Twitter

Monday, July 8, 2013

שהחיינו בין המיצרים

Please note the Gemara is unaware of a prohibition of saying Sh'hechiyani during the 3 weeks.
The source is in the Sefer Hasidim, and even there is not necessarily meant to be normative.The Shulchan Oruch (who did not see the Sefer Hasidim – see Beit Yosef where he cites the Maharil who in turns cites the Sefer Hasidim) does not prohibit saying the beracha – rather writes “it is good to avoid it”.
The students of the Arizal are particularly strict (see Magen Avraham). The Mishna Berura allows the beracha on Shabbat (which is the second custom cited by the Sefer Hasidim). The Vilna Gaon rejects the existence of any prohibition whatsoever, as it is against the Gemara –and call it an “excessive chumra”. The taz also seems to reject the custom.

שהחיינו בין המיצרים
1.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא סעיף יז
(צח) טוב ליזהר מב מלומר [לח] שהחיינו בין המצרים (צט) על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, (ק) מג ולא יחמיץ המצוה (<יז> וכן בפרי (קא) מד שלא ימצא אחר ט' באב, מותר לברך ולאכלו בין המצרים) (בנימין זאב סי' קס"ג ותשובת מהרי"ל).

2.    שו"ת מהרי"ל סימן לא
ב ולברך שהחיינו בין המצרים כתוב בספר חסידיםה דלא. ונראה לע"ד כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פירי או מלבוש, אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה, וצ"עו, ז

3.    ספר חסידים (מרגליות) סימן תתמ
יש חסידים מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לט' באב כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין י"ז בתמוז לט' באב, א"ל החכמים היה לכם לברך שהחיינו כשראיתם אותו כר' יהודא כשראה קרא חדתא ואלו אמרו לא כי אלא כשאכלו.

4.    ט"ז אורח חיים סימן תקנא סעיף יז
וכן בפרי שלא ימצא כו'. - ונראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו ושמעתי סברא זו בשם הרב מהו' יוסף כ"ץ מקראקא ויש ראי' לזה ממ"ש התו' פרק א"מ הביאה ב"י בסי' תקמ"ט דשרי לכתו' כל דבר השייך לב"ד בח"ה דהוי דבר האבוד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד כו' ואם בצרכי הגוף הקילו בסברא זו בצרכי גבוה לעשות ברכה במכ"ש שמחשש זה ימהר לקיים כ"ז שיוכל לקיים ובס"ח סימן תתמ"ג התיר לברך שהחיינו בשבת:

5.    מגן אברהם סימן תקנא ס"ק מב
מב (פמ"ג) מלומר שהחיינו - ובשב' שרי (מט"מ בשם ס"ח ולבוש) ובכתבי האר"י אסר אפי' בשבת ונ"ל דאם חל י"ז בתמוז בשבת ונדח' מותר לכ"ע ועס"ד וטעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו:

6.    ביאור הגר"א אורח חיים סימן תקנא סעיף יז
טוב כו'. חומרא יתירא היא דאינן חמורים מאבל יום המיתה ואמרינן בפ' הרואה א"ל מת אביו כו' ודוקא בדאיכא אחר בהדיה הלא"ה מברך שהחיינו אף שהמ"א דחק עצמו אינו כלום וע"ל סרכ"ג ס' ב':

7.    משנה ברורה סימן תקנא ס"ק צח
(צח) טוב ליזהר מלומר שהחיינו - אף על גב דאפילו אבל מברך שהחיינו מ"מ ימים אלו כיון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות אין כדאי לומר שהחיינו לזמן הזה. והגר"א בביאורו חולק ע"ז וכתב דהוא חומרא יתירא וכן הט"ז מפקפק בזה וע"כ בשבת אין להחמיר בזה דבלא"ה [צט] הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת:

8.    משנה ברורה סימן תקנא ס"ק צט
(צט) על פרי או על מלבוש - וממילא לא יאכל הפרי ולא ילבש הבגד. וכתבו האחרונים דאשה מעוברת מותרת לאכול פרי בלא שהחיינו דשמא תתאוה ויגרום נזק לה ולולד. וכן חולה ג"כ מותר שהפירות פותחין לו תאותו לאכול דברים טובים ובמקום חולי לא קבלינן עלן:
9.    שערי תשובה סימן תקנא ס"ק [לח]
וכתב בר"י בשם מהר"י בן נעים בתשו' כנה"ג וכנה"ג הסכים עמו שאם בין המצרים לקח פרי חדש ובירך עליו ברכת הפרי אז יברך ברכת שהחיינו ג"כ ע"ש ובר"י דקדק כן גם מס' הכוונות דכל שהוא צריך לאכול הפרי כגון הכא שבירך ברכת הפרי יברך שהחיינו גם כן אך בהגהת מהר"י צמח כת"י כתב סיפר לי בנו של הר"ב ז"ל מ"ו שמואל נר"ו כי הוא זוכר שפעם אחת היו חכמי הדור אוכלים בשלחן אביו והפציר בו לאכול פרי חדש ואכל אותו בלא ברכת שהחיינו וק"ק דבס' הכוונות משמע להיפך עכ"ל ומ"ש בשם מהר"י צמח הוא נדפס ג"כ בפע"ח דפוס קאריץ והמעיין יראה שיש ליישב הלשון דה"ק שיש ליזהר שלא יאכל פרי כדי שלא יצטרך לברך שהחיינו כו' ר"ל שאז נצטרך מן הדין לברך וכיון שלא יהיה רשאי לברך יזהר מלמנוע מלאכול ע"ש וע"ש עוד בשם מהר"י ותשו' כנה"ג שמי שאכל פרי חדש בין המצרים ולא בירך שהחיינו שחשב דאסור לברך (ולפי מ"ש בשם מהרח"ו קושטא הכי הוא) אז אחר בין המצרים יאכל פרי אחר חדש ויברך עליו שהחיינו ויכוין לפטור גם אותו פרי ע"ש:
10. ברכי יוסף אורח חיים סימן תקנא: יא.
י"ז בתמוז שחל להיות בשבת ונדחה, כתבו האחרונים שמותר לברך שהחיינו. וכ"כ מהר"ם זכות בתשובה כ"יו וז"ל, הן בזאת צדקה אענך במה שאמרת לברך שהחיינו ביום י"ז בתמוז שחל ביום שבת קדש, כי אפילו בין המצרים הגמורים היתה הסברא רווחת שבכל השבתות שבינתיים ראוי לברכה, דקי"ל אפי' בט' באב שחל להיות בשבת שמעלה על שלחנו כסעודת שלמה, ואי לאו דמרן האר"י זלה"ה כתבו, היינו מברכין והבו דלא לוסיף עליה, עכ"ל. אבל הרב כנה"ג בתשובה א"ח ח"ב סי' ע' כתב דלנוהגין שלא לומר שהחיינו בשבת אסור גם בי"ז שחל להיות בשבת, ע"ש. ודעתי הקצרה הוא כמותו.
11. שו"ת יחוה דעת חלק א סימן לז
שאלה: האם מותר לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש בשבתות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, או לא?
תשובה: המקור למניעת ברכת שהחיינו בימי בין המצרים, בספר חסידים (סימן תת"מ), שכתב בזו הלשון:
ולענין הלכה למעשה נראה שבהיות שאין דבר זה אסור מדין התלמוד, ורק החסידים הקדמונים היו נמנעים מזה, כמו שכתבו בספר חסידים והכל בו, וגם מרן השלחן ערוך כתב זאת בלשון טוב להזהר, ולא בלשון איסור, ומשמע שדעתו שאין בזה אלא חומרא בעלמא, (וכ"כ המג"א סי' תקנ"א ס"ק כ"א, ובמחצית השקל שם), לכן אין להחמיר בזה בשבתות שבתוך ימי בין המצרים, הואיל ויש בזה משום מצות עונג שבת,
ומרן החיד"א עצמו בשו"ת יוסף אומץ (סי' נ"ו) הביא מעשה רב שהרב הגדול מהר"ח ויטאל, תלמיד האר"י ז"ל, אכל פרי חדש בשבת שבתוך ימי בין המצרים.
אבל נראה שהעיקר כדברי האחרונים הנ"ל שמתירים לברך שהחיינו בכל אופן בשבתות שבינתים, בין על פרי חדש, ובין על בגד חדש, ובפרט כשיש צורך בדבר משום כבוד שבת. אולם לאחר ראש חודש אב שממעטים בשמחה, אין ללבוש בגדים חדשים אף בשבת, לפי מה שכתב הרמ"א בהגה /א"ח/ (סי' תקנ"א סעיף ו'). ואף לפי דעת מרן השלחן ערוך שם שיש להקל, ואין איסור ללבוש בגדים חדשים רק בשבוע שחל בו תשעה באב, וכמו שכתב המגן אברהם שם, ס"ק כג, וכן כתב הגאון מהר"י עייאש בס' מטה יהודה שם, מכל מקום נכון להחמיר בזה אף לדידן. והשי"ת יהפוך לנו את ימי בין המצרים לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

  
ספר המנהגים (טירנא) הגהות המנהגים חודש תמוז
(נה) בין המצרים נמנעו מלברך שהחיינו על שום פרי, וכן איתא בספר חסידים (סי' תת"מ) והביאו מהר"י מולין בתשובותיו (סי' ל"א), ועי"ש, ונראה לע"ד כגון מילתא דאפשר לדחויה כגון פרי או מלבוש, אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או את הברכה וצריך עיון, מתשובת מהרי"ל (שם).

בית יוסף אורח חיים סימן תקנא
יז מצאתי בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' לא) לברך שהחיינו בין המצרים כתוב בספר חסידים (סי' תתמ) דלא ונראה לעניות דעתי כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פרי או מלבוש אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה עכ"ליא:

לקט יושר חלק א (אורח חיים) עמוד קז ענין א
העתקתי ממהר"י אוברניק שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, דרש שמר"ח אב ואילך אסור ליסע על יריד, ואפילו אם יש יריד בעירו אסור ליקח ולמכור דרך משא ומתן דבר שאינו צורך לפי שעה. ואסור לתן לגוי בגד ישן לתקנו מר"ח אף על פי שאין לו בגדים. והתיר לקנות כלים חדשים כגון כפות וקערות אף על פי שכתוב באו"ח1 אסור לתקן בגדים חדשים. ואוסר לקנות מנעלים חדשים מר"ח עד אחר ט' באב כדי להלביש לשבת נחמו. ועשה שהחיינו על הפירות עד אחר י"ז תמוז, אפילו אחר ר"ח אם בא לו דבר חשוב שחביב עליו, ואמר משום דאין מעבירין על המצות. וגם אינו יכול לאכול סעודה בלא פירות, ואמר ב' דעות כתוב בס' החסידים2 אחת אמר' שאין לעשות שהחיינו משום דאינה שייך לומר זמן על זה המועד, ואחת אמר' שיש לעשות זמן, משום דכתיב כל אשר שאלו עיני.
SEFER LEKET YOSHER
Rabbi Joseph ben Moses was born in 1423 in Hoechstadt, Bavaria, He studied under Rabbi Jacob Weil, Rabbi Judah Mintz, and Rabbi Joseph Colon, although his principal teacher was Rabbi Israel Isserlein. R. Joseph's biography of Rabbi Isserlein, Leket Yosher, is a compendium of vignettes, notes, customs, responsa, etc., about his beloved teacher. He died ca. 1490.

ט"ז אורח חיים סימן רכז
איתא בירוש' פ"י יוחסין ישמעו ענוים וישמחו א"ר בון עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראה מיני מגדים ולא אכל ר"א הוה מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מילי חדש ע"כ. וכ' בתשב"ץ הטעם כדי להרבות בברכות:



שו"ת עטרת פז חלק א כרך ג - אבן העזר, הערות סימן ג הערה ב

ויש לציין עוד, דהנה רבינו החיד"א בס' עין זוכר (מער' א אות עט ד"ה ולכל הדברות וכו', דף כז ע"ב בדפו"ח) כתב. ולכל הדברות ולכל האמירות מבין ריסי עיני הגהות מימוניות ומרן ניכר דלא ראו ספר חסידים, הגם דלפי מה שכתבנו הוא ענין מחודש, שמועה זו נאה אשר לא כתוב בספר, מ"מ אי הוו חזו ליה הוו מייתי ליה וכו', והוסיף וכתב שם בסוף דבריו בחצאי לבינה "ומיהו כעת לא אתיא זכירה אם מרן והגהמ"י מזכירין ספר חסידים". עכ"ל. יעו"ש. ומדבריו אלו של רבינו החיד"א חזינן דעלה ונסתפ'ק האם מרן ז"ל ראה את ספר חסידים, ובפשטות אין להביא ראיה מדברי מרן דהכא בב"י (אבה"ע סימן ט) דחזינן שהזכיר את דברי ספר חסידים הנ"ל בענין קטלנית, כי הנה המעיין יראה דכל מה שהזכיר מרן את דברי ספר חסידים, לאו מתוך ספר חסידים גופיה הוא מזכיר אלא הכל הוא בשם מהרא"י בתרומת הדשן שהביא את דברי ספר חסידים. ולעולם אפשר דלא אתא לידיה דמרן ספר חסידים גופיה. והיינו הך נמי דמרן בב"י לא הזכיר את דברי ספר חסידים דסימן תסא וסימן תעח שמבואר בדבריו דס"ל כמ"ד מעיין גורם, ולא הזכיר מרן בדבריו אלא רק את דברי הפוסקים דס"ל מזל גורם. [ובאמת אנו מוצאים כיו"ב בכמה דוכתי שכשמרן מזכיר בב"י את ספר חסידים הוא מזכירו בשם אחר ספר שהביאו, ולדוגמא עי' בית יוסף אורח חיים (סימן תנה ד"ה כתב המרדכי) שכתב, כתב המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקצג) מעשה אירע בפסח שחל להיות באחד בשבת וגם נפלה התקופה בלילה שלפניו ואף על פי כן לא חשו ולשו במים השאובים בלילה, וכתב רבינו יהודה החסיד (עי' ספר חסידים סי' תתנא) דאין להקפיד דכתיב (קהלת ח ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. ע"כ. וכן בבית יוסף אורח חיים (סימן תקנא ד"ה מצאתי בתשובה) כתב, מצאתי בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' לא) לברך שהחיינו בין המצרים כתוב בספר חסידים (סי' תתמ) דלא, ונראה לעניות דעתי כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פרי או מלבוש וכו'. ע"כ. וכן בבית יוסף יורה דעה (סימן קלט ד"ה וכתבו עוד) ובשם רבי יהודא חסיד (ספר חסידים סי' רמט ותכט) שמעתי שאפילו מחק ספרי העבודה זרה עד שאין רישומן ניכר אפ"ה לא יכתוב עליהם וכו'. ע"כ. וכן בבית יוסף יורה דעה (סימן שמג ד"ה אין שואלין) כתב, וכתוב בכתבי מה"ר איסרלן (תרוה"ד פו"כ) סימן כ"ה בספר חסידים (סי' תשמ - תשמא) נמצא דאין שואלים בשלום כשיש שם מת בעיר עד לאחר קבורה וכו'. ע"ש. וא"כ חזינן מכולי האי דוכתי דכל היכא שמרן הביא את ספר חסידים בשם איזה מאן דאמר הביאו, ודבר ה' בפיהו אמת דרבינו החיד"א שמרן ז"ל לא ראה את ספר חסידים]. וק"ל.

ועכ"פ יש לומר דאף אם נימא דמרן ז"ל לא ראה את ספר חסידים על אף שרובם של ספרי הראשונים היו מצויים אצל מרן בכת"י, וכמש"כ רבינו החיד"א בס' מחזיק ברכה חיו"ד (סי' פז סק"ח) דמרן ז"ל אשתכחו באמתחתיה רוב ספרי הראשונים בכת"י וכידוע, וכאשר כתב כיו"ב נמי בספרו ברכ"י חאו"ח (סי' קנח סק"ג) ועוד, מ"מ הא לא הוה בידיה. מ"מ יש לומר דהרמ"א ז"ל אכן ראה את ספר חסידים, דהרי ספר חסידים נדפס לראשונה בבולוניא בשנת יפר"ח (חצר לפ"ק) ע"י אברהם בר משה הכהן, (וכאשר מובא בריש ספר חסידים הוצאת הגר"ר מרגליות בתולדות ר"י החסיד עמוד ז יעו"ש ובהערות אות נב. ע"ש). ומשה - הוא רבינו הרמ"א ז"ל - עלה אל האלוקים בשנת של"ג וכמ"ש רבינו החיד"א בשם הגדולים ח"א (מער' מ אות צח) ד"ה ועתה וכו', [וראה בהגהות "מנחם ציון" בס' שם הגדולים (שם אות נח) שכתב להעיר כי זה טעות, וצ"ל דנפטר בשנת של"ב וכאשר ראה כן חרות בעט ברזל על מצבת הרמ"א ז"ל ואבן מקיר תזעק וכו'. יעו"ש]. איך שיהיה אם ספר חסידים יצא לאור בשנת חצ"ר קרוב להניח ששלטה בו עין קודשו של הרמ"א וראה בו, וממילא כאמור אפשר לומר שמקורו כאן בי"א שהביא בשו"ע אבה"ע הוא מספר חסידים. ואף על גב שגם מרן ז"ל עלתה נשמתו למרום בזמן הסמוך לזה בשנת של"ה וכמו שהביא רבינו החיד"א בשה"ג ח"א (מער' י אות קסה). יעו"ש. מ"מ שמא כשכתב מרן את חיבוריו דהוה זמן טובא ודם לכן עדין לא נדפס ס"ח זה, ורק אחר שכבר גמר מרן את כתיבת חיבוריו ראה את ס"ח. משא"כ הרמ"א שנתאחר מעט בהדפסת הגהותיו, הביט משה ומחזה שדי יחזה בדברי ספר חסידים. כי הנה מרן סיים לכתוב ולהדפיס את ספר הב"י בשנת ה' ש"ב, ואת השולחן ערוך סיים מרן לכתוב בשנת שט"ו, ואת חחו"מ בשנת שכ"ג והדפיסו בשנת שכ"ו (עי' בס' תולדות ר"י קארו עמוד לז ועמוד צה. יעו"ש). ונראה שאת שו"ע אבה"ע כתב מרן בשנת ה' שי"ז לערך עי' היטב בדברי מרן בשו"ע אבה"ע (סי' קכז סי"ג). יעו"ש. ואולם הרמ"א הדפיס את הגהותיו לשו"ע בחייו בשנת של - שלא, ועי' בזה באורך בקובץ התורני זכור לאברהם שנת תש"ן (עמוד יט), ובמה שעמד שם הרב הכותב לבאר ולדייק עוד מתשובות הרמ"א (סי' קלא אות ג, וסי' קלב אות ז), דהרמ"א לא הדפיס בחיים חיותו בשנה הנ"ל אלא רק את הגהותיו לשו"ע או"ח בלבד, ולא לכל ד"ח השו"ע, דהשאר לא נדפסו אלא רק אחר פטירתו. יעו"ש. עכ"פ אכן עולה דהרמ"א לא הדפיס להגהותיו אלא סמוך לפטירתו. וק"ל. וא"כ שוב אפ"ל כדאמרינן לעיל, שהרמ"א שנתאחר בהדפסת הגהותיו וראה אז את ס"ח, ממילא מקור דבריו שהביא בשם י"א הנ"ל שפיר הוי מדברי ס"ח הזה דס"ל כי הלכה כמ"ד מעיין גורם. [ושוב נדברתי הלום עם מעלת ידידינו הגאון מוהר"ר יעקב סופר שליט"א, אודות ענין זה אם אפשר לומר דאע"ג דמרן לא ראה את ספר חסידים מ"מ הרמ"א ז"ל כן ראהו, ואמר לי דאכן אפשר מאוד לומר כן, מפני שספר חסידים במלכות אשכנז הוה ושם נדפס ספרו א"כ הרמ"א שהיה נמצא באותה מלכות הגיע הספר הזה ושמועותיו לפניו וע"כ ראהו, משא"כ מרן דבמלכות ספרד הוה. והוא דומיא דמש"כ הוא גופיה בספרו ברית יעקב (סימן ב עמוד נא) בשם הפוסקים דלא ימצא בספרי מהרא"י שיביא ספרי וחיבורי גאוני ספרד דמחמת ריחוק המקומות לא הגיעו אליו חיבורי גאוני ספרד ולא נתפשטו במקומו. וכן להיפך מצינו לגאון מהר"י בן חביב שהיה ממגורשי ספרד שכתב בתשובתו שנדפסה בשו"ת זרע אנשים (סי' מג) שכל זמן היותו מתגורר במלכות ספרד לא ידע ולא שמע מספר תרומת הדשן כל עיקר, ורק אחר הגירוש שגלה ונטלטל והגיע למלכות שאלוניקי נודע לו מספר תרמת הדשן. יעו"ש בדבריו. וא"כ הכ"נ יש לומר לגבי ספר חסידים שנתחבר ונדפס במלכות אשכנז, ולכן לידי הרמ"א הגיע ולידי מרן לא הגיע]. ומ"מ בנוסף לכל הנה י"ל בנידון דידן דאפילו נימא דאף הרמ"א לא ראה את ספר חסידים, מ"מ הרי מהרא"י בתרומת הדשן הנ"ל (סי' ריא) כתב להדיא "ובספר חסידים משמע דסבירא לן דמעיין גורם", וא"כ איכא למימר דהרמ"א שהביא את הי"א הזה נתכוין שפיר על ס"ח ואף על גב שלא ראהו מ"מ ראה את דעתו של ס"ח בדברי מהרא"י בתרומת הדשן. וק"ל.






Sunday, July 7, 2013

תרומת אברים המשך

תרומת אברים המשך

1.    תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד א

 דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך. - אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי.

2.    ריקאנטי סימן תע' 1310-1250

אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ לך אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך יש אומרים שחייב להניח לקצץ לו האבר הואיל ואינו מת. וראי' מדאמרי' בע"ז החש בעינו מותר לכוחלה בשבת ... והשתא יבא הנידון מק"ו ומה שבת שחמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש. אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש:

3.    תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עג עמוד א
גופא: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין - תלמוד לומר והשבתו לו! - אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן.
4.    רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד
כל היכול להציל ולא הציל עובר על +ויקרא י"ט ט"ז+ לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.
5.    שו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם) הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א:יד
[יד] שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וקשיא לך חדא שהרי כתב זה הדין למטה. ותו דלמטה כתב עובר על שני לאוין ועשה של וקצותה את כפה:
תשובה מה שכתב הרב ז"ל כל היכול להציל וכו' איירי במי שיכול להציל להדיא בלא שיסתכן המציל כלל ולא זו בלבד אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה כגון ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה שיש בכל אלו ספק סכנה אפ"ה חייב להציל והוי יודע שיש בכלל לאו זה שלא יעמוד על הפסד ממון חבירו אלא שאינו חייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל ממונו אבל להציל נפש חבירו או שלא יבא על הערוה אפי' במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל והכי איתא בירושלמי. ומ"מ אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו ואפי' בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך. הנראה לענ"ד כתבתי:
6.    שו"ת יחל ישראל סימן סו
על כן השמיט השו"ע את הדין של ההגהות מיימוניות, ולהלכה, אסור לאדם להכנס למצב של ספק סכנה כדי להציל את חבירו.
ברם הנה ההגהות מיימוניות כתב שדין זה לקוח מהירושלמי, וכתב בהעמק שאלה (שאילתא קכט אות ד, וכן בשאילתא קמז אות ד) שהמקור הוא בירושלמי בתרומות (סוף פ"ח, וכן כתב בתשובות יד אליהו סי' מג). והכי איתא התם, ר' אימי איתציד בספסופא (נתפס ע"י גזלנים מסוכנים), א"ר יונתן יכרך המת בסדינו (כלומר, התייאש מחייו והחשיבו כמת), א"ר שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל אנא איזיל ומשזיב ליה בחיילא (כלומר, אלך להצילו ואו שאני אהרג או שאהרוג אותם), אזל ופייסון ויהבוניה ליה (והלך ופייסם והצילו). ובפשטות משמע שהסכנה היתה הן על ר' אימי והן על ר"ש בן לקיש, ובכל זאת הסתכן ר"ש בן לקיש כדי להצילו, ומוכח שגם באופן כזה ישנה מחלוקת האם צריך להכנס לסכנה ולהציל. ואף בירושלמי עצמו יש בזה מחלוקת שהרי רבי יונתן אמר שיכרך המת בסדינו, ואפשר שבאמת כך ההלכה, ור"ש בן לקיש עביד לפנים משורת הדין. ועיין באור שמח (פ"ח מהל' רוצח ה"ז) שכתב שאין הוכחה מהירושלמי כפסק ההגהות מיימוניות ולא פירש את כוונתו, ואולי ר"ל כפי שכתבנו שלפנים משורת הדין עבד.

7.    שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרכז

 (אלף נב) שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת והראיה מדאמרינן בע"ז חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא תליא משמע הא אבר אחר לא והשתא יבוא הנדון מק"ו ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה:
תשובה: זו מדת חסידות אבל לדין יש תשובה מה לסכנת אבר דשבת שכן אונס דאתי משמיא ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו לא שמענו. ותו דילמא ע"י חתיכת אבר אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו שמא יצא ממנו דם הרבה וימות ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי. ואני ראיתי אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ"כ עד שמת והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן וכ"ש אם יחתכו אותו. ותו דמה לשבת שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת ואי לאו דאמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם הוה אמינא אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת תאמר בחבירו שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו אע"ג דחייב להצילו בממונו אבל לא בסכנת איבריו. ותו דאין עונשין מדין ק"ו ואין לך עונש גדול מזה שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין ק"ו והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין ק"ו כ"ש חתיכת אבר. ותו דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה ואפ"ה חששו שמא ע"י הכוייה ימות והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ולכך אמרו שמשלם ממון והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה יותר מעל ידי חתיכת אבר ואפ"ה חיישינן לה כ"ש בנ"ד. תדע דסכנת אבר חמירא דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו ע"י ישראל. ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע"ד כתבתי:
8.    שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה פרק ז
פרק ז השתלת אברים מחיים לחיים. ביררנו בזה הוא על אודות הוצאת והשתלת אברים שהוצאתם מגוף האדם אינו גורר אחריו מות ודאי, או אפילו אם ודאי הדבר או קרוב לודאי שלא יגרור אחריו מות לנדבן. והשאלה היא אם חייב או עכ"פ מותר לו לאדם לנדב אברים כאלה כדי להציל חבירו ממות בטוח אם לא ישתלו בגופו אבר כזה, או דילמא שאין כל חיוב וכל מצוה על כך ולא עוד אלא שיש גם איסור בדבר מעשות זאת לנדב ולהסכים שיחתכו מגופו איזה אבר ואף על פי שזה בא להציל חבירו ממיתה. והשאלה מתפשטת גם על הרופא, אם מותר לו לבצע ניתוח כזה. בכדי לבוא לבירורה של השאלה יש לנו להקדים לברר שתי הלכות, והמה (א) אם חייב, או מותר לו לאדם להכניס את עצמו בספק סכנות נפשות בכדי להציל את חבירו הנתון בסכנת נפש (ב) אפילו אם תמצא לומר שמותר לו להכניס א"ע בספק סכ"נ =סכנת נפשות= עבור כך, יש עוד לברר אם זהו דוקא כשיש גם ספק לצד השני שבסופו של דבר יתכן שגם הוא ינצל ולא יאונה לו כל רע, אבל משא"כ היכא שברור הדבר שמיהת יפסיד בכל אופן שהוא אבר מאבריו על ידי הצלה כזאת שיעשה לחבירו, בכל כה"ג יש לומר שאסור לעשות זאת, או שעכ"פ אין עליו כל חיוב על כך גם לא משום ממדת חסידות לעשות כזאת, ואפילו היכא שלא יהא כרוך בזה כל סכנת נפש, מכיון שברור מיהת שעי"ז יפסיד בודאות אבר מאבריו.היוצא לנו להלכה מכל האמור. א, אסור לו לאדם לנדב אבר מאבריו שיש בהסרתו ממנו ספק פיקוח נפש בכדי לשותלו בגופו של חבירו ולהצילו על ידי כן מסכנה ודאית שנשקפת לו בלי זה. והעושה כן הרי זה חסיד שוטה. ב, ישנו איסור גם על הרופא לבצע ניתוח כנ"ז בסעי' א'. דמאי חזית וכו', ואם ביצע ניתוח כזה ויקרה אסון למנדב דם יחשב לרופא שביצע זאת ודמו ידרש ממנו. ג. אם אין סכנה נשקפת לעין בנדיבת האבר, אם כי אין חיוב וגם לא מצוה עפ"י דין לנדב גם אבר כזה להציל חבירו, מכל מקום המנדב זאת ישנם הסוברים שלא רק שמותר אלא שיש גם משום מדת חסידות. ואם מנדב בלב גמור ושלם מותר לרופא לבצע ניתוח כזה. אמנם יש גם מקום לומר שאין בזה גם משום מדת חסידות כלל. ד. אם הזקוק להשתלה כזאת הוא תלמיד חכם ישנם הסוברים שמותר לאדם שאינו ת"ח למסור עצמו למיתה עבור הצלתו, ...ויותר קל הוא אם הניצול הוא ת"ח שרבים צריכים לו. ה. ישנם המתירים כנ"ז בסעי' ד' גם התנדבות אב זקן, שכבר קיים פריה ורביה לשם הצלת בנו יחידו שהוא אדם כשר אף על פי שאינו גדול כמוהו, או כשהוא ילד קטן שעדיין לא התנכר במעלליו. ויש לשקול בדבר זה עוד יותר ממה שיש לשקול על האמור בסעיף ד'. ו. כשהסכנה הנשקפת מהורדת האבר איננה ודאית והמדע הרפואי אומר שהדעה הנותנת היא ששניהם ישארו עי"כ בחיים, באופן כזה יש מקום לפסוק להתיר ולבצע זאת באופנים האמורים בסעיפים ד' ה'. אלה המה ההלכות היוצאות לנו באופן כללי ממה שביארנו בפנים, והמעיין בגופן של דברים ימצא בזה עוד הרבה הלכות פרטיות נחוצות. ...
9.    שו"ת יביע אומר חלק ט - חושן משפט סימן יב
נשאלתי אודות חולה כליות באופן רציני שנשקפת סכנה לחייו, האם רשאי חבר או קרוב משפחה לתרום לו ממנו כליה אחת מכליותיו להציל את חייו, או מכיון שיש קצת סכנה בזה לתורם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה אפילו על מנת להציל את חבירו מודאי סכנה?
תשובה: הנה בעצם הדבר אם רשאי אדם להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, ישנה מחלוקת פוסקים בזה, כי זו לשון מרן הבית יוסף בחושן משפט (סי' תכו): כתבו בהגהות מיימוניות, ומה שכתב רבינו עובר על לא תעמוד על דם רעך, בירושלמי מסיק שאפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב. ע"כ. ונ"ל שהטעם שהלה ודאי והוא ספק. עכ"ל מרן. (וכן הוא בכסף משנה סוף פ"א מהלכות רוצח). והסמ"ע (שם סק"ב), כתב ע"ז, המחבר והרמ"א השמיטו דין זה, וי"ל שמכיון שהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאוהו בפסקיהם, מש"ה השמיטוהו גם הם. ע"כ. והנה כן מבואר בהדיא בספר איסור והיתר (כלל נט דין לח), שאין לאדם להכניס עצמו בסכנה בשביל הצלת חבירו ממיתה ודאית. (ועיין בהגהות זר זהב שם). ע"ש. ובשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תרכה)...
...והנה מה שכתב השואל שראה כתוב וכו', כן הוא בפסקי מהר"ם ריקאנטי (סי' תע). וע' בהגהת מרדכי (סוף סנהדרין), שכתב בשם ערוגת הבשם, ואם אמר לו הנכרי קטע יד חבירך ואם לאו קטילנא לך, אומר ר"ב שמותר לקטוע יד חבירו משום פקוח נפש שלו, וחייב לפרוע דמי ידו...

י) ומעתה בנ"ד שלפי דברי הרופאים המומחים, הסיכון של התורם כליה אחת מכליותיו, הוא אחוז קטן מאד, ולמעלה מתשעים וחמשה אחוזים יוצאים מהניתוח בריאים ושלמים, ומאריכים ימים ושנים, נראה שבודאי רשאי לתרום להציל את חייו של אדם מישראל הנתון בסכנת חיים ממש, ומצוה נמי איכא, וכמ"ש הרדב"ז בתשובה ח"ב בלשונות הרמב"ם (סי' ריח), דמה שכתב הרמב"ם כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, היינו אפילו אם יש בו קצת ספק סכנה, כגון שרואהו טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, שיש בכל אלו קצת ספק סכנה, אפ"ה חייב להציל. ודוקא בשביל ממון חבירו אין להכניס עצמו בספק סכנה כלל, אבל להציל נפש חבירו אפילו במקום ספק סכנה חייב להציל, והכי איתא בירושלמי. ע"כ. והרי הרדב"ז עצמו בח"ג (סי' תרכה) כתב, שהמכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו אפילו מודאי סכנה הרי זה חסיד שוטה. ובעל כרחך לומר כמש"כ לעיל שאף הרדב"ז מחלק בין ספק גמור של סכנה, לקצת ספק סכנה, וכמו שסיים עוד הרדב"ז בח"ב הנ"ל, שאם הספק סכנה נוטה אל הודאי (כלומר שע"פ הרוב יש סכנה), או אפילו בספק שקול, אינו חייב למסור נפשו, ורק אם הספק סכנה נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן, אם לא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך. ע"ש. וכן בספר אגודת אזוב (בסוף הספר) כתב, שאע"פ שאין להכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו אפילו מודאי סכנה, מ"מ צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה או לא, ולא לדקדק ביותר, וכמ"ש בב"מ (לג א) כל המדקדק ומקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך. ע"כ. וכ"כ הערוך השלחן חו"מ (ס"ס תכו), שיש לשקול הענין בפלס, ולא לשמור את עצמו יותר מדאי, וכל המקיים נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא. וא"כ בנ"ד אף על פי שיש קצת סיכון בדבר, כל כיו"ב יש לומר שומר מצוה לא ידע דבר רע, כיון דרובא אינם מסתכנים. ואמנם ראיתי להגאון רבי יצחק יעקב וייס (שליט"א) בשו"ת מנחת יצחק ח"ו (סי' קג), שנשאל בנ"ד, אם מותר לתרום כליה אחת מכליותיו להציל חולה שיש בו סכנה שנתקלקלו כליותיו, והביא דברי הסמ"ע חו"מ (סי' תכו) שכתב שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו מ"ש הירושלמי שחייב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, אלמא דלא ס"ל הכי. וכתב הרדב"ז בח"ג (סי' תרכה) שהעושה כן נקרא חסיד שוטה, ובנ"ד הא איכא סכנה בניתוח של הבריא, וגם להבא על החסרת הכליה שלו וכו'. ... אולם לפי האמור נראה שאין לחוש לסכנה שבעצם הניתוח, שאין הסיכון בזה אלא אחוז קטן מאד. וגם לענין הסכנה בחסרון הכליה של הבריא להבא, נראה שאין לחוש בזה, הואיל ובעתיד הקרוב לא קיים שום חשש סכנה, כאשר הנסיון הורה, אין לנו לחוש שמא לאחר זמן יארע חולי דוקא באותה כליה הנשארת לתורם, כיון שהחשש הוא רחוק מאד, ולא חשיב אפילו ספק סכנה. ... והלום ראיתי לידידי הגרא"י ולדינברג שליט"א בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט' (סימן מה) שהאריך הרחיב ג"כ בנ"ד, והעלה שאין לבריא לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חולה מסוכן שלקה בכליותיו, ע"פ מה שאמרו לו רופאים שהוצאת כליה או אחד משאר איברים פנימיים מאדם בריא בסתמא כרוך הדבר בספק סכנה, ולכן אין לתרום אבר מאיבריו, ואין לרופא לבצע פעולה כזאת, אלא אם כן סגל חבורת רופאים מומחים יחליט אחרי עיון מדוקדק שהדבר אינו כרוך בספק סכנת נפש לתורם, וכולי האי ואולי. ע"כ. (ויש מקום לפלפל בדברי הציץ אליעזר שם, כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. ואכמ"ל יותר). אבל לפי מה שנמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שבדרך כלל אין סיכון בהוצאת כליה אחת מאדם בריא, רק לאחוז קטן מאד, ומכיון שע"פ הרדב"ז וסיעתו ג"כ בכה"ג יש מקום למצות "לא תעמוד על דם רעך", נראה שהעיקר שיש להתיר לאדם בריא לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל הנתון בסכנת נפש במחלת הכליות, ומצוה נמי איכא. וראויה מצות הצלת נפשות להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום בודאי שיש לעשות זאת רק ע"י רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו, ויצילנו משגיאות, ומתורתו יראנו נפלאות, אמן.

Thursday, July 4, 2013

Essays and Audio Parshiot Matot/ Masai

 Essays and Audio Parshiot Matot/ Masai

New – The Echoes of Eden Project:
“Shall Your Brothers Go To War While You Sit Here?”

Audio:
Parshiot Matot-Masai Words Thought and Action
The power of words and how they connect to thought and actions

Why Rashi explains that Billiam was flying and needed to be grounded
The ability to make break and cancel a vow


Masei – Traveling


Essays:
with Hebrew sources:


with Hebrew sources:




Tuesday, June 25, 2013

Audio and essays Parshat Pinchas – and the 3 weeks

Audio and essays Parshat Pinchas – and the 3 weeks

Audio:
Pinchas 08
Pinchas


 

 



Essays:
To Fight for Peace
Pinchas and Zimri: The Anatomy of an Argument

http://www.aish.com/tp/i/moha/48925902.html