פרשת נצבים התשפ״ה
הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
Shiur is dedicated in memory of Miriam bat Avraham A”H
By her son Gabor Szerb
1. דברים פרק ל פסוק א - טז (פרשת נצבים)
(א) וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל־לְבָבֶ֔ךָ בְּכָל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה: (ב) וְשַׁבְתָּ֞ עַד־ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ: (ג) וְשָׁ֨ב ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה: (ד) אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ: (ה) וֶהֱבִֽיאֲךָ֞ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁ֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑הּ וְהֵיטִֽבְךָ֥ וְהִרְבְּךָ֖ מֵאֲבֹתֶֽיךָ: (ו) וּמָ֨ל ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־לְבָבְךָ֖ וְאֶת־לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ בְּכָל־ לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ לְמַ֥עַן חַיֶּֽיךָ: (ז) וְנָתַן֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥ת כָּל־הָאָל֖וֹת הָאֵ֑לֶּה עַל־אֹיְבֶ֥יךָ וְעַל־שֹׂנְאֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר רְדָפֽוּךָ: (ח) וְאַתָּ֣ה תָשׁ֔וּב וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּק֣וֹל ה֑' וְעָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: (ט) וְהוֹתִֽירְךָ֩ ה֨' אֱלֹהֶ֜יךָ בְּכֹ֣ל׀ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֗ךָ בִּפְרִ֨י בִטְנְךָ֜ וּבִפְרִ֧י בְהֶמְתְּךָ֛ וּבִפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ לְטֹבָ֑ה כִּ֣י׀ יָשׁ֣וּב ה֗' לָשׂ֤וּשׂ עָלֶ֙יךָ֙ לְט֔וֹב כַּאֲשֶׁר־שָׂ֖שׂ עַל־אֲבֹתֶֽיךָ: (י) כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וְחֻקֹּתָ֔יו הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּ֑ה כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ: ס (יא) כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא: (יב) לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה: (יג) וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבָר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה: (יד) כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ: ס (טו) רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַטּ֑וֹב וְאֶת־הַמָּ֖וֶת וְאֶת־הָרָֽע: (טז) אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֘ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֔יו וְלִשְׁמֹ֛ר מִצְוֹתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו וּמִשְׁפָּטָ֑יו וְחָיִ֣יתָ וְרָבִ֔יתָ וּבֵֽרַכְךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:
2. רמב"ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ה
כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן צִוּוּ עַל הַתְּשׁוּבָה וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, וּכְבָר הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁסּוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָהבְּסוֹף גָּלוּתָן וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים וְגוֹ' וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'.
3. רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה א
כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַעֲשֶׂה אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ זֶה וִדּוּי דְּבָרִים, וִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה, כֵּיצַד מִתְוַדִּין אוֹמֵר אָנָא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה, וְזֶהוּ עִקָּרוֹ שֶׁל וִדּוּי, וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִתְוַדּוֹת וּמַאֲרִיךְ בְּעִנְיָן זֶה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְכֵן בַּעֲלֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת בְּעֵת שֶׁמְּבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן עַל שִׁגְגָתָן אוֹ עַל זְדוֹנָן אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּקָרְבָּנָם עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְיִתְוַדּוּ וִדּוּי דְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ, וְכֵן כָּל מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין וּמְחֻיְּבֵי מַלְקוּת אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּמִיתָתָן אוֹ בִּלְקִיָּתָן עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָהוְיִתְוַדּוּ, וְכֵן הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וְהַמַּזִּיק מָמוֹנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה וְיָשׁוּב מִלַּעֲשׂוֹת כָּזֶה לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר מִכָּל חַטָּאוֹת הָאָדָם.
4. במדבר פרק ה פסוק ה - ז (פרשת נשא)
(ה) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ו) דַּבֵּר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּה֑' וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא: (ז) וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם֘ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ:
5. תפילת וידוי - עַל חֵטְא
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּוִדּוּי פֶּה:
6. ויקרא פרק כו פסוק מ (פרשת בחקותי)
וְהִתְוַ֤דּוּ אֶת־עֲוֹנָם֙ וְאֶת־עֲוֹ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי:
7. תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד א -ב
אָמַר רַבִּי חָמָא (בַּר) חֲנִינָא גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה רִפְאוּת לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר {הושע י"ד:ה'} אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה.... דף פו עמוד ב ...אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה (שֶׁמְּקָרֶבֶת) [שמביאה] אֶת הַגְּאוּלָּה שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיהו נ"ט:כ'} וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב מָה טַעַם וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל מִשּׁוּם דְּשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת שֶׁנֶּאֱמַר {הושע י"ד:ב'} שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ הָא עָוֹן מֵזִיד הוּא וְקָא קָרֵי לֵיהּ מִכְשׁוֹל אִינִי וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכִיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר {יחזקאל ל"ג:י"ט} וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם (חָיֹה) יִחְיֶה לָא קַשְׁיָא כָּאן מֵאַהֲבָה כָּאן מִיִּרְאָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּאֲרֶכֶת שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר {יחזקאל י"ח:כ"ז} וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ (חָיוֹ) יִחְיֶה.
8. תולדות יצחק דברים פרק ל פסוק א (פרשת נצבים)
והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הפרשה הזאת עתידה כי כולה לא היתה ומקצתם בעשרה שבטים ומקצתם בנו ומקצתם בנו ובהם, ומה שאמר קודם זה [כט כז] ויתשם יי' מעל אדמתם הוא עלינו, וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה הוא על עשרת שבטים שהם מקובצים והם חוץ לארצם כיום הזה שהיו מקובצים במדבר חוץ לארצם, ומה שאמר והשבות אל לבבך, הוא על עשרת שבטים שהם נדחים ואינם נפוצים, ולזה אמר בזה בכל הגוים אשר הדיחך יי' שמה ושבת עד יי' אלהיך, הוא גלותינו יהודה ובנימין, ושב יי' אלהיך את שבותך הוא עשרת שבטים, ושב וקבצך הוא יהודה ובנימין, ולזה אמר בו וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יי' אלהיך שמה.
9. רמב"ן דברים פרק ל (פרשת נצבים)
(א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה - כבר הזכרתי (ויקרא כו טז) כי הפרשה הזאת עתידה, כי כל עניניה לא היו ולא נבראו, אבל הם עתידין להיות: (ו) ומל ה' אלהיך את לבבך - זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט):...וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ:
(יא) וטעם כי המצוה הזאת - על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום: וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו - שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך - כמו שפירשתי (שם):
10.דרשות הר"ן - הדרוש העשירי נוסח א
...וַאֲנִי לָמֵד דָּבָר זֶה מִמַּה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְגוֹ' וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וְגוֹ', וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ', וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב גּוֹ'. וְצָרִיךְ לְדַקְדֵּק בַּמִּקְרָאוֹת הַלָּלוּ, כִּי אָמַר רִאשׁוֹנָה, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, וְאַחַר כָּךְ אָמַר, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, וּפָסוּק אַחֲרוֹן גַּם כֵּן אָמַר, וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְאָמַר עוֹד, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים, וְצָרִיךְ בֵּאוּר מַה הֵם שְׁנֵי זוּגוֹת הַלָּלוּ, וְנִרְאֶה לְפָרְשָׁם כָּךְ, רִאשׁוֹנָה אָמַר וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כְּלוֹמַר שֶׁתְּהַרְהֵר הַתְּשׁוּבָה בַּלֵּב אֲבָל לֹא תְּשַׁלֵּמְנָה עֲדַיִן שֶׁתַּעֲשֶׂנָּה בְּפֹעַל, וְאַחַר תִּתְחַזֵּק לְהַשְׁלִימָהּ, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ וְגוֹ', וְאַחַר אָמַר, שֶׁעַל שְׁנֵי דְבָרִים הַלָּלוּ יִגְמָלְךָ ה' עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי עִנְיָנוֹ, עַל רִאשׁוֹן שֶׁהִרְהַרְתָּ תְּשׁוּבָה בְּלִבְּךָ יֹאמַר וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, כְּלוֹמַר שִׁתְנֵךְ לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל שׁוֹבֶיךָ וְיַנִּיחַ לְךָ מֵעַצְבְּךָ, וְיִהְיֶה "וְשָׁב" נִגְזַר מִלְּשׁוֹן בְּשׁוּבָה וְנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן. אֲבָל לֹא יוֹצִיאֲךָ ה' בִּשְׁבִיל זֶה בִּלְבַד לִרְוָחָה, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאַתָּה לֹא הַשְׁלָמַת חֹק תְּשׁוּבָתְךָ כֵּן הוּא לֹא יַשְׁלִים עִמְּךָ לִפְדּוֹת נַפְשְׁךָ לְגַמְרֵי, אֲבָל עַל הַדָּבָר הַשֵּׁנִי שֶׁהִזְכִּיר לְמַעְלָה וְהוּא וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שֶׁתַּשְׁלִים חֹק תְּשׁוּבָתְךָ לְגַמְרֵי, עָלָיו שָׁנָה וְאָמַר וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ, כְּלוֹמַר שֶׁכְּמוֹ כֵּן יַשְׁלִים הוּא גְּאֻלָּתְךָ מִכֹּל וָכֹל, וְכָתוּב אַחֲרָיו, אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם וְגוֹ' וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:
11.ספורנו דברים פרק ל פסוק א (פרשת נצבים)
והשבות אל לבבך. התבונן בחלקי הסותר ותשיבם אל לבבך יחדיו להבחין האמת מן השקר ובזה תכיר כמה רחקת מן האל יתעלה בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו בכל הגוים. בעודך בגלות:
12.תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מט עמוד ב
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק אֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר מְקוּדֶּשֶׁת שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתּוֹ. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי רָשָׁע אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר מְקוּדֶּשֶׁת שֶׁמָּא הִרְהֵר דְּבַר עֲבוֹדָה זָרָה בְּדַעְתּוֹ.
13.פסקי ריקאנטי סימן ס"ז
כתב רבי שמחה דכל בעלי תשובה צריכין טבילה כאבות דר' נתן [פ"ח] מיהו אין הטבילה מעכבת אלא מיד שהרהר תשובה ה"ה צדיק גמור אלא שצריך לצער עצמו.
14.ספר אור זרוע חלק א - הלכות שליח ציבור סימן קיב
כִּדְאָמַר בְּשׁוֹחֵר טוֹב, בְּמִזְמוֹר, בְּבֹא אֵלָיו נָתָן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הָרַב, כַּבְּסֵנִי מֵעוֲוֹנִי. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל מִי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה, כְּאִלּוּ נִטְמָא בְּטֻמְאַת מֵת, וְאֵין מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בְּאֵזוֹב. וְאַף דָּוִד אָמַר כֵּן: תְּחַטְּאֵנִי בְּאֵזוֹב וְאֶטְהַר. וְכִי נִטְמָא דָּוִד? אֶלָּא בַּעֲוֹן נַפְשׁוֹ חָלָל. וְכֵן קִבַּלְתִּי מִמּוֹרִי, הָרַב רַבֵּנוּ שִׂמְחָה זצ"ל, שֶׁכָּל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה צְרִיכִין טְבִילָה. דְּתָנֵי בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן פ"ג: מַעֲשֶׂה בְּרִיבָה אַחַת שֶׁנִּשְׁבֵּית וְכוּ'. וּלְאַחַר שֶׁפְּדָאוּהָ, הִטְבִּילוּהָ. שֶׁכָּל אוֹתָם הַיָּמִים שֶׁהָיְתָה שְׁרוּיָה בֵּין הָעַכּוּ"ם, הָיְתָה אוֹכֶלֶת מִשֶּׁלָּהֶם, וְעַכְשָׁו הִטְבִּילוּהָ כְּדֵי שֶׁתִּטְהַר. אַף עַל גַּב דְּגִעוּלֵי עַכּוּ"ם אֵינָם מְטַמְּאִים אֶת הַגּוּף, אֲפִלּוּ הָכֵי הִטְבִּילוּהָ כְּדֵי לְטַהֲרָהּ מִן הָעֲבֵרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרַשְׁתִּי שֶׁכָּל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה צְרִיכִין טְבִילָה, אפילו כֵן הַטְּבִילָה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת הַתְּשׁוּבָה. אֶלָּא: אֶחָד חַיָּבֵי לָאוִין וַעֲשֵׂה, וְאֶחָד חַיָּבֵי כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, בֵּין שֶׁהֵזִיד, בֵּין שֶׁשָּׁגַג – מִיָּד כְּשֶׁהִרְהֵר תְּשׁוּבָה, הֲרֵי הוּא כְּצַדִּיק גָּמוּר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְצַעֵר אֶת עַצְמוֹ וּלְסַגֵּף אֶת גּוּפוֹ לְהִתְכַּפֵּר לוֹ מַה שֶׁכְּבָר עָשָׂה. וּרְאָיָה לַדָּבָר: דְּאָמְרִינַן פ' הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ – עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק, אֲפִלּוּ רָשָׁע גָּמוּר – מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה. וְאַף עַל פִּי דְּיָדְעִינַן בֵּהּ דְּרָשָׁע גָּמוּר, אֲפִלּוּ הָכִי – אִי הִרְהֵר תְּשׁוּבָה, מְקֻדֶּשֶׁת, וְהָוֵי צַדִּיק, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָשָׂה שׁוּם דִּין. /..... שהוא ראוי ליעשות שליח צבור. ואי משום ההיא דפרק ר' ישמעאל דבעי מניה ר' יוסי בן שאול מרבי כלים ששמשו בהם בחוניו מהו שישמש בהם במקדש קמיבעיא ליה אליבא מאן דאמר חוניו לאו בית ע"ז הוא דתנן כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים כהנים הוא דקנסו רבנן בהו משום דבני דעה נינהו פי' דהוו מזידים אבל כלים לא פי' הואיל ולאו בני דעה נינהו הוו להו כמו אנוסים ולא קנסו בהו רבנן. ומסקנא התם שקנסו בהם. אלמא אפילו באונס נפסלים הא לא קשיא דשאני התם שנעשית בהם עבודה לבית חוניו במזיד. ועוד נראה דאפי' רוצח שהרג במזיד ועשה תשובה הרי זה נעשה שליח צבור שהרי עדיף מצדיק מעיקרו ואינו דומה לעושה שירות לע"ז שנעשה כבעל מום דהתם גלי קרא אצל ע"ז אבל לענין רציחה ושאר עבירות לא מצינו שנעשה כהן בעל מום. וראי' לדבר דאמר בברכות כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ובפרישכם כפיכם וקבלתי ממורי רבינו אבי העזרי דדוקא בשלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה הרי זה נושא את כפיו ומברך את ישראל כדאי' בירושלמי בהניזקין שלא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני אמר הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברכך אני הוא שמברכך שנאמר ושמו את שמי. וכל היכי שנוכל ליישב ירושלמי עם תלמודא דידן לא נאמר שחלוקים זה על זה הילכך מוקמי ההי' דברכות שלא עשה תשובה וההיא דהניזקין בירושלמי בשעשה תשובה הילכך מתתי' זה השוגג בזה התינוק כשר ליעשות שליח צבור. ואי משום הא דסדר תענית גבי שליח צבור דמסיק ונאה בפרקו ומפרש רש"י שלא יצא עליו שם רע. מן הא לא קשיא דאין זה שם רע שבאתה בשגגה לידו. שא"כ תקשי לך פ"ק דמכות דתניא אמר ר' יהודה בן טבאי אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים אין העדים נהרגין עד שיהרג הנידון אמר לי' שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי כו' כל ימיו של ר' יהודה בן טבאי הי' משתטח על קברו כו' ור' ישמעאל פ"ק דשבת קרא והטה. הרי באת לאלו הצדיקי' שגגת מיתת ב"ד וכי משום זה לא תאמר שפרקן נאה ח"ו. לא פרקו נאה היינו שמזיד ומועד לדברים שלא כהוגן אבל אדם שבאת לידו שגגה ומתחרט הרי זה צדיק גמור לכל התור'. ואתה תזכה ליום שכולו אורה. לכתר ועטרה כחשקי. יצחק ב"ר משה נב"ה:
15.בני יששכר מאמרי חודש תשרי - הערות מאמר ד - גדולה תשובה, דרוש יד
*) הג"ה ובזה יתורץ מה דאיפסק להלכה המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור (אפילו כריתות ומיתות ב"ד וחילול ה') מקודשת שמא הרהר בתשובה [קידושין מט ב] (היינו בתשובה הידועה תשובה מאהבה, הבן).
16.אמרי אמת דברים פרשת נצבים שנה תרצג
בפרשת התשובה, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו' (דברים ל א), ואחר כך (פסוק ח) כתיב עוד פעם ואתה תשוב, הלא כבר כתוב מקודם תשובה, אלא שיש ב' תשובות, תשובה מיראה ותשובה מאהבה, בתחילה גבי תשובה מיראה כתיב (פסוק ב) ושמעת בקולו ואח"כ גבי תשובה מאהבה כתיב כי תשמע בקול ה' אלקיך בלשון נוכח, ע"י תשובה מיראה מגיעים לתשובה מאהבה וע"י תשובה מאהבה נעשים הזדונות כזכיות(יומא פו ב), וזה דכתיב (פסוק ו) גבי ואתה תשוב ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך וגו', וכתיב (פסוק ז) ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאך אשר רדפוך, זה מתהפך עליהם וזה הוא הסימן, ר"ה ויו"כ הם ג"כ כך, ר"ה הוא תשובה מיראה ואח"כ ביו"כ מתקיים ונתן ה"א את כל האלות האלה על אויביך וגו' כדכתיב (ויקרא טז כב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם, זדונות נעשות כזכיות, כוחות חדשים, הכוחות באים חזרה ולזאת צריכים שוב לעשות תשובה, ואתה תשוב, ר"ה ויו"כ הם שני פתחים, ביו"כ נפתחת הפנימיות, הפתח השני.
לא יאבה ה' סלוח לו (דברים כט יט), מה לא יאבה, אלא שהקב"ה רוצה בתשובת הרשעים, הרוצה בתשובה, וכשהבעל תשובה מתחיל לעשות תשובה מתקיים בו מה שאיתא (שבת קד א) בא ליטהר מסייעים אותו היינו שמסייעים לו בכל מיני סיוע, וכתיב (יחזקאל יח כג) החפץ אחפוץ מות רשע וגו' הלא בשובו מדרכיו, זה מסייע לתשובה, אבל ביחיד המוציא עצמו מן הכלל, כשהוא מתנתק מן הכלל, ע"ז נאמר לא יאבה ה' סלוח לו, איתא בגמ' (סוכה נב א) ארבעה מתחרט עליהן הקדוש ברוך הוא שבראם וכו' יצה"ר דכתיב (מיכה ד ו) ואשר הרעתי, וכי שייך אצל הקדוש ברוך הוא חרטה, אלא שזה רמז על הרהורי תשובה, הרצון הזה נותן כח לבעל תשובה שיוכל לקרב עצמו, כתיב למען ספות הרוה את הצמאה ואיתא ברמב"ן שהבעל עבירה מתאוה לתאוות גשמיות אפילו שלא כדרך הטבע, למה ניתן הכח הזה, אלא כדי שיהיה כח להיפך, שהבעל תשובה יוכל להתקרב בדרכים שלא כדרך הטבע, איתא (עי' זוה"ק ח"ג קכו א) שבכל יום יוצאת ב"ק שובו בנים שובבים, הבעל תשובה צריך לשמוע זאת וזהו דכתיב (דברים ל ח) ואתה תשוב ושמעת בקול ה', איתא בספר אוהב ישראל מהרב מאפטא ז"ל (בליקוטים לימי הרצון והתשובה) על הגמ' חגיגה (טו א) יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר שהב"ק מעוררת לתשובה אך יש כאלה שצריכים להתעורר מעצמם ולעורר זאת, וזה חוץ מאחר היינו שאין לו הסיוע, וכששמע אחר זו הבת קול היה צריך להתעורר מזה עצמו ששמע ב"ק זו, איתא בגמ' ע"ז (יז א) גבי ר"א בן דורדיא שהיה הולך לכולם שיבקשו עליו רחמים, אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים וכו' שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמינו וכו', החטאים גרמו שכל אחד היה לו לעסוק עם עצמו.
17. Rabbi Joseph B. Soloveitchik Shiur Date: October 26, 1976
Erev and Boker: The Structure of Teshuva
The Rav, drawing on Ramban and Ibn Ezra (Bereishit 1:5), explored the symbolic meaning of Erev and Boker. Erev—evening—is a time of confusion, when forms blur and distinctions fade. It is the moment when man loses clarity, when moral categories collapse into ambiguity. Boker—morning—is the time of discernment, when light reveals the contours of reality and man regains his capacity to distinguish between good and evil.
This division of time is not arbitrary. The Rav taught that the human condition is structured around this dialectic. Man sins in the Erev, in the fog of confusion, in the existential disorientation that accompanies freedom. But it is precisely this confusion that makes Teshuva possible. If man were always in a state of clarity, he would be an angel, not a human being. The greatness of man lies in his ability to emerge from the Erev into the Boker, to transform confusion into insight, failure into growth.
Hirhur Teshuva: The Stirring of the Soul
The Gemara (Kiddushin 49b) teaches that even a wicked man who betroths a woman on the condition that he is righteous may be considered righteous—shema hirher teshuva b’libo, perhaps he contemplated repentance. The Rav saw in this halakhic principle a profound psychological truth: the first movement of Teshuva is not action but thought, not confession but contemplation.
Hirhur Teshuva is the moment when man becomes aware of his brokenness. It is the silent cry of the soul, the shame that precedes speech, the pain that precedes healing. It is the Erev of Teshuva, the moment of existential crisis that opens the door to transformation.
Yom Kippur: The Day of Becoming
On Yom Kippur, man lives through both Erev and Boker. The night is filled with introspection, with the weight of memory and regret. The day brings clarity, the possibility of renewal. The Rav emphasized that Teshuva is not merely a return—it is a creative act. The penitent does not revert to his former self; he becomes a new being. As the Rambam writes (Hilchot Teshuva 7:6), “Yesterday he was hated by God, today he is beloved.” This transformation is what makes Yom Kippur Echad—a day of unity between past and future, between sin and sanctity, between man and God.