Twitter

Thursday, April 8, 2021

פרשת שמיני התשפ״א

 פרשת שמיני התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

השיעור לעילוי נשמת סבי 

אברהם אבא בן פינחס קאהן ז״ל

כו׳ ניסן התש״ם

 

1.    ויקרא פרשת שמיני פרק י:א-ג

(א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֨יבוּ לִפְנֵ֤י ה֙' אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם: (ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה֖' וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י הֽ': (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר ה֤'׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן:

Through those near to Me I show Myself holy, And gain glory before all the people.” And Aaron was silent.

2.     רש"י ויקרא פרשת שמיני פרק י פסוק ג

הוא אשר דבר וגו' - הֵיכָן דִּבֵּר? וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי (שמות כ"ט), אַל תִּקְרֵי בִּכְבֹדִי אֶלָּא בִּמְכֻבָּדַי; אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אַהֲרֹן אָחִי, יוֹדֵעַ הָיִיתִי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ הַבַּיִת בִּמְיֻדָּעָיו שֶׁל מָקוֹם, וְהָיִיתִי סָבוּר אוֹ בִי אוֹ בְךָ, עַכְשָׁיו רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ (ספרא):

3.    ספרא שמיני - מכילתא דמילואים אות לו

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" – זֶה דִּבּוּר נֶאֱמַר לוֹ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וְלֹא יְדָעוֹ עַד שֶׁבָּא מַעֲשֶׂה לְיָדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי." (שמות כ"ט:מ"ג(

כֵּיוָן שֶׁבָּא מַעֲשֶׂה לְיָדָיו, אָמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן: "אַהֲרֹן אָחִילֹא מֵתוּ בָּנֶיךָ אֶלָּא עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁלַּקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא." כֵּיוָן שֶׁיָּדַע אַהֲרֹן שֶׁבָּנָיו קֹדֶשׁ הַמָּקוֹם הֵן, שָׁתַק, וְקִבֵּל שָׁכָר עַל שְׁתִיקָתוֹ.

4.     תרגום המיוחס ליונתן - תורה ויקרא פרשת שמיני פרק י פסוק ג

וַאֲמַר משֶׁה הִיא דְמַלֵיל יְיָ עִמִי בְּסִינַי לְמֵימָר בִּדְקָרִיבִין קֳדָמַי אֲנָא מַקְדַשׁ מַשְׁכְּנָא דְאִין לָא מִן מִזְדַהֲרִין בְּעִיבִידַת קוּרְבָּנַיָא אוֹקִידִינוּן בְּשֵׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא מִן קֳדָמוֹי מְטוֹל דְעַל מֵיחְמֵי כָּל עַמָא אִיתְיְקַר וּשְׁמַע אַהֲרֹן וְשָׁתִיק וְקַבֵּיל אֲגַר טַב עַל מִשְׁתּוֹקֵיהּ:

כתר יונתן ויקרא פרשת שמיני פרק י פסוק ג

ויאמר משה הוא שדיבר יי עִמי בסִיני לאמור בשקרובים לפני אני מקדש המִשׁכן שאם לא נִזהרים בעשׂית הקרבנות אשׂרפם בשלהבת אש מִן לפני, בגלל שעל ראיית כל העם אתכבד וישמע אהרן וישתוק וקיבל שׂכר טוב על שתיקתו:

And Moshe said, This is that which the Lord spake with me in Sinai, saying: In them who come near before Me I will have the tabernacle to be sacred, that, if they be not heedful in the service of the oblations, I will burn them with flaming fire from before Me, that in the sight of all the people I may be glorified. And Aharon heard, and was silent; and he received a good reward for his silence.

5.    דעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא פרשת שמיני פרק י פסוק ג

בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ. על ידי מיתת קרובין הללו אתקדש ואתגדל לעיני כל העם שישאו ק"ו בעצמם מאלו וישמרו עצמן מלעשות כן וייראו ממני:

6.    ספורנו ויקרא פרשת שמיני פרק י פסוק ג

וידום אהרן. שהתנחם בקידוש ה' שנקדש במותם:

7.    אלשיך על ויקרא פרשת שמיני פרק י פסוק ג

ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן. (ג):

הנה לאהרן היה מר אל מר, אולי ח"ו היו בניו רשעים וישלחם ביד פשעם. על כן אמר לו משה הוא אשר דבר ה' לאמר וכו', כלומר למפרע הבנתי מה היה רוצה לאמר הוא יתברך, באומרו (שמות כט מג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. אך הוא כי בזמן אשר יועד להראות לבני ישראל שהוא ביום שמחת ה', אז ונקדש השם הנזכר בפסוק הקודם בכבודו יתברך. וזהו בקרובי אקדש שאיני נושא פנים לקרובי. ובזה על פני כל העם אכבד, שהיה יקר כבודי עליהם בל יקלו עוד בכבודיכי יקחו מוסר. וכשמוע אהרן כי צדיקים בניו וידום אהרן :עוד יכוין, כי על ידי סלוק הצדיקים מתמלאת השכינה שפע קדושה עליונה מלמעלה שנעשה יחוד, כנודע ליודעים חן. וזהו בקרובי אקדש, שאתמלא משפע עליון מאד, וזה לא יוכר אל העם. אך מה שהוא על פני כל העם הוא שאכבד, בראותם שלא נשאתי פנים:

8.    שמות פרשת משפטים פרק כד פסוק א - יא, א-יא

(א) וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־ה֗' אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק: (ב) וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־ה֔' וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ: (ג) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י ה֔' וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה֖' נַעֲשֶֽׂה: (ד) וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י ה֔' וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ה) וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַה֖' פָּרִֽים: (ו) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ: (ז) וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה֖' נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע: (ח) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת ה֙' עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־ הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: (ט) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (י) וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר: (יא) וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ: ס

9.    במדבר פרשת במדבר פרק ג:ד

וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י ה֡' בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י ה֙' בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֣וּ לָהֶ֑ם 

10.במדבר פרשת פינחס פרק כו:ס-סא

(ס) וַיִּוָּלֵ֣ד לְאַהֲרֹ֔ן אֶת־נָדָ֖ב וְאֶת־אֲבִיה֑וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִיתָמָֽר: (סא) וַיָּ֥מָת נָדָ֖ב וַאֲבִיה֑וּא בְּהַקְרִיבָ֥ם אֵשׁ־זָרָ֖ה לִפְנֵ֥י הֽ':

11.דברי הימים א פרק כד:ב

וַיָּ֨מָת נָדָ֤ב וַאֲבִיהוּא֙ לִפְנֵ֣י אֲבִיהֶ֔ם וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַֽיְכַהֲנ֔וּ אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר:

12.ספרא שמיני - מכילתא דמילואים אות לב

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ" – אַף הֵן בְּשִׂמְחָתָןבְּנֵי אַהֲרֹן, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ חֲדָשָׁה שֶׁיָּרְדָה מִן הַמָּרוֹםוְלָחֲכָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִיםעָמְדוּ לְהוֹסִיף אֲהָבָה עַל אֲהָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּקְחוּ", אֵין לְקִיחָה אֶלָּא שִׂמְחָה. "בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא" – מַה תַּלְמוּד (לוֹמַר) "בְנֵי אַהֲרֹן"? מִמַּשְׁמָע שֶׁאָמַר "נָדָב וַאֲבִיהוּא", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בְּנֵי אַהֲרֹן? אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "בְנֵי אַהֲרֹן"? לֹא חָלְקוּ כָבוֹד לְאַהֲרֹן.

"נָדָב וַאֲבִיהוּא" – לֹא נָטְלוּ עֵצָה מִמֹּשֶׁה. "אִישׁ מַחְתָּתוֹ" – אִישׁ מֵעַצְמוֹ עָשׂוּ, לֹא נָטְלוּ עֵצָה זֶה בָזֶה.

"וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יי אֵשׁ זָרָה" –

13.ספרא שמיני - מכילתא דמילואים אות לד

"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יי וַתֹּאכַל אוֹתָם" – מְלַמֵּד שֶׁיָּצְתָה אֵשׁ מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְשָׂרְפָה אֶת נִשְׁמָתָן.

אַבָּא יוֹסֵה בֶן דּוֹסַאי אוֹמֵר: שְׁנֵי חוּטִין שֶׁלָּאֵשׁ יָצְאוּ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, נִפְצְחוּ לְאַרְבָּעָה, נִכְנְסוּ שְׁנַיִם בְּחוֹטָמוֹ שֶׁלָּזֶה, וּשְׁנַיִם בְּחוֹטָמוֹ שֶׁלָּזֶה.

14.שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה ג סימן א

וא"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי אעפ"כ הראה לו, בשכר ויסתר משה פניו, (שם /שמות ל"ג/) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, ובשכר כי ירא (שם /שמות/ לד) וייראו מגשת אליו, ובשכר מהביט, (במדבר יב) ותמונת ה' יביט, ור' הושעיא רבה אמר יפה עשה שהסתיר פניו א"ל הקדוש ברוך הוא אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר (שמות לד) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהן וזנו עיניהן מזיו השכינה שנאמר (שם /שמות/ כד) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו והם לא קבלו על מה שעשו.

15.ויקרא רבה (וילנא) פרשת אחרי מות פרשה כ 

סימן ט רַבִּי מָנֵי דִּשְׁאָב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, וּבְכֻלָּן כְּתִיב בָּהֶן מִיתָה, עַל שֶׁהָיוּ שְׁתוּיֵי יַיִן, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י, ט): יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ. וְעַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מְחֻסְרֵי בְּגָדִים, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח, מג): וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו, וּמָה הָיוּ חֲסֵרִין, מְעִיל, שֶׁכָּתוּב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח, לה): וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת, וְעַל יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ בְּלֹא רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל, כא): וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ, וּכְתִיב (שמות ל, כ): בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם בָּנִים, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ג, ד): וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא. אַבָּא חָנִין אוֹמֵר עַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם נָשִׁים, דִּכְתִיב (ויקרא טז, ו): וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, בֵּיתוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ.

סימן י רַבִּי לֵוִי אָמַר שְׁחָצִים הָיוּ, הַרְבֵּה נָשִׁים הָיוּ יוֹשְׁבוֹת עֲגוּנוֹת מַמְתִּינוֹת לָהֶםמָה הָיוּ אוֹמְרִים, אֲחִי אָבִינוּ מֶלֶךְ, אֲחִי אִמֵּנוּ נָשִׂיא, אָבִינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל וְאָנוּ שְׁנֵי סְגָנֵי כְּהֻנָּה, אֵי זוֹ אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לָנוּ. רַבִּי מְנַחְמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נְחֶמְיָה אָמַר (תהלים עח, סג): בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, לָמָּה בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, מִשּׁוּם (תהלים עח, סג): בְּתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ. וְעוֹד מִן הֲדָא (שמות כד, א): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן הוֹלְכִין תְּחִלָּה וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִין אַחֲרֵיהֶן וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶן, וְאוֹמְרִים מָתַי שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ מֵתִים וְאָנוּ נוֹהֲגִין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְבוּ אָמַר בְּפִיהֶם אָמְרוּ זֶה לָזֶה. רַבִּי פִּנְחָס אָמַר בְּלִבָּם הִרְהֲרוּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (משלי כז, א): אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר, הַרְבֵּה סְיָחִין מֵתוּ וְנַעֲשׂוּ עוֹרוֹתֵיהֶן שְׁטוּחִין עַל גַּבֵּי אִמּוֹתֵיהֶן. וְעוֹד מִן הֲדָא (שמות כד, יא): וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מִכָּאן שֶׁהָיוּ רְאוּיִן לְהַשְׁלָחַת יָד, דְּאָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה וְכִי קִילוֹרִין עָלַת עִמָּהֶן מִסִּינַי דְּאַתְּ אָמַר (שמות כד, יא): וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה, וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים, כְּאָדָם שֶׁמַּבִּיט בַּחֲבֵרוֹ מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲכִילָה וַדַּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (משלי טז, טו): בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מְלַמֵּד שֶׁפָּרְעוּ אֶת רָאשֵׁיהֶן וְגִיְסוּ לִבָּם וְזָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר משֶׁה לֹא זָן עֵינָיו מִן הַשְּׁכִינָה וְנֶהֱנָה מִן הַשְּׁכִינָה, לֹא זָן עֵינָיו מִן הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ו): וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו, וְנֶהֱנָה מִן הַשְּׁכִינָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כט): וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו, בִּשְׂכַר וַיַּסְתֵּר זָכָה (שמות לג, יא): וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, בִּשְׂכַר (שמות ג, ו): כִּי יָרֵא זָכָה (שמות לד, ל): וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו, בִּשְׂכַר (שמות ג, ו): מֵהַבִּיט, זָכָה (במדבר יב, ח): וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט, נָדָב וַאֲבִיהוּא זָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה וְלֹא נֶהֱנוּ מִמֶּנָּה. וְעוֹד מִן הֲדָא (במדבר ג, ד): וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה', וְכִי לִפְנֵי ה' מֵתוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מֵתִים בְּחַיֵּיהֶם. רַבִּי יוּדָן דְּיָפוֹ בְּעָא מִנֵּיהּ רַבִּי פִּנְחָס בַּר רַבִּי חָמָא בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן הָכָא אַתְּ אָמַר (ויקרא י, ב): לִפְנֵי ה' (במדבר ג, ד): לִפְנֵי ה' שְׁנֵי פְּעָמִים, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כד, ב): לִפְנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם, פַּעַם אֶחָת, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּפְלַיִים מֵאֲבִיהֶן. (דברי הימים א כד, ב): בְּמִדְבַּר סִינַי, אָמַר רַבִּי מֵאִיר וְכִי בְּמִדְבַּר סִינַי מֵתוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמֵּהַר סִינַי נָטְלוּ אַפּוֹפָּסִין שֶׁלָּהֶם לְמִיתָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מַשִּׂיא בִּתּוֹ וְנִמְצָא בְּשׁוֹשְׁבִינָהּ דָּבָר שֶׁל שִׁמְצָה, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם הוֹרְגוֹ אֲנִי עַכְשָׁיו אֲנִי מְעַרְבֵּב שִׂמְחַת בִּתִּי, אֶלָּא לְמָחָר שִׂמְחָתִי בָּאָה וְהוּא טַב בְּשִׂמְחָתִי וְלֹא בְּשִׂמְחַת בִּתִּי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֲנִי הוֹרְגָן עַכְשָׁיו הֲרֵינִי מְעַרְבֵּב שִׂמְחַת בִּתִּי, לְמָחָר שִׂמְחָתִי בָּאָה. בִּתִּי זוֹ הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ג, יא): בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ זֶה הַר סִינַי, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ זֶה אֹהֶל מוֹעֵד.

16.ויקרא פרשת אחרי מות פרק טז:א-לד

(א) וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־ה֖' וַיָּמֻֽתוּ: (ב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת: (ג) בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה: (ד) כְּתֹֽנֶת־בַּ֨ד קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי־בַד֘ יִהְי֣וּ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף בִּגְדֵי־קֹ֣דֶשׁ הֵ֔ם וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־בְּשָׂר֖וֹ וּלְבֵשָֽׁם: (ה) וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי־שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה: (ו) וְהִקְרִ֧יב אַהֲרֹ֛ן אֶת־פַּ֥ר הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ: (ז) וְלָקַ֖ח אֶת־שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י ה֔' פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (ח) וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַה֔' וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל: (ט) וְהִקְרִ֤יב אַהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַה֑' וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת: (י) וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י ה֖' לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יולְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה: (יא) וְהִקְרִ֨יב אַהֲרֹ֜ן אֶת־פַּ֤ר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֣ד בֵּית֑וֹ וְשָׁחַ֛ט אֶת־פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ: (יב) וְלָקַ֣ח מְלֹֽא־הַ֠מַּחְתָּה גַּֽחֲלֵי־אֵ֞שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה֔' וּמְלֹ֣א חָפְנָ֔יו קְטֹ֥רֶת סַמִּ֖ים דַּקָּ֑ה וְהֵבִ֖יא מִבֵּ֥ית לַפָּרֹֽכֶת: (יג) וְנָתַ֧ן אֶֽת־הַקְּטֹ֛רֶת עַל־הָאֵ֖שׁ לִפְנֵ֣י ה֑' וְכִסָּ֣ה׀ עֲנַ֣ן הַקְּטֹ֗רֶת אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵד֖וּת וְלֹ֥א יָמֽוּת: (יד) וְלָקַח֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֧ה בְאֶצְבָּע֛וֹ עַל־פְּנֵ֥י הַכַּפֹּ֖רֶת קֵ֑דְמָה וְלִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת יַזֶּ֧ה שֶֽׁבַע־פְּעָמִ֛ים מִן־הַדָּ֖ם בְּאֶצְבָּעֽוֹ: (טו) וְשָׁחַ֞ט אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וְהֵבִיא֙ אֶת־דָּמ֔וֹ אֶל־מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת וְעָשָׂ֣ה אֶת־דָּמ֗וֹ כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְדַ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֥ה אֹת֛וֹ עַל־הַכַּפֹּ֖רֶת וְלִפְנֵ֥י הַכַּפֹּֽרֶת: (טז) וְכִפֶּ֣ר עַל־הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְכֵ֤ן יַעֲשֶׂה֙ לְאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם: (יז) וְכָל־אָדָ֞ם לֹא־יִהְיֶ֣ה׀ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד־צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל: (יח) וְיָצָ֗א אֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי־ה֖' וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו וְלָקַ֞ח מִדַּ֤ם הַפָּר֙ וּמִדַּ֣ם הַשָּׂעִ֔יר וְנָתַ֛ן עַל־קַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: (יט) וְהִזָּ֨ה עָלָ֧יו מִן־הַדָּ֛ם בְּאֶצְבָּע֖וֹ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִהֲר֣וֹ וְקִדְּשׁ֔וֹ מִטֻּמְאֹ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כ) וְכִלָּה֙ מִכַּפֵּ֣ר אֶת־הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְהִקְרִ֖יב אֶת־הַשָּׂעִ֥יר הֶחָֽי: (כא) וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י יָדָ֗יו עַ֨ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֘ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כָּל־עֲוֹנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כָּל־ פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה: (כב) וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כָּל־עֲוֹנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר: (כג) וּבָ֤א אַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּפָשַׁט֙ אֶת־בִּגְדֵ֣י הַבָּ֔ד אֲשֶׁ֥ר לָבַ֖שׁ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ וְהִנִּיחָ֖ם שָֽׁם: (כד) וְרָחַ֨ץ אֶת־בְּשָׂר֤וֹ בַמַּ֙יִם֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ וְלָבַ֖שׁ אֶת־בְּגָדָ֑יו וְיָצָ֗א וְעָשָׂ֤ה אֶת־עֹֽלָתוֹ֙ וְאֶת־עֹלַ֣ת הָעָ֔ם וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד הָעָֽם: (כה) וְאֵ֛ת חֵ֥לֶב הַֽחַטָּ֖את יַקְטִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחָה: (כו) וְהַֽמְשַׁלֵּ֤חַ אֶת־הַשָּׂעִיר֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה: (כז) וְאֵת֩ פַּ֨ר הַֽחַטָּ֜את וְאֵ֣ת׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את אֲשֶׁ֨ר הוּבָ֤א אֶת־דָּמָם֙ לְכַפֵּ֣ר בַּקֹּ֔דֶשׁ יוֹצִ֖יא אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְשָׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ אֶת־עֹרֹתָ֥ם וְאֶת־בְּשָׂרָ֖ם וְאֶת־פִּרְשָֽׁם: (כח) וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔ם יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה: (כט) וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִי בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם: (ל) כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י ה֖' תִּטְהָֽרוּ: (לא) שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם: (לב) וְכִפֶּ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אֲשֶׁר־יִמְשַׁ֣ח אֹת֗וֹ וַאֲשֶׁ֤ר יְמַלֵּא֙ אֶת־יָד֔וֹ לְכַהֵ֖ן תַּ֣חַת אָבִ֑יו וְלָבַ֛שׁ אֶת־בִּגְדֵ֥י הַבָּ֖ד בִּגְדֵ֥י הַקֹּֽדֶשׁ: (לג) וְכִפֶּר֙ אֶת־מִקְדַּ֣שׁ הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ יְכַפֵּ֑ר וְעַ֧ל הַכֹּהֲנִ֛ים וְעַל־כָּל־עַ֥ם הַקָּהָ֖ל יְכַפֵּֽר: (לד) וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם לְכַפֵּ֞ר עַל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל־חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה וַיַּ֕עַשׂ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־ מֹשֶֽׁה: פ

17.ספרא שמיני - מכילתא דמילואים 

 כֵּיוָן שֶׁרָאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְנַעֲשׂוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל אָמַר לוֹ נָדָב לַאֲבִיהוּא וְכִי יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמְּבַשֵּׁל תַּבְשִׁיל בְּלֹא אֵשׁ מִיָּד נָטְלוּ אֵשׁ זָרָה וְנִכְנְסוּ לְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים שֶׁנֹּאמַר וְיִקְּחוּ שְׁנֵי בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָּהֶם אֵשׁ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אֲכַבֵּד אֶתְכֶם יוֹתֵר מִמָּה שֶׁכִּבַּדְתֶּם אוֹתִי אַתֶּם הִכְנַסְתם לְפָנָי אֵשׁ טְמֵאָה אֲנִי אֶשְׂרֹף אֶתְכֶם בְּאֵשׁ טְהוֹרָה:

18.רשב"ם ויקרא פרשת שמיני פרק י פסוק א

(א - ג) ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא - קודם שיצא האש מלפני י"י כבר לקחו איש מחתתו להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב, שהרי קטורת של שחר קודמת לאיברים, ונתנו בהן אש זרה אשר לא צוה אותם משה ביום הזה, שאעפ"י שבשאר ימים כת' ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, היום לא ציוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה, ולא טוב היום להביא אש זרה, כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש בא מן השמים, כמו שאמר אליהו ואש לא תשימו, לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש של מעלה:

ותצא אש מלפני י"י ותאכל אותם - והוא ותצא אש של פסוק ראשון. כמו שפירשתי אצל וישב משה את דברי העם, וכן וישב את הכסף לאמו שכתו' שני פעמים בפסל מיכה, ששניהם אחד הם. אף כאן שני הפסוקים אחד הם. כשיצא האש ותאכל [את העולה] ואת השלמים של מזבח החיצון כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי ותצא אש מלפני [י"י] להקטיר קטורת לפנים תחילה ופגעה [ב]בני אהרן שם ומתו ואחר כך יצאה משם ובאה על מזבח החיצון ותאכל את העולה:

וימותו לפני י"י - ומיד כששמע אהרן היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו:

ויאמר משה אל אהרן - אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה, כי הדבר הזה אשר אני אומר לך הוא אשר דבר י"י:

בקרובי אקדש - בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי. שכן אמר לי הק' והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ו[את] בגדיו לא יפרם [וגו'] ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו, הא אם לא יצא קידש - ואין מוקדם ומאוחר בתורה - ולכך אל תניח העבודה, שאתה כהן גדול, ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הק' ועבודתו על ידך:

ועל פני כל העם אכבד - זהו כבוד שכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו:

וידום אהרן - מאבילותו ולא בכה ולא התאבל, שכן כת' ביחזקאל בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק דום מתים אבל לא תעשה, אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו. אבל האגדה שאו' שהיה מנחמו משה לאהרן על שאמר לו הק' ונקדש בכבודי, בכבודי, וסבור הייתי או אני או אתה, עכשיו תדע שהם גדולים ממני וממך, אין זה לפי הפשט, וכי היה מבשר הק' למשה עשו לי משכן ובו ביום ימותו הגדולים שבכם:

AARON’S SONS NADAB AND ABIHU TOOK ... Before the fire came forth from before the LORD (9:24), they had already EACH taken HIS FIRE PAN to offer incense inside [the Tabernacle] on the golden altar. [This must have happened before the events of 9:24,] for the morning’s incense always precedes the [burning of the sacrificial] limbs. Into those pans they put AN ALIEN FIRE, WHICH HE, Moses, HAD NOT COMMANDED THEM [to offer] on this day. Even though on all other days it is written that "the sons of Aaron the priest should put fire onto the altar" (1:7), today [specifically] Moses did not command [that that be done]. He did not want them to bring a "regular" fire, because they were expecting the descent of a divine fire. It would have been inappropriate to bring an alien fire on that specific day; [they should have waited] so that God’s Name would be sanctified when everyone would find out that a fire had descended from heaven. Elijah said similarly, "Apply no fire" (I Kings 18:25), because he wanted to sanctify God’s Name through the descent of a fire from above.

The verse (2), FIRE CAME FORTH FROM THE LORD AND CONSUMED THEM, is referring to the same fire as in the verse (9:24) above, "Fire came forth ...." I already explained this concerning the [repeated] verse, "Moses brought back the people's words to the LORD." Similarly the phrase "He returned the silver to his mother," appears twice (Judges 17:3 and 17:4) in the story of Micah’s idol and the two [verses] are [referring to] one [and the same action].

Here also the two verses (9:24 and 10:2) are [referring to] one [fire]. The fire came forth to "consume the burnt offering and the fat parts" on the outer altar. Aaron’s sons had taken an alien fire and offered it on the internal altar. THE FIRE CAME FORTH FROM BEFORE THE LORD to burn the incense [at the internal altar,] inside [the Tabernacle] first. There it struck down Aaron’s sons and they died. Then the fire went out from there and came to the outer altar where it consumed the burnt offering.

So THEY DIED BEFORE THE LORD: Immediately when Aaron heard about their deaths, he wanted to cease performing the service and begin mourning for his sons. (3) BUT MOSES SAID TO AARON ...: "Do not mourn or cry. Do not cease performing the service. For what I am saying to you now is THAT WHICH THE LORD HAD SAID, ‘I WILL SANCTIFY MYSELF THROUGH THOSE WHO ARE CLOSE TO ME’": [This means that Moses said, "God had said to me,] ‘through those High Priests that are close to Me I wish to be sanctified; I do not want My Name and My service to be desecrated.’ That is what God said to me (Lev. 21:10–12), ‘The priest who is greater than his fellows ... should not let his hair grow long or tear his clothing [even when a relative of his dies.] ... He shall not go out of the sanctuary and profane the sanctuary of his God.’ This means that if he does not go out, he will sanctify [God’s service]." ([I am offering this interpretation – that Moses here, in chapter 10, is referring to a speech from God that is not recorded until chapter 21 – because] there is no chronological order in the Torah.)

"Accordingly do not set the service aside, for you are the High Priest. Do not go out and do not desecrate [the service]. Rather let God and His service be sanctified by you."

AND I WILL [THUS] GAIN HONOR BEFORE ALL THE PEOPLE: This is God’s honor, when a man sees his sons dead and yet sets his mourning aside because of the service of his Creator.

וידם אהרן AARON WAS SILENT: about his mourning; he did not cry and he did not mourn. [וידםhere means to refrain from mourning;] so it is written in Ezekiel (24:16–17), "O mortal, I am about to take away from you the delight of your eyes through pestilence .... Silence yourself (דום) from screaming; observe no mourning for the dead." Here also וידם refers to being silent [and thus refraining] from any mourning or crying. This is the lesson of the text and it is the true plain meaning of Scripture.

[There is] however an ’aggadah which says that Moses was comforting Aaron by saying to him: God had told me [before] (Ex. 29:43), "ונקדש בכבודי – that He would sanctify Himself בִּכְבוּדַי," through [the death of] someone whom He honors. I had thought that meant either me or you. Now you see that they [Nadab and Abihu] are greater than you or I [since God chose to sanctify Himself through their death]. [That explanation] does not follow the plain meaning of Scripture. Could God have really told Moses, "Make for me a Tabernacle and on the day when it is erected your greatest people will die"?!

19.ויקרא פרשת אמור פרק כא :י-טו

(י) וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵאֶחָ֜יו אֲֽשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת־ הַבְּגָדִ֑ים אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֖א יִפְרֹֽם: (יא) וְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא: (יב) וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י הֽ': (יג) וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח: (יד) אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם־בְּתוּלָ֥ה מֵעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה: (טו) וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' מְקַדְּשֽׁוֹ: פ

20.בכור שור ויקרא פרשת שמיני פרק י פסוק ג

(ג) הוא אשר דבר ה'... בקרבי אקדש. ופירוש "אשר דבר", בפרשת כהן גדול, באמור אל הכהנים, שכתוב שם בכהן גדול "וְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא", וכתיב: " אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֖א יִפְרֹֽם" וזהו "בקרובי אקדש", שהוא מכובד על ידי כהנים גדולים שהם קרובי[ו], לא ימצא בהם דרך אבילות, ובזה על פני כל העם אכבד, אהי נכבד; ואף לבני אהרון, אעפ"י שהם הדיוטים, אמר כן, לפי שעתה נמשחתם תחילה, הרי אתם ככהנים גדולים היום. ויש לפרש, "הוא אשר דבר ה'", כלומר, זה חישב הקדוש ברוך הוא אנקם מאלו שהם קרובי ואתקדש ואכבד בפני העם, שישאו קל וחומר בעצמם: ומה בקרוביו כך, באחרים על אחת כמה וכמה שיש לנו לירא. וכיון ששמע אהרון שהם קרוביו של הקדוש ברוך הוא שתק וקבל נחמה. ורבותינו דרשו, שהורו הלכה בפני רבם, או שתויי יין היו, "והוא אשר דבר ה'", כשאמר "ונקדש בכבודי".

21.בכור שור ויקרא פרשת שמיני פרק י פסוק א

(א) ויקחו בני אהרן. קודם שירד אש מן השמים1, והיו ממעטין את הכבוד, שיאמרו: באשם של נדב ואביהוא שרף קרבנם. אשר לא צוה אותם. דהא אמרינן: אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט2, הני מילי, לאחר שירדה אש מן השמים כבר, אבל קודם לא, ולפיכך כשהיו מביאין אתם אש, פגעה בהם אותה אש שירדה מן השמים ושרפתם. ואף על פי שכתוב שני פעמים "ותצא אש", אש אחת היא. אש זרה אשר לא צוה אותם. שהזהיר עליהם שלא לעשות, כדכתיב: "לא תעלו עליו קטורת זרה", ושוב לא צוה לעשות, ולפיכך נענשו, כמו: "לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי"5, כלומר, הזהרתי עליהם, כדכתיב: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש"6. "לא ציויתי", הכי קאמר, מאחר שאסרתים שוב לא ציויתים, כי פעמים שהקב"ה אוסר דבר וחוזר ומצוה לצרך השעה, כמו אליהו בהר הכרמל7, שהקריב בבמה על פי הקדוש ברוך הוא, ואף על פי שנאסרו הבמות. וכמו שסבר אברהם אבינו שהקב"ה אסר רציחה לבני נח, וסבר אברהם שהקב"ה צוה לשחוט את בנו ורצה לשחטו, וזהו: "אשר לא צוה אותם".

22.ספורנו ויקרא פרשת שמיני פרק י פסוק א

(א) ויקחו בני אהרן. איש מחתתו. חשבו שכמו שאחר התמידאשר בו תשרה שכינה, כאמרו עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה', אשר אועד לכם שמה (שמות כט, מב) תבא הקטרת, כך היה ראוי להקטיר קטרת חדשה עתה על הגלות כבוד ה' אל כל העם ועל ירידת האש ולכן הקריבוהו:

לפני ה'. במזבח הפנימי שנאמר בו לא תעלו עליו קטרת זרה וגם אם היה ראוי לעשות כך אם היו מצווים בזה, חטאו לעשותו עתה:

אשר לא צוה אותם. כאמרם ז"ל שהורו הלכה בפני משה רבם (עירובין סג א):

23.שמות פרשת תצוה פרק כט פסוק לח - מו, לח-מו

(לח) וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם תָּמִֽיד: (לט) אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָאֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם: (מ) וְעִשָּׂרֹ֨ן סֹ֜לֶת בָּל֨וּל בְּשֶׁ֤מֶן כָּתִית֙ רֶ֣בַע הַהִ֔ין וְנֵ֕סֶךְ רְבִיעִ֥ת הַהִ֖ין יָ֑יִן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד: (מא) וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכָּהּ֙ תַּֽעֲשֶׂה־לָּ֔הּ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַהֽ': (מב) עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י ה֑'אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לָכֶם֙ שָׁ֔מָּה לְדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ שָֽׁם: (מג) וְנֹעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי: (מד) וְקִדַּשְׁתִּ֛י אֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־אַהֲרֹ֧ן וְאֶת־בָּנָ֛יו אֲקַדֵּ֖שׁ לְכַהֵ֥ן לִֽי: (מה) וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: (מו) וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י ה֙' אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיהֶֽם: פ

24.מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת תצוה פרק כט פסוק מג

ונקדש בכבודי. זה מעשה נדב ואביהו שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה יותר מכל אדם:

25.רש"י שמות פרשת תצוה פרק כט פסוק מג

בכבודי -שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בּוֹ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה אַל תִּקְרֵי בִּכְבֹדִי אֶלָּא בִּכְבוּדַי – בִּמְכֻבָּדִים שֶׁלִּי – כָּאן רָמַז לוֹ מִיתַת בְּנֵי אַהֲרֹן בְּיוֹם הֲקָמָתוֹ, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְהֵיכָן דִּבֶּר? וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי (זבחים קט"ו):

26.רשב"ם שמות פרשת תצוה פרק כט פסוק מג

ונקדש בכבודי - שאהיה נראה לישראל כשיוקם המשכן ותבא אש של מעלה ותאכל את הקרבנות כדכת' ביום השמיני כי היום י"י נראה אליכם. וכת' וירא כבוד י"י אל כל העם ותצא אש מלפני י"י ותאכל את העולה וגו':

27.ויקרא פרשת שמיני פרק ט:א - ד, 

(א) וַיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (ב) וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י הֽ': (ג) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה: (ד) וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֙חַ֙ לִפְנֵ֣י ה֔' וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן כִּ֣י הַיּ֔וֹם ה֖' נִרְאָ֥ה אֲלֵיכֶֽם:

28.שמות פרשת תצוה פרק ל פסוק ו - י

(ו) וְנָתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה: (ז) וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה: (ח) וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י ה֖'לְדֹרֹתֵיכֶֽם: (ט) לֹא־תַעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו: (י) וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַהֽ': פ

29.רש"י שמות פרשת תצוה פרק ל פסוק ט

קטרת זרה - שום קטורת של נדבה. כולן זרות לו חוץ מזו:

30.בכור שור שמות פרשת תצוה פרק ל פסוק ט

(ט) קטורת זרה: שלא יוכל אדם לנדב קטורת לעשות עליו.

31.חזקוני שמות פרשת תצוה פרק ל פסוק ט

(ט) קטרת זרה כל קטורת שאינה באה משל צבור אפילו היא באה משל כהן היא נקראת קטרת זרה כשם שעשו נדב ואביהוא שלקחו איש מחתתו ולכך נענשו. ד"א קטרת זרה שאינה כמתכונתה.

32.תורת משה שמות פרק ל (פס' א-י) פסוק ט

(ט) לא תעלו עליו קטורת זרה וגו'. והנה לפימ"ש מקודם (כ"ט מ"ג) ונקדש בכבודי ודחז"ל (זבחים קט"ו ע"ב) דקאי על מיתת נדב ואביהוא, ומובא ברש"י שם, לפיכך כתיב אח"כ לא תעלו עליו קטורת זרה, כן איתא במפרשים. י"ל שנדב ואביהוא ידעו מלא תעשה זו, לא תעלו עליו קטורת זרה, אבל חשבו בדעתם לפי שביום השמיני למילואים הקריבו קרבנם כיום הכפוריםלפיכך הי' מקריבים ג"כ קטורת יתירה כמו ביום הכפורים.

33.תלמוד בבלי מסכת מנחות דף נ עמוד א חברותא 

ת"ר: זהו קטרת שעלתה ליחיד על מזבח החיצון, והוראת שעה היתה. היכא?אמר רב פפא: בנשיאים, שהביאו אותה בעת חנוכת המזבח, כפי שנאמר בפרשת נשא. אלא, יחיד על מזבח החיצון הוא דלא יביא קטורת, הא על מזבח הפנימי מקריב אפילו היחיד, והלא אין הדין כן, כמו שנביא בהמשך. ותו קשיא, דמשמע שרק משום צירוף הקרבת היחיד ומזבח החיצון הוא דהוצרכנו להוראת שעה, ונמצא, כי על מזבח החיצון יחיד הוא דלא יקטיר, הא ציבור מקרבו אף על החיצון, והתניא: יכול יהא יחיד מתנדב קטורת ומביא כיוצא בה כקטורת הנשיאים בתורת נדבה, וקורא אני בו "מוצא שפתיך תשמר ועשית", תלמוד לומר בפרשת תצוה "לא תעלו עליו קטרת זרה", והפסוק הזה מדבר במזבח הפנימי, ולמדנו שגם עליו אין יחיד מביא.יכול לא יהא יחיד מביא קטורת נדבה בשום ענין מפני שאין מביא חובתו כיוצא בה, שלא מצינו קטורת חובה ביחידדף נ עמוד ב  אבל צבור יהא מביא גם נדבה, כיון שמביא קטרת חובה כיוצא בה פעמיים בכל יום? תלמוד לומר "לא תעלו" בלשון רבים, שאף ציבור לא יביא נדבה. יכול לא יעלו הציבור קטורת על מזבח הפנימי, אבל יעלו על מזבח החיצון? תלמוד לומר "את שמן המשחה ואת קטרת הסמים לקודש ככל אשר צויתיך יעשו" - אין לך בענין הקטורת אלא מה שאמור בענין. דהיינו, רק על מזבח הפנימי. ואם כן, יהיה קשה על מה דמשמע בברייתא למעלה דיחיד מקטיר נדבה במזבח הפנימי, וכן על מה דמשמע דציבור מקטירים נדבה בחיצון, וכאן מבואר דאין יחיד מקטיר אף בפנימי ואין ציבור מקטירין בחיצון!? אמר רב פפא: מה שכתוב בברייתא דהוראת שעה היתה מה שהביאו "קטרת יחיד במזבח החיצון" לא תלמד מזה דיחיד מקריב על מזבח הפנימי נדבה, ולא תלמד מזה דציבור רשאין להקטיר על מזבח החיצון. אלא לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא דאין ציבור מקטירין על מזבח החיצון, דלא אשכחן בציבור קטורת במזבח החיצון, ולא מיבעיא יחיד שאינו מקטיר על מזבח הפנימי, דלא אשכחן הקטרת קטורת ביחיד על מזבח הפנימי, אלא אפילו יחיד על מזבח החיצון אינו מקטיר, על אף דאשכחן בנשיאיםשהם גם היו יחידים, שהקטירו בחיצון. אין ללמוד מזה משום דהוראת שעה היתה.

34.רמב"ן שמות פרשת תצוה פרק ל 

פסוק א ועשית מזבח מקטר קטורת - הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם, וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (להלן לז כה), אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי (לעיל כט מג), ושכנתי בתוך בני ישראל (שם מה), אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם. וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה (שבת פט א), כי הקטרת במדת הדין, שנאמר ישימו קטורה באפך (דברים לג י), מן וחרה אפי (שם לא יז), והוא מה שאמר בקטרת זרה ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י ג), שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי. ולכך אמר כאן (בפסוק ו) ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אועד לך שמה, כי מה צורך להאריך בכל אלה ולא אמר ונתת אותו לפני ארון העדות באהל מועד, כאשר אמר בפרשת ויקהל (להלן מ ה), אבל הוא להורות על ענינו:

פסוק ב  ותצא אש מלפני ה' - טעם מלפני ה' כמו מאת פני ה'. והמשכיל יתבונן, שכבר פירשתי (שמות ל א) זה החטא בנדב ואביהוא, תדענו ממה שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה, ולא אמר ויקריבו לפני ה' קטרת אשר לא צוה אותם, והנה הם שמו קטרת על האש, כענין שאמר הכתוב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך, ולא שמו לבם רק לזאת, והנה לא היה אשה ריח ניחוח:

וזה טעם "וישימו עליה קטרת", שלא אמר "וישימו עליהן" כאשר נאמר בעדת קרח (במדבר טז ז) ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת, ושם עוד ונתתם עליהם קטרת (שם פסוק יז). אבל אמר בכאן "עליה" לרמוז כי על האש בלבד שמו קטרת, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. ויתכן שירמוז לזה מה שאמר (שמות ל ט) לא תעלו עליו קטרת זרה, שלא יעשוה זרה, והוא מה שנאמר (להלן טז א) בקרבתם לפני ה' וימותו, כי בהקריבם לפניו מתו:

פסוק ג  הוא אשר דבר ה' לאמר - היכן דיבר, ונקדש בכבודי (שמות כט מג), אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקדוש ברוך הוא, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך. לשון רש"י ממדרש רבותינו (ויק"ר יב ב). ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי, שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי, וידעו כי אני שוכן בו:

ורבי אברהם גם כן אמר, הוא אשר דבר ה' לאמר, כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו, כטעם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג ב). וכאשר אראה בם קדושתי זו אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני. ואם כן, הוא דבור לא נכתב, כי השם הודיעו דרכיו שכך המדה הזאת לפניו:

ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה, כי דבר השם, גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו, והדבור יאמר בכל אלה, דברתי אני עם לבי (קהלת א טז), חשבתי מחשבה זו. וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה ד), זה הענין, על דבר הכסף (בראשית מג יח). וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כד נא), גזר, וכמוהו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מ"א טז לד): והנה אמר משה, המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו, בקרובי אקדש, שלא יהרסו אל קדושתי, ועל פני כל העם אכבד, שיהיו נוהגים כבוד במשכני:

וטעם וידום אהרן - שהיה בוכה בקול, ואז שתק. או כטעם ואל תדום בת עינך (איכה ב יח):

35.תלמוד בבלי מסכת יומא דף נג עמוד א

תנו רבנן: ונתן את הקטרת על האש לפני ה' - שלא יתקן מבחוץ ויכניסלהוציא מלבן של צדוקין שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס. מאי דרוש? כי בענן אראה על הכפרת - מלמד שיתקן מבחוץ ויכניס. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר ונתן את הקטרת על האש לפני ה'. אם כן מה תלמוד לומר כי בענן אראה על הכפרת - מלמד שנותן בה מעלה עשן. ומניין שנותן בה מעלה עשן - שנאמר וכסה ענן הקטרת את הכפרת. הא לא נתן בה מעלה עשן, או שחיסר אחת מכל סמניה - חייב מיתה. - ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית! - אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן - כגון ששגג בביאה, והזיד בהקטרה. רב אשי אמר: אפילו תימא הזיד בזו ובזו, כגון דעייל שתי הקטרות, אחת שלימה ואחת חסירה. אביאה לא מיחייב - דהא עייל ליה שלימה, אהקטרה מיחייב - דקא מקטר קטורת חסירה…

תניא, רבי אליעזר אומר: ולא ימות - עונש, כי בענן אראה - אזהרה. יכול יהיו שניהם אמורין קודם מיתת בני אהרן - תלמוד לומר אחרי מות שני בני אהרן, יכול יהיו שניהם אמורים אחר מיתת שני בני אהרן - תלמוד לומר כי בענן אראה על הכפרת. הא כיצד? אזהרה קודם מיתה, ועונש אחר מיתה. - מאי תלמודא? - אמר רבא: אמר קרא כי בענן אראה - ועדיין לא נראה. ואלא מאי טעמא איענוש? - כדתניא, רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש? ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח - אף על פי שהאש יורד מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט.

36.תלמוד בבלי מסכת יומא דף יט עמוד ב

הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין וכו'. הוא פורש ובוכה - שחשדוהו צדוקי, והם פורשין ובוכין - דאמר רבי יהושע בן לוי: כל החושד בכשרים לוקה בגופו. וכל כך למה - שלא יתקן מבחוץ ויכניס, כדרך שהצדוקין עושין. תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס. ביציאתו היה שמח שמחה גדולה. פגע בו אביו, אמר לו: בני, אף על פי שצדוקין אנו - מתיראין אנו מן הפרושים. אמר לו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפרת. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. עכשיו שבא לידי - לא אקיימנו? אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו. ויש אומרים: ביציאתו ניגף. דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה, שבא מלאך וחבטו על פניו. ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו, שנאמר ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל.

 

No comments: