תרומת אברים
המשך
1.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד א
דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי
דוראי זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך. - אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול. מי
יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי.
2. ריקאנטי סימן תע'
1310-1250
אם אמר השלטון
לישראל הנח לי לקצץ לך אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך יש אומרים
שחייב להניח לקצץ לו האבר הואיל ואינו מת. וראי' מדאמרי' בע"ז החש בעינו
מותר לכוחלה בשבת ... והשתא יבא הנידון מק"ו ומה שבת שחמורה שאין אבר אחד
דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש. אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה
מפני פקוח נפש:
3.
תלמוד בבלי מסכת
סנהדרין דף עג עמוד א
גופא:
מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב
להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו
מניין - תלמוד לומר והשבתו לו! - אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, אבל מיטרח
ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן.
4.
רמב"ם הלכות רוצח
ושמירת הנפש פרק א הלכה יד
כל
היכול להציל ולא הציל עובר על +ויקרא י"ט ט"ז+ לא תעמוד על
דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול
להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים
עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס
שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל
כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.
5.
שו"ת הרדב"ז
(ללשונות הרמב"ם) הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א:יד
[יד]
שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל כל היכול להציל ולא
הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וקשיא לך חדא שהרי כתב זה הדין למטה. ותו דלמטה
כתב עובר על שני לאוין ועשה של וקצותה את כפה:
תשובה
מה שכתב הרב ז"ל כל היכול להציל וכו' איירי במי שיכול להציל להדיא בלא
שיסתכן המציל כלל … ולא זו בלבד אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה כגון ראה אותו טובע
בים או לסטים באים עליו או חיה רעה שיש בכל אלו ספק סכנה אפ"ה חייב להציל … והוי יודע שיש בכלל לאו זה שלא יעמוד על הפסד ממון חבירו אלא שאינו חייב
להכניס עצמו לספק סכנה בשביל ממונו אבל להציל נפש חבירו או שלא יבא על הערוה אפי'
במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל והכי איתא בירושלמי. ומ"מ אם הספק נוטה
אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו ואפי' בספק מוכרע אינו חייב
למסור נפשו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי אבל אם
הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על
דם רעך. הנראה לענ"ד כתבתי:
6.
שו"ת יחל ישראל
סימן סו
על
כן השמיט השו"ע את הדין של ההגהות מיימוניות, ולהלכה, אסור לאדם להכנס למצב
של ספק סכנה כדי להציל את חבירו.
…ברם
הנה ההגהות מיימוניות כתב שדין זה לקוח מהירושלמי, וכתב בהעמק שאלה (שאילתא קכט
אות ד, וכן בשאילתא קמז אות ד) שהמקור הוא בירושלמי בתרומות (סוף פ"ח, וכן
כתב בתשובות יד אליהו סי' מג). והכי איתא התם, ר' אימי איתציד בספסופא (נתפס
ע"י גזלנים מסוכנים), א"ר יונתן יכרך המת בסדינו (כלומר, התייאש מחייו
והחשיבו כמת), א"ר שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל אנא איזיל ומשזיב
ליה בחיילא (כלומר, אלך להצילו ואו שאני אהרג או שאהרוג אותם), אזל ופייסון
ויהבוניה ליה (והלך ופייסם והצילו). ובפשטות משמע שהסכנה היתה הן על ר' אימי והן
על ר"ש בן לקיש, ובכל זאת הסתכן ר"ש בן לקיש כדי להצילו, ומוכח שגם
באופן כזה ישנה מחלוקת האם צריך להכנס לסכנה ולהציל. ואף בירושלמי עצמו יש בזה מחלוקת
שהרי רבי יונתן אמר שיכרך המת בסדינו, ואפשר שבאמת כך ההלכה, ור"ש בן לקיש
עביד לפנים משורת הדין. ועיין באור שמח (פ"ח מהל' רוצח ה"ז) שכתב
שאין הוכחה מהירושלמי כפסק ההגהות מיימוניות ולא פירש את כוונתו, ואולי ר"ל
כפי שכתבנו שלפנים משורת הדין עבד.
7. שו"ת
רדב"ז חלק ג סימן תרכז
(אלף נב) שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית
כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל
חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת והראיה מדאמרינן בע"ז
חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא תליא משמע הא אבר
אחר לא והשתא יבוא הנדון מק"ו ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא
נדחית מפני פקוח נפש אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש ורצית
לדעת אם יש לסמוך על טעם זה:
תשובה: זו מדת חסידות אבל לדין יש תשובה מה לסכנת אבר דשבת שכן אונס דאתי משמיא ולפיכך אין
סכנת אבר דוחה שבת אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו לא שמענו. ותו דילמא
ע"י חתיכת אבר אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו שמא יצא ממנו דם הרבה וימות
ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי. ואני ראיתי אחד
שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ"כ עד שמת והרי
אין לך באדם אבר קל כאוזן וכ"ש אם יחתכו אותו. ותו דמה לשבת שכן הוא
ואיבריו חייבין לשמור את השבת ואי לאו דאמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם הוה אמינא
אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת תאמר בחבירו שאינו מחוייב למסור
עצמו על הצלתו אע"ג דחייב להצילו בממונו אבל לא בסכנת איבריו. ותו דאין
עונשין מדין ק"ו ואין לך עונש גדול מזה שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין
ק"ו והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין ק"ו כ"ש חתיכת אבר. ותו
דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה ואפ"ה חששו שמא ע"י הכוייה ימות
והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ולכך אמרו שמשלם ממון והדבר ברור
שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה יותר מעל ידי חתיכת אבר ואפ"ה חיישינן לה
כ"ש בנ"ד. תדע דסכנת אבר חמירא דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל
מלאכות שהם מדבריהם אפילו ע"י ישראל. ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי
תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו
או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא
מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד
שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע"ד כתבתי:
8.
שו"ת ציץ אליעזר
חלק י סימן כה פרק ז
פרק
ז השתלת אברים מחיים לחיים. ביררנו בזה הוא על אודות הוצאת והשתלת אברים שהוצאתם
מגוף האדם אינו גורר אחריו מות ודאי, או אפילו אם ודאי הדבר או קרוב לודאי שלא
יגרור אחריו מות לנדבן. והשאלה היא אם חייב או עכ"פ מותר לו לאדם לנדב
אברים כאלה כדי להציל חבירו ממות בטוח אם לא ישתלו בגופו אבר כזה, או דילמא
שאין כל חיוב וכל מצוה על כך ולא עוד אלא שיש גם איסור בדבר מעשות זאת לנדב
ולהסכים שיחתכו מגופו איזה אבר ואף על פי שזה בא להציל חבירו ממיתה. והשאלה
מתפשטת גם על הרופא, אם מותר לו לבצע ניתוח כזה. בכדי לבוא לבירורה של השאלה יש
לנו להקדים לברר שתי הלכות, והמה (א) אם חייב, או מותר לו לאדם להכניס את עצמו
בספק סכנות נפשות בכדי להציל את חבירו הנתון בסכנת נפש (ב) אפילו אם תמצא לומר
שמותר לו להכניס א"ע בספק סכ"נ =סכנת נפשות= עבור כך, יש עוד לברר אם
זהו דוקא כשיש גם ספק לצד השני שבסופו של דבר יתכן שגם הוא ינצל ולא יאונה לו כל
רע, אבל משא"כ היכא שברור הדבר שמיהת יפסיד בכל אופן שהוא אבר מאבריו על ידי
הצלה כזאת שיעשה לחבירו, בכל כה"ג יש לומר שאסור לעשות זאת, או שעכ"פ
אין עליו כל חיוב על כך גם לא משום ממדת חסידות לעשות כזאת, ואפילו היכא שלא יהא
כרוך בזה כל סכנת נפש, מכיון שברור מיהת שעי"ז יפסיד בודאות אבר מאבריו.…היוצא לנו
להלכה מכל האמור. א, אסור לו לאדם לנדב אבר מאבריו שיש בהסרתו ממנו ספק פיקוח
נפש בכדי לשותלו בגופו של חבירו ולהצילו על ידי כן מסכנה ודאית שנשקפת לו בלי זה.
והעושה כן הרי זה חסיד שוטה. ב, ישנו איסור גם על הרופא לבצע ניתוח כנ"ז
בסעי' א'. דמאי חזית וכו', ואם ביצע ניתוח כזה ויקרה אסון למנדב דם יחשב לרופא
שביצע זאת ודמו ידרש ממנו. ג. אם אין סכנה נשקפת לעין בנדיבת האבר, אם כי אין
חיוב וגם לא מצוה עפ"י דין לנדב גם אבר כזה להציל חבירו, מכל מקום המנדב זאת
ישנם הסוברים שלא רק שמותר אלא שיש גם משום מדת חסידות. ואם מנדב בלב גמור ושלם
מותר לרופא לבצע ניתוח כזה. אמנם יש גם מקום לומר שאין בזה גם משום מדת חסידות
כלל. ד. אם הזקוק להשתלה כזאת הוא תלמיד חכם ישנם הסוברים שמותר לאדם שאינו
ת"ח למסור עצמו למיתה עבור הצלתו, ...ויותר קל הוא אם הניצול הוא
ת"ח שרבים צריכים לו. ה. ישנם המתירים כנ"ז בסעי' ד' גם התנדבות אב זקן,
שכבר קיים פריה ורביה לשם הצלת בנו יחידו שהוא אדם כשר אף על פי שאינו גדול כמוהו,
או כשהוא ילד קטן שעדיין לא התנכר במעלליו. ויש לשקול בדבר זה עוד יותר ממה שיש
לשקול על האמור בסעיף ד'. ו. כשהסכנה הנשקפת מהורדת האבר איננה ודאית והמדע
הרפואי אומר שהדעה הנותנת היא ששניהם ישארו עי"כ בחיים, באופן כזה יש מקום
לפסוק להתיר ולבצע זאת באופנים האמורים בסעיפים ד' ה'. אלה המה ההלכות היוצאות
לנו באופן כללי ממה שביארנו בפנים, והמעיין בגופן של דברים ימצא בזה עוד הרבה
הלכות פרטיות נחוצות. ...
9.
שו"ת יביע אומר
חלק ט - חושן משפט סימן יב
נשאלתי
אודות חולה כליות באופן רציני שנשקפת סכנה לחייו, האם רשאי חבר או קרוב משפחה
לתרום לו ממנו כליה אחת מכליותיו להציל את חייו, או מכיון שיש קצת סכנה בזה לתורם,
אין לו להכניס עצמו בספק סכנה אפילו על מנת להציל את חבירו מודאי סכנה?
תשובה:
הנה בעצם הדבר אם רשאי אדם להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי
סכנה, ישנה מחלוקת פוסקים בזה, כי זו לשון מרן הבית יוסף בחושן משפט (סי' תכו):
כתבו בהגהות מיימוניות, ומה שכתב רבינו עובר על לא תעמוד על דם רעך, בירושלמי מסיק
שאפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב. ע"כ. ונ"ל שהטעם שהלה ודאי והוא
ספק. עכ"ל מרן. (וכן הוא בכסף משנה סוף פ"א מהלכות רוצח). והסמ"ע
(שם סק"ב), כתב ע"ז, המחבר והרמ"א השמיטו דין זה, וי"ל שמכיון
שהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאוהו בפסקיהם,
מש"ה השמיטוהו גם הם. ע"כ. והנה כן מבואר בהדיא בספר איסור והיתר
(כלל נט דין לח), שאין לאדם להכניס עצמו בסכנה בשביל הצלת חבירו ממיתה ודאית.
(ועיין בהגהות זר זהב שם). ע"ש. ובשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תרכה)...
...והנה
מה שכתב השואל שראה כתוב וכו', כן הוא בפסקי מהר"ם ריקאנטי (סי' תע).
וע' בהגהת מרדכי (סוף סנהדרין), שכתב בשם ערוגת הבשם, ואם אמר לו הנכרי קטע
יד חבירך ואם לאו קטילנא לך, אומר ר"ב שמותר לקטוע יד חבירו משום פקוח
נפש שלו, וחייב לפרוע דמי ידו...
י)
ומעתה בנ"ד שלפי דברי הרופאים המומחים, הסיכון של התורם כליה אחת
מכליותיו, הוא אחוז קטן מאד, ולמעלה מתשעים וחמשה אחוזים יוצאים מהניתוח בריאים
ושלמים, ומאריכים ימים ושנים, נראה שבודאי רשאי לתרום להציל את חייו של אדם מישראל
הנתון בסכנת חיים ממש, ומצוה נמי איכא, וכמ"ש הרדב"ז בתשובה
ח"ב בלשונות הרמב"ם (סי' ריח), דמה שכתב הרמב"ם כל היכול להציל ולא
הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, היינו אפילו אם יש בו קצת ספק סכנה, כגון
שרואהו טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, שיש בכל אלו קצת ספק
סכנה, אפ"ה חייב להציל. ודוקא בשביל ממון חבירו אין להכניס עצמו בספק
סכנה כלל, אבל להציל נפש חבירו אפילו במקום ספק סכנה חייב להציל, והכי איתא
בירושלמי. ע"כ. והרי הרדב"ז עצמו בח"ג (סי' תרכה) כתב,
שהמכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו אפילו מודאי סכנה הרי זה חסיד שוטה. ובעל
כרחך לומר כמש"כ לעיל שאף הרדב"ז מחלק בין ספק גמור של סכנה, לקצת
ספק סכנה, וכמו שסיים עוד הרדב"ז בח"ב הנ"ל, שאם הספק סכנה
נוטה אל הודאי (כלומר שע"פ הרוב יש סכנה), או אפילו בספק שקול, אינו חייב
למסור נפשו, ורק אם הספק סכנה נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן, אם לא הציל עבר על לא
תעמוד על דם רעך. ע"ש. וכן בספר אגודת אזוב (בסוף הספר) כתב, שאע"פ שאין
להכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו אפילו מודאי סכנה, מ"מ צריך לשקול הענין
היטב אם יש בו ספק סכנה או לא, ולא לדקדק ביותר, וכמ"ש בב"מ (לג א) כל
המדקדק ומקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך. ע"כ. וכ"כ הערוך השלחן
חו"מ (ס"ס תכו), שיש לשקול הענין בפלס, ולא לשמור את עצמו יותר מדאי, וכל
המקיים נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא. וא"כ בנ"ד אף על פי שיש קצת
סיכון בדבר, כל כיו"ב יש לומר שומר מצוה לא ידע דבר רע, כיון דרובא אינם
מסתכנים. ואמנם ראיתי להגאון רבי יצחק יעקב וייס (שליט"א) בשו"ת
מנחת יצחק ח"ו (סי' קג), שנשאל בנ"ד, אם מותר לתרום כליה אחת מכליותיו
להציל חולה שיש בו סכנה שנתקלקלו כליותיו, והביא דברי הסמ"ע חו"מ
(סי' תכו) שכתב שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו מ"ש הירושלמי
שחייב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, אלמא דלא ס"ל הכי.
וכתב הרדב"ז בח"ג (סי' תרכה) שהעושה כן נקרא חסיד שוטה, ובנ"ד הא
איכא סכנה בניתוח של הבריא, וגם להבא על החסרת הכליה שלו וכו'. ... אולם לפי
האמור נראה שאין לחוש לסכנה שבעצם הניתוח, שאין הסיכון בזה אלא אחוז קטן מאד. וגם
לענין הסכנה בחסרון הכליה של הבריא להבא, נראה שאין לחוש בזה, הואיל ובעתיד הקרוב
לא קיים שום חשש סכנה, כאשר הנסיון הורה, אין לנו לחוש שמא לאחר זמן יארע חולי
דוקא באותה כליה הנשארת לתורם, כיון שהחשש הוא רחוק מאד, ולא חשיב אפילו ספק סכנה.
... והלום ראיתי לידידי הגרא"י ולדינברג שליט"א בשו"ת ציץ
אליעזר חלק ט' (סימן מה) שהאריך הרחיב ג"כ בנ"ד, והעלה שאין לבריא
לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חולה מסוכן שלקה בכליותיו, ע"פ מה שאמרו
לו רופאים שהוצאת כליה או אחד משאר איברים פנימיים מאדם בריא בסתמא כרוך הדבר בספק
סכנה, ולכן אין לתרום אבר מאיבריו, ואין לרופא לבצע פעולה כזאת, אלא אם כן סגל
חבורת רופאים מומחים יחליט אחרי עיון מדוקדק שהדבר אינו כרוך בספק סכנת נפש לתורם,
וכולי האי ואולי. ע"כ. (ויש מקום לפלפל בדברי הציץ אליעזר שם, כאשר עיני
המעיין תחזינה מישרים. ואכמ"ל יותר). אבל לפי מה שנמסר לנו מפי רופאים
מומחים ויראי שמים שבדרך כלל אין סיכון בהוצאת כליה אחת מאדם בריא, רק לאחוז קטן
מאד, ומכיון שע"פ הרדב"ז וסיעתו ג"כ בכה"ג יש מקום למצות
"לא תעמוד על דם רעך", נראה שהעיקר שיש להתיר לאדם בריא לתרום כליה אחת
מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל הנתון בסכנת נפש במחלת הכליות, ומצוה נמי איכא.
וראויה מצות הצלת נפשות להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום בודאי שיש לעשות זאת רק
ע"י רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. והשי"ת יאיר עינינו
בתורתו, ויצילנו משגיאות, ומתורתו יראנו נפלאות, אמן.
