Tuesday, November 22, 2016

Parashat Chayei Sarah-The First Matriarch

Rabbi Ari Kahn

Parashat Chayei Sarah
The First Matriarch 
Parashat Chayei Sarah marks the transition of the matriarchy from Sarah to Rivkah. A great deal of the narrative is devoted to the death and burial of Sarah on the one hand, and the search for a wife for Yitzchak on the other. Rabbi Yosef Dov Soloveitchik zt”l once noted that with the death of Sarah, “(Avraham) walks off the covenantal stage.”[1] Despite his relative longevity, after Sarah’s passing Avraham seems to “disappear:” He ceases to be a major player, and the mantle of leadership passes to Yitzchak — and Rivkah. Apparently, the partnership between Avraham and Sarah was such that the death of one causes the focus to shift away from the other. Theirs was a complete, total partnership, and Avraham was keenly aware of the nature and importance of this partnership. Therefore, as soon as the burial and mourning period ended, he set out to find a woman who could partner with Yitzchak in the same way.
The centrality of this partnership in the mission Avraham had taken upon himself, the mission that Yitzchak would soon inherit, is clear from the very outset: In Parashat Lech Lecha, we are told that when Avraham and Sarah headed toward the Land of Canaan, they brought with them “the nefesh they had made[2] in Charan.”[3] This is understood as a reference to their followers, to the people whom they had converted to monotheism. Rashi explains:
רש"י בראשית פרק יב:ה
אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים
…Avraham converted the men and Sarah converted the women.[4] (Rashi, Bereishit 12:5)

Avraham and Sarah shared their mission – as equals, each of them working in their own sphere of influence. This observation gives us some insight into the spiritual greatness of the patriarchs and the matriarchs. In his eulogy for Sarah, Avraham explains to the world who she was and what had been lost with her passing. Sarah was more than just the woman who prepared food for Avraham’s guests;[5] she took a proactive role in educating and inspiring other women.

Of all her students, one stands out in particular: Hagar[6]. When she is introduced in Chapter 16 of Bereishit, Hagar is described only as Sarah’s Egyptian servant,[7] but midrashic literature (cited by Rashi)  provides some biographical information:

בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מה סימן א
אמר ר"ש בן יוחאי הגר בתו של פרעה היתה וכיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו נטל בתו ונתנה לו, אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר.
Rabbi Shimon ben Yohai taught: Hagar was Pharaoh’s daughter. When Pharaoh saw what was done on Sarah’s behalf in his house, he took his daughter and gave her to [Avraham], saying, “Better that my daughter should be a handmaid in this house than a mistress in another house.” (Bereishit Rabbah 45:1) [8]

When it became apparent to Sarah that she would be unable to bear children, she sought an appropriate partner for Avraham, one with the most illustrious lineage that she could find. A lesser woman than Sarah might have been afraid to bring in such “competition,” but Sarah felt that if Avraham was to have a child, that child must be the greatest child possible. In an act of complete self-sacrifice, Sarah invites her protégé, the erstwhile Egyptian princess, to bear a child for Avraham.

בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מה סימן ג
ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה, לקחתה בדברים אמרה לה אשריך שאת מדבקת לגוף הקדוש הזה.
“Sarai, Avram’s wife, took Hagar the Egyptian...” (Bereishit 16:3). She took [persuaded] her with words: “Fortunate are you to be united with so holy a man.” (Bereishit Rabbah 45:3)

Hagar, who had been Sarah’s primary disciple, became pregnant. She concluded from this that God now favored her, and not Sarah, and that Sarah was an unworthy partner for Avraham. As a result, she began to conduct herself as the head of the household.[9]

בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מה סימן ד
והיתה הגר אומרת להם שרי גבירתי אין סיתרה כגלויה נראית צדקת ואינה צדקת אילו היתה צדקת ראו כמה שנים שלא נתעברה ואני בלילה אחד נתעברתי ...
…Hagar would say, “My mistress Sarah is not inwardly what she is outwardly; she appears to be a righteous woman, but she is not. She has not merited to conceive all these years, whereas I conceived in one night.” … (Bereishit Rabbah 45:4)

It is not difficult to understand, or perhaps even sympathize with Hagar. She had been born into the aristocracy, but a serendipitous event led her away from her father’s pagan world.[10] Perhaps Avraham’s genius captivated her, and she came to believe that it was better for her to serve in his house than to rule Egypt. But now, after many years of service, the opportunity to rule in Avraham’s house unexpectedly landed in her lap, as it were. She believed that she had received a Divine sign that she, who was born to be queen, would, indeed be the queen — of Avraham’s nascent movement.

Hagar’s mistake was in assuming that Avraham alone led the people, that he alone was a spiritual giant. She failed to recognize that it was a partnership, the combination of Avraham and Sarah, that was the basis for the great spiritual movement she herself had become a part of.

Sarah understood very well what Hagar had missed, and Sarah responded -  not out of selfishness, not out of jealousy. Sarah understood that she and Avraham were partners and equals. The moment Hagar overstepped the boundaries of her role, Sarah made those boundaries very clear, and insisted that Avraham do the same. Although Hagar was offended, even aggrieved, her pain was not the result of some petty squabble with her “boss;” Hagar was crestfallen when she was made to understand that she would not be replacing Sarah as Avraham’s partner. Later, when Hagar’s son Yishmael exhibited the same desire to usurp Yitzchak’s position as heir to Avraham’s spiritual legacy, Sarah informed Avraham that it was time to send Hagar and Yishmael away. Avraham was upset, conflicted, and God Himself had to help Avraham put things into perspective:

בראשית פרק כא, יב-יג
וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֶל־אַבְרָהָ֗ם אַל־יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֙יךָ֙ עַל־הַנַּ֣עַר וְעַל־אֲמָתֶ֔ךָ כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע: 
But God said to Avraham, 'Do not be troubled because of the boy and your slave. Do everything that Sarah tells you, for it is through Yitzchak that you will gain posterity. (Bereishit 21:12)

To make this point even stronger, Rashi explains that Sarah’s prophetic abilities surpassed Avraham’s; her decision to banish Hagar was the result of superior prophetic[11] perception.[12] And yet, they were partners; there could be no replacements, neither for Sarah nor for Avraham. Without Sarah, there is no Avraham. The covenantal community requires two leaders, a man and a woman, Avraham and Sarah.

Our sages find other intimations of Sarah’s greatness in the text: Commenting on a verse at the end of our parashah, Rashi records an oral tradition preserved in the Midrash: [13]
בראשית פרק כד, סז
וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ:
Yitzchak brought [Rivkah] to the tent of his mother Sarah. He took Rivkah [in matrimony] and she became a wife for him; and he loved her, and he was consoled after his mother. (Ibid. 24:67)
רש"י בראשית פרק כד:סז
האהלה שרה אמו: ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.
“To the tent of his mother, Sarah:” She became the image of his mother Sarah, as if to say, ‘Behold, she became Sarah.” As long as Sarah was alive, the candle [in her tent] remained lit from one Shabbat Eve to the next, her dough was blessed, and a cloud was tied to her tent. When Sarah died, all these things ceased, and when Rivkah entered the tent, all these phenomena returned. (Rashi, Bereishit 24:67)

The reference to “a cloud tied to her tent” is a very particular, and also a very uncommon image[14] which appears in midrashic literature only very rarely. Of particular interest is the occurrence involving Avraham and Yitzchak: As Avraham headed toward the Akeidah, he lifted his gaze and saw something that was at once both physical and spiritual: He was able to identify the place he sought because he saw a mountain with a peculiar cloud “tied” to its summit. Yitzchak shared this vision; the other young men who accompanied them did not.

בראשית פרק כב, ד-ה
בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק: וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁוּ֥בָה אֲלֵיכֶֽם:
On the third day Avraham lifted up his eyes and saw the place from afar. And Avraham said to his young men, ‘Stay here with the donkey; and I and the lad will go yonder and worship, and come back to you. (Bereishit 22:4-5)

מדרש רבה בראשית פרשה נו סימן א,ב
ביום השלישי וירא את המקום מרחוק מה ראה ראה ענן קשור בהר אמר דומה שאותו מקום שאמר לי הקב״ה להקריב את בני שם:
אמר ליצחק בני רואה את מה שאני רואה א״ל הין אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה אמרו לו לאו אמר הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים שבו לכם פה עם החמור
“On the third day…he saw the place from afar.” What did he see? He saw a cloud tied the mountain, and said: ‘It appears that that is the place where the Holy One, blessed be He, told me to sacrifice my son.’ He then said to him [Yitzchak]: ‘Yitzchak, my son, do you see what I see?’ ‘Yes,’ he replied. [Avraham] then said to his two servants: ‘Do you see what I see?’ ‘No,’ they answered. “Since you do not see it, ‘Stay here with the donkey…’ (Bereishit Rabbah 56:1–2)

The two young servants saw only the mountain, the physical reality devoid of the spiritual component expressed by the cloud. Therefore, Avraham instructed them to remain with the chamor, the donkey. As we noted in Parashat Vayeira, the root of this word is chomer, denoting physicality. Avraham and Yitzchak are able to see both the physical and metaphysical, but the others are limited to the physical plane. They do not see the cloud; they are, therefore, unworthy of continuing the spiritual journey that Avraham and Yitzchak share.

Interestingly, Avraham is described in the Midrash as one of three people who rides on a chamor; the other two are Moshe and the Messiah (Mashiach).

The prophet Zecharyah describes Mashiach as a poor man riding on a donkey.[15] Citing this verse, the Gemara teaches that there are two possible scenarios for the final redemption and the onset of the Messianic Age:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צח עמוד א
אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרָאִי, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רָמִי, כְּתִיב, [דניאל ז] "וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵהּ", וּכְתִיב, [זכריה ט] "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר". זָכוּ - "עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא", לֹא זָכוּ "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר".
Rabbi Alexanderi taught: Rabbi Yehoshua ben Levi contrasted two verses: It is written [Daniel 7:13], “Behold, one resembling a son of man came with the clouds of heaven,” and [in Zecharyah 9:9] it is written, “[Behold, your king will come to you] lowly, and riding upon a donkey.” If [the Jewish people] are meritorious, [Mashiach will come] with the clouds of Heaven; if not, [he will be] lowly and riding upon a donkey. (Talmud Bavli Sanhedrin 98a)

The denouement of history is in our hands. The Mashiach will be revealed in clouds of glory if we are worthy; if we are unworthy, our redemption will be of a far less exalted nature. If we are deserving, the clouds will be revealed sooner; if not, the redemption will take longer, and the process will be slow and plodding - but the redemption will surely come. And just as the clouds are an image that is laden with meaning, representing man’s ability to recognize and connect to the metaphysical plane, so, too, the image of the Messiah as a poor man riding on his donkey is no mere literary device: According to mystical sources, this metaphor holds the key to the redemption itself: The Zohar[16] explains that the role of Mashiach is to ride on the chamor, to subdue the physical.[17]

In Jewish thought, there is no ideological tension between the physical world and the spiritual world. The physical world was created for our benefit, and we are entrusted with its care and proper use. The physical world is a means to an end; we are charged with elevating and perfecting our physical selves and the physical world around us by utilizing them in spiritual contexts. So many individuals, movements, philosophies and nations have made (and continue to make) the tragic error of worshipping the physical as an end unto itself. In this vein, Jewish mysticism describes the Messiah as one who rides on top of the chamor, subdues the physical, and ushers in an age of enlightenment in which all of humanity is able to rise up and connect with the spiritual plane.

This, then, is the greatness that Avraham displayed throughout his life: He knew how to master the physical world around him. He understood that man-made idols are meaningless. He was willing to commit himself and his offspring to the covenant of circumcision in order to perfect his body and to symbolize the goal of controlling his physical nature. He and Yitzchak were able to see the cloud, to transcend the shackles of the physical plane, and ascend the mountain. He and Yitzchak were uniquely capable of overcoming their own physical limitations as they willingly submitted to the test of the Akeidah.

The matriarchs, too, shared this unique vision. Sarah, and then Rivkah, had “a cloud tied to her tent” – the same cloud that was “tied” to the place of the Akeidah, the holiest place in the world according to Jewish tradition. Despite the fact that they lived in the physical world, they were connected to the spiritual world.[18]

Avraham and Sarah, Yitzchak and Rivkah were equals — all of them, spiritual giants. However, Avraham saw the cloud only when he was on the way to offer his beloved son as an offering. Only when he was willing to surrender everything he loved to the Almighty did he merit this spiritual vision. Yitzchak saw the cloud when he prepared to give his life for the service of God. And yet, we are told, this vision was a constant guest in the tent of Sarah, and then Rivkah. The spiritual apex Avraham and Yitzchak achieved at the Akeidah was the spiritual norm that Sarah and Rivkah experienced (and shared with others) in their personal lives, in their tents, each and every day. 

How did Sarah achieve this exalted level of spirituality? We are told that Sarah died at the age of 127. Rashi, drawing on the Midrash, explains that when she was one hundred years old, she was like a twenty-year-old regarding sin: Until twenty years of age, we are not held responsible for our actions. Thus, we are all completely free of sin at the age of twenty. At the age of one hundred, Sarah was equally clean of sin.[19]

When she was twenty, the Midrash continues, she was as beautiful as a seven-year-old. Here, the Midrash is somewhat difficult to understand; in fact, we might have reversed the two analogies, comparing her innocence to that of a seven-year-old, and her beauty to that of a twenty year old. Rabbi Shimshon Raphael Hirsch explains that in truth, a seven-year-old is quite beautiful — perhaps not in a sexual or sensual sense, but with the beauty of a child. We would think that the idea of sinlessness would be more appropriate for a seven-year-old than for a twenty-year-old, but Rabbi Hirsch points out that a seven-year-old lacks the opportunity and capability to sin.[20] Sarah’s purity, then was not that of a seven-year-old child who has neither the inclination nor occasion to sin, but rather of the twenty-year-old who makes conscious choices and refuses to sin.

Rabbi Soloveitchik zt”l explained[21] that the greatness of Sarah and her role within the covenantal community may be culled from the words of Rashi: She was one hundred, she was twenty, she was seven: Whereas most people pass from one stage of their lives to the next, leaving the previous stage behind and taking with them nothing more than fond memories, Sarah retained the essence of each stage of her life even after she moved on to the next one.[22] Each one of these ages — one hundred, twenty, seven — has unique qualities. A seven-year-old has innocence; a twenty-year-old has strength; a hundred-year-old has wisdom. The secret of Sarah’s greatness was that throughout her entire life she was one hundred and twenty and seven. Rashi explains the words, “the years of the life of Sarah:” All were equally good. At every point in her life, Sarah remained the same. She was always as innocent as a seven-year-old, with the strength, determination, and idealism of a twenty-year-old, and the wisdom of a one hundred-year-old.

While each of these traits is certainly desirable, their importance to the religious character is even greater:[23] Innocence is a quality necessary for prayer; in order for a person to pray, he or she must feel that God is really listening. The cynicism that so many of us accrue as we move through life eats away at this innocence, and we lose the ability to stand before God and verbalize our innermost thoughts, fears, and aspirations. A child, on the other hand, is not weighed down by cynicism and still possesses the ability to relate directly and honestly to a loving parent. When we pray, we should feel that God is our Father in Heaven and we are His children; Sarah never lost that innocence.

The greatness of a twenty-year-old is physical strength and idealism. A twenty-year-old feels that he or she can change the world, that anything is possible. There are no limits, no rules - only potential. Twenty-year olds feel that they are not limited by the mistakes and failings of the previous generation. They believe they can build something greater. This is how Sarah retained the strength of a twenty-year-old — by always remaining idealistic, never feeling limited.

A one-hundred-year-old possesses wisdom, born of the perspective that only experience can give. Great sages are almost always older people whose skills have not diminished over the years. Quite the opposite: they possess insight and sensitivity that transcends “book knowledge.” Sarah always had this wisdom. Similarly, even at a tender age Rivkah was able to transcend her station and relate to others as a person far beyond her years.

Sarah was always one hundred, and twenty, and seven.[24] Throughout her life she possessed all these skills. This is the greatness of Sarah, the greatness which made her our first matriarch - and the perfect match for Avraham.

[1] See Rabbi Abraham Besdin, Man of Faith in the Modern World — Reflections of the Rov, vol. 2, p. 86.
[2] For an alternative interpretation, see the comments of the Radak ad loc., who understands this phrase as referring to the work of Avraham and Lot.
רד"ק בראשית פרק יב פסוק ה
ואת הנפש אשר עשו בחרן - העבדים והשפחות שקנו בחרן, ויהיה עשו כמו "עשה לי את החיל הזה" (דברים ח') ודעת אונקלוס על אותם האנשים שהחזירו לאמונה טובה היא אמונת אברהם אבינו, כי לוט היה מאמונתו לפיכך נתחבר עמו, והוא גם כן היה קורא לאנשים ומראה להם טעמים שיאמינו בה' ויעבדו אותו לבדו ולא הגלולים לפיכך אמר אשר עשו ולא אשר עשה. ורז"ל (ב"ר ל"ט) דרשו אשר עשו על אברהם ושרי, הוא מגייר את האנשים והיא הנשים, אשר עשו, כמו "אשר עשה את משה ואת אהרן" (שמואל א' י"ב ו') שגדלם ולמדם. ויצאו ללכת וגו' כלם היה לבם נכון ללכת ארצה כנען עם אברהם וכן עשו.
[3] Bereishit 12:6.
בראשית פרק יב, ה
וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן:
[4] It should be noted that Rashi does not suggest this interpretation as ‘pshuto shel mikra’ (the straightforward understanding of the text); rather, he explains, the straightforward reading of the verse refers to slaves, servants, and other members of the household staff.
רש"י בראשית פרק יב
אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום. ופשוטו של מקרא עבדים ושפחות שקנו להם, כמו (שם לא א) עשה את כל הכבוד הזה,ז (במדבר כד יח) וישראל עושה חיל, לשון קונה וכונס:
[5] See Bereishit 18:6.
בראשית פרק יח, ו-ז
וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת: 
[6] The name may Hagar be rooted in the Hebrew word for “the stranger” – or “the convert.”
[7] Bereishit 16:1.
בראשית פרק טז, א
וְשָׂרַי֙ אֵ֣שֶׁת אַבְרָ֔ם לֹ֥א יָלְדָ֖ה ל֑וֹ וְלָ֛הּ שִׁפְחָ֥ה מִצְרִ֖ית וּשְׁמָ֥הּ הָגָֽר:
“Now Sarai, Avram’s wife, bore him no children; and she had an Egyptian maid servant whose name was Hagar.
[8] The Midrash goes on to relate that Avimelech, too, encouraged his daughter to join Avraham and Sarah.
Hagar seems to serve as the “prototype” of a daughter of a later pharaoh, known as Bitya (or Batya, both meaning “daughter of God”) who saved Moshe and joined the Israelites when they were liberated from Egypt; see Divrei Hayamim I 4:18-19, and  Talmud Bavli Megila 13a, Sanhedrin 19b, Shmot Rabbah 1:26 and 1:30. Hagar, who had the potential to be like Bitya and play a vital secondary role in Jewish history, instead demanded the central, starring role.
דברי הימים א פרק ד, יח-יט
 וְאִשְׁתּ֣וֹ הַיְהֻדִיָּ֗ה יָלְדָ֞ה אֶת־יֶ֨רֶד אֲבִ֤י גְדוֹר֙ וְאֶת־חֶ֙בֶר֙ אֲבִ֣י שׂוֹכ֔וֹ וְאֶת־יְקֽוּתִיאֵ֖ל אֲבִ֣י זָנ֑וֹחַ וְאֵ֗לֶּה בְּנֵי֙ בִּתְיָ֣ה בַת־פַּרְעֹ֔ה אֲשֶׁ֥ר לָקַ֖ח מָֽרֶד:
[9] Hagar’s status is unresolved; she is referred to both as the servant of Sarah and as a wife of Avraham (Avram).
[10] According to the Targum (Pseudo) Yonatan (Bereishit 16:5), Hagar was the granddaughter of Nimrod, the man who tried to kill Avraham by throwing him into a fiery furnace. Similarly, the Targum (Pseudo) Yonatan (Bereishit 14:14) reports that Avraham’s servant Eliezer was a son of Nimrod, which may explain his great military prowess.
כתר יונתן בראשית פרשת לך לך פרק טז:ה
ותאמר שרי לאברם כל עלבוני ממך שהייתי בטוחה שתעשה דיני שאני עזבתי ארץ ובית אבא ובאתי עמך לארץ נכריה ועתה בעבור שלא הייתי יולדת שחררתי שפחתי ונתתיה בחיקיך ותרא כי הרתה ויתבזה כבודי בפניה ועתה יתגלה לפני יי עלבוני ויפרוס שלום ביני ובינך ותִתמלא הארץ מִמנו ולא נצטרך לבניה של הגר בת פרעה בן נמרוד שהטילך לכבשן האש.
כתר יונתן בראשית פרשת לך לך פרק יד:יד
וכאשר שמע אברם כי נשבה אחיו חימש את בחוריו שחינך למלחמה מגידולי ביתו ולא רצו ללכת עמו ויבחר מהם את אליעזר בן נִמרוד שהיה דומה בגבורתו ככולם שלש מאות ושמונה עשר וירדוף עד דן.
[11] Rashi, Bereishit 21:12.
רש"י בראשית פרק כא:יב
שמע בקולה - למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות:
[12] Rabbi Soloveitchik once commented that when it came to the question “Who is a Jew,” the matriarchs had greater insight than the patriarchs: Sarah understood that Yitzchak alone should inherit (and not Yishmael), and Rivka understood (prophetically) that Yaakov, and not Esav, would be the one to continue the family legacy. (Additionally, the arrangements between Rachel and Leah, which circumvent Yaakov’s wishes– produce the twelve tribes). Rabbi Soloveitchik  concluded that as a result of the matriarchs’ insight, Judaism is determined by matrilineal descent.
[13] Bereishit Rabbah 60:16, Zohar Bereishit 133a.
בראשית רבה (וילנא) פרשת חיי שרה פרשה ס
טז [כד, סז] ויביאה יצחק האהלה שרה אמו כל ימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה, כיון שמתה פסק אותו ענן, וכיון שבאת רבקה חזר אותו ענן, כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה פסקה אותה הרוחה, וכיון שבאת רבקה חזרה אותה הרוחה, וכל ימים שהיתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה הברכה, כיון שבאת רבקה חזרה, כל ימים שהיתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת וכיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאת רבקה חזר, וכיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו קוצה חלתה בטהרה וקוצה עיסתה בטהרה, מיד ויביאה יצחק האהלה,
“And Yitzchak brought her into his mother Sarah’s tent.” (Bereishit 24:67) You find that as long as Sarah lived, a cloud hung over her tent; when she died, that cloud disappeared, but when Rivkah came, it returned. As long as Sarah lived, her doors were wide open; at her death that liberality ceased; but when Rivkah came, that openhandedness returned. As long as Sarah lived, there was a blessing on her dough, and the lamp used to burn from the evening of the Sabbath until the evening of the following Sabbath; when she died, these ceased, but when Rivkah came, they returned. And so when he saw her following in his mother's footsteps, separating her challah in purity and handling her dough in purity, straightway, “Yitzchak brought her into the tent…”
זוהר כרך א ]בראשית[ פרשת חיי שרה דף קלג עמוד א
ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, אמר רבי יוסי האי קרא קשיא, האהלה, לאהל שרה אמו מבעי ליה מאי האהלה דאתהדרת תמן שכינתא בגין דכל זמנא דשרה קיימא בעלמא שכינתא לא אעדי מינה ושרגא הוה דליקת מע"ש לערב שבת והוה נהיר כל אינון יומי דשבתא בתר דמיתת כבתה ההיא שרגא כיון דאתת רבקה אהדרת שכינתא ושרגא אדליקת, שרה אמו דדמיא לשרה בכל עובדהא, רבי יהודה אמר כמה דדיוקניה דיצחק הוה כדיוקניה דאברהם וכל מאן דחמי ליצחק אמר דא אברהם וודאי אברהם הוליד את יצחק הכי נמי רבקה דיוקנה ממש הות דיוקנא דשרה ובגין כך שרה אמו ודאי, אמר רבי אלעזר בכלא הכי הוא אבל ת"ח רזא איהו דאף על גב דשרה מיתת דיוקנה לא אעדי מן ביתא ולא אתחזי תמן מיומא דמיתת עד דאתת רבקה כיון דעאלת רבקה אתחזיאת דיוקנא דשרה דכתיב ויביאה יצחק האהלה וגו' מיד שרה אמו אתחזיאת תמן ולא הוה חמי לה בר יצחק בלחודוי כד אעיל תמן ועל דא וינחם יצחק אחרי אמו
“And Yitzchak brought her into his mother Sarah’s tent.” R. Yosi remarked: ‘The letter heh at the end of the word ha’ohelah [into the tent] is a reference to the Shekinah, which now returned to the tent. For during the whole of Sarah's life the Shekinah did not depart from it, and a light used to burn there from one Sabbath eve to the other; once lit, it lasted all the days of the week. After her death the light was extinguished, but when Rivkah came the Shekinah returned and the light was rekindled. Thus the verse reads literally: “And he brought her into the tent-Sarah his mother”, the last phrase implying that Rivkah was in all her works a replica of Sarah his mother.’ R. Yehuda said: ‘Just as Yitzchak was the very image of Avraham, so that whoever looked at Yitzchak said, “There is Avraham” and knew at once that “Avraham begat Yitzchak,” so was Rivkah the very image of Sarah. She was thus, so to say, in the phrase of our text, “Sarah his mother.” R. Eleazar said: ‘All this is truly said. But observe a deeper mystery here. For, in fact, although Sarah died, her image did not depart from the house. It was not, however, visible for a time, but as soon as Rivkah came it became visible again, as it is written, “and he brought her into the tent-Sarah his mother,” as if to say, “and forthwith Sarah his mother made her appearance.” No one, however, saw her save Yitzchak, and thus we understand the words, “and Yitzchak was comforted after his mother,” that is, after his mother became visible and was installed in the house again.’ [Zohar 133a]

[14] For additional instances of the cloud “tied” to a particular place, see Midrash Tanchuma (Buber) Parashat Hukat (22), and Targum (Pseudo) Yonatan, Shmot 19:16.
מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת
[כב] [קוראים אל ה' והוא יענם (תהלים צט ו). זה קורא ונענה, וזה קורא ונענה. בעמוד ענן (תהלים צ"ט: ז), הרי שמענו במשה שנדבר עמו בעמוד ענן, שנאמר וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם (שמות לד ה), ובאהרן נדבר עמו בענן, שנאמר וירד ה' בענן ויעמוד פתח האהל (במדבר יב ה), אבל בשמואל לא שמענו, והיכן שמענו מן הדין קרא, ותענינה אותם ותאמרנה יש הנה לפניך (שמואל א' ט:יב), ר' יודן בשם ר' מרי בר יעקב, אמרו להם הנשים, אי אתם רואים ענן קשור למעלה מחצירו, ואין יש אלא ענן, כמה דתימר ויש אשר יהיה הענן (במדבר ט:כ). ושמואל בקוראי שמו, שמענו במשה שנכתבה תורה לשמו, שנאמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג כב), ובשמואל נכתב לו ספר, שנאמר ויכתב בספר וינח לפני ה' (שמואל א' י:כה), אבל באהרן לא שמענו, אלא מלמד שניתנה לו הפרשה הזו, שלא תזוז ממנו ולא מבניו, עד סוף כל הדורות, ואיזו זו זאת חוקת התורה].
כתר יונתן שמות פרשת יתרו פרק יט:טז
ויהי ביום השלישי בשִׁשׁי בחודש בעת הבוקר ויהי קולות של רעמים וברקים וענן כבד קשור על ההר וקול שופר חזק מאוד ויזועזע כל העם אשר במחנה:

[15] Zecharia 9:9.
זכריה פרק ט פסוק ט
גִּילִ֨י מְאֹ֜ד בַּת־צִיּ֗וֹן הָרִ֙יעִי֙ בַּ֣ת יְרוּשָׁלִַ֔ם הִנֵּ֤ה מַלְכֵּךְ֙ יָ֣בוֹא לָ֔ךְ צַדִּ֥יק וְנוֹשָׁ֖ע ה֑וּא עָנִי֙ וְרֹכֵ֣ב עַל־חֲמ֔וֹר וְעַל־עַ֖יִר בֶּן־אֲתֹנֽוֹת:
Rejoice greatly, O daughter of Zion; shout, O daughter of Jerusalem; behold, your King comes to you; he is just, and victorious; humble and riding on an ass, on a colt the foal of an ass.
[16] Zohar Bemidbar 207a
זוהר חלק ג דף רז/א
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִינּוּן דִּימִינָא כְּלִילָן כֻּלְּהוּ בְּחַד, דְּאִקְרֵי חֲמוֹ"ר. וְהַאי הוּא הַהוּא חֲמוֹר, דִּכְתִּיב, (דברים כב) לֹא תַחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹ"ר יַחְדָּיו. וְהַאי הוּא חֲמוֹר, דְּזַמִּין מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְמִשְׁלַט עָלֵיהּ
Those of the right are all merged in one called “donkey,” and that is the donkey of which it is written, “You shall not plow with an ox and a donkey together” [Devarim 22:10]. That is also the donkey which the King Mashiach shall control. (Zohar, Bemidbar 207a)

[17] See comments of the Maharal in Netzach Yisrael chapter 40.
ספר נצח ישראל עמוד קסט - פרק מ
 ועוד מדברי חכמים אשר העמיקו בחכמתם גלו ענין מעלתו של המשיח, א"ר אלכסנדרי ריב"ל רמי כתיב וארו עם ענני שמיא כבר אינש וכתיב עני רוכב על החמור זכו עם עננא שמיא לא זכו עני רוכב על החמור ור"ל כי מה שאנו אומרים שהמשיח אתי על חמרא דבר זה מורה על מעלת המשיח, מפני שהחמור הוא פשוט יותר מכל ב"ח שהוא בריה פשוטה שאין לו דעת וחכמה, וכאשר רוכב הוא על דבר פשוט מורה שהוא נבדל במעלתו לגמרי ואל תשגיח.
[18] The description of the tent of the matriarchs is strikingly similar to the Mishkan and the Beit HaMikdash: The matriarch’s tents, with the miraculous candles, dough and cloud, immediately bring to mind three of the major elements of the Mishkan and Beit HaMikdash: The candelabra with its perpetual flame, the shulchan that held the lechem hapanim, and the clouds of glory that symbolized God’s presence. See Ramban’s comments in his introduction to the book of Shmot, where he states that the end of the exile in Egypt was achieved only when the people returned to the level of the patriarchs (and, presumably, the matriarchs) through the building the Mishkan. In other words, the creation of the Mishkan enabled the Children of Israel to recreate the level of holiness and spirituality of the tent of their matriarch Sarah.
רמב"ן שמות הקדמה
השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל. והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד:
[19] Rashi, Bereishit 23:1.
רש"י בראשית פרק כג פסוק א
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים - לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי:
שני חיי שרה - כלן שוין לטובה:
“The reason the word shana is repeated at every term is to tell you that each term must be explained by itself as a complete number: At the age of one hundred she was as a woman of twenty as regards sin, for just as at the age of twenty, one may regard her as having never sinned, since she had not yet reached the age when she was subject to punishment, so, too, when she was one hundred years old she was without sin. And when she was twenty she was as beautiful as when she was seven. ‘The years of Sarah's’:life  [The word ‘years’ is repeated again, without a number,] to indicate that they were all equally good.”
[20] R. Samson Raphael Hirsch, Bereishit 23:1.
רש"ר הירש בראשית פרק כג:א
ידועים דברי חז"ל לפסוק זה, ששנות החיים מתחלקות בו לשלש קבוצות (עי' בראשית רבה נח, א). אם נקרא אותו כפשוטו, הרי נאמר ששרה חיה לא מאה - ועשרים - ושבע שנים, אלא מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. שלשה מספרים אלה מעמידים לפנינו את מהלך התפתחותם של חיי אדם: גיל הילדות, גיל הנעורים המבוגרים וגיל הזיקנה המושלמת. אין ביטוי טוב יותר לחיים שלמים ברוח ובמוסר מאשר שאותו אדם היה זקן בימי זיקנותו, בוגר בימי בגרותו, ילד בימי ילדותו. יתירה מזו: חז"ל מעירים עוד (שם) שאדם, החי חיי אמת, נוטל מכל תקופת גיל של חייו את התכונה המפארת אותה - אל תקופת חייו המאוחרת יותר. מכאן גם הביטוי "בא בימים" (להלן כד, א): הוא בא בעיצומם של הימים, הוא אינו נטמע ואינו שוקע בריבוי הימים, אלא עובר דרכם. הוא נוטל את ההישגים הרוחניים והמוסריים של הימים שעברו ומעבירם אל הימים שיבואו, ושום דבר מן הימים, שנעשה "שלו" באמת, לא יתן לקחת מידיו.
"שרה לקחה את יופיה של בת השבע לגיל העשרים, ואת נקיותה של בת העשרים מחטא לקחה אתה אלי קבר" מה רחוקה השקפה זו של חז"ל מן ההשקפה השכיחה בינינו כיום, ולאו דוקא לאושרנו! הם מבקשים את היופי לא בבת העשרים, כי אם בבת השבע, את הנקיות מחטא לא בבת השבע, כי אם בגיל הנעורים המבוגרים. רגילים אנחנו לדבר דרך שיגרה על "תמימות של ילד", אך יהיה זה מעציב אם עלינו לקנא בילד בשל תמימותו. תמימות, נקיות מחטא, מניחות את האפשרות של אשמה; נקיות מחטא פירושה שקדמו לה לבטים עם החושניות והתאוות, והיא התגברה עליהן. אולם רק הבת הבוגרת ונעשית אשה, ורק הבן הבוגר ונעשה גבר רק הם מסוגלים להגיע אל מדרגת הנקיות מחטא.
כל השנים האלה גם יחד קרויות חיי שרה, היא חיה בכולן, וכל מאה ועשרים ושבע שנות חייה היו חיים, חיי חיוניות ושמחה, חיים טובים ובעלי משמעות, ולא היה בהם אף רגע, שמוטב היה לה שלא לחיות אותו. ואף - על - פי - כן - כך סיומו של סיפור זה - לא היו "חיי שרה" אלא "שני חיי שרה", שנים מתוך חיי שרה, לא היו אלא פרק - זמן, קטע מתוך חייה. שכן אין שיעור החיים נמדד במידת הזמן, הניתנת לנו בעולם הזה: "צדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים" (עי' ברכות יח ע"א), "ילכו מחיל אל חיל" (תהלים פד, ח) - לקראת התפתחות הולכת ונמשכת לעדי עד. ואמרו חז"ל בחכמתם: "יודע ה' ימי תמימם" (תהלים לז, יח) - החיים בתמימות ובשלמות עם ה', "כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים", אין בהן אף רגע, אף יום, שלא נכתב בספר הזכרון אשר לפני ה'; אין אף יום אחד במאה - עשרים - ושבע שנות חיים כאלה בעולם הזה שאין בו חשיבות; אולם "ונחלתם לעולם תהיה": נחלת אמת טמונה "ביום שכולו ארוך", שכן נאמר "שני חיי שרה" (עי' בראשית רבה נח, א).
[21] See Rabbi Abraham Besdin, Man of Faith in the Modern World — Reflections of the Rov, vol. 2, p. 83ff.
[22] This is based on the phrase in Rashi Commentary to Bereishit 23:1 “…they were all equally good”
[23] These ideas are presented, albeit in a somewhat truncated form, by Rabbi Abraham Besdin, in Man of Faith in the Modern World — Reflections of the Rov, vol. 2; I was fortunate enough to hear Rabbi Soloveitchik explain these ideas in a lecture in which he more fully developed them.
[24] The Talmud (Bava Kamma 97b) speaks of a “coin of Avraham the patriarch:”
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צז עמוד ב
וְאֵיזֶהוּ מַטְבֵּעַ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ? זָקֵן וּזְקֵינָה מִצַּד אֶחָד, וּבָחוּר וּבְתוּלָה מִצַּד אַָחֵר:
“And what is the coin of Avraham our Patriarch? An elderly man and woman on one side, and a young man and woman on the other side.”  Rashi understands that the two sides of the coin represent the two first couples, Avraham and Sarah, and Yitzchak and Rivka. This would be consistent with the comments with which we began: Avraham and Sarah were a team, a partnership that would be replaced by the new, younger team of Yitzchak and Rivkah. The Maharsha, however, understands that the two sides of the coin represent Avraham and Sarah as young and old, reflecting the miracle they experienced of regaining their youth (and parenting a child at an advanced age). We may posit that this is consistent with the view of Rashi (as interpreted by Rabbi Soloveitchik): Sarah (and Avraham) were always young and vibrant, yet always elderly and wise.
רש"י מסכת בבא קמא דף צז עמוד ב
בחור ובתולה - יצחק ורבקה.  זקן וזקינה - אברהם ושרה.
מהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא קמא דף צז עמוד ב
מטבע של אברהם זקן וזקינה מצד א' בחור ובתולה מצד ב' עיין פרש"י ויותר נראה לפרש כולם ע"ש הנס שאחר שנעשו זקנים כמ"ש ואדוני זקן ואני זקנתי חזרו לימי נעורים דהיינו שנעשו הם בחור ובתולה כמ"ש אחרי בלותי היתה לי עדנה וק"ל: