לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי

 לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי

 

הרב ארי דוד קאהן 

 

1.   רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א הלכה א

מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לִשְׁמֹעַ תְּרוּעַת הַשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כ״ט:א׳). וְשׁוֹפָר שֶׁתּוֹקְעִין בּוֹ בֵּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּיוֹבֵל הוּא קֶרֶן הַכְּבָשִׂים הַכָּפוּף. וְכָל הַשּׁוֹפָרוֹת פְּסוּלִין חוּץ מִקֶּרֶן הַכֶּבֶשׂ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה תְּרוּעָה בְּשׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּיוֹבֵל (ויקרא כ״ה:ט׳) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר וְכוּ׳ תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר (ויקרא כ״ה:ט׳). וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מַה תְּרוּעַת יוֹבֵל בְּשׁוֹפָר אַף תְּרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשׁוֹפָר: +/השגת הראב"ד/ וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש. א"א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופין ואם תקע בשל יעל יצא.+

2.    רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב הקדמה

הלכות שופר וסוכה ולולב. יש בכללן שלש מצות עשה. וזה הוא פרטן: א) לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. ב) לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג. ג) לִטּל לוּלָב בַּמִּקְדָּשׁ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג:

3.    רמב"ם מנין המצוות

(קע) לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״ (במדבר כט,א).

(קלז) לִתְקֹעַ בַּשּׁוֹפָר בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה״ (ויקרא כה,ט).

4.    רמב"ם ספר המצוות מצוות עשה ק"ע

היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי והוא אמרו יתעלה "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט:א'). וכבר התבארו דיני מצוה זו במסכת ראש השנה. ואין הנשים חייבות בה. (פינחס, רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פ"א):

5.    רמב"ם הלכות תשובה פרק ג 

(ג) …כְּשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲווֹנוֹת אָדָם וּזְכֻיוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲווֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זְכֻיוֹתָיו בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק - נֶחְתָּם לְחַיִּים; וּמִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע - נֶחְתָּם לְמִיתָה. וְהַבֵּינוֹנִי - תּוֹלִין לוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים: אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה - נֶחְתָּם לְחַיִּים; וְאִם לָאו - נֶחְתָּם לְמִיתָה.

(ד) אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ, כְּלוֹמַר: עוּרוּ עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם, וְהָקִיצוּ נִרְדָּמִים מִתַּרְדֵּמַתְכֶם, וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם, וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם; אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. 

לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב, וְכֵן כָּל הָעוֹלָם - חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד - הֲרֵי הִכְרִיעַ עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, וְגָרַם לָהֶן הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת - הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת, וְגָרַם לָהֶן תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה. זֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״ (משלי י,כה) - זֶה שֶׁצִּדֵּק עַצְמוֹ הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְהִצִּילוֹ. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְווֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יָתֵר מִכָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וְדִבְרֵי כִּבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם.

6.    רמב"ם הלכות תשובה פרק ב 

(ו) אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לְעוֹלָם, בַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר, וּמִיָּד הִיא מִתְקַבֶּלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דִּרְשׁוּ יי בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב״ (ישעיה נה,ו). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּיָּחִיד. אֲבָל בַּצִּבּוּר - כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֵן נַעֲנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּיי אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו״ (דברים ד,ז).

(ז) יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכֹּל, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים, וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ חַיָּבִין הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִצְוַת וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל מֵעֶרֶב הַיּוֹם קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל, שֶׁמָּא יֵחָנֵק בַּסְּעוּדָה קֹדֶם שֶׁיִּתְוַדֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה קֹדֶם שֶׁאָכַל, חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַרְבִית, וְחוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בַּשַּׁחֲרִית וּבַמּוּסָף וּבַמִּנְחָה וּבַנְּעִילָה. וְהֵיכָן מִתְוַדֶּה? יָחִיד - אַחַר תְּפִלָּתוֹ; וּשְׁלִיחַ צִבּוּר - בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ, בִּבְרָכָה רְבִיעִית.

(ח) הַוִּדּוּי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל: ״אֲבָל חָטָאנוּ...״ - וְהוּא עִקַּר הַוִּדּוּי. עֲבֵרוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה - חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע, וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ (תהלים נא,ה).

(ט) אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן חוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ הַמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ. 

אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחֹל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים - צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ. 

לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחֹל לוֹ - מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁלִּשְׁלשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו, וּפוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶן - מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה - מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. וְאִם הָיָה רַבּוֹ - הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִלּוּ אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ.

(י) אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַכְזָרִי וְלֹא יִתְפַּיֵּס, אֶלָּא יִהְיֶה נוֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעֹס. וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹטֵא לִמְחֹל - מוֹחֵל בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. וַאֲפִלּוּ הֵצֵר לוֹ הַרְבֵּה וְחָטָא לוֹ הַרְבֵּה - לֹא יִקֹּם וְלֹא יִטֹּר. וְזֶה הוּא דַּרְכָּם שֶׁלְּזֶרַע יִשְׂרָאֵל וְלִבָּם הַנָּכוֹן. אֲבָל הַגּוֹיִים עַרְלֵי הַלֵּב אֵינָן כֵּן, אֶלָּא ״וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח״ (עמוס א,יא). וְכֵן הוּא אוֹמֵר עַל הַגִּבְעוֹנִים, לְפִי שֶׁלֹּא מָחֲלוּ וְלֹא נִתְפַּיְּסוּ: ״וְהַגִּבְעֹנִים - לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה״ (שמואל ב כא,ב).

7.    בה"ג מניין המצוות מצוות עשה צ"ט

ותקיעה בראש השנה (ויקרא כ"ג:כ"ד, במדבר כ"ט:א')

8.    יראים סימן תיט (קיז(

תקיעה בראש השנה. ויראת מאלהיך ותפחד מדיניו ומיום משפטו ותקעת בשופר של איל ויזכור לך עקדת יצחק שניתן איל תמורו דכתיב בפ' אמור אל הכהנים בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה … וטעמא אמרינן לעיל (ט"ז א') כדי שיזכור לנו הקב"ה עקידה של יצחק שניתן תמורו איל. …

9.    סמ"ג מצוות עשה מ"ב

הלכות שופר: מצות עשה לתקוע (א) בשופר בראש השנה שנ' יום תרועה יהי' לכם

10.סמ"ק צ"ב

לתקוע בראש השנ' בשופר דכתיב (ויקרא כג) יום תרועה יהיה לכם:

11.ספר החינוך - מצוה שיא -שֶׁלֹּא לַעֲשֹוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן בְּתִשְׁרֵי:

...נִמְצָא שֶׁהַיּוֹם הַנִּכְבָּד הַזֶּה הוּא קִיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְלָכֵן מִצָּד זֶה רָאוּי לַעֲשֹוֹת אוֹתוֹ יוֹם מוֹעֵד. וּמִצַּד שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין לָדוּן כָּל חַי רָאוּי לַעֲמֹד בּוֹ בְּיִרְאָה וָפַחַד יוֹתֵר מִבְּכֹל שְׁאָר מוֹעֲדֵי הַשָּׁנָה. וְזֶהוּ עִנְיַן זִכְרוֹן תְּרוּעָה הַנִּזְכָּרִים בּוֹ, כִּי הַתְּרוּעָה קוֹל שָׁבוּר, לִרְמֹז שֶׁיִּשְׁבֹּר כָּל אֶחָד תֹּקֶף יִצְרוֹ הָרַע וְיִתְנַחֵם עַל מַעֲשָֹיו הָרָעִים, וּכְמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב בְּמִצְוַת שׁוֹפָר בַּאֲרֻכָּה בְּסֵדֶר פִּנְחָס (מצוה תה) בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם. וְזֶהוּ הַטַּעַם שֶׁלֹּא קָבְעוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לוֹמַר הַלֵּל בַּמּוֹעֵד הַזֶּה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ, שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ לָאָדָם לוֹמַר שִׁירָה וְהוּא עוֹמֵד בַּדִּין; וְכִדְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּפֶרֶק אַחֲרוֹן דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (לב, ב) אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִפְּנֵי מָה אֵין יִשְֹרָאֵל אוֹמְרִים הַלֵּל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְכוּ' כִּדְאִיתָא הָתָם:

12.ספר החינוך - מצוה שלא  מִצְוַת תְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל יוֹבֵל:

 לִתְּקֹעַ בְּשׁוֹפָר בַּעֲשִֹירִי בְתִשְׁרֵי שֶׁהוּא יוֹם הַכִּפּוּרִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ט י) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה וְגוֹ' בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם וְגוֹ' וּקְרַאתֶם דְּרוֹר וְגוֹ'. וְיָדוּעַ שֶׁמִּצְוַת הַתְּקִיעָה בְּיוֹם זֶה הוּא לְפַרְסֵם חֵרוּת כֹּל עֶבֶד עִבְרִי שֶׁיֵּצֵא בֶּן חוֹרִין (עי' ר"ה ח ב) בְּלֹא דָמִים, וְאֵין עִנְיָנָהּ כְּעִנְיַן תְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהַתְּקִיעָה הַהִיא אָנוּ עוֹשִֹים לִקְבֹּעַ מַחֲשַׁבְתֵּנוּ עַל עִנְיַן עֲקֵידַת יִצְחָק, וּנְצַיֵּר בְּנַפְשֵׁנוּ לַעֲשֹוֹת גַּם אָנוּ כָּמוֹהוּ לְאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַעֲלֶה זִכְרוֹנֵנוּ לִפְנֵי הַשֵּׁם לְטוֹב, כְּלוֹמַר, שֶׁנִּהְיֶה זַכָּאִים לְפָנָיו, וְזֹאת הַתְּקִיעָה שֶׁל יוֹבֵל הִיא לְפַרְסֵם הַחֵרוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ (עי' סהמ"צ עשין קלז):...

וְכֵן מִדִּינֵי הַמִּצְוָה מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם ח, ב), כִּי מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, הָיוּ הָעֲבָדִים אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְֹמֵחִין בְּבֵית אֲדוֹנָם, לֹא נִפְטָרִים לְבָתֵּיהֶם, וְלֹא הָאָדוֹן מִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיוּ תּוֹקְעִין בֵּית-דִּין בַּשּׁוֹפָר נִפְטָרִים לְבָתֵּיהֶם, וּכְמוֹ כֵן שָֹדוֹת חוֹזְרוֹת לְבַעֲלֵיהֶם. וְרַבִּים מִפְּרָטֵי דִּינֵי הַיּוֹבֵל בֶּעֶרְכִין, וְדִינֵי שׁוֹפָר בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ-הַשָּׁנָה:

13.ספר החינוך מצוה ת"ה

מצות שופר בראש השנה – שנצטוינו לשמע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה, וכדתנן במסכת ראש השנה (ב, א) באחד בתשרי ראש השנה לשנים, שנאמר (במדבר כ"ט:א') יום תרועה יהיה לכם, ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו אם בשופר, או במצלתים, או בכל שאר כלי נגון מפי השמועה למדו זכרונם לברכה (ר"ה לג, ב) שהיא בשופר כמו שמצינו ביובל שנאמר בו (ויקרא כ"ה:ט') שופר.

משרשי המצוה. לפי שהאדם בעל חמר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה, יריעו אף יצריחו, כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנה, שהוא היום הנועד מקדם, לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם יח, א) בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, כלומר, שהשגחתו על מעשה כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרבין יצא זכאי, ואם עונותיו מרבין בכדי שראוי לחיבו מחיבין אותו למות, או לאחת מן הגזרות כפי מה שהוא חיב, על כן, צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא, נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם, וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה כלומר, הקול הנשבר (רמב"ם תשובה ג ד). ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר שישבר יצר לבו הרע בתאוות העולם ובתשוקיו בשמעו קולות נשברים, כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו, ובאזניו ישמע יכין לבבו ויבין בדברים, והינו דאמר רבי יהודה (שם כו, ב) בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר, בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכר האדם בראותו אותו שיכף לבו לשמים, ורבי לוי פסק הלכה כמותו ומנהגן של ישראל כן.

14.ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מג

המצות אשר כלל אותם הכלל השמיני הם אשר ספרנום בספר זמנים, וסבת כולם מבוארת בתורה מלבד מעט, אמנם ענין השבת טעמו מפורסם ואין צריך לביאור, כבר נודע מה שבו מהמנוחה עד שיהיה שביעית חיי האדם בהנאה ובמנוחה מן העמל והטורח שלא ימלט ממנו קטן וגדול, עם מה שמתמיד ומקיים הדעת הנכבד מאד לדורות, והיא האמונה בחדוש העולם. וענין צום כפור ג"כ סבתו מבוארת, שהוא נותן דעת התשובה, והוא היום שירד בו אדון הנביאים בלוחות שניות ובשרם בסליחת חטאם הגדול, והיה היום ההוא לנצח יום תשובה ועבודה גמורה, ולזה נאסרה בו כל הנאה גשמית וכל טורח ותועלת הגוף, ר"ל המלאכות אין עושים בו רק הוידוים, ר"ל שיודה בחטאיו וישוב מהם. אבל הימים הטובים הם כלם לשמחה ולקבוצים שיש להם הנאה שבני אדם צריכים אליהם ברוב, ויש מהם תועלת ג"כ בענין האהבה שצריך שתהיה בין בני אדם בקבוצים המדיניים, ויחוד הימים ההם יש לו סבה, פסח, ענינו מפורסם, … ושבועות, הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו ושהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם באמרו ואביא אתכם אלי, … כן ראש השנה יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם, ומפני זה יתקע בו בשופר כמו שבארנו במשנה תורה, וכאלו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום, כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים …

15.ספר מנחת חינוך - מצוה תה - אות א מצות שופר בראש השנה:

 (א) [א] שנצטוינו לשמוע קול שופר ביום ראש השנה וכו'. מצוה זו מבוארת באריכות בר"מ הלכות שופר, ובטור ושו"ע או"ח בהלכות שופר סי' תקפ"ה- תק"צ. ודבר הנוהג בזמננו ומבואר באריכות בראשונים ובאחרונים למה אאריך בזה, מ"מ אזכיר קצת. מה שכתב הרב המחבר מצוה לשמוע, כן הוא לשון הר"מ כאן פ"א ה"א, ועיין בטור סי' תקפ"ה, ועיין מה שכתבו האחרונים, דשניהם הן השמיעה והן התקיעה היא המצוה ואחד בלא חבירו לא מהני, דהשומע מאינו חייב כגון מנשים ודומה אינו יוצא, אלמא דהמצוה לאו בשומע לחוד רק צריך להיות תוקע, ואז הוא יוצא דוקא מחבירו המחוייב. וכן תקיעה בלא שמיעה לא מהניא, כמבואר בראש השנה כ"ז ע"ב התוקע לתוך הבור וכו'. וגם לא אם אינם ביחד, כגון שומע מאינו מחוייב ואחרי זה תוקע לתוך הבור אינו יוצא, דצריכים השמיעה והתקיעה להיות ביחד. אך על השמיעה לא שייך שליח וצריך לשמוע בעצמו, וחלק התקיעה יוצא על ידי אחר, ודוקא ממחוייב בדבר ככל המצוות. עיין בקונטרס יום תרועה ראש השנה כ"ט ע"א במשנה דחרש שוטה וקטן שפלפל בזה, והדברים ברורים:

16.רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה ב - ג

הלכה ב -שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ - לְפִי שֶׁהוּא כַּפָּרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְוַדֶּה עָלָיו עַל לְשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז,כא(

שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת. בֵּין שֶׁעָבַר בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁעָבַר בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ - הַכֹּל מִתְכַּפֵּר בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ; וְהוּא שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה - אֵין הַשָּׂעִיר מְכַפֵּר לוֹ אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת.

וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת? הַחֲמוּרוֹת הֵן הָעֲבֵרוֹת שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִיתוֹת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת; וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וָשֶׁקֶר - אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת, הֲרֵי הִיא מִן הַחֲמוּרוֹת. וּשְׁאָר מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה וּמִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת - הֵן הַקַּלּוֹת.

הלכה ג-  בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה - אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשַׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה - אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שֵׁם רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ" (יחזקאל לג,יב). וְעַצְמוֹ שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (ויקרא טז,ל). שֵׁם רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ״ (יחזקאל לג,יב). וְעַצְמוֹ שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם״ (ויקרא טז,ל(.