Twitter

Monday, July 12, 2010

Parshat Dvarim 5770 - Og


Parshat Dvarim 5770

Rabbi Ari Kahn

Og


To a large extent, the book of Dvarim is a retrospective of events and laws taught in previous sections of the Torah. For this reason, the book is often called Mishneh Torah or Deuteronomy, which both mean 'repetition of the law'. The book begins by outlining the time, place and context of what is to follow.

דברים א: א -ה
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתוֹ אֲלֵהֶם: אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:
These are the words which Moshe spoke to all Israel on the other side of the Jordan in the wilderness, in the Aravah opposite the Red Sea, between Paran, and Tophel, and Lavan, and Hazerot, and Di-Zahav, eleven days’ journey from Horev by way of Mount Se'ir to Kadesh-Barnea. And it came to pass in the fortieth year, in the eleventh month, on the first day of the month, Moshe spoke to the people of Israel, according to all that God had given him in commandment to them. After he had slain Sihon the king of the Amorites, who lived in Heshbon, and Og the king of Bashan, who lived at Ashtarot in Edre'i. On the other side of the Jordan, in the land of Moav, Moshe deigned to explain this Torah, saying: (D’varim 1:1-5)

The time is the fortieth year after the Exodus, the place is Transjordan, and the context is the aftermath of the battles with Sichon and Og - battles that were won and described in the Book of Bamidbar.

במדבר כא: לג-לה
וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן: וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ:
And they turned and went up by the way of Bashan; and Og the king of Bashan went out against them, he and all his people, to the battle at Edre'i. And God said to Moshe, 'Fear him not; for I have delivered him into your hand, and all his people, and his land; and you shall do to him as you did to Sihon king of the Amorites, who lived in Heshbon.' So they struck him, and his sons, and all his people, until none was left alive; and they possessed his land. (Bamidbar 21:33-35)

In preparation for the battle against Og, Moshe is told not to be afraid. What is it about this particular battle, more than any other struggle or task, that fills Moshe with fear? The re-telling of these events in the Book of Devarim is no more enlightening than the first account in Bamidbar:

דברים ג: א-ג
וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי: וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן: וַיִּתֵּן ה’ אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד:
Then we turned, and went up through the Bashan; and Og the king of the Bashan came out against us, he and all his people, to battle at Edre'i. And God said to me, Fear him not; for I will deliver him, and all his people, and his land, into your hand; and you shall do to him as you did to Sihon king of the Amorites, who lived at Heshbon.' So the Almighty our God delivered into our hands Og also, the king of Bashan, and all his people; and we struck him until none was left remaining. (Devarim 3:1-3)

Here, too, the text recounts that Moshe was gripped with fear; the description ends with what sounds like a song:[1]

דברים ג: יא
כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ:
For only Og king of Bashan remained of the remnant of Refaim; behold, his bed was a bed of iron. Is it not in Rabbat of the sons of Ammon? Nine cubits was its length, and four cubits its breadth, according to the cubit of a man. (Devarim 3:11)

Moshe begins to explain the Torah only after these battles have been fought. While the time and place seem clear, the significance of these particular battles seems obscure. Why does the defeat of Og serve as the context for the beginning of the book? How does this battle set the stage for Moshe to teach the Torah to the people? And why was the battle against Og, more than the other battles they had fought, fraught with fear? An analysis of Og from the midrashic perspective will shed more light on this character.

In rabbinic literature, Og is a legendary figure of mythic proportions.[2]

תלמוד בבלי מסכת נדה דף כד עמוד ב
תניא, אבא שאול אומר, ואיתימא רבי יוחנן: קובר מתים הייתי, פעם אחת רצתי אחר צבי, ונכנסתי בקולית של מת, ורצתי אחריו שלש פרסאות, וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה, כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן היתה.
It was taught: Abba Saul (or, as some say, R. Yochanan) stated: I was once a grave-digger. On one occasion, when pursuing a deer, I entered the thigh-bone of a corpse, and pursued it for three parasangs but did neither reach the deer nor the end of the thigh-bone. When I returned I was told that it was the thigh-bone of Og, King of Bashan. (Talmud Bavli Nidah 24b)

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נד עמוד ב
אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל - גמרא גמירי לה. אמר: מחנה ישראל כמה הוי - תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו. אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה; הוה בעי למשלפה, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה,
‘The stone which Og, king of Bashan wanted to throw at Israel’. This has been handed down by tradition. He said: How large is the camp of Israel? Three parasangs. I will go and uproot a mountain of the size of three parasangs and cast it upon them and kill them. He went and uprooted a mountain of the size of three parasangs and carried it on his head. But the Holy One, blessed be He, sent ants which bored a hole in it, so that it sank around his neck. He tried to pull it off, but his teeth projected on each side, and he could not pull it off. (Talmud Bavli Brachot 54a)

דברים רבה (וילנא) פרשת דברים פרשה א סימן כד
באו משה וישראל לתחומה של אדרעי אמר להן משה נחנה כאן ואנו נכנסין בשחרית באו ליכנס לאדרעי ועדיין לא היתה העין רואה תלה משה את עיניו וראה את עוג יושב על החומה ורגליו מגיעות לארץ אמר משה איני יודע מה אני רואה חומה אחרת בנו אלו בלילה, א"ל הקדוש ברוך הוא משה זה שאתה רואה הוא עוג א"ר יוחנן אורך רגליו י"ח אמות אותה שעה נתיירא משה אמר הקדוש ברוך הוא אל תתיירא שאני מפילו לפניך
Moshe and Israel came to the borders of Edre'i. Moshe said unto them [Israel]: ‘Let us encamp here, and in the morning we will enter the city.’ As they were about to enter, [it was so dark] that nothing could as yet be seen. Moshe lifted up his eyes and beheld Og sitting upon the wall with his feet touching the ground; Moshe said [to himself], ‘I do not know what I see; these people must have built up an additional wall during the night.’ Whereupon God said to Moshe: ‘Moshe, what you see is Og.’ R. Johanan said: The length of his feet was eighteen cubits. Thereupon Moshe became frightened, but God said, ‘Do not fear, because I will make him fall before you.’(Midrash Rabbah - Devarim 1:24)

This last source explains Moshe's fear as a reaction to Og’s incredible size: apparently seeing a man the size of a mountain caused Moshe to reconsider the wisdom of the battle.[3] Alternatively, Rashi[4] cites a tradition, found in both Talmud and Midrash, that attributes Moshe’s fear to more spiritual concerns. Moshe was worried about Og, and not any of the other kings or armies they faced, because Og alone possessed certain merits that could tip the scales in his favor. At face value this concern seems strange: How can the merits of a heathen king be more impressive than the combined merit of God's chosen people and Moshe, a spiritual giant, the man who brought the Torah down from heaven, who spoke to God face to face?

The Talmud provides some background concerning the merit that Og had accrued:

תלמוד בבלי מסכת נדה דף סא עמוד א
ויאמר ה' אל משה אל תירא. מכדי, סיחון ועוג אחי הוו, דאמר מר: סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו. מאי שנא מעוג - דקמסתפי, ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי? א"ר יוחנן אר"ש בן יוחי: מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר +בראשית י"ד+ ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, ואמר רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול.
And God said to Moshe: Fear him not’. Consider: Sihon and Og were brothers, for a Master stated, ‘Sihon and Og were the sons of Ahiyah the son of Shamhazai’, then why was it that he feared Og while he did not fear Sihon? R. Johanan citing R. Simeon b. Yohai replied: From the answer that was given to that righteous man you may understand what was in his mind. He thought: Perhaps the merit of our father Avraham will stand him by, for it is said, 'And there came one that had escaped, and told Avram the Ivri (Hebrew).' In this connection R. Yohanan explained: This refers to Og who escaped the fate of the generation of the flood. (Talmud Bavli Nidah 61a)

Og stands between the People of Israel and the realization of their dream, the Promised Land. According to the Talmud, this same Og was an acquaintance of Avraham. The Talmud refers to the battle between kings in which Avraham’s nephew Lot was captured and an anonymous palit, a survivor or refugee, travels back to Avraham's encampment in Elonei Mamre to inform him.

בראשית פרק יד פסוק יג
וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם:
And there came one who had escaped, and told Avram the Hebrew; for he lived in the plain of Mamre the Amorite, brother of Eshkol, and brother of Aner; and these were allies of Avram. (Bereishit 14: 13.)

Midrashic logic identifies the bearer of these dire tidings, the sole survivor of one or another cataclysm, this unnamed refugee: In our present parsha, Og is the sole survivor; thus Og is the survivor in all cases. It was Og who bore the news of Lot's capture to Avraham.

What was the importance of Og’s action? According to the Talmud, informing Avraham that Lot was captured had saved Lot’s life; this was the merit that Og had accrued, the merit Moshe feared. The Midrash goes one step further, providing us inside information regarding Og's motivation for being instrumental in Lot's rescue:

במדבר רבה (וילנא) פרשת חקת פרשה יט
 אל תירא אותו שלא עמד גבור בעולם קשה הימנו שנא' (שם /דברים/ ג) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים והוא נשאר מן הגבורים שהרגו אמרפל וחבריו שנאמר (בראשית יד) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים וזה הפסולת שלהם כפריצי זיתים הפלטים בתוך הגפת שנאמר (שם /בראשית י"ד/) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם זה עוג וכאן עושה אותו שירים שנא' מיתר הרפאים וכונתו היה שיצא אברהם ויהרג נתן הקדוש ברוך הוא שכר רגליו וחיה כל אותן שנים וגבה ממנו שנפל ביד בניו, כשבא משה לעשות מלחמה נתיירא הימנו אמר אני בן ק"ך שנה וזה יותר מחמש מאות אלולי שהיה לו זכות לא חיה כל השנים האלו .
FEAR HIM NOT.’ There did not exist in the world a man of might more difficult to overcome than he; as may be inferred from the text, For only Og king of Bashan remained of the remnant of the Rephaim (Deut. III, 11). He had been the only survivor of the strong men whom Amraphel and his colleagues had slain; as may be inferred from the text, And smote the Rephaim in Ashteroth-Karnaim (Bereishit 14: 5). And this man was the refuse among them, like the hard olives that escape being mashed. This may be inferred from the fact that it says, 'And there came one that had escaped, and told Avram the Ivri (Hebrew)--now he dwelt by Elonei Mamre of the Amorite, brother of Eshcol, and brother of Aner; and these were allies of Avram." (Bereishit 25: 13) This man that had escaped was Og -while our own text also describes him as a remnant; for it says, ’Of the remnant of the Rephaim.’ It was his intention that Avram should go out and be killed. The Holy One, blessed be He, gave him the reward that his feet had earned him, and he lived all those years, but He collected his debt from him in that he fell by the hand of Avraham's children. Moshe, on coming to make war with him, was afraid. He thought: I am a hundred and twenty years old while he is over five hundred. If it were not that he possessed some merit, he would not have lived all these years. Said the Holy One, blessed be He, to him: "Fear him not; for I have delivered him into your hand." (Bamidbar 21: 34). (Midrash Rabbah Bamidbar 19:32)

Moshe understands that the ancient Og must surely possess spiritual merit; if this were not the case, his relative longevity would be incomprehensible. Moshe assumes that this fearsome giant is spiritually protected due to the service he rendered to Avraham. But why did Og want Avraham dead? Another Midrash explains the desire behind the deed:

בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מב ח
ויבא הפליט, ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט ולמה נקרא שמו עוג שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות, הוא לא נתכוון לשם שמים אלא אמר אברהם זה קוניון הוא ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו, א"ל הקדוש ברוך הוא חייך שכר פסיעותיך אתה נוטל שאת מאריך ימים בעולם ועל שחשבת להרוג את הצדיק חייך שאתה רואה אלף אלפים ורבי רבבות מבני בניו, ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידן שנאמר (דברים ג) ויאמר ה' אלי אל תירא אותו כי בידך וגו',
"And there came one that had escaped, and told Avram, etc." (Bereishit 14: 13). R. Simeon b. Lakish said in the name of Bar Kappara: That was Og; and why was he called Og? Because he came and found Avraham sitting and engaged in the precept of [unleavened] cakes (’ugot). He did not act from a pious motive, but he said to himself: 'This man Avraham is vindictive: I will apprise him that Lot is captured; then will he go out to battle and be slain, and I will take Sarah.’ 'By your life!' said the Holy One, blessed be He, to him, 'you will receive reward for your journey [footsteps] by living a long time in the world. But because you intended to slay that righteous man, you will see myriads of his descendants and will ultimately fall into the hands of his sons,’ as it is written, 'And God said unto Moshe: Fear him not; for I have delivered him into your hand, etc.' (Bamidbar 21: 34). (Midrash Rabbah - Genesis 42:8)

דברים רבה (וילנא) פרשת דברים פרשה א סימן כה
כה ד"א ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך אתננו אין כתיב כאן אלא כי בידך נתתי אותו, אמר הקדוש ברוך הוא כבר פסקתי דינו מימות אברהם כיצד בשעה שנשבה לוט בן אחיו ובא עוג ובישר את אברהם שנאמר (בראשית יד) ויבא הפליט אמר ר"ל משום בר קפרא פליט היה שמו ולמה נקרא שמו עוג שבא ומצא את אברהם עסוק במצות בעוגות הפסח ולא בא לשם שמים אלא לשם נויה של שרה, אמר בלבו הריני מבשר אותו והגדוד הורגו ונוטל אני את שרה אשתו אמר לו הקדוש ברוך הוא אי רשע כך אמרת חייך שאני נותן לך שכר רגליך ומאריך לך שנים ומה שחשבת בלבך הריני הורג אברהם ונוטל את שרה ביד בני בניה עתיד אותו האיש ליפול...
Another explanation: "And God said to me: Fear him not: for I have delivered him into your hand." It is not written here, 'For I will deliver him into your hand,’ but, "for I have delivered him into your hand!" God said: Already in the days of Avraham did I decree his fate.’ How? When Lot his nephew was taken captive, Og came and informed Avraham, as it is said, "And there came one that had escaped- hapalit" (Bereishit 14: 13). R. Levi said in the name of Bar Kappara: His name was Palit and the reason why he was called Og is because when he came he found Avraham occupied in the preparation of unleavened bread and Passover cakes. He did not, however, come for the sake of Heaven, but on account of the beauty of Sarah. He said to himself: 'I will bring him the tidings and my troops will kill him and I will marry his wife Sarah.’ God said to him, ‘Wicked man, is that your intention! By your life, I will give you the reward for your journey, and will prolong your years. And as for your planning to kill Avraham and to marry Sarah, you will perish by the hand of her descendants.’ (Midrash Rabbah – Devarim 1:25)

The fact that Og's reward for the service he performed for Avraham was so great, even though his motivation was far from pure, only reinforced Moshe's fears: Avraham's stature was such that Og's merit posed a daunting challenge.[5]

The identity of Avraham's anonymous informant is not unanimously accepted in rabbinic literature. The Midrash records a tradition that makes an even more surprising identification: According to the Pirkei d’Rebbi Eliezer, (chapters 16&23) Og is none other than Avraham’s most trusted servant, Eliezer![6] This tradition would explain the prodigious strength attributed to Eliezer in the battle Avraham fought against the kings who held Lot captive:

בראשית יד: יג-יד
וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן:
And there came one who had escaped, and told Avram the Ivri, who he lived in Elonei Mamre of the Amorite, brother of Eshkol, and brother of Aner; and these were allies of Avram. And when Avram heard that his brother was taken captive, he armed his trained servants, born in his own house, three hundred and eighteen, and pursued them to Dan. (Bereishit 14:13-14)

The Talmud identifies these warriors:

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לב עמוד א
וירק את חניכיו ילידי ביתו - רב אמר: שהוריקן בתורה, ושמואל אמר: שהוריקן בזהב. (בראשית יד) שמנה עשר ושלש מאות - א"ר אמי בר אבא: אליעזר כנגד כולם. איכא דאמרי: אליעזר הוא דחושבניה הכי הוי.
"And he armed his trained servants, born in his own house." Rav said, he equipped them by [teaching them] the Torah. Shmuel said, he made them bright with gold [i.e., rewarded them for accompanying him]. Three hundred and eighteen: R. Ammi b. Abba said: Eliezer outweighed them all. Others say, It was Eliezer, for this is the numerical value of his name. (Talmud Bavli Nedarim 32a)

If Eliezer is Og, the man-mountain of monstrous proportions, we can easily understand how one man could equal 318 warriors.

On the other hand, this identification is difficult in light of many other midrashic sources that portray Eliezer as so righteous that he inherited his share of the World to Come without death or pain. To even suggest an association with Og seems demeaning. This objection was voiced by Rabenu Bachye, who suggested that perhaps there was more than one Og king of Bashan: perhaps the name Og is actually a title and not a given name, analogous to “Paroh king of Egypt”.[7]

The Yalkut Shimoni[8] also accepts the identification of Og as Eliezer, while maintaining a negative appraisal of Eliezer. Various midrashim support a rather dim view of Eliezer's character: Eliezer was suspected of deflowering Rivka during their journey to meet Yitzchak. When the accusation proves to be false, Eliezer is granted his freedom as compensation; as a free man, he becomes known as Og. According to an alternative teaching recorded in the Yalkut, after being falsely accused Eliezer enters Gan Eden alive.[9]

The passage in the Talmud cited above refers to Og as a survivor of not only the battle between the kings but of the flood as well.

תלמוד בבלי מסכת נדה דף סא עמוד א
 ואמר רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול.
R. Yochanan explained: This refers to Og who escaped the fate of the generation of the flood. (Talmud Bavli Nidah 61a)

This teaching is expanded in a second passage in the Talmud:

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קיג עמוד ב
והאמר רב חסדא: אנשי דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו! ולטעמיך, תיבה היכי סגיא! ועוד, עוג מלך הבשן היכא קאי? אלא נס נעשה להם, שנצטננו בצידי התיבה.
 The people in the generation of the Flood sinned with hot passion, and with hot water they were punished. — And on your view, how could the Ark travel [at all]? Moreover, how did Og king of Bashan stand? Rather, a miracle was performed for it [the water], and it was cooled at the side of the Ark. (Talmud Bavli Zevachim 113b)

Og’s survival cannot be credited to his impressive height. The Talmud teaches that height alone would not have saved him, because the waters of the flood were boiling hot - quid pro quo for the burning passions that generation succumbed to. A miracle saved Og – nothing short of direct Divine intervention. We can only assume that Og was innocent of the sins that led to the destruction, free of the sins that the others' committed in their passion. Had Og given in to the same base desires as the other members of his generation, he would not have been spared their fate.

This being said, the midrashic accounts of Og's desire for Sarah or the suspicion in which he was held regarding Rivka do not seem to easily fit with the tradition that Og survived the flood. Can we say that Og underwent a negative metamorphosis after being spared? Or should we look further into the midrash and wonder how innocent and upstanding a character Og was: Why was he left to fend for his own life, standing outside the Ark? Why was he not invited inside? Was Og as righteous as Noah or as wicked as the many others who were left off the ark and wiped out by the flood?

According to the Zohar, Og is one of the souls that Avraham brought close to G-d. He underwent circumcision at the same time as all of Avraham's household, indicating his commitment to self-restraint and control of sexual desires.
זוהר כרך ג (במדבר) פרשת חוקת דף קפד עמוד א
ויאמר יי' אל משה אל תירא אותו דא עוג דאתדבק באברהם ומאנשי ביתיה הוה וכד אתגזר אברהם מה כתיב וכל אנשי ביתו וגו', דא עוג דאתגזר עמיה וקביל האי את קדישא כיון דחמא עוג דישראל מקרבין גביה אמר הא ודאי אנא אקדימנא זכותא דקאים לון ודא שוי לקבליה, ביה שעתא דחיל משה היך יכיל לאעקרא רשימא דרשים אברהם, אמר ודאי הא ימינא דילי מית דהא ימינא בעיא להאי, אי נימא הא אלעזר, ימינא דסיהרא הוא ולא דילי והאי את לימינא הוא דאברהם לימינא הוא מיד אמר קודשא בריך הוא אל תירא אותו לא תדחל לההוא את דיליה ואפילו לימינא לא אצטריך, כי בידך נתתי, שמאלא דילך יעקר ליה מעלמא דהא הוא פגים רשימא דיליה ומאן דפגים להאי את אתחזי לאתעקרא מעלמא כ"ש שמאלא דילך דאיהו ידך יעקר ליה מעלמא בגין כך אתעקר מעלמא ואפילו דאיהו תקיפא מבני גברייא ובעא לשיצאה להו לישראל נפל בידיה דמשה ואשתצי, בגין כך כלא שציאו ישראל בנוי וכל עמיה וכל דיליה כמה דכתיב ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו וכתיב (דברים ב) ונך אותו ואת בנו,
'And God said to Moshe, "Do not fear him." Og was one of those who attached himself to Avraham and were circumcised with him. Hence Moshe was afraid that he would not be able to overcome the sign which Avraham had impressed upon him. Therefore God said to him, “Do not fear him (oto)”, as much as to say, Do not fear that sign (ot) which is upon him, because he has impaired that sign of his, and whoever impairs his sign deserves to be annihilated. Therefore Israel destroyed him entirely, with his sons and all his people, as it is written: “And they smote him and his sons and all his people”.’ (Zohar, Bamidbar 3: 184a-b)[10]

This profile is consistent with what we know about Eliezer/Og: he was an individual who merited surviving the flood that wiped out all those guilty of licentious sexual behavior. Perhaps Og desired Sara but was more moral than his neighboring pagans, for he did not attempt to kill Avraham, he simply plotted, hoping that Avraham’s morality would be his downfall. His attitude was not “all is fair in love and war.” Rather, Og hoped that Avraham would die in the war, leaving Sara a widow – and a legitimate object for his passion.

With this profile of Og, we may begin to understand the significance of the victory over Og in our present context. Og knew how to control his passions; he was willingly circumcised in order to confirm his commitment to a higher level of morality. It is precisely regarding the subject of circumcision that Moshe may have felt spiritually vulnerable: He had not circumcised his own sons, nor were the Jews born in the desert circumcised.

יהושע ה : ב-ח
בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית: וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ: כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה’ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם:
At that time God said to Yehoshua, 'Make sharp knives, and circumcise again the people of Israel a second time.' And Yehoshua made him sharp knives, and circumcised the people of Israel at the hill of Aralot. And this is the cause why Yehoshua circumcised: All the people who came out of Egypt, who were males, all the men of war, died in the wilderness on the road, after they came out of Egypt. Now all the people who came out were circumcised; but all the people who were born in the wilderness on the road as they came forth out of Egypt, those were not circumcised. For the people of Israel walked forty years in the wilderness, till all the people who were men of war, who came out of Egypt, were consumed, because they obeyed not the voice of God; to whom God swore that he would not show them the land, which God swore to their fathers that he would give us, a land that flows with milk and honey. And their children, whom he raised up in their place, them Yehoshua circumcised; for they were uncircumcised, because they had not circumcised them on the road. And it came to pass, when they had finished circumcising all the people, that they stayed in their places in the camp, till they had recovered. (Yehoshua 5:2-8)

In order to enter and inherit the Land of Israel, the Jews must be more meritorious than the nations standing in their path. If Og indeed is Eliezer, the merit of his controlling his passion, of the moral covenant sealed on his flesh by circumcision, would serve as an obstacle, a merit that the Jews might not be worthy of overcoming. We can understand Moshe’s fear: What if Og, in this very particular sphere, is found more deserving of the Land than the Jewish People? God assures Moshe that Og is not as he seems: Despite the commitment he undertook, despite his circumcision, Og's control over his sexual desires was limited, and therefore did not afford him absolute protection.

Of all the forefathers, the individual most strongly associated with the idea of controlling passion is Yosef. And so, when the tribes of Reuven and Gad ask to inherit and settle in Transjordan, outside the borders of the Promised Land, Moshe sends part of the tribe of Menashe to join them on the lands captured from Sichon and Og:

במדבר לב: לג
וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב:
And Moshe gave to them, to the sons of Gad, and to the sons of Reuven, and to half the tribe of Meanashse the son of Joseph, the kingdom of Sihon king of the Amorites, and the kingdom of Og king of Bashan, the land, with its cities in the borders, even the cities of the country around. (Bamidbar 32:33)

The Tribe of Menashe, descendants of Yosef, inherit the lands previously held by Og:[11]

יהושע יג: כט-לא
וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְהִי לַחֲצִי מַטֵה בְנֵי מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחוֹתָם: וַיְהִי גְבוּלָם מִמַּחֲנַיִם כָּל הַבָּשָׁן כָּל מַמְלְכוּת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְכָל חַוֹּת יָאִיר אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן שִׁשִּׁים עִיר: וַחֲצִי הַגִּלְעָד וְעַשְׁתָּרוֹת וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן לִבְנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לַחֲצִי בְנֵי מָכִיר לְמִשְׁפְּחוֹתָם:
And Moshe gave inheritance to half the tribe of Menasheh; and this was the possession of half the tribe of Menasheh by their families. And their border was from Mahanaim, all Bashan, all the kingdom of Og king of Bashan, and all of Havot Yair, which are in Bashan, sixty cities. And half the Gilead, and Ashtarot, and Edre'i, cities of the kingdom of Og in Bashan, belonged to the sons of Machir the son of Manasheh, to the one half of the sons of Machir by their families. (Yehoshua 13:29-31)

Here, then, was the threat perceived by Moshe: Og had made a commitment to moral sexual conduct. Could the Jewish People make the same commitment? Could they be more deserving of the Holy Land? Would they be capable of maintaining the level of purity and sanctity required to live in the Land of Israel? God reassured Moshe: Og would not be a major obstacle. He had not lived up to his commitment. He had not abandoned the warped sexuality of the surrounding pagan nations, had not managed to fully control his sexual desires.[12] The descendents of Yosef haTzaddik would inherit Og's land.

The book of Devarim recounts the final preparations before the great transition, before Moshe takes his leave and Yehoshua assumes the leadership. Og's merit was no match for Moshe's unparalleled stature.[13] Yet Og's defeat is not only the final item on the agenda to be cleared before Moshe begins to teach the people; Og's defeat is part and parcel of the lesson that Moshe teaches the nation before his death, before they enter the Land: Only those who remain true to the covenant of purity, who maintain a higher moral standard, can inherit the Holy Land. Anything less than the self-restraint personified by Yosef is unacceptable, and Og's defeat is an illustration of the fate of those who do not live up to the covenant sealed into our collective body, the covenant of purity known as brit milah. The great message which Moshe will now begin to impart is just this: Be holy, for God has chosen us to be a holy nation in the Holy Land.


[1]  See the comments of the Meshech Chochma on the verse, where he explains that this verse contains echoes of an epic song of praise dedicated to Og which was surely sung by his people; in these verses, Moshe mocks that song.
משך חכמה דברים פרק ג פסוק יא
הלא היא ברבת בני עמון וכו', באמת איש. יתכן מה שנודע הנהוג בימים הקדמונים אצל העובדי אלילים ועובדי האדם בחינא, אשר ייחסו גבורת הגבור לאלוה, ולכל כליו אשר הראה בם את גבורתו עבדו וישתחוו, כאשר נודע בשיר היונים. לכן עשו את עוג - אשר האריך ימים והיה מופלג בזקנה וגבורה - לאל - ה. וגם לערסו הקדישוה ויניחוה בית עצביהם ברבת בני עמון. לכן ספר משה כי היה מיתר הרפאים - והוא ענין טבעי - רק נתמעט במשך הזמן, לכן טעו העו"ג בו. "הלא היא", פירוש היא הקדושה בעיניהם אשר יבואו ממרחקים לעבדה, "באמת איש", פירוש יד עוג אשר היה איש, לא ענין אלקי כאשר יחשבוהו. רק כי הטבע לא ימנע מלהוציא מפעלות זרות בחיקה מה שרחוק המציאות, כמו שכתב רבינו משה בפירושו למשנה פרק ג דנידה, עיין שם.

[2]  See Eruvin 30a, 48a, Yoma 80b.
[3]  According to the Midrash Og and another legendary giant, Goliath, differed inasmuch as Goliath was proportioned like a normal person of extremely large size, while Og was more of a monster. Devarim Rabba Leiberman edition section 29.
דברים רבה (ליברמן) פרשת דברים
ארשב"ל מנוול היה עוג מלך הבשן, אף על פי שהיה גבור ארכו תשע אמות ורחבו ד' אמות, והרי רחבו קרוב למחצית ארכו שאין בריות בני אדם כן, ארכו שלשה אמות ורחבו אמה, הוי שליש ארכו, והרי עוג לא היה כן, אלא רחבו ד' אמות קרוב לחצי ארכו, הוי שבריה מנוולת משונה מן הבריות. אלא גלית הפלשתי לא היה כן. אלא היה מבונה באיבריו,
[4]  See Rashi Bereishit 14:13, Bamidbar 21:34, D’varim 1:4,3:2, 3:11.
רש"י, בראשית יד: יג
ויבא הפליט - [מדרשו] לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב (דברים ג יא) כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו את הרפאים בעשתרות קרנים, תנחומא (חקת כה). ומדרש בראשית רבה (מב ח) זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מיתר הרפאים שנאמר (ו ד) הנפלים היו בארץ וגו' ומתכוין שיהרג אברהם וישא את שרה:
רש"י, במדבר כא: לד
אל תירא אותו - שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:
רש"י, דברים א: א
עשתרות - הוא לשון צוקין וקושי כמו (בראשית יד, ה) עשתרות קרנים, ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים שהיו שם רפאים שהכה אמרפל, שנאמר (בראשית יד ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ועוג נמלט מהם והוא שנאמר (שם יד יג) ויבא הפליט, ואומר (דברים ג יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:
רש"י דברים פרק ג
(ב) אל תירא אתו - ובסיחון לא הוצרך לומר אל תירא אותו, אלא מתיירא היה משה שלא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, והוא עוג:
רש"י דברים פרק ג
(יא) מיתר הרפאים - שהרגו אמרפל וחביריו בעשתרות קרנים והוא פלט מן המלחמה שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט זהו עוג:
[5] See Tosfot Nida 61a “Zeh Og shepalat m’dor hamabul”.
תוספות מסכת נדה דף סא עמוד א
זה עוג שפלט מדור המבול - הכי נמי נפלט סיחון מדור המבול כיון דאחי הוו אלא דהך הפליט קים ליה דהוא עוג ולא סיחון מהאי טעמא גופיה כיון דדחיל ליה משה ועוד אמר (בפרק רבי אליעזר) (דף לד) שעוג מצאו לאברהם אבינו שהיה עומד בגרנות לתקן עוגות לפסח ועל שם זה נקרא עוג ומייתי ליה משום דמחזי כלישנא בישא דאמר במדרש עוג אמר בלבו אלך ואומר לאברהם וילחם וימות ואשא שרה אשתו אפילו הכי היה ירא משה שמא תעמוד לו זכות אברהם.

[6]  This tradition is also cited in Sofrim (additional notes 1:2) Yalkut Shimoni Chaya Sarah 109, Machzor Vitri section 524. Daat Zikeinim of the Ba'alei haTosfot, Bereishit 24:39.
מסכתות קטנות מסכת סופרים הוספה א פרק א הלכה ב
עוג הוא אליעזר, ופרסות רגליו של אברהם אבינו היה, טומנו בכף ידו, ופעם אחת גער בו, ומיראתו נפל ממנו שינו, ונטלו אברהם אבינו, ועשאו מטות של שן, והיה ישן שם, ויש אומרים כסא עשאו, וישב בו כל ימיו, ומי נתנו לאברהם, נמרוד. והלך עוג ובנה ששים עיירות, והקטן שבהן היה גבהו ששים מיל, שנאמר ששים עיר כל חבל ארגוב ממלכת עוג בבשן, ומה היתה אכילתו, אלף שוורים, וכן כל מין חיה, ושתייתו אלף מדות, ומה היתה טיפת זריעתו, שלשים וששה ליטרין, וכן לכל דורות
ילקוט שמעוני תורה פרשת חיי-שרה רמז קט
רצה הקב"ה לגמול חסד ליצחק ושלח מלאך לפני אליעזר ונקפצה הדרך לפניו ובת מלכים שלא יצאת לשאוב מים מימיה יצאת לה באותה שעה והנערה שלא היתה יודעת מהו איש קבלה עליה להזדווג ליצחק שהיתה ראויה לו ממעי אמה וכתיב הנה רבקה לפניך והשכים העבד בבקר וראה את המלאך עומד וממתין לו בחוץ א"ל אל תאחרו אותי ובשביל שלא יתיחד העבד עם הנערה בלילה נקפצה הארץ לפניו ובשלש שעות בא לחברון לעת תפלת הערב ויצא יצחק להתפלל תפלת מנחת הערב, אמר אברהם ליצחק העבד הזה חשוד על כל עבירות שבתורה ומרמה בידו שנאמר כנען בידו מאזני מרמה הבא הנערה האהלה והוצא בתוליה באצבע אם טהורה היא בבתוליה הרי היא ראויה לך וכך עשה והראה אותן לאברהם ואח"כ לקחה לאשה, ובשביל שגמל אליעזר חסד ליצחק הוציאו לחירות ונתן לו הקב"ה שכרו בעולם הזה והעמידו למלך והוא עוג מלך הבשן:
מחזור ויטרי סימן תקכד ד"ה האדם הגדול
עוג הוא אליעזר ופרסות רגליו ארבעים מיל. ואברהם אבינו היה טומנו בכף ידו. ופעם אחת גער בו ומיראתו נפל ממנו שינו. ונטלו אברהם ועשאו מיטת שן והיה ישן שם, ויש אומ' כסאו עשאו, וישב בן כל ימיו. ומי נתנו לאברהם נמרוד.
דעת זקנים מבעלי התוספות על בראשית פרק כד פסוק לט
אלי לא תלך האשה - פירש"י ז"ל שלכך כתיב אלי חסר וא"ו למדרש שהיתה בת לאליעזר וכו'. ותימה שגם ר' שלמה פי' על קרא דונקית משבועתי זאת ותקח אשה לבני מבנות ענר אשכול וממרא וגם הם כנעניים היו. וי"ל שבו נתקיימה כבר הקללה שהרי הוא עבד אבל הם לא היו עבדים. ועוד י"ל דזילא ביה מילתא טפי למשיא לבנו בת עבדו. ועוד אמרינן בב"ר אליעזר בנו של חם היה. ובפרקי ר' אליעזר אומר אליעזר עבד אברהם הוא עוג מלך הבשן והכי איתמר התם זקן ביתו של אברהם אבינו היה אליעזר וכתב עליו עבד עולם וכשגמל חסד עם יצחק הוציאו לחירות עולם ונתן לו הקב"ה שכרו בעולם הזה והעמידו מלך והוא עוג מלך הבשן. וקשה שהרי עוג רשע היה ומשה הרגו ואליעזר היה צדיק. וגם במס' סופרים חשיב ליה מתשעה שנכנסו בגן עדן מחיים ועל דבר זה נכנס כי כשהביא רבקה ולא מצא לה יצחק בתולים כמו שאפרש בע"ה היה חושדו שבא עליה ואמר לו כן תחיה ותכנס בגן עדן כמו שאתה נקי ממנה ונתקיים לו אותה ברכה ונכנס חי בגן עדן. וצ"ל ששני עוג מלך הבשן היו אחד רשע שהרגו משה ואחד שהיה עבד ומלך וכשמלך נקרא שמו עוג כי כל מלכי הבשן נקראים עוג כמו שמצינו בכל מלכי מצרים שנקראין פרעה:
[7]  Rabenu Bachye, Devarim 21:34, cites this as a legitimate opinion, though eventually he rejects this approach due to lack of Rabbinic evidence.
רבינו בחיי על במדבר פרק כא פסוק לד
ואמר מר זה עוג שפלט מן המבול. והנה החכמים ז"ל סוברים בעוג זה שהוא אותו עוג של מבול ושהגיד לאברהם והאריך ימים רבים:
ויש שפירש שעוג זה אינו אותו של אברהם עצמו אבל היה ממשפחתו ומזרעו, ומשה נתירא ממנו שלא תעמוד לו זכות אבי אביו שהיה בזמן אברהם. ולפי זה כשאמרו כאן סיחון ועוג אחי הוו אם הכוונה אחים ממש מן האב והאם היה לו למשה להתירא מסיחון ג"כ כי גם הוא ראוי ליטול חלק בזכותו של עוג אבי אביו, אבל היו אחים מן האם, ועיקר זרעו של עוג הפליט לא נשאר אלא בעוג זה שהוא ממשפחתו ועיקר זרעו מן האב, ועל כן נתירא משה מעוג ולא נתירא מסיחון. אבל אנו אין לנו אלא מה שקבלו חז"ל בעוג זה שהוא ממש אותו עוג של אברהם:
וכן אמרו במדרש תנחומא ויבא הפליט ויגד כוונתו היתה כדי שיצא אברהם ויהרג, נתן לו הקב"ה שכר רגליו וחיה כל אותן שנים, ומצד אחר גבה ממנו שנפל ביד בניו, וכשבא משה לעשות מלחמה עמו נתירא ממנו, אמר אני בן ק"כ שנה וזה יותר מת"ק אלולא שהיה לו זכות לא חיה כל השנים הללו, א"ל הקב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, אתה בידך הרגהו ועשית לו כאשר עשית לסיחון, עד כאן:
ויש לדעת כיון שסיחון ועוג אחים היו קודם המבול ועוג לבדו הוא שפלט ואנו רואין שלא נצולו כי אם שמונה שבתיבה, אם כן סיחון זה מהיכן יצא והיאך היו אחים שאמר עליהם אחי הוו:
וראיתי במדרש סיחון ועוג בני שמחזאל היו שהיה מבני האלהים, ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה, וסיחון נולד בתיבה, ולכך שמש חם בתיבה כדי לחפות על אשתו. ולדעת רז"ל נצטרך לומר בסיחון שגם הוא האריך ימים כעוג אחיו, ואריכות הימים של כל אחד היתה סבה לסבה ידועה מבעל הסבות יתברך, ומי יודע מחשבות השי"ת. ומה שאמרו בפרק הרואה (דף נד) מחייה בקרסוליה וקטליה, ירמוז כי משה בטל זכותו ושכר פסיעותיו, וכמו שפירש הרב הגדול מורי ר"ש נ"ר בפירוש ההגדות שחיבר. נמצאת למד שלא היתה יראתו של משה רבינו ע"ה על כחו וגבורתו ועל גובה קומתו, רק מזכותו, שהרי רצונו של הקב"ה אינו דבק באדם לפי הגבורה והכח כי אם לפי הזכות, שכן אמר הכתוב (תהלים קמז) לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה, רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו:
[8] Yalkut Shimoni, Chaye Sara section 109.
ילקוט שמעוני תורה פרשת חיי-שרה רמז קט
רצה הקב"ה לגמול חסד ליצחק ושלח מלאך לפני אליעזר ונקפצה הדרך לפניו ובת מלכים שלא יצאת לשאוב מים מימיה יצאת לה באותה שעה והנערה שלא היתה יודעת מהו איש קבלה עליה להזדווג ליצחק שהיתה ראויה לו ממעי אמה וכתיב הנה רבקה לפניך והשכים העבד בבקר וראה את המלאך עומד וממתין לו בחוץ א"ל אל תאחרו אותי ובשביל שלא יתיחד העבד עם הנערה בלילה נקפצה הארץ לפניו ובשלש שעות בא לחברון לעת תפלת הערב ויצא יצחק להתפלל תפלת מנחת הערב, אמר אברהם ליצחק העבד הזה חשוד על כל עבירות שבתורה ומרמה בידו שנאמר כנען בידו מאזני מרמה הבא הנערה האהלה והוצא בתוליה באצבע אם טהורה היא בבתוליה הרי היא ראויה לך וכך עשה והראה אותן לאברהם ואח"כ לקחה לאשה, ובשביל שגמל אליעזר חסד ליצחק הוציאו לחירות ונתן לו הקב"ה שכרו בעולם הזה והעמידו למלך והוא עוג מלך הבשן:
[9]  This teaching comes in context of Betuel being reported to have had a policy in his kingdom of deflowering all the virgins. His constituents, who had been subjected to this humiliation, now insist that he follow the same practice with his daughter Rivka, therefore Betuel dies at this juncture. The Midrash probably associates the name Betuel as pertaining to virginity. For more on this see http://arikahn.blogspot.com/2009/11/parshat-toldot-5770-echoes-of-eden.html .
[10] See also Midrash Rabbah – Kohelet 7: 4: Og attended Abraham's feast and was not excluded from Gehinnom.
קהלת רבה (וילנא) פרשה ז
 עוג היה במשתה אברהם ולא נדחה מגיהנם.
[11]  See Rav Tzadok Hakohen, Tzidkat haTzadik section 96.
ספר צדקת הצדיק אות [צו]
מי שהוא שומר הברית ולא ראה קרי מימיו הוא נקרא יפה תואר בכתוב כענין יוסף יפה תואר וע"ז נאמר שקר החן והבל היופי כי מצינו ג"כ באומות עכו"ם שהיו נקיים מזה כמו עוג שפלט מדור המבול ובלא תיבה כלל ודאי לא הי' ניסא לשיקרא רק שלא הי' בן מבול דהיינו משחית זרע כמ"ש בפ' כל היד (יג:) וכמ"ש במק"א אגמ' דנדה (סא.) שהי' בן אחי' בר שמחזאי ואכ"מ [דלכן ניתנה ארצו לחצי מטה מנשה מזרעא דיוסף שומרי הברית] ולכך נתיירא משה ממנו כי משה הי' ג"כ בדור המבול כמשז"ל (חולין קלט:) בשגם בגימ' משה ונא' עליו כי מן הים משיתיהו שהי' אז במים. וגם כל עיקר ענין משה הי' לתקן דבר זה הנקרא שטות שלכך הי' פרוש מן האשה וקבור מול בית פעור כמ"ש במק"א וראה זה נקי כ"כ נתיירא ממנו עד שא"ל הקב"ה אל תירא כי קיי"ל בנדרים (לא:) הנודר מן הערלים אסור במולי אומות העכו"ם ומותר בערלי ישראל שאין הערלה נקרא אלא על שמם אפי' הם מולים ושומרי הברית. ועמך כולם צדיקים ושומרי הברית אפי' שקלקלו:
[12] See Rav Tzadok Hakohen, Resisei Laiyla section 44.
ספר רסיסי לילה אות [מד]
וא"כ עוג שניצול ממבול הרי היה לו קצת שייכות בהכרח לתורה. וכ"ש לפמ"ש (פרדר"א פרשת טז) דהוא אליעזר עבד אברהם שהיה דולה ומשקה מתורת רבו (יומא כח:). וא' בנידה (סא.) סיחון ועוג אחים בני אחי' בר שמחזאי נראה דגם סיחון כמוהו פלט ממבול. וזה כל שבחם למלכים גדולים ואדירים בגובה וחוסן היינו במעלות רוחניות וגבורה דכבישת היצר. וזהו עיקר חסד ה' לעולם שמשניתנה תורה ונבחרו ישראל אי אפשר לאומה אחרת להתקרב לפניו ית' כמ"ש בריש מכילתא עד שלא נבחרו כו' ואפי' ישמור כל מצות התורה צריך להתגייר ולהיות מכונה בשם ישראל ובלא"ה עכו"ם העוסק בתורה חייב כו' דהיא מורשה לקהלת יעקב דוקא. וזהו ששלח לסיחון לשלום היינו שיתגייר והוא הלך למלחמה כי הוא טען שהוא הנבחר וכן עוג. ומשרע"ה נתיירא מהם ודאי לא לחנם כי ידע עוצם כוחם ומעלתם בסור מרע דכל חטאי דור המבול. ובמשפט בני נח הם היו צדיקים גמורים שאין כמותם בדור בב"נ. וע"ז א' כי לעולם חסדו דתורת חסד שנתן ה"י לישראל היא לעולמי עד שמי שאינו מהם אינו כלום:
[13] Rav Zadok Hakohen, Yisrael Kedoshim section 7, points out that while Og is strong and a great warrior, true “strength” - Gevurah - belongs to Yitzchak:
ספר ישראל קדושים אות [ז] ד"ה וכך
וכך יצחק שהוא שורש הגבורה שבעולם אז"ל בברא"ר דלא נדנדה עריסה תחלה אלא בביתו של א"א. ועוג א' עליו שבאצבעו יבמעכנו כי נולד בתכלית החולשא שלא הי' עדיין ילד כמוהו בעולם. וכך הי' ראוי כפי טבע העולם כפ"מ שנולד לעת זקנות אברהם ושרה ותשות כחות ההולדה בהם. ובאמת הוא שורש כל כח הגבורה שבעולם וסוף עוג הגבור מכל האדם נפל ביד זרעו. כי הגבורה דדמיון שבעוה"ז סופה כשילה וכל זמן שיזקין יחלש כחו עד שיאבד לגמרי. וגבורת יצאע"ה הוא בהיפך דגבורתו הוא בתורה וזקני ת"ח כ"ז שמזקינין כו' ובמיתה שנפסקה גבורת בשר ודם לגמרי גבורת התורה מתגברת יותר ליכנס לישיבה של מעלה וגם בשכבך בקבר תשמור עליך וממנה הטל של תחי' לקום בתחה"מ שאז יתגלה שהמיתה הי' רק כמו שינה וכלשון רז"ל במיתת הצדיקים כד דמך כו' לשון שינה וכן נקראו האבות ישיני חברון וכמשז"ל דהקב"ה מראה לצדיקים שכרן קודם מותן וישינים להם והשבע לעשיר איננו מניח לו לישן שמוליכין אותו לישיבות של תורה כמשז"ל וע"כ ביום ברכת גבורות במחי' המתים שזהו תוקף הגבורה כשאין לו הפסק והשפלה ומות לשון השפלה כמ"ש בתנחומא פ' ויחי וע"כ עני וסומא וכו' נקראים מתים שהם בתכלית השפלות בעוה"ז מרוחק מכל טובה. ותח"ה הוא בירור שהמיתה טוב מאוד כמ"ש בברא"ר וכמו השינה כי בקומו נעשה ברי' חדשה ומחליף כח וגבורה וזהו שלימות הגבורה האמיתות כשקיימת לעולמי עד שזהו כשאין בה שום חולשא להפסיק כח הגבורה ולבטלה וגבורת עשו בהיפך בעוה"ז נראה בתכלית התוקף וסופו לאבדון ואין זו גבורה על האמת כלל רק מצד הדמיון בעוה"ז:

Tuesday, July 6, 2010

Parshat Pinchas 5770 - Pinchas and Zimri: The Anatomy of an Argument


Parshat Pinchas 5770
Rabbi Ari Kahn     

Pinchas and Zimri: The Anatomy of an Argument

Sometimes, biblical stories are complex or densely and intricately woven; other times, the storyline seems straightforward, morally unequivocal, simple stuff: right and wrong, good and bad. One such seemingly open and shut case is the killing of Zimri at the hands of Pinchas. While pacifists might decry the taking of a life, in this case a moral outrage was spreading in the camp - wanton, orgiastic debauches and idolatry. Zimri, a leader of the tribe of Shimon, publicly takes Kozbi, a willing participant from the daughters of Midian. The transgression is flagrant and unmistakable, brazen and unabashed. Pinchas steps in to end the disgrace, to halt the epidemic by means of the sword. The reward he is given leaves little room for doubt:  Pinchas is good, Zimri is bad. Pinchas is right, Zimri is wrong. In fact, Jewish tradition sees these two as archetypes of good and evil; the Talmud's expression for the epitome of hypocrisy is "one who acts like Zimri and expects the reward of Pinchas."[1]

Our present parsha begins with a description of Pinchas' richly-deserved reward: a covenant of peace. How self-evident is this particular reward? How clear is it that this should be God's response to Pinchas' act of zealotry? Why is peace the reward for taking another man's life? This act of violence might have had extremely dire consequences for the entire congregation: Violence almost always runs the risk of begetting more violence. How might the congregation have reacted? Were all in agreement that Pinchas acted correctly, or was his behavior less than universally accepted? Rashi records some critical voices, citing a tradition that there were those who accused Pinchas of “un-Jewish” behavior, crediting his actions to alien influences and pagan sensibilities:

רש"י, במדבר פרק כה פסוק יא
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן:
Pinchas son of Elazar son of Aharon HaKohen – because the tribes were humiliating him, “Did you see- this son of Puti,[2] whose mother’s father[3] fattened calves for idolatry, killed a prince of a tribe in Israel;” therefore the text connects his genealogy to Aharon[4]. (Rashi, Bamidbar 25:11)

While Rashi does not agree or subscribe to these sentiments, he cites them in order to explain the reward bestowed on Pinchas: Pinchas' personal history left him open to criticism, and the possibility that this would cause a rift among the people was what prompted God to reward him specifically with a covenant of peace.

There is a mystical tradition that views the actions of Pinchas and Zimri not as an isolated incident, not as a tale of individuals involved in sin and zealotry, but rather as part of a much larger story. This mystical tradition does not, for the most part, reject the bottom line - the righteousness of Pinchas and the evil of Zimri[5]- but it does turn the picture on its head, turning our clear, black and white, good versus evil understanding of the story into a far more complex, multi-colored image of Zimri and his behavior.

According to some traditions, Zimri's behavior was no simple, momentary lapse or capitulation to sexual urges. Zimri's behavior was ideologically motivated: He, and many others before and after him, were what may be called "inclusionists", adherents of the philosophy that all spirituality and religious practice are equally valid and should be embraced. Judaism, he believed, should make room within it for other types of spiritual and religious expression. As opposed to what he saw as the extreme exclusionary attitude of Jewish tradition, Zimri believed that non-Jews, and non-Jewish forms of worship, should be brought in to the Israelite camp.

This same question had been brought to the fore generations earlier, when Yaakov and his children dwelled in the land of Canaan in the region of Shechem. An unfortunate episode transpired between Dina, the daughter of Yaakov, and one of the local boys - Shechem the son of Hamor.

בראשית לד: א-ב
וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:
And Dinah the daughter of Leah, whom she had borne to Jacob, went out to see the daughters of the land. And Shechem the son of Hamor the Hivite, the prince of the land, saw her; and he took her, and lay with her, and abused her. (Bereishit 34:1-2)

Shechem was smitten with Dina and wanted to take her as his wife. Dina's brothers told Shechem and his father Hamor that their sister could only marry a man of their own faith – a man who was circumcised. Only if Shechem's family were all circumcised could they merge with the family of Yaakov. Not only did Shechem and Hamor agree, they even convinced the entire city to become circumcised. On the third day after this "mass conversion," two of Yaakov’s sons, Shimon and Levi, took advantage of their lowered defenses and annihilated the entire town. While one might argue that the abuse Dina suffered at the hands of Shechem was sufficient justification of her brother’s reaction, or that the entire town was culpable[6] for not punishing the rapist[7], the massacre of an entire town that had taken a major step toward merging with the Jewish people seems extreme.[8] Were the inhabitants of Shechem sincere? Were they, at the very least, willing to hear about the God of Avraham?

There is a haunting question that is left hanging: What would have happened had Shechem lived? Was there anything positive about him, anything redeemable? We may easily postulate that he had already shown his true character: the man was a rapist, and only interested in his own needs. And yet, the word “rape” is not actually used in the text;[9] instead the word “abuse” is used, and only as a sort of afterthought.[10] There is a gnawing question as to how this relationship would have played out: the Torah attests that Shechem had in fact fallen in love Dina,[11]and the Torah never tells us how Dina felt about the relationship. Could this love, admittedly born illicitly, have blossomed into the beginning of a messianic-type vision of the spread of monotheism? In other words, was the exclusionary position taken by Shimon and Levi the right choice? And what were the long-term effects and repercussions of this choice?

At least one Midrash says that the entire episode of Dina was a punishment for Yaakov's own "exculsivism." Dina had been kept under lock and key so that Esav would not see her and ask for her hand. This same Midrash suggests that perhaps the wayward Esav could have been rehabilitated under the influence of the righteous Dina. Instead, the Midrash says, Yaakov hid here in a box so she would not be seen.[12]

Our sages have connected these seemingly divergent threads, weaving a canvas that is the backdrop for our present parsha: There is a mystical tradition (attributed to the Ariza’l[13]) that Kozbi, the woman with whom Zimri made his very public "statement," was a reincarnation of the soul of Dina, and the soul of Shechem was reincarnated in the soul of Zimri. The attempted union between Zimri and Kozbi was a second attempt to heal the rupture that had been created generations earlier. The overly-inclusive attitude displayed by Zimri and Kozbi was in fact a reaction to the overly exclusive attitude displayed by the brothers of Dina, and of Dina's father Yaakov.

Other mystical[14] traditions reveal that the number of Shechem's townspeople killed by Shimon and Levi was 24,000 - the same number that perished in the plague that broke out following the outrage of Zimri and Kozbi. This parallel further reinforces the connection between these two seemingly unrelated episodes.

We may take this idea one step further, associating both of these episodes with another case in which 24,000 people die: The Talmud reports that 24,000 students of Rabbi Akiva died, and we may say that their sin was also one of "exclusivity". They were unwilling to accept one another's opinions, and did not treat their fellow scholars with respect:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב           
אָמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, מִגְּבַת עַד אַנְטִיפְרַס, וְכֻלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָבוֹד זֶה לָזֶה.
It was said that R. Akiva had twelve thousand pairs of disciples, from G'vat to Antipatris; and all of them died at the same time because they did not treat one another with respect. (Yevamot 62b)         

This same tradition claims that Rabbi Akiva himself was a reincarnation[15] of Zimri/Shechem, and his third wife,[16] who was a convert,[17] was a reincarnation[18] of Kozbi/Dina[19]. The 24,000 students of Rabbi Akiva, who were overly strict are related to the 24,000 who died in the desert for siding with Zimri's over-inclusiveness, and to the 24,000 who died in Shechem for the same reason.[20]

And yet, how does everything we know about Rabbi Akiva jibe with this mystical tradition? If there is one thing we know for certain about Rabbi Akiva, it is that he taught his students to love one another as themselves.[21] He preached tolerance and inclusivity. On the other hand, an aspect of exclusivity may be learned from the stories recorded in rabbinic sources of various attempts to entrap Rabbi Akiva in sins of sexuality – attempts that failed because Rabbi Akiva acted in the opposite manner of Zimri and Kozbi and withstood temptation.[22].[23] Rabbi Akiva[24] was inclusive[25], but nonetheless was principled.[26] He accepted outsiders, yet had standards. In his life, as in his death, Rabbi Akiva knew how to sanctify the Name of God.[27]

Had Zimri[28] truly felt that Kozbi was his soul-mate, that they were meant to be together, they could have chosen to be married in a proper way, after she had converted.[29] Zimri's philosophical inclusivity had no standards,[30] no red lines, and this ultimately led to his downfall and to his death at the hands of Pinchas.[31]

The reverberations of the action taken in Shechem are extreme: not only was it there that Dina[32] was abused and there that the brothers, Shimon and Levi, were guilty of genocide; it was also to Shechem that Yosef was sent to seek his brothers, and from Shechem, Yosef was sold into slavery and the exile began.[33]

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קב עמוד א
תנא משום רבי יוסי: מקום מזומן לפורענות. בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד.
A Tanna taught in R. Yosi's name: [It was] a place predestined for evil; in Shechem Dinah was ravished; in Shechem his brethren sold Yosef; and in Shechem the kingdom of the House of David was divided. (Talmud Bavli Sanhedrin 102a)

For the mystics, the Torah does not tell a simple, monochromatic story. The story of Zimri and Kozbi is but one scene in a drama that is continually unfolding, in which souls travel in search of tikkun, and the world, still struggling with the repercussions of past mistakes, awaits perfection.



[1] Talmud Bavli Sotah 22b.
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כב עמוד ב
אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס.
 King Yannai said to his wife, 'Do not fear the Pharisees or the non-Pharisees, but the hypocrites who mimic the Pharisees; because their deeds are the deeds of Zimri but they expect the  reward of Pinhas.

[2] See Shmot 6:25.
שמות ו, כה
וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם:
[3] See, however, Rashi (Bamidbar 31:6), who states that his mother’s father was a descendent of Yosef. See Maharal, Gur Aryeh ad loc., note ten, who reconciles these two positions based on the Talmud Bavli  Baba Batra 109b, Sota 43a.

רש"י על במדבר פרק לא פסוק ו

ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר אמר הקב"ה מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי בת צור יגמור. ד"א שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו שנא' (בראשית לז) והמדינים מכרו אותו (סוטה מ) ומנין שהיתה אמו של פינחס משל יוסף שנא' (שמות ו) מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"א ומזרע יוסף שפטפט ביצרו.

ספר גור אריה על במדבר פרק לא פסוק ו

מזרע יתרו וכו'. מדכתיב (שמות ו, כה) "מבנות פוטיאל" ביו"ד, משמע שני פוטים, דהיינו מזרע יתרו ומזרע יוסף. דאם לא כן, לא הוי למכתב "פוטיאל" ביו"ד יתירה. ביש נוחלין (ב"ב קט ע"ב):

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מג/א

תנא לא לחנם הלך פינחס למלחמה אלא ליפרע דין אבי אמו שנאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים וגו' למימרא דפינחס מיוסף אתי והא כתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה מאי לאו דאתי מיתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים לא מיוסף שפיטפט ביצרו והלא שבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים יהרוג נשיא מישראל אלא אי אבוה דאימיה מיוסף אימיה דאימיה מיתרו ואי אימיה דאימיה מיוסף אבוה דאימיה מיתרו דיקא נמי דכתיב מבנות פוטיאל תרי משמע שמע מינה:
A Tanna taught: Not for naught did Pinchas go to the battle [against Midian] but to exact judgment on behalf of his mother's father [Yosef]; as it is said: 'And the Midianites sold him into Egypt etc. Is this to say that Pinchas was a descendant of Yosef? But behold it is written: 'And Elazar, Aaron's son, took one of the daughters of Putiel for a wife; [and she bore him Pinchas]!' Is it not to be supposed, then, that he was a descendant of Yitro who fattened [pittem] calves for idolatry? — No; [he was a descendant] of Yosef who mastered [pitpet] his passion. But did not the other tribes despise him [saying], ‘Look at this son of Puti, the son whose mother's father fattened calves for idolatry; he killed a prince in Israel!’ But, if his mother's father was descended from Yosef, then his mother's mother was descended from Yitro; and if his mother's mother was descended from Yosef, then his mother's father was descended from Yitro. This is also proved as a conclusion from what is written: ‘One of the daughters of Putiel’, from which are to be inferred two [lines of ancestry]. Draw this conclusion.
[4] The Kli Yakar, Bamidbar 25:11, goes even further and suggests that Pinchas was open to attack even in light of his sainted grandfather Aharon, who himself had an negative history involving idolatry and a certain calf.

כלי יקר על במדבר פרק כה פסוק יא

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. הכל לרבותא נקט כי אע"פ שהיה בן אלעזר אשר לקח לו מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"ז והיה לו למנוע את עצמו ממעשה זה, פן יאמרו לו ליצני הדור בת יתרו מי התיר לאביך ואיך אתה מקנא על המדינית, וכן אבי אביך פיטם עגלים לע"ז ואיך אתה מקנא על הע"ז, והיה בן אהרן הכהן ויאמרו לו אבי אביך זה פיטם עגלים לע"ז, והוא עשה העגל ואע"פ כן לא היה מקפיד על כבודו.
[5] The exception is Rabbi Mordechai Yosef of Izhbitz, in his Mei Shiloach, Parshat Pinchas, (and those influenced by him) who remarkably thinks Zimri was right and Pinchas was wrong, or at least mistaken.

ספר מי השילוח - פרשת פנחס

וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ויקח כו', ולא יעלה ח"ו על הדעת לומר שזמרי הי' נואף ח"ו כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה, אך יש סוד בדבר זה, דהנה יש יו"ד נקודות בזנות, הנקודה הא' מי שמקשט עצמו והולך במזיד לדבר עבירה היינו שהאדם בעצמו מושך עליו היצ"הר, ואח"ז יש עוד ט' מדרגות, ובכל המדרגות שניטל מהאדם כח בחירתו ואי אפשר לו להמלט מעבירה, עד המדריגה היו"ד, היינו מי שמרחיק עצמו מן היצ"הר ושומר עצמו מן העבירה בכל כוחו עד שאין ביכולתו לשמור א"ע יותר מזה, ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון הש"י, וכענין יהודה ותמר, ואיהי בת זוגו ממש וזה הענין הי' גם כאן, כי זמרי הי' באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות, ועתה עלתה בדעתו שהיא בתו זוגו מאחר שאין בכוחו לסלק א"ע מזה המעשה, ופנחס אמר להיפך שעדיין יש בכוחו לסלק עצמו מזה, וזה שמרמז הגמ' יו"ד נסים נעשו לפנחס, וכדאיתא שם אלו פירש זמרי והרגו לפנחס הי' פטור כי באמת הי' כאן שקול הדעת כי גם על פנחס הי' מקום לבע"הד לחלוק שמצוי בו מדה הנראה לעינים שהוא כעס כמו שבאמת טענו עליו זאת והי' הדין בזה שודא דדיינא ופירש ר"ת ע"ז שיכולת הדיין ליתן לקרוביו, ולכך יצא פנחס זכאי לפי שהי' קרוב למרב"עה, וז"ש ושם האיש ישראל המוכה, היינו שהקב"ה הראה לפנחס אחר מעשה שעשה עם מי הי' המלחמה שלו שאל יחשוב כי נואף גמור הי' ח"ו, ופנחס מחמת שהי' בא מזרע יוסף שנתברר בסיגופים ונסיונות בענין זה ולכך הרע בעיניו מאד על מעשה זמרי, וע"ז נאמר כי נער ישראל ואוהבהו, וזה ממש ענין פנחס שהי' דן את זמרי לנואף בעלמא, ע"כ דן אותו קנאין פוגעין בו ונעלם ממנו עומק יסוד הדבר שהי' בזמרי כי היא היתה בת זוגו מששת ימי בראשית, כמו שמבואר בכתבי האר"י ז"ל, עד שמרב"עה לא הכניס א"ע בזה לדונו במיתה ונמצא שפנחס הי' במעשה הזה כנער היינו שלא הי' יודע עמקות הדבר רק ע"פי עיני שכל אנושי ולא יותר, ואעפ"כ הש"י אוהבו והסכים עמו, כי לפי שכלו עשה דבר גדול בקנאתו ומסר את נפשו:

[6] See Rambam, Laws of Kings 9:14, and Ramban, Bereishit 34:13, who disagrees:
רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה יד
וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
[7] Whether it was rape or statutory rape is unclear from the verses.
[8] The timing of Shimon and Levi's revenge is the basis for a joke which expresses Jewish paranoia: Why did Shimon and Levi insist that the city first convert before killing them? They figured that if a city of non-Jews was annihilated there would be an international outcry, while if a bunch of Jews were killed no one would care.
[9] See Ramban, Bereishit 34:2, who insists this was a case of rape.
רמב"ן בראשית פרק לד פסוק ב
וישכב אותה ויענה - וישכב, כדרכה. ויענה, שלא כדרכה (ב"ר פ ה), לשון רש"י. אבל רבי אברהם אמר ויענה, בעבור היותה בתולה. ואין צורך, כי כל ביאה באונסה תקרא ענוי, וכן לא תתעמר בה תחת אשר עניתה (דברים כא יד), וכן ואת פלגשי ענו ותמת (שופטים כ ה). ויגיד הכתוב כי היתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ, לספר בשבחה:
[10] See Bereishit 34:2. Rashi understands that “abuse” refers to the type of sexual relations they had; the description of a rape having transpired is absent from Rashi's comments. He describes a seemingly consensual relationship: Shechem is described as having “lain with her”, i.e., conventional sexual relations, and “he abused her” as "unnatural" (anal) sex.
בראשית לד:ב
וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:
רש"י, בראשית לד: ב
וישכב אתה - כדרכה: ויענה - שלא כדרכה:
[11] This can be contrasted to the infatuation that Amnon had for Tamar; in that case, once the rape was perpetrated the infatuation dissipated and hatred replaced what had earlier been mistaken for love. See 2 Shmuel, 13. In the case of Dina, the Torah tells us that Shechem truly loved her.
שמואל ב, יג : א - טו
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד: וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה: וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ: וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי:
And it came to pass after this, that Avshalom the son of David had a fair sister, whose name was Tamar; and Amnon the son of David loved her. And Amnon was so distressed that he fell sick because of his sister Tamar; for she was a virgin; and it seemed hard to Amnon to do anything to her. But he would not heed her voice; but being stronger than she, he forced her, and lay with her. Then Amnon hated her with exceeding great hatred; for the hatred with which he hated her was greater than the love with which he had loved her. And Amnon said to her: 'Arise, be gone.' 
[12] Midrash Tanchuma Buber edition Vayishlach section 19.
מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישלח סימן יט
וירא אותה שכם בן חמור (שם /בראשית/ לד ב), אמר דוד תחשכנה עיניהם מראות (תהלים סט כד). ויקח אותה וישכב אותה ויענה. ומאיזו חטייא בא עליה הערל, כתיב למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב (איוב ו יד), אלא בשעה שהיה יעקב אבינו בא והשבטים עמו היתה דינה עמו, כיון שבאו המלאכים ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו (בראשית לב ז), נטל יעקב דינה ונתנה בתיבה, שלא יראה אותה עשו ויטול אותה לאשה, א"ל הקדוש ברוך הוא חסכתה אותה ממנו חייך לאדם ערל היא מתוקנת, הוא דכתיב למס מרעהו חסד, אילו היתה נישאת לעשו שמא היתה מגיירת אותו, כשנטלה איוב לא גיירה אותו, לפיכך חסכתה אותה הרי בן מאירה בא כנגדה, וירא אותה שכם בן חמור.
שכל טוב (בובר) בראשית פרק לב
ואת דינה בתו נתן בתיבה ונעל בפניה, אמר יעקב רשע זה עינו רמה היא שמא יתלה עינו בה ויקחה ממני, א"ל הקדוש ברוך הוא מנעת מאחיך שהוא מהול, הרי היא נמסרת לשכם, שהוא ערל, לא רצית להשיאה דרך היתר, הרי היא נישאת דרך איסור.
[13] Cited by the Kehilat Yakov by Rav Yakov Zvi Yelish ( 1778-1825 Jolles, Yales) entry on cuf zayin
ספר קהלת יעקב - ערך כז
ב' כזבי היתה גלגול דינה בת יעקב וזמרי היה גלגול שכם בן חמור, על כן זינה עמו כמו בגלגול הראשון שזינה שכם עם דינה, כן כתב בילקוט ראובני בשם עשרה מאמרות, עיין בילקוט ראובני פרשת וישלח:
[14] See  Megaleh Amukot, Vaetchanan aspect 88, who reports this teaching in the name of the Ariza"l; Rav Naftali Bachrach, Emek Hamelech Gate 5 chapter 69; Yalkut Reuveni (Avraham Reuven Hoshke (Sofer) (died April 3, 1673), Parshat Balak; Rabbi Menachem Azarya DeFano, Sefer Gilgulei Neshamot section 20.
ספר מגלה עמוקות, ואתחנן - אופן פח
והשיב הקב"ה רב לך, עדיין לא נשלם תיקון עונו שחטא כנגדך בעור שהוא לבן, על זה אמר רב לך, ר"ל חטא גדול עשה ורב לך, כפי דברי האר"י ז"ל שהיה משבט שמעון שמתו בשבילו כ"ד אלף מישראל, לפי שהרג כ"ד אלף בשכם,
ספר עמק המלך - שער ה - פרק סט )רב נפתלי בכרך 1648)
 אלה איפה חטאו והחטיאו, וגם יד ה' היתה בם, ויהיו המתים במגפה כמספר הרוגי שכם, אחרי שנכנסו בברית מילה שלא לשמה, עד כאן לשונו.  
ילקוט ראובני על התורה - פרשת בלק
ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף וגו'. כ"ד אלף שמתו שהם נגד כ"ד אלף הרוגי שכם, ור' עקיבא תיקן אותם עם כ"ד אלף תלמידים:
כתבי הרמ"ע מפאנו - ספר גלגולי נשמות - אות כ
[ב] כזבי היא איזבל, ותיקונה היתה אשת טורנוסרופוס דהוה אשת רבי עקיבא, וידוע כי איזבל היתה רודפת (גם) את אליהו שהוא פינחס להנקם ממנו, וזמרי הוא רבי עקיבא והוא תקונו, וכזבי תיקונה במטרוניתא, וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון בשכם, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עון שטים שלא הוטהרו ממנו, עד אשר יחדיו יכלו ומתו מותא תניינא:
[15] See Yalkut Reuveni, Parshat Pinchas and Gilgulim; Kehilat Yaakov, entry Ayin Kuf.
ספר קהלת יעקב - ערך עק
ב' רבי עקיבא היה גלגול זמרי בן סלוא וכ"ד אלף תלמידיו שמתו בין פסח לעצרת הן כ"ד אלף שמתו במגיפה על דבר זמרי, ואשתו אשת טורנוסרופוס שנתגיירה ונשאה רבי עקיבא היתה גלגול כזבי בת צור שזנתה עם זמרי ועכשיו נתקנה (הרמ"ע מפאנו גלגולי נשמות אות כ'):
ילקוט ראובני על התורה - פרשת פנחס
כזבי היה גלגול דינה, זמרי גלגול שכם, ור' עקיבא היה ניצוץ מנשמ' זמרי והוא שכם בן חמור, וז"ס מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמו"ר, ואשת טורנסרופוס הרשע שלקח ר' עקיבא היא כזבי, ולכן אמר ר"ע רק שחק ובכה, רק על שנדבק בטומאה, שחק על התיקון, ובכה על הקלקול, וז"ש הכזונה יעשה את אחותינו עשה מ"ל אלא מרמז על כזבי שנעשית זונה והיא גלגול נשמת דינה, וזהו כזבי בת נשיא מדין אחותם דייק אחות"ם מ"ל שקאי על אחותם של שבטים:
ילקוט ראובני - ערכים - ערך גלגולים
ר' עקיב' הוא גלגול שמעון שנשא דינה ויצאה שנשאת לשכם ויצא ממנה זמרי וגם מאז היתה נשמת רבי עקיבא גנוזה תוך הקליפה שיצא מבני בניו של סיסר' שהו' הניצוץ של פרעה כמבואר בכנפי יונה מ"ג ורבי עקיבא תיקון זמרי אשר על שם סוף תיקונו נקרא שלומיא"ל בן צורי שד"י חתם באל שד"י דוגמת משה כי רבי עקיבא שקול כמשה וזכה למדרגה עליונה יותר ממשה בסוד כך עלה במחשבה:
[16] Based on various Talmudic sources it would appear that Akiva was married before he became a sage, as is evidenced by the story in Talmud Bavli Shabbat 127b, in which an anonymous worker,  who had a wife and children, is identified  (in the She'iltot of Rav Ahai Gaon, Parshat Shmot) as Akiva ben Yosef. Later, Akiva married the daughter of Ben Kalba Savua, (Ketuvot 62b, Nedarim 50a), and subsequently wed the widow of Turnusrufus.
שאילתות דרב אחאי פרשת שמות שאילתא מ ד"ה שאילתא דאסיר
שאילתא דאסיר להון לדבית ישראל למיחשד חד על חבריה אלא לידייניה לכף זכות דתניא הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו מן השמים לכף זכות ומעשה ברבי עקיבא בן יוסף שהיה מושכר אצל רבי אליעזר בן הורקנוס ועשה עמו שלש שנים כשבא ליפטר ממנו בערב יום הכפורים אמר לו תן לי מעותיי ואלך ואפרנס את אשתי ואת בניי
[17] See Talmud Bavli Avoda  Zara 20a, Nedarim 50b and (Psuedo) Rashi’s comments.
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א
ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק - שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה - דהאי שופרא בלי עפרא!
רש"י מסכת נדרים דף נ עמוד ב
ומן אשתו של טורנוסרופוס - אדון אחד ששמו רופוס והיה מפטפט בדברי תורה כנגד ר"ע והיה ר"ע מנצחו בכל פעם והיה אותו אדון מתבייש ובא וסיפר לאשתו אמרה לו אני אפתהו ואכשילהו לפי שהיתה יפת תואר ביותר באתה אצלו וגילתה שוקה כנגדו ורק ר"ע ושחק ובכה אמרה לו מדוע עשית כן אמר לה השנים אומר לך מה שרקקתי בשביל שמטיפה סרוחה באת ובכיתי בשביל שיופיך עתיד לבלות בארץ ומה ששחק לא רצה לומר לה אעפ"כ הפצירה בו עד שאמר לה שעתידה להתגייר ותנשא לו אמרה לו וכי יש תשובה אמר לה הן ונתגיירה לאחר שמת בעלה ונשאת לו והביאה לו ממון גדול.
[18] Taught in the name of Rav Chaim Vital. See Chesed l’Avraham Maayan 5, Nahar 25.
ספר חסד לאברהם - מעין ה - נהר כה
עוד מצאתי כתוב בין דברי האלהי כמוהר"ר חיים ויטא"ל ולא ידעתי אם הוא ממהרי"א זלה"ה, וז"ל זמרי נתגלגל בר' עקיבא, והכ"ד אלף שמתו במגפה היו הכ"ד אלף תלמידים של ר' עקיבא שמתו בין פסח לעצרת. ואשת טורנוסרופס היתה גילגול כזבי עצמה, ונתגירה וזכתה להעמיד את ישיבתו שזהו היתה אחד מהג' דברים שהעשיר [את] ר' עקיבא. וענין הפרים של אליהו היו דתן ואבירם שנתחלל שם שמים על ידם כנודע, ונתקנו פה, ואבירם היה הפר שבא לחלק נביאי הבעל, לפי שהיה יותר אביר לב בענין המחלוקת, ואלו היו שמעון הפריץ וחביריו שמתו על קידוש השם. ודע כי אריסטו היה ניצוץ מאבטליון, בשביל שלמד לתלמידים שאינם הגונים שנעשו צדוקים, ולכן אריסטו היה מכחיש התורה, ולבסוף חזר בתשובה אם לא בדברי רז"ל, ואח"כ נתקן באנטונינוס שהיה לומד עם רבינו הקדוש ז"ל. וענין תמר ומלכת שבא ורחב היו גילגול א', והיינו ר"ת של תמ"ר, ושלשתן אירע להם דבר א' שהנה תמר ילדה תאומים, גם מלכת שבא ילדה משלמה שנים, ורחב הצילה הב' שלוחים כנודע:
עוד מצאתי כתוב שדינה בת יעקב נשאת לז' אלופים, א' שכם בן חמור, ב' שמעון בן יעקב, ג' איוב, ד' נבל, ה' דוד, ו' טורנוסרופס, ז' רבי עקיבא. עוד מצאתי כתוב, כי הבל נולדו עמו ב' תאומות, ועל זה הרגו קין שהיה לו משפט פי שנים שהיה בכור, והב' תאומות זה סוד צפורה והב' בתיה בת פרעה. עד כאן מצאתי:
[19] See Kehilot Yaakov, ibid.
ספר קהלת יעקב - ערך כז
כזבי בת צור שנבעלה לזמרי בן סלוא נתגלגלה אחר כך באשת טורנוספרס ונשאה רבי עקיבא שהיה בו נשמת זמרי בן סלוא:

[20] See Megale Amukot ibid.
ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן פח
כפי דברי האר"י ז"ל שהיה משבט שמעון שמתו בשבילו כ"ד אלף מישראל, לפי שהרג כ"ד אלף בשכם, וזה סוד בסודם אל תבא נפשי (בראשית מ"ט [מט ו]), על סוד העיבור שפגם שמעון ביוסף שהוא יסוד, לכן גרם שפגם אחר כך גם בסוד ברית, ואחר כך נתקנו בכ"ד אלף תלמידים שהיה לו לרבי עקיב' (יבמות ס"ב ע"ב), לכן אל תוסף:
[21] Sifra Kedoshim chapter 2.
ספרא קדושים פרשה ב
ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה.
[22] See Avot d’Rebbi Natan chapter 16.
מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק טז
שהרי רבי עקיבא גדול ממנו כשהלך לרומי אוכילו קורצא אצל הגמון אחד ושגר לו שתי נשים יפות רחצום וסכום וקשטום ככלות חתנים. והיו מתנפלות עליו כל הלילה זאת אומרת חזור אצלי וזאת אומרת חזור אצלי והיה יושב ביניהם ומרקק ולא פנה אליהן. [לשחרית] הלכו להן והקבילו פני ההגמון ואמרו לו שוה לנו המות משתתננו לאיש הזה. שלח וקרא לו א"ל ומפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים לנשים. לא יפות המה לא בנות אדם כמותך הן מי שברא אותך לא ברא אותן. אמר לו מה אעשה ריחן בא עלי מבשר נבלות וטרפות ושרצים:
[23]
Tosfot quotes a tradition that the wife of his adversary Turnusrufus, upon hearing that Rabbi Akiva constantly bettered him in arguments, suggested that the God of Israel detests licentiousness, and asks for permission to spend the night with Rabbi Akiva. Her husband acquiesces, certain that the moral failing will weaken the rabbi. Rabbi Akiva, though, withstands the advances of this new-age Kozbi– only after she converts does she becomes his wife. See Tosfot Nedarim 50b, "Ishto shel…":
תוספות מסכת נדרים דף נ עמוד ב
אשתו של טורנוסרופוס - שהיה ר"ע מקפח טורנוסרופו' לפני קיסר בקראי פעם אחת הלך לביתו זועף אמרה לו אשתו מפני מה פניך זועפים היום אמר לה מפני פלוני שמצער אותי אמרה לו אלהיהם של אלו שונא זימה תן לי רשות ואכשיל אותו בדבר עבירה והלכה וקישטה עצמה ובאת לפני רבי עקיבא כשראה אותה רקק ושחק ובכה אמרה ליה פרש לי שלשה דברים הללו אמר לה שתים אפרש והשלישית לא אפרש מה שרקקתי שאת כותית ובאת מטיפה סרוחה ופסולה מה שבכיתי על האי שופרא דבלי בארעא ומה ששחק לה לא פירש לה והוא שחק לפי שראה ברוח הקודש שעתידה להתגייר ולהנשא לו אמרה לו יש לי תשובה אמר לה הן הלכה ונתגיירה והכניס' לו ממון הרבה ונשאה.
[24] According to the Midrash Tanchuma Vayikra section 6, even Nevuchadnetzar understand this point and cites the anger of God in the episode of Zimri.
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקרא סימן ו
היו עושין כך עד שהגיעו לשמורת אשתו של נבוכדנצר נכנס צדקיה אמר לה הקדוש ברוך הוא שלחני אליך לכי ושמשי עם אחאב ותולידי נביאים, אמרה לו איני יכולה לעשות אלא על דעת בעלי אלא יבא ונודיענו שהוא חפץ בדבר זה, הלכה אצל בעלה ואמרה לו לנבוכדנצר, שלח בשבילם ובאו שניהם, ואמר להם כך אמרתם לאשתי, אמרו כן שהקב"ה רוצה להעמיד ממנה נביאים, אמר להם והלא שמעתי על אלהיכם שהוא שונא זימה, ועל שפרץ זמרי בזימה עשרים וארבע אלף נפלו בשבילו, ואתם אומרים כך שמא חזר בו, אם אתם נביאי שקר או נביאי אמת איני יודע אלא כבר בדקתי לחנניה מישאל ועזריה והסקתי להם את הכבשן שבעת ימים ונפלו לתוכו ויצאו חיים ושלמים, ולכם איני מסיקו אלא יום אחד ונשליך אתכם לתוכו אם תנצלו מן הכבשן אני יודע ודאי שאתם נביאי אמת ונעשה על פיכם כל מה שתאמרו,
[25] See Seder Hadorot section on Tannaim and Amoraim letter ayin.
ספר סדר הדורות - חלק תנאים ואמוראים - אות ע
יא) ר' עקיבא היה בורא נפשות הגרים, כי שורש נפשו מקין (ע"ל אביי ושמאי), דוגמת אביי ובן עזאי (חסד לאברהם מעין ה' נהר כ"ה). בכוונות האר"י, ר' עקיבא גלגול יעקב אותיות עקיב, ועיין ילקוט ראובני פרשת וישלח, ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל, ר"ת עקיבא. ועיין שם פרשת וישב מענין ר' עקיבא. ובריא"ז, שנסתפק איך לכתוב עקיבא באל"ף או בה"א והראו לו בחלום פסוק אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה סופי תיבות ר' עקיבה. וכתב בנוף ג' מנוף עץ חיים, כשם שיעקב היה רועה צאן לבן חמיו כן ר' עקיבא רעיא דכלבא שבוע חמיו. וכמו יעקב היה לו שתי נשים כן ר' עקיבא בת כלבא שבוע נגד רחל ואשת טורנוסרופוס (ול"נ כי קודם שנשא בת כלבא שבוע היתה לו אשה, עיין ר' יהושע בן קרחה) נגד לאה. ור' עקיבא ניצוץ משה שהיה רועה צאן יתרו וצפורה דוגמת בת כלבא שבוע ואשת טורנוסרופוס דוגמת מלכת כוש, ונדר בו כלבא שבוע כמו ויואל משה. ואמר פסוק זה בא לידי כו', שאחז"ל פסוק ותמנע כמו פסוק שמע ישראל, והוא חטא גלגול יעקב שלא רצה לקחת את תמנע כו'. וכתב שם פרשת ויחי, אשתו נגד רחל כו', וזה שנאמר רחילא בתר רחילא (עיין ר' יהושע בן קרחה כי שם אשתו היה רחל). בעמק המלך דף מ' ב', ר' עקיבא היה גלגול זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני שהרג בשכם שנימולו כ"ד אלף, לכן נהרגו בזנות עם זמרי, וגלגולם היו כ"ד אלף תלמידי ר' עקיבא, כמ"ש בעשרה מאמרות מאמר אם כל חי סכ"ב (ע"ש). ר' עקיבא היה גלגול שמעון ור' אליעזר היה גלגול ראובן, ובר"צ איתא דר' עקיבא גלגול יששכר. ועיין מגלה עמוקות אופן ע"ג ופ"ח, כמו שיצאה לאה לקראת יעקב ונולד יששכר כן יצאה יעל לקראת סיסרא ויצא ממנו ר' עקיבא. ובחסד לאברהם (מעין ה' נהר כ"ה), וגלגול נפש זמרי הוא ר' עקיבא והוא תיקונו וכזבי היא איזבל ותיקונה היתה אשת טורנוסרופוס שלקח ר' עקיבא, ואיזבל היתה רודפת את אליהו שהוא פנחס להנקם ממנו, וזמרי היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, וכ"ד אלף שהומתו משבט שמעון היו כ"ד אלף תלמידי ר' עקיבא שלא חלקו כבוד זה לזה בזכרם עון שטים שלא הוטהרו ממנו ומתו מיתה תניינא, עכ"ל. במגלה עמוקות אופן ע"ג, מן ו' מילי נתעשר ר' עקיבא, סוד ו' סדרים תורה שבע"פ, לכן דרש ר' עקיבא בכל התורה ווי"ן, יבמות (ס"ח ב'), כמ"ש התוס' בסנהדרין (נ' ע"ב). ואמר לר' ישמעאל אחי בת ובת אני דורש שם (נ"א ב'), ואמר אחי אחי בסוד הגלגול כי ר' ישמעאל גלגול יוסף ור' עקיבא גלגול שמעון (עיין ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול). ותחלה לא הכירוהו אבל לבסוף בא לתקן ולהכיר האחוה שהוא מצד אות ו', וכששכח משה ווי העמודים ולא יכול לכוון החשבון עד שבא עליו נשמה של ר' עקיבא אז אמר ואת האלף עשה ווי"ם כו'. ודרש כל אתין (ע"ל), וזה סוד ויוצא אליהם את שמעון (ע"ל נחמיה העמסוני), וזה סוד וילכו לרעות את צאן אביהם נקוד, רומז על סוד זה כו'. וכשיצאה נשמתו באחד זכה להיכל אהבה, כדאיתא בזוהר שמות עלה תנ"ו. ובספר הכוונות יששכר חמור גרם הוא סוד שאמר ר' עקיבא כשהייתי עם הארץ מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, פסחים (מ"ט ב'), ע"ל ר' יהושע בן קרחה. ר' עקיבא היה בעקבו של עשו ויעקב אחז בעקבו ונטל ממנו את ר' עקיבא ועקבו היינו ו', ר' עקיבא שדרש ו' (כתבי האר"י). ע"ל ר' אלעזר בן חרסום. ו' של השם סוד עשירות, וזה סוד מן ו' מילי נתעשר כנ"ל:
[26] See Rav Naftali Bachrach Emek Hamelech Gate 5 chapter 69.
ספר עמק המלך - שער ה - פרק סט )רב נפתלי בכרך 1648)
וכזבי בת צור היתה גלגול אשת טורנוסרופוס הרשע, דאיתא במדרש , ורבי עקיבא ציער אותו בקראי, והיתה אשתו אומרת לו תן לי רשות ואני אלך אליו ואכשילנו בזנות, כי אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והיה רבי עקיבא רק שחק ובכה בסוד נסתר. ובכייתו היתה שהלך מדחי אל דחי עד זמן [שנודע כ]רבי עקיבא שתקן פגם ברית קודש, והיתה אומרת לו, 'ויש לי תקנה' והוא השיב 'עשי תשובה'. וקשה, והלא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אלא הוא מוכח כמו שפירשנו, ואחר כך נתגיירה ונשא אותה לאשה, ומטה שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר. וגם בגמרא דעבודה זרה פרק ראשון [כ' א'], וזה לשונו, 'ואף רבי עקיבא, כשראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה', והיה משמח את עצמו לתקן הפגם [על ידי] שגיירה, ואף על פי שנתנו טעמים אחרים לדבר שם בגמרא, אבל הסוד נסתר דרכו, בפסוק, וגם בדברי התנאים.
[27] See Yalkut Reuveni, Parshat Balak.
ילקוט ראובני על התורה - פרשת בלק
ויאמר ה' אל משה קח וגו'. במעשה זמרי כתיב והוקע אותם לה' נגד השמש, ור' עקיבא תיקן אותו בק"ש וע"כ נאמר בתרגו' יונתן גבי מעשה פנחס ואינון בכיין וקריין שמע:
[28] There is also a tradition that Zimri was a descendant of the child who was produced as a result of the intimacy of Shechem and Dina. See Rav Naftali Bachrach, Emek Hamelech Gate 5 chapter 69,
ספר עמק המלך - שער ה - פרק סט )רב נפתלי בכרך 1648)
אלא בשבט שמעון לבדו, שרוח הקודש דואגת עליהם, 'אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם' [איכה ב' כ"ב] לפי שנספחו עליהם רבים מערב רב, ונשאו אחר כך נשים מבנות שמעון. וילדו להם מעון מה שאירע לדינה בת יעקב שהטיל בה החוי >מ ב< זוהמא, קודם שנשאת לשמעון, וילדה לו זמרי בן סלוא, הוא שאול בן הכנענית
[29] See Rav Yehonatan Eyebshitz, Yaarot Dvash Part one section two.
ספר יערות דבש - חלק ראשון - דרוש ב (המשך)
ואמרתי מה שאמר יעקב [בראשית מט, ו] בסודם אל תבוא נפשי, זה מעשה זמרי, כי ידוע מ"ש האר"י ז"ל, כי זמרי נתגלגל בר' עקיבא, וכזבי באשת טורנוסרופס הרשע, ולכך נתגיירה ולקחה ר"ע, כי ראויה לו לזמרי רק שאכל פגה, ולכך בראותה, שחק ובכה, כי שחק שישאנה, ובכה על גלגול הקודם, שהיתה מגפה בישראל שמתו עבורו כ"ד אלפים והם היו תלמידי ר"ע, [יבמות סב ע"ב] וגם ידוע מה שכתב האר"י ז"ל, כי בר"ע היתה נפש יעקב ולכך נקרא עקיבא אותיות יעקב, ותקן נפש דאדם הראשון במותו, ולכך נתעצב אדה"ר במותו, כי מאתו הגיע לו זה (ע"ז ה, סוכה לה ע"ב), ולהיות כי יעקב ידע זה ברוח הקודש, כי נפשו תבא בגלגול עם נשמת זמרי, התפלל שלא יבא אז באותו פעם בימי זמרי, פן חס ושלום יהיה נגרר בתר נשמתו לרוע, רק יהיה אח"כ בימי ר"ע, וזהו בסודם אל תבא נפשי, דייקא והבן:

[30] See Rav Zadok Hakohen from Lublin, Dover Zedek, Vayeshev section 2.
ספר דובר צדק - פרשת וישב אות ב
ולכך אמרו ז"ל (זוהר ח"ג רל"ז.) רובן של ערב רב בשבט שמעון כי אמרו ז"ל (בראשית רבה צ"ט, ו') רובן של עשרים וארבע אלף דשיטים משבט שמעון. [וגם במה שאמרו לאנשי שכם כשימולו יהיה לעם אחד מאחר שנכתבו בתורה אין זה שקר גמור רק מצד זה הוא קבלת הגרים אלא שהם לא נתגיירו לשם שמים. ולכך קבלת הערב רב היה על ידי משה רבינו ע"ה משבט לוי והם נטעו בתוך שבט שמעון. כי מצד שני שבטים אלו נמשך קבלת הגרים בישראל על ידי דבריהם לאנשי שכם כי שניהם נקראים אחי דינה שיש להם שייכות לה. רק לוי שנבחר לחלקו של ה' יתברך נתקן ויצא מתוך הקליפה לגמרי ולכך לא נסבה לוי רק שמעון. ולכך לא נתערבו בלוי כידוע דכהנים ולוים אדרבא מיוחסים בישראל. והיחוס לעולם מצד נקיון בתאוה זו כנודע רק מכל מקום שורשו הוא אחי דינה. לכך משה רבינו ע"ה קיבל הערב רב כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מ"ב, ו') על פסוק (שמות ל"ג, י"ג) עמך הגוי הזה] שהוא נכנס בעובי הקורה לישא לדינה. כי היה לו שייכות יותר לה רק שהוא זרע יעקב שכולו טוב ולא לתאוה כלל לכך היה שונא זימה של אומות העולם עכו"ם שכולו רע. ועל זה נאמר (בראשית מ"ט, ז') אפם כי עז שכעס הוא היפוך מתאוה כידוע. ומכל מקום אמרו ז"ל (נזיר כ"ג ע"ב) תמר זינתה זימרי זינה וכו' כי בשמעון עדיין אינו מבורר בעולם הזה שהכל לדבר מצוה ולכבוד שמים רק ביהודה שהוא המברר כנ"ל:

[31] See Rav Zadok Hakohen of Lublin, Takanat Hashavin section six.

ספר תקנת השבין - אות ו

ועל כן דינה נתגלגלה בכזבי בת נשיא מדין שכזבה באביה שהיה נשיא ושורש כח הרע שבמדין ורצה להכשיל ישראל ולהמשיכם למקום שאין להם שייכות ולהיות ככל הגוים, אבל היא לא שמעה לו ודבקה רק במקום שהיה לה שייכות והיא היתה מתרצית להתגייר גם כן אילו רצה זמרי, וזהו טעם טענתו בת יתרו מי התיר לך כי גם היא דוגמתה חפצה לידבק בישראל לא להמשיך ישראל להם, אלא שהוא תפשה בבלוריתה שהוא דרכי האמורי וכאשר היא עדיין בגיותה כי הוא גלגול שכם והרגיש בדבר זה שיש נפשות גוים מתגלגלות בישראל ודישראל בגוים, ודימה מזה דאפשר להיות גם כן קליטה לניצוצות קדושות גם בעודן בגיותן ובפרט במדין שסמוך לעמלק:
[32] The mystics also see a profound relationship between Yosef and Dina, for according to tradition Rachel was pregnant with a girl and Leah was pregnant with a boy, Leah prayed that her sister would have a son, and the two fetuses switched places. Targum Psuedo Yonatan, Bereishit 30:21, according to the Midrash Sechel Tov Bereishit chapter 30, it was the prayer of Rachel that caused the change.  Dina and Yosef both felt isolated from the other tribes; in fact, the Midrash Bereishit Rabbah 80:11 states that when Shimon came to liberate her from Shechem she would not leave until Shimon promised to care for her the rest of her days. According to a tradition recorded in the Pseudo Yonatan Bereishit 41:45, Osnat the wife of Yosef was the daughter of Dina, which would constitute a merger of the disenfranchised.
כתר יונתן בראשית פרק ל פסוק כא
ומן אחרי זאת ילדה בת ותקרא שמה דינה כי תאמר דין הוא מלפני ד' שיהיו ממני מחצית השבטים אך מרחל אחותי יצאו שני שבטים כאשר יצאו מן אחת השפחות ונשמע מלפני ד' תפילתה של לאה והִתחלפו עוברים בביטנן ויהי נותן יוסף בבִטנה של רחל ודינה בבִטנה של לאה:
שכל טוב (בובר) בראשית פרק ל
ואחר ילדה בת. עיקר בריאה של דינה זכר היתה, ומתפילתה של רחל שאמרה יוסף ה' לי בן אחר (בראשית ל כד), נעשית נקבה,

בראשית רבה (וילנא) פרשה פ ד"ה יא ויקחו את

ויקחו את דינה, ר' יודן אמר גוררין בה ויוצאין, ...א"ר הונא אמרה ואני אנה הוליך את חרפתי עד שנשבע לה שמעון שהוא נוטלה, הה"ד (שם /בראשית/ מו) ושאול בן הכנענית, בן דינה שנבעלה לכנעני, ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן ר' יהודה אמר שעשה כמעשה כנענים, ר' נחמיה אמר שנבעלה מחוי שהוא בכלל כנענים, ורבנן אמרין נטלה שמעון וקברה בארץ כנען.
"…and took Dinah out of Shechem's house, and went forth." R. Yehuda said: They dragged her out and departed. … R. Huna [also] said: She pleaded, ’And I, whither shall I carry my shame?’  (II Shmuel 13, 13), until Shimon swore that he would marry her. Hence it is written, 'And the sons of Shimon... and Shaul the son of a Canaanite woman…' (Bereishit 46, 10): (this means, the son of Dinah who was intimate with a Canaanite). R. Yehuda said: It means that she acted in the manner of the Canaanites. R. Nehemiah said: It means that she was intimate with a Hivite [Shechem] who is included in the Canaanites. The Rabbis said: [She was so called because] Shimon took and buried her in the land of Canaan.
כתר יונתן בראשית מא; מה
ויקרא פרעה שמו של יוסף איש שנסתרות מפרסם ויתן לו את אסנת שילדה דינה לשכם וגידלה אשת פוטיפרע נשיא של טניס (צוען) לאישתו ויצא יוסף שליט על ארץ של מִצרים:
[33] See Rav Zadok Hakohen of Lublin, Machshavot Charutz section seven.

ספר מחשבות חרוץ - אות ז

כי הוא המכיר ביותר קדושת ישראל דעל כן נתקנא גם כן בשכם כי חרפה הוא לנו וגו' ונבלה עשה בישראל דייקא, אבל משבא לכלל כעס בא לכלל טעות באותו דבר עצמו לחשוב לדחות את יוסף שהוא גם כן אחד משבטי י - ה לחשוב עליו שהוא ראוי לידחות חס ושלום, ושאין מטתו של יעקב שלימה חס ושלום ויש חסרון בקדושת ישראל וממילא יש חסרון גם בו שהרי כל ישראל גוי אחד והוא חסרון ההכרה בקדושת ישראל: ועל ידי זה שנעשה אכזר על הרחמנים נעשה גם כן רחמן על האכזרים בשיטים, וכדרך שאמרו בירושלמי דעבודה זרה (פרק ב' הלכה ט') דלא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור דהא בהא תליא דהאומר על טוב רע אומר גם כן על רע שכנגד אותו הטוב שהוא טוב, וזהו כזבי שהיה בה ניצוץ דינה כידוע מהאריז"ל ודינה היתה חילוף של יוסף כמו שאמר הפייטן סילוף דינה ביהוסף כידוע, ובה היה הרע שלעומתו בזה לעומת זה דעל ידי זה פגע בה אותו חויא כמו שפגעה בו אדונתו, ולפי שהיא קרקע עולם שאין בה כח כבישת היצר דדרכו של איש לצאת למלחמה ולא של אשה דדעתה קלה על כן הטיל בה זוהמא וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פ', י"א) עליה דהנבעלת לעכו"ם קשה לפרוש, ונשאר בזמרי שהוא שאול בן הכנענית שדרשו ז"ל (שם) בן דינה וכו' דנקראת בשם כנענית כאן על שם אותה זוהמא שהטיל בה כנען זה ומאותה זוהמא היה גם כן לידת שאול זה, ועל כן טעה בכזבה גם כן לדמותה לצפורה לפי שעל ידי זה היה לו שייכות לאותו זוהמא שבה גם כן ואמר לרע טוב: