Twitter

Friday, September 25, 2020

Parashat Ha’azinu – And Yom Kippur Audio and Essays

 Parashat Ha’azinu – And Yom Kippur Audio and Essays

 

The Story of Rabbi Elazar ben Dordiya

YouTube

 

The Ten Days of Holiness

Audio

YouTube

 

Yom Kippur Transcendent Purity

YouTube

 

Ten Days of Teshuva Cosmic Reconciliation

YouTube

 

Parashat Ha’azinu
As God is my Witness

 

Parashat Ha’azinu/ Yom Kippur 

Essays

By Heaven

 

Imagine

 

(Don’t) Look Back

 

Listen and Hear: Heaven and Earth

 

The Straight and Just Path

 

The Song of Moses

 

 

audio

As God is my Witness

 

Divine Testimony

 

Yom Kippur

Teshuva:

Audio:


Teshuva and Recidivism

 

Healing the Holy

 


Partial Teshuva

 

Tying the Knot

 

Men in Black - License to Sin?

 

Shuvu Banim

 

Going to Azazel

 

Teshuva the connection between the Individual and the collective

 

The Disappearance of Truth

 

The Ten Days of Teshuva

 

Yom Kippur and Transcendence

 

Yom Kippur - Transcendent Purity

 

Morphing into Yom Kippur

 

Anatomy of a Sin

 

The Struggle of Yaakov and Esav; Yom Kippur and Sukkot

 

 

The Teshuva of Resh Lakish version 1  -2010

 

The Teshuva of Resh Lakish -version 2  -2013-

 

Yom Kippur and Affliction

 

Book review of "When God is Near" by Rav Amital

 

Lectures in Hebrew: שיעורים בעברית

 

כל נדרי - תפילה עם 9 נשמות (Kol Nidrie – a prayer with nine lives- Hebrew)

 

חולה ביום הכיפורים -  שיטת ר' חיים

 

מְעֻוָּת לֹא־יוּכַל לִתְקֹן

 

תשובה=חרטה

 

התשובה של ריש לקיש


האם להודיע לבעל שאשתו אסורה?

 

Sources for Shabbat Shuva Drasha – 

"Radical (Antinomian) Lessons From Yonah"

 

 

 

Yom Kippur Transcendent Purity

Ten Days of Holiness

Thursday, September 24, 2020

Sources Parashat HaAzinu - As God Is my Witness

 פרשת האזינו  

Parashat HaAzinu

As God Is my Witness

 

Rabbi Ari Kahn                                                                   ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    דברים פרק לב, א

הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי:

Give ear, oh heavens and I will speak, and hear, oh earth, the words of my mouth. (D’varim 32:1)

2.    דברים פרק לא, כה-ל

(כה) וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם נֹ֥שְׂאֵ֛י אֲר֥וֹן בְּרִית־ה֖' לֵאמֹֽר: (כו) לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית־ה֖' אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה־שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד: (כז) כִּ֣י אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ אֶֽת־מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת־עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶנִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם־ה֔' וְאַ֖ף כִּי־אַחֲרֵ֥י מוֹתִֽי: (כח) הַקְהִ֧ילוּ אֵלַ֛י אֶת־כָּל־זִקְנֵ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְשֹׁטְרֵיכֶ֑ם וַאֲדַבְּרָ֣ה בְאָזְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ: (כט) כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי־הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָֽרָעָה֙ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּֽי־תַעֲשׂ֤וּ אֶת־הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י ה֔' לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם: (ל) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם: פ

Gather to me all the elders of your tribes, and your officers, that I may speak these words in their ears, and call heaven and earth to witness against them. (D’varim 31:28)

3.    דברים פרק ל פסוק יט

הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֘ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָרֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ:

I call heaven and earth to witness on this day against you, that I have set before you life and death, blessing and curse; therefore choose life, that both you and your descendants may live. (D’varim 30:19)

4.    רש"י דברים פרשת וילך פרק לא פסוק כח

ואעידה בם את השמים ואת הארץ - וְאִם תֹּאמַר הֲרֵי כְּבָר הֵעִיד לְמַעְלָה "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם וְגוֹ'"? הָתָם לְיִשְׂרָאֵל אָמַר, אֲבָל לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ לֹא אָמַר, וְעַכְשָׁו בָּא לוֹמַר "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וְגוֹ'" (דברים ל"ב):

I WILL CALL THE HEAVEN AND THE EARTH AS WITNESSES AGAINST THEM — But if you ask, “Behold he has already above (Deuteronomy 30:19) called heaven and earth as witnesses: “I call [the heaven and the earth] as witnesses this day against you etc.”?! Then I reply: There he said this to the Israelites (he told them that He would do this), but now he intends to say (Deuteronomy 32:1) “Give ear, O ye heavens, [and I will speak; and hear earth] etc.”, thus calling them as witnesses.

5.    חזקוני דברים פרשת וילך פרק לא פסוק כח

(כח) ואעידה בם את השמים ואת הארץ זהו מעשה ממש ולעיל שאמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אינו רק ספור דברים.

6.    רבינו בחיי דברים פרשת וילך פרק לא פסוק כח

ואעידה בם את השמים ואת הארץ. יאמר זה על פסוק: האזינו השמים ותשמע הארץ, שהוא עתיד להזכיר מיד, ועתה העיד עליהם בסוף דבריו את השמים ואת הארץ כמי שמחתים העדים בסוף השטר על הדברים והתנאים שהתנו בינו ובין חברו, וכן אמר למעלה: העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, כי הכל ענין אחד וכל הפרשיות כלן ביום אחד נאמרו. והנה משפט ספר תורה להיות "ואעידה" בראש הדף כי הוא תשלום הסימן בי"ה שמ"ו, וכבר הזכרתי טעם הדבר בסדר בשלח: (שמות יד, כח) במלת "הבאים", והוא"ו הזאת רמז לוא"ו שבשם הגדול, והוא השמים שהזכיר שהוא מכלל העדים, והבן זה.

7.    רש"י דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק א

(א) האזינו השמים - שֶׁאֲנִי מַתְרֶה בָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל וְתִהְיוּ עֵדִים בַּדָּבָר, שֶׁכָּךְ אָמַרְתִּי לָהֶם שֶׁאַתֶּם תִּהְיוּ עֵדִים, וְכֵן ותשמע הארץ. וְלָמָּה הֵעִיד בָּהֶם שָׁמַיִם וָאָרֶץ? אָמַר מֹשֶׁה: אֲנִי בָּשָׂר וָדָם, לְמָחָר אֲנִי מֵת, אִם יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל לֹא קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ הַבְּרִית, מִי בָא וּמַכְחִישָׁם? לְפִיכָךְ הֵעִיד בָּהֶם שָׁמַיִם וָאָרֶץ — עֵדִים שֶׁהֵן קַיָּמִים לְעוֹלָם. וְעוֹד, שֶׁאִם יִזְכּוּ יָבֹאוּ הָעֵדִים וְיִתְּנוּ שְׂכָרָם, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם, וְאִם יִתְחַיְּבוּ תִּהְיֶה בָהֶם יַד הָעֵדִים תְּחִלָּה — "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ" (דברים י"ז), וְאַחַר כָּךְ "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה" (שם י"א) עַל יְדֵי הָאֻמּוֹת:

HEAR YE HEAVENS that I warn Israel, and be ye witnesses to this matter; for so I have told them that ye will be witnesses (cf. Rashi on Deuteronomy 31:28). Similar is the meaning of ותשמע הארץ (i.e. the verb has the force of an imperative: AND LET THE EARTH HEAR). And why did He call heaven and earth as witnesses against them? Moses thought: “I am a being of flesh and blood (mortal); tomorrow I shall be dead. If the Israelites will once say, ‘We have never accepted the covenant’, who can come and refute them?” Therefore he called heaven and earth as witnesses against them — witnesses that endure forever (Sifrei Devarim 306:15). And a further reason was that if they should act worthily, the witnesses might come and give them their reward: the vine might yield its fruit, the ground give its increase, the heaven bestow its dew; while if they should act sinfully, the hand of the witnesses might first be against them (Rashi uses a phrase similar to that used of human witnesses; cf. e.g. Deuteronomy 13:10): “and He will restrain the heaven, that there be no rain, and the earth will not give its increase; and you shall perish quickly” (Deuteronomy 11:17) — through the attacks of other nations (Tanchuma 5:10:1).

8.    רמב"ן דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק א

ועל דרך האמת, הם השמים והארץ הראשונים הנזכרים בבראשית, כי הם יבואו בברית עם ישראל, על כן אמר שיאזינו השמים וישמעו התנאים ואיך יעשה בהם:

9.    אבן עזרא דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק א

וכבר הודעתיך, שהגאון אומר, טעם השמים - המלאכים. וטעם הארץ - אנשי הארץ. או עדות הגשם היורד מן השמים, והארץ תתן יבולה. והנכון בעיני, כי העיקר בעבור היותם עומדים לעולם,

10.  נחלת יעקב דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק א R. Yaakov Lorberbaum 1770-1832 

האזינו השמים ואדברה ותשמע וגו'. רש"י פי' שתהיו עדים בדבר, והוא תמוה, שהקב"ה הוא העד הוא הבע"ד. לכן נראה דכוונתו, כי בעל חובות הלבבות כתב (בשער הבחינה פ"ד) שמדרגת הטבע מהתורה כמדרגת העבד מאדוניו, וזהו שאמר כאן בשם ה': "האזינו השמים ואדברה", כלומר שהכריח השמים והכוכבים שיתנהגו על פי התורה והמצוה, והטביע כך בטבעם שיתנהגו עפ"י מעשה בני אדם.

11.ספר האמונות והדעות מאמר ה

אמר (משלי י"ו ו') בתפלה וצדקה בחסד ואמת יכופר עון וביראת י"י סור מרע. ובהשיב בני אדם למוטב (תהלים נ"א ט"ו) אלמדה פושעים דרכיך וגו'. ואבאר עוד כי האדם כאשר יסכים בעת תשובתו בלב שלם שלא ישנה, תהיה תשובתו מקובלת. ואם תשיאהו התאוה אחר כן לשנות, אין תשובתו נפסדת, אך ימחלו לו העונות שהיו קודם התשובה, ויכתב עליו מה שיהיה לאחריה. וכן אם ינהג המנהג הזה פעמים רבות, שישוב ואחר כן ישנה לחטא, אין כותבין עליו כי אם מה שאחר. התשובה, כשתהיה בכל פעם דעתו שלמה ולבו טוב שלא ישנה. וזה אשר אתה מוצא הכתוב אומר (עמוס ב' ו') על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, איננו בקבול התשובה, אבל הוא בדחות הענש מהם אחר השליחו, כאלו היה שולח אל עם שישובו, ואם לא ישובו, אביא עליהם החרב והרעב, ואם ישובו אחר השליחות הראשונה או השנית או השלישית, לא יביא עליהם מה שאמר להביא, ואם לא, יגזור עליהם מה שאמר להביא, ואם יגזור עליהם מה שאמר, אפילו אם ישובו אחר כן לא יועיל להם תשובתם ברביעית, לדחות מהם הענש ההוא בעולם הזה, אבל היא מועיל' להם להנצל בעולם הבא. 

12.ספר החינוך מצוה שיא

שיא. שֶׁלֹּא לַעֲשֹוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן בְּתִשְׁרֵי:

וּמִשָּׁרְשֵׁי מִצְוַת הַמּוֹעֵד הַזֶּה, שֶׁהָיָה מֵחַסְדֵי הָאֵל עַל בְּרוּאָיו לִפְקֹד אוֹתָם וְלִרְאוֹת מַעֲשֵֹיהֶם יוֹם אֶחָד בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַבּוּ הָעֲוֹנוֹת כָּל כָּךְ וְיִהְיֶה מָקוֹם לְכַפָּרָה, וְהוּא רַב חֶסֶד מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד, וְכֵיוָן שֶׁהֵם מוּעָטִים מַעֲבִיר עֲלֵיהֶן. וְאִם אוּלַי יֵשׁ בָּהֶם עֲוֹנוֹת שֶׁצְּרִיכִין מֵרוּק נִפְרָע מֵהֶן מְעַט מְעָט. וּכְעֵין מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ע"ז ד, א) אוֹהֲבוֹ נִפְרָע מִּמֶּנּוּ מְעַט מְעָט. וְאִם לֹא יִפְקְדֵם עַד זְמַן רַב יִתְרַבּוּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁיִּתְחַיֵּב הָעוֹלָם כִּמְעָט כְּלָיָה חָלִילָה:

13.רמב"ם הִלְכּוֹת תְּשׁוּבָה

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת, וְהִיא שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֶא מֵחֶטְאוֹ לִפְנֵי ה', וְיִתְוַדֶּה

14.רמב"ם הִלְכּוֹת תְּשׁוּבָה פֵּרֶק ב

א  אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה? זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, וּפֵרֵשׁ וְלֹא עָשָׂה, מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה, לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה, וּלְאַחַר זְמַן נִתְיַחֵד עִמָּהּ, וְהוּא עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ בָּהּ, וּבְכֹחַ גּוּפוֹ, וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ, וּפֵרֵשׁ וְלֹא עָבַר - זֶה הוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר: ״וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ״ (קהלת יב,א(

וְאִם לֹא שָׁב אֶלָּא בִּימֵי זִקְנוּתוֹ וּבְעֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה - אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּשׁוּבָה מְעֻלָּה, מוֹעֶלֶת הִיא לוֹ, וּבַעַל תְּשׁוּבָה הוּא. אֲפִלּוּ עָבַר כָּל יָמָיו, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּיוֹם מִיתָתוֹ, וּמֵת בִּתְשׁוּבָתוֹ - כָּל עֲווֹנוֹתָיו נִמְחָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ״ (שם יב,ב), שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה; מִכְּלַל שֶׁאִם זָכַר בּוֹרְאוֹ וְשָׁב קֹדֶם שֶׁיָּמוּת - נִסְלַח לוֹ.

ב וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה? הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ, וִיסִירֶנּוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ, וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו" (ישעיה נה,ז).

וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ" (ירמיה לא,יח). וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (הושע יד,ד). וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו, וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ.

ג  כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזֹב - הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח,יג). וְצָרִיךְ לִפְרֹט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב,לא).

(1) What is complete repentance? He who once more had in it in his power to repeat a violation, but separated himself therefrom, and did not do it because of repentance, not out of fear or lack of strength. For example? One who knew a woman sinfully, and after a process of time he met her again privately, and he still loving her as theretofore, and he being in a state of potency, and the meeting is in the same land where the sin was first committed, if he parted without sinning, he has attained complete repentance. Of such Solomon said: "Remember then thy Creator in the days of thy youth" (Ecc. 12.1). Even if he made no reparation save in his old age, at a time when it was already impossible for him to repeat his misdeeds, although it is not the best repentance, it still is of help to him and he is considered a penitent. Moreover, though he continued a life of sin but did repent on his dying day, and did die a penitent, all of his sins are forgiven, even as it is said: "While the sun, or the light, or the moon, or the stars, be not darkened, nor the clouds return after the rain" (Ibid. 12.2), yea, that is the day of death. Deduct herefrom that if he remembered his Creator and did repent ere he died, he was forgiven.1

(2) What is repentance? The sinner shall cease sinning, and remove sin from his thoughts, and wholeheartedly conclude not to revert back to it, even as it is said: "Let the wicked forsake his way" (Is. 55.7); so, too, shall he be remorseful on what was past, even as it is said: "Surely after that I was turned, I repented" (Jer. 31. 19)In addition thereto he should take to witness Him Who knoweth all secrets that forever he will not turn to repeat that sin again, according to what it is said: "Say unto Him.… neither will we call any more the work of our hands our gods" (Hos. 14.3–4). It is, moreover, essential that his confession shall be by spoken words of his lips, and all that which he concluded in his heart shall be formed in speech.2

(3) He who confesses by speech but has not his heart's consent to abandon his erstwhile conduct, behold him, he is like one taking an immersion of purification and in his grasp is an impure creeping thing, when he knows the immersion to be of no value till he cast away the impure creeping thing. Even so it is advised to do, saying: "But whoso confesseth and forsaketh them shall shall obtain mercy" (Pro. 28. 13). In confessing to God, it is obligatory to name the sin, even as it is said: "Oh, this people have sinned a great sin, and have made them a god of gold" (Ex. 32.31).3

15.בית יצחק - דרוש לערב יום הכיפורים ר' יצחק ב"ר ניסן רייטבארד ווילנא

ושמעתי מהרב הג' הדרשן וכו' מו"ה ר' אשר נ"י מו"צ בשניפשאק שאמר, איתא ביומא (פ"ו ע"ב) תנו רבנן עבירות שהתודה עליהן יום הכיפורים זה, לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר, ואם שנה בהן צריך להתוודות יום הכיפורים אחר וקשה מה צריך הגמרא לומר, ואם שנה בהן צריך להתודות יום הכיפורים אחר, וכי תעלה על דעתך לומר, דהתשובה תועיל על להבא, הלא תשובה אינו מועיל רק על העבר, על מה שחטא כבר, ולא על להבא, שיוכל לחטוא עוד, אתמהה:

אך כוונת הגמרא הוא כן אמר הרב הנ"ל, דאיתא ברמב"ם הלכות תשובה (פרק ב, הלכה ב'), וז"ל מה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', עד ויעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לזה החטא לעולם ע"כ ע"ש, וזהו כוונת הגמרא, ואם שנה בהן הרי אגלאי מלתא למפרע, דתשובתו לא היתה תשובה מעליא, לזאת צריך להתודות שנית ביום הכיפורים אחר על אותו החטא עצמו, אחרי דעוד לא עשה תשובה גמורה על זה ביום הכיפורים העבר ואין צריך לומר דיעשה תשובה על חטא החדש שעשה (א"ה שמעתי דבר זה מהרב ר' אשר הנ"ל אך אחר כך מצאתי זאת בספר דעת קדושים להרב הגאון הגדול וכו' מו"ה ר' רפאל הכהן זללה"ה אשר היה אב"ד דק"ק המבורג):

ולפי זה אמר הרב הנ"ל, יוכל היות, דאדם שחי שבעים שנה או שמונים שנה ויותר, ובכל יום הכיפורים עשה תשובה, ובכל זאת הוא נשאר בלא תשובה, אחרי ששנה באולתו אחר יום הכיפורים, לזאת אנו צריכין לפשפש במעשינו, אולי ח"ו גם אנחנו ממין האנשים האלו, ונשוב לה' באמת ובלב שלם לחיותנו כהיום הזה, ואף אם עברו עלינו כמה יום הכיפורים בעובר ושב, בכל זאת לא ניאש, ובכל מאמצי כחנו נתחזק לשוב אל ה', וה' יעזרנו דהבא לטהר מסייעין אותו, 

16.לחם משנה הלכות תשובה פרק ב הלכה ב

[ב] ומה היא התשובה שיעזוב החוטא וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'. וא"ת איך הקדוש ברוך הוא יעיד עליו כך וכי לא נשארה הבחירה בידו והרי אמרו הן בקדושיו לא יאמין. ויש לומר דפירושו כך שבשעה שהוא עושה תשובה צריך שיקבל עליו לעד להשי"ת שלא ישוב לזה החטא לעולם והוא על דרך ואעידה לי את השמים ואת הארץ שמקבל עליו לעדים לשמים ולארץ והראיה שהביא היא כך כיון שהכתוב אמר כל תשא עון וקח טוב הרי כיון שאנו אומרים לו שלא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו הרי אנו מקבלים אותו לעד על ככה:

17.עבודת המלך הלכות תשובה פרק ב הלכה ב

וכבר ראיתי להרב אור ישראל ז"ל בקונטרס כוכבי אור שעמד על סדר דברי רבנו שמנה עזיבת החטא וקבלה על להבא ואח"כ כתב וכן יתנחם על שעבר שהוא החרטה ואח"כ כתב ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שזה שייך לגדר הקבלה להבאואין סדר למשנה זו שהרי צריך היה לכתוב ויעיד עליו יודע תעלומות אחר ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, וכתב הרב ז"ל בזה דברים של טעם, כי באמת רגש החרטה הוא חלש אצל בני האדם על רוע מעשיהם באשר חסרה להם ההכרה מגדל הרעה שעשו, ומה גם אחרי ששנו בחטא ונעשה להם כהיתר, בודאי שרגש החרטה על המעשה יקהה מאד וכל עוד שלא יעזוב האדם לגמרי את חטאיו ויתרגל להטיב הרבה, לא יבא בלבבו רגש החרטה הראוי למעשיו והרי הדבר ברור כי הקבלה להבא יש לה יחס ישר עם החרטה שכל מה שהחרטה תהיה יותר מוצקה תהיה הקבלה תקיפה ביותר, והחרטה לא תוכל להיות כל זמן שלא יתרגל הרבה בעשית הטובה, וא"כ כיון דהצריך רבנו שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא זה לעולם, ועדות כזאת בלתי אפשרית אם לא שתהיה כבר אצלו החרטה באופן הראוי לכן כתב רבנו קודם וכן יתנחם ר"ל דבעינן שהחרטה תהיה קודם שיעיד עליו יודע תעלומות דבלא החרטה עדות זו בלתי אפשרית.

18.ספר אור ישראל - כוכבי אור אות ז

 הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תשובה כתב וזה לשונו. ומה היא התשובה. הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו. ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד. שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו'. וכן יתנחם על שעבר. שנאמר כי אחרי שובי נחמתי. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר כו' עכ"ל ע"ש. ולפי מושכל ראשון אין סדר דבריו מדוקדקין. שהרי הוא חושב בכאן שני עקרי התשובה. והם הקבלה על להבא. וכן החרטה על העברוהנה מה שכתב ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. זהו שייך ליסוד הקבלה כמובןולפ"ז למה הכניס החרטה באמצע. בין מש"כ ויגמור בלבו כו'. לבין מש"כ ויעיד עליו יודע תעלומות כו'. ולפי הענין היה לו לכתוב. ומה היא התשובה כו'. ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. וכן יתנחם על שעבר כו':

 הנה שני יסודי עקרי התשובה. והם הקבלה על להבא והחרטה על העבר. לפי השקפה ראשונה הדעת נותן. כי רוח אחד להם ויתאימו יחד בד בבד. כי מי שמקבל עליו לעזוב דרכו הרע על להבא. בטח הוא מתחרט על העבר. וכן להיפך כמובן. וע"כ ראוי להיות כי כפי ערך תוקף ההסכמה והקבלה בלב על להבא. לבל יוסיף לעשות עוד הרע בעיני ה'. כן יהיה עזוז ואומץ החרטה על העבר. על מה שחטא נגד ה' ית"ש. וביותר הדעת נותן כי יש יתרון לחרטה על הקבלה. כי יהיה נקל יותר להתחרט על העבר על מה שחטא. מלקבל עליו על להבא שלא יוסיף לחטוא עודכי הקבלה על העתיד תגבל עם מלחמה חזקה נגד היצר. לא כן החטאים שכבר חלפו ואינםוכבר פסק מהם כח התאוהבקל יניעהו לבבו להתחרט עליהם. הוא מה שאמרו חז"ל רשעים מלאים חרטות. כי לאחר עשותם המזימתה. יתנחמו על מעשיהם. ובכן הדעת נותן כי מי   שמקבל עליו להטיב את פעלו לעתיד. בודאי עוד יותר הוא מתחרט על העבר:

 ולתמהון לבב. הנה הנסיון יורנו ההיפך. כי החרטה על העבר כבד הרבה יותר לפני האדם. מהקבלה על להבא. וכמה יראי אלקים מבקשי רצון ה' ית"ש. אשר בימים הנוראים יתנו אל לבם. להטיב את מעשיהם. ומקבלים על עצמם להנזר מכמה עבירות אשר נכשלים בהם. וכן להיות זריזים בקיום המצות אשר נרפים מהם נרפיםובכ"ז יודעים בנפשם כי לא ירגישו בערך זה חרטה על העבר. או כי לא ירגישו חרטה כלל. כי החרטה בהכרח תפעול על החושים. וכמו שהוא בתהלוכות דרכי התבל. כי מי שהוא מתחרט על איזה דבר שעשה בבלי דעת. וסבב לו בעצמו רעה רבה. הנה אחרי נחם על מעשיהו. תהיה החרטה ניכרת בו בפניו וכל תנועותיו. כי לא יוכל להסיח מלבו דאגתו ועצבונו. ויהיה כאיש נדהם. גם בשכבו על משכבו לא יוכל לישן. ככה עוד ביותר ראוי להיות החרטה על עון. והנה האדם יודע בנפשו. כי לא ירגיש דאגה ויגון בלבבו על החטאים שעברו ולא ידריכוהו מנוחה. אף כי יקבל עליו על להבא לשמור ולעשות:

אכן החרטה הגמורה לא תבא להאדם בנקל. כי אם אחרי יעזוב את דרכו. ברבות הימים ויחלופו עתים. שיהיה בזהירות נוראה מאוד. שלא יבא לידי החטאים שכבר נלכד בהם. ויעמול הרבה ביראה חכמה ומוסר. יראת העונש ויראת הרוממות. וכן שארי חשבונות מחשבון הנפש. להשיב אליו שבות חומר העון. הנה לאט לאט תפשוט את צורת ההיתר מעליה. וכאשר חומר העון תשיב אל קדמת נעוריה. שתהיה אליו על משקל פעם ראשונה כמי שלא חטא מעולם. אז תחל לפעם בקרבו רוח החרטה בכל תוקף ועוז. על אשר נואל ואשר חטא. וככל אשר יוסיף דעת. להבין ולהשכיל גודל האשמה של חטא ועון. וכמה רבה הרעה להמרות רצון ממה"מ הקב"ה. כן יוסיף מכאוב של החרטה והדאגה:

 ומעתה יתבאר דברי הרמב"ם הנ"ל. כי הנה מש"כ ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. לכאורה יפלא מאוד. כי הנה משמעות דבריו הוא. כי אם ישוב בשום פעם לזה החטא אין זה תשובה. וזה תימה כי לפי המקובל הנה מי שעושה תשובה גמורה. כל עונותיו נמחלין לו. ואם אח"כ ישוב לחטוא הוא כמי שחוטא מחדש. והראשונות שכבר נמחלו לו לא תזכרנה עוד. וא"כ מה שהקב"ה יודע עתידות שישוב בשום פעם לזה החטא לא ירע ולא ישחית בקדש את התשובה הגמורה:

ועם זה יובן דברי הרמב"ם ז"ל. כי מש"כ ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. הכונה הוא רק עפ"י ידיעה שכלית. והיינו שיהיה תוקף התשובה כ"כ מה שיגמור בלבו שלא יחטא. עד כי יעיד עליו יודע תעלומות הבוחן לבבות. כי לפי ערך התשובה עפ"י דרכי השכל לא ישוב לזה החטא לעולם. ואם התשובה גמורה כ"כ עד שיעיד עליו היודע תעלומות כנ"ל. אף אם הקב"ה יודע בידיעה החלטית מה שעתיד להיות. כי סוף סוף ישוב להיות חוטא. בכ"ז לא ירע בקדש. ולא ישחית את תשובתו הקדומה:

 ומעתה גם סדר דברי הרמב"ם מדוקדקין. כי הנה הידיעה במהות תוקף התשובה. לדון עפ"י דרכי השכל. אם מה שגומר בלבו שלא יחטא עוד יהיה דבר המתקיים או לא. הנה מהקבלה לבד אין לשפוט מאומה. כי בקל יתעורר האדם להטיב את דרכו. ולזאת אף אם יקבל עליו בלב תמים ונפש חפיצה להנזר מכל חטא ועון. בכ"ז כל זמן שלא ירגיש בלבבו חרטה גמורה על העבר. לאות הוא כי עוד אינו מכיר ערך אשמת החטא כמה היא רבה. ועוד היא דומה בעיניו כהיתר. ובכן יוכל להיות כי הקבלה לא יהיה דבר המתקיים. כי מהר יהיה נפתה ליצרו. וישוב על קיאו. יען כי עצם העון הוא קל בעיניו. ואינו נרתע ונפחד מעבירה:

19.רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת נדרים דף ח עמוד ב

כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' תשובה (הל"ב) ז"ל ומה היא התשובה  שגמר בלבו עכ"ל. ובלחם משנה שם העיר  ועולה השאלה לשם איזו תכלית צריך השב לקחת לו את הקדוש ברוך הוא לעד כשמקבל על עצמו שלא ישוב לזה החטא לעולםלמה לא תספיק קבלה בעלמא בינו לבין עצמו. והנה הגמ' ביומא (לז א) לומדת מגזה"כ שחייב הכ"ג ביוה"כ להזכיר את השם בוידויו כדי לקיים מצות כפרת דברים כדין. וכנראה שלרמב"ם הוא המקור לכל וודוי תשובה שחייבין להזכיר בו את השם. וכן קבע בפ"א מהל' תשובה (הל"א) ז"ל כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך וכו'. אמנם לדעתו הזכרת השם אינה דיבור בעלמא אלא שהשב ממנה את הקדוש ברוך הוא להיות לו לעד בשעת התשובהובהתאם לכך כתב בראש הל' תשובה וז"ל מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה עכ"ל, ואף שם בהל"א כתב וז"ל כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא עכ"ל, הקדוש ברוך הוא כביכול הוא העד בדבר כי שב לפניו באמת. ולכאורה כל הענין תמוהאך עלינו להתבונן למה זקוקה תשובת החוטא לשבועה. ונראה להסביר את הענין ע"פ היסוד הידוע שלכל איש ואיש מבני ישראל יש שתי קדושות: קדושת אבות הבאה לו מורשה מדור דור, וקדושה משלו. וכן פירש רש"י את הפסוק (דברים י"ד, ב) "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה", וז"ל רש"י שם כי עם קדוש אתה - קדושת עצמך מאבותיך - ועוד ובך בחר ה' עכ"ל, כלומר שתי קדושות הן: אחת קדושת עצמך מאבותיך שהגיעה לך בירושה; ושנית, ובך בחר ה', ר"ל לכל בן ישראל יש לו קדושה משלו.

שתי הקדושות הללו הושרשו בשתי כריתות הברית שבין הי"ת ועמו ישראל. כריתת הברית בחורב בשעת מתן תורה (פרשת יתרו ומשפטים) היא ברית אבות שע"י נתקדש הדור ההוא ואותה הקדושה עוברת בירושה מדור לדור. ואילו הברית הכתובה בפרשת נצבים לא נכרתה עם אותו הדור בלבד אלא אף עם כל דור ודור עצמן ועם כל איש ואיש מישראל בעצמו עד סוף כל הדורות ככתוב (דברים כ"ט, י"ג - י"ד) "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום".

מקור קדושת ישראל הוא בכריתת הברית, ועקב החטא וחילול הברית נפגמה הקדושה שניתנה לו מחמת הברית. אמנם בנוגע לקדושת האבות הנעוצה בברית המסורה לכלל ישראל מכח האבות אין כח ליחיד לפוגמה ולבטלה. אולם הקדושה האישית בה נתקדש היהודי מכח הברית עם כל יחיד ויחיד מותנה בניהוג של היחיד. כאשר הוא חוטא הרי פוגם הוא באותה הקדושה התלויה בברית זו, וכיחיד הוא מנתק את עצמו מהברית הזו וחלק זה של קדושת ישראל שלו מתחלל.

בהתאם לכך מזקיק הרמב"ם את בעל התשובה לכרות ברית חדשה עם הקדוש ברוך הוא על המצוות באמצעות התחייבות הגברא בשבועה - התחייבות שיש בה מעין כריתת ברית. ככה מקדשת התשובה את השב בקידוש מיוחד ובקדושה עצמית חדשה. בכך מוסבר הצורך לשוב לפני האל ברוך הוא דוקא כי הקדוש ברוך הוא הוא שמקדשוכריתת ברית עם בורא העולם טעונה מעמד שני בעלי הברית - האדם עם הקדוש ברוך הוא. אין שלוחים בכריתת ברית; גם האדם וגם בורא העולם חייבים להיותם נוכחים. וכריתת ברית אף מחייבת התחייבות שלמה - התחייבות בשבועה.

לאור זה מובנת הברייתא בסוף מגילה (לא ב): עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות וכו' ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. ושאל רבינו נסים גאון, לפי"ז היינו צריכים לקרוא בפרשת כי תבוא ולמה אנו קוראים דוקא בפרשת נצבים, קושי זה מתיישב בכך שכריתת הברית ב"כי תבוא" אינה נוגעת לתשובה בעשרת ימי התשובה שכן הברית ב"כי תבוא" היא המשך ברית סיני עם כלל ישראל והיא ברית אבות שהחוטא לעולם לא יאבד. חטאיו של החוטא פגמו בברית היחיד שבפרשת נצבים ולנוכח חידושה שואף האדם בעשרת ימי התשובה שבין ר"ה ויום הכפורים, לפיכך קוראים דוקא מאותה הברית שנכרתה עם כל יחיד ויחיד בפרשת נצבים.

וע"פ הנ"ל מוסבר היטב מה שהובא למעלה (באות א') שכל אדם מישראל שהעירה אותו רוחו לחדש את הברית של התחייבות אישית לקיום המצוות בידו להשבע "לזרוזי נפשיה" ועם השבועה כורת ברית חדשה עם הקדוש ברוך הוא מעין הברית שבפרשת נצבים. כריתת הברית האישית היא היסוד בין של מצות "ובשמו תשבע" בין של מצות התשובה כי על ידן מחדש הגברא את ברית המצוות האישית בינו לבין הקדוש ברוך הוא.

20.תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד ב -משנה מסכת יומא פרק ח:ט 

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר, (ירמיה יז) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל:

Rabbi Akiva said: Fortunate are you, Israel! Who is it before whom you are purified? And who is it that purifies you? Your Father in Heaven, as it is said: ‘And I will sprinkle pure water upon you and you shall be pure.’ And it further says: ‘The hope (mikveh) of Israel is the Almighty!’ Just as the mikveh purifies the impure, so does the Holy One, blessed be He, purify Israel. (Mishna Yoma 8:9, Talmud Bavli 86b)