פרשיות נִצָּבִ֤ים – וַיֵּ֖לֶךְ התשפ״ד
הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
1. דברים פרק כט פסוק טו - כח (פרשת נצבים)
(טו) כִּֽי־אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָשַׁ֖בְנוּ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־עָבַ֛רְנוּ בְּקֶ֥רֶב הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲבַרְתֶּֽם: (טז) וַתִּרְאוּ֙ אֶת־שִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת גִּלֻּלֵיהֶ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב אֲשֶׁ֥ר עִמָּהֶֽם: (יז) פֶּן־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶם אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֞ה א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ ה֣' אֱלֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַעֲבֹ֔ד אֶת־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם פֶּן־יֵ֣שׁ בָּכֶ֗ם שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַעֲנָֽה: (יח) וְהָיָ֡ה בְּשָׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָֽאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹלֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה: (יט) לֹא־יֹאבֶ֣ה ה֘' סְלֹ֣חַֽ לוֹ֒ כִּ֣י אָ֠ז יֶעְשַׁ֨ן אַף־ה֤' וְקִנְאָתוֹ֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְרָ֤בְצָה בּוֹ֙ כָּל־הָ֣אָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וּמָחָ֤ה ה֙' אֶת־שְׁמ֔וֹ מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם: (כ) וְהִבְדִּיל֤וֹ ה֙' לְרָעָ֔ה מִכֹּ֖ל שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹל֙ אָל֣וֹת הַבְּרִ֔ית הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּֽה: (כא) וְאָמַ֞ר הַדּ֣וֹר הָֽאַחֲר֗וֹן בְּנֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֤ר יָק֙וּמוּ֙ מֵאַ֣חֲרֵיכֶ֔ם וְהַ֨נָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖א מֵאֶ֣רֶץ רְחוֹקָ֑ה וְ֠רָאוּ אֶת־מַכּ֞וֹת הָאָ֤רֶץ הַהִוא֙ וְאֶת־תַּ֣חֲלֻאֶ֔יהָ אֲשֶׁר־חִלָּ֥ה ה֖' בָּֽהּ: (כב) גָּפְרִ֣ית וָמֶלַח֘ שְׂרֵפָ֣ה כָל־אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹֽא־יַעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כָּל־עֵ֑שֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה וּצְבוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ ה֔' בְּאַפּ֖וֹ וּבַחֲמָתֽוֹ: (כג) וְאָֽמְרוּ֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֧ה ה֛' כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה: (כד) וְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָֽזְב֔וּ אֶת־בְּרִ֥ית ה֖' אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (כה) וַיֵּלְכ֗וּ וַיַּֽעַבְדוּ֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם אֱלֹהִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּם וְלֹ֥א חָלַ֖ק לָהֶֽם: (כו) וַיִּֽחַר־אַ֥ף ה֖' בָּאָ֣רֶץ הַהִ֑וא לְהָבִ֤יא עָלֶ֙יהָ֙ אֶת־כָּל־הַקְּלָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה: (כז) וַיִּתְּשֵׁ֤ם ה֙' מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (כח) הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַה֖' אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת: ס
2. אדרת אליהו דברים פרק כט פסוק טז (פרשת נצבים)
ותראו את שקוציהם ואת גלליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם. שקוציהם הוא שיקוץ בני עמון. גלליהם הוא ע"ז של מואב והוא בעל פעור. עץ ואבן. הוא ע"ז של עשו וישמעאל. כסף וזהב. הוא ע"ז של סיחון ועוג:
3. תרגום אונקלוס דברים פרק כט פסוק יז - יח (פרשת נצבים)
(יז) דִּלְמָא אִית בְּכוֹן גְּבַר אוֹ אִתָּא אוֹ זַרְעִי אוֹ שִׁבְטָא דְּלִבֵּיהּ פְּנִי יוֹמָא דֵין מִדַּחְלְתָא דַּייָ אֱלָהַנָא לִמְהָךְ לְמִפְלַח יָת טָעֲוָת עַמְמַיָּא הָאִנּוּן דִּלְמָא אִית בְּכוֹן גְּבַר מְהַרְהֵיר חֲטִין (חטאין) אוֹ זָדוֹן.
(יח) וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵיהּ יָת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וִיחַשֵּׁיב בְּלִבֵּיהּ לְמֵימַר שְׁלָמָא יְהֵי לִי אֲרֵי בְּהַרְהוּר לִבִּי אֲנָא אָזֵיל בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵיהּ חֲטָאֵי שָׁלוּתָא עַל זֵידָנוּתָא.
4. כתר יונתן דברים פרק כט פסוק יז (פרשת נצבים)
(יז) הִזָּהֲרוּ שֶׁמָּא יֵשׁ בָּכֶם עַכְשָׁו, וְלֹא יִהְיֶה אַחֲרֵי כֵן בֶּן אָדָם אוֹ אִשָּׁה אוֹ אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט שֶׁלִּבּוֹ פּוֹנֶה לִטְעוֹת הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יִרְאָה שֶׁל יְיָ אֱלֹהֵינוּ לַעֲבֹד אֶת אֱלִילֵי הַגּוֹיִם הָהֵם שֶׁמָּא יֵשׁ בָּכֶם טָעוּת שֶׁשֹּׁרֶשׁ שֶׁל לִבּוֹ מְהַרְהֵר עָלָיו אַחֲרֵי חֶטְאוֹ שֶׁתְּחִלַּת חֶטְאוֹ מָתוֹק וְסוֹפוֹ מַר כְּחֹלִי [כַּלַּעֲנָה] שֶׁל מָוֶת:
5. תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק יד הלכה ג
א"ר אִבּוֹן וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי, זֶה יֵצֶר הָרַע שֶׁרֹאשׁוֹ מָתוֹק וְסוֹפוֹ מַר.
6. רש"י דברים פרק כט פסוק יז (פרשת נצבים)
פן יש בכם - שמא יש בכם: אשר לבבו פנה היום - מלקבל עליו הברית:
שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַעֲנָֽה - שֹׁרֶשׁ מְגַדֵּל עֵשֶׂב מַר כַּגִּידִין שֶׁהֵם מָרִים, כְּלוֹמַר - מַפְרֶה וּמַרְבֶּה רֶשַׁע בְּקִרְבְּכֶם:
7. בכור שור דברים פרק כט (פרשת נצבים)
פן יש בכם איש או אשה... אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים: שאין מבחינים בין טוב לרע, ואין ממחין בידו מלעשות כל אשר עם לבבו. פן יש בכם שורש פורה ראש של מחשבה רעה שלאחר זמן תבא לידי - מעשה, ויפרה וירבה דבר רע ומר כראש ולענה. ולכך אני רוצה שתהיו כולכם בברית ובאלה ובשבועה, שאם יהיה אחד מכם שלא יהיה בברית, והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי כי בשרירות: שיאמר מה לי בצער הזה, הלא לא קבלתי האלה, שלום יהיה לי כשאלך בשרירות לבי, כי אני לא קבלתי - האלות הללו, למען שירצה לספות הרוה שירצה להוסיף ולעשות חטאים שהוא רוה ושבע מהם, שאינו תאב להם, שאין בהם יצר - הרע, כגון לבישת שעטנז וזריעת - כלאים, עם חטאים שהוא תאב וצמא כגון גזל ועריות, ויעשה כל שלבו חפץ, שהרי לא קיבל האלות והשבועה והברית, ויבא בטענה. אבל עכשיו שתבואו כולכם בברית ותקבלו האלות והשבועה עליכם, תדעו שהעובר על השבועה –לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו: שהתניתם - לו לומר לעמוד - בברית [וליענש] אם לא תעמודו, ומתוך כך שתקבלו הקללות לא תבואו לידי מחשבות - רעות הללו, ותעמדו בברית, שאם לא תעמדו ירבצו בכם כל הקללות שקבלתם. הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו: של עובד - [ע"ז] מתחת השמים: שלא יהא לו נין ושריד במגוריו.
8. ספורנו דברים פרק כט פסוק יז - כח (פרשת נצבים)
(יז) פן יש בכם איש או אשה. פן נפתה לבם להבלי הגויים) המואבים( בשבתם עמהם ויחשבו לבטל קבלת הברית בלבבםולכן אמרתי שכולכם נצבים לפני ה' בוחן כליות ולב שלא תוכלו להטעותו: פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה. חושב להדיח רבים אל דעותיו הנפסדות: (יח) והתברך בלבבו. יקבל האלה בפיו ויתברך בלבבו לבטל אותה: לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך. וענין ההתברך בלבו הוא שיאמר גם שאני מקבל האלה בפי אני מבטלה בלבי ואומר שלום יהיה לי: למען ספות הרוה את הצמאה. והטעם שיקבל האלה בפיו הוא כדי להוסיף את נפשו הרוה ושבעה בכל תאוותיה עם עדת אל הצמאה ונבדלת מן התאוות הגשמיות כדי לשמוח עמהם בברכותם: (יט) לא יאבה ה' סלוח לו. בחללו שבועת האלה שקבל בפיו אף על פי שבטלה בלבו:
9. דברים פרק ל (פרשת נצבים)
(א) וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל־לְבָבֶ֔ךָ בְּכָל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה: (ב) וְשַׁבְתָּ֞ עַד־ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־ נַפְשֶֽׁךָ: (ג) וְשָׁ֨ב ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה: (ד) אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ: (ה) וֶהֱבִֽיאֲךָ֞ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁ֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑הּ וְהֵיטִֽבְךָ֥ וְהִרְבְּךָ֖ מֵאֲבֹתֶֽיךָ: (ו) וּמָ֨ל ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־לְבָבְךָ֖ וְאֶת־לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ לְמַ֥עַן חַיֶּֽיךָ:..(י) כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וְחֻקֹּתָ֔יו הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּ֑ה כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ: ס
10.דברים פרק כו פסוק טז - יז (פרשת כי תבוא)
(טז) הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה ה֨' אֱלֹהֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת אֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֙יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ: (יז) אֶת־ה֥' הֶאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֨ לֵֽאלֹהִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֹתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ:
11.ספורנו דברים פרק כו (פרשת כי תבוא)
(טז) היום הזה. שאתה נכנס עמו לברית. הנה ענין הברית הוא שהאל ית' מצוך לעשות את החוקים והמשפטים לטוב לך ואתה מקבל עליך לשמרם: בכל לבבך. שתכיר בלי שום ספק שראוי לעשות רצונו: ובכל נפשך. שלא יניא אותך כח מתאוהבהיותך מכיר מעלת מי שצוה ותועלת מצותיו ובזה:
12.ספורנו דברים פרק ל פסוק א - יא (פרשת נצבים)
(א) והשבות אל לבבך. התבונן בחלקי הסותר ותשיבם אל לבבך יחדיו להבחין האמת מן השקר ובזה תכיר כמה רחקת מן האל יתעלה בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו בכל הגוים. בעודך בגלות: (ב) ושבת עד ה' אלהיך. תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך בלבד. וזו היא התשובה שאמרו ז"ל (יומא פרק יום הכפורים) שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו, א):
ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום. לא מצות אנשים מלומדה כמו שעשית קודם לכן: אתה ובניך. גם ילידי הדור יכירו זה כאמרו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיהו לא, לג): בכל לבבך. שלא תסתפק בזה: ובכל נפשך. שלא תמנע מזה נפש המתאוה בהכירך גודל הענין:(ג) ושב וקבצך. בקבוץ גליות (ו) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה. יגלה עיניך לסור מכל טעות מערבב השכל מידיעת האמת כשתשתדל לדבקה בו באופן שתכיר טובו ותאהבהו בהכרח. וזה יעשה למען חייך לעולמי עד: (ח) ואתה תשוב. תנוח כמו בשובה ונחת וזה בהגלות משיח צדקנו ואתה תעמוד בשובה ונחת שלא יוסיף להגלותך כמו שבאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד (ירמיה ד, א): ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. שלא תחודש דת: (ט) והותירך ה'. יתן לך הצלחה יתירה מכל הצלחה הקודמת: (י) לטובה... הכתובה בספר התורה הזה. כאמרו והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם (ויקרא כו, יב). וזה יעשה כאשר ישוב לשוש עליך לטוב כי תשמע כמו ששש על אבותיך לא בזכות אבות וזה מפני שתהיה תשובתך בכל לב ובכל נפש באופן שעונות נחשבים כזכיות ותהיה לרצון לפניו כמו שהיו אבותיך:
13.בראשית פרק ב פסוק טו - יח (פרשת בראשית)
(טו) וַיִּקַּ֛ח ה֥' אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ: (טז) וַיְצַו֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל: (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת: (יח) וַיֹּ֙אמֶר֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:
14.ספורנו בראשית פרק ב (פרשת בראשית)
(ט) ויצמח. מזונותיו שלא בצער: נחמד למראה. משמח ומרחיב הלב להכינו לקבלת השפע השכלי, כאמרו "והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה'" (מ"ב ג, טו): עץ הדעת. משיא לתת לב אל "הטוב והרע". ומזה "והאדם ידע" (להלן ד, א), נתן לב עליה. ומזה נקרא הקרוב "מודע", כאמרו "מודע לאישה" (רות ב, א), שדרכו לתת לב לצרכי קרובו, כאמרו "ואח לצרה יולד" (משלי יז, יז): טוב ורע. לבחור הערב אף על פי שיזיק, ולמאוס הבלתי ערב אף על פי שיועיל:
(טו) לעבדה. לעבוד את "נשמת חיים" כאמרו "ויפח באפיו נשמת חיים" (פסוק ז): ולשמרה. שלא תפסד בהתכת הליחות השרשי הנתך בחום הטבעי. וזה כי אותם הפירות הנכבדים היו מולידים תמיד תמורת מה שנתך בלתי עפוש:
(יז) ומעץ הדעת. אשר בתוך הגן, קרוב לעץ החיים שהזכיר למעלה, כאמרו "ועץ החיים בתוך הגן" (פסוק ט), על דרך "החיים והמות נתתי לפניך" (דברים ל, יט): (יח) לא טוב היות האדם לבדו. לא יושג "טוב" התכלית המכוון בדמותו ובצלמו, אם יצטרך להתעסק הוא עצמו בצרכי חייו:
15.בראשית פרק ג פסוק א - ח (פרשת בראשית)
(א) וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה ה֣' אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן: (ב) וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵ֥ץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל: (ג) וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֘ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן: (ד) וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן: (ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע: (ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל: (ז) וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת: (ח) וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל ה֧' אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן:
16.ספורנו בראשית פרק ג פסוק א - ח (פרשת בראשית)
(א) והנחש. "הוא שטן הוא יצר הרע", רב ההזק עם מעוט היותו נראה. כי אמנם יקרא הדבר בשם איזה דומה לו, כמו שנקרא המלך "אריה", כאמרו "עלה אריה מסבכו" (ירמיהו ד, ז), ויקרא האויבים המזיקים "נחשים צפעונים", אשר אין להם לחש כאמרו "הנני משלח בכם נחשים צפעונים אשר אין להם לחש" וכו' (שם ח, יז). ועל זה הדרך קרא בזה המקום את היצר הרע המחטיא "נחש", בהיותו דומה לנחש, אשר תועלתו במציאות מועט מאד, ונזקו רב עם מעוט הראותו. וכבר אמרו זכרונם לברכה שהיה סמאל רוכב עליו, והוא שהכח המתאוה המחטיא יעשה זה באמצעות הכח המדמה המוביל אליו דמיוני התענוגים החומריים, המטים מדרך השלמות המכוון מאת האל יתברך. כי אמנם הכח המתאוה עם דמיוני התענוגים המובילים אליו הם מצוים לכחות הגשמיות הפועלות, ומחטיאים כונת ורצון האל יתברך, כשלא יתקומם עליהם הכח השכלי וימחה בהם, כאמרם זכרונם לברכה עינא ולבא סרסורי דחטאה (ירושלמי ברכות א, ה), אשר על זה הזהיר באמרו "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט):היה ערום מכל חית השדה. כי הכח הדמיוני המוביל תמונות התענוגים אל הכח המתאוה היה חזק בהם יותר ממה שהיה בשאר בעלי חיים, כאמרם כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב, א):ויאמר אל האשה. כי שכלה החלוש התעצל מהתבונן, ולא התקומם על הדמיון הכוזב, וצייר אז כחה המדמה כי אמנם אף כי אמר אלהים. שאף על פי שאמר אלהים "לא תאכלו" מעץ הדעת... "פן תמותון" (פסוק ג), מכל מקום לא יתאמת זה. ובכן אמר שכשהנחש, והוא הדמיון, התחיל לשום ספק בזה, הנה האשה בשכלה החלוש אמרה: (ב) מפרי עץ הגן נאכל. ואין לנו צורך להכנס בסכנת אכילת עץ שהאל יתברך אמר לנו שבאכלנו ממנו נמות. אמנם הדמיון התחזק ליחס קנאה ושקר ח"ו לאל יתברך, וצייר שאסר אותו הפרי כדי שלא ישיגו בו התועלת להיות כאלהים, ושלא יסבב מות כלל. ובכן אמר אל האשה "לא מות תמותון" (פסוק ד): (ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. הכירה שהיה ערב למאכל בשביל טבע המקום ואוירו וריח הפרי: ונחמד העץ להשכיל. שכבר אמר האל יתברך שהוא עץ הדעת: גם לאישה עמה. נפתה לבו לדבריה מפני שהיה "אישה" ובשביל היותו "עמה": (ז) ותפקחנה עיני שניהם. נתנו לב אל כל ערב ותענוג אף על פי שיזיק, כי שימת לב וההשגחה בדבר תקרא פקיחת עין, כאמרו "אף על זה פקחת עיניך" (איוב יד, ג): וידעו כי ערומים הם. ידעו שראוי לכסות מקום הערוה, בהיות מעתה רוב פעולתו מכוונת לתענוג מאוס ומזיק:
17.ספורנו דברים פרק ל פסוק יא - כ (פרשת נצבים)
לא נפלאת היא ממך. שתצטרך לנביאים: ולא רחוקה היא. שתצטרך לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך באופן שתוכל לעשותה אפילו בעודך בגלות ובאר זה באמרו: (יב) לא בשמים היא לאמר. לא יקרה לך בענין התשובה שתצטרך בה להגדת נביא: (יג) ולא מעבר לים היא. גם כן לא תצטרך בה לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך. באופן שיהיה זה אפשר לך בח"ל ולא יקשה עליך כמו שיקרה באיזו מצוה שנפל בה ספק ותצטרך לפירוש חכמי הדור או שהיא נמנעת בח"ל: (יד) בפיך ובלבבך לעשותו. להכיר בלבבך את חטאך ואת האל יתברך שחטאת לו ולהתחרט ולהתודות על זה בפיך: (טו) את החיים. לעד: ואת הטוב. הערב בחיי שעה: ואת המות. לעד: ואת הרע. צער חיי שעה: (טז) וחיית. לעד: (יח) כי אבוד תאבדון. לעד (יט) ובחרת בחיים. בחיי עד: למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה' אלהיך. ואמרתי שתבחר בחיים לא כעובד על מנת לקבל פרס. אבל אמרתי שתבחר מה שהוא חיים באמת בלבד למען תחפוץ בחיי שעה לזה התכלית בלבד שתאהב את ה' אלהיך בהכירך טובו עם רב גדלו: (כ) ולדבקה בו. שתהיינה כל פעולותיך לשמו: כי הוא חייך. כי הדבוק בו הוא סבת החיים הנצחיים: ואורך ימיך לשבת על האדמה. ומזה ימשך גם כן אורך ימיך לשבת על האדמה בחיי שעה אשר בם תזכה לחיי עד בעיון ובמעשה כאמרם ז"ל (אבות פ' בן זומא) התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין (אבות ד, טז):
18. Guide for the Perplexed, Part 1 chapter 2
Some years ago a learned man asked me a question of great importance; …. “It would at first sight,” ... “appear from Scripture that man was originally intended to be perfectly equal to the rest of the animal creation, which is not endowed with intellect, reason, or power of distinguishing between good and evil: but that Adam’s disobedience to the command of God procured him that great perfection which is the peculiarity of man, viz., the power of distinguishing between good and evil-the noblest of all the faculties of our nature, the essential characteristic of the human race. It thus appears strange that the punishment for rebelliousness should be the means of elevating man to a pinnacle of perfection to which he had not attained previously... it is not to be understood as you at first sight think, but as you will find after due deliberation; namely, the intellect which was granted to man as the highest endowment, was bestowed on him before his disobedience. With reference to this gift the Bible states that “man was created in the form and likeness of God.” On account of this gift of intellect man was addressed by God, and received His commandments, as it is said: “And the Lord God commanded Adam” (Gen. 2:16)—for no commandments are given to the brute creation or to those who are devoid of understanding. Through the intellect man distinguishes between the true and the false. This faculty Adam possessed perfectly and completely. The right and the wrong are terms employed in the science of apparent truths (morals), not in that of necessary truths, as, e.g., it is not correct to say, in reference to the proposition “the heavens are spherical,” it is “good” or to declare the assertion that “the earth is flat” to be “bad”: but we say of the one it is true, of the other it is false. Similarly our language expresses the idea of true and false by the terms emet and sheker, of the morally right and the morally wrong, by tov and ra’. Thus it is the function of the intellect to discriminate between the true and the false—a distinction which is applicable to all objects of intellectual perception. When Adam was yet in a state of innocence, and was guided solely by reflection and reason—on account of which it is said: “Thou hast made him (man) little lower than the angels” (Ps. 8:6)—he was not at all able to follow or to understand the principles of apparent truths; the most manifest impropriety, viz., to appear in a state of nudity, was nothing unbecoming according to his idea: he could not comprehend why it should be so. After man’s disobedience, however, when he began to give way to desires which had their source in his imagination and to the gratification of his bodily appetites, as it is said, “And the wife saw that the tree was good for food and delightful to the eyes” (Gen. 3:6), he was punished by the loss of part of that intellectual faculty which he had previously possessed. He therefore transgressed a command with which he had been charged on the score of his reason; and having obtained a knowledge of the apparent truths, he was wholly absorbed in the study of what is proper and what improper. Then he fully understood the magnitude of the loss he had sustained, what he had forfeited, and in what situation he was thereby placed. Hence we read, “And ye shall be like elohim, knowing good and evil,” and not “knowing” or “discerning the true and the false”: while in necessary truths we can only apply the words “true and false,” not “good and evil.” Further observe the passage, “And the eyes of both were opened, and they knew they were naked” (Gen. 3:7): it is not said, “And the eyes of both were opened, and they saw”; for what the man had seen previously and what he saw after this circumstance was precisely the same: there had been no blindness which was now removed, but he received a new faculty whereby he found things wrong which previously he had not regarded as wrong.…, our text suggests that Adam, as he altered his intention and directed his thoughts to the acquisition of what he was forbidden, he was banished from Paradise: this was his punishment; it was measure for measure. At first he had the privilege of tasting pleasure and happiness, and of enjoying repose and security; but as his appetites grew stronger, and he followed his desires and impulses, (as we have already stated above), and partook of the food he was forbidden to taste, he was deprived of everything, was doomed to subsist on the meanest kind of food, such as he never tasted before, and this even only after exertion and labour, as it is said, “Thorns and thistles shall grow up for thee” (Gen. 3:18), “By the sweat of thy brow,” etc., and in explanation of this the text continues, “And the Lord God drove him from the Garden of Eden, to till the ground whence he was taken.” He was now with respect to food and many other requirements brought to the level of the lower animals: comp., “Thou shalt eat the grass of the field” (Gen. 3:18). Reflecting on his condition, the Psalmist says, “Adam unable to dwell in dignity, was brought to the level of the dumb beast” (Ps. 49:13).
