Parashat Mishpatim Rabbi Yisrael Salanter's Tallit

פרשת יתרו התשפ״א

 פרשת יתרו התשפ״א 

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                    ari.kahn@biu.ac.il

 

                                                                

 

1.    ספר שמות פרק כ

(יד) וְכׇל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק׃ (טו) וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת׃ (טז) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָ֒אוּ֒ כִּ֗י לְבַֽעֲבוּר֙ נַסּ֣וֹת אֶתְכֶ֔ם בָּ֖א הָאֱלֹהִ֑ים וּבַעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל־פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶחֱטָֽאוּ׃ (יז) וַיַּעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹהִֽים׃ (יח) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם׃ 

And all the people saw the thunderings, and the lightnings, and the sound of the shofar, and the mountain smoking; and when the people saw it, they were shaken, and stood far away.  And they said to Moshe, Speak with us, and we will hear; but let not God speak with us, lest we die.  And Moshe said to the people, Fear not; for God has come to test you, and that his fear may be before your faces, that you sin not. And the people stood far away, and Moshe drew near to the thick darkness where God was.

2.    מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק טז

[טז] ואל ידבר עמנו. מכאן שכל אלו עשרת הדברות אמרן הקדוש ברוך הוא בדיבור אחד, מה שאין יכול הלשון לדבר ואוזן לשמוע:

3.    פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק טז

טז) ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה. מגיד שלא היה בהן כח לקבל יותר מעשר הדברות, שנא' אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' (דברים ה כב):

4.    מדרש הגדול שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק טז

ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. אם נתוסף להם דבר אחד מתים היו. וכי מה ראו לומר למשה אחר דברות והלא כבר נאמרו, אלא מלמד שהיו סבורין שדיבר אחר עתיד לומר. ר' יהושע בן לוי אומר שתי דברות בלבד שמעו ישראל מפי הגבורה אנכי ולא יהיה ופרחה נשמתן ולא יכלו לעמוד ואמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. אם כן למה לא נאמר אלא לאחר עשר הדברות, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ר' יהושע בן לוי צר שיטה תורה צוה לנו משה (דברים לג, ד), כל התורה כולה שש מאות ושלש עשרה מצות, מנין תורה אינו עולה אלא שש מאות ואחת עשרה מצות, אלא אלו שדיבר עמנו משה מנין תורה, ואנכי ולא יהיה לא דיבר עמנו משה אלא מפי הגבורה שמענו.

5.    רשב"ם שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק טז

(טז) ויאמרו אל משה - לאחר ששמעו עשרת הדברים:

דבר אתה עמנו - ואילמלא שאמרו כך, יש לומר שהיה אומר להם הק' כל המצות מפיו:

6.    אבן עזרא שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק טז

(טז) ויאמרו הכהנים וראשי המטות, שהיו קרובים אליו, הם דברו עמו, אחר שנשלמו עשרת הדברים, כי כל כך היו יראים, כי פחדו שהשם ידבר עוד עמהם וימותו, ובעבור זה אמר משה להם אל תיראו:

7.    בכור שור שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק טז

(טז) פן נמות: כמו שמפורש במשנה תורה "כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ".

8.    דברים פרשת ואתחנן פרק ה פסוק יט - ל, 

(יט) אֶֽת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ ה֨' אֶל־כָּל־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי: (כ) וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם: (כא) וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ ה֤' אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי: (כב) וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל ה֧' אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ: (כג) כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי: (כד) קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר ה֣' אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר ה֧' אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ: (כה) וַיִּשְׁמַ֤ע ה֙' אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ: (כו) מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֹתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם: (כז) לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם: (כח) וְאַתָּ֗ה פֹּה֘ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ: (כט) וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל: (ל) בְּכָל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה ה֧' אֱלֹהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן:

(18) These words God spoke to all your assembly on the mountain out of the midst of the fire, of the cloud, and of the thick darkness, with a great voice: and He added no more. He wrote them on two tables of stone, and gave them to me. (19) It happened, when you heard the voice out of the midst of the darkness, while the mountain was burning with fire, that you came near to me, even all the heads of your tribes, and your elders; (20) and you said, “Behold, God our God has shown us his glory and his greatness, and we have heard his voice out of the midst of the fire: we have seen this day that God does speak with man, and he lives. (21) Now therefore why should we die? For this great fire will consume us: if we hear the voice of God our God any more, then we shall die. (22) For who is there of all flesh, that has heard the voice of the living God speaking out of the midst of the fire, as we have, and lived? (23) Go near, and hear all that God our God shall say: and tell us all that God our God shall tell you; and we will hear it, and do it.” (24) God heard the voice of your words, when you spoke to me; and God said to me, “I have heard the voice of the words of this people, which they have spoken to you: they have well said all that they have spoken. (25) Oh that there were such a heart in them, that they would fear me, and keep all my commandments always, that it might be well with them, and with their children forever! (26) “Go tell them, Return to your tents. (27) But as for you, stand here by me, and I will tell you all the commandment, and the statutes, and the ordinances, which you shall teach them, that they may do them in the land which I give them to possess it.” (28) You shall observe to do therefore as God your God has commanded you: you shall not turn aside to the right hand or to the left. (29) You shall walk in all the way which God your God has commanded you, that you may live, and that it may be well with you, and that you may prolong your days in the land which you shall possess.

9.    בכור שור דברים פרשת ואתחנן פרק ה פסוק כה

(כה) היטיבו כל אשר דברו: כי אי - אפשר לכולם שיהיו נקיים וטהורים לדבר עמהם תדיר.

10.שפתי כהן דברים פרשת ואתחנן ד"ה [ה, כה

[ה, כה] הטיבו כל אשר דיברו. לא אמר טוב דיברו אלא הטיבו הטיבו לאחרים למאן לכנסת ישראל שהם נתרצו בה כמו שאמרו ואת תדבר אלינו, אם כן צריך שירד לה השפע ואחר כך היא תשפיע לכם, ואתה פה עמוד עמדי דאסתלק מנוקבא ואתדבק באתר דדכורא. והשלים הענין ארץ זבת חלב ודבש וסמיך שמע ישראל לומר שהמתיקות היא עבודת הבורא ויחודו:

11.אדרת אליהו דברים פרק ה - ליקוט מכת"י פסוק כה

(כה) וישמע ה' וגו' היטיבו וגו'. דברי נחת רוח היה לפני הקדוש ברוך הוא שדברו דברים האלה:

12.רמב"ן שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק טז

(טז) ואל ידבר עמנו אלהים - השגיח הרב במורה הנבוכים (ב לג) באונקלוס שתרגם ואל ידבר עמנו אלהים, ואל יתמלל עמנא מן קדם ה', ולא עשה כן בשאר המקומות, כי תרגם וידבר אלהים את כל הדברים האלה (לעיל כ א) ומליל ה', וכן בכל מקום וידבר ה' אל משה, ומליל ה', והטעם אצלו, כי הדיבור הראשון אף על פי ששמעוהו כל ישראל אין מעלתם בו כמעלת משה רבינו. וא"כ כדעתו למה תרגם כי מן השמים דברתי עמכם (פסוק יט) מללית עמכון, והיה לו לומר איתמלל מן קדמי עמכון, וכן במשנה תורה (דברים ה יט) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, תרגם אותו מליל ה', וכן אמרו הם ואת קולו שמענו (שם כא), ותרגם ית קל מימריה שמענא יומא דין חזינא ארי ימלל ה' עם אינשא, וכן פנים בפנים דבר ה' עמכם (שם ד) מליל ה', ועוד, שהרי תרגם והאלהים יעננו בקול (לעיל יט יט) ומן קדם ה' מתעני ליה בקל, וכבר בא בלשון התורה כן במשה עצמו, וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז פט), ותרגומו מתמלל, וכן ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה (להלן לג ט) ומתמלל:

אבל הטעם לאונקלוס מבואר, שלא נאמר בכל מתן תורה דבור השם לישראל רק מתוך האש, ומן האש שמעו, והוא מה שהשיגו הם, וכן כי מן השמים (פסוק יט) על דרך האמת, מתוך השמים, והוא מתוך האש בשוה, וכבר נתבאר ענינו (לעיל יט כ). והנה כשראה אונקלוס בכאן ואל ידבר עמנו אלהים שלא הוזכר בו מחיצה, לא ראה לתרגם בו ולא ימלל עמנא ה', ואין בלשונו כנוי למלת אלהים, ולכך שלל בכאן מהם הדבור ממש. ומן המופלא בחכמת אונקלוס שלא הזכיר במעמד הר סיני "יקרא דה'" או "מימרא דה'", ותרגם הא אנא מתגלי לך, יתגלי ה' לעיני כל עמא על טורא דסיני (שם יא), דאתגלי עלוהי (שם יח), ואתגלי ה' על טורא דסיני (שם כ), ולא תרגם "ואיתגלי יקרא דה'" כאשר הוא מתרגם תחלה הר האלהים (לעיל ג א) טורא דאיתגלי עלוהי יקרא דה', כן עשה בכל מקום שהזכיר השם המיוחד בירידה הזאת, אבל כאשר יזכיר הכתוב אלהים תרגם לקראת האלהים (לעיל יט יז) לקדמות מימרא דה', ותרגם בא האלהים (כ יז) יתגלי לכון יקרא דה', ולא אמר יתגלי לכון ה', דתמן יקרא דה' (שם יח), וכן אמר ומן קדם ה' מתעני ליה בקל (לעיל יט יט), וכל זה מבואר ומפורש למי שישכיל דברינו המפורשים למעלה (יט כ). וכן ראיתי בנוסחאות מדוקדקות ויעל משה אל הר האלהים (להלן כד יג) וסלק משה לטורא דה', כי אחרי מתן תורה יאמר כן, וכתיב ויסעו מהר ה' (במדבר י לג):

13.חזקוני שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק טז

דבר אתה עמנו ונשמעה נתייראו מן הקולות והברקים.

14.שמות פרשת שמות פרק ג פסוק א - יב, 

(א) וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה: (ב) וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ ה֥' אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל: (ג) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה: (ד) וַיַּ֥רְא ה֖' כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי: (ה) וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא: (ו) וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־ הָאֱלֹהִֽים: ... (יא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה:

(1) Now Moshe was keeping the flock of Jethro, his father-in-law, the priest of Midian, and he led the flock to the back of the wilderness, and came to God’s mountain, to Horeb. (2) The angel of God appeared to him in a flame of fire out of the midst of a bush. He looked, and behold, the bush burned with fire, and the bush was not consumed. (3) Moshe said, “I will turn aside now, and see this great sight, why the bush is not burnt.” (4) When God saw that he turned aside to see, God called to him out of the midst of the bush, and said, “Moshe! Moshe!” He said, “Here I am.” (5) He said, “Don’t come close. Take your sandals off of your feet, for the place you are standing on is holy ground.” (6) Moreover, he said, “I am the God of your father, the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob.” Moshe hid his face; for he was afraid to look at God. …(11) Moshe said to God, “Who am I, that I should go to Pharaoh, and that I should bring the children of Israel out of Egypt?” (12) He said, “Certainly I will be with you. This will be the token to you, that I have sent you: when you have brought the people out of Egypt, you shall serve God on this mountain.”

15.חזקוני שמות פרשת שמות פרק ג פסוק יב

(יב) [תעבדון את האלקים] על ההר הזה על בסמוך, ושכינה עומדת בראש ההר.

16.תרגום המיוחס ליונתן - תורה שמות פרשת שמות פרק ג פסוק יב

(יב) וַאֲמַר אֲרוּם יְהֵי מֵימְרִי בְּסַעְדָךְ וְדֵין לָךְ סִימָנָא דַאֲנָא שַׁדְרָתָךְ בְּהַנְפּוּקָתָךְ יַת עַמָא מִמִצְרַיִם תְּפַלְחוּן קֳדָם יְיָ דִתְקַבְּלוּן יַת אוֹרַיְיתִי עַל טַוְורָא הָדֵין:

כתר יונתן שמות פרשת שמות פרק ג פסוק יב

(יב) ויאמר כי מאמרי בעזרך וזה לך סימן שאנכי שלחתיך בהוציאך את העם מִצרים תעבדו לפני יי שתקבלו את תורתי על ההר הזה:

But He said, Therefore My Word shall be for thy help; and this shall be the sign to thee that I have sent thee: when thou hast brought the people forth from Mizraim, ye shall worship before the Lord, because ye shall have received the Law upon this mountain.

17.רש"י שמות פרשת שמות פרק ג פסוק יב

וְשֶׁשָּׁאַלְתָּ מַה זְּכוּת יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם? דָּבָר גָּדוֹל יֵשׁ לִי עַל הוֹצָאָה זוֹ, שֶׁהֲרֵי עֲתִידִים לְקַבֵּל הַתּוֹרָה עַל הָהָר הַזֶּה לְסוֹף ג' חֳדָשִׁים שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרָיִם. דָּ"אַ: כי אהיה עמך, וזה שֶׁתַּצְלִיחַ בִּשְׁלִיחוּתְךָ לך האות עַל הַבְטָחָה אַחֶרֶת, שֶׁאֲנִי מַבְטִיחֲךָ שֶׁכְּשֶׁתּוֹצִיאֵם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אוֹתִי עַל הָהָר הַזֶּה, שֶׁתְּקַבְּלוּ הַתּוֹרָה עָלָיו, וְהִיא הַזְּכוּת הָעוֹמֶדֶת לְיִשְׂרָאֵל. וְדֻגְמַת לָשׁוֹן זֶה מָצִינוּ: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וְגוֹ'" (ישעיהו ל"ז), מַפָּלַת סַנְחֵרִיב תִּהְיֶה לְךָ אוֹת עַל הַבְטָחָה אַחֶרֶת, שֶׁאַרְצְכֶם חֲרֵבָה מִפֵּרוֹת וַאֲנִי אֲבָרֵךְ הַסְּפִיחִים:

And as regards thy question: What merit have the Israelites that they should go forth from Egypt? — I reply that I have a great purpose in this, My bringing them forth, for they are destined to accept the Torah upon this mountain at the expiration of three months after they leave Egypt (cf. Exodus Rabbah 3:4). Another explanation is: FOR I WILL BE WITH THEE and thou wilt therefore succeed, AND THIS — viz., the fact that thou wilt succeed in thy mission WILL BE A SIGN UNTO THEE with respect to another promise: for I promise thee that when thou hast brought them forth from Egypt ye will serve Me upon this mountain — i.e. that ye will receive the Torah upon it. This is the merit which is an advocate for Israel. An exactly similar use of the word אות, where something that will happen in the future is to serve as an אות in regard to an event that will transpire in the more distant future we find elsewhere: (Isaiah 27:30.) "And this shall be a sign unto thee — for ye shall eat this year that which groweth of itself etc." (the passage proceeds to state that after a few years the devastated land will have regained its former fertility) — this, i. e, the fall of Sennacherib promised in the preceding section of that chapter shall be a sign to thee in respect to another promise: for your land is now barren of fruits, but I will bless that which grows of itself and the land shall bring forth fruits in abundance.

18.דעת זקנים מבעלי התוספות שמות פרשת שמות פרק ג פסוק יב

וזה לך האות. כלומר זה יהיה האות מה שיעבדון את האלהים על ההר הזה בצאתם ממצרים. ואז אודיע לכל שאני שלחתיך כדכ' במתן תורה ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם וידעו כי אתה שלוחי. ד"א וזה לך האות מוסב על מ"ש משה מי אנכי כי אלך כלומר ואיני כדאי לדבר אל המלכות ואף אם אני כדאי לזה וכי ממצרים כדאי אני להוציא את ישראל ואמר לו ית' כי אהיה על ידך כי אם על ידי כי אהיה עמך באותו שליחות וזה לך האות שאהיה עמך כי אנכי שלחתיך ומאחר שאנכי שלחתיך יש לך לידע שלא אעזבך בשליחותי מלעזור לך מהר"ר דוד ששמע מהר"ר יוסף קרא:

19.פנים יפות שמות פרשת שמות פרק ג פסוק יב

ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות וגו' בהוציאך וגו'. פירוש רש"י זה לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיחך שכשתוציאם ממצרים תעבדון את ה' על ההר הזה, ולכאורה אינו מובן הא דקאמר כי אנכי שלחתיך דלא הול"ל אלא וזה לך האות בהוציאך וגו', יש לומר לפי שאמרו חז"ל [ש"ר כט, ג] בפסוק אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים שע"מ  ^{(שעל מנת)} כן הוציאם שיקבלו את התורה, ולא מצינו שהזכיר משה קבלת התורה עליהם במצרים אלא בפסוק זה שאמר בהוציאך את העם ממצרים וגו', והנה לא מצינו שהיה בלשון תנאי ובכל דיני תנאי אלא שכתבו [ספר גט פשוט סי' קכ סקמ"ג] דדבר הנעשה ע"י שליח א"צ לדיני תנאי, כי על זה נעשה שליח והיינו דקאמר כי אנכי שלחתיך באופן זה שבהוציאך תעבדון וגו' וכבר כתבנו לעיל בזה, ולפי פשוטו מפני ענותנותו של משה שאמר מי אנכי שלפי דעתו ימצאו גדול ממנו, כשאחז"ל [ילק"ש שמות קע"ב] שלא רצה ליטול גדולה לפני אהרן אחיו, וכמשמעות דבריו שלח נא ביד תשלח ולא רצה הש"י להשיב את דעתו ושיעמוד בענותנותו, וכיון שאחז"ל [סוטה ה א] שהשי"ת הניח הרים הגבוהים ונתן התורה על הר נמוך מפני ענותנותו, כשאחז"ל [מגילה כט א] למה תרצדון הרים גבנונים [תהלים סח, יז] - כולם בעלי מומין הם אצל סיני מפני גיאותם, והוא תשובה למשה שאף לפי דעתו שיש גדול ממנו הרי השם בחר בסיני אף שיש גדולים ממנו, וז"ש וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ובחרתי בך שהרי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה שהוא נמוך ולא בגבוה ממנו:

20.נחלת יעקב שמות פרשת שמות פרק ג פסוק יב

(יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. עיין רש"י שדחק בזה. והרמב"ם ז"ל בספר המדע הלכות יסודי התורה פרק שמיני (הל' ב) מפרש הכתוב הזה לנכון: שהישראל היו מסופקים בנבואת משה עד ששמעו מפי הגבורה (ועתה) [ואתה] פה עמוד עמדי (דברים ה, כח), וזהו אומרו יתברך כאן "וזה לך האות", פי' שאין לך אות אחר שיאמינו בך ישראל עד ש"אוציא את ישראל ממצרים ויעבדו את האלהים", ופי' רש"י שיקבלו ישראל את התורה, אז יהיה להם אות ברור וידעו "כי אני שלחתיך":

21.רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה ב

(ב) נִמְצְאוּ אֵלּוּ שֶׁשֻּׁלַּח לָהֶם - הֵם הָעֵדִים עַל נְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶן אוֹת, שֶׁהֵן וְהוּא אֶחָד בַּדָּבָר, כִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ דָּבָר אֶחָד בְּיַחַד, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן עֵד לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לַחֲבֵרוֹ. כָּךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ - כָּל יִשְׂרָאֵל עֵדִים לוֹ אַחַר מַעֲמַד הַר סִינַי, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת.

וְזֶה הוּא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְחִלַּת נְבוּאָתוֹ, בְּעֵת שֶׁנָּתַן לוֹ הָאוֹתוֹת לַעֲשׂוֹתָן בְּמִצְרַיִם, וְאָמַר לוֹ "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" (שם ג,יח): יָדַע מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת - יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי, וּמְהַרְהֵר וּמְחַשֵּׁב; וְהָיָה נִשְׁמָט מִלֵּילֵךְ, וְאָמַר "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" (שם ד,א) - עַד שֶׁהוֹדִיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵלּוּ הָאוֹתוֹת אֵינָן אֶלָּא עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, וְאַחַר שֶׁיֵּצְאוּ וְיַעַמְדוּ עַל הָהָר הַזֶּה, יִסְתַּלֵּק הַהִרְהוּר שֶׁמְּהַרְהֲרִין אַחֲרֶיךָ, שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ כָּאן אוֹת שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֲנִי שְׁלַחְתִּיךָ בֶּאֱמֶת מִבַּתְּחִלָּה, וְלֹא יִשָּׁאֵר בְּלִבָּם הִרְהוּר. וְהוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שם ג,יב). נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, שֶׁכָּל נָבִיא שֶׁיַּעֲמֹד אַחַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ - אֵין אָנוּ מַאֲמִינִין בּוֹ מִפְּנֵי הָאוֹת לְבַדּוֹ, כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר: אִם יַעֲשֶׂה אוֹת, נִשְׁמַע לוֹ לְכָל מַה שֶּׁיֹּאמַר; אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוָה שֶׁצִּוָּנוּ מֹשֶׁה בַּתּוֹרָה, וְאָמַר: אִם נָתַן אוֹת, "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח,טו). כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ לַחְתֹּךְ הַדָּבָר עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם אֱמֶת הֵעִידוּ אִם שֶׁקֶר, כָּךְ מִצְוָה לִשְׁמֹעַ מִזֶּה הַנָּבִיא, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם הָאוֹת אֱמֶת אוֹ בְּכִשּׁוּף וָלָאט.

2) Consequently they to whom he was sent are the witnesses by whom the truth of his prophecy is established, wherefor he needed no other token to deliver to them, as they and he witnessed it together, and as when two witnesses see one thing together each one testifies for the other that he speaks the truth, and neither needs other testimony for the other. Thus, Moshe our Master, all Israel are his witnesses since their presence at Mount Sinai, and there was no need for him to deliver to them any token. This is what the Holy One, blessed is He! spoke unto him, when he commenced to prophesy, at the time He endowed him with the tokens to be delivered in Egypt, saying to him: "And they shall hearken to thy voice" (Ex. 3.18). Moshe our Master knew that whosoever believes on the testimony of tokens retains in his heart suspicions and continues to think and reflect; and he endeavored not to go, saying: "But, behold, they will not believe me" (Ibid. 4.1). Then it was that the Holy One, blessed is He! made known to him that these tokens were of no need save until they go forth out of Egypt, but after they go forth, when they will stand upon this Mount the suspicious thoughts which they might be thinking after thee will disappear, for I am herewith investing thee with a token which they will know in truth that it was I Who sent thee from the very start, so that there be left no suspicion in their heart. And it is this what the Verse says: "And this shall be the token unto thee, that I have sent thee: when thou hast brought forth the people out of Egypt, ye shall serve God upon this mountain" (Ibid. 3. 12). Consequently, it must be said that in every prophet who rises up after Moshe our Master, we do not believe because of the token alone, so as to say: "If he deliver a token we will hearken to all of his prophesying"; but because of the commandment which Moshe commanded in the Torah and said, if he do give a token, "Unto him ye shall hearken" (Deut. 18.15). Even as he commanded us to render decision in a matter on the testimony of two witnesses, although we do not know whether they have testified truth or falsehood, so it is mandatory to hearken to such prophet, notwithstanding our lack of knowledge whether the token is true or whether it was delivered by witchcraft and enchantment.

שמות פרשת יתרו פרק יט פסוק ג - כה, 

(ג) וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו ה֙' מִן־הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ד) אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי: (ה) וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ: (ו) וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ז) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ הֽ': (ח) וַיַּעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה֖' נַעֲשֶׂ֑ה וַיָּ֧שֶׁב מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־הֽ': (ט) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י בָּ֣א אֵלֶיךָ֘ בְּעַ֣ב הֶֽעָנָן֒ בַּעֲב֞וּר יִשְׁמַ֤ע הָעָם֙ בְּדַבְּרִ֣י עִמָּ֔ךְ וְגַם־בְּךָ֖ יַאֲמִ֣ינוּ לְעוֹלָ֑ם וַיַּגֵּ֥ד מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־הֽ': ...(טז) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה: (יז) וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר: (יח) וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵי אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו ה֖' בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָהָ֖ר מְאֹֽד: (יט) וַיְהִי֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹהִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל: (כ) וַיֵּ֧רֶד ה֛' עַל־הַ֥ר סִינַ֖י אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיִּקְרָ֨א ה֧' לְמֹשֶׁ֛ה אֶל־רֹ֥אשׁ הָהָ֖ר וַיַּ֥עַל מֹשֶֽׁה: ... (כה) וַיֵּ֥רֶד מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶֽם: 

(3) Moshe went up to God, and God called to him out of the mountain, saying, “This is what you shall tell the house of Jacob, and tell the children of Israel: (4) ‘You have seen what I did to the Egyptians, and how I bore you on eagles’ wings, and brought you to myself. (5) Now therefore, if you will indeed obey my voice, and keep my covenant, then you shall be my own possession from among all peoples; for all the earth is mine; (6) and you shall be to me a kingdom of priests, and a holy nation.’ These are the words which you shall speak to the children of Israel.” (7) Moshe came and called for the elders of the people, and set before them all these words which God commanded him. (8) All the people answered together, and said, “All that God has spoken we will do.” Moshe reported the words of the people to Hashem. (9) God said to Moshe, “Behold, I come to you in a thick cloud, that the people may hear when I speak with you, and may also believe you forever.” Moshe told the words of the people to Hashem. … (16) It happened on the third day, when it was morning, that there were thunders and lightnings, and a thick cloud on the mountain, and the sound of an exceedingly loud trumpet; and all the people who were in the camp trembled. (17) Moshe led the people out of the camp to meet God; and they stood at the lower part of the mountain. (18) Mount Sinai, all it, smoked, because God descended on it in fire; and its smoke ascended like the smoke of a furnace, and the whole mountain quaked greatly. (19) When the sound of the trumpet grew louder and louder, Moshe spoke, and God answered him by a voice. (20) God came down on Mount Sinai, to the top of the mountain. God called Moshe to the top of the mountain, and Moshe went up…  (25) So Moshe went down to the people, and told them.

22.אבן עזרא שמות פרשת יתרו פרק יט פסוק ט

והנה טעם אנכי בא אליך תשובה על דברי משה שהגיד לו כן. וטעם בעב הענן. ברדת השם על ההר. ובדברי עמך עשרת הדברים, אז יאמינו כי נכון הוא שידבר השם עם אדם וחי. וטעם וגם בך יאמינו שאתה נביא, ויוסר הספק ממחשבותם, והנה כתוב מפורש, היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דבר' ה, כא). ועוד כתוב שם כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי (שם שם, כג), ושם כתוב קרב אתה ושמע (שם שם, כד), וזהו וגם בך יאמינו לעולם:

23.בכור שור שמות פרשת יתרו פרק יט פסוק ט

(ט) הנה אנכי בא אליך: כדי שיאמינו בך לעולם וידעו שאתה שלוחי.

24.במדבר פרשת בהעלותך פרק יא פסוק כט

וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם ה֙' נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן ה֛' אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם:

(29) Moshe said to him, “Are you jealous for my sake? I wish that all Hashem’s people were prophets, that God would put his Spirit on them!”

25.תלמוד בבלי שבת פ"ח:

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל דִּיבּוּר וְדִיבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָצְתָה נִשְׁמָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ״. וּמֵאַחַר שֶׁמִּדִּיבּוּר רִאשׁוֹן יָצְתָה נִשְׁמָתָן, דִּיבּוּר שֵׁנִי הֵיאַךְ קִיבְּלוּ? — הוֹרִיד טַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים וְהֶחְיָה אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ״. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל דִּיבּוּר וְדִיבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲחוֹרֵיהֶן שְׁנֵים עָשָׂר מִיל וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְדַדִּין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן״ — אַל תִּיקְרֵי ״יִדֹּדוּן״, אֶלָּא ״יְדַדּוּן״.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִּילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ? אָמַר לָהֶן: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָּה גְּנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לָךְ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָשָׂר וָדָם? ״מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ״? ״ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם״!

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַחְזֵיר לָהֶן תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בַּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחוֹז בְּכִסֵּא כְבוֹדִי וַחֲזוֹר לָהֶן תְּשׁוּבָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ״, וְאָמַר רַבִּי נַחוּם: מְלַמֵּד שֶׁפֵּירַשׂ שַׁדַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ וַעֲנָנוֹ עָלָיו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי מָה כְּתִיב בָּהּ? ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״. אָמַר לָהֶן: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה תְּהֵא לָכֶם! שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. בֵּין הַגּוֹיִם אַתֶּם שְׁרוּיִין, שֶׁעוֹבְדִין ^{גמרא שבת פ"ט.} עֲבוֹדָה זָרָה? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ — כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִין שְׁבוּת? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִשָּׂא״ — מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״ — אָב וָאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִּרְצָח״, ״לֹא תִּנְאָף״, ״לֹא תִּגְנֹב״. קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרָע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ וְגוֹ׳״, וְאִילּוּ ״תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם״ לָא כְּתִיב. מִיָּד כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ אוֹהֵב וּמָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם״ — בִּשְׂכַר שֶׁקְּרָאוּךְ ״אָדָם״, לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת. אַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם״, וְאוֹמֵר: ״וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וְגוֹ׳״ — אִי לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ מִי הֲוָה יָדַע?

 

And Rabbi Yehoshua ben Levi said: From each and every utterance that emerged from the mouth of the Holy One, Blessed be He, the souls of the Jewish people left their bodies, as it is stated: “My soul departed when he spoke” (Song of Songs 5:6). And since their souls left their bodies from the first utterance, how did they receive the second utterance? Rather, God rained the dew upon them that, in the future, will revive the dead, and He revived them, as it is stated: “You, God, poured down a bountiful rain; when Your inheritance was weary You sustained it” (Psalms 68:10). And Rabbi Yehoshua ben Levi said: With each and every utterance that emerged from the mouth of the Holy One, Blessed be He, the Jewish people retreated in fear twelve mil, and the ministering angels walked them back toward the mountain, as it is stated: “The hosts of angels will scatter [yidodun]” (Psalms 68:13). Do not read the word as yidodun, meaning scattered; rather, read it as yedadun, they walked them.And Rabbi Yehoshua ben Levi said: When Moses ascended on High to receive the Torah, the ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, what is one born of a woman doing here among us? The Holy One, Blessed be He, said to them: He came to receive the Torah. The angels said before Him: The Torah is a hidden treasure that was concealed by you 974 generations before the creation of the world, and you seek to give it to flesh and blood? As it is stated: “The word which He commanded to a thousand generations” (Psalms 105:8). Since the Torah, the word of God, was given to the twenty-sixth generation after Adam, the first man, the remaining 974 generations must have preceded the creation of the world. “What is man that You are mindful of him and the son of man that You think of him?”(Psalms 8:5). Rather, “God our Lord, how glorious is Your name in all the earth that Your majesty is placed above the heavens” (Psalms 8:2). The rightful place of God’s majesty, the Torah, is in the heavens.

The Holy One, Blessed be He, said to Moses: Provide them with an answer as to why the Torah should be given to the people. Moses said before Him: Master of the Universe, I am afraid lest they burn me with the breath of their mouths. God said to him: Grasp My throne of glory for strength and protection, and provide them with an answer. And from where is this derived? As it is stated: “He causes him to grasp the front of the throne, and spreads His cloud over it”(Job 26:9), and Rabbi Naḥum said: This verse teaches that God spread the radiance of His presence and His cloud over Moses. Moses said before Him: Master of the Universe, the Torah that You are giving me, what is written in it? God said to him: “I am the Lord your God Who brought you out of Egypt from the house of bondage” (Exodus 20:2). Moses said to the angels: Did you descend to Egypt? Were you enslaved to Pharaoh? Why should the Torah be yours? Again Moses asked: What else is written in it? God said to him: “You shall have no other gods before Me” (Exodus 20:3). Moses said to the angels: Do you dwell among the nations who worship idols that you require this special warning? Again Moses asked: What else is written in it? The Holy One, Blessed be He, said to him: “Remember the Shabbat day to sanctify it”(Exodus 20:8). Moses asked the angels: Do you perform labor that you require rest from it? Again Moses asked: What else is written in it? “Do not take the name of the Lord your God in vain” (Exodus 20:7), meaning that it is prohibited to swear falsely. Moses asked the angels: Do you conduct business with one another that may lead you to swear falsely? Again Moses asked: What else is written in it? The Holy One, Blessed be He, said to him: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:12). Moses asked the angels: Do you have a father or a mother that would render the commandment to honor them relevant to you? Again Moses asked: What else is written in it? God said to him: “You shall not murder, you shall not commit adultery, you shall not steal” (Exodus 20:13) Moses asked the angels: Is there jealousy among you, or is there an evil inclination within you that would render these commandments relevant? Immediately they agreed with the Holy One, Blessed be He, that He made the right decision to give the Torah to the people, and as it is stated: “God our Lord, how glorious is Your name in all the earth” (Psalms 8:10), while “that Your majesty is placed above the heavens” is not written because the angels agreed with God that it is appropriate to give the Torah to the people on earth. Immediately, each and every one of the angels became an admirer of Moses and passed something to him, as it is stated: “You ascended on high, you took a captive, you took gifts on account of man, and even among the rebellious also that the Lord God might dwell there” (Psalms 68:19). The meaning of the verse is: In reward for the fact that they called you man,you are not an angel and the Torah is applicable to you, you took gifts from the angels. And even the Angel of Death gave him something, as Moses told Aaron how to stop the plague, as it is stated: “And he placed the incense, and he atoned for the people” (Numbers 17:12). And the verse says: “And he stood between the dead and the living, and the plague was stopped” (Numbers 17:13). If it were not that the Angel of Death told him this remedy, would he have known it?

Parashat Yitro The Introduction

פרשת בשלח התשפ״א

 פרשת בשלח התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                    ari.kahn@biu.ac.il

                                                                

 

לע״נ אביב חיים רייך ז״ל

לע״נ אסתר רייזל בת אברהם יצחק ע״ה

לע״נ שי בן ענת ויצחק ז״ל

לרפואת הילד דניאל רפאל בן לאה

 

 

1.    שמות פרשת בשלח פרק יג פסוק יז - כב

(יז) וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה: (יח) וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:…(כ) וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר: (כא) וַֽה֡' הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה: (כב) לֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם:  

2.    שמות פרשת שמות פרק ג פסוק ח - יב, 

(ח) וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֘ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי: (ט) וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם: (י) וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (יא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה:

3.    ירמיהו פרק ב פסוק א - ז, 

(א) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (ב) הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה: (ג) קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַה֔' רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה כָּל־אֹכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם־הֽ': פ (ד) שִׁמְע֥וּ דְבַר־ה֖' בֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְכָֽל־מִשְׁפְּח֖וֹת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: (ה) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' מַה־מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּֽלְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ: (ו) וְלֹ֣א אָמְר֔וּ אַיֵּ֣ה ה֔' הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִ֨יךְ אֹתָ֜נוּ בַּמִּדְבָּ֗ר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֙רֶץ֙ צִיָּ֣ה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹֽא־עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא־יָשַׁ֥ב אָדָ֖ם שָֽׁם: (ז) וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת־אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה:

(1) And the word of the Lord came to me, saying: (2) Go, and cry in the ears of Jerusalem, saying: Thus saith the Lord: I remember for thee the affection of thy youth, The love of thine espousals; How you followed after Me in the wilderness, In a land that was not sown. (3) Israel is the Lord's hallowed portion, His first-fruits of the increase; All that devour him shall be held guilty, Evil shall come upon them, Saith the Lord.

(4) Hear ye the word of the Lord, O house of Jacob, And all the families of the house of Israel; (5) Thus saith the Lord: What unrighteousness have your fathers found in Me, That they are gone far from Me, And have walked after things of nought, and are become nought? (6) Neither said they: 'Where is the Lord that brought us up Out of the land of Egypt; That led us through the wilderness, Through a land of deserts and of pits, Through a land of drought and of the shadow of death, Through a land that no man passed through, And where no man dwelt?' (7) And I brought you into a land of fruitful fields, To eat the fruit thereof and the good thereof; But when ye entered, ye defiled My land, And made My heritage an abomination.

4.    שמות פרשת בשלח פרק יד

(ה) וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמְרוּ֙ מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ: (ו) וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת־רִכְבּ֑וֹ וְאֶת־עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ: (ז) וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֙כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָׁלִשִׁ֖ם עַל־כֻּלּֽוֹ: (ח) וַיְחַזֵּ֣ק ה֗' אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה: (ט) וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן: (י) וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הֽ': (יא) וַיֹּאמְרוּ֘ אֶל־מֹשֶׁה֒ הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם: (יב) הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר: (יג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֘ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת ה֔' אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם: (יד) ה֖' יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן: פ (טו) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ: (טז) וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖םוּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה: (יז) וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו: (יח) וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י ה֑' בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו:

(כא) וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֘ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ ה֣'׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם: (כב) וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חוֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם: (כג) וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם: (כד) וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף ה֙' אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם: (כה) וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י ה֔' נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם: פ (כו) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו: (כז) וַיֵּט֙ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר ה֛' אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם: (כח) וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־ נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד: (כט) וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם: (ל) וַיּ֨וֹשַׁע ה֜' בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם: (לא) וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־ה֑' וַֽיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה֔' וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ: פ

5.    שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כב - כז, 

(כב) וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־ מָ֥צְאוּ מָֽיִם: (כג) וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָהוְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֛ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה: (כד) וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה: (כה) וַיִּצְעַ֣ק אֶל־ה֗' וַיּוֹרֵ֤הוּ ה֙' עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ: (כו) וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' רֹפְאֶֽךָ: ס (כז) וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם:

6.    זהר מנוקד/תרגום/ חלק ג דף קכד/ב

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה מַה אַתְּ בָּעֵי, הָא כַּמָה חֲבִילִין קַיְימִין גַּבַּיְיכוּ הָכָא, וַאֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְדַּק הָכָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּתוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּרְמֵי לְמַיָּיא, וְיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוֹן, נְשֵׁי וְגוּבְרִין, וְלָא יִשְׁתְּאַר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד דְּיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוּ הָכָא, לָא אַשְׁרֵי שְׁמִי עָלַיְיהוּ, מִיַּד וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַהוּא דְּהֲוָה כּוֹתֵב כַּהֲנָא לְמִבְדַּק נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.‏

]אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, מָה אַתָּה רוֹצֶה? הֲרֵי כַּמָּה חֲבִילוֹת עוֹמְדוֹת עֲלֵיכֶם כָּאן, וַאֲנִי רוֹצֶה לִבְדּק כָּאן אֶת נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל. כְּתֹב שֵׁם קָדוֹשׁ וּזְרֹק אוֹתוֹ לַמַּיִם, וְיִבָּדְקוּ כֻלָּם, נָשִׁים וּגְבָרִים, וְלֹא יִשָּׁאֵר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד שֶׁיִּבָּדְקוּ כֻלָּם כָּאן, לֹא אַשְׁרֶה אֶת שְׁמִי עֲלֵיהֶם. מִיָּד - וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶת הַמַּיִם, זֶה הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, אוֹתוֹ שֶׁהַכֹּהֵן הָיָה כּוֹתֵב לִבְדֹּק אֶת נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, וְאָז - שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.]‏

7.    תרגום המיוחס ליונתן - תורה שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כב

וְאַטֵּיל משֶׁה יַת יִשְׂרָאֵל מִן יַמָא דְסוּף וּנְפָקוּ לְמַדְבְּרָא דְּחָלוּצָא וְטַיְילוּ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא בְּטֵילִין מִן פִּיקוּדַיָיא וְלָא אַשְׁכָּחוּ מַיָא:

8.    כתר יונתן שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כב

ויסע משה את בני ישׂראל מִן ים של סוף ויצאו למִדבר של חלוצא ויסעו שלשת ימים במִדבר בטלין מִן המצוות [תורה] ולא מצאו מים:

9.    רש"י שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

שם שם לו. בְּמָרָה נָתַן לָהֶם מִקְצָת פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָהֶם, שַׁבָּת וּפָרָה אֲדֻמָּה וְדִינִין ^{(סנהדרין נ"ו):}

10.תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פב עמוד א

עֶשֶׂר תַּקָּנוֹת תִּקֵּן עֶזְרָא: שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין (בתורה) בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת, וְקוֹרִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִשִּׁי, [וְדָנִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִשִּׁי, וּמְכַבְּסִין בַּחֲמִשִּׁי בְּשַׁבָּת, וְאוֹכְלִין שׁוּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹפָה, וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִנָּר, וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹפֶפֶת וְטוֹבֶלֶת, וְשֶׁיְּהוּ רוֹכְלִין מְחַזְּרִין בַּעֲיָרוֹת, וְתִקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיָין. שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. וְשֶׁיְּהוּ קוֹרִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִשִּׁי], עֶזְרָא תִּקֵּן?! וְהָא מֵעִיקָרָא הֲוָה מִתַּקְּנָה, דְּתַנְיָא: (שמות טו) "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם". דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: אֵין 'מַיִם' אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה נה) "הוֹי, כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם", כֵּיוָן שֶׁהָלְכוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא תּוֹרָה, (מיד) נִלְאוּ. עָמְדוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וְתִקְּנוּ לָהֶם שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בְּשַׁבָּת וּמַפְסִיקִין בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְקוֹרִין בְּשֵׁנִי וּמַפְסִיקִין בִּשְׁלִישִׁי וּבִרְבִיעִי וְקוֹרִין בַּחֲמִשִּׁי וּמַפְסִיקִים עֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָלִינוּ בְּלֹא תּוֹרָה שְׁלֹשָׁה יָמִים. מֵעִיקָרָא תִּקְּנוּ, חַד גַּבְרָא תְּלָתָא פְּסוּקֵי, אִי נַמִּי, תְּלָתָא גַּבְרֵי תְּלָתָא פְּסוּקֵי, כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים, אָתָא הוּא, תִּקֵּן, תְּלָתָא גַּבְרֵי וַעֲשָׂרָה פְּסוּקֵי, כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין.

11.מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט"ו:כ"ב

 דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: "וְלֹא מָצְאוּ מַיִם", דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלוּ לַמַּיִם. וּמְנַיִן שֶׁנִּמְשְׁלוּ לַמַּיִם? שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹי כָּל צָמֵא, לְכוּ לַמַּיִם!" (ישעיהו נ"ה:א') לְפִי שֶׁפָּרְשׁוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לְכָךְ מָרְדוּ. וּלְכָךְ הִתְקִינוּ לָהֶם הַנְּבִיאִים וְהַזְּקֵנִים, שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין בַּתּוֹרָה בַּשַּׁבָּת, בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי. הָא כֵיצַד? קוֹרִין בַּשַּׁבָּת, וּמַפְסִיקִין בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, וְקוֹרִין בַּשֵּׁנִי, וּמַפְסִיקִין בַּשְּׁלִישִׁי וּבָרְבִיעִי, וְקוֹרִין בַּחֲמִישִׁי, וּמַפְסִיקִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

12.מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט"ו:כ"ה

וַיִּצְעַק אֶל י"י וַיּוֹרֵהוּ י"י עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: זֶה עֵץ שֶׁלַּעֲרָבָה. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "זֶה עֵץ שֶׁלַּזַּיִת, שֶׁאֵין לָךְ עֵץ מר יוֹתֵר מֵעֵץ זַיִת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: זֶה עֵץ הַרְדּוּפָנִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: דָּבָר מִן הַתּוֹרָה הֶרְאָהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיּוֹרֵהוּ י"י עֵץ" (שמות ט"ו:כ"ה). 'וַיַּרְאֵהוּ י"י עֵץ' אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא "וַיּוֹרֵהוּ", כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּרֵנִי, וַיֹּאמֶר לִי: יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ" (משלי ד':ד'). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: "זֶה עֵץ קַתְרוֹס. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עִקַּר תְּאֵנָה וְעִקַּר רִמּוֹן. דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: הֶרְאָהוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנִּמְשְׁלוּ לָעֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג':י"ח).

13.מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט"ז:ט"ו

(טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: מָן הוּא? כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן י"י לָכֶם לְאָכְלָה – כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ "מַה הוּא?" כָּךְ אָמְרוּ זֶה לָזֶה "מַה הוּא?" דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל קְרָאוּהוּ "מָן".

14.מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט"ז:כ"א

(כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר – בַּשַּׁחְרִית, בַּשַּׁחְרִית. דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: מִכָּן שֶׁהָיָה בַמָּן "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם"(בראשית ג':י"ט).

15.רש"י מסכת ברכות דף כד עמוד א

דורשי רשומות - קשרים וסתומים הכלולים בתורה, דורשי חמורות גרסינן, והיא היא.

16.תורת חיים מסכת בבא קמא דף פב עמוד א

דורשי רשומות פי' מקראות רשומות וסתומות כדאיתא בפרק אלו מציאות מתניתין ברשום פירוש שהחבית סתומה וחתומה ומהודק יפה.

17.אבן עזרא שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

(כה) ויצעק זה העץ לא ידענו מה היה, רק דבר פלא היה. ואילו היו המים עומדים, היינו אומרים דרך רפואה היה, ונכון הוא מה שאז"ל.

18.בכור שור שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

(כה) ויורהו ה' עץ: אם היה רצונו של הקדוש ברוך הוא, בלא עץ היה יכול להמתיק, אלא דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות ניסיו על דרך העולם שמשימין המינין המתוקין בדבר מר להמתיקו.

19.חזקוני שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

(כה) ויורהו ה' עץ וישלך אל המים אעפ"י שזה היה ביד הקדוש ברוך הוא להמתיק בלא עץ דרכו לעשות נסים כמנהג העולם שמטילין דבר מתוק לתוך דבר מר. [אל המים במים, אל במקום בי"ת]. שם לו חק ומשפט כמו שכתוב אחריו ויאמר אם שמע תשמע וגו'. חק ומשפט פרש"י פרה אדומה ודינין, מיהו לא נעשית עד שנה שניה.

20.רש"י בראשית פרשת נח פרק ח פסוק יא

טרף. חָטַף. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (עירובין יח ע"ב) לְשׁוֹן מָזוֹן; וְדָרְשׁוּ בְּפִיהָ לְשׁוֹן מַאֲמָר, אָמְרָה יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִין כְּזַיִת בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה וְלֹא מְתוּקִין כִּדְבַשׁ בִּידֵי בָשָׂר וָדָם:

21.נחלת יעקב על בראשית פרק ח פסוק יא

והנה עלה זית טרף בפיה. בש"ס (עירובין יח ע"ב) אמרינן אמרה יונה לפני הקב"ה יהיו מזונותי מרורין כזית ויהיו מסורין בידך וכו'. אף דודאי יונה אינה בת דעה, אך כל מה שאנו לומדין דבר אחד מאיזה דבר חשוב כאילו שמענו ממנו אותו דבר שלומדין, ולכן כיון שראינו שהיונה שטרפה עלה זית בפיה אף שהוא דבר מר אף שנח ודאי היה נותן לה דברים טובים, לומדין אנו מזה שיותר טוב דבר מר ולקבל מהקב"ה מדבר מתוק ולקבל מבשר ודם:

22.רמב"ן שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

וטעם ויורהו ה' עץ - שהראה אותו עץ ואמר לו השלך את העץ הזה אל המים וימתקו. ובעבור שלא מצאתי לשון מורה אלא בענין למוד, ויורני ויאמר לי (משלי ד ד) למדני, וכן כלם, נראה בדרך הפשט כי העץ ההוא ימתיק המים בטבעו, והוא סגולה בו, ולימד אותה למשה. ורבותינו אמרו (מכילתא ותנחומא כאן) שהיה העץ מר והוא נס בתוך נס, כענין המלח שנתן אלישע במים (מ"ב ב כא). ואם כן אמר "ויורהו" כי לא היה העץ נמצא במקום ההוא, והקב"ה הורהו את מקומו. או שהמציאהו אליו בנס. ושוב מצאתי בילמדנו (מדרש תנחומא כאן) ראה מה כתיב שם, ויורהו ה' עץ, ויראהו לא נאמר אלא "ויורהו", הורהו דרכו. כלומר שהורהו ולמדהו דרכו של הקדוש ברוך הוא שהוא ממתיק המר במר:

23.רמב"ן שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כז

…וספר הכתוב זה כי חנו עליהם כל שבט על מבועו, והזקנים ישבו בצלם לשבח האל עליהם שהכין להם כן בארץ ציה. ועוד לרבותינו במדרש של ר' נחוניא בן הקנה בכתוב הזה פירוש נפלא בעינינו:

24.ספר הבהיר - המיוחס לרבי נחוניא בן הקנה ז"ל

קסא. מאי דכתיב (שמות ט"ו כז) ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים, וכי מה שבח היה בשבעים תמרים, באחת מקטני המקומות יש אלף, אלא זכו לדוגמתם ויש להם משל בתמרים דכתיב ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, מלמד שרוח צפונית היתה מעורבבת שנאמר (שם כ"ה) ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, מיד נתן הקב"ה ידו בשטן ומיעטו, ואילמלא כך לא יכלו ישראל לעמוד מפניו דכתיב (שם) שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, מלמד שבאותה שעה דבק השטן בהם כדי לאבדם מן העולם דכתיב (שם כ"ד) וילונו העם על משה לאמר מה נשתה, ועוד קטרג על משה עד כי צעק אל ה' ונענה, ומאי ויורהו ה' עץ, מלמד שעץ החיים היה סביב המים ובא השטן ונטלו משם כדי לקטרג על ישראל ולהחטיאם לאביהם שבשמים, והיה אומר להם עתה תכנסו במדבר ועדיין אלה המים שהם מרים הם טובים כי תסתפקו מהם, אבל במדבר לא תמצאו אפילו לרחוץ ידיכם ופניכם, ותמותו ברעב ובצמא בעירום ובחוסר כל, באו אל משה ואמרו לו כך וכך, דחה אותם, ראה כי לא יכול להם התחזק על ישראל ועל משה ובאו העם וילונו על משה כאן חסרים לנו מים ומה נשתה במדבר, בא השטן וזייף דבריהם אל משה כדי להחטיאם, ומיד כשראה משה השטן ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ, אותו עץ החיים היה שהסיר השטן, וישלך אל המים וימתקו המים, שם שם לו הקב"ה לשטן חק ומשפט, ושם נסהו לישראל, ובא הקב"ה להזהיר את ישראל ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו':

25.הדר זקנים שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

(כה) ויורהו ה' עץ. עץ זית היה והיה מר והשליכוהו במר והיה למתוק. והפוקרין ר"ל דעץ זה ע"ז ויהבינן ליהו כל טעותייהו ונשיב להם כי לפי שע"ז היתה ביניהם הוצרכו למים וכשהלכו והשליכו העץ למים אז נעשו המים מתוקים. עוד יש לומר שם שם לו חק ומשפט. שלא יעשה כן לעולם ושם נסהו:

26.שמות רבה (וילנא) פרשת כי תשא פרשה מג סימן ג

דָּבָר אַחֵר, וַיְחַל משֶׁה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חָלָה משֶׁה כְּשֶׁעָשוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, מַהוּ וַיְחַל משֶׁה, שֶׁהִכְנִיס לֵאלֹהִים כְּמִין דּוֹרוֹן, וְאֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה אֶלָּא לְשׁוֹן דּוֹרוֹן, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים מה, יג): וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ וגו'. וְכֵן (מלאכי א, ט): וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וגו'. וְרַבָּנָן אָמְרִין, מַהוּ וַיְחַל משֶׁה, עָשָׂה אֶת הַמַּר מָתוֹק, וַיְחַל לְשׁוֹן חִלּוּי, כֵּיצַד, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אָדָא דְּיָפוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לְמָרָה, מַה כְּתִיב שָׁם (שמות טו, כג): וַיָּבֹאוּ מָרָתָה, הִתְחִיל משֶׁה מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאָמַר הַמַּיִם הַלָּלוּ לָמָּה נִבְרְאוּ מַה הֲנָיָה יֵשׁ לָעוֹלָם בָּהֶן, מוּטָב הָיָה אִלּוּ לֹא נִבְרְאוּ, יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה הָיָה מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תֹאמַר כֵּן, וְלֹא מַעֲשֵׂי יָדַי הֵן, יֵשׁ דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁלֹא נִבְרָא לְצֹרֶךְ, אֶלָּא אֲנִי מְלַמֶּדְךָ הֵיאַךְ תְּהֵא אוֹמֵר, אֱמֹר כָּךְ עֲשֵׂה אֶת הַמַּר מָתוֹק. וּמִנַּיִן שֶׁלִּמְּדוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת אוֹמֵר כָּךְ, רְאֵה מַה כְּתִיב (שמות טו, כה); וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּרְאֵהוּ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וַיּוֹרֵהוּ, אֵין וַיּוֹרֵהוּ אֶלָּא לְשׁוֹן לִמּוּד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, ד); וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי, וּכְתִיב (שמות לה, לד): וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ. הָיָה הַדָּבָר מָסֹרֶת בְּיַד משֶׁה וְלֹא עָשָׂה, וְלָמָּה עָשָׂה אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לַמִּדְבָּר וּבִקֵּשׁ הָאֱלֹהִים לְכַלּוֹתָן אָמַר לוֹ משֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בִּקַּשְׁתָּ לְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל, מְכַלֶּה אַתָּה אוֹתָם מִן הָעוֹלָם, לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי בְּמָרָה הֱוֵי מִתְפַּלֵּל וֶאֱמֹר עֲשֵׂה אֶת הַמַּר מָתוֹק, וְאַף עַכְשָׁו חַלִּי מְרִירָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְרַפֵּא אוֹתָן, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה. אָמַר רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בַּר פְּרָטָא בִּימֵי משֶׁה הָיָה לָנוּ מִי שֶׁיְחַלֶּה הַמְרִירוּת שֶׁלָּנוּ, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה, אֲבָל בִּימֵי דָנִיֵּאל לֹא הָיָה לָנוּ מִי שֶׁיְחַלֶּה הַמְּרִירוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ט, יג): וְלֹא חִלִּינוּ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ.

27.זהר מנוקד/תרגום/ חלק א דף כז/א

אִם תַּיְיבִין בִּתְיוּבְתָּא אִתְּמָר בְּהוֹן (שמות טו) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ. וְדָא עֵץ חַיִּים וּבֵיהּ וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. וְדָא משֶׁה מָשִׁיחַ דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (שמות יז) וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. מַטֶּ"ה דָּא מטטרון מִסִּטְרֵיהּ חַיִּים וּמִסִּטְרֵיהּ מִיתָה. כַּד אִתְהַפַּךְ לְמַטֶּה אִיהוּ עֵזֶר מִסִּטְרָא דְטוֹב. כַּד אִתְהַפַּךְ לְחִוְיָא אִיהוּ כְּנֶגְדוֹ. מִיָּד (שמות ד) וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו.‏

 [אִם שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה, נֶאֱמַר בָּהֶם (שם) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וְזֶה עֵץ הַחַיִּים, וּבוֹ וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. וְזֶה מֹשֶׁה מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שם יז) וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. מַטֶּ"ה זֶה מטטרו"ן, מִצִּדּוֹ חַיִּים וּמִצִּדּוֹ מִיתָה. כְּשֶׁמִּתְהַפֵּךְ לְמַטֶּה הוּא עֵזֶר מִצַּד הַטּוֹב. כְּשֶׁמִּתְהַפֵּךְ לְנָחָשׁ הוּא כְּנֶגְדּוֹ. מִיָּד (שם יד) וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו.]‏

28.שמות פרשת בשלח פרק טז פסוק א -כז

(א) וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (ב) וַיִּלּ֜וֹנוּ כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר: (ג) וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־ה֙' בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֛נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב: ס (ד) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא: (ה) וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם׀ יֽוֹם: ס (ו) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י ה֛' הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (ז) וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד ה֔' בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־ה֑' וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ עָלֵֽינוּ: (ח) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת ה֩' לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ ה֙' אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־הֽ': (ט) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כָּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י ה֑' כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם: (י) וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד ה֔' נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן: פ…

(יג) וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה: (יד) וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ: (טו) וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן ה֛' לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה: (טז) זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה ה֔' לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ: (יז) וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט: (יח) וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ: (יט) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר: (כ) וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה: (כא) וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס: (כב) וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה: (כג) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר ה֔' שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽה֖' מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר: (כד) וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ: (כה) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַה֑' הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה: (כו) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ: (כז) וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ: ס

29.אלשיך על שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

ראוי לשית לב למה זה החסיר הוא יתברך מהם מים, ואחרי כן לחם, עד שהוצרכו להתלונן. וטוב טוב היה לתת להם התיקון שנתן להם באחרונה, ולא יתן לפניהם פתחון פה לחטא. ועוד, מה צורך להודיענו שעל כן קרא שמה מרה. ועוד, אומרו לאמר מה נשתה. כי מלת לאמר בלתי צודקת. כי אינו לאמר לזולת. ועוד אומרו שם שם לו חק ומשפט, היה לו לומר נתן לו, ולא לשון שימה. וגם איך מתקשר עם הקודם. וכן אומרו ושם נסהו, איך על ידי המתקת המים נסה את ישראל. ועוד, איך מתייחס לזה ענין ויאמר אם שמוע תשמע כו'. ולמה כפל שתי שמיעות. ולמה הפסיק במעשה בין שמיעה והאזנה שמסוג אחד. ועוד, שבכלל שמיעה לקול ה' היא האזנה למצותיו. ועוד, הגמול שהוא משלם הוא שלא יתן כל המחלה אשר שם במצרים, שמורה שמחלות ארץ אחרת ישים עליו, והאם זו תורה וזו שכרה. ועוד, אומרו כי אני ה' רופאיך, כי איך הוא נתינת טעם שעל שהוא יתברך רופאיך לא ישימם. ואין הטעם רק עשותו המצוות הנזכרות. ועוד, שאין פעולת הרופא היותו בלי משים המחלה, כי אם לרפאות המחלה אשר על החולה:

(כב) אמנם לבא אל הענין, נזכירה מאמרם ז"ל במכילתא, (בשלח, פר' ויסע פרק א) וז"ל: ולא מצאו מים, רבי יהושע אומר דברים כמשמען. רבי אליעזר אומר והלא המים תחת רגלי ישראל, והארץ אינה אלא צפה על פני המים, אלא כדי ליגען. אחרים אומרים המים שנטלו בין הגזרים שלמו להם באותו שעה. כענין שנאמר ואדיריהם שלחו צעיריהם למים שבו כליהם ריקם כי לא מצאו מים (ירמיה יד ל) ע"כ:

וראוי לשית לב במאמרם. א. כי גם רבי אליעזר אומר דברים ככתבן, אלא שנותן טעם שהיה כדי לייגעם. ב. כי למה עשה יתברך כדי לייגעם, ולא דיים לכתם בארץ תלאובות כי אם גם לייגעם. ועוד, אומרו שהיו המים תחת רגלי ישראל. אם התורה תעיד שלא מצאו מים איך היו תחת רגלי ישראל. ועוד, אומרו והארץ אינה אלא צפה כו', האם בשביל שהארץ רקועה על המים שתחתיה, ימצא אותם על הארץ. ולדעת אחרים ששלמו מי הגזרים, הלעולם היה להם להתקיים אותם המים, שאמר עליהם ולא מצאו מים. וגם מה ענין ראיה שמביא:

אך הוא, כי הנה הוקשה לרבותינו ז"ל, כי הנה אומרו ולא מצאו מים, אפשר פירושו שלא נזדמנה להם מציאה למצא מים, רק היה המדבר כטבעו שלא ימצאו בו מים. או יהיה פירושו כי מים היו שם, אלא שלא מצאום. ואם הם דברים כמשמען שהוא הדרך הראשון, יש קצת קושי שכל כך היו מחוסרי זכות שהניחם הוא יתברך משועבדים אל הטבע שהלכו דרך שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ואם הדרך השני, קשה, כי היכן היו להם מים:

והנה דעת רבי יהושע דברים כמשמען, שלא היה להם זכות, ונשאר הדבר אל הטבע ולא מצאו מים. ורבי אליעזר אומר והלא המים היו תחת רגלי ישראל. והוא, כי בים נשתעבדו להם ויותן תחת רגליהם שר המים. כי הנה שרו של ים הוא מושל על כל מימות שבעולם, כי על כן בהקרע הים אמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה כא ו) שנבקעו כל מימות שבעולם. כאשר למדו מאומרו ויבקעו המים ולא נאמר ויבקע הים. ואין זה כי אם בהכות הכפתור הוא הים רעשו הספים הם כל המימות שתחת אותו השר. והיה השר תחת רגלי ישראל בזכות הכנסם בתוך הים עד חוטמם טרם יבקע, כי האמינו בה' ובטחו בו. ואם כן למה לא נבקעו מעינות תהום מפניהם, כמו שמטעם זה נבקעו מעינות מים מתוקים בים בעוברם שמהם שתו בים:

ושמא תאמרו, כי אם ניתן תחתם שר המים לא ניתן שר הארץ, ואיך יפלשו נתיב בארץ המים שתחתיה ויעלו למעלה. על כן אמר, והארץ אינה אלא צפה על פני המים. לומר, כי אין שר הארץ מעכב במה ששר המים רוצה לעלות מימיו בקרבה, כי הלא היא משועבדת אל שר המים. כי הלא שלא בטבע סובל אותה שר המים. כי טבע העפר להיות למטה מהמים, והיא צפה עליהם. ולכן לא תעכב הארץ מהעלות המים, כי הלא גם כל המים שתחתיה היה ראוי לעלות, ומה גם מבוע אחד. ואם כן אין לומר דברים כמשמען, שלא היה להם זכות. אלא שהיה להם זכות, ועשה הוא יתברך כדי ליגעם:

ואחרים אמרו שלא הצמיאם ה' שלשת ימים, כי אם היו שותים מהמים שבכליהם מגזרי ים סוף. ומה שאומר הכתוב ולא מצאו מים, הוא, כי באותה שעה אחר שלשת הימים שלמו אותם המים ולא היו מים בכליהם. ועל כן באו מרתה לשתות ולא יכלו. והביא הגזירה שוה, כי נאמר כאן ולא מצאו מים ונאמר להלן שבו כליהם ריקם כי לא מצאו מים, מה להלן כלים אף כאן כלים:

והנה על מאמר רבי אליעזר שאומר שעשה הקדוש ברוך הוא ליגען. קשה מה שהקשינו בכתובים. מה פשע ישראל בזמן ההוא שהצמיאן וייגען הוא יתברך:

ונבא אל הענין. והוא, כי הנה אמרו רבותינו ז"ל (מכילתא ויסע פר' א) והביאו רש"י ז"ל בפרשה. כי הנה במרה ניתן לישראל קצת פרשיות של תורה שיעסקו בהן, שבת ופרה אדומה ודינים. ואומרה, כי הנה תחת שתים ימשוך ידו העבד ישראל מעבוד את קונו. א. על החקים אשר איננו רואה בהם טעם, ויתחמץ לבבו לאמר, מה יושיעני מה שהשכל ינגדהו:

ומה גם בחקת פרה אדומה. ב. ראותו צדיק ורע לו. ומה גם במאמרם ז"ל במסכת קידושין (דף לט ב), כי המקיים את התורה מאלף ועד תי"ו מריעין לו כאילו שרף את התורה מאלף ועד תי"ו. כי בראות איש צדיק שהוא תם וישר, ואובד בצדקו, יהרהר ויאבד עולמו. כענין איוב שהיה מפליג בדבר ובלתי מתנחם. על כן מה עשה הוא יתברך, בהחילו לתת לישראל חוקים ומשפטים, רצה להסיר מלבם שתי רעות אלה, למען העמידם על האמת. על כן, עודם צדיקים, החסיר מהם מים, וייגעם. וכשהגיעו אל המים היו מרים, שלא יכלו לשתותן. שהוא, למען נסותם בצדיק ורע לו, כאשר יתבאר. ואחרי כן הורהו יתברך עץ, הוא לענה, כמו שאמרו ז"ל שהוא עץ מר. והמתיק מר במר. ורמז לדבריהם יהיה, כי ראשי תיבות עץ וישלך אל המים, עם הכולל, עולה עשרים במספר קטן, כתיבת לענה במספר קטן:

(כה) ואחר הדברים האלה באה התורה ואמרה. הלא כאן נמצאו שני דברים שיחויב לבקש להם טעם. א. למה ייגעם ה' בהחסירו המים, והביאם אל מקום מים מרים, והם היו צדיקים. ב. למה אחר כך הראם יתברך שהמתיק מר במר, ולא מר במתוק. ואמר טעם לכל זה, הלא הוא, כי שם שם לו חוק ומשפט כו'. שלמען שומו יתברך חק ומשפט לו בלבו כאחד, ולא יהיה להם החוק כמו זר נחשב. וזהו שם שם לו לישראל בלבו, חק ומשפט, וגם שם נסהו לישראל אם יהרהר. ולמדם רעת לבל יהרהרו בענין צדיק ורע לו. והוא, כי הנה היה רצונו יתברך לנסותם שלא יתלוננו, כי אם שיאמרו למשה מה זאת, ויודיעם פשר דבר. כאשר הודיעם בסוף, כאשר יבא בס"ד. והוא, כי שיתו שומו החק כמשפט בלבו, היה, במה שהיו המים מרים והמתיקן בלענה מרה, הפך הטבע, נגד גזירת שכל אנושי. למען יראו וידעו כי לא דרכיהם דרכיו יתברך. כי אשר יימר בעיניהם ויראה שאין בו מועיל, הוא הטוב והאושר. אלא שהוא למעלה משכלם. וזהו ויורהו ה' עץ כו'. וימתקו כו'. לומר, כי עם היותו לענה, במה שיורהו ה' אותו, המתיק. כך כל דבר שיראה מר וזר, במה שמורה לנו הוא יתברך לעשותו הוא דבר טוב. ולכן טוב לגבר יכוין לעשות צוויו יתברך ויבטח בו, כי טוב הוא:

ומה גם כי הנה החק שנתן להם אז, הוא פרה אדומה, כפירש"י, והוא מרבותינו ז"ל. ויהיה, שכמו שממתיק מר במר, כן הוא מטהר את הטמא במה שמטמאה את הכהן הטהור העוסק בה. נמצא, כי שני דברים עשה הוא יתברך בענין אחד, כאחת. א. שהורה כי כאשר המשפט טוב בעיני האדם, כן גם הוא החק. כי כך המתיק יתברך המר במר כמו במתוק. ונבטח באל דעות ה'. וזה מאמר הכתוב אחר אומרו וימתקו המים על ידי עץ מר, אמרה תורה למה זה היה שהמתיק במר, וגם חסרון מימיהם והיותם מרים, מאחר שהוא יתברך היה חפץ להמתיקו. הלא הוא, כי הנה שני דברים כיוון הוא יתברך. א. כי שם שם לו חק ומשפט, כי שם לו לישראל השוואת חק למשפט. כי הכל הוא טוב ומטיב, אלא שאין שכל אנושי משיגו. שכמו שאני ממתיק המר במר, כן לא תהרהרו אחר טהרת הטמא במה שמטמא את הטהור:

וזהו שם שם לו חק ומשפט:

ושמא תאמר אעיקרא דדינא פירכא למה ייגען והחסיר מהם המים שהיתה צרה גדולה. האם כדי להראות החק יביא עליהם צרה. לזה אמר, ושם נסהו. והוא, כי כיוון לנסות את ישראל בהביא עליהם ייסורין, אם יקוצו. וללמדם אחר כך, כי הייסורין עם היותם מרים, הם טובים למתק מרירות חלאת האדם, אשר לא יחסר ממנו אשמת דבר. כאשר על ידי לענה מרה נמתקו המים המרים. וזהו ושם נסהו, את ישראל, בהביא להם צרה עודם צדיקים. כי ה' צדיק יבחן, מייסר בשמאל ומקרב בימין. שהוא הדבר השני. והוא, כאשר ייגען הוא יתברך והחסיר מימיהן, שהביאן אל מקום מים מרים, ובקש להם דרך למתקן באופן שהמים המרים מתקו להם. כן את הצדיק ייגע וינסהו ה' בעולם הזה להחסיר בעולם הזה ממנו טובה:

והמה הרהרו. לכן ללמדם דעת, המתיק להם המר במר, לבל ישובו לכסלם ולהרהר אחר ייסורי הצדיקים. ועוד, כי הלא כאשר ממתק הוא יתברך מר במר ככה איזה מרירות אשר לצדיק - כי אין מי שלא יחטא או מצד גלגולו הראשון - ממתקו יתברך במרירות הייסורין:

ועל כן שלא עמדו בנסיון, והמתיק מר במר, להורות שלא יהרהרו על הייסורין המרים, כי במרירותם יתמתק מרירות היצר הרע וחלאת עון אשר חטא:

(כו) וללמדם דעת מה ששם נסהו להעמידם על האמת והנפקותא היוצאת מהנסיון ותקונו במר. לכן, ויאמר אם שמוע כו', והוא: א. בשום לב אל כפל אומרו שמוע תשמע. ב. כי באומרו והישר בעיניו תעשה, ידוע ששמע הקול, ולמה נאמר. ג. אומרו והאזנת, אחר אומרו שמוע תשמע. ד. שהיה לו לומר האזנה, סמוך אל השמיעה, ולא יפסיק בעשיה בנתים. ה. כי מה שיעשה הישר, במצות הוא. ולמה אחר כך אומר שיאזין המצות. ו. וכי היעלה על לב שישים מחלה, שהוצרך לומר כל המחלה כו' לא אשים עליך. ז. שמורה שאשר שם במצרים לא ישים, אך אותם שלא שם במצרים ישים עליו. והאם זו תורה וזו שכרה, שישים עליו כל המחלה אשר לא שם במצרים. ח. אומרו אני ה' רופאך, כי אין זה נתינת טעם אל מה שלא ישים מחלת מצרים:

אך יאמר, אם שמוע תשמע. לומר מאמר רבותינו ז"ל במסכת קדושין (לט ב), שאל יקפיד איש בייסורין. כי אשר קיים כל התורה כולה נותנים לו ייסורין בעולם הזה [כדי לכפר על עוונותיו] כאילו שרף את התורה מאל"ף ועד תי"ו. וזה מאמרו יתברך לבאר ענין מה ששם נסהו. לומר, אל תתמה על החפץ שיסרתיך בלי עון כעת, כי אם שמוע תשמע. כלומר, אפילו תשתלם תכלית השלימות, אל תתייאש מן הייסורין ואל תקוץ. כי דע כי אם שמוע. ולא יהיה על מנת לקבל פרס שהוא תכלית הכשרון, רק תשמע למה שהוא קול ה' אלהיך. וגם תעשנה בפועל. ולא בלבד מה שהוא שורת הדין, כי אם גם מה שהוא הישר שהוא לפנים משורת הדין:

או יאמר, שאחר שצעק ונתקבלה צעקתו. אמר אם תרצו שמוע ה' בקולך, תשמע אתה בקול ה'. ועשית הישר שהוא לפנים משורת הדין, כמו שאמרו ז"ל (עיין בבא מציעא קח א) ועשית הטוב והישר זו לפנים משורת הדין. וגם שלא יהיה הישר לעיני בני אדם כי אם בעיניו יתברך, הרואה ללבב. וגם תהיה כמלאכי השרת שהם עושי רצונו יתברך, ובעשייתם מצוה אחת הם תאבים ומטים אוזן לשמוע בקול דברו שיצום מצוה אחרת, כן תעשה אתה, שאם הישר בעיניו תעשה תתאב והאזנת למצותיו, שתקשיב לעשות מצות אחרות. כי בעשותך מצוה אחת תאזין ללמדך מצות רבות, כי הן כל אלה תכלית השלמיות. עם כל זה, על כל אלה לא תשית לבך לאמר ששלום יהיה לך ותתייאש מן הייסורין. כי לא אבטיחך רק שכל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, אך לא תנצל מיסורין וחלאים אחרים. ואל תקפיד, כי הלא אני ה' רופאך ביסורין, כרופא המקיז דם החולה והוא לטובתו. כאשר הראה יתברך על ידי המתיק מר במר. ובזה ביאר היטב ענין ושם נסהו כאמור:

ובדרך הזה יתכן, כי כאשר האיש הבריא יחליאנו ה' לטובתו לסליחת עון, וכדי שיתן אל לבו לשוב בתשובה וישלח דברו וירפאנו. כן במשל כי מימי המקום ההוא לא היו מרים מתחלת ברייתם, כי אם מה' יצא הדבר על הכוונה הנזכרת. וזהו אומרו מתחלה (לעיל כג) ולא יכלו כו' על כן קרא כו'. לומר, ישראל הם שלא יכלו לשתות מים כו', אך לא היה כך טבעם. כי מה שנאמר ויבואו מרתה, לא היה שמה כך מתחלה על שם מימיה. כי אם על שלא יכלו ישראל לשתותן קרא הוא יתברך שמה מרה. וזהו על כן קרא שמה מרה. אלא שישראל לא ידעו הדבר וילונו על משה. והוא כמו שאמרו ז"ל (מכילתא בשלח, ויסע פרשה א) כי משה הסיען. וזהו ויסע משה וכו'. ועל כן שמו אומר כי עליו תלונותם, כי הביאם למקום זה. וזה יאמר (לעיל כד) אל משה לאמר מה נשתה. כלומר, אל משה יאות לאמר לו מה נשתה, כי הוא הסיעם משם לבא פה. וזהו אומרו לאמר:

או יאמר, וילונו העם על משה כדי לאמר לה' מה נשתה. שישתף עצמו עמהם לומר לפניו יתברך מה נשתה, אני והם:

או יאמר, ויאמר אם שמוע כו'. כי זכות גוררת זכות, ומצוה גוררת מצוה. וזהו אם שמוע ממשה, תזכה שתשמע מפיו של ה' אלהיך, שהוא בסיני. וזהו תשמע לקול, והוא במתן תורה, שזכו לשמוע קולו יתברך. כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. וגם אם הישר בעיניו תעשה, גם שאינו ישר בעיניך, תעשה כדי לעשות רצונו, תזכה שמצוה זו תגרור לך שוהאזנת למצותיו. וכן המצות יגררו לך כל חקיו:

30.תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה הלכה ב ידיד נפש ב

כְּתִיב (מלכים א, יז, א) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְּבָרִי. רַבִּי בְּרַכְיָה אָמַר רַבִּי יִסָה וְרַבָּנַן חַד אָמַר בֵּין עַל הַטַּל וּבֵין עַל הַמָּטָר נִשְׁמַע לוֹ ^{הקדוש ברוך הוא שמע בקולו והפסיק גם את הטל וגם את המטר} וַחֲרָנָא אָמַר, עַל הַמָּטָר נִשְׁמַע לוֹ. וְעַל הַטַּל לֹא נִשְׁמַע לוֹ. מַאן דְּמָר עַל הַמָּטָר נִשְׁמָע לוֹ וְעַל הַטַּל לֹא נִשְׁמַע לוֹ, מִן הָדָא (מלכים א, פרק יח, א) לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אָחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר וְגוֹ' ^{משמע שהטל לא הפסיק}! וּמַאן דְּמָר בֵּין עַל הַטַּל בֵּין עַל הַמָּטָר נִשְׁמָע לוֹ, אֵיכָן שֶׁהוּתָּר נִדְרוֹ שֶׁל טַל? אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אַדָרְעֵיהּ סָבְרִין מֵימַר נֶדֶר שֶׁהוּתָּר מִכְּלָלוֹ הוּתָּר כּוּלּוֹ ^{ומכיון שהותר המטר, הותר גם הטל}. אִית דְּבָּעֵי מֵימַר בִּבְנָהּ שֶׁל צָרְפִית (מלכים א, יז, כב) וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי וְגוֹ' אָמַר רַבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי לְאֶחָד שֶׁגָּנַב נַרְתִּיקוֹ שֶׁל רוֹפֵא. עִם כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא, נִפְצַע בְּנוֹ. חָזַר אֶצְלוֹ אָמַר לוֹ, אֲדוֹנִי הָרוֹפֵא, רַפֵּא אֶת בְּנִי! אָמַר לוֹ, לֵךְ וְהַחְזֵר אֶת הַנָרְתִיק שֶׁכֹּל מִינֵי רְפוּאוֹת נְתוּנִין בּוֹ וַאֲנִי מְרַפֵּא אֶת בִּנְךָ. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֵלִיָּהוּ, לֵךְ וְהַתֵּר נִדְרוֹ שֶׁל טַל, שֶׁאֵין הַמֵּתִים חַיִּים אֶלָּא בִּטְלָלִים, וַאֲנִי מְחַיֶּה אֶת בְּנָהּ שֶׁל צָרְפִית. וּמִנַיִין שֶׁאֵין הַמֵּתִים חַיִּים אֶלָּא בִּטְלָלִים? (ישעיה כו, יט) יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טָלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל.

31.פרקי דרבי אליעזר פרק לד

לֶעָתִיד לָבוֹא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת הַקְּבָרוֹת וּפוֹתֵחַ אֶת אוֹצְרוֹת הַנְּשָׁמוֹת, וּמַחֲזִיר כָּל רוּחַ וָרוּחַ לְגוּף בְּשַׂר אִישׁ,^(סח)שֶׁנֶּאֱמַר [תהלים קד, ל] תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן.^(סט) וְהַנֶּפֶשׁ דּוֹמָה לְיוֹצְרָהּ,^(ע) מַה^(עא) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה^(עב) וְאֵינוֹ נִרְאֶה, כָּךְ הַנֶּפֶשׁ רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית. מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא^(עג) לְפָנָיו אֵין שֵׁנָה,^(עד) כָּךְ הַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ יְשֵׁנָה. מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא^(עה) סוֹבֵל אֶת עוֹלָמוֹ, כָּךְ הַנֶּפֶשׁ סוֹבֶלֶת אֶת הַגּוּף. וְכָל הַנְּפָשׁוֹת מִשֶׁלּוֹ הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר [יחזקאל יח, ד] הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה וְגוֹ': רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,^(עו) אֶרֶץ אֻמְלְלָה מֵרָעַת יוֹשְׁבֶיהָ. כְּאָדָם שֶׁהוּא חוֹלֶה וְאֵין בּוֹ כֹחַ לַעֲמֹד, כָּךְ הָאָרֶץ אֻמְלְלָה^(עז)וְאֵין בָּהּ כֹּחַ לִתֵּן אֶת פֵּרוֹתֶיהָ,^(עח) שֶׁנֶּאֱמַר [ישעיה כד, ה] וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ. וּלְעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד תְּחִיַּת טַל וּמְחַיֶּה הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר [שם כו, יט]^(עט) יִחְיוּ מֵתֶיךָ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּתוּ בְטוּחִים עַל שְׁמוֹ. נְבֵלָתִי יְקוּמוּן [שם], אֵלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן כְּנִבְלַת הַבְּהֵמָה, שֶׁיָּקוּמוּ לְיוֹם הַדִּין אֲבָל לֹא יִחְיוּ. הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ^(פא) שֹׁכְנֵי עָפָר [שם] אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם שֹׁכְנֵי עָפָר. כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ [שם],^(פב) אֵין טַל צַדִּיקִים טַל שֶׁל חשֶׁךְ אֶלָּא טַל שֶׁל אוֹר. וְהוּא נוֹתֵן רְפוּאוֹת לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר [שם] וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל.^(פג) וּמַה הוּא נוֹתֵן רְפוּאוֹת לָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי תַנְחוּם אֶדְרְעָא, דְּאַרְעָא וְתַפְקִידְתָּהּ (תַּפְקִידְתָּהּ) תִּפְלֹט טַל לִתְחִיַּת הַמֵּתִים. וּמֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא יוֹרֵד,^(פד) מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּלְעָתִיד לָבוֹא מְנַעֵר שְׂעַר רֹאשׁוֹ וּמוֹרִיד תְּחִיַּת טַל וּמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים,^(פה) שֶׁנֶּאֱמַר [שה"ש ה, ב] אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, עַד שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל [שם].

32.שפתי כהן שמות פרשת בשלח ד"ה [טו, כה

[טו, כה] ויורהו ה' עץ. בזוהר (ח"ב ס' ב) אין עץ אלא תורה דכתיב (משלי ג', י"ח) עץ חיים, רבי אבא אמר אין עץ אלא קודשא בריך הוא דכתיב (דברים כ', י"ט) כי האדם עץ השדה ודאי. הרי מכאן ראיה שנתן להם שאלתם שהרי שאלו ממ"ה באומרם מה נשתה גימטריא אדם ונתן להם שנאמר ויורהו ה' עץ ועץ היא תורה. או כמו שאמר רבי אבא עץ דא קודשא בריך הוא דכתיב כי האדם עץ:

עוד בזוהר (ח"ג קכ"ד ב) רבי אליעזר פתח ויבואו מרתה אמר תווהנא איך בני עלמא לא מסתכלין ולא משתדלין במילי דאורייתא הכא אית לאסתכלא אמאי כתיב הכא שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, אבל ודאי רזא דמלה דהכא על מיא הוה בגין דמצראי הוו אמרי דבנייהו דישראל הוו מינייהו וכמה בישראל דהוו חשדי לבנייהו בדא עד דקודשא בריך הוא מטא לון להאי אתר ובעא למבדק לון מה כתיב ויבואו מרתה וגו' ויצעק אל ה' אמר קודשא בריך הוא למשה משה מה את בעי הא כמה חבילין קיימין גבייכו הכא ואנא בעיא למבדק הכא נשיהון דישראל כתוב שמא קדישא ורמי למיא ויבדקון כולהו נשין וגוברין ולא ישתאר לעז על בני ועד דיבדקון כולהו הכא לא אשרי שמי עלייהו. מיד ויורהו ה' עץ וישלך אל המים דא שמא קדישא ההוא שמא דהוה כתיב כהנא למבדק נשיהון דישראל כדין שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו וגו', ואי תימא נשייהו דישראל יאות גוברין אמאי אלא אוף אינון בעיין דלא אסתאבו במצראי כל אינון שנין דהוו בינייהו וכולהו נפקו גוברין ונשין זכאין ואשתכחו זרעא דישראל קדישין זכאין כדין קודשא בריך הוא אשרי שמיה בינייהו ועל דא על מיא ודאי שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו עד כאן:

33.זוהר כרך ב (שמות) פרשת בשלח דף ס עמוד א

וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים, אמר רבי ייסא וכי מאן יהב להו אורייתא הכא והא עד כען לא אתיהיבת לון אורייתא, אמר רבי אלעזר אינון נפקו למדברא לאסתכלא קודשא בריך הוא נטל זיוא יקרא דיליה מתמן ואינון אזלו לאסתכלא (לקודשא בריך הוא) ביה ולא אשכחוהו, ואוליפנא דקודשא בריך הוא תורה אקרי, ואין מים אלא תורה ואין תורה אלא קודשא בריך הוא, אמר רבי שמעון עד דהוו אזלי במדברא אתגלי עלייהו רשותא אחרא דשאר עמין הוא דשליט במדברא ואערעו בהו תמן, חמו ישראל דלא הוה ההוא זיוא יקרא דמלכיהון הדא הוא דכתיב ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, מ"ט כי מרים הם לא אתבסם נפשייהו כקדמיתא, ולא עוד אלא דאתי לקטרגא עלייהו, מה כתיב ויצעק אל יי' ויורהו יי' עץ

34.זהר מנוקד/תרגום/ חלק ב דף ס/ב

מַה כְּתִיב, וְיִצְעַק אֶל יְיָ' וַיּוֹרֵהוּ יְיָ' עֵץ, (דף ס' ע"ב) וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (משלי ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וְאֵין תּוֹרָה, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רִבִּי אַבָּא אָמַר, אֵין עֵץ אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (דברים כ) כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּדֶה, עֵץ הַשָּדֶה וַדַּאי, דָּא עֵץ שָׂדֶה דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. וְכַד אִתְגְּלֵי זִיו יְקָרָא דְּמַלְכֵּהוֹן עָלַיְיהוּ, כְּדֵין וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. מַאי וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. דְּקַטֵּיגוֹרָא אִתְעָבִיד סַנֵּיגוֹרָא.‏‏

 [מַה כָּתוּב? וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב (משליג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וְאֵין תּוֹרָה אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבִּי אַבָּא אָמַר, אֵין עֵץ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (דבריםכ) כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּדֶה, עֵץ הַשָּדֶה וַדַּאי, זֶה עֵץ שָׂדֶה שֶׁל תַּפּוּחִים קְדוֹשִׁים (מלכות). וּכְשֶׁהִתְגַּלָּה זִיו כְּבוֹד מַלְכָּם עֲלֵיהֶם, אָז וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. מַה זֶּה וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם? שֶׁקָּטֵגוֹר נַעֲשָׂה סָנֵגוֹר.]‏

35.זהר מנוקד/תרגום/ חלק ב דף סד/א

]אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אוֹתוֹ הַמַּטֶּה שֶׁל סְנַפִּירִינוֹן הָיָה, וּמִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית נִבְרָא, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, וְהַמִּכְתָּב, וְהַמַּטֶּה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, שֶׁל עֵץ הָיָה. מִי שֶׁאָמַר שֶׁל סְנַפִּירִינוֹן הָיָה - שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, וְכָתוּב (שמות ד) מַטֵּה הָאֱלֹהִים. וּמִי שֶׁאָמַר שֶׁל עֵץ הָיָה - שֶׁכָּתוּב (שם טו) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וְגוֹ' שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִכָּאן הֲרֵי חֹק וּמִשְׁפָּט לַעֲשׂוֹת נִסִּים, חֹק וּמִשְׁפָּט. נָחָשׁ עֲלֵי צוּר - שֶׁכָּתוּב (משלי ל) נָחָשׁ עֲלֵי צוּר. וְשָׁם נִסָּהוּ, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (שמות טו) וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם.]‏

 דָּבָר אַחֵר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּאן וּלְהָלְאָה חֹק וּמִשְׁפָּט שֶׁלּא יְהֵא נִקְדָשׁ אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁנִמְתֶקוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כְּתִיב, כִּי מָרִים הֵם מִכָּאן שָׁנִינוּ, יֵשׁ מַּיִם עֲכוּרִים וְיֵשׁ מַּיִם צְלוּלִים, יֵשׁ מַּיִם מָרִים וְיֵשׁ מַּיִם מְתוּקִים. וַיִצְעַק אֶל ה', לָמָה צָעַק, מִכָּאן שֶׁהָיָה בְּצַּעַר בְּאוֹתָה שָׁעָה. אָמַר לוֹ, מֹשֶׁה הַנָּחָשׁ שֶׁנֶהְפַּךְ בַּסְּנֶה עַכְשָׁיו אֶצְטָרֵךְ לְחַקְקַא לֵיהּ בַּצוּר, וְתַרְוַויְיהוּ עָמְדוּ עַל הַמַּיִם הַמָרִים. וְאוֹתָה שָׁעָה אִתְחַקַק צוּר בְּנָחָשׁ שֶׁהָיָה בּוֹ קוֹדֶם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט"ו) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט.‏

36.זהר מנוקד/תרגום/ חלק ג דף קנג/א

הָכָא רָמִיז, וַיִמְתְּקוּ הַמָּיִם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות טו) וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיִמְתְּקוּ הַמָּיִם. מֵהָכָא, מַאן דְּאִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהוּ עֵץ. חוֹבִין דִּילֵיהּ, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (שמות א) וַיְמָרַרוּ אֶת חַיִּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחִיל לֵיהּ, וְיִתְחַזְרוּן מְתִיקִין.‏

 [כָּאן רָמוּז, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות טו) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. מִכָּאן, מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא עֵץ, עֲווֹנוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (שם א) וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל לוֹ, וְיַחְזְרוּ מְתוּקִים.]