הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
1. במדבר (פרשת בהעלותך) פרק ט
(טו) וּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִהְיֶ֧ה עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ עַד־בֹּֽקֶר: (טז) כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ לָֽיְלָה: (יז) וּלְפִ֞י הֵעָ֤לוֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יח) עַל־פִּ֣י ה֗' יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י ה֖' יַחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ: (יט) וּבְהַאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָׁמְר֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת ה֖' וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ: (כ) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל־פִּ֤י ה֙' יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י ה֖' יִסָּֽעוּ: (כא) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד־בֹּ֔קֶר וְנַעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַעֲלָ֥ה הֶעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ: (כב) אֽוֹ־יֹמַ֜יִם אוֹ־חֹ֣דֶשׁ אוֹ־יָמִ֗ים בְּהַאֲרִ֨יךְ הֶעָנָ֤ן עַל־הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּוּבְהֵעָלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ: (כג) עַל־פִּ֤י ה֙' יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י ה֖' יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת ה֙' שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י ה֖' בְּיַד־מֹשֶֽׁה: פ
2. מדרש הגדול במדבר (פרשת בהעלותך) פרק ט פסוק יח
על פי ה' יסעו בני ישראל. ובהאריך הענן. למה האריך הכתוב כל כך, כדי להוציא מליבן שלאומות העולם שהיו אומרין ישראל תועין במדבר ומשה רבינו הטען ואינו יודע להיכן הוא מוליכן, כענין שאמר פרעה נבוכים הם בארץ (שם יד, ג), כענין שנאמר להלן תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ (תהלים קז, ד). לפי כך פירש לך הכתוב שכל אותן המסעות על פי שכינה היו, ואף על פי שחונין במקום זה לילה אחת ובמקום אחר חדש או חסר או יתר, הכל על פי שכינה היה. כשהיה הענן מסתלק ממקום זה וחונה במקום אחר היו נוסעין לאותו מקום. ואף על פי שכל חנייתן ונסיעתן על פי משה היה, ולא היה הענן מסתלק עד שמשה אומר קוּמָה ה', ולא היה שורה עד שהוא אומר שובה ה', מנין שלא היה אומר אלא על פי שכינה, תלמוד לומר בסוף הענין על פי ה' ביד משה (כג). ומנין שלא היו ישראל מהרהרין אחרי משה, תלמוד לומר ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו, ואומר את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה.
3. ברייתא דמלאכת המשכן י"ג
על פי שלשה היו ישראל נוסעים: ע"פ הקב"ה ועל פי משה ועל פי חצוצרות, על פי הקב"ה מנין, שנאמר: על פי י"י יסעו בני ישראל ועל פי י"י יחנו (במדבר ט':י"ח), על פי י"י ביד משה (במדבר ט':כ"ג). על פי משה כיצד? משה היה אומר מבערב: בהשכמה אתם יוצאים, מיד התחילו ישראל להיות מוציאים בהמתן ומתקנין את כליהם לצאת. על פי חצוצרות שנאמר: ותקעתם תרועה ונסעו המחנות וגו' (במדבר י':ה') תקעו והריעו ותקעו שלש תקיעות על כל דגל ודגל, רבי יהודה אומר: שלש תקיעות על כל מטה ומטה (שבט ושבט).
4. מדרש אגדה (בובר) במדבר (פרשת בהעלותך) פרק ט פסוק כג
על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. לא שיאמר להם הקדוש ברוך הוא ליסע ולחנות, אלא שהיו מביטין בענן שעל המשכן, וביום העלות הענן מעל המשכן, היו יודעים רצונו של מקום שיסעו, ועת שישכון הענן היו יודעים שרצונו של מקום שיחנו: את משמרת ד' [שמרו על פי ה' ביד משה]. כיצד היו ביד משה. שבשעה שהיה רצונו של מקום שיסעו היה הענן נעלה מעל המשכן והיה מקופל ועומד ולא היה הולך עד שהיה משה אומר קומה ה' ויפוצו אויביך (במדבר י' ל"ה), וכשיבוא לחנות כמו כן היה הענן מקופל ועומד ולא היה מכסה המשכן, עד שהיה משה רבינו אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל (שם שם ל"ו), וזהו שאמר ויהי בנסוע הארון וגו', ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, לכך [נאמר] על פי ה' ביד משה:
5. ספורנו במדבר (פרשת בהעלותך) פרק ט פסוק כג
על פי ה' יחנו. גם בזמן הקצר בלתי השגת סידור עניניהם:
ועל פי ה' יסעו. בהעלות הענן גם אחר הזמן הארוך שכבר סדרו שם כל עניניהם:
6. רש"י במדבר (פרשת בהעלותך) פרק ט פסוק יח
עַל־פִּי ה' יִסְעוּ – שָׁנִינוּ בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן: כֵּיוָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִים, הָיָה עַמּוּד הֶעָנָן מִתְקַפֵּל וְנִמְשָׁךְ עַל גַּבֵּי בְנֵי יְהוּדָה כְּמִין קוֹרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ, לֹא הָיָה מְהַלֵּךְ עַד שֶׁמֹּשֶׁה אוֹמֵר קוּמָה ה' — זוֹ בְּסִפְרֵי — וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה:
וְעַל־פִּי ה' יַחֲנוּ- כֵּיוָן שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל חוֹנִים עַמּוּד הֶעָנָן הָיָה מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה וְנִמְשָׁךְ עַל גַּבֵּי בְנֵי יְהוּדָה כְּמִין סֻכָּה, וְלֹא הָיָה נִפְרָשׂ עַד שֶׁמֹּשֶׁה אוֹמֵר "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", הֱוֵי אוֹמֵר "עַל־פִּי ה' בְּיַד־מֹשֶׁה":
7. העמק דבר במדבר (פרשת בהעלותך) פרק ט פסוק כג
על פי ה' ביד משה. פירש רש"י במקרא י"ח כמו וביד משה שאמר שובה ה' קומה ה', אבל מלשון הברייתא שהבאנו מבואר כמשמעו שהיה הערה למשה במשך קטן לפני מסעם שיכינו עצמם לדבר, ומשמעות ביד משה בכ"מ זה אינו בדבור ממש, אלא בקבלה כדאיתא בכריתות דף י"ג ביד משה זה גמרא, וע' מש"כ בסוף ספר זה:
8. העמק דבר במדבר (פרשת מסעי) פרק לו פסוק יג
ביד משה אל בני ישראל. דלשון ביד משה משמעו דברי קבלה שלא נדבר עמו פא"פ אלא בשפע סיעתא דשמיא, כמש"כ כמה פעמים, וע"ע מש"כ בספר ויקרא סוף התוכחה אלה החקים והמשפטים וגו' ביד משה:
9. במדבר (פרשת בהעלותך) פרק י פסוק יא – לו
(יא) וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֻֽת: (יב) וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: (יג) וַיִּסְע֖וּ בָּרִאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י ה֖' בְּיַד־מֹשֶֽׁה: (יד) וַיִּסַּ֞ע דֶּ֣גֶל מַחֲנֵ֧ה בְנֵֽי־יְהוּדָ֛ה בָּרִאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב: … (יז) וְהוּרַ֖ד הַמִּשְׁכָּ֑ן וְנָסְע֤וּ בְנֵֽי־גֵרְשׁוֹן֙ וּבְנֵ֣י מְרָרִ֔י נֹשְׂאֵ֖י הַמִּשְׁכָּֽן: ס …(כח) אֵ֛לֶּה מַסְעֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְצִבְאֹתָ֑ם וַיִּסָּֽעוּ: ס (כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר ה֔' אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־ה֥' דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל: (ל) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ: (לא) וַיֹּ֕אמֶר אַל־נָ֖א תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י׀ עַל־כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֙נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם: (לב) וְהָיָ֖ה כִּי־תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה׀ הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב ה֛' עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ: (לג) וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר ה֔' דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־ה֜' נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה: (לד) וַעֲנַ֧ן ה֛' עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּחֲנֶֽה: ס )לה) ׆ וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה׀ יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ (לו) וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ׆
10.מדרש אגדה (בובר) במדבר (פרשת בהעלותך) פרק י פסוק לא
והיית לנו לעינים. שאם נטעה בדבר אתה תאיר עינינו, בשם שעשית בדיינין:
11.מדרש הגדול במדבר (פרשת בהעלותך) פרק י פסוק לא
והיית לנו לעינים. שלא תהא לנו לעינים לעיני כל באי העולם ויאמרו דומה שאין אנו רוצין לקבל את הגרים. ועוד דנים את הדברים מקל וחומר ואומרין, מה אם מי שהיה נקרא חתנו שלמלך לא רצו לקבלו על אחת כמה וכמה שאר כל הגרים, נמצאת מונע את הגרים לבוא עמנו וממעט כבודו שלמקום, אלא אף את בוא ולך עמנו, ונמצאת מרגיל את הגרים לבוא עמנו ומרבה כבודו שלמקום לקיים מה שנאמר ברב עם הדרת מלך (משלי יד, כח).
12.תרגום המיוחס ליונתן – תורה במדבר (פרשת בהעלותך) פרק י פסוק לא
וַאֲמַר לָא כְדוּן תִּשְׁבּוֹק יָתָנָא אֲרוּם בְּגִין כֵּן דִידַעְתְּ כַּד הֲוֵינָן שְׁרַן בְּמַדְבְּרָא לְמִידַן וְאַלִיפַת לָנָא עֵיסַק דִינָא וַהֲוָיַת חָבִיב עֲלָן כְּבָבַת עֵינָנָא:
13.כתר יונתן במדבר (פרשת בהעלותך) פרק י פסוק לא
ויאמר לא נא תעזוב אותנו כי בעבור כן שידעת כאשר היינו חונים במִדבר לִשׁפוט ולימדת לנו עִנין מִשׁפט והיית חביב עלינו כבבת עינינו:
But he said, do not now leave us; for when we were encamped in the wilderness, you knew how to judge, and you taught us the method (or business) of judgment, and you are dear to us as the apple of our eyes.
14.רש"י במדבר (פרשת בהעלותך) פרק י פסוק לא
וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם – לְשׁוֹן עָבָר, כְּתַרְגּוּמוֹ; דבר אחר: לְשׁוֹן עָתִיד — כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁיִּתְעַלֵּם מֵעֵינֵינוּ, תִּהְיֶה מֵאִיר עֵינֵינוּ; דבר אחר: שֶׁתְּהֵא חָבִיב עָלֵינוּ כְּגַלְגַּל עֵינֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י, יט) "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר":
15.רשב"ם במדבר (פרשת בהעלותך) פרק י פסוק לא
כי על כן – אשר ידעת ונתתה על לב צרכינו בחנותינו במדבר וגם הייתה לנו לעינים לתת לנו עצה טובה כדכת' בוישמע יתרו דוגמת עינים הייתי לעיור:
16.איוב פרק כט פסוק יד – טז
(יד) צֶ֣דֶק לָ֭בַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁ֑נִי כִּֽמְעִ֥יל וְ֝צָנִ֗יף מִשְׁפָּטִֽי: (טו) עֵינַ֣יִם הָ֭יִיתִי לַֽעִוֵּ֑ר וְרַגְלַ֖יִם לַפִּסֵּ֣חַ אָֽנִי: (טז) אָ֣ב אָ֭נֹכִֽי לָֽאֶבְיוֹנִ֑ים וְרִ֖ב לֹא־יָדַ֣עְתִּי אֶחְקְרֵֽהוּ:
17.אבן עזרא במדבר (פרשת בהעלותך) פרק י פסוק לא
(לא) אל נא – כמו עתה, וכן כל 'נא' שבמקרא, והוא הפך בלשון ישמעאל. כי על כן ידעת – כמו כי על כן לא נתתיה לשלה (ברא' לח, כו), והטעם הואיל וידעת חנותנו, שידעת המקום שחנינו שם, לכה אתנו. והיית לנו לעינים – להראות הדרך, ורבים אומרים, כי והיית לשון עבר, רמז על העצה שנתן למשה, שהראה לו מה שלא ידע, וזה טעם לעינים.
18.רבינו בחיי במדבר (פרשת בהעלותך) פרק י פסוק לא
(לא) והיית לנו לעינים. להורות לנו הדרך, וי"ל כיון שישראל היו נוסעים על פי הענן והוא המורה להם הדרך מה צורך היה להם ביתרו, אבל משה אמר כן כדי לחזק לב קטני אמנה שהיו ביניהם אשר לבם היה יותר מתנחם ומתחזק במנהיג בשר ודם. או יאמר: "והיית לנו לעינים", לעדות בפני האומות ממה שראית בעיניך האותות והמופתים הגדולים ויראו ויקחו מוסר ויכנסו תחת כנפי השכינה, וזה דעת אונקלוס ע"ה שתרגם: וגבורן דאתעבידא לנא חזיתא בעינך.
ובמדרש: (ספרי פ) "והיית לנו לעינים", כל דבר המתעלם מעינינו תהא מאיר עינינו. דבר אחר: תהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר: (דברים י, יט) "ואהבתם את הגר".
19.אלשיך על במדבר (פרשת בהעלותך) פרק י פסוק לא
והוא כי על כן ידעת חנתינו במדבר בבואך מארצך וממולדתך, ותעזוב עושרך וטובך ומשכנות מבטחיך. עם ידעך חנתינו במדבר, השלכת אחרי גוך טובות העולם הזה לבא המדברה אחרי ה' ותורתו, ובזה והיית לנו לעינים, כי עינים לראות היית לישראל. כי בך פקחו עיניהם לעבוד את ה'. באומרם, הלא זה אשר לא מבני ישראל עזב ארצו ומולדתו וארמנותיו שדותיו וכרמיו וכל מקנהו לבקש את ה' אל מדבר שמם. ולא שת לבו אל כל טובות העולם הזה. ומה גם עם בני ישראל, כי אחרי ה' נלך כאריה ישאג:
20.בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק ב – ו
(ב) וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי: (ג) וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽה֙' אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ: (ד) כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק: (ה) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ הָעֶ֔בֶד אוּלַי֙ לֹא־תֹאבֶ֣ה הָֽאִשָּׁ֔ה לָלֶ֥כֶת אַחֲרַ֖י אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את הֶֽהָשֵׁ֤ב אָשִׁיב֙ אֶת־בִּנְךָ֔ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־יָצָ֥אתָ מִשָּֽׁם: (ו) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אַבְרָהָ֑ם הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תָּשִׁ֥יב אֶת־בְּנִ֖י שָֽׁמָּה:
21.תורת משה במדבר פרק י פסוק לא
ותרגום אונקלוס והיית לנו לעינים, גבורן דאתעבידן לנא חזיתא בעיניך, א"כ יש לך לבטוח בד' ולעזוב ארצך ומולדתך ולהאמין בד', וכן עשה. ונ"ל עי"ז נתרבה עונשן של ישראל שאמרו מי יאכילנו בשר, טוב לנו במצרים, בלתי אל המן עינינו, והיינו דרמז ויחר אף ד' מאוד ובעיני משה רע, עיני משה היינו יתרו והיית לנו לעינים, (פי' ע"י עיני משה רע לישראל), והיינו ממש כמ"ש תוס' שלהי קדושין (ע"א ע"א) בשם ר' אברהם הגר קשים גרים לישראל כספחת שהם מדקדקים במצות יותר מישראל, ועי"ז קשה לישראל, וה"נ יתרו קשה לישראל לפי הנ"ל.
והיינו ותדבר מרים ואהרן במשה, כי אמרו מה הי' לו למשה לקבל ספחת בישראל לגרום מיתתם, אין זה כי אשה כושית מארץ רחוקה ממדין לקח ופירש ממנה, ותהי' עזובה לגמרי עזובה מבעלה ומכל משפחתה ובית אבי' כי אין מכיר לה בכל בית ישראל כי כושית היא, ע"כ הוצרך לאסוף יתרו וביתו אליו לפייס אשתו, וזה הגורם לכל זה, ומעיקרא קשיא לא יפרוש ולא יגרום ספחת לישראל, ע"כ נענשה בצרעת שהיא מספחת. ועוד המרגלים נענשו ע"י שלא לקחו מוסר ממרים, והיתה היא מכשול למרגלים כמו שחשדה שיתרו הי' למכשול, וברוך הוא כי אל דיעות ד' ולא נתכנו עלילות.
22.הכתב והקבלה במדבר (פרשת בהעלותך) פרק י פסוק לא
(לא) כי ע"כ ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים. אחר שלא היינו נצרכים במדבר למורה דרך, להליכת עמוד האש והענן לפני המחנה, אם כן אין מקום לפרש לשון והיית לנו לעינים, להורות הדרך וכדומה. ונ"ל בכוונת המקרא כי אחרי שידעת אופן חנייתינו במדבר, שהיתה מלאה נסים וגבורות, בזה תהיה לנו לעינים לעדות בפני האומות ממה שראית בעיניך האותות והמופתים הגדולים, המה ישמעו את דבריך ויקחו מוסר ויכנסו תחת כנפי השכינה, כי להיותך אתה כהן מדין אשר מהמפורסם שעברו עליך כמה מהנסיונות בעניני עבודות אלהי נכר הארץ, ובכל זאת אחרי בואך להכרה האמתית להודות באלהי אמת, עד שאמרת עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, הנה תוכל להיות עד הרואה בעיניו על אמתות הדבר, וגם המה ישובו לאמר כמוהו כמונו, גם אנחנו נחסה ונתלונן תחת כנפי אמונה זו; ורז"ל בספרי פי' שם חנתנו לשון חן שראית המן שניתן לאבותינו, ע"ש. וכבר מצאנו שרשי חנן ע"מ נל"ה וחנתי לבני בטני (איוב י"ט).
23.שמות (פרשת יתרו) פרק יח
(א) וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־ הוֹצִ֧יא ה֛' אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (ב) וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ: (ג) וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: (ד) וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה: (ה) וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה אֶל־הַמִּדְבָּ֗ר אֲשֶׁר־ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים: (ו) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ: (ז) וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה: (ח) וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־ הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם הֽ': (ט) וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה ה֖' לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם: (י) וַיֹּאמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ ה֔' אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם: (יא) עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל ה֖' מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם: (יב) וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים:
(יג) וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב: (יד) וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב: (טו) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים: (טז) כִּֽי־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־ תּוֹרֹתָֽיו: (יז) וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: (יח) נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹא־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ: (יט) עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָאֱלֹהִֽים: (כ) וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־ הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן: (כא) וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: (כב) וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֘ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־ הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ: (כג) אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם: (כד) וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר: (כה) וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: (כו) וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּכָל־עֵ֑ת אֶת־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם: (כז) וַיְשַׁלַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה אֶת־חֹתְנ֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל־אַרְצֽוֹ: פ
24.זהר מנוקד/תרגום/ חלק ג דף רמד/ב
i. יַיִן אִית מִנֵּיהּ תְּרֵין גַּוְונִין, חִוָּור וְסוּמָק. יַיִן, ע' אַנְפִּין. הָא ע"ב. וְלָקֳבֵל תְּרֵין גַּוְונִין דְּיַיִן, אִיהִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר דְּשַׁבָּת, וְע' תֵּיבִין דְּקִדוּשׁ וַיְכֻלּ"וּ, הָא ע"ב.
[ליין יש שני גוונים לבן וְאָדם. יַיִן גִּימַטְרִיָּא שִׁבְעִים פָּנִים. הֲרֵי ע"ב. וּכְנֶגֶד שְׁנֵי גְוָנִים שֶׁל הַיַּיִן, הוּא זָכוֹר וְשָׁמוֹר שֶׁל שַׁבָּת, וְשִׁבְעִים תֵּבוֹת שֶׁל קִדּוּשׁ וַיְכֻלּ"וּ – הֲרֵי ע"ב.]
ii. מָלֵּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כּוֹס (דברים לג) מָלֵא בִּרְכַּת יְיָ. וְאוֹף דְּאִיהוּ מָלֵּא מִיֵינָא דְּאוֹרַיְיתָא. בַּר נָשׁ הָכִי צָּרִיךְ לְמֶהֱוִי שְׁלִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כה) אִישׁ תָּם: גְּבַר שְׁלִים. כְּמוֹ (בראשית לג) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם, הָכִי צָּרִיךְ לְמֶהֱוִי נִשְׁמְתָא שְׁלֵימָתָא, וְלָא יִהְיֶה בָּהּ פְּגָם, (ויקרא כא) דְּכָל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב. אוּף הָכִי אִלֵּם עִם יָ"הּ, הוּא אֱלֹהִים, כְּחוּשְׁבַּן כּוֹס. (שם י"ה) אִיהוּ מָלֵא, וַהֲפוֹךְ אִלֵּם וְתִמְצָּא מָלֵּא. אֵימָתַי. כַּד אִית תַּמָּן יָ"הּ. וְהַיְינוּ (שמות יז) כִּי יַד עַל כֵּס יָ"הּ. אֲדֹנָ"י חוּשְׁבָּנֵיהּ ו"ה. עַמּוּדָא דְּאֶמְצָּעִיתָא מָלֵּא מִן (תקונים ע' ע"א) תַּרְוַויְיהוּ. וּבְגִין דָּא שַׁרְיָא עָלֵיהּ אָדָם, דְּהוּא שְׁמָא מְפֹרָשׁ.
[מָלֵא – זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כּוֹס (דברים לג) מָלֵא בִּרְכַּת ה'. וְאַף שֶׁהוּא מָלֵא מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה. אָדָם כָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׁלֵם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה) אִישׁ תָּם – גֶּבֶר שָׁלֵם, כְּמוֹ (שם לג) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם. כָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת נְשָׁמָה שְׁלֵמָה, וְלֹא יִהְיֶה בָּהּ פְּגָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא) שֶׁכָּל (איש) אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב. אַף כָּךְ אוֹתִיּוֹת אִלֵּם עִם יָ"הּ – הוּא אֱלֹהִים, כְּחֶשְׁבּוֹן כּוֹס. (שם י"ה) הוּא מָלֵא, וַהֲפֹךְ אוֹתִיּוֹת אִלֵּם וְתִמְצָא מָלֵא. מָתַי? כַּאֲשֶׁר יֵשׁ שָׁם אוֹתִיּוֹת יָ"הּ. וְהַיְנוּ (שמות יז) כִּי יָד עַל כֵּס יָ"הּ. אֲדנָ"י חֶשְׁבּוֹנוֹ ו"ה. הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי מָלֵא מִשְּׁנֵיהֶם, וּמִשּׁוּם זֶה שׁוֹרֶה עָלָיו אָדָם, שֶׁהוּא שֵׁם מְפֹרָשׁ.]
וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ, בְּגִין דְּהַאי כּוֹס, דְּאִיהוּ לָקֳבֵל אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִתְּמַר בָּהּ, (דברים יא) תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ. וְעַיְינִין דִּלְעֵילָּא, אִינּוּן שִׁבְעִין סַנְהֶדְרִין, וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָלַיְיהוּ. תְּרֵין עַיְינִין עִלָּאִין. חַד עַיִן יָמִין, וְחַד עַיִן שְׂמָאלָא, וְאִינּוּן ע"ב, כְּמִנְיָן בַּיַּיִן. וְהַאי אִיהוּ רָזָא דְּנוֹתֵן בַּכּוֹס עֵינוֹ.
[וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ – מִשּׁוּם שֶׁכּוֹס זֶה הוּא כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (דברים יא) תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךְ בָּהּ. וְעֵינַיִם שֶׁל מַעְלָה הֵם שִׁבְעִים סַנְהֶדְרִין, וַעֲלֵיהֶם מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. שְׁתֵּי עֵינַיִם עֶלְיוֹנוֹת. אַחַת עֵין יָמִין, וְאַחַת עֵין שְׂמֹאל. וְהֵם ע"ב, כְּמִנְיַן "בַּיַּיִן". וְזֶהוּ סוֹד שֶׁל נוֹתֵן בַּכּוֹס עֵינוֹ.]
25.בראשית (פרשת תולדות) פרק כה פסוק כה
וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו:
26.שמואל א פרק טז פסוק יא – יג
(יא) וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל אֶל־יִשַׁי֘ הֲתַ֣מּוּ הַנְּעָרִים֒ וַיֹּ֗אמֶר ע֚וֹד שָׁאַ֣ר הַקָּטָ֔ן וְהִנֵּ֥ה רֹעֶ֖ה בַּצֹּ֑אן וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־יִשַׁי֙ שִׁלְחָ֣ה וְקָחֶ֔נּוּ כִּ֥י לֹא־נָסֹ֖ב עַד־בֹּא֥וֹ פֹֽה: (יב) וַיִּשְׁלַ֤ח וַיְבִיאֵ֙הוּ֙ וְה֣וּא אַדְמוֹנִ֔י עִם־יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי פ וַיֹּ֧אמֶר ה֛' ק֥וּם מְשָׁחֵ֖הוּ כִּֽי־זֶ֥ה הֽוּא: (יג) וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת־קֶ֣רֶן הַשֶּׁ֗מֶן וַיִּמְשַׁ֣ח אֹתוֹ֘ בְּקֶ֣רֶב אֶחָיו֒ וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ־ה֙' אֶל־דָּוִ֔ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיָּ֣קָם שְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ הָרָמָֽתָה: ס
27.בראשית רבה (וילנא) (פרשת תולדות) פרשה סג סימן ח
אַדְמוֹנִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שְׁמוּאֵל אֶת דָּוִד אַדְמוֹנִי, דִּכְתִיב (שמואל א טז, יב): וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי, נִתְיָרֵא וְאָמַר אַף זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים כְּעֵשָׂו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמואל א טז, יב): עִם יְפֵה עֵינַיִם, עֵשָׂו מִדַּעַת עַצְמוֹ הוּא הוֹרֵג אֲבָל זֶה מִדַּעַת סַנְהֶדְרִין הוּא הוֹרֵג.
28.תלמוד בבלי מסכת שבת דף נו עמוד א
״אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב״ — שֶׁהָיָה לְךָ לְדוּנוֹ בְּסַנְהֶדְרִין וְלֹא דַּנְתָּ.
29.במדבר (פרשת בהעלותך) פרק יא
(י) וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה֙' מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע: (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־ה֗' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־ הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: (יב) הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו: (יג) מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: (יד) לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: (טו) וְאִם־כָּ֣כָה׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי: פ (טז) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ: (יז) וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֘ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ: (יח) וְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֘ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י ה֜' לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַאֲכִלֵ֙נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן ה֥' לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַאֲכַלְתֶּֽם: (יט) לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם: (כ) עַ֣ד׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־ה֙' אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם:…
(כד) וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י ה֑' וַיֶּאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל: (כה) וַיֵּ֨רֶד ה֥'׀ בֶּעָנָן֘ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ: (כו) וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה: (כז) וַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה: (כח) וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם: (כט) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם ה֙' נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן ה֛' אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם:
30.במדבר (פרשת בהעלותך) פרק יב
(א) וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: (ב) וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר ה֔' הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע הֽ': (ג) וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: ס (ד) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם: (ה) וַיֵּ֤רֶד ה֙' בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: (ו) וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם ה֗' בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ: (ז) לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא: (ח) פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה֖' יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה: (ט) וַיִּֽחַר־אַ֧ף ה֛' בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ: (י) וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת: (יא) וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ: (יב) אַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָֽׂרוֹ: (יג) וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־ה֖' לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ: (יד) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֙יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּאָסֵֽף: (טו) וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵאָסֵ֖ף מִרְיָֽם: (טז) וְאַחַ֛ר נָסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵחֲצֵ֑רוֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: פ
31.העמק דבר בראשית (פרשת נח) פרק יא פסוק לא
(לא) ויקח תרח את אברם בנו וגו' ללכת ארצה כנען. אף על גב שלא היה עוד מאמר ה' לאברהם אבינו, מכ"מ כבר היה הערה מן השמים וראה מרחוק קדושת הארץ, וכמש"כ להלן ט"ו ז'. והא דכתיב ויקח תרח וגו', אף על גב דעיקר רצון אותה יציאה היה אברם ובעצתו, מכ"מ כיון שהיה אברם שקוע ברעיונות אלקיות או חכמות, ולא יכול להנהיג נסיעה הוא וביתו, על כן נמסר הנסיעה לאביו והוא לקח את אברם וכל הכבודה על ידו:
32.העמק דבר בראשית (פרשת לך לך) פרק טו פסוק ז
[ונראה שגם בסדר עולם אין הכונה שהי' הדבור לאברהם כשהי' בן שבעים, אלא שהי' אז הערה מן השמים וקול דודו ית' דופק על ליבו לצאת מאור כשדים לחרן ומשם לארץ ישראל, והערה זו מפורש בס' ישעיה מ"א מי העיר ממזרח וגו'].
33.העמק דבר בראשית (פרשת ויחי) פרק מז פסוק כט
ימי ישראל. ולא כתיב יעקב, באשר לא הרגיש חולי וחלישות שיבין מחמת זה כי קרבו ימיו, שהרי להלן כתיב הנה אביך חולה, מבואר שקודם לזה לא היה חולה. ואף על גב שבפירש"י בסמוך אי' מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה, וכ"כ הרי"ף פ"א דשבת, מכ"מ הפי' חלישות וזקנה, ולא חולי ממש שמקרב המיתה, אלא מחמת שהוא ישראל היה לו הערה רוחנית שקרבו ימיו:
34.העמק דבר שמות (פרשת שמות) פרק ד פסוק כז
ויפגשהו. ולא כתיב וימצאהו, אלא ויפגשהו שמצא אותו פרוש ומובדל בדביקות מאד נעלה, עד שלא הרגיש משה בביאת אהרן אליו, עד שפגע בו, ובזה נתפעל אהרן והבין כי גבה ממנו ערך משה, ומכ"ש בבואו אל הר האלהים אשר שם ראה מראה נפלאה בסנה, וגם מיועד להעלות שם לערך שאין כמוהו בקבלת התורה, ע"כ בבואו לשם השיג הערה מיוחדת גם עתה:
35.העמק דבר שמות (פרשת וארא) פרק ט פסוק לה
(לה) ולא שלח את בני ישראל. מכאן ואילך כתיב בני ישראל ולא את העם, ללמדנו שמאז החל להוקיר את ישראל והסיר מהם כל העבודה, וכאן נתקיים הלשון שני של גאולה והצלתי אתכם מעבודתם, והיינו דמסיים כאן ביד משה. דמשמעו הערה בעל פה כמש"כ בכ"מ דכתיב ביד משה, וכן כאן היו שינויים מפעולות המכות ע"פ הסימן דצ"ך עד"ש באח"ב, שהיה על המטה אשר ביד משה, דבשלשה הראשונים לא הסיר הסבלות גם כן, וממכת ערוב החל להסיר הסבלות כמש"כ לעיל, וממכת ברד הסיר העבדות לגמרי, רק שלא רצה לשלחם אלא להתנהג בהם בכבוד, וכן עתיד להיות לפני גאולה העתידה כמש"כ סוף שירת האזינו, ועי' בחזית על פסוק שובי שובי השולמית וגו':
36.העמק דבר שמות (פרשת בא) פרק יב פסוק מ
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים. יתור לשון יש כאן, ומה מקרא חסר אם כתב ומושב בני ישראל במצרים וגם ידוע הפלא שיש בזה המנין, אבל העיקר דמשמעות מושב, הוא ההכנה שיהיו יכולים בני ישראל לשבת שם אח"כ, וכבר נתבאר בפ' ברית בין הבתרים שמאז יצא אברהם אבינו מאור כשדים היה זה הערה מאת ה' שמצא לבבו נאמן להוציא ממנו אומה הנבחרת שיהיו נקראים בני ישראל, ועלה אז במחשבה שקודם שיהיו נבחרים במתן תורה יבואו בגלות במצרים, ואז באו צבאות ה' המה מלאכי מעלה להגדיל ולרומם מלוכת מצרים, כדי שיהיה בזה מושב יפה לבני ישראל אחר כך, וכמש"כ לעיל ז' ד', וע"ז בא מקרא זה ומושב בני ישראל אשר ישבו אח"כ במצרים רד"ו שנה, אבל המושב היה שלשים שנה וגו', שאברהם אבינו היה בן שבעים שנה בצאתו מאור כשדים, והיינו שכתוב עוד,
37.העמק דבר ויקרא (פרשת שמיני) פרק יא פסוק א
לאמר אלהם. לאלעזר ואיתמר, כ"ה ברבה. ואף על גב דגם אל אהרן לא היה הדבור אלא למשה שיאמר לאהרן כפרש"י, וכמו שביארנו בס' שמות ז' ח' שאהרן לא היה שומע כלל אפילו הדבור שהיה עם משה בצדו, מ"מ ודאי היתה מועלת עמידת אהרן שמן הצד, ונמצא פי' ואל אהרן בשעה שהיה אהרן עומד בצדו והיה איזה הערה גם עליו, אבל לבני אהרן לא נגע באותה שעה הדבור כלל, אלא היה המצוה שיאמרו להם ביחוד. והטעם נראה משום שבאלו הפרשיות תלוי עיקר ההוראה בישראל וכמש"כ להלן מקרא מ"ז יע"ש, ואי' בברכות דס"ג ב' ומיץ אף יוציא דם כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור, וזהו להיות מורה הוראה בישראל, ובשביל שקצף משה על אלעזר ואיתמר ושתקו, בשביל זה נתייחדו להורות בישראל, וע' בסמוך:
38.העמק דבר במדבר (פרשת בהעלותך) פרק ט פסוק יז
ואחרי כן. ביאור זה הלשון יבא על פי מה שביארנו סוף ספר שמות בשם ברייתא דמלאכת המשכן פרק י"ג על פי ג' דברים נוסעין ישראל על פי הקודש ועל פי משה ועל פי חצוצרות כו' ונתבאר שם דעל פי משה היינו שהיה הערה ברוח הקודש למשה מבערב למחר בהשכמה אתם יוצאים, והתחילו לקפל הבגדים והמשא ולהניחם על הבהמות לצאת, ועל פי החצוצרות התחילו להתאסף כל אחד לשבטו ולדגלו, דבשעת חניה אף על גב שהיו אהליהם איש על דגלו מכל מקום המה היו מפוזרים, ובשעת תקיעת החצוצרות החלו להתאסף, ובאותה שעה החל הענן להתקפל ועומד וממתין עד שנגמר עסק אסיפה איש על מקומו, ואז הורד המשכן וקפלוהו, וכל זה נמשך איזה שעות עד שנגמר הכל, הלך הענן בדבר משה קומה ה', וזה נקרא על פי הקודש. נמצא פירוש זה המקרא ובהעלות הענן היינו שנקפל ועמד לצד, ואחרי כן. שכבר היה מקופל ועומד יסעו בני ישראל, היו הולכים ממקום למקום ובאו לדגליהם, ולא מיירי כאן בהליכה ממש, ויבוא עוד להלן בפרשת המסע, וכאן מיירי רק בענין הענן. או נכלל בפירוש ואחרי כן גם בהליכת הענן יסעו בני ישראל. הלכו ממש וזהו נסיעה שלישית, ואם כן שתי הנסיעות נכללו בזה המקום, דשניהם נעשו בפעולת הענן, היינו בהעלות הענן מעל המשכן היתה נסיעה שניה, ואחרי כן היתה נסיעה שלישית:
39.העמק דבר במדבר (פרשת בהעלותך) פרק ט פסוק כג
(כג) על פי ה' ביד משה. פירש רש"י במקרא י"ח כמו וביד משה שאמר שובה ה' קומה ה', אבל מלשון הברייתא שהבאנו מבואר כמשמעו שהיה הערה למשה במשך קטן לפני מסעם שיכינו עצמם לדבר, ומשמעות ביד משה בכ"מ זה אינו בדבור ממש, אלא בקבלה כדאיתא בכריתות דף י"ג ביד משה זה גמרא, וע' מש"כ בסוף ספר זה:
40.במדבר (פרשת בהעלותך) פרק יא פסוק כט
וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם ה֙' נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן ה֛' אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם:
41.העמק דבר במדבר (פרשת בהעלותך) פרק יא פסוק כט
כי יתן ה' וגו'. הוא מיותר, אבל בזה בא משה להודיע כי אין שום אשם עליהם, באשר שלא בא בהשתדלות, ועל זה אמר דנהי דכל עם ה' אי אפשר שיהיו מתבודדים ומכינים עצמם לנבואה, דאם כן בטל ישוב העולם, אלא זה אפשר שיתן ה' רוחו על כל עם ה' לשעה בלי שום הכנה. ושלמה המלך התפלל בדרך שיר מי יתנך כאח לי וגו' אמצאך בשוק אשקך וגו' [שה"ש ח' א'], והבאור שיהיה כל כך רוח נבואה ודביקות בה' מצוי בישראל עד שיהיה גם בהליכה בחוץ בשוקים וברחובות בלי שום הכנה משיג הערה ודביקות, וזו היא תוחלתנו שיהיה לעתיד לבא, וע' מש"כ בספר בראשית ב' כ"ה על הפסוק ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו:
42.העמק דבר במדבר (פרשת בהעלותך) פרק יב פסוק ג
(ג) והאיש משה עניו וגו'. ביאר הכתוב דלא משום משה וצערו ענה ה' כי היכי דלא לחליש דעתו, אבל באמת משה לא חשש כלל לזה דהאיש משה עניו וגו', אלא משום שנוגע לעיקר התורה לדעת כח מעלתו של משה שהוא למעלה מכל נבואה שבעולם(א). ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד(ב), אלא משמעות עניו שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו, והיינו דאמר רב יוסף שלהי מסכת סוטה לא תיתני ענוה דאיכא אנא, והוא כדאיתא שלהי מסכת הוריות דכל שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, ופירש רש"י שלא רצה לנהוג שררה בעצמו שבשעה שנצרך לאומן הלך אליו ולא קרא את האומן לביתיה, אף על גב שידע רב יוסף שהוא בערך רבה, מכל מקום לא חשש לכבודו והיינו ענוה:
אשר על פני האדמה. הוא מיותר וכבר דרשו בספרי על זה, ולפי הפשט כי באמת בטעמו של ענוה יש הרבה אופנים על מה שאינו חושש(א), יש מזה הטעם ויש מזה הטעם לפי ענין של כל אחד, אבל הוא היה כאדם שאינו עוד על פני האדמה, היינו כמת שאינו יודע או שאינו מרגיש, ואם כן אינו מרגיש שום צער והיינו דאיתא במסכת תמיד [ל"ב א'] דאלכסנדרוס מוקדון שאל לחכמים מה יעשה אדם ויחיה, והשיבו ימית את עצמו, ופירושו ישפיל את עצמו שלא ירגיש בצער ובהעדר הרצון והכבוד, וזה היה מדתו של משה רבנו:
43.העמק דבר במדבר (פרשת פינחס) פרק כז פסוק כג
ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה. כבר ביארנו בכמה מקומות פירוש ביד משה הוא הערה מה' כמו דבר קבלה, והכי נמי משמעות ויצוהו, אמר לו דברי מוסר הנוגע לענין, ושפע מוסר היה דבר ה' ביד משה. ויותר היה ראוי לכתוב כאשר צוה ה', אבל כאשר דבר ה' משמעו דבר ה' בפירוש וכמש"כ לעיל ה' ד', והוא כפירוש רש"י שהאציל מהודו וקירון עור פניו על פני יהושע כדבר ה'. ופירוש ביד משה, שהיה בכחו לעשות כן:
44.העמק דבר דברים (פרשת כי תצא) פרק כד פסוק ח
כאשר צויתם. ולא כתיב כאשר צויתיך, כמו לעיל גבי שחיטה, אלא משום דתנן שלהי פ"א דחגיגה דנגעים מקרא מרובה והלכות מועטות, וא"כ לא בא הקבלה ע"י משה כל הנצרך, אלא בבוא מעשה לידי כהן הוא מדקדק בקראי, והיינו מה שכתב הראב"ד בת"כ פ' מצורע, שכהן שבא אליו צרעת, מראה לכל כהנים שבעירו ומלמדם איך להורות, שהוא משום שאין בזה קבלות ומשניות כפי ההכרח, ובשעת מעשה יש לדקדק ולהורות, והכח ניתן לכהן או לחכם שבדור והוא יאמר לכהן, מש"ה כתיב כאשר צויתם שיהיה אז הערה בד"ק לדקדק בקראי ולהורות למעשה, וכיב"ז להלן ל"א י"ד ע"ש:
45.העמק דבר דברים (פרשת וילך) פרק לא פסוק יד
ואצונו. היה במשמע להזהיר על הנהגת ישראל, כלשון דכתיב בס' שמות ז' במשה ואהרן ויצום על בני ישראל וגו', אבל מלשון המקרא להלן כ"ג ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק וגו', ולא כתיב לאמר כלשון המקרא כ"פ, אלא הצווי הוא דבר בפני עצמו, והאמירה דבר בפני עצמו. וכיב"ז נתבאר בס' בראשית כ"ח א' ויצוהו ויאמר לו, ועוד שם מ"ט כ"ט, ויצו אותם ויאמר להם עיין שם. והיינו כמש"כ שהיה כאן הערה מן ה' אל יהושע איך לדקדק בקראי ולהעמיד כח תורה שבע"פ. וכך הפי' לעיל כ"ד ח' כאשר צויתם וע"ש, ובס' בראשית ויצו ה' אלהים על האדם וגו' ע"ש, אלא דשם הוא בענין א' במה שאמר מכל עץ הגן וגו', צוה דברי קבלה היינו שבע מצות, וכאן היה הצווי דבר בפ"ע לדקדק בכל התורה, ויאמר חזק ואמץ בהנהגת ישראל, והכי תניא בספרי פ' פנחס וצו את יהושע, צוהו על דברי תלמוד, וה"נ הפי' ואצונו אזהירו:
