירש רש"י מומר בגילוי פנים חצוף ומחלל שבת בפרהסיא. ובאו"ח סימן שפ"ה ס"ג במ"ב בביאור הלכה כתב, לחלל שבתות היינו כשעושה זה בפריקת עול אבל אם הוא מוטעה בדרך שחשב שמותר לו לעשות כן מסתברא שאין זה בכלל מומר, כן מוכח מדברי התוס' ס"ט ד"ה הוציא, ואפילו לדעת רש"י נראה ג"כ שמותר דאומר מותר בכלל שוגג הוא עכ"ל. וסברתו הוא עפ"י רש"י בחולין ה', וז"ל האי תנא חמירא ליה שבת כעכו"ם, דהעובד עכו"ם כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד עדות שקר שלא שבת הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית עכ"ל. ולפיכך האומר מותר אינו כופר בבורא עולם ובבריאת עולם והרי הוא כשאר עבירות. אולם במ"ב סימן נ"ה סי"א סקמ"ו, הביא דברי הפרמ"ג שם שכתב, נ"ל דמומר לעכו"ם או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם ואינו מצטרף למנין עשרה, ומקורו בוודאי מחולין ה' הנ"ל וכמ"ש ביו"ד ס"ב סעיף ה'. ברם לא העיר דאומר מותר אין דינו כעכו"ם ומותר לצרפו למנין עשרה כמ"ש בסימן שפ"ה, והרי הרבה מחללי שבת היום צמים ביוה"כ ומתפללים בביהכנ"ס ברגלים ואף בשבת ונזהרים באכילת טריפות ובדיבורם אומרים בעזרת ה', תהלה לאל וא"כ לא כופרים בבורא עולם ובבריאה, אלא שאומרים מותרות מלאכות אלו בשבת, שרואים בו יום מנוחה ולא יום קדושה עפ"י ההלכות שבתורה, ואז מותר לצרפם למנין עשרה. וכהיום בהרבה בתי כנסיות אם לא נצרף אלו למנין עשרה תהיה בטלה התפילה בציבור והקריאה בתורה אף בשבת וכ"ש בחול.
ובשו"ת בנין ציון החדשות סימן כ"ג דבר בזה בהרחבה כי בימיו נפצה צרת הריפורם ברוב ערי ישראל וברוב ישראל באשכנז, ואחרי שפוסק דהמחלל שבת בפרהסיא מגעו ביין אסור כעכו"ם הוא כותב, וזה מעיקר הדין איך לדון מחלל שבת בפרהסיא. אבל לפושעי ישראל לא ידענא מה אידן בהם אחרי שבעוה"ר פשתה הבהרת לרוב עד שברובם חלול שבת נעשה להם כהיתר י"ל שיש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד הוא, ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואח"כ מחללים שבת בפרהסיא ומה גם בניהם אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת והם כתינוק שנשבה בין הגוים כמ"ש בסימן שפ"ה ולכן לפענ"ד המחמיר לסתם יינם תבא עליו ברכה אכן גם להמקילים יש להם על מה שיסמוכו, אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחלל בפני עשרה בישראל יחד שזה וודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור עכ"ד. והיינו דר"ל באלו שלמדו ויודעים דיני שבת אבל הרוב הגדול אין לו כל מושג מהלכה והוא תינוק שנשבה בין אבותיו שגם הם חללו שבת, ובוודאי שיש לצרפם למנין שלא לבטל תפילה בציבור וקרה"ת, וכן כתב בשו"ת שרידי אש ח"ב סימן קנ"ו. ויש להמתיק יותר שבזמן חז"ל היה העם כולו עם מקדשי שביעי עד שאמרו בדמאי פ"ד ה"א אימת שבת על ע"ה ואומר אמת, ומי שהיה חצוף בגילוי פנים והוציא עצמו מכלל ישראל בפני עשרה מישראל בוודאי שהיה כופר בעיקר. אבל כהיום בעוה"ר כמעט הרוב הם רק עם קוראי עונג שבת ולפיכך אינו חצוף בגילוי פנים. הוא עבריין כמו שהוא עובר שאר עבירות ואם בא לבית הכנסת להתפלל קשה להרחיק ולא לצרפם למנין עשרה. ובתו"ח בעירובין ס"ט. הוכיח מהגמרא ובתוס' שאפילו אם מחלל שבת בפרהסיא אבל מונע עצמו מלחלל שבת לפני אדם חשוב אינו בכלל זה והיינו מפני שאינו מומר בגילוי פנים וכ"ש כשבאים לביהכנ"ס להתפלל ומונעים שם מחילול שבת שאין להרחיקם. וחתני הרב רא"צ רבינוביץ שליט"א הראני באגרות הרמב"ם במאמר קדוש השם בסופו שכתב בנוגע לתקופת השמד וז"ל: ואין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם אלא מקרבם ומזרזם לעשות המצוות. וכבר פירשו רז"ל שהפושע אם פשע ברצונו כשיבא לבית הכנסת להתפלל מקבלין אותו ואין נוהגין בו מנהג בזיון, וסמכו ע"ז מדברי שלמה ע"ה פ"ו, אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, אל יבוזו לפושעי ישראל שהן באים בסתר לגנוב מצוות עכ"ל.
ובשו"ת תשב"ץ ח"ג סוף סימן ש"ט כתב וז"ל, ומי שאינו רוצה לקיים מצות תפילה רשע הוא ופסול לעדות ואינו עולה למנין עשרה עכ"ל. ונראה שחידוש דין יש כאן שאמנם בעבירה אחרת חוץ מחילול שבת בפרהסיא הרי אמרו בכריתות ו כל תענית שאין בה מפושעי שראל אינה תענית שהרי חלבנה וכו', וה"ה בתפילה כמ"ש הרמב"ם, ברם אם הוא בועט בתפילה גופא או בתענית גופא אין יכולים לצרפו כי לא יתכן שקטיגור יעשה סניגור אף שבעבירה אחרת יכולים לצרפו למנין עשרה. וברש"י מנחות כ"ז ע"א, כשהן מתענין אין נענין עד שיהיו כולן באגודה אחת צדיקים ורשעים וכו', ולפי האמור דוקא כשהרשעים אינם בועטין בתענית אבל אם בועטין בתענית אין לצרפן, וכוונת רש"י כמ"ש הרמב"ם שאהבת ישראל מחייבת לקרבם כשהן באין לגנוב מצוות כמ"ש בגמרא שם, יכפרו אלו על אלו. ובזכות אהבת ישראל וקירוב רחוקים שישראל מחוייבים בזה, שישראל ערבין זה בזה אף לקרבן לחסות בצל כנפי השכינה, מפני כן הן מתענין ומתפללין ונענין ושו"ר בשו"ת מלמד להועיל או"ח סכ"ט שנוטה ג"כ להקל בזה"ז עיין שם.
13.עלי תמר מועד קטן פרק ב:ד
נשאלתי מאת חתני היקר הרב רא"ץ רבינוביץ שליט"א שהיה באותו הזמן הרב הראשי של חיל האויר וטלפן אלי בחצות הלילה בשאלה דחופה שהוא עומד לפניה. היות שחייל נפל במלחמת יוה"כ, והחייל הזה נולד ונתגדל בקיבוץ ושוב יצא מהקיבוץ וגר בעיר. ואשתו ממררת בבכי שהיא רוצה שימצא מקום מנוחתו בעיר שתהא היא ובניה יכולים לבקר תכופות על קברו. ולעומתה עומדים ההורים שלו וממררים בבכי היות שבנם נולד ונתגדל בקיבוץ רצונם עז שקברו יהיה ג"כ בקיבוץ, וקשה לתת פקודה לאנשים השרויים בכאב עמוק על יקירם. ולפיכך הוא מתחבט למצוא פתרון שיניח דעת שניהם ושאל בעצתי. ואמרתי שיאמר לשני הצדדים שקודם כל צריכים למלאות רצונו של הנפטר ולדעת רצונו יש ללמוד מהספדו של דוד על שאול ועל יהונתן בנו בשמואל ב' א', שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. ואכן במיתתם לא נפרדו כי מצאו שניהם יחד מקום מנוחה תחת האשל ביבש, כמ"ש בסוף שמואל א'. ואף כאן יש להניח שרצונו הוא להקבר ביחד עם חבריו שביחד היו נאהבים ונעימים בחייהם וביחד לחמו ונפלו. וא"כ רצונו שגם במותם לא יהיו נפרדים. ולפיכך יש לקברו אצל חבריו בביה"ק הצבאי. ואכן קבלו שני הצדדים פסק זה בשביעת רצונם ביגונם ובאבלם הקשה. ויש סמך לזה מכאן, שכן ערב הוא לחייל הלוחם ונפל יחד עם חבריו להקבר יחדיו. ושוב פנה אלי בקריאה טלפונית דחופה היות שחייל נפל בשדה הקרב ואשתו ממררת ביגונה שיותן לה רשות שקליעת שערה יקבר עמו בקברו. והוא מתחבט בזה וצריך להחליט תיכף והחלטה שלילית תהיה פגיעה עמוקה בנפשה הפצועה ועניתי לו שפשוט שמותר, כמ"ש בסנהדין מ"ח, היו אביו ואמו מזרקין עליו כלים אם נגעו במטה הנקברת עמו אסורים, והוא שיקברם ע"ד שיקברם עמו וכמ"ש ביו"ד סימן שמ"ט. ופירש רש"י זורקין בגדיהם עליו מפני חיבתו וכו'. ואף ששנינו שם דמצוה לאחרים להצילם משום השבת אבידה, שאני בנ"ד שאין בו הפסד ממון, ובמסכת שמחות פ"ח שנינו עושין חופות לחתנים ולכלות וכו'. ובה"ז שם, ונותנין דיותו וקולמוסו בצידו ואין חוששין מפני דרכי אמורי, וה"ה בנ"ד.
73 ערובין, פ"ג ה"ט.
74 שופר, פ"ג הי"ב.
75 ה ב.
76 ראה "מהדורא תניינא", עמוד 162.
77 חלק ה, ד"ה "להבין ענין יום טוב שני".
78 אגב, יש להוציא לדעתי מתוך זה פתרון לשאלה כזאת: הרי שבאה ספינה עם יהודים לארץ ישראל בתחילת יום טוב שני של גלויות, על מנת להשתקע, כיצד ינהגו? עם האמור יש לומר, שכיון שביום הראשון של יום טוב היו בחו"ל, הרי חסר להם משלימות הקדושה של החג, חסרון הזקוק להשלמת יום טוב שני.
No comments:
Post a Comment