Twitter

Sunday, February 21, 2021

REVEALING THE HIDDEN

 מגילת אסתר

REVEALING THE HIDDEN

 

Rabbi Ari Kahn                                                                                  adk1010@gmail.com

 

1.    אסתר פרק א פסוק א - ב, א-ב

(א) וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ ה֣וּא אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ הַמֹּלֵךְ֙ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֔וּשׁ שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה: (ב) בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם כְּשֶׁ֣בֶת׀ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ עַ֚ל כִּסֵּ֣א מַלְכוּת֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה:

2.    אסתר רבה (וילנא) פרשה א סימן טו

בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה (אסתר א, ג), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בִּשְׁנַת שָׁלשׁ לִמְלֶאכֶת הַכִּסֵּא, כֵּיוָן שֶׁגָּמַר מְלֶאכֶת הַכִּסֵּא, עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר בִּשְׁנַת שָׁלשׁ לְבִטּוּל מְלֶאכֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁגָּמַר לְבִטּוּל מְלֶאכֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שָׁלשׁ שָׁנִים, עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו.

 “In the third year of his reign, he made a feast” (Esther 1:3): R. Yehudah and R. Nehemiah gave different explanations. R. Yehudah said: It refers to the third year of the making of the throne. When he finished making the throne, “he made a feast for all his princes and his servants.” R. Nehemiah said: In the third year after he stopped the building of the Temple. When three years had passed after he stopped the building of the Temple, he made a feast for all his princes and servants. (Esther Rabbah 1:15)

3.    תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב עמוד א

"בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת" וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי חֲנִינָא, מְלַמֵּד שֶׁלָּבַשׁ בִּגְדֵי כְהֻנָּה. (ונתעטף ועמד). כְּתִיב הָכָא, "וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ". וּכְתִיב הָתָם, (שמות כּח) "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"

“When he showed the riches of his glorious [tiferet] kingdom”: R. Yose b. Hanina said: This shows that he arrayed himself in the priestly robes. It is written here, “the riches of his glorious [tiferet] kingdom” (Esther 1:4), and it is written elsewhere [in connection with the priestly garments], “ for splendor and for glory [tiferet]” (Shmot 28:2). (Talmud Bavli Megillah 12a)

4.    אסתר פרק א פסוק ז,

וְהַשְׁקוֹת֙ בִּכְלֵ֣י זָהָ֔ב וְכֵלִ֖ים מִכֵּלִ֣ים שׁוֹנִ֑ים וְיֵ֥ין מַלְכ֛וּת רָ֖ב כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ:

5.    מדרש לקח טוב אסתר פרק א פסוק ז

ס"א שונים. הביא כליו וכי עילם והיו כליו נאים מכלי עילם, כליו וכלי בית המקדש, והיו כלי בית המקדש נאים מכליו:

6.    ספר ליקוטי הלכות או"ח - הלכות תפילין הלכה ו

 שֶׁזֶּה עִקַּר הַשְּׁלֵמוּת. וְעַל כֵּן נִקְרָא פּוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר שֶׁהוּא הַגּוֹרָל. וְאִיתָא שֶׁפּוּרִים בִּבְחִינַת יוֹם כִּפּוּרִים. כִּי הָמָן רָצָה לִפְגֹּם בְּהַגּוֹרָל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָז נִכְנַס הַכֹּהֵן גָּדוֹל לִפְנַי וְלִפְנִים שֶׁשָּׁם עִקַּר הַבִּטּוּל.

7.    ספר לקוטי הלכות חו"מ - הלכות העושה שליח לגבות חובו הלכה ג

(כו) כִּי הָמָן רָצָה לִפְגֹּם עַל יְדֵי הַפּוּר וְהַגּוֹרָל שֶׁלּוֹ. בְּהַגּוֹרָל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁנָּתַן הַכֹּהֵן גָּדוֹל עַל שְׁנֵי הַשְּעִירִים גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל כְּדֵי לְכַפֵּר עֲווֹנוֹת יִשְֹרָאֵל עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא, כִּי כָּל הָעֲווֹנוֹת נִמְשָׁכִין מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שֶׁהוּא זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ שֶׁעַל יָדוֹ נִמְשָׁךְ מִיתָה לָעוֹלָם, כִּי עִקַּר הַבְּחִירָה שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם הוּא מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ טוֹב וָרָע, אֲבָל שֹׁרֶשׁ הַטּוֹב וְהָרַע מֵהֵיכָן נִמְשָׁךְ זֶה אִי אֶפְשָׁר לָדַעַת בְּשֵֹכֶל אֱנוֹשִׁי בְּשׁוּם אֹפֶן רַק אָנוּ מַאֲמִינִים שֶׁה' יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב צִמְצֵם עַצְמוֹ, כִּבְיָכוֹל, בְּחָכְמָה נִפְלָאָה בְּצִמְצוּמִים נִפְלָאִים וְשׁוֹנִים עַד שֶׁנִּתְהַוָּה שֹׁרֶשׁ הַדִּין שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הָרַע. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בְּחִירָה לָאָדָם, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַכִּיר וְלֵידַע מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כִּי אִם עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא כַּיָּדוּעַ, אֲבָל לְהָבִין בְּשֵֹכֶל אֵיךְ נִמְשָׁךְ זֹאת אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בְּשׁוּם אֹפֶן. וְאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁרָצָה לִכְנֹס לָדַעַת זֹאת וְאָכַל מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע עַל יְדֵי זֶה פָּגַם מְאֹד וְגָרַם מִיתָה לְדוֹרוֹת. וּמִיתָה הִיא הֵפֶךְ הָרוּחַ חַיִּים שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּחִינַת עֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא מַמְשִׁיךְ הָרוּחַ חַיִּים מִשָּׁרְשׁוֹ מִבְּחִינַת תְּפִלָּה שֶׁהִוא בְּחִינַת עֵדֶן עַיִן לֹא רָאָתָה, שֶׁהִוא שֹׁרֶשׁ הַמַּעְיָן הַיּוֹצֵא מִבֵּית ה' מִבֵּית קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁהוּא נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיגוֹ בְּשׁוּם שֵֹכֶל.

8.    ספר הליקוטים - פרשת תולדות - פרק כח

ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. כבר ידעת, כי אדה"ר נברא בג"ע, הנקרא שדה של תפוחין. ואח"כ כשבא המלאך ונאבק עמו, ונגע בכף ירך יעקב בנצח, ואז חזר העולם להתמוטט, וגברה כח הקליפה באותה שעה, והיה יורד בכל צינורי המדות, וכשהגיע לנצח אז עמד שם כח הקליפה, ומיד נעשה מסך מבדיל, ונסתמו צינורי הנבואה, שנאמר (ש"א ג' א') דבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ. ובהיות שיעקב השתחוה לעשו כ"ב פעמים, וזה נרמז במגילת אסתר שכתוב (אסתר ג' ר') ויהי באמרם אליו יום ויום, וקרינן כאמרם, לרמוז לכ"ב השתחויות שהשתחוה יעקב לעשו, ובזה כביכול נבנעו כ"ב אותיות התורה, ולכן לא נתקן הנצח של יעקב, עד שבא א' מזרע בנימין ויתקן. והטעם, שבנימין עדיין לא נולד כשהשתחוה יעקב לעשו, לכן מזרע בנימין היה יכול לתקן הנצח, שהוא ירך ימין:

9.    אסתר פרק ב פסוק ה - ז, ה-ז

(ה) אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י הָיָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וּשְׁמ֣וֹ מָרְדֳּכַ֗י בֶּ֣ן יָאִ֧יר בֶּן־שִׁמְעִ֛י בֶּן־קִ֖ישׁ אִ֥ישׁ יְמִינִֽי: (ו) אֲשֶׁ֤ר הָגְלָה֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔יִם עִם־הַגֹּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָגְלְתָ֔ה עִ֖ם יְכָנְיָ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבוּכַדְנֶאצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל: (ז) וַיְהִ֨י אֹמֵ֜ן אֶת־הֲדַסָּ֗ה הִ֤יא אֶסְתֵּר֙ בַּת־דֹּד֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם וְהַנַּעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֙אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה וּבְמ֤וֹת אָבִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ לְקָחָ֧הּ מָרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת:

In the capital Shushan lived a Jew by the name of Mordecai, son of Jair son of Shimei son of Kish, a Benjaminite.  [Kish] had been exiled from Jerusalem in the group that was carried into exile along with King Jeconiah of Judah, which had been driven into exile by King Nebuchadnezzar of Babylon.—  He was foster father to Hadassah—that is, Esther—his uncle’s daughter, for she had neither father nor mother. The maiden was shapely and beautiful; and when her father and mother died, Mordecai adopted her as his own daughter.

10.תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב עמוד ב

קָרֵי לֵיהּ "יְהוּדִי", וְקָרֵי לֵיהּ "יְמִינִי"?! קָרֵי לֵיהּ "יְהוּדִי", אַלְמָא מִיהוּדָה קָאֲתֵי. וְקָרֵי לֵיהּ "יְמִינִי", אַלְמָא מִבִּנְיָמִין קָאֲתֵי? אָמַר רַב נַחְמָן, מָרְדֳּכַי - מֻכְתָּר בְּנִימוּסוֹ הָיָה. רַבָּה בַר רַב הוּנָא, וְרַבָּה בַר בַּר חָנָּה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרוּ, אָבִיו מִבִּנְיָמִין, וְאִמּוֹ מִיהוּדָה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, מִשְׁפָּחוֹת מִתְגָּרוֹת זוֹ בְּזוֹ, מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה אוֹמֶרֶת, אֲנָא גַרְמִית דְּמִתְיַלִּיד מָרְדֳּכַי, דְּלָא קַטְלֵיהּ דָּוִד לְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא. וּמִשְׁפַּחַת בִּנְיָמִין אוֹמֶרֶת, מִינִי קָאֲתֵי. רָבָא אָמַר, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא דְקָאָמְרָה, לְהַךְ גִּיסָא וּלְהַךְ גִּיסָא, רְאוּ מֶה עָשָׂה לִּי יְהוּדִי, וּמַה שִּׁלֵּם לִי יְמִינִי. מֶה עָשָׂה לִּי יְהוּדִי [דף יג ע"א] - דְּלָא קַטְלֵיהּ דָּוִד לְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, שֶׁאִלְמָלֵא (לא) הָיָה שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, וְקַטְלֵיהּ דָּוִד, לָא הֲוָה מִתְיַלִּיד מָרְדֳּכַי, דִּמְקַנֵּי בֵיהּ הָמָן, וְגָרַם לֵיהּ צַעֲרָא לְיִשְׂרָאֵל. וּמַה שִּׁלֵּם לִי יְמִינִי - דְּלָא קַטְלֵיהּ שָׁאוּל לַאֲגָג, שֶׁאִלְמָלֵא (לא) הָיָה אֲגָג, וְקַטְלֵיהּ שָׁאוּל, לָא הֲוָה מִתְיַלִּיד הָמָן (דמקני ביה מרדכי), וְגָרַם לֵיהּ צַעֲרָא לְיִשְׂרָאֵל. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, לְעוֹלָם מִבִּנְיָמִין קָאֲתֵי, וְאַמַאי קָרֵי לֵיהּ "יְהוּדִי"? עַל שֵׁם שֶׁכָּפַר בַּעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בַּעֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָא "יְהוּדִי", שֶׁנֶּאֱמַר, (דניאל ג) "אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן דִּי מַנִּיתָ יָתְהוֹן" וְגוֹ'.

The Gemara points out a contradiction: Mordecai is referred to as a “Jew [Yehudi],” apparentlyindicating that he came from the tribe of Judah, but in the continuation of the verse he is called “Benjamite” [Yemini], which indicates that he came from the tribe of Benjamin. Rav Naman said: Mordecai was crowned with honorary names. Yehudi is one such honorary epithet, due to its allusion to the royal tribe of Judah, but it is not referring to Mordecai’s tribal affiliation. 

Rabba bar bar ana said that Rabbi Yehoshua ben Levi said an alternative explanation: Mordecai’s father was from the tribe of Benjamin, and his mother was from the tribe of Judah.Therefore, he was both a Yemini, a Benjamite, and a Yehudi, from the tribe of Judah. And the Rabbis say that the dual lineage is due to a dispute: The families competed with each otherover which tribe could take credit for Mordecai. The family of Judah would say: I caused the birth of Mordecai, as only because David did not kill Shimei, the son of Gera, when he cursed him (see II Samuel 16) was it possible for Mordecai to be born later from his descendants. And the family of Benjamin said in response: In the end he came from me, as he in fact was from Benjamin’s tribe. 

Rava said: The Congregation of Israel at the time said this from the opposite perspective, not as a boast, but as a complaint, remarking: See what a Judean has done to me and how a Benjamite has repaid me. What a Judean has done to me is referring to the responsibility of Judah, as David did not kill Shimei, although he was liable to the death penalty. The grave consequences of this failure included that Mordecai was born from him, and it was he against whom Haman was jealous, leading Haman to issue a decree against all of the Jewish people. And how a Benjamite has repaid me is referring to the fact that Saul, who was from the tribe of Benjamin, did not kill the Amalekite king Agag immediately, from whom Haman was later born, and he caused suffering to the Jewish people.

Rabbi Yoanan said a different explanation of the verse: Actually, Mordecai came from the tribe of Benjamin. Why, then, was he referred to as Yehudi? On account of the fact that he repudiated idol worship, for anyone who repudiates idolatry is called Yehudi.

11.                  תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלט עמוד ב 

מֹשֶׁה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? (בראשית ו). "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר". הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? (שם ג) "הֲמִן הָעֵץ". אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? (דברים לא) "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר". מָרְדֳּכַי מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִןדִּכְתִיב, (שמות ל"מָר דְּרוֹר". וּמְתַרְגְּמִינָןמֵירָא דַּכְיָא:

Where is Moses indicated in the Torah? [they asked]. In the verse: For that he also is flesh. Where is Haman indicated in the Torah?  In the verse: Is it [hamin] from the tree? Where is Esther indicated in the Torah? [In the verse,] And I will surely hide [asthir] my face. Where is Mordecai indicated in the Torah? In the verse: Flowing myrrh, which the Targum renders as mira dakia.

12.רש"י מסכת חולין דף קלט עמוד ב 

ועוד זה שאלו ממנו -  מנין למשה רמז קודם שבא שסופו לבאבשגם הוא -  בשגם בגימטריא כמו משה וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכך היו ימי חיי משה כלומר עתיד  לבא בשגם משה מן הנולדים וכן ימיומנין -  למעשה המןהמן העץ-  יתלה על העץלמעשה אסתר -  הסתר אסתיר בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאוהו צרות רבות ורעותמנין -  לגדולת מרדכימר דרור -  וקרי ליה ראש לבשמים לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה

13.בראשית פרק ו פסוק ג 

וַיֹּאמֶר הלֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:  

And the Lord said, My spirit shall not always strive with man, for he also is flesh; yet his days shall be a hundred and twenty years.

14.                  בראשית פרק ג פסוק יא 

  וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:  

    And he said, who told you that you were naked? Have you eaten of the tree, which I commanded you that you should not eat?

15.                  דברים פרק לא פסוק יח 

  וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:  

And I will surely hide my face in that day because of all the evils which they shall have done, in that they are turned to other gods.     

16.                  שמות פרק ל פסוק כג 

  וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם  וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:  

Take you also to you the best spices, of pure myrrh five hundred shekels, and of sweet cinnamon half so much, two hundred and fifty shekels, and of sweet calamus two hundred and fifty shekels,

17.אונקלוס שמות פרק ל פסוק כג

(כג)  ואת סב לך בוסמין רישא מירא דכיא מתקל חמיש מאה וקנמן בשם פלגותיה מתקל מאתן וחמשין וקני  בוסמא מתקל מאתן וחמשין:

18.תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סה עמוד א 

וְהַיְינוּ דִּתְנָן, "פְּתַחְיָה עַל הַקִּנִּין" - "פְּתַחְיָהזֶה מָרְדֳּכָילָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ "פְּתַחְיָה"? שֶׁפּוֹתֵחַ דְּבָרִים וְדּוֹרְשָׁןוְיוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן

This is indeed what we have learnt: Petahiah was over the bird-offerings. This same Petahiah was Mordecai; why was his name called Petahiah? Because he was able to open matters and interpret them,’ and he knew seventy languages

19.                  תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב עמוד א 

וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב). תַּנְיָארַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, "טוֹבשְׁמוֹרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, "טוֹבִיָּהשְׁמוֹ.

And when she saw him that he was good. It has been taught: R. Meir says: His name was Tob [good]; R. Judah says: His name was Tobiah; 

20.                  אסתר פרק ב 

  (זוַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה  הִיא  אֶסְתֵּר  בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת  מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת

And he brought up Hadassah, that is, Esther, his uncle’s daughter; for she had neither father nor mother, and the maid was beautiful and of good presence; and, when her father and her mother died, Mordecai adopted her as a daughter.

21.                  תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב עמוד ב 

ממוכן זה  המן ולמה נקרא שמו ממוכן שמוכן לפורענות.   

And Memucan said. A Tanna taught: Memucan is the same as Haman, And why was he called Memucan? Because he was destined [mukan] for punishment. 

22.ספר יערות דבש חלק שני דרוש ב 

אבל הענין מובןכי פירש"י [במדבר יטיטמוסבת שםכי הגויים היו קורים לעריהם ע"ש עכו"םוכשכבשום ישראלהסבו שמם לשמות אחריםוזהו היה ג"כ עטרות ודיבוןכי מקודם היה שמם מלבשתא ומכללתא והם שמות עכו"םוכשנכבשו בידי ישראל הסבו שמם עטרות ודיבוןוזוהיא כוונת הגמראדסלקא דעתא דהך תרגום לא ליקרידאיך יהיה נקרא ויזכירו שם עכו"םולכך אמרו דמכל מקום חייב לקרותודכיון דנקבע בתרגוםש"מ דקבלה בידם דשמות הללו יש צד להזכירםויש בהם חלק מה מקדושהוזוהיא אמת לאמיתה:

וזוהיא השאלה גם כן המן מהתורה מניןאנה נזכר שם זה עכו"ם בתורה עד שמותר להזכירו בשםועל זה השיב המן העץכי הוא נאחז בעץ הדעת טוב ורעוזה המן העץ וגו', ולכך היותו טוב ורעמותר לקרותו כנ"ל:

23.תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ו עמוד ב 

אָמַר רַב חַנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָאכָּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּה מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵלאֵינָה תַּעֲנִיתשֶׁהֲרֵי חֶלְבְּנָה רֵיחָה רַעוּמְנָאָה הַכָּתּוּב בֵּין סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶתאַבַּיֵי אָמַרמֵהָכָא, (עמוס ט) "וַאֲגוּדָתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָה":

Said R. Hana b. Bizna in the name of R. Hisda the pious: A fast in which none of the sinners of Israel participate is no fast; for behold the odor of galbanum is unpleasant and yet it was included among the spices for the incense. Abaye says: ‘We learn this from the text: And hath founded his vault upon the earth.

24.תיקוני זהר דף נז/ב 

וְאִיהִי יוֹם הַכִּפּוּרִיםוְכַד אִתְקַשְּׁטַת קֳדָמֵיהּ בִּלְבוּשִׁין שַׁפִּירִין דְּאִינוּן לְבוּשֵׁי כַפָּרָהאִתְקְרִיאַת צִיץ דִּילֵיהּמִצְנֶפֶת דִּילֵיהּאַבְנֵט דִּילֵיהּאִיהִי כְלִילָא מֵאַרְבַּע בִּגְדֵי לָבָן מִסִּטְרָא דִימִינָאוּמֵאַרְבַּע בִּגְדֵי זָהָב מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָאבְּהַהוּא זִמְנָא דְאִתְקַשְּׁטַת בְּאִלֵּין לְבוּשִׁין דְּכַפָּרָה אִתְּמַר בָּהּ (אסתר ה אוַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּתוּבְהוֹן עָאלַת לִפְנַי וְלִפְנִיםהֲדָא הוּא דִכְתִיב (שםוַתַּעֲמוֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִיתוּבְהוֹן נָשְׂאָה חֵן בְּעִינָיווְרָזָא דְמִלָּה וּרְאִיתִיהָ לִזְכּוֹר בְּרִית עוֹלָם (בראשית ט טז), וּמִיָּד אדנ"י שְׁמָעָה אדנ"י סְלָחָה אדנ"י הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר (דניאל ט יט):

פּוּרִים אִתְקְרִיאַת עַל שֵׁם יוֹם הַכִּפּוּרִיםדַּעֲתִידִין לְאִתְעַנְגָא בֵּיהּוּלְשַׁנּוּיֵי לֵיהּ מֵעִנּוּי לְעֹנֶגוּמַה דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא אָסוּר בֵּיהּ נְעִילַת הַסַּנְדָלבְּהַהוּא זִמְנָא אִתְּמַר בָּהּ (שיר ז במַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיבוְעִנּוּגָא וְחֶדְוָה וְכַמָּה טָבִין מְזוּמָנִין לְגַבָּהּוְדָא יְהֵא בְזִמְנָא דְפוּרְקָנָא בַעֲגָלָא:

This is Yom Kippurim, when (the Kohen Gadol) is clothed in beautiful clothing, clothing of atonement: the tziz, the mitznefet, the avnet, the four white garments from the right side, the four garments of gold from the left side. 

At that time she (Esther) beautified herself with clothing of forgiveness. That is what is meant by the verse, “And Esther put on royal clothing.” And with these garments she entered into the inner sanctum. That is the meaning of the verse “She stood in the inner chamber of the King”. “She found favor in His eyes”- this is the mystery…immediately God heard, God forgave,…Purim is named for Yom Kippurim …

25.אסתר פרק ג 

   (ב)   וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ   וּמָרְדֳּכַי   לֹא  יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה

And all the king’s servants, who were in the king’s gate, bowed, and did obeisance to Haman; for the king had so commanded concerning him. But Mordecai did not bow, nor did him obeisance.

26.רש"י אסתר פרק ג פסוק ב 

  (ב)   כרעים ומשתחוים -  שעשה עצמו אלוה לפיכך  ומרדכי   לא  יכרע ולא ישתחוה

27.ספרי דאגדתא על אסתר מדרש פנים אחרים (בוברפרשה א ד"ה כתיב ויבז בעיניו 

מה עשה אותו רשעהלך  ועשה לו צלם מרוקם בבגדוכנגד לבווהיו משתחוים לווכל מי שהיה משתחוה לו היה משתחוה לע"ז,  ראהו מרדכי ולא קבל עליו לעבוד ע"זשנאמר  ומרדכי   לא  יכרע ולא ישתחוהוראה המן שאין מרדכי  משתחוה לוונתמלא עליו חימהאמר היך היהודים שונאים אבותי מעולםאומר למלך ויאבדם מן העולם.   

28.  ספרי דאגדתא על אסתר מדרש פנים אחרים (בוברפרשה ג ד"ה ומרדכי לא יכרע 

  ומרדכי   לא  יכרע ולא ישתחוהאמר לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרבמה ראית שאתה מבטל (קילוותו)  [קלווסיןשל מלךא"ל שאני יהודיא"ל והלא מצינו שאבותיך השתחוו לאבותינושנאמר וישתחוו ארצה  שבע פעמים  (בראשית לג ג)  , א"ל בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחווהואני בן בנושנאמר איש מיני  /ימיני/, וכשם שלא כרע אביכך לא אכרע לךלכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה.     

29.  ספרי דאגדתא על אסתר מדרש פנים אחרים (בוברפרשה ו ד"ה ד"א איש יהודי 

ד"א איש יהודילמה נקרא איש יהודיא"ר יוסי בשעה שעשה אחשורוש את המשתהנכנסו כל היהודים  עמהםואכלו תבשילי גויםשנאמר ובמלאת הימים האלה עשה המלך וגו',  ומרדכי   לא  אכל עמהם ולא  שתהלכך נקרא איש יהודי.     

30.פסיקתא רבתי (איש שלוםפרשה יג ד"ה ילמדנו רבינו מהו 

ילמדנו רבינו מהו שיהא אדם צריך לברך בשעה שהוא קורא מגילת אסתרתלמודלמדונו רבותינו בשעה  שהוא בא לקרות את המגילה אומר בא"י אמ"ה ..., וכיון שגומרה ... בא"י אמ"ה האל הרב את ריבנו ... ולמהאלא זכר לישועה שעשה הקב"ה בימי המן על ידי מרדכי  ואסתר בשעה שביקש המן לכלות את ישראל שנאמר להשמיד להרוג ולאבד וגו'  (אסתר גי"ג)  , ולא לעצמו  הוא נזדווג על ישראל אלא אף עמלק זקינו מתחלה נתגרה (על) [עםישראל בשעה שיצאו ממצרים שנאמר  ויבא עמלק [וגו']  (שמות י"ז ח')  , ומה היה עושה להם עמלק הרשע א"ר יהושע דסיכנן בשם רלוי היה  מחתך את זכרותם והיה משליך אותם למעלה ואמר בזו חפצת הרי היא נתונה לך מנין דכתיב השב לשכנינו  שבעתים אל חיקם  (תהלים ע"ט י"ב)   זה המילה שהיא נתונה בחיקחרפתם אשר חרפוך ה'  (שם /תהלים  ע"ט/)   וכן הוא אומר ויזנב בך  (דברים כ"ה י"ח)   מכת זנבלא עשה אלא כיון שהקב"ה מצווה את ישראל  ואמר זכור [וגו']  (שם שם /דברים כ"הי"ז)   אמרו לו את הוי זכור שנאמר זכור הלבני אדום את יום  ירושלים  (תהלים קל"ז ז')  , אמר להם הקב"ה עשו את שלכם תמחה את זכר עמלק  (דברים שם /כ"הי"ט)    ואני אעשה את שלי כי מחה אמחה את זכר עמלק  (שמות י"ז י"ד)  , לא עשה אלא כיון שמלך שאול אמר  הקב"ה אין זרעו של  עמלק  נופל אלא ביד בנה של  רחל כן אתה מוצא ברפידים נפל ביד יהושע שנאמר  ויחלוש יהושע את עמלק  (שם שם /שמות י"זי"ג)  , אמר הקב"ה לעולם השבט הזה מוכן להיפרע מן עמלק  מניין ממה שהשלים בנביא מני אפרים שרשם בעמלק אחריך בנימן.  

31.תלמוד בבלי מסכת יומא דף יב עמוד א

 מֶה הָיָה בְחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה - הַר הַבַּיִת, הַלְּשָׁכוֹת, וְהָעֲזָרוֹת. וּמֶה הָיָה בְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין - אוּלָם, וְהֵיכָל, וּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וּרְצוּעָה הָיְתָה יוֹצְאָה מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וּבָהּ הָיָה הַמִּזְבֵּחַ בָּנוּי. וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עָלֶיהָ לְבָלְעָהּ בְכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים לג) "חוֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם". לְפִיכָךְ זָכָה בִנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשָׂה אוּשְׁפִּיזְכָן לַגְּבוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר, "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". [וְהַאי תַּנָּא סָבַר, יְרוּשָׁלַַםִ לֹא נִתְחַלְּקָה לַשְּׁבָטִים]:

For it has been taught: What lay in the lot of Yehudah? The Temple Mount, the offices and the courtyards. And what lay in the lot of Binyamin? The Hall, the Sanctuary and the Holy of Holies. And a strip of land went forth from Yehudah’s lot and went into Binyamin’s territory, and on this the Temple was built. Binyamin the righteous was longing to absorb this strip of land into his territory [literally, swallow it] every day, as it is written, “He coveted it all day” (Devarim 33:12). Therefore he obtained the privilege of becoming the host of the Omnipotent, as it is said, “And He dwells between his shoulders” (ibid.). (Talmud Bavli Yoma 12a)

32.ספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ג פרק ד 

ואף הוא לא נענש אלא על המים לפי שחטא בחק עצמותו כשאול בחק המלכות לדרך הפשט או בחק השבט לבעלי אגדה שלא נמסרה מחיית עמלק אלא ביד בנימין שלא השתחוה לעשו כיתר אחיו שעדין לא נולד בשעה שהוא עבר לפניהם וישתחו יעקב וכל נשיו הנה וילדיהן ואף על פי שכלם לא השתחוו אלא לשכינה כדברי הזוהר דדריש והוא עבר לפניהם כדתנן אני והוא הושיעה נא והדר וישתחוו וכלם כמוהו מכל מקום יש בו משום מראית העין כי הא דפרצופות המקלחות מים לא ישחה וישתה והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה:

33.ספר השל"ה הקדוש - מסכת מגילה תורה אור

\{מו\} וְהָעִנְיָן, כִּי הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן הָיָה לְבִנְיָמִין הַצַּדִּיק אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן יִתְרוֹן וּמַעֲלָה נִפְלָאָה, שֶׁלֹּא הִשְׁתַּחֲוָה לְעֵשָֹו כְּמוֹ שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ כָּל אֶחָיו כִּי עֲדַיִן לֹא נוֹלַד. וְיָדוּעַ, כִּי סוֹד הִשְׁתַּחֲוָיָה, הַמְשָׁכַת הַשֶּׁפַע מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, וְאַחַר שֶׁאַחַד עָשָֹר כּוֹכָבִים הִשְׁתַּחֲווּ לְעֵשָֹו סִטְרָא אַחֲרָא, סִטְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, הֶחֱזִיקוּ בְּיָדוֹ שֶׁל עֵשָֹו וְהִמְשִׁיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְשַֹר וּלְפַטְרוֹן, אִתְרַע מַזָּלַיְהוּ תַּחְתָּיו, וְהֶחֱזִיקוּ וְהֶעֱמִידוּ הַפְּגָם שֶׁפָּגַם שָֹרוֹ שֶׁל עֵשָֹו בְּיֶרֶךְ יַעֲקֹב בָּעֶרֶב בִּמְקוֹמוֹ, וְגָבַר עֲלֵיהֶם סִטְרָא אַחֲרָא (ע"י) [דַּעֲבוֹדָה זָרָה], וּכְמוֹ שֶׁהִקְשׁוּ בַּזֹּהַר (ח"א דף קע"א ע"ב) עַל יַעֲקֹב, 'וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים' (בראשית לג, ג), וְכִי יַעֲקֹב שְׁלִימָא הָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה לְעֵשָֹו הָרָשָׁע דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא דְּאֵל אַחֵר וּמַאן דְּסָגֵיד לֵיהּ סָגֵיד לְאֵל אַחֵר. וְתֵרְצוּ שָׁם, 'וְהוּא' שֶׁהוּא הַשְּׁכִינָה, עָבַר לִפְנֵיהֶם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים לַשְּׁכִינָה הַהוֹלֶכֶת לְפָנָיו. הֲרֵי שֶׁלֹּא מָצְאוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל הִתְנַצְּלוּת כִּי אִם לְיַעֲקֹב לְבַדּוֹ. אָמְנָם, הַשְּׁבָטִים כָּרְעוּ וְנָפְלוּ, וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד, לֹא בָּא לְעֵשָֹו מִיָּדוֹ שׁוּם חִזּוּק וְשׁוּם הַשְׁפָּעָה, וּלְכָךְ הָיָה לְאֵל יָדוֹ שֶׁל שָׁאוּל בֶּן בְּנוֹ לְהַכְנִיעוֹ, וְעַל יָדוֹ יַחֲזֹר הַיָּרֵךְ בִּמְקוֹמוֹ אֶל הַיָּמִין, וִיתַקֵּן הַפְּגָם שֶׁפָּגַם סמא"ל בְּיֶרֶךְ יַעֲקֹב, נֶצַח, בְּכֹחַ קִטְרוּגוֹ, שֶׁהִמְשִׁיךְ הַגְּבוּרוֹת מִפְּנוֹת עֶרֶב אֵלֶיהָ כָּאָמוּר. וְהִנֵּה כְּשֶׁמָּשַׁח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יָדַע שְׁמוּאֵל שֶׁהַתִּקּוּן יֵעָשֶֹה עַל יְדֵי שָׁאוּל עַל יְדֵי מָשְׁחוֹ אוֹתוֹ בַּשֶּׁמֶן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא (להלן אות מז-מח):

34.ספר השל"ה הקדוש - ספר בראשית - פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור (ו)

\{כג\} וְעַתָּה אֲבָאֵר מַעֲלַת קְדֻשַּׁת בִּנְיָמִין. דַּע כִּי הָיָה לְבִנְיָמִין קְדֻשָּׁה בְּיֶתֶר שְֹאֵת מִלִּשְׁאָר אֶחָיו, כִּי כָּל שְׁאָר אֶחָיו הִשְׁתַּחֲווּ לְעֵשָֹו שֶׁהוּא סִטְרָא דִּשְֹמָאלָא מֵאֵל אַחֵר, וּבִנְיָמִין עֲדַיִן לֹא נוֹלַד לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה. וּמַה שֶּׁהִשְׁתַּחֲוָה יַעֲקֹב אֵין לְהַקְשׁוֹת, כִּי פֵּרֵשׁ הַזֹּהַר (ח"א דף קע"א ע"ב) בַּפָּסוּק (בראשית לג, ג) 'וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים', וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְכִי יַעֲקֹב [דְּאִיהוּ] שְׁלֵימָא יְהֵא מִשְׁתַּחֲוֶה לְעֵשָֹו הָרָשָׁע דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא דְּאֵל אַחֵר, וּמַאן דְּסָגִיד לֵיהּ סָגִיד לְאֵל אַחֵר. וְתֵרְצוּ שָׁם, 'וְהוּא' שֶׁהוּא הַשְּׁכִינָה 'עָבַר לִפְנֵיהֶם', 'וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים' לַשְּׁכִינָה הַהוֹלֶכֶת לְפָנָיו (עכ"ד בשינוי לשון). וְזֶה הַהִתְנַצְּלוּת הוּא דַּוְקָא לְיַעֲקֹב, אֲבָל אַחַד עָשָֹר כּוֹכָבִים, דְּהַיְנוּ שְׁאָר הַשְּׁבָטִים, הִשְׁתַּחֲווּ לְעֵשָֹו. וּבִרְכַּיִם אֲשֶׁר כָּרְעוּ, גָּרְמוּ 'וַיִּגַּע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב', סַמָּאֵל הָרָשָׁע נָגַע שָׁם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, יָרֵךְ מוּל יָרֵךְ. כִּי בְּיֶרֶךְ עֵשָֹו הָיָה חוֹתַם הַנָּחָשׁ, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן (שם כה, כז) נַחְשִׁירְכָן, וּפֵרֵשׁ הַצִּיּוֹנִי (פרשת תולדות, ד"ה ויצא הראשון) נָחָשׁ יְרֵכָן, שֶׁהָיָה חָקוּק בְּיֶרֶךְ עֵשָֹו צוּרַת נָחָשׁ, וְהֶאֱרַכְתִּי בַּדְּרוּשׁ הַזֶּה פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת יִצְחָק (אות כב) עַיֵּן שָׁם. עַל כֵּן מְלָכִים מֵחֲלָצוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין יָצְאוּ, אֲשֶׁר לָהֶם תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. כִּי כְּבָר הִקְדַּמְתִּי (אות יט) מַלְכֵי יִשְֹרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים הַצַּדִּיקִים הֵם מַלְכוּת שָׁמַיִם, וּבִנְיָמִין לֹא כָּרַע לְאֵל אַחֵר זָכָה לִמְלוּכָה. וְזֶה הַסּוֹד רָמַז שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה לַטַּבָּח וְהָרֵם אֶת הַשּׁוֹק וַיָּשֶֹם לִפְנֵי שָׁאוּל (שמואל א ט, כד). וְהָרַב גַּלַּאנְטִי בְּסֵפֶר קוֹל בּוֹכִים הֶאֱרִיךְ בָּזֶה בַּפָּסוּק (איכה ד, יח) 'צָדוּ צְעָדֵינוּ', וְגַם אֲנִי הֶאֱרַכְתִּי בָּזֶה בְּמָקוֹם אַחֵר (ח"ב מסכת מגילה אות מג-נג). וְזֶהוּ הָרֶמֶז 'הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה [בְּעֵינֶיךָ] רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְֹרָאֵל' וְגוֹ' (שמואל א טו, יז), כְּלוֹמַר, מִסִּבַּת שֶׁהוּא הָיָה הַקָּטָן שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל נַעֲשָֹה רֹאשׁ וּמֶלֶךְ, כִּי אִילוּ לֹא הָיָה הַקָּטָן גַּם כֵּן הִשְׁתַּחֲוָה לְעֵשָֹו, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁהָיָה הַקָּטָן שֶׁבַּשְּׁבָטִים וּבְאוֹתוֹ פַּעַם לֹא הָיָה נוֹלָד, עַל כֵּן הָיָה נִצּוֹל מֵהִשְׁתַּחֲוָאָה וְזֶה גָּרַם לוֹ הַמְּלוּכָה:

35.אסתר פרק ז 

  (ח)   וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן  וְהָמָן   נֹפֵל  עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ:  ס  

Then the king returned from the palace garden to the place of the wine drinking; and Haman was falling upon the couch where Esther was. Then said the king, Will he also force the queen with me present in the house? As the word went out of the king’s mouth, they covered Haman’s face.

36.שפת אמת ספר שמות לפורים שנת [תר"מ

איתא בגמרא חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'. שמעתי בזה מילין מפה קדוש מו"ז ז"ל לעלות עד למעלה מעה"ד טוב ורעואיני זוכר הדברים על בוריןאבל נראה תורף הדברים דכתיב עץ גבוה חמשים אמה והם כל מדריגות השערי טומאה שיש מ"ט פנים טמא כו'. כי כח של עמלק נמצא בכל המדריגותאבל באמת שער הנשל הקדושהשם לא יש בהדרכיםרק כולו טובכי שם שורש האחדותוע"ז כתיב כאשר ירים משה ידו לשער הנועץ החיים שהיא התורהולכן כשנתעורר כח מרע"ה שהוא שר התורה יש מפלה לעמלקלכן איתא שבפורים קבלו התורה כו'. והיינו התגלות עץ החייםושם נקדלא ידע בין ארור כו'. שאין שם שום אחיזה לסט"א כללכי הוא שורש האחדות כנ"ל:

בסומי הם הריחות מבשמים שנתמלא העולם בעשרת הדברותומו"ז ז"ל אמר רמז בשמים מר דרור מתרגמינין מרי דכיומרדכי הוא הארת מרע"ה שורש התורה:

37.שפת אמת ספר שמות לפורים שנת [תרנ"ד

הענין שקבעו הימים למשתה ושמחהובאמת כל תגבורת בני ישראל על עמלק על ידי תענית כמ"ש חז"לוכמ"ש דברי הצומות וזעקתםדהקול קול יעקב ואיתא בזוה"ק כי פורים ע"י עונג כמו יום הכפורים ע"י תעניתדכתיב מות וחיים ביד לשוןויתכן לרמוז על בסימנים קנה וושט שתלוין בלשוןוהקנה הוא בחיהקול והוא בחיעץ החייםואיתא קנה דומה לעלמא דאתי דלית ביאכילה ושתיוהוא בחייעקבוהושט הוא בחיעץ הדעת טוב ורעלכן שני עורות יש לושט חיצון אדום ופנימי לבןוהנה עשו הוא אדום שכל התדבקות שלו רק באכילה גסה כמ"ש הלעיטני כומן האדום כוע"כ קרא שמו אדוםנראה שהוא מיוחד לושטאך היאפשר לו להאחז בפנימיותו שהוא לבןובעבור זה אהבו אביו כי ציד בפיו רמוז על פנימיות הושט שהוא לבןאבל לא זכה לזה ולקח יעקב בכורתווברכתו שהוא חלק הטוב שבעה"ד טו"ר ניתן ליעקבופסולת הרע נשאר לעשוובני ישראל בכח התורה יונקין החיות מבחיעה"ד גם כןדהנה הקב"ה נטע עץ החיים ועץ הדעתונראה כי בוודאי נברא גם עץ הדעת לאכול ממנואבל אדה"ר אכלו שלא בזמנו ולא הותר לו לאכולכי הימוכן רק למקבלי התורהשבזה יכולין לברר הטוב מהפסולתוקודם שהילאדם הראשון כח עץ החיים לא הירשאי לאכול מעץ הדעת.ולכן עיקר כחן של ישראל בקול וקנה ועץ החייםובזה גוברין על עמלק ומוציאין בלעו מפיו כמ"ש עליו הצד צידולכן אמרו חז"ל ששולחן שאומרין עליו דברי תורה נקשולחנו של מקום כמ"ש השולחן אשר לפני ה'. פישבכח התורה מתברר פנימיות המאכל ומתגבר עור לבן פנימי שבושטאבל כשאין אומרים עליו דברי תורה הוי כזבחי מתים כי האכילה וושט עיקרו דבוק במיתהלא בחייםשע"י הקנה נמשך החייםונראה לי דלכך ושט נקיבתו במשהו כי יש לו מועט חיותאבל הקנה שיש לו חיות רב אינו נפסל רק בפסיקת הרוב כמ"ש בגמכזה דעוף ניתר בסימן אחד דחיותו מועטולכן צריך לחבר דברי תורה אל האכילה דמות וחיים ביד לשוןולכן כשגברו על עמלק תקנו האכילה להיות בלי פסולתונדמו ביום הזה לקנה שהיא בחייוה"כועניתם דלית ביאכילה ושתי'. לכן תקנו להיות נזכרים ונעשים לחבר הקנה עם הושטואמרו חז"ל המן מן התורה דכתיב המן העץ כו'. רמז שכל כחו ע"י אכילת איסורוכל שליטת המן היע"י שנהנו מסעודת אחשורושואח"כ תקנו זה האכילה כנ"לויתכן ליתן רמז למנהגן של ישראל להחליף הבגדים בפורים לרמוז כי עתה נהפך האדום להיות לבןועיקר חלוף טריפה הוא כשנהפכו שניהםכי הפנימי מיוחד ליעקב שאין בו אודםאבל שניהם לבנים מעיקר הדין כשרואפילו המחמירין לאסור בלבנים משום דא"א לתקן בשלימות לבער כל הפסולת עד תיקון העתידאבל ביום הפורים יתכן להיות שניהם לבנים כמ"שוהרי נטל יעקב הברכות בכח לבישת בגדי עשו:

38.שפת אמת ספר שמות פרשת פרה שנת [תרנ"ו

בענין טהרת פרה שקבעו לקרות בשבת כי הנשמה טהורה כמ"ש נשמה שנתת בי טהורהועיקר הטומאה מחלק הגוףולכן הרשעים בחייהם נקראים מתים מאחר שאין הנשמה מאירה בהםולכן בשבת שהוא יומא דנשמתין שהנשמה גובר ביותר על הגוףונקנשמה יתירהלכן זוכין בו לטהרהוהנה כזאת חוקת התורה וגם חז"ל דרשו על פרה הפסוק אמרתי אחכמה כו'. וכבמ"א כי חטא הראשון בעץ הדעת גרם המיתהכי הדעת הוא תערובות הנפש בגוף ולכן יש בו פסולת דעת טוב ורעוהשגה שאדם משיג בדעת אחר החטא אינה ברורהויש בו תערובותושמירת החוקים שלמעלה מהשגת האדם הוא בחי' *עץהחייםומזה בא הטהרהוכמו כן בחטא העגל היג"כ שרצו להשיג בדעתם את האלקותומזה בא הפירוד כי אין דעת כל בני אדם שוהורמזו חז"ל אלה אלהיך אלהות הרבה איוו להםולכן כתיב כי פרוע הוא שנפרשו מן אחדות האמת שהילהםולכן אחר התיקון כתיב ויקהל משה שחזרו אל האחדותובכח השבת שהוא ג"כ כענין החוקה מתנה טובה יש ליואינו תלוי בעבודת האדםולכן כל בנ"י מתאחדין בשבתואז יש להם דביקות בעץ החייםוכ"כ זכרתי לך כואהבת כלולותיך לכתך אחרי כובארץ לא זרועהכי שמירת החוקים להימשך אחר מצות השי"ת בלי טעם זה בחיכללות בנ"י והוא בחיהשבת. מנוחהכמ"ש ומצאן מנוחה אשה בית אישהכי עיקר מנוחת האשה להיות סומכת ונמשכת אחר אישהוזה היתחילת בחירת הקב"ה באברהם אבינו ע"ה לך לך מארצך כואל הארץ אשר אראך:

39.ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר א

ט) ונ"ל לרמז עוד, הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, דהנה ידוע מכתבי מרן האריז"ל בענין ראשי חדשים, שכל החדשים הן בבחינת איברי הראשאדר הוא סוד החוטם בשיעור קומת הראש, והנה בחוטם הוא חוש הריחעל כן תראה ב' הגואלים אשר נעשה הנס באדר על ידם, נקרא שמם בשם הבשמים המהנים לחוש הריח, דהיינו מרדכי נרמז במָר דְּרוֹר[שמות ל כג] דּמְתַרְגְּמִינָןמֵירָא דַּכְיָא

 כמשאמרז"ל [מגילה י ע"ב], אסתר נקראת הדסה [אסתר ב ז], הבן, על כן נאמר במרדכי ויזעק זעקה וכו' [שם ד א] ולא נאמר מה אמר, אך הוא מפני שהקול יפה לבשמים [כריתות ו ע"ב, ירושלמי יומא פ"ד ה"ה], ויתבאר אי"ה להלן ביתר שאת:

 י) והנה תראה, כל החושים נזכרין אצל חטא אדם הראשון, כי כולן השתמשו שם בחטאו, ותרא האשה וכו' [בראשית ג ו] חוש הראיה, ותקח מפריו חוש המישוש, ותאכל חוש הטעם, וישמעו חוש השמע, אבל חוש הריח לא נזכר שם, והנה נראה מזה אשר חוש הריח לא נפגם כל כך כאינך החושים, כי לא נשתמשו בו אז, על כן תמצא עד היום חוש הריח רוחניי הנשמה נהנית ממנו ולא הגוף [ברכות מג ע"ב]:

40.ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ד

 ובכאן ותהי להיפך קראו שם המועד פורים על שם הפור אשר הפיל המן פור הוא הגורל להרע לישראל, והנה עיין במאמר א' סימן ט' י' מה שכתבתי ברמז דברי חז"ל הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, ונתפרש שם על פי הקדמת מרן האריז"ל דיבר בקדשו כל החדשים הם בחינת איברי הראש, תשרי גלגולת, מרחשון כסליו ב' אזנים, טבת שבט ב' עינים, אדר בחינת החוטם בו תלוי חוש הריח, והנה כל החושים נזכרין אצל חטא אדם הראשון משא"כ חוש הריח לא נזכר, על כן כולם נתפגמו ונתגשמו בחטא אדם הראשון, מה שאין כן חוט הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, על כן זה החוש ינתן למלך המשיח והריחו ביראת י"י [ישעיה יא ג], ולזה החוש נקרא כח המתקיים יותר מכל החושים כיון שלא נהנה כל כך מחטא אדם הראשון, שעל ידי חטא אדם הראשון נולד ההפסד לנבראים כי ביום אכלך ממנו וכו' [בראשית ב יז], מה שאין כן זה החוש נקרא לו ביותר כח המתקיים, עיי"ש בדברינו ותבין כמה ענינים אין מן הצורך לכפול הדברים:

ובזה תתבונן מפלאות תמים דעים, הנה המן הרשע הצר הצורר היה כחו מן הנחש הקדמוני אשר פיתה לאכול מן עץ הדעת, כן הוא גרם בעצתו שיאכלו ישראל מסעודתו של אחשורוש ונתחייבו שונאיהם של ישראל, כמבואר בכתבי האריז"ל שהתעורר חטא אדם הראשון ונקנס עליהם מיתה כמו על אדם הראשון באכלו מן עץ הדעת, והנה פעל ועשה היוצר כל הוא אלקינו, אשר המן הרשע הפיל פור לאבד וכו' ולא מצא לגורלו רק חדש אדר הוא בחינת החוטם אשר בו חוש הריח והוא חוש המתקיים כי לא נפגם בחטא אדם הראשון, על כן תמצא אשר גם שמות הגואלים נקראים בשם בשמים הנבראים לחוש הריח, היינו מרדכי (מר דרור), אסתר (הדסה), ובזה תבין עפ"י פשוטו מה שנאמר במרדכי ויזעק זעקה גדולה וכו' ולא נאמר מה אמר (כאשר דקדקו גם כן חז"ל), אבל הוא כפשוטו מפני שהקול יפה לבשמים [כריתות ו ע"ב, ירושלמי יומא פ"ד ה"ה], הבן, הנה על ידי זה שנפל הפור על אדר נתבטל הצר הצורר וישראל קיימים לעד לעולם, הבן:

41.אסתר רבה (וילנא) פרשה ז סימן ד

ד"א אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש, הרהורי דברים היו שם, ומי הרהר, ר' יהודה אמר המן הרהר אמר אם אסתר יהודית היא, קרובתי היא מן אבי עשו הה"ד (מלאכי א') הלא אח עשו ליעקב, ואם גויה היא כל הגוים קרובים אלו לאלו.

42.אור חדש אסתר פרק ג פסוק א  מהר״ל

אחר הדברים האלה (אסתר ג, א) נראה פירושו לפי פשוטו אחר שהיה מגדל אחשורוש את אסתר למלכה וכן מרדכי ג"כ היושב בשער המלך ומרדכי ואסתר מתנגדים להמן והמתנגדים זה לזה יש להם השווי בגדול כי אין הקטן נחשב מתנגד לגדול כי אינם בערך א' וביחוס אחד ולכך הגדיל המן ג"כ כמו שאסתר המלכה שהוא הפך המן היתה על כל השרים ולכן מיד התחילו לגרות זה בזה ורצה המן לשלוט על מרדכי ואסתר ועל כל היהודים כי אחשורוש הוא שייך לשניהם וא"א שיעמדו ההפכים יחד ותכף ומיד התחיל המן ורצה לאבד את מרדכי כי זה ענין ההפכים כך יראה לפרש פשט הכתוב ומ"ש (שם) וישם את כסאו מעל כל השרים דבר זה יתבאר עוד ובגמרא (מגילה יג, ב) מאי אחר הדברים אמר רבא אחר שברא הקדוש ברוך הוא רפואה למכה כי אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אא"כ בורא להם רפואה בתחלה שנאמר (הושע ז, א) כרפאי את ישראל ונגלה עון אפרים, אבל לא"ה אינו כך מכה אותם ואח"כ בורא רפואה להם שנאמר (ישעיה יט, כב) ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא ע"כ, וביאור זה כי אצל ישראל אם אין רפואה לא היה הש"י מכה אותם כי אין מכלה ישראל ואי אפשר שתהיה המכה בהם לעולם רק שיש רפואה להם לפיכך הרפואה היא סבה אל המכה ואם אין רפואה לא היתה המכה ומפני כי הדבר שהיא סבה לדבר היא קודם לדבר שהוא סבה לו ולכך הרפואה קודמת אבל אצל האומות אין הרפואה סבה למכה ואדרבה המכה סבה לרפואה ונמשך הרפואה אל המכה ולכך המכה קודמת. ובמדרש (אסתר רבה ז, ד) אחר הדברים האלה גדל הרהורי דברים היו שם ר' יהודה אומר המן הרהר, אמר אם אסתר יהודית היא קרובתי היא שנאמר (מלאכי א, ב) הלא אח עשו ליעקב אם משאר עממים היא של עממיא קריבין דין לדין ראוי לי ליטול פרקופי תחת ידה, ר' יהודה אמר אחשורוש הרהר אמר מרדכי מבקש לבנות בית המקדש לבנות אי אפשר ולהחזירו א"א אלא הריני מגרה בו את המן ויהא זה בונה וזה סותר, וחכמים אומרים הקדוש ברוך הוא הרהר יבוא המן ויכנוס ויכין רשע וצדיק ילבש ואח"כ יבוא מרדכי ויטול ממנו ויבנה בו בית המקדש, וביאר זה כי לכך כתיב אחר הדברים שגדולת המן תלוי כמ"ש לפני זה שכתוב כי אסתר ומרדכי גדלם המלך וידוע כי מרדכי והמן משורש א' יצאו ולפיכך נחשב כי הגדולה שבא לא' ראוי גם כן לשני ודבר זה בוודאי כך היא כי אם באה הגדולה לאחד ראוי ג"כ לשני שהרי משורש אחד יצאו אבל בסוף האחד הוא נוטל מן השני כמו שהיה כאן שהיה המן רוצה לבטל גדולת מרדכי ולבסוף היו מרדכי ואסתר מכלין אותו רק כי בתחלה כאשר האחד גדול ג"כ השני גדול אבל בסוף א"א שיעמדו יחד וזה כי מתחלה קודם שיגיעו אל תכלית גדולתם יש לתלות גדולתם במה שהם משותפים והרי המן שהוא מזרע עשו יש לו שיתוף אל מרדכי כי שניהם מזרע יעקב ויעקב ועשיו הם אחים אבל בסוף כאשר הגיעו אל תכלית גדולתם שהי' גדולתם בשלימות אז האחד הוא בטול השני כי כאשר הגדולה לשניהם אז יש לכל אחד חלק גדולה בלבד וזה אינו גדולה בשלימות וכאשר מגיע אל תכלית גדולתם אז הוא רוצה בהכל ולפיכך מתחילה כאשר גדל את אסתר ומרדכי גדל ג"כ את המן ולכך כתיב (אסתר שם) אחר הדברים גדל המלך וגו' אבל בסוף גדולתם הא' הוא בטול השני כי הגדולה בשלימות אינה חלק רק הכל ולפיכך כאשר היה גדולת מרדכי ואסתר אצל אחשורוש גדל את המן ג"כ ואח"כ אין להמן רק חלק ולכך המן היה רוצה בהכל ולבטל את מרדכי ולבסוף אסתר ומרדכי בטלו את המן ודבר זה עניין מופלג בחכמה כי מתחלה כאשר היו מרדכי ואסתר מקבלים גדולה מן אחשורוש דבר זו היה ג"כ סבה להמן שגם הוא מזרעו של עשיו אחיו של יעקב מקבל גדולה וכאשר הגיעו אל תכלית שלימות הגדולה שלהם היה הא' בטול לשני כי הגדולה כאשר היא בשלימות הוא בטול לשני כי הגדולה שהיא בשלימות הוא הכל ואינו חלק וכאשר הוא לשנים יש לכל אחד חלק ולא הכל לכך כל אחד רוצה לבטל השני ואידך סבר כי אחשורוש הרהר כי מאחר שאחשורוש גדל את מרדכי ודבר זה סבה שיהיה נבנה בית המקדש ואחשורוש הוא רשע ואין לו דבר הזה ולכך גדל גם כן המן שהוא כנגדו שיהיה הא' ביטול השני וחכמים אומרים כי פירושו כאשר היה מרדכי יושב בשער המלך וראוי לבנות ב"ה בשביל זה וכדי שיצא לפעל דבר זה גדל המלך את המן ויהיה מאסף עושר גדול ויקח מרדכי את הכל ויהיה נבנה בית המקדש ודוקא עושר המן היה ראוי לזה מטעם אשר אמרנו למעלה כי הרשעים יותר מוכנים לעושר והצדיק בולע את הרשע ואת עושרו ולפיכך כתיב אחר הדברים האלה גו' והבן הדברים האלה מאד ונראה שאין צריך לפרש כי מרדכי אסף עושר ממש ומזה נבנה בית המקדש רק כאשר ראוי למרדכי העושר ומכח הכנה הזאת שראוי מרדכי לעושר נבנה בית המקדש כי על פנים בנין בית המקדש צריך לעושר ועל ידי מרדכי היה העושר מגיע אל ישראל כאשר מרדכי היה מכלה את המן וזרעו אשר הם מוכנים לאסף העושר כי העושר שהביא לבית המקדש כאלו היה של מרדכי מפני שהוא בפרט מוכן לעושר כאשר לקח עושרו של המן.

43.מדרש רבה אסתר ג':י"א

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ – הַכֶּסֶף בְּגִימַטְרִיָּא מֵאָה וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה, כְּמוֹ הָעֵץ, חוּשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין כְּחוּשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין.

44.ספר שם משמואל - פרשת תצוה - שנת תרע"ב

ולפי"ז יש לומר דכן הי' הענין בבית שני, שכבר כתבנו במק"א אף כי בבית שני לא היתה האהבה כ"כ נגלית כמו בבית ראשון כמ"ש רש"י (שיה"ש ו' ה') בפסוק הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני, מ"מ בשביל זה עצמו שלא היתה נגלית היתה האהבה עוד יותר, וכמו שרמזו בש"ס יומא (נ"ד.) נתגרשה קאמרת נתגרשה חזרו לחיבתה הראשונה, והיתה האהבה כמו ישראל במדבר, וכן קיימו שהדור קבלוה בימי אחשורוש מאהבת הנס כמו שפירש"י (שבת פ"ח.), וע"כ כמו ישראל במדבר שהיתה נצרכת האהבה להיות מקודם בחיצוניות מפוזרת בכל העולם, ועי"ז זכו אח"כ להתעלות כנ"ל, כן הי' בבית שני וקבלת התורה שבימי אחשורוש. וכנראה כן היתה דעתו של דוד המלך ע"ה לעשות בית ראשון שרצה לבנותו מהכסף שקיבץ במלחמות, אבל שלמה המלך ע"ה לא הסכים לזה כמ"ש רש"י (מלכים א' ז' נ"א), וטעמו של דוד הי' כנ"ל, אבל לבסוף לא הי' כן מפני הטעמים שברש"י שם. אבל בבית שני שהיתה האהבה גדולה משל בית ראשון הי' צריך שיהי' הכסף לבנין הבית כנ"ל, והנה בתרגום שעשרו של המן נתנו מרדכי ואסתר לבנין בית שני, ועשרו של המן הי' מקובץ מכל העולם כמו שאמרו ז"ל (מגילה י' סוע"ב) ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת לטוב לפני האלקים זה מרדכי, והיינו שניתן הכח מן השמים להמן לאסוף העושר ההוא לתת לטוב לפני האלקים, ונהפכו כל האהבות לקדושה, ומזה בא הדור וקבלוה בימי אחשורוש מאהבת הנס, דוגמת קבלת התורה בסיני שנפשו יצאה בדברו, ואח"כ הבית השני דוגמת המשכן:  ולפי"ז שפיר יובן מה שהכתוב מגיד שלא קיבל אחשורוש את הכסף מהמן, וא"כ נשאר באוצרו של המן ואח"כ נעשה של מרדכי ואסתר, ומזה נעשה בהמ"ק, הכל בהיפוך ממחשבת המן, ומחשבתו עצמה היתה סיבה שתתקיים עצת ה'. וזהו ענין כל הנס וכל הסיפור שבמגילה:

45.ספר בני יששכר - מאמרי חדשי כסלו טבת - מאמר ד

והנה מהראוי לתת לב בטעם הדבר, למה באמת לא נקבע תמיד המועד הזה עפ"י ימות החמה תמיד מן ליל הארוכה שזהו תוקפו של נס וכמו"ש לעיל, ולפי מה שכתבתי ניחא, דהנה כבר כתבנו דהנס דחנוכה נשתנה בזה מן שארי הנסים, שלא היה לישראל איתערותא דלתתא כל כך, שלא הניחום היונים להתקבץ בצום ובכי ומספד (כמו שעשו בימי מרדכי ואסתר), רק היה הנס על ידי איתערותא דלעילא, והספיק לאיתערותא דלתתא מחשבתן של ישראל אשר הוא ית"ש היודע ועד מה שיסגלו אחר כך בזמן הישועה מצות ומעשים טובים, והוא כעין מעשה בראשית שהיה באיתערותא דלעילא, רק שהספיק מחשבתן של ישראל לבחינת איתערותא דלתתא (ועל כן אומרים בנוסח ההודאה ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם, עמדת על אופיים וטבעם של אומה זו אשר זה דרכן כל היום לסגל מצות ומעשים טובים ולהלל ולהודות אחר הישועה, וזהו ג"כ עמדת להם כביכול כבעל דין הטוען נגד מדת הדין וכערב בעדם שבודאי יעשו מצות ומעשים טובים אחר הישועה, ועל כן אומרים אח"כ בהודאה ואחר כך באו בניך וכו' להורות אשר כן עשו בני ישראל):

 

Thursday, February 18, 2021

פרשת תרומה התשפ״א

 פרשת תרומה התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    שמות פרשת תרומה פרק כה, א-מ

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי: (ג) וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת: (ד) וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים: (ה) וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים: (ו) שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים: (ז) אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן: (ח) וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם: (ט) כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ: ...(טז) וְנָתַתָּ֖ אֶל־הָאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ: (יז) וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֙צִי֙ אָרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רָחְבָּֽהּ: (יח) וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת: (יט) וַ֠עֲשֵׂה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו: (כ) וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים: (כא) וְנָתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ: (כב) וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֘ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פ (כג) וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אָרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ: (כד) וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב: (כה) וְעָשִׂ֨יתָ לּ֥וֹ מִסְגֶּ֛רֶת טֹ֖פַח סָבִ֑יב וְעָשִׂ֧יתָ זֵר־זָהָ֛ב לְמִסְגַּרְתּ֖וֹ סָבִֽיב: (כו) וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ אַרְבַּ֖ע טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַטַּבָּעֹ֔ת עַ֚ל אַרְבַּ֣ע הַפֵּאֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר לְאַרְבַּ֥ע רַגְלָֽיו: (כז) לְעֻמַּת֙ הַמִּסְגֶּ֔רֶת תִּהְיֶ֖יןָ הַטַּבָּעֹ֑ת לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֖את אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן: (כח) וְעָשִׂ֤יתָ אֶת־הַבַּדִּים֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָ֑ב וְנִשָּׂא־בָ֖ם אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן: (כט) וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם: (ל) וְנָתַתָּ֧ עַֽל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד: פ (לא) וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ: (לב) וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי: (לג) שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָאֶחָד֘ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶרַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בַּקָּנֶ֥ה הָאֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה: (לד) וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁקָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ: (לה) וְכַפְתֹּ֡ר תַּחַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֙שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה: (לו) כַּפְתֹּרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה יִהְי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר: (לז) וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־נֵרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ: (לח) וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר: (לט) כִּכָּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ אֵ֥ת כָּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵֽלֶּה: (מ) וּרְאֵ֖ה וַעֲשֵׂ֑ה בְּתַ֨בְנִיתָ֔ם אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה מָרְאֶ֖ה בָּהָֽר: ס

21- You shall put the mercy seat on top of the ark, and in the ark, you shall put the testimony that I will give you.

40 - Carefully observe the pattern that you will be shown on the mountain and make [the menorah] in that manner.

40 - See that you make them after their pattern, which has been shown to you on the mountain.

40 - Note well and follow the patterns for them that are being shown you on the mountain.

2.   The Living Torah Rabbi Aryeh Kaplan

God spoke to Moses...  Some say that this was said to Moses during the 40 days on the mountain (Tanna DeBei Eliahu Rabbah 17; Lekach Tov on Exodus 35:1; Ibn Ezra; Baaley Tosafoth; Zohar 2:194a, 224a). According to others, it was said after the Golden Calf, when Moses went up for the second set of tablets (Exodus 34:29; Seder Olam Rabbah 6 from Exodus 34:32; Tanchuma 8; Rashi on Exodus 31:18, 33:11). See notes on Exodus 25:16, 26:30.

3.     שמות פרשת תרומה פרק כו פסוק ל, 

(ל) וַהֲקֵמֹתָ֖ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֑ן כְּמִ֨שְׁפָּט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הָרְאֵ֖יתָ בָּהָֽר: ס

You will then be ready to set up the tabernacle in the proper manner, as you were shown on the mountain.

You shall set up the tabernacle according to the way that it was shown to you on the mountain.

4.    שמות פרשת תרומה פרק כז פסוק ח, 

נְב֥וּב לֻחֹ֖ת תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֑וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֥ה אֹתְךָ֛ בָּהָ֖ר כֵּ֥ן יַעֲשֽׂוּ: ס

[The altar] shall be a hollow structure made out of boards. You must make it as you were shown on the mountain.

You shall make it with hollow planks. They shall make it as it has been shown you on the mountain.

5.    מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ט

[ט] ככל אשר אני מראה אותך. מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה כל צורת הכלים בדמות אש, וראייה וכן תעשו:

6.    מדרש הגדול שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ט

ט) ככל אשר אני מראה אותך. תניא אמר ר' יוסי ביר' יהודה ארון שלאש ושלחן שלאש ומנורה שלאש ירדו מן השמים וראה משה ועשה תבניתם. אין לי אלא משכן שירדו מעשיו מן השמים, מקדש שבנה שלמה מנין, ת"ל הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית (דהי"א כח, יט).

7.    רשב"ם שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ט

(ט) ככל אשר אני מראה - ככל הדמויות של כלים ושל בניינים הראה לו ממש הק' למשה, כמו שמצינו ביחזקאל בבנין ב' שהראהו בבבל [ב]מראות אלהים וגם בדיבור הראה לו ופי' לו כמה שכת'. וכן מוכיח לפנינו ככל אשר אתה מראה בהר. אם בדיבור לבד, היה אומר אשר אתה מראה, למה הוצרך לומר בהר:

8.    אבן עזרא שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ט

(ט) מַרְאֶה אוֹתְךָ במראה העין, כי מראות יחזקאל היו בחלום נבואה

9.    אבן עזרא הפירוש הקצר שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ט

(ט) מַרְאֶה אוֹתְךָ מראות אלהים:

10.בכור שור שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ט

ככל אשר אני מראה אותך: יש לומר שהראהו ממש התבנית. ויש לפרש שקורא "מראה" מה שאומר לו עניין המשכן, ומראה לו היאך יעשה, וכן לשון בני אדם.

11.רמב"ן שמות פרשת משפטים פרק כד פסוק י

ועל דרך האמת, בעבור כי הזכיר במתן תורה וידבר אלהים (לעיל יט כה), והוא כאשר אמר הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש (דברים ה כא), ביאר כאן שראו אלהי ישראל, ולא אמר כאשר יאמר בכל מקום ה' אלהי ישראל, והזכיר בהם זה לומר שהשיגו הזקנים במראה הזאת יותר משאר העם שראו על הארץ את אשו הגדולה (שם ד לו), כי היה לעם במחיצת ענן וערפל (שם ה יט). ואונקלוס ירמוז לזה שתרגם וחזו את יקר אלהא דישראל, ולא תרגם ואיתגלי להון יקרא דה', כמנהגו במקומות אחרים:

12.ריקאנטי שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ט

(ט) ככל אשר אני מראה אותך [שם ט']. זהו רמז כי כל הענינים האלו הם למעלה, ויורה על זה אומרו וכן תעשו, לא אמר כן תעשו. ואמר אני מראה, כי אני הוא המראה, וידעת פירוש אני. וכן בבנין בית המקדש אמר [דברי הימים א' כ"ח, י"ט] הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל.

13.דברי הימים א פרק כח פסוק יא - כא, יא-כא

(יא) וַיִּתֵּ֣ן דָּוִ֣יד לִשְׁלֹמֹ֣ה בְנ֡וֹ אֶת־תַּבְנִ֣ית הָאוּלָם֩ וְֽאֶת־בָּ֨תָּ֜יו וְגַנְזַכָּ֧יו וַעֲלִיֹּתָ֛יו וַחֲדָרָ֥יו הַפְּנִימִ֖ים וּבֵ֥ית הַכַּפֹּֽרֶת: (יב) וְתַבְנִ֗ית כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה בָר֙וּחַ֙ עִמּ֔וֹ לְחַצְר֧וֹת בֵּית־ה֛' וּלְכָל־הַלְּשָׁכ֖וֹת סָבִ֑יב לְאֹֽצְרוֹת֙ בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וּלְאֹצְר֖וֹת הַקֳּדָשִֽׁים: (יג) וּֽלְמַחְלְקוֹת֙ הַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּ֔ם וּֽלְכָל־מְלֶ֖אכֶת עֲבוֹדַ֣ת בֵּית־ה֑' וּֽלְכָל־כְּלֵ֖י עֲבוֹדַ֥ת בֵּית־הֽ': (יד) לַזָּהָ֤ב בַּמִּשְׁקָל֙ לַזָּהָ֔ב לְכָל־כְּלֵ֖י עֲבוֹדָ֣ה וַעֲבוֹדָ֑ה לְכֹ֨ל כְּלֵ֤י הַכֶּ֙סֶף֙ בְּמִשְׁקָ֔ל לְכָל־כְּלֵ֖י עֲבוֹדָ֥ה וַעֲבוֹדָֽה: (טו) וּמִשְׁקָ֞ל לִמְנֹר֣וֹת הַזָּהָ֗ב וְנֵרֹֽתֵיהֶם֙ זָהָ֔ב בְּמִשְׁקַל־מְנוֹרָ֥ה וּמְנוֹרָ֖ה וְנֵרֹתֶ֑יהָ וְלִמְנֹר֨וֹת הַכֶּ֤סֶף בְּמִשְׁקָל֙ לִמְנוֹרָ֣ה וְנֵרֹתֶ֔יהָ כַּעֲבוֹדַ֖ת מְנוֹרָ֥ה וּמְנוֹרָֽה: (טז) וְאֶת־הַזָּהָ֥ב מִשְׁקָ֛ל לְשֻׁלְחֲנ֥וֹת הַֽמַּעֲרֶ֖כֶת לְשֻׁלְחַ֣ן וְשֻׁלְחָ֑ן וְכֶ֖סֶף לְשֻׁלְחֲנ֥וֹת הַכָּֽסֶף: (יז) וְהַמִּזְלָג֧וֹת וְהַמִּזְרָק֛וֹת וְהַקְּשָׂוֹ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְלִכְפוֹרֵ֨י הַזָּהָ֤ב בְּמִשְׁקָל֙ לִכְפ֣וֹר וּכְפ֔וֹר וְלִכְפוֹרֵ֥י הַכֶּ֛סֶף בְּמִשְׁקָ֖ל לִכְפ֥וֹר וּכְפֽוֹר: (יח) וּלְמִזְבַּ֧ח הַקְּטֹ֛רֶת זָהָ֥ב מְזֻקָּ֖ק בַּמִּשְׁקָ֑ל וּלְתַבְנִ֣ית הַמֶּרְכָּבָ֗ה הַכְּרֻבִ֤ים זָהָב֙ לְפֹ֣רְשִׂ֔ים וְסֹכְכִ֖ים עַל־אֲר֥וֹן בְּרִית־הֽ': (יט) הַכֹּ֥ל בִּכְתָ֛ב מִיַּ֥ד ה֖' עָלַ֣י הִשְׂכִּ֑יל כֹּ֖ל מַלְאֲכ֥וֹת הַתַּבְנִֽית: (כ) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜יד לִשְׁלֹמֹ֣ה בְנ֗וֹ חֲזַ֤ק וֶאֱמַץ֙ וַעֲשֵׂ֔ה אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָ֑ת כִּי֩ ה֨' אֱלֹהִ֤ים אֱלֹהַי֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֤א יַרְפְּךָ֙ וְלֹ֣א יַֽעַזְבֶ֔ךָּ עַד־לִכְל֕וֹת כָּל־מְלֶ֖אכֶת עֲבוֹדַ֥ת בֵּית־הֽ': (כא) וְהִנֵּ֗ה מַחְלְקוֹת֙ הַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּ֔ם לְכָל־עֲבוֹדַ֖ת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וְעִמְּךָ֙ בְכָל־מְלָאכָ֜ה לְכָל־נָדִ֤יב בַּֽחָכְמָה֙ לְכָל־ עֲבוֹדָ֔ה וְהַשָּׂרִ֥ים וְכָל־הָעָ֖ם לְכָל־דְּבָרֶֽיךָ: פ

14.רש"י דברי הימים א פרק כח פסוק יט

...והכל דרש שמואל ברוח הקודש ולמד לדוד כן:

15.מלבי"ם דברי הימים א פרק כח פסוק יט

(יט) הכל. נמשך עמ"ש בפי"א ויתן דוד לשלמה הכל בכתב, ואמר לו דע כי מיד ה' עלי השכיל, שכ"ז השגתי בנבואה (שיד ה' בא על השגת הנבואה, כי שמואל מסר כ"ז בנבואה): ועלי השכיל. (שהשכל הטוב בא על רוה"ק), שהשיג ברוה"ק וישכיל כל מלאכת התבנית וכל סודותיו וצפונותיו:

רבינו בחיי שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ט

ובמדרש: (במד"ר יב, י) "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו", מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה אש ירוקה אש שחורה אש לבנה אש אדומה. אמר לו: "ככל אשר אני מראה אותך" וגו', אמר לו משה כו', משל למה הדבר דומה, למלך שיש לו לבוש מרגליטון, אמר לאחד מעבדיו: עשה לי כזה, אמר לו: אדוני המלך, ומנין יש לי לבוש מרגליטון, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם ומנין יש לי אש ירוקה אש שחורה אש לבנה אש אדומה, אמר לו: אתה בסמניך ואני בכבודי, ולא עוד אלא שאם עושה אתה שלמעלן למטן אני מניח סנקליטון שלי ויורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטה, מה למעלה (ישעיה ו, ב) "שרפים עומדים" אף למטה (להלן כו, טו) "עצי שיטים עומדים", מה למעלה כוכבים אף למטה כוכבים, אמר רבי חייא מלמד שהיו קרסי זהב נראים במשכן ככוכבים הנראים ברקיע.

16.שמות פרשת משפטים פרק כד פסוק ט - יח, 

(ט) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (י) וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר: (יא) וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ: ס (יב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶהְיֵה־שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהוֹרֹתָֽם: (יג) וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים: (יד) וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ־לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי־בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם: (טו) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־הָהָֽר: (טז) וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־ה֙' עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן: (יז) וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד ה֔' כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יח) וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל־הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה: פ

17.תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ב עמוד א

האשה נקנית. מאי שנא הכא דתני האשה נקנית, ומ"ש התם דתני האיש מקדש? משום דקא בעי למיתני כסף, וכסף מנ"ל? גמר קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא: כי יקח איש אשה, וכתיב התם: נתתי כסף השדה קח ממני, וקיחה איקרי קנין, דכתיב: השדה אשר קנה אברהם,

18.שיר השירים פרק ג פסוק יא

צְאֶ֧ינָה׀ וּֽרְאֶ֛ינָה בְּנ֥וֹת צִיּ֖וֹן בַּמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה בָּעֲטָרָ֗ה שֶׁעִטְּרָה־לּ֤וֹ אִמּוֹ֙ בְּי֣וֹם חֲתֻנָּת֔וֹ וּבְי֖וֹם שִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ: ס

19.משנה מסכת תענית פרק ד משנה ח

וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָהוּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

20.רש"י על שיר השירים פרק ג פסוק יא

ביום חתונתו - יום מתן תורה שעטרוהו להם למלך וקבלו עולו. וביום שמחת לבו - זה שמיני למילואים שנתחנך בו המשכןבמדבר:

21.רמב"ן על ויקרא פרק י פסוק ו

אף כאן יעמדו לפני השם ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זה סיני, וביום שמחת לבו זה שמחת אהל מועד:

22.כלי יקר על ויקרא פרק י פסוק א

וראיה גדולה לדעה זו מ"ש (שמות כד יא) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. מכלל שהיו ראויין לשליחת יד על מה שאכלו ושתו וזנו עיניהם מן השכינה מתוך לב גס של מאכל ומשתה וארז"ל (ויק"ר כ י) שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין להם עד יום זה, וקשה מה יום מיומים ועוד שהרי גם יום זה נקרא שמחת לבו שכן דרשו רז"ל (תענית כו ע"ב) ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה חנוכת ביהמ"ק, והיה לו להמתין עוד אלא לפי שביום זה חזרו ושנו באולתם ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר בערה בקרבם מצד היין ומתוך רוב שתיה באו לפני ה' אשר לא כדת ע"כ לא רצה ה' להמתין להם עוד, כדי שלא יהיה הדבר בעיניהם כהיתר כי העובר עבירה ושנה בה הותרה לו (יומא פו ע"ב) וע"כ נאמר לאהרן אחרי מות ב' בניו ציווי בזאת יבוא אהרן אל הקודש וגו' (טז ג) ביום צום כפור יום ענות אדם נפשו כי אז הוא בא בהכנעה לפני בוראו לא מתוך לב גס כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה (חבקוק ב ה). ולמ"ד שלא נשאו נשים, היה אש התאוה בוער בהם כי כל מי שאינו נשוי מלא הרהורי עבירה מן אש זרה וברותחין קלקלו ברותחין נדונו (סנהדרין קח ע"ב) וכן מצינו בגמרא נורא בי עמרם כו' (קידושין פא.) על חמדת נשים הבוער בקרבו כאש בנעורת:

23.פנים יפות על במדבר פרק ז פסוק ב

 וע"ד אגדה יש לפרש ביום כלות משה יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה כפרש"י, אע"ג דעיקר החופה היה כשבאו לא"י כדכתיב בשיר השירים [ג, ו-ט] מי זאת עולה מן המדבר וגו' אפריון עשה לו המלך שלמה ביום חתונתו וגו', ששם היה עיקר החופה קבוע, אבל במשכן שהיה מטלטל ממקום למקום לא היה עיקר החופה אלא התחלת החופה, ויש בו סמך למנהגינו שהובא באה"ע סי' נ"ה [ס"א] שחופה שאנו עושין ברחוב אינו עיקר החופה, אלא עיקר החופה הוא הייחוד שמייחדין אח"כ, וכבר כתבתי בק"א שבת אחים שם סי' ס"ב דמה שאנו נוהגין לברך ברכת חתנים בחופה שהוא ברחוב, ולא הוי הפסק בין עיקר החופה שהוא הייחוד, משום כיון דמן הרחוב מוליכין אותם למקום הייחוד הוי התחלת החופה, וכן י"ל כאן שהיה במשכן התחלת החופה כיון שהיו מוכנים העגלות והבקר להוליכן למקום הייחוד הגמור שהוא בא"י הוי זה התחלת החופה, לכך הכינו מיד בהקמת המשכן דכתיב [ויקרא ט, כד] וירא כל העם וירונו ותרגומו ושבחו שהוא ענין ברכת חתנים:

 איתא בילקוט [תשי"א] להקים המשכן אין כתיב כאן אלא להקים את המשכן, מה הוקם עמו עולם הוקם עמו שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת, משהוקם המשכן נתבסס העולם וכו', ואיתא עוד שם ר' יוחנן אמר ביום שכלתה איבה מן העולם, שעד שלא הוקם המשכן היתה איבה וקינאה ותחרות ומצות מחלוקת בעולם, אבל משהוקם המשכן נתנה אהבה וחיבה וריעות וצדק ושלום בעולם, יש לרמז זה בתהלים סי' ע"ה למנצח אל תשחת הודינו לך וגו' כי אקח מועד וגו', י"ל מ"ש אל תשחת ע"ש שהתפלל משה ואמר אל תשחת עמך [דברים ט, כו], והנה נתרצה הקב"ה לישראל יותר מבראשונה,

24.אהבת יהונתן - הפטרת במדבר ודרוש לשבועות למ"ת

ואשר אני אחזה בצדק פנים מסבירות להלכה ואגדה אען ואומר עפ"י מה שאמרו חז"ל בפסיקתא רבתי פסקא ויהי ביום כלות משה וז"ל ד"א מה כתיב למעלה מן הענין ברכת כהנים יברכך ה' אמר ר"י דסכנין למה הדבר דומה למלך שקדש את בתו ועשה לה קדושין גדולים כו' כך כשבא הקב"ה ליתן אורה לישראל בסיני עשה לה פומבי גדולה כמ"ש וכל העם רואים את הקולות ולא הי' אלא דוגמת קדושין כמ"ש לך אל העם וקדשתם ושלטה בהם עין הרע ונשתברו הלוחות כיון שבאו ועשו את המשכן נתן להם הקב"ה את הברכות תחלה כדי שלא תשלוט בהם עין הרע לפיכך כתיב תחלה יברכך ה' ואח"כ ויהי וכו'. ולכאורה יש כאן מקום עיון מה שנראה מהפסיקתא שמתן תורה לישראל בסיני לא הי' אלא דוגמת קדושין והרי אלו אומרים מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין שמזה מבואר שמ"ת היה דוגמת חופה וכ"כ המפרשים שכפיית ההר גיגית היה דוגמת החופהאפס כי אא"ז מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות פ"ק דכתובות כתב דהקידושין הוא נתינת התורה כמ"ש א"ת מורשה אלא מאורסה והחופה הוא יחוד שכינתו עמנו במקדש כמ"ש ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה יום שנתחנך המשכן עכ"ל. ותניא דמסייע ליה מדברי הפסיקתא אלו שנראה משם ג"כ שהחופה הי' בהשראת שכינה במשכן וכן איתא שם בפסיקתא קודם לזה דודי ירד לגנו אל תהי קורא כן אלא לגנונו ויהי ביום כלות משה כלת כתיב אר"י דסכנין בשם ר' לוי ביום שנכנסה כלה לחופתה. אך דעת המפרשים והביאם ג"כ בס' כתובה בפרק דכתובות דכפיית ההר היה דוגמת החופה ובין כך ובין כך קשה מ"ש בנוסח הברכה שאם תאמר שבאמת היה כן שקדמה החופה תחלה תיקשה על מה עשה ה' ככה. ובכדי להגיע לישוב אקדים מ"ש מחו' הגאון החסיד ז"ל בהקדמת ס' המקנה שיש מפרשים שכתבו שהקידושין היה בביזת מצרים והים כמ"ש תורי וכו' (וכמו שהבאתי לעיל דבריו) ולדבריו צ"ל דאעפ"י שכבר קבלו התורה על הר סיני מ"מ זה לא היה רק דברים בעלמא ועיקר התנאי היה על קבלת הלוחות ואפשר שרמז לו במ"ש תעבדון את האלהים על ההר הזה רמז ללוחות דכתיב בהו מזה ומזה הם כתובים וע"ד המדרש שדרשו חז"ל בפסוק לדעת מה זו וכו':

25.תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א

וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית וְאָמַר לָהֶם אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב וְאִם לָאו שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרָיְיתָא אָמַר רָבָא אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּכְתִיב קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר:

אָמַר חִזְקִיָּה מַאי דִּכְתִיב מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה אִם יָרְאָה לָמָּה שָׁקְטָה וְאִם שָׁקְטָה לָמָּה יָרְאָה אֶלָּא בַּתְּחִילָּה יָרְאָה וּלְבַסּוֹף שָׁקְטָה וְלָמָּה יָרְאָה כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מַאי דִּכְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי ה' יְתֵירָה לָמָּה לִי מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה אַתֶּם מִתְקַיְּימִין וְאִם לָאו אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ:

דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע בָּאוּ שִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְתָרִים אֶחָד כְּנֶגֶד נַעֲשֶׂה וְאֶחָד כְּנֶגֶד נִשְׁמָע וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִיבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפֵירְקוּם שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ כְּדַאֲמַרַן בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ דִּכְתִיב וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְכוּלָּן זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן דִּסְמִיךְ לֵיהּ וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָנוּ שֶׁנֶּאֱמַר וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם עַל רֹאשָׁםאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ דִּכְתִיב בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ בְּרֵישָׁא עֹשֵׂי וַהֲדַר לִשְׁמֹעַ: אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא מַאי דִּכְתִיב כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגוֹ' לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ לוֹמַר לָךְ מָה תַּפּוּחַ זֶה פִּרְיוֹ קוֹדֶם לְעָלָיו אַף יִשְׂרָאֵל הִקְדִּימוּ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע:

26.רש"י מסכת שבת דף פח עמוד א

מודעא רבה - שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה, שקבלוה באונסבימי אחשורוש - מאהבת הנס שנעשה להםדין - תורה. בתחילה - קודם שאמרו ישראל נעשה ונשמע. יראה - שמא לא יקבלוה, ויחזור העולם לתהו ובהו, כדריש לקיש. ולבסוף - כשקבלוה.

27.חידושי הר"ן מסכת שבת דף פח עמוד א

מודעא רבה לאורייתא. הקשה הרמב"ן דאי הכי למה נענשו קודם אחשורוש וכ"ת מפני שעברו על גזרת מלכם א"כ מודע' למאי מהני. ועוד למה הצריכם לקבלה ולברית. ועוד דמשמע דבערבות מואב באו בברית תורה ומצות כדכתיב אלה דברי הברית כדמוכח במסכת סוטה והתם לא הוה אונסא כלל דתהוי (לאו) [להו] מודעא ועוד שמפרש בספר יהושע שהזהירן כמה פעמים וקבלו בסבר פנים יפות וי"ל דהם ודאי מדעת' קבלו תורה ע"מ שינחיל' הארץ כדכתיב לתת להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו והיינו דאמרי' אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם כלומר שימותו במדבר ולא יכניסם לארץ לפיכך כשעברו על התורה עמד וגלה אותם ואף הם משגלו מסרו מודעא לומר שמעתה אין חייבין לו לשמור את התורה והיינו דכתיב והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האומות לשרת עץ ואבן וכדאמרי' בהגדה שאמרו לו ישראל ליחזקאל רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו ולפיכך כשבאו לארץ ביאה שנייה בימי עזרא עמדו מעצמן וקבלוה בלא שום תנאי ושלא יטענו עוד שום תרעומת והיינו בימי אחשורוש שהוציאם ממות לחיים והי' זה חביב להם מגאולה של מצרים:

28.במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יב סימן ח

בְּיוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ג, יא): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן וגו', מְדַבֵּר בְּעֵת שֶׁשָּׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בַּמִּשְׁכָּן. צְאֶינָה וּרְאֶינָה, כְּמָה דְתֵימָא (ויקרא ט, כד): וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. .... דָּבָר אַחֵר, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּין בְּרִיּוֹתָיו, הַחַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ וְהָרָקִיעַ שֶׁל שֶׁלֶג. הַחַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל א, יד): וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. וְהָרָקִיעַ שֶׁל שֶׁלֶג, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל א, כב): וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח וגו', וְלֹא זֶה מְכַבֶּה אֶת זֶה וְלֹא זֶה מְכַלֶּה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּתִיב (איוב כה, ב): הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ וגו', הַמְשֵׁל, זֶה מִיכָאֵל, וְהוּא שֶׁל שֶׁלֶג, וָפַחַד, זֶה גַּבְרִיאֵל, וְהוּא שֶׁל אֵשׁ, מַהוּ עִמּוֹ, מוֹשְׁלִים לוֹ, לֹא זֶה מַזִּיק אֶת זֶה וְלֹא זֶה מַזִּיק אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי אָבִין לֹא סוֹף דָּבָר בֵּין מַלְאָךְ לְמַלְאָךְ אֲפִלּוּ בַּמַּלְאָךְ עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם, וְאִית בֵּיהּ חָמֵשׁ אַפִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל י, ו): וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָּרָק וגו', לֹא זֶה מְכַבֶּה אֶת זֶה וְלֹא זֶה מְכַלֶּה אֶת זֶה. כְּתִיב (דניאל ז, י): נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק, וְהָרָקִיעַ שֶׁל מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד, ג): הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו, וְלֹא זֶה מְכַבֶּה אֶת זֶה וְלֹא זֶה מְכַלֶּה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן (איוב כה, ב): עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה חַמָּה פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֵית מַזָּל חָמֵי בְּמָה דְקָדֵם לֵיהּ וְלֵית מַזָּל חָמֵי בְּמָה דִּלְעֵיל מִינֵיהּ, אֶלָּא בְּמָה דִּלְרַע מִינֵיהּ, כְּהָדֵין בַּר נָשׁ דְּהוּא נָחֵית בְּסוּלְמָא הָפוּךְ לַאֲחוֹרָיו. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר הָרָקִיעַ הוּא שֶׁל מַיִם וְהַכּוֹכָבִים שֶׁל אֵשׁ וְהֵן דָּרִים זֶה עִם זֶה וְאֵינָן מַזִּיקִין זֶה אֶת זֶה, וַאֲפִלּוּ בֵּין הַמַּכּוֹת הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט, כד): וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר צְלוֹחִיּוֹת שֶׁל בָּרָד מְלֵאוֹת אֵשׁ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר אֵשׁ וּבָרָד פְּתוּכִים זֶה בָּזֶה. אָמַר רַבִּי חָנָן טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה כַּהֲדָא פְּרֵטָתָא דְּרוּמָנָא דְּחַרְצִינְתֵהּ מִתְחַמְיָא מִלְּגָו. טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה כַּהֲדָא שָׁאשִׁיתָא דְּקַנְדֵּילָא דְּמַיָא וּמִשְׁחָא מְעֹרָבִים כַּחֲדָא וְהִיא דָלְקָא מִן גַּבֵּיהוֹן. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן מַהוּ מִתְלַקַּחַת, מָיְתָא וּמִתְקַהֲלָא לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָהּ בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאָהּ. אָמַר רַב אַדָּא לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי לִגְיוֹנוֹת קָשִׁים וְהָיוּ מְרִיבִים זֶה לָזֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, עָשׂוּ שָׁלוֹם זֶה עִם זֶה וּבָאוּ וְעָשׂוּ מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כָּךְ אֵשׁ וּבָרָד מְרִיבִים זֶה לָזֶה, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, נֶאֱמַר: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד, נֵס בְּתוֹךְ נֵס, לְכָךְ נֶאֱמַר: "בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. (שיר השירים ג, יא): בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְרָה לוֹ אִמּוֹ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ שֶׁעָשְׂתָה בַּת שֶׁבַע עֲטָרָה לִשְׁלֹמֹה בְּנָהּ, אֶלָּא עֲטָרָה זֶה אֹהֶל מוֹעֵד, כָּעֲטָרָה הַזֹּאת שֶׁמְקֻבַּעַת בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וּמְעֻטֶּרֶת בִּתְכֵלֶת וּבְאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשֵּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ. אָמַר רַב חוֹנְיָא, שָׁאַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לוֹ אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, אָמַר לוֹ הֵן, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְחִידָה וְהָיָה אוֹהֲבָהּ יוֹתֵר מִדַּאי, לֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ אֲחוֹתוֹ, לֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ אִמּוֹ. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַבֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל, קְרָאָן (שיר השירים ה, ב): אֲחֹתִי רַעֲיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, לֹא זָז מֵחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן אִמּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה נא, ד): הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ, וּלְאִמִּי כְּתִיב, עָמַד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ אִלּוּלֵי לֹא יָצָאתִי לָעוֹלָם אֶלָּא לִשְׁמֹעַ טַעַם זֶה מִפִּיךָ דָּי. דָּבָר אַחֵר, אִמּוֹ, אֻמָּתוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן, הָיָה לוֹ לְהַעֲמִיד אַרְבַּע קוֹנְטִיסִים וְלִמְתֹּחַ אֶת הַמִּשְׁכָּן עֲלֵיהֶם, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לְמַעְלָן אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ יְרֻקָּה, אֵשׁ שְׁחוֹרָה, אֵשׁ לְבָנָה, אָמַר לוֹ: כַּתַּבְנִית (שמות כה, מ): אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי בַּצְלָה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לְבוּשׁ מְשֻׁבָּח עָשׂוּי בְּמַרְגָּלִיטוֹן, אָמַר לְבֶן בֵּיתוֹ עֲשֵׂה לִי כָּזֶה, אָמַר לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתוֹ, אָמַר לוֹ אֲנִי בִּכְבוֹדִי וְאַתָּה בְּסַמְמָנֶיךָ. כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֱלֹהַי יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כָּאֵלֶּה, אָמַר לוֹ כַּתַּבְנִית אֲשֶׁר אֲנִי וגו' (שמות לה, לה) (שמות לח, כג): בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אִם אַתְּ עוֹשֶׂה מַה שֶּׁלְּמַעְלָה לְמַטָּה, אֲנִי מֵנִיחַ סַנְקְלִיטוֹן שֶׁלִּי שֶׁל מַעְלָה וְאֵרֵד וַאֲצַמְצֵם שְׁכִינָתִי בֵּינֵיהֶם לְמַטָּה, לְמַעְלָה (ישעיה ו, ב): שְׂרָפִים עֹמְדִים, אַף לְמַטָּה (שמות כו, טו): עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים. הַעֲמֵד אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא עֹמְדִים, כַּנָּתוּן בְּאִסְטְרָטִיָּא שֶׁל מַעְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, מַה לְּמַעְלָה כּוֹכָבִים, אַף לְמַטָּה כּוֹכָבִים. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ קַרְסֵי הַזָּהָב נִרְאִין בַּמִּשְׁכָּן כַּכּוֹכָבִים הַקְּבוּעִים בָּרָקִיעַ. (שיר השירים ג, יא): בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה סִינַי, חִתּוּנִין הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, י): וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לא, יח): וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַתוֹ וגו', כְּכַלָתוֹ כְּתִיב. דָּבָר אַחֵר בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בֵּית הָעוֹלָמִיםוּמִנַּיִן לְאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁחִתּוּנִין הָיוּ, דִּכְתִיב: בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, כַּלַּת כְּתִיב, בְּיוֹמָא דְּעָלַת כַּלָּתָא לִגְנָנָא.

29.שמות רבה (וילנא) פרשת יתרו פרשה כז סימן ט

דָּבָר אַחֵר, שִׁמְעוּ דְּבַר ה', מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו שִׁמְרוּ לִי ב' כּוֹסוֹת הַלָּלוּ וְהָיָה דִיאַטְרִיטָא  זכוכית יקרה מלוטשת ומצוירת, אָמַר לוֹ הֱוֵי זָהִיר בָּהֶם, עַד שֶׁהוּא נִכְנַס לַפָּלָטִין הָיָה עֵגֶל אֶחָד שָׁרוּי עַל פֶּתַח הַפָּלָטִין, נָגַח הָעֶבֶד וְנִשְׁבַּר אֶחָד מֵהֶם,וְהָיָה הָעֶבֶד עוֹמֵד וּמַרְתִּית לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ לָמָּה מַרְתִּית, אָמַר שֶׁנְּגָחַנִי עֵגֶל וְשִׁבַּר אֶחָד מִשְּׁנֵי הַכּוֹסוֹת. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אִם כֵּן דַּע וְהִזָּהֵר בַּשֵּׁנִיכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי כּוֹסוֹת מָזַגְתֶּם בְּסִינַי, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, שִׁבַּרְתֶּם נַעֲשֶׂה עֲשִׂיתֶם לְפָנַי עֵגֶל, הִזָּהֲרוּ בְּנִשְׁמָע, הֱוֵי: שִׁמְעוּ דְּבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב.

30.שמות רבה (וילנא) פרשת פקודי פרשה נב סימן ה

דָּבָר אַחֵר, וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ג, יא): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. אֵימָתַי נֶאֱמַר הַפָּסוּק הַזֶּהבַּיּוֹם שֶׁעָמַד הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהָיְתָה שִׂמְחָה גְדוֹלָה בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹרֶה אֶצְלָם. בְּנוֹת צִיּוֹן, בָּנִים הַמְצֻיָּנִים לִי, עַל יְדֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מַה צִּיּוּן הַזֶּה נִרְאָה בְּאֶצְבַּע, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִרְאִין בְּאֶצְבַּע, הֱוֵי: בְּנוֹת צִיּוֹן, הַמְצֻיָּנִין לִי. בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלוֹ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, זֶה הַמִּשְׁכָּן, לָמָּה קְרָאוֹ עֲטָרָה, אֶלָּא מָה הָעֲטָרָה מְצֻיֶּרֶת כָּךְ הַמִּשְׁכָּן הָיָה מְצֻיָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לה, לה): וְרוֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת, הֱוֵי: בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק חִזַרְתִּי בְּכָל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאתִי שֶׁעָשְׂתָה בַּת שֶׁבַע עֲטָרָה לִשְׁלֹמֹהרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שָׁאַל אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, אָמַר לוֹ הֵן, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְחִידָה וְהָיָה מְחַבְּבָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי וְהָיָה קוֹרֵא אוֹתָהּ בִּתִּי, לֹא זָז מְחַבְּבָהּ עַד שֶׁקְּרָאָהּ אֲחוֹתִי וְעַד שֶׁקְּרָאָהּ אִמִּי, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתְּחִלָּה קָרָא לְיִשְׂרָאֵל בַּת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מה, יא): שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ, לֹא זָז מְחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן אֲחוֹתִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, ב): פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. לֹא זָז מְחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן אִמִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נא, ד): הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ. עָמַד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, בְּסִינַי. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בִּירוּשָׁלַיִם. דָּבָר אַחֵר, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, עַל הַיָּם. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּאֹהֶל מוֹעֵד. דָּבָר אַחֵר, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, בַּמִּשְׁכָּן. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וְכֵן דָּוִד אָמַר (תהלים מח, ג): יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן אֶלְעָזָר מַעֲשֶׂה הָיָה בִּפְרַקְמַטְיוּס אֶחָד שֶׁהָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם לִמְכֹּר אֶת שֶׁלוֹ, הָלַךְ וְיָשַׁב שָׁם וְלֹא מָכַר, אָמַר זוֹ הִיא שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיהָ: מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, לְאַחַר שָׁעָה מָכַר כָּל פְּרַקְמַטְיָא שֶׁלּוֹ, אָמַר: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כִּפָּה שֶׁל חִשְּׁבוֹנוֹת הָיְתָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם וְכָל מִי שֶׁמְבַקֵּשׁ לְחַשֵּׁב הוֹלֵךְ לְשָׁם, לָמָּה, שֶׁלֹא יְחַשֵּׁב בִּירוּשָׁלַיִם וְיֵצַר, לְפִי שֶׁנִּקְרֵאת מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה לָמָּה, שֶׁהִיא קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, וּמִשֶּׁחָרְבָה (ישעיה כד, יא): עָרְבָה הַשִֹּׂמְחָה וְגָלָה מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. מַהוּ עָרְבָה, חָשְׁכָה, קְבַלָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית א, ה): וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, בָּעוֹלָם הַזֶּה שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, וּכְשֶׁיִּבְנֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יְרוּשָׁלַיִם, הוּא מַחֲזִיר לְתוֹכָהּ אֶת כָּל הַשִֹּׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נא, ג): כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.

31.ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר פרשת במדבר אות [א]

אך הענין על פי מה שמובא בזוה"ק ריש פרשה זו (קי"ז ב) על מה שנאמר במדבר סיני באוהל מועד. כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמו בעא קודשא בריך הוא למפקד חילוי דאורייתא כמה חיילין אינון דאורייתא וכמה חיילין אינון דמשכנא. והוא על פי מה שאמרו (תענית כ"ו ב) על הפסוק (שיר השירים ג', י"א) בעטרה שעטרה לו אמו וגו' ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. והיינו בעטרה שעטרה לו אמו הם השני כתרים נעשה ונשמע. שבשעת מתן תורה עיטרו ישראל להקב"ה בשתי עטרות אלו. וכמו שנדרש במדרש (שיר השירים רבה ג', כ"ה) מהו בעטרה שעטרה לו אמו וכו' ולא זז מחבבן עד שקראן אמו שנאמר וכו' והיינו אמו כנסת ישראל. ואז עיטר הקדוש ברוך הוא לישראל גם כן בשני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. ולאחר הקלקול איתא במדרש רבה (שמות רבה כ"ז, ט') שברתם נעשה הזהרו בנשמע. ובבנין בית המקדש נתקן גם נעשה. וזהו ביום חתונתו זה מתן תורה כתר נשמע וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש הוא כתר נעשה ששם עיקר ושורש מקום העבודה. וזה כמה חיילין אינון דאורייתא שכל אחד מישראל יש לו שורש באות מדברי תורה. כמו שכתבו בספרים הקדושים יש ששים ריבוא אותיות לתורה ומרומז בראשי תיבות ישראל כידוע. ואף שאין החשבון מכוון רק הרבה אותיות הם מורכבים משתים או משלוש כמו ל' כ' ו'. א' י' ו' י' וכדומה. וכל אחד מישראל שורש נשמתו אות או חלק מאות בדברי תורה וזהו חיילין דאורייתא. וחיילין דמשכנא היינו שכל אחד מישראל יש בלבו השראת השכינה כמו שמובא (רעיא מהימנא זוהר ח"ג ר"ל א) איהי אמונה שעל ידי שמצייר בלבו שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה (הג"ה ריש אורח חיים) והוא כנגד כתר נעשה. ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה.

32.זוהר כרך ג פרשת במדבר דף קיז עמוד א

כֵּיוָן דְּאוֹרַיְיתָא וּמַשְׁכְּנָא אִתּוֹקָמוּ, בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִפְקַד (דף קי"ז ע"ב) חֵילוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, כַּמָה חַיָּילִין אִינּוּן דְּאוֹרַיְיתָא, כַּמָה חַיָּילִין אִינּוּן דְּמַשְׁכְּנָא. ת"ח, כָּל מִלָּה דְּבָעֵי לְאִתְיַישְּׁבָא בְּדוּכְתֵּיהּ, לָא מִתְיַישְּׁבָא עַד דְּאִדְכַּר בְּפוּמָא, וְאִתְמְנֵי עָלָהּ. אוֹף הָכָא, בָּעָא קב"ה לְמִפְקַד חַיָּילִין דְּאוֹרַיְיתָא, וְחַיָּילִין דְּמַשְׁכְּנָא, וְכֻלְּהוּ הֲווֹ כְּחַד וְלָא מִתְפָּרְשֵׁי דָּא מִן דָּא, כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא וּמַשְׁכְּנָא לָא מִתְפָּרְשֵׁי דָּא מִן דָּא, וְאָזְלִין כַּחֲדָא.

[כֵּיוָן שֶׁהַתּוֹרָה וְהַמִּשְׁכָּן הוּקְמוּ, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְקֹד הַחֲיָלוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה, כַּמָּה צְבָאוֹת הֵם שֶׁל הַתּוֹרָה, כַּמָּה צְבָאוֹת הֵם שֶׁל הַמִּשְׁכָּן. בֹּא רְאֵה, כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בִּמְקוֹמוֹ, לֹא מִתְיַשֵּׁב עַד שֶׁנִּזְכָּר בַּפֶּה, וּמִתְמַנֶּה עָלָיו. אַף כָּאן - רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְקֹד חֵילוֹת הַתּוֹרָה וְחֵילוֹת הַמִּשְׁכָּן, וְכֻלָּם הָיוּ כְּאֶחָד וְלֹא נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה, הַכֹּל כְּמוֹ לְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה וְהַמִּשְׁכָּן לֹא נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה, וְהוֹלְכִים כְּאֶחָד.]‏

פירוש הסולם לזוהר - במדבר פרשת במדבר מאמר המנין והחשבון אות ז

כיון דאורייתא ומשכנא וכו': כיון שהוקמו התורה והמשכן,  בוא וראה כל דבר שצריך להתישב במקומו, דהיינו לקשר הענף שלמטה בשרשו למעלה, אינו מתישב עד שנזכר בפה ונתמנה עליו. אף כאן רצה הקדוש ברוך הוא לספור החיילות של התורה והחיילות של המשכן, כדי לקשר את ישראל בשורשם למעלה, שהם ז"א ומלכות הנקראים תורה ומשכן. וכולם הם כאחד ואינם נפרדים זה מזה, הכל כעין של מעלה שהרי שורשיהם, תורה ומשכן, הם בזווג, ואינם נפרדים זה מזה, והולכים יחד.

33.ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים לחמישה עשר באב אות [א]

ואחר זה נשנה במשנה המימרא דרבי שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' וכן הוא אומר (שיר השירים ג', י"א) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ופירש רש"י במלך שלמה במלך שהשלום שלו בעטרה שעיטרה לו אמו כנסת ישראל. ומה זו שייכות למה שבנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים שנשנית במשנה קודם לזה. ובגמרא דרשו על זו המימרא תנו רבנן יפיפיות וכו' אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול וכו'. ונראה שהכל אחד דמחול הוא לשון היקף כמו שכתב רש"י סביב לשון מחול הכרמיםוהיינו דמה שנאמר בעטרה שעיטרה לו אמו היינו דישראל יש להם שני כתרים תפילין של יד ושל ראש דתפילין של יד הוא כנגד כתר נעשה שהמעשה שייך לידים והם משועבדין למצות ה'. ותפילין של ראש כנגד כתר נשמע שהוא כנגד המוח ומחשבה מוחא. וכנגדן אמרו (ברכות ו' א) ה' יתברך מניח תפילין דמשתבח בשבחייהו דישראל. ומכתר נשמע כביכול ה' יתברך מניח תפילין של ראש ומכתר נעשה התפילין של יד. וזה הפירוש בעטרה שעיטרה לו אמו כנסת ישראל בנעשה ונשמע. ביום חתונתו זה מתן תורה ואם לא היו נשתברו לוחות ראשונות היה אז בי"ז בתמוז יום חתונתו ויום שמחת לבו יחד. ואחר שנעשה הקלקול אז נקרא יום הכפורים יום חתונתו שאז היה יום סליחה ומחילה ונתקן אז מה שקלקלו בנעשה במעשה העגל (פתיחתא דאיכה רבתי ל"ג).

Parashat Terumah Fulfillment of an old vow