Twitter

Monday, February 18, 2013

עַד דְּלָא יָדַע


עַד דְּלָא יָדַע
הרב ארי דוד קאהן
1.    תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב
אָמַר רָבָא, מִיחַיֵיב אינישׁ לִבְסוּמֵי בְּפוּרְיָא, עַד דְּלָא יָדַע בֵּין "אָרוּר הָמָן","לְבָּרוּךְ מָרְדֳּכַי". רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא עָבְדוּ סְעֻדַּת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. ְּאִיבְסוּם, קָם רַבָּה וְשָׁחְטֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. לְמָחָר, בָּעָא רַחֲמֵי עָלֵיהּ וְאַחְיֵיהּ. לְשָׁנָה אֲמַר לֵיהּ, לֵיתִי מַר וְנַעֲבִיד סְעֻדַּת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲמַר לֵיהּ, לָא בכָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא מִיתְרַחִישׁ נִיסָא.

2.    אסתר פרק ט
(כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים:

3.     שאילתות דרב אחאי גאון פרשת ויקהל שאילתא סז
ואמר רבא מיחייב איניש  למיכל ולמישתי ולאיבסומי בפורייא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי רבא ורבי זירא עבדו סעודת  פוריא בהדי הדדי קם רבא ושחטיה לרבי זירא בעי רחמי עילויה ואחייה לשתא אחרינא אמר ליה ליתיה מר  ליעביד סעודת פורים אמר ליה לא כל שעתא מתרחיש ניסא. 

4.    רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב

  הלכה טו כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות.

5.    רי"ף מסכת מגילה דף ג עמוד ב
אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן

6.    המאור הקטן מסכת מגילה דף ג עמוד ב
אמר רבה חייב איניש לבסומי בפוריא כו' כתב ה"ר אפרים ז"ל מההוא עובדא דקם רבה שחטיה לר' זירא לשנה א"ל תא נעביד כו' אידחי ליה מימרא דרבה ולית הלכתא כוותיה ולאו שפיר דמי למעבד הכי.

7.    ר"ן על הרי"ף מסכת מגילה דף ג עמוד ב
מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן. דאמרינן בגמ' דמיחייב למימר ברוך מרדכי ארור המן ברוכה אסתר ארורה זרש [גם] חרבונה זכור לטוב ומיחייב לבסומי עד דלא ידע מאי קאמר וכתב רבינו אפרים ז"ל מההוא עובדא דקם רבה ושחטיה לר' זירא כדאי' בגמ' אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למעבד הכי:

8.   רש"י מסכת מגילה דף ז עמוד ב

  לאבסומי -  להשתכר ביין.

9.    רש"י מסכת תענית דף כז עמוד א
עיקר שירה בפה - וכלי לבסומי קלא בעלמא,

10. תוספות מסכת מגילה דף ז עמוד ב

  דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי  - [בירושלמי] ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים  ברוכים כל היהודים.

11. תוספות הרא"ש מסכת מגילה דף ז עמוד ב
בין ארור המן. בירושלמי מפרש שצריך לומר אחר קריאת המגילה ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הערלים [נ"א: הרשעים] ברוכים כל ישראל, ויאמר נמי וגם חרבונה זכור לטוב.

12. ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות פורים ד"ה [י] אמר

 י] אמר רבא חייב אינש לבסומי בפוריא  עד דלא ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי. ופירש"י לבסומי כלומר  להשתכר. ושאלתי את פי מהר"י סג"ל אם כן צריך להשתכר ביותר, והשיב אלי דהכי פי' דברוך מרדכי  וארור המן הם עולין בגימ' בשוה. ובקל ישתכר אדם דטועה לכוון מניינם, ואמר שכן הוא בספר אגודה.  ואמר מהר"ש שכתב באבי העזרי דוקא מצוה לבסומי ולא חיובא. 

13. ספר המנהגים (טירנא) פורים ד"ה גי': אבל
 ומצוה לשמוח ולשתות  ולהשתכר   מאד  בפורים. 

 

14.  רבינו ירוחם - תולדות אדם נתיב י חלק א דף סב טור ג

ועוד פשוט וחייב להשתכר בפורים  עד   דלא   ידע   בין ברוך מרדכי לארור המן י"מ לכוין החשבון כי כך חשבון זה כמו זה.                                                                                   

15. ראבי"ה ח"ב - מסכת מגילה סימן תקסד

  ובפרק שני דמכילתין בגמרא דידן  גרסינן אמר רבא מחייב אינש לבסומי נפשיה  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי. נראה דכל הני צריך  למצוה בעלמא ולא לעכוב

16. ספר אבודרהם פורים ד"ה ואמר בפרק

ואמר בפרק קמא דמגלה (ז, ב) מחייב איניש לאיבסומי בפוריא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי. יש  מפרשים עד שיתחלף לו המן במרדכי ומרדכי בהמן. ויש מפרשים כי ארור המן עולה למנין ברוך מרדכי.  ור"ל עד שלא ידע לכוין החשבון, ובעל המנהגות כתב ונראה בעיני שפיוט היה שעל הבית האחד עונין ארור  המן ועל הבית האחר עונין ברוך מרדכי וצריך צילותא שפעמים שאין אדם מתכוין וטועה. והרב ר' יצחק  עשה פייט בדוגמא זו. או שמא מפני שלא היו רגילין לשתות יין כדאמרינן בירושלמי (פסחים פ"י) רבי יונה  שתי ארבע כסי בלילי פסחא וחזיק רישיה מדפסחא ועד עצרתא. ר' יהודה ב"ר אלעאי שתי ארבע כסי  וחזיק רישיה עד בי חגא ועל כן היו מתבסמין ומרגישין במעט יין אבל אנחנו שרגילין בו ואין אנו משתכרין  מהרה אין לשתות יין כל כך ע"כ. ואם תאמר האיך חייבו חכמים להשתכר בפורים והלא בכמה מקומות  בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות כמו נח ולוט. ויש לומר מפני שכל הנסים שנעשו לישראל בימי  אחשורוש היו על ידי משתה כי בתחלה נטרדה ושתי מן המלכות על ידי משתה היין שנאמר (אסתר א, י)  ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי וגו'. ובאה אסתר תחתיה על ידי משתה שנאמר  (שם ב, יח) ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר וגו'. וכן ענין המן ומפלתו על ידי  משתה היין היה. ולכן חייבו להשתכר בפורים מפני שבא הנס בעבור משתה היין שעשתה אסתר ועתה יהיה  נזכר הנס הגדול בשתיית היין.

17. המאירי על מסכת מגילה דף ז/ב

 חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו ומה שאמר כאן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו קם רבא שחטיה לרבי זירא נדחו כל אותם הדברים ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בין ארור המן וכו' הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב שצריך לומר אחר מקרא מגלה ארור המן ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארורה זרש וכן שצריך לומר חרבובה זכור לטוב ואמר שחייב להתבשם עד שלא ידע בבירור מה יאמר אלא שכבר נדחית לדעתינו כמו שביארנו וגדולי המחברים כתבו עד שירדם וכן לענין ביאור זה שאמר שחטיה לרבי זירא פי' מלשון סחיטה ר"ל שמעכו ואחייה הוא מלשון החלימני והחייני סעודת פורים אין עיקר שמחתה אלא ביום שהרי נאמר ימי משתה ושמחה ואם אכלה בלילה לא יצא ידי חובתו הן לילה שמחרתו יום הפורים הן לילה שעבר הפורים

18. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב
דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, [דף כד עמוד א] ובאושפיזא. מאי נפקא מינה? - אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא. אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת - מהדרינן ליה, ואי משני במילי אחריני - לא מהדרינן ליה.

19. מהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב
בפוריא עיין פרש"י ותוס' עוד י"ל ע"פ מ"ש פ"ק דמגילה דחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן כו' עבידי רבנן דמשנין לומר דלא ידע גם אם הוא אינו מבוסם כל כך וידע:

20. טור אורח חיים סימן תרצה

מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי 

21. בית יוסף אורח חיים סימן תרצה

מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. מימרא דרבא בפרק קמא  דמגילה (ז:) וכתבו התוספות (ד"ה דלא) דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל  הרשעים ברוכים כל הצדיקים וכן כתב הר"ן (ג: ד"ה גמ') כלומר דאי בין ארור המן לברוך מרדכי לחוד אפילו שתה  טובא לא טעי ביה וכתב הר"ן (שם) בשם רבינו אפרים דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לר' זירא  כדאיתא בגמרא (שם) אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למיעבד הכי: כתוב בארחות חיים (הל' פורים אות לח)  חייב אינש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות  ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט:

22. ב"ח אורח חיים סימן תרצה
ב וצריך שישתכר וכו'. מימרא דרבא שם וקשה הא אפילו שתה טובא לא טעי בה ופירשו התוספות עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים ורבא קיצר בלשונו וכן פירש הר"ן אבל בספר צידה לדרך (מאמר ד כלל ז פ"ד ד"ה בליל) פירש שישתכר עד שלפעמים יטעה לומר להפך ברוך מרדכי ארור המן וזה לשון האגודה (מגילה סי' ו) יש מפרשים לחשבון כי חשבון זה כזה עכ"ל:
ולפעד"נ כפשוטו דצריך שישתכר הרבה עד דלא ידע כלל מה חילוק יש בין ארור המן לברוך מרדכי שזה הגיע קרוב לשיכרותו של לוט ואין לתמוה איך הרשוהו להשתכר כל כך שהרי רבה ור' זירא היו משתכרים עד שקם רבה ושחטיה לר' זירא והנכון מ"ש הרב הגדול רבינו אפרים דמהך עובדא דשחטיה רבה לר' זירא אידחיא ליה מימרא דרבא ולאו שפיר למיעבד הכי וכן כתבו בעל המאור והר"ן משמו ונראה דמהך טעמא סידר בעל התלמוד להך עובדא דרבה ור' זירא בתר מימרא דרבא למימרא דהכי הוי הלכתא ולדחויי לדרבא ומיהו דוקא לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי הוא דדחינן לה אבל מיהו צריך לשתות הרבה מלימודו שייטב לבו במשתה ויהא שתוי או אפילו שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך רק שתהא דעתו עליו ובהגהות מיימוניות (פ"ב הט"ו אות ב) כתב בשם ראבי"ה (סו"ס תקסד) כל זה למצוה אבל לא לעכב ובתשובת מהרי"ל סימן נ"ו ביאר טעמו עיין שם:

23. ט"ז אורח חיים סימן תרצה
חייב אינש לבסומי כו'. - רבים רוצים לתרץ ולפרש מה הכוונה בזה ולא נתיישב ולעד"נ לפרש בדרך זה דצריך האדם לתת שבח לו ית' על טובה כפולה שעשה עמנו הא' הוא פורענות שהביא הוא ית' על המן ואלו לא נתברך מרדכי אלא היה ניצול עם כל ישראל דיינו אלא שבירכו למרדכי בגדולה מאוד והטובה יתירה ע"כ אמר צריך לבסומי עד שלא ידע מעלתינו מן ארור המן שזה מפל' שלו לברוך מרדכי שזה מעלתינו שני' והכוונ' מדאמר עד דלא ידע מכלל שקודם שכרות שלו ידע ונתן שבח ע"ז בזה נתכוונו שלא יפסיק מליתן שבח ע"ז בשמח' עד שיבו' לידי כך שלא יבחין עוד ואז פטור מזה כנלע"ד:
(ב) (פמ"ג) וי"א שא"צ להשתכר כו'. - והא דאמר רבא בגמ' עד שלא ידע בין ארור המן וכו' נדח' מימרא זו כיון שבגמ' מביא ע"ז דרבה שחטיה לר' זירא ש"מ מסקנת הגמ' שאין לעשו' כן כ"כ ב"י בשם הר"ן בשם ר' אפרי'

24. שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצה סעיף ב

חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הגה: וי"א דא"צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו -כל בו- וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. -מהרי"ל-. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים.

25. שו"ת האלף לך שלמה חלק או"ח סימן שפה
 וכשאני לעצמי הי' נ"ל טעם אחר דאין לעשותו בשבת כיון דסעודת פורים בעינן דחייב  אדם לבסומי בפוריא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי ובשבת בעינן זכור את יום השבת לקדשו ולא ישכחנו  מלבו:

26. משנה ברורה סימן תרצה סעיף ב

-ד- בין ארור המן - שזה מפלה ראשונה שניטל נקמה רבה ממנו ועוד טובה יתרה מזה גדולת מרדכי שבירכו הקב"ה שעלה למעלה ראש והנה קודם שנשתכר נתן בודאי תודה להש"י על שתי הטובות וע"כ אחז"ל שלא יפסיק מלתן שבח ע"ז בשמחה עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו. ועיין בא"ז דמ"מ יראה להיות זהיר בענין נט"י וברכת המוציא ובהמ"ז ויהיה שמחה של מצוה ועיין בפמ"ג שכתב דענין סעודת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות אפשר דצריך כונה ע"ז לשם מצוה:
 -ה- וישן ומתוך שישן וכו' - וכן ראוי לעשות -פמ"ג-:

27. ביאור הגר"א אורח חיים סימן תרצה סעיף ב
חייב כו'. שם מיחייב אינש כו' ור"ל בין נקמת המן לגדולת מרדכי והוא מ"ש גדולה נקמה שניתנה כו' ואמרו גדול' דעה וכיון שניטלה הדעה לא ידע כו':

28. ביאור הלכה סימן תרצה ד"ה עד

 עַד דְּלָא יָדַע  וכו' - וז"ל המאירי חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצוין להשתכר ולהפחית עצמינו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת הש"י והודאה על הנסים שעשה לנו וע"ש מה שמבאר דברי הגמרא. וז"ל הח"א כיון שכל הנס היה ע"י יין לכן חייבו חכמים להשתכר ולפחות לשתות יותר מהרגלו כדי לזכור הנס הגדול ואמנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות בנט"י וברכה ובהמ"ז או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לש"ש עכ"ל:

29. שערי תשובה אורח חיים סימן תרצה ס"ק [ב]

וישן -  עבה"ט ועיין בסידור עמודי שמים שכת' שאביו הגאון ז"ל היה נוהג בימי בחרותו לקיים המימרא כפשוטו,  ומי שהוא חלש בטבעו (או שמשתטה עד שאפשר שיבא עי"ז לידי מעשה או דברים שלא כהוגן) אין לו לשתות יותר מדאי  וראיה לדבר ריב"א ודוק עכ"ל, וכוונתו במ"ש ריב"א הוא ר"ת ר' יהודה בר אילעי ר"ל שר"י בר אילעי אמר בירוש' דלא  שתי אלא מפסחא לפסחא וחוגרני צדעי כו' משמע דבפורים לא שתה כיון ששתייתו היה מזיק לבריאת גופו: 

30. יד אפרים

 רבים רוצים לתרץ ולפרש מה הכוונה בזה... ולי הצעיר נתפרש בחזיון לילה, שהכוונה  הוא שעיקר החיוב של המשתה הוא שיהיה שרוי בשמחה כדכתיב "ויין ישמח לבב אנוש" ומחמת שיהיה שרוי בשמחה יהיה חדות ה' מעוזו ויתן תודות והלל לה' על הנס מתוך הרחבת הלב ... ולכן אין לו להשתכר יותר מדאי שיתבלבל דעתו ולא יכיר בתוקף הנס כלל. וזה שכתב חייב אדם לבסומי בפוריא עד שלא ידע... הך עד הוא ולא עד בכלל. רוצה לומר שגדול חיוב השתיה בזה לבסומי עד גבול דלא ידע וכו. שמן הגבול הזה והלאה הוא ביטול כוונת חיוב שחייבו חכמים לבסומי כדי שיתן הלל והודאה שכיון שיתבלבל דעתו כ"כ דלא ידע בין ארור המן וכו. פשיטא שאין בו דעת ותבונה לשבח ולפאר על תוקף הנס. ואתבונן אליו בבוקר וראיתי כי נכון הוא, ומיושב בזה שבש"ס סמכו לו ענין עובדא דרבה ורבי זירא דעבדו סעודת פורים בהדדי.. שלכאורה הוא מעשה לסתור, וקצת פוסקים כתבו שכוונה הוא שמזה יש ללמוד שאין הלכה כרבא בהא, ולפי מ"ש י"ל דאדרבא מייתי סייעתא מזה שמה שחייבו לעשות אותם ימי משתה ושמחה גבול יש לו שלא ישתכר יותר מדאי                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

31. ספר רסיסי לילה אות [לא]

וזהו פורים עד דלא ידע  כו' שהגיע לשכרותו של לוט שכל מעשיו כמתעסק בעלמא שאין לו שום דעת לא בתחלה ולא בסוף ומכ"ז דבוק בהשם יתברך. כי המן בא מכח טענה שהשתחוו כו' ואמר שצריך השתדלות עכמה פעמים לסור מרע ובאמת אין כן דהם לא עשו אלא לפנים כי שורש ישראל וין לו שייכות לרע כלל רק לפנים. ובכל פורים זוכין לאור זה והוא מעין שבת שהוא מעין עוה"ב דאין שם השתדלות דישראל מקדשי רק קדושה קביע וקיימא. וכן פורים אין צריך קדושת ישראל שהרי מצותו בשכרות עד דלא ידע שאין מקום להשתדלות רק אותו יום זכה בגורל מעצמו כמו מי שמרויח בגורל בלא יגיעה כלל:

32. ספר סדר היום סדר פורים
רבי משה בן מכיר (או משה בן יהודה המכירי) היה ממקובלי העיר צפת במאה ה-16, עמד בראש ישיבה בעין זיתים, מחבר הספר סדר היום.
וענין הסעודה הזאת צריכה שתהי' בבשר ויין כי אין שמחה בזולתם ובענין היין אמרו חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי והדברים לרוב הפוסקים כפשטן ויש מגמגמים בדבר ואומר דזו לאו שמחה איקרי ובודאי בהגיע לענין זה שתה הרבה יותר מדאי ויזיק לו בלי ספק והרמב"ם ז"ל כתב עד שירדם ומפרש הענין עד שלא ידע ר"ל מתוך ששתה מה שאינו רגיל ושינה קופצת עליו ומתנמנם ומתוך שנתו אינו יודע לכוין בין ארור המן לברוך מרדכי אלא שקשה לפירושו למה נקט אלו המלות יותר מאחרות לענין הנמנום הכל שוה ועל זה אחרים פי' שהענין הוא לענין חשבון השמות לידע מה הפרש יש בין זה לזה כי המספר עולה שוה ארו"ר המ"ן תק"ב וכן ברוך מרדכי תק"ב וכשישאלו לו מה הפרש והוא יבקש ולא ימצא והוא נחפז בזה ונטרד הרי עשה היין בו פועל אבל סוף סוף הלשון קשה דלא ידע בין זה לזה והרי יודע. אלא האמת הוא כפשוטו שצריך ששכלו יתבלבל כ"כ עד דלא ידע לכוין אם יאמרו ברוך לארור שיאמר אינו ברוך אלא ארור וכן בהפך בשכנגדו: ומפני מה חייבו בזה אמר שהוא ענין כבד וקשה שמעתי פעם שאחר שהמן הרשע בקש להשמיד להרוג ולאבד ולשפוך דם היהודים נעשה ענין קרוב לזה מתוך שמחה עד שנשאר כמתים מושכבים ארצה ומצד אחר הוא חשב לשפוך דם ואנו נוסיף דם על דמינו ע"כ:

33. שער הכוונות - דרושי חג הפורים דרוש א
 ומ"ש רז"ל חייב אינש לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כו' הכונה הוא כי לעולם תוך הקליפה יש ניצוץ של קדושה המאיר בתוכה ומחיה אותה ולכן צריך לומר ברוך המן להמשיך אל הניצוץ ההוא אור ולכן צריך לומר בלא כונה אחר שהוא שיכור ויצא מדעתו שאם יהי' ח"ו בכוונה יאיר גם אל הקליפה ח"ו.

34. ספר פרי עץ חיים - שער ר"ח חנוכה ופורים - פרק ו
לכן מצוה לשתות יין בפורים, , לא ישתכר אלא יתבסם עד דלא ידע, כי במקום יין המשומר בענביו, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ולכן כי שחטיה רבה לר' זירא, בעי רחמי ואתסי, נמי חריך שקיא, לבטל דינא של גיהנם:

Parshat Titzaveh - Parshat Zachor -Megilat Esther and Laws of Purim


Here is a LOT of material on the Parsha and Purim

Have a good week – Shabbat shalom and very happy Purim!

Ari

 

Audio Shiurim - Lectures

***NEW***

Remembering and Understanding the war against Amalek

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/790457/Rabbi_Ari_Kahn/Remembering_and_Understanding_the_war_against_Amalek


Zachor Purim Story

Aharon HaKohen
or
Parshat Tetzaveh - The Secret Behind the Choice of Aharon

Kimu Vekiblu (Matan)

Haftorah The Firstborn

The awe of the Mishkan

Adam and Eve

Parsha Titzaveh 5772 - Choosing a Kohen

Purim and Receiving The Torah

Going Back Prior to Knowledge (Purim)

Mishenichnas Adar

Purim 65

Purim Yom Kippurim

The Joy Of Adar

Esther

Crossdressing For Purim
or

The Story of Esther Hidden and Revealed
or

Mishloach Manot
or

Amalek Zaycher Zecher or Zachor
or

Ad Dlo Yada - Drinking on Purim

Esther as a Precedent for a Woman to Use Sexuality to save Lives


Essays:

"Amalek: a Question of Race?"


Parshat Ki Tisa - Purim 5769 Mar Dror: The Kohen Gadol and Purim/Yom Kippurim


Purim and the Masks We Wear

The Heroism of Esther


The Book of Esther - A Multifaceted Book

Where is Moses?


Royal Clothing


Parshat Titzave 5769- The Selection of Aharon

Purim and the Masks We Wear


Purim and the Masks We Wear
Rabbi Ari Kahn

Have you ever been in a situation in which you were afraid to reveal who you really are? Have you ever felt as if you were wearing a mask and dressed up like someone else? This can happen to individuals, but it can also happen to a nation.
One of the results of living in a new place is acculturation. Even when this process is not taken to the extreme level of assimilation, there is still a heavy price to be paid. Even mild acculturation can set off an existential crisis. This is precisely what happened to a large segment of the Jewish people some 2500 years ago. As strangers in a strange land, they did what they felt they had to do to "fit in." And yet, the forces of socialization and acculturation have posed a threat to Jewish identity in so many places throughout history that the story recounted in the Book of Esther transcends the particulars of that very specific time and place.
Part of the Party
The Book of Esther is set in what are best described as "interesting times." A new dictator had come to power in Shushan as the result of a bloody coup. King Ahashveroush was celebrating his many conquests, and the acculturated Jews of Shushan found themselves at the epicenter of a celebration of epic proportions. Participation in the revelry was not optional; those who abstained would be accused of sedition.
Imagine, then, the discomfort of the Jews at the celebration of Ahashverosh's conquest and subjugation of Jerusalem. When Ahashverosh appeared before his subjects, rowdy and drunk, dressed in the garments of the High Priest of the Jews taken when the Holy Temple was destroyed, the Jews must certainly have felt awkward, at the very least. Ahashverosh had shed his "normal" costume – the royal garments he had usurped from his predecessor – in favor of a new costume, in order to underscore his success while at the same time extinguishing the hope for repatriation that many Jews must have harbored.
And yet, their discomfort notwithstanding, the Jews of Shushan were not as different from Ahashverosh as we would like to believe; they, too, were in costume. They were dressed like all the other citizens of Shushan, with smiles on their faces and drinks in hand. They, too, toasted the king.
How widespread was the acculturation process and how deep had it penetrated? As for Ahashverosh, neither of his costumes fit him well; not only was he far from being the High Priest, he was not really regal in any way. His royal clothes did not fit him particularly well, because they had been tailored to the dimensions of the king whom he had deposed.
The King's Queen
Queen Vashti had her own take on the costume ball. She was one of Ahashverosh's most important conquests, for it was her royal blood that gave him legitimacy. When he demanded that she appear before the assembled guests without her royal garb, he intended to strip her of the power and nobility that these garments symbolized. He fully intended to humiliate her and remind her that he was now king. She refused to come in costume – for a queen stripped of her clothes would surely be a costume of another sort. She was hastily rendered obsolete.
The king now found himself alone and in desperate need of a new queen. His advisors came up with a wonderful plan: they would have a beauty contest of sorts. Each night a different girl would dress up as queen-for-the- night; in the morning she would be sent away. The "winner" would receive the crown, and be allowed to dress up as the queen on a permanent basis - or at least until the king's next outburst of drunken rage, which was certainly an occupational hazard for women in this line of work.
There was a nice Jewish girl who lived in Shushan whom everyone knew as Esther, but her real name was Hadassah. She, too, was in costume. Esther was forced to participate in this "contest." She alone did not ask for props, special oils or perfumes. Unlike all the other contestants, she had no desire to be the queen for this king.
But something interesting happened; of all the women, the one that the king wanted was Esther. Men often want what they cannot have, and the regal Esther, aloof and ambivalent, was strikingly different from all the others (who were probably wearing a bit too much perfume and makeup) who so desperately wished to be chosen that they were trying a bit too hard to catch the king's eye. Esther was regal. She reminded Ahashverosh of his former queen, and she was chosen. In fact, what Ahashverosh saw was no costume; in Esther, who appeared before him as she was, the royalty of Jewish women shone through.
The Megalomaniac
Haman, a cunning, ruthless and manipulative advisor to the king, was a sycophant who used his intelligence to catapult himself above all the other advisors. Haman was a megalomaniac, who decreed that all the king's subjects were to bow before him. Everyone in the kingdom complied, fearing for their lives. Only one man, Mordechai, refused to bow down; as a Jew, Mordechai refused to bow before any man.
Just to make things a little more interesting, this same Mordechai had once alerted the king about an assassination plot, and had earned the king's trust. To further complicate matters, Mordechai also happened to be Esther's cousin and most trusted advisor.
Haman could not bear the affront to his pride; he would have his revenge. Not only would he kill Mordechai, he would annihilate all the Jews. The king, who had every good reason to be paranoid, would be easy to convince. Haman need only suggest to the king the dangers posed by this fifth column, this dangerous, subversive group living throughout the kingdom. After making a large donation to the king's coffers, Haman received the king's seal of approval, and the fate of all the Jews in the kingdom was sealed.
Mordechai and Esther Change Clothing
When Mordechai heard of the decree, he, too, "dressed up"; he put on sackcloth, clothes of mourning. Esther was appalled; one simply could not sit in the capital wearing clothes of mourning. The king was happy, the people were celebrating; such dress could be interpreted as a symbol of rebellion. She pleaded with Mordechai to be reasonable, but he was adamant, going so far as to suggest that her destiny had now become apparent. She had ascended the throne for the sole purpose of acting on behalf of the Jewish People.
Esther knew what she must do. She must don the clothing of the queen, assume the persona that would gain her entrée into the inner sanctum. The risk was enormous; the king was completely given over to his paranoia. The price he paid for taking the kingdom by force was the torment of seeing conspiracy around every corner. He was so convinced that there were untold others plotting to do precisely what he had done, that he instituted rules for self-preservation: Uninvited guests could be put to death – including the queen.
Esther puts on her royal garb and goes to see the king. She looks stunning. The king is enthralled. Esther, it seems, has finally warmed up to him, and he is willing to fulfill all and any of her wishes. She invites him to join her that night in a special party. And then, almost as an afterthought, she adds: "… and bring Haman along."
Esther's plan was exquisitely simple: she pitted Ahashverosh's paranoia against Haman's megalomania. At this point the king's mind is reeling. On the one hand, Esther wants to see him – which, to his mind, is quite understandable, he being the man that he is - but why is Haman invited? His mind races as he prepares for the party. Haman, on the other hand, seems oblivious; he was only too happy to be on the "A list," invited to the most exclusive events.
To increase the pressure, she invites both men to join her again the following evening. Haman is high as a kite, even manic. At last his greatness is recognized, confirmed for all to see. As he leaves the palace, everyone who sees him bows down, with the exception of one man - Mordechai.
This is enough to set Haman off; he comes home seething. His wonderful day has been ruined by this thorn in his side, Mordechai the Jew. He is advised to hang Mordechai and be done with the court Jew. Haman's depression is replaced by a burst of manic energy. He rushes out to prepare the gallows, and then, at around midnight, comes to see the king – surely not the wisest way to approach a paranoid monarch. Haman has become careless, and he fails to read the fear on Ahashverosh's face, the fear born of paranoia and set in motion by the queen's invitation.
Ahashverosh has spent the evening barely afloat in a sea of doubt and dread. He is certain there is a plot afoot. Are his queen and advisor in cahoots? He cannot sleep; he reviews the royal diary for clues, and is reminded that a man named Mordechai had alerted him to a plot to assassinate him. He studies the plot, perhaps looking for parallels to his current situation, but at the same time he notices that Mordechai was never properly rewarded.
The Turnabout
At this point, Haman enters, and Ahashverosh asks him, "What should be the proper reward for someone whom the king wishes to honor?" Haman, so caught up in his own narcissism, is convinced that he is the object of the king's favor. He lets down his guard and reveals his true aspirations: "Dress him in the king's clothes and crown, and parade him through the capitol on the king's horse." It is hard to imagine a worse suggestion for this king at this time.
When the king commands Haman, the notorious anti-Semite, to do all these things for Mordechai the Jew, and to personally lead the horse through the streets, Haman is devastated. He will not wear the king's clothes, and he will appear to all who see him as nothing more than the stable hand, the position held by Ahashverosh before he staged his coup. All at once, Haman is cut down to size; in truth, he has only been dressing up as advisor to the king. His true status is far more lowly.
In a sense, the rest of the plot is details: Haman finds his way to the very gallows he made for Mordechai, and the threat against the Jews is averted. The story ends as Esther and Mordechai are dressed in royal clothing.
Every year on Purim, the holiday created to celebrate the Jews' salvation, we read the story, make parties, drink wine. But there is one more custom that is an integral part of the Purim experience: people dress up. Purim is a reminder that we spend so much of our lives dressing up and leading lives that are in dissonance with our souls. We allow our disguises to lull us into a false sense of identity, placing our faith in the masks we wear rather than in the natural beauty of Jewish destiny.
Our goal as Jews is to find our true clothing and our true selves, both as individuals and as a nation. This is the clothing of royalty that we hope to reclaim, speedily and in our time.