פרשת פינחס התשפ״א

 פרשת פינחס התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

In memory of 

 Bentzion ben Ze'ev Avraham Halevi 

And in the merit of a 

Refuah Shelaymah - Fradel bat Gitel

1.    במדבר (פרשת פינחס) פרק כה פסוק י - טו

(י) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יא) פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי: (יב) לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם: (יג) וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יד) וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֖ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי: (טו) וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא: פ

2.    במדבר (פרשת בלק) פרק כה פסוק א - ט

(א) וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב: (ב) וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן: (ג) וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף ה֖' בְּיִשְׂרָאֵֽל: (ד) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַה֖' נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־ ה֖' מִיִּשְׂרָאֵֽל: (ה) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר: (ו) וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־ יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (ז) וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ: (ח) וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־ קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ט) וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף: פ

3.    במדבר (פרשת חקת) כא -כב

(כא) וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר: (כב) אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֙לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר־ נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ: (כג) וְלֹא־נָתַ֨ן סִיחֹ֣ן אֶת־יִשְׂרָאֵל֘ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻלוֹ֒ וַיֶּאֱסֹ֨ף סִיחֹ֜ן אֶת־כָּל־עַמּ֗וֹ וַיֵּצֵ֞א לִקְרַ֤את יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּדְבָּ֔רָה וַיָּבֹ֖א יָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵֽל: (כד) וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת־אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד־יַבֹּק֙ עַד־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: (כה) וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הֶעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל־עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶֽיהָ: (כו) כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת־כָּל־אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד־אַרְנֹֽן: (כז) עַל־כֵּ֛ן יֹאמְר֥וּ הַמֹּשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן: (כח) כִּי־אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן: (כט) אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם־כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָי֤ו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן: (ל) וַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד־דִּיבֹ֑ן וַנַּשִּׁ֣ים עַד־נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖ר עַד־מֵֽידְבָֽא: (לא) וַיֵּ֙שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָאֱמֹרִֽי: (לב) וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת־יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־שָֽׁם: (לג) וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי: (לד) וַיֹּ֨אמֶר ה֤' אֶל־מֹשֶׁה֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן: (לה) וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־אַרְצֽוֹ: (א) וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: ס

4.    במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק לט

וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ:

5.    בראשית (פרשת ויחי) פרק מח פסוק כא - כב

(כא) וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם: (כב) וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי: פ

6.    בראשית (פרשת לך לך) פרק טו פסוק טז

(טז) וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֹ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה:

7.    במדבר (פרשת בלק) פרק כב פסוק ב - ד

(ב) וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי: (ג) וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ד) וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כָּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא:

8.    תרגום המיוחס ליונתן - תורה במדבר (פרשת בלק) פרק כב פסוק ד

וַאֲמַר מוֹאֲבָאֵי לְסָבֵי מִדְיָנָאֵי אֲרוּם עַמָא חַד וּמָלְכוּ חַד הֲווֹן עַד הַהוּא יוֹמָא כְּדוּן יְשֵׁיצוּן קְהָלָא יַת כָּל חָזְרָנוּתָא הֵיכְמָא דְמִבְעֵי תוֹרָא יַת עִיסְבָּא דְחַקְלָא וּבָלָק בַּר צִפּוֹר מִדְיָנָאָה מַלְכָּא לְמוֹאָב בְּעִידָנָא הַהִיא וְלָא בְּעִידָנָא חוֹרָנָא דְהָכִין הֲוָה תְנָאָה בֵּינַתְהוֹן לְמֶהֱוֵי מַלְכִין לְפִרְקִין מֵאִילַךְ וְאִילַךְ:

9.    כתר יונתן במדבר (פרשת בלק) פרק כב פסוק ד

ויאמר מואב לזקני מִדין כי עם אחד ומלכות אחד היו עד ההוא היום עתה יכלו הקהל את כל סביבותינו כמו שאוכל שור עשׂב של השׂדה ובלק בן ציפור המִדיני מלך למואב בעת ההיא ולא בעת אחרת שכך היה תנאי ביניהם להיות מלכים לתקופות מאלה ואלה:

10.רש"י במדבר (פרשת בלק) פרק כב פסוק ד

אל זקני מדין - הֲלֹא מֵעוֹלָם הָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר "הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב" (בראשית ל"ו), שֶׁבָּאוּ מִדְיָן עַל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה? אֶלָּא מִיִּרְאָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם; וּמָה רָאָה מוֹאָב לִטֹּל עֵצָה מִמִּדְיָן? כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹצְחִים שֶׁלֹּא כְמִנְהַג הָעוֹלָם, אָמְרוּ מַנְהִיגָם שֶׁל אֵלּוּ בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל, נִשְׁאַל מֵהֶם מַה מִּדָּתוֹ, אָמְרוּ לָהֶם אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו, אָמְרוּ, אַף אָנוּ נָבֹא עֲלֵיהֶם בְּאָדָם שֶׁכֹּחוֹ בְּפִיו:

בעת ההוא - לֹא הָיָה רָאוּי לְמַלְכוּת, מִנְּסִיכֵי מִדְיָן הָיָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת סִיחוֹן מִנּוּהוּ עֲלֵיהֶם לְצֹרֶךְ שָׁעָה:

11.מדרש רבה במדבר כ"ב:ד'

וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן – מַה טִּיבָן שֶׁל זִקְנֵי מִדְיָן כָּאן, שֶׁהָיוּ רוֹאִין אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹצְחִין שֶׁלֹא כְּדֶרֶךְ הָאָרֶץ, וְאָמְרוּ מַנְהִיג שֶׁלָּהֶן בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל, נֵדַע מֵהֶן מַה מִּדּוֹתָיו, אָמְרוּ לָהֶם זִקְנֵי מִדְיָן אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו. אָמְרוּ לָהֶן אַף אָנוּ נָבוֹא כְּנֶגְדָן עִם אָדָם שֶׁכֹּחוֹ בְּפִיו.

וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן – וַהֲלוֹא אַתְּ מוֹצֵא שֶׁמִּדְיָנִים נִלְחָמִים עִם הַמּוֹאָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל"ו:ל"ה): הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב, וְהַשִּׂנְאָה בֵּינֵיהֶם מֵעוֹלָם, מָשָׁל לִשְׁנֵי כְלָבִים שֶׁהָיוּ מְרִיבִים זֶה עִם זֶה, בָּא זְאֵב עַל אֶחָד מֵהֶן, אָמַר הַשֵּׁנִי אִם אֵינִי עוֹזְרוֹ, הַיּוֹם הוֹרֵג אֶת זֶה וּלְמָחָר יָבוֹא עָלַי, לְפִיכָךְ נִתְחַבְּרוּ מוֹאָב עִם מִדְיָן.

וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא – וַהֲלוֹא מִתְּחִלָה נָסִיךְ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל"א:ח'): אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם, אֶלָּא מִשֶּׁנֶּהֱרַג סִיחוֹן הִמְלִיכוּהוּ תַּחְתָּיו בָּעֵת הַהִיא, שֶׁגָּרְמָה לוֹ שָׁעָה.

12.בראשית (פרשת וירא) פרק יט 

(ג) וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ: (ד) טֶרֶם֘ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה: (ה) וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם: (ו) וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו: (ז) וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ: (ח) הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי:...(כט) וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט: (ל) וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו: (לא) וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ: (לב) לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע: (לג) וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקוּמָֽהּ: (לד) וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּ֣ם־ הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע: (לה) וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ: (לו) וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵאֲבִיהֶֽן: (לז) וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם: (לח) וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַֽיּוֹם: ס

13.במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק י - יג

(י) וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים: (יא) וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ ה֖' מִכָּבֽוֹד: (יב) וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר: (יג) אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֘ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י ה֔' לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר ה֖' אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר:

14.תרגום אונקלוס במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק י

וּתְקֵיף רוּגְזָא דְּבָלָק בְּבִלְעָם וּשְׁקַפִנּוּן לִידוֹהִי וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם לִמְלָט שָׂנְאַי קְרֵיתָךְ וְהָא בָּרָכָא מְבָרֵיכְתְּ לְהוֹן דְּנָן תְּלָת זִמְנִין.

15.בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כה פסוק א - ו

(א) וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה: (ב) וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־זִמְרָן֙ וְאֶת־יָקְשָׁ֔ן וְאֶת־מְדָ֥ן וְאֶת־מִדְיָ֑ן וְאֶת־יִשְׁבָּ֖ק וְאֶת־שֽׁוּחַ: (ג) וְיָקְשָׁ֣ן יָלַ֔ד אֶת־שְׁבָ֖א וְאֶת־דְּדָ֑ן וּבְנֵ֣י דְדָ֔ן הָי֛וּ אַשּׁוּרִ֥ם וּלְטוּשִׁ֖ם וּלְאֻמִּֽים: (ד) וּבְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עֵיפָ֤ה וָעֵ֙פֶר֙ וַחֲנֹ֔ךְ וַאֲבִידָ֖ע וְאֶלְדָּעָ֑ה כָּל־אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י קְטוּרָֽה: (ה) וַיִּתֵּ֧ן אַבְרָהָ֛ם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ לְיִצְחָֽק: (ו) וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם:

16.בראשית (פרשת וישלח) פרק לו פסוק לא - לה

(לא) וְאֵ֙לֶּה֙ הַמְּלָכִ֔ים אֲשֶׁ֥ר מָלְכ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם לִפְנֵ֥י מְלָךְ־מֶ֖לֶךְ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (לב) וַיִּמְלֹ֣ךְ בֶּאֱד֔וֹם בֶּ֖לַע בֶּן־בְּע֑וֹר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ דִּנְהָֽבָה: (לג) וַיָּ֖מָת בָּ֑לַע וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו יוֹבָ֥ב בֶּן־זֶ֖רַח מִבָּצְרָֽה: (לד) וַיָּ֖מָת יוֹבָ֑ב וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו חֻשָׁ֖ם מֵאֶ֥רֶץ הַתֵּימָנִֽי: (לה) וַיָּ֖מָת חֻשָׁ֑ם וַיִּמְלֹ֨ךְ תַּחְתָּ֜יו הֲדַ֣ד בֶּן־בְּדַ֗ד הַמַּכֶּ֤ה אֶת־מִדְיָן֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ עֲוִֽית:

17.בראשית (פרשת וישב) פרק לז 

(כג) וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו: (כד) וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם: (כה) וַיֵּשְׁבוּ֘ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה: (כו) וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ: (כז) לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו: (כח) וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה: ...(לו) וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים: פ

18.בראשית (פרשת וישב) פרק לט פסוק א

וְיוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פּוֹטִיפַר֩ סְרִ֨יס פַּרְעֹ֜ה שַׂ֤ר הַטַּבָּחִים֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹרִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה:

19.אבן עזרא בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק כח

(כח) ויעברו וכאשר עברו עליהם הישמעאלים הסוחרים, כי המדינים יקראו ישמעאלים וכן אמר על מלכי מדין: כי ישמעאלים הם (שופטים ח, כד):

20.רד"ק בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק כח

(כח) אנשים מדינים - הם הישמעאלים שזכר כי הם המדינים. והמדינים הם בני קטורה. ואם קטורה זו הגר הנה בני ישמעאל ובני קטורה אחים, ואם אינה הגר כלם היו בני אברהם, והתחתנו המשפחות אלה עם אלה כי קרובים היו. וכן במלחמות גדעון עם מדין אמר, כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם (שופטים ח' כ"ד) וקראם הנה מדנים ומדינים וישמעאלים, כי מדן ומדין היו בני קטורה. ואמר "והמדנים מכרו אתו אל מצרים":

וימשכו ויעלו - וימשכו בחבלים; אחי יוסף משכוהו והעלוהו מן הבור ומכרוהו לישמעאלים, וראובן לא היה עמהם, אולי הלך אל אביו, או היה רועה צאנו לבד במקום אחר:

21.רבי אברהם בן הרמב"ם בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק כח

(כח) ויעברו אנשים וג'. אמר אבי אבא ז"ל שנקראו בני מדין ישמעאלים לפי שהם מעורבים בהם [וכן כל מי] שדמותו כדמותם או מצבו כמצבם נקראו גם כן ישמעאלים והעדות מאמרו בבני מדין אשר הרג גדעון ולקח שללם כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם ומ[דני]ם מיוחסים למדן ומדינים למדין והכל בני קטורה והתירוץ לחילוף שנמצא במקרא בשמות אלה שהיתה השיירה מכונסת מן מדנים ומדינים ואפשר שהיו בהם גם כן מבני ישמעאל והיו כולם משתתפים בקניתו ומכירתו והמטפלים לקנות (את יוסף) מהם (מן האחים הם) המדינים [שנאמר בהם] ויעברו אנשים מדינים סחרים וג' והם הנקראים עם שאר השיירה ישמעאלים מפני דמותם ומצבם כמו שקדם ולפיכך אמר (הכתוב) וימכרו את יוסף לישמעאלים והמטפלים במכירה גם כן הם המד[נים] ולפיכך אמר (הכתוב) והמדנים מכרו וג' זה הוא הפירוש אשר ראוי לפרש בפשטיה דקרא ומה שחוץ לזה אגדה ודרש:

22.מושב זקנים בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק כח

(כח) וימשכו ויעלו את יוסף. פר"ש וימשכו בני יעקב. ותימה מי דחקו לפרש כן, ולא יפרש כפשטי' דקרא דכתיב ויעברו אנשים מדיינים סוחרים והם משכוהו מן הבור, והם מכרוהו לישמעאלים בק' כסף, והם קנאוהו מבני יעקב, ואף על גב דכתיב לכו ונמכרנו לישמעאלים, י"ל שכתוב כך שהישמעאלים היו עסוקים בקנייתו עם בני יעקב נזדמנו מדיינים סוחרים והעלו בדמיו וקנאוהו, ומשכו אותו מיד מן הבור, ואח"כ נתחרטו הישמעאלים שלא קנאוהו מבני יעקב, וקנאוהו ממדיינים, והישמעאלים הורידוהו למצרים ומכרוהו לפוטיפרע. וימכרו את יוסף. הקשה החסיד ז"ל, וכי יוסף אמר דבר שקר (לקמן מ' ט"ו) כי גנב גנבתי והלא נמכר, אלא לפי הפשט כך היה המעשה שהשבטים ישבו לאכול לחם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וכו' ונתייעצו למכרו לישמעאלים והשביעו את יוסף שלא יגלה, וגם שלא ישלח כתבים בלא רשותם לאביו ועשו חרם ביניהם ששום אחד לא יוכל להגיד, ומתוך שהיו טרודים עם הישמעאלים במכירה ובשטר ויעברו אנשים מדינים סוחרים והציצו בבור לשאוב מים ושמעו קול זעקת יוסף ומשכו אותו בגניבה. והישמעאלים לא ידעו שהמדינים משכוהו מן הבור, כי היו אצל בני יעקב במקום שאכלו כדכתיב וישבו לאכול וגו' והנה אורחת כו'. ומסתמא לא היו אוכלים אצל הבור במקום זעקת יוסף, והוצרכו הישמעאלים להשתתף עם המדיינים, כי המדיינים טענו מהפקר זכינו, והישמעאלים אמרו אנו קנינו אותו בכסף מבני יעקב, ונתפשרו להשתתף יחד, והורידוהו שניהם למצרים, ומכרוהו לפוטיפר. ועתה יתיישבו היטב שתי המקראות יחד, קרא דכתיב והמדיינים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר, וקרא אחרינא דכתיב ויקנהו פוטיפר סריס פרעה מיד הישמעאלים דודאי שתי חבורות האלו הורידוהו למצרים ושניהם מכרוהו, ולכך תלה הכתוב (מ)כל מכירתו לשניהם. ורבי' בכור שור פירש ישמעאלים ומדיינים ומדנים אחים הוו, וכולם מזרע אברהם ולכך קורא אותם פעמים ישמעאל ופעמים מדיינים ופעמים מדנים. ועוד הקשה החסיד והלא כתיב (לקמן מ"ה ד') אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. ותי' שעל יד' גרמתכם נמכרתי מצרימה, והגרמה כעשייה וראייה מאל תעבירנו את הירדן (במדבר ל"ב ה'), וכי משה היה לו להעבירם, והלא ידעו בטוב שמשה היה לו למות, אלא פי' אל תגרום שנעבור את הירדן. בעשרים כסף. וכי אדם יפי תואר כיוסף לא היה נמכר רק בעשרים כסף. י"ל שמפחד הבור והנחשים נשתנה צורתו ולא מכרוהו רק בזה בכ' כסף, שני כספים לכל אחד, בעבור המנעלים דכתיב (עמוס ב' ו') ואביון בעבור נעלים:

23.תולדות יצחק בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק כח

ויעברו אנשים מדינים סוחרים וגומר. יש בזה ספק שבמה שאמר לכו ונמכרנו לישמעאלים, נראה שמכרוהו לישמעאלים, ובמה שאמר ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור, נראה שמכרוהו למדינים, וממה שאמר אחר כך וימכרו את יוסף לישמעאלים נראה שמכרוהו לישמעאלים, וממה שאמר אחר כך והמדנים מכרו אותו אל מצרים נראה שמכרוהו למדנים. ורז"ל אמרו שנמכר פעמים רבות. ור"א אמר כי המדנים יקראו ישמעאלים, כאשר אמר הכתוב [שופטים ב כד] על מלכי מדין כי ישמעאלים הם ע"כ. ויתכן לפרש שהמדנים היו סרסורים בין אחי יוסף לישמעאלים, שאמרו אחי יוסף נער אחד יש לנו בבור הוציאוהו ומכרו אותו והישמעאלים קנו אותו מהסרסורים שהוציאוהו מן הבור, ומה שאמר וימכרו את יוסף לישמעאלים, ר"ל הסרסורים האלה מכרוהו לישמעאלים, ואחר כך הלכו הסרסורים עם הישמעאלים, שגם הם דרכם למצרים, ובמצרים אמרו הישמעאלים להם כמו שקניתם אותו לנו מיד אותם האנשים, כך תהיו סרסורים למוכרו, וז"ש והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר שהם הסרסורים, וזהו שאמר אחר כך ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר סריס פרעה מיד הישמעאלים שהישמעאלים היו בעליו. ויש ספק במכירת יוסף, איך אחיו חטאו חטא גדול כזה, ואולי לפי שהבא להרגך השכם להורגו, ויוסף אמר עליהם שחשודים על אבר מן החי ועל העריות.

24.ספורנו בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק כח

וימכרו את יוסף לישמעאלים. לישמעאלים עשו את המכר בעד המדינים הסוחרים ולא רצו לדבר עם הסוחרים פן יכירום בשבתם לפעמים בעירות למכור אבל דברו עם בעלי הגמלים שאינם מתעכבים בעירות אבל עוברים בהם דרך העברה בלבד ועל ידם עשו המכר אבל הקונים היו המדינים סוחרים כאמרו והמדנים מכרו אותו אל מצרים. וכן קרה לאבותינו בבית שני שמכרו קצתם את קצתם ביד הרומיים בפרט כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה ששעבדו ישראל לרומיים וגרמו לנו זה הגלות כמו שהיה הענין במכירת יוסף שנתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים כדבריהם ז"ל (שבת י ב):

25.אור החיים בראשית (פרשת וישב) פרק לז פסוק כח

והנכון הוא כי פירושו של דברים הוא על זה הדרך כי מתחילה הודיע הכתוב והנה אורחת ישמעאלים וגו' ודברי יהודה שאמר לכו ונמכרנו לישמעאלים, ולהיות שאורחת ישמעאלים זו אינם סוחרים להתגר בכל מין קנין זולת במה שהיו נושאים ואין מציאות שיקנו את יוסף אשר על כן הזמין ה' אנשים מדינים סוחרים פירוש שמכירים כל מין סחורה אשר תזדמן לקנותהלהרוחה, ותדע כי הסוחר אינו בעל הכיס אלא בעל הידיעה וההכר ובעל הכיס יקנה על פיו כמו שידוע זה בפינות גדולות בעולם, ובאמצעות אלו הסוחרים נגמר הדבר של המכר לישמעאלים, והוא שאמר הכתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים ובאמצעותם מכרו יוסף לישמעאלים כי זולתם לא היו הישמעאלים קונים. והנה כיון שבין שניהם המדנים והישמעאלים היה המכר הרי יש למדנים חלק בריוח לצד כי הם הקונים ולישמעאלים חלק בריוח לצד כי הם בעלי כיסים אשר נתנו עשרים כסף, ולזה אמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים וגו' כי צד שהיה להם חלק בו וגם הם היודעים הערך הם היו המוכרים לא הישמעאלים כי אינם בקיאים בשיעור שיוויו, אבל גופו של יוסף היה ביד הישמעאלים כי הם העקרים שנתנו בו כספם, ולזה אמר ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים דקדק לומר מיד כי בידם היה שהורידוהו שמה ואין מציאות לקנותו פוטיפר זולת ממי שהיה בידו, וגם לא היו ישמעאלים יכולין למוכרו הם לבדם מבלי המדנים מלבד טעם שהן הבקיאין בשוויו וידעו כמה שיעורו גם לצד שיש להם חלק בריוח צריך שיסכימו הם על המכר, ולזה אמר הכתוב שהמדנים מכרו ולקחו מיד הישמעאלים, ובזה נתישב הכתובים כפתור ופרח. ודברי רז"ל שאמרו שנמכר פעמים רבות זה דרך דרש. ואולי כי להיות שהיו חלקים הרבה בלקיחתו יחשב מכירות רבות. ופשט הכתוב הוא כמו שכתבתי והדרשה תדרש:

26.שמות (פרשת שמות) פרק ב פסוק טו - כב

(טו) וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר: (טז) וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן: (יז) וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם: (יח) וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם: (יט) וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן: (כ) וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם: (כא) וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה: (כב) וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: 

27.שמות (פרשת יתרו) פרק יח פסוק א - כד

(א) וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־ הוֹצִ֧יא ה֛' אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (ב) וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ: (ג) וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: (ד) וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה: (ה) וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה אֶל־הַמִּדְבָּ֗ר אֲשֶׁר־ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים: (ו) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ: (ז) וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה: (ח) וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־ הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם הֽ': (ט) וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה ה֖' לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם: (י) וַיֹּאמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ ה֔' אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם: (יא) עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל ה֖' מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם: (יב) וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים: שני (יג) וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב: (יד) וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב: (טו) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים: (טז) כִּֽי־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־ תּוֹרֹתָֽיו: (יז) וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: (יח) נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹא־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ: (יט) עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָאֱלֹהִֽים: (כ) וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־ הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן: (כא) וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: (כב) וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֘ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־ הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ: (כג) אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם: שלישי (כד) וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר:

28.במדבר (פרשת בהעלותך) פרק י פסוק כט - לב

(כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר ה֔' אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־ה֥' דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל: (ל) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ: (לא) וַיֹּ֕אמֶר אַל־נָ֖א תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּכִּ֣י׀ עַל־כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֙נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם: (לב) וְהָיָ֖ה כִּי־תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה׀ הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב ה֛' עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ:

29.במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק א - ח

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ: (ג) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה֖' בְּמִדְיָֽן: (ד) אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא: (ה) וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא: (ו) וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ: (ז) וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר: (ח) וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב:

30.רש"י במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ב

מֵאֵת הַמִּדְיָנִים - וְלֹא מֵאֵת הַמּוֹאָבִים, שֶׁהַמּוֹאָבִים נִכְנְסוּ לַדָּבָר מֵחֲמַת יִרְאָה, שֶׁהָיוּ יְרֵאִים מֵהֶם שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹלְלִים אוֹתָם, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא "וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (דברים ב'), אֲבָל מִדְיָנִים נִתְעַבְּרוּ עַל רִיב לֹא לָהֶם; דָּבר אַחר, מִפְּנֵי שְׁנֵי פְרֵידוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶם — רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית:

31.מזרחי (רא"ם) במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ב

מאת המדינים ולא מאת המואביים, שהמואביים נכנסו לדבר מחמת יראה כו', אבל המדינים נתעברו על ריב לא להם. ואי קשיא, דמהכא משמע דיותר ראוי להלחם במדינים מבמואביים, ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שורים (בבא קמא לח ב) משמע שיותר ראוי להלחם במואביים מבמדינים. דגרסינן התם: "ויאמר ה' אל משה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט) - וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה קל וחומר בעצמו ואמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה: 'צרור את המדינים והכיתם אותם', מואביים עצמן לא כל שכן". ולפי זה קל וחומר פריכה הוא, מה למדינים שכן לא נכנסו עם ישראל מחמת יראה, אלא מחמת שנאה, ונתעברו על ריב לא להם, תאמר במואביים שמחמת יראתם מישראל עשו מה שעשו, ולמה הוצרך הקדוש ברוך הוא להזהירו אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. יש לומר, שמשה לא ידע זה עד עכשיו שפירש לו הקדוש ברוך הוא, שהמדינים לא נכנסו עם ישראל כדי לעזור את מואב בלבד כמו שחשב משה, אלא מרוב שנאתם וקנאתם בהם על דרך (משלי כו, יז) "עובר ומתעבר על ריב לא לו", אבל המואביים שנכנסו עם ישראל, לא מחמת שנאתם הוא, אלא מחמת יראתם מהם, ולפי זה יהיה הדבר הפוך ממה שחשב משה, שלפי מחשבתו של משה יהיו המואבים יותר ראוים להלחם בם, ולפי מה שפירש לו הקדוש ברוך הוא כאן יהיו המדינים יותר ראוים להלחם בם, ולא קשיא ולא מידי:

32.כלי יקר במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ב

(ב) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. ומשה שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין. ועוד קשה שפירש רש"י אף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר, מנא ליה לרש"י לומר כן שמא היה נעצב על מיתתו וכי בעבור זה לא היה לו להקים דבר ה' ומי כמוהו מקים דבר ה' בלא איחור. ומה שאמר וימסרו, להודיע שבחן של רועי ישראל וכו' עד שנמסרו בעל כרחם, לא פורש במקרא מהו ההכרח אשר הביאם לזה:

וביאור הדבר שהמדינים שתים רעות עשו אחת לשמים כי החטיאו את ישראל בעבודה זרה ובזנות. ואחת לישראל כי הפילו בעצתם עשרים וארבעה אלף מישראל. ואמר הקדוש ברוך הוא למשה נקום נקמת בני ישראל כי מה שעשו לי שרי ומחול, כי אם רבו פשעי האדם מה יעשה לו יתברך ועיקר הנקמה על מה שעשו לישראל כי רבה רעתם. וכאשר שמע משה שאמר לו ה' אחר תאסף אל עמך, וכבר ידע משה רוב חיבת ישראל אל מנהיגיהם אמר בלבו אם אומר אל ישראל דברים כהווייתם כאשר נאמרו לי מפי הגבורה, מאחר שידעו ישראל שמיתתי תלויה בנקמה זו אם כן יאמר נא ישראל כשם שמחל הקדוש ברוך הוא על חלקו כך אנחנו נמחל להם על מה שעשו לנו ולא נבקש נקמה כל כך מהרה כי בידינו לאחר זמן הנקמה עד שתחפץ מאתנו. ומשה לפי שהיה שמח לעשות דבר ה' בלא איחור שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין ויחשבו ישראל מאחר שהקב"ה מבקש הנקמה בעבור כבודו אם כן חלק גבוה מי יתיר לאחרו ובזה יהיו מוכרחים לעשותה לאלתר. ועל הכרח זה נאמר וימסרו כי מאחר שאמר להם משה לתת נקמת ה' במדין על כן היו מוכרחים לעשות בלא איחור. ומכאן ראיה ברורה שעשה בשמחה ולא איחר שהרי היה בידו להמשיך זמן הנקמה אילו היה אומר להם דברי ה' יתברך כהוייתן:

ומה שנאמר תחילה מדינים לשון רבים, ואחר כן נאמר לתת נקמת ה' במדין, לפי שבערך ישראל הם רבים כאילו רבים עשו לישראל מה שעשו, אבל בערך מה שעשו להקדוש ברוך הוא אינם נחשבים כי אם לאיש אחד כי כולם כאפס ותוהו נחשבו לנגדו יתברך:

ויש אומרים במדין, בשר של מדין למעלה, כדרך שנאמר (שמות יד י) והנה מצרים נוסע שדרשו (דברים רבה א כב) על שרו של מצרים, ולכך נאמר לתת נקמת ה' כי לה' המלחמה שלמעלה ולא לאדם:

33.במדבר רבה (וילנא) (פרשת פינחס) פרשה כא סימן ד

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים, לָמָּה (במדבר כה, יח): כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, מִכָּן אָמְרוּ חֲכָמִים בָּא לְהָרְגֶּךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִנַּיִן שֶׁהַמַּחְטִיא אֶת הָאָדָם יוֹתֵר מִן הַהוֹרְגוֹ, שֶׁהַהוֹרֵג הוֹרֵג בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְהַמַּחְטִיא הוֹרְגוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. שְׁתֵּי אֻמּוֹת קִדְמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶרֶב, וּשְׁתַּיִם בַּעֲבֵרָה, הַמִּצְרִים וַאֲדוֹמִים קִדְּמוּ בְּחֶרֶב (שמות טו, ט): אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִֹּׂיג, אָרִיק חַרְבִּי. (במדבר כ, יח): וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וּשְׁתַּיִם בַּעֲבֵרָה, מוֹאָבִים וְעַמּוֹנִים, עַל אֵלֶּה שֶׁקִּדְּמוּ בְּחֶרֶב, כְּתִיב (דברים כג, ח): לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, אֲבָל אֵלּוּ שֶׁקִּדְּמוּ בַּעֲבֵרָה לְהַחְטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל (דברים כג, ד): לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, עַד עוֹלָם.

34.תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י הלכה ב ידיד נפש 

(במדבר שם) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרַב אֶל אֶחִיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה. מַהוּ לְעֵינֵי מֹשֶׁה? כְּאִינַשׁ דְמָר ^{כאדם האומר} הָא גוֹ עֵינָךְ מֹשֶׁה ^{הרי לפני עיניך, משה} אָמַר לוֹן ^{אמר לו} אֵין צִפּוֹרַךְ מִדְיָנִית? ^{האין צפורה אשתך מדינית?} וְאֵין טְלָפֶיהָ סְדוּקוֹת? ^{האם אין בזו סימני טהרה?} זוּ ^צפורה טְהוֹרָה, וְזוּ טְמֵאָה? וְהָיָה שָׁם פִּינְחָס. אָמַר, אֵין כָּאן אָדָם שֶׁיַּהַרְגֵנוּ וַיֵהָרֵג עַל יָדָיו? אֵיכָן הֵם הָאֲרָיוֹת? ^{היכן הם הגיבורים המשולים לאריות?} גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, דָּן גּוּר אַרְיֵה, בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרֹף! ^{מדוע לא הורגים אותו?} כֵּיוָן שֶׁרָאָה פִּינְחָס שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה כְּלוּם, מִיַּד עָמַד פִּינְחָס מִתּוֹךְ סַנְהֶדְרִין שֶׁלּוֹ, וְלָקַח אֶת הַרוֹמַח בְּיָדוֹ וְנָתַן אֶת הַבַּרְזֶל תַּחַת פְּסִיקַיָיא שֶׁלּוֹ ^{תחת האזור שלו} הִתְחִיל מִסְתַּמֵּךְ עַל עֵץ שֶׁלָּהּ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְפִתְחוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפִיתְחוֹ, אָמַר לוֹ מְאַיִן ^{אתה בא} וּלְאַיִן ^{אתה הולך} פִּינְחָס? אָמַר לָהֶן אֵין אַתֶּם מוֹדִין לִי שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי אֵצֶל שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן בְּכֹל מָקוֹם? אָמְרוּ, הַנִּיחוּ לוֹ ^{ליכנס אצל הזונה} שֶׁמָּא הִתִּירוּ פְּרוּשִׁים אֶת הַדָּבָר. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס ^לקובה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁשָּׁה נִיסִים.

הַנֵּס הָרִאשׁוֹן, דַּרְכָּן ^{של הזונים כשנכנס אדם זר} לִפְרוֹשׁ זֶה מִזֶּה, וְהִדְבִּיקָן הַמַּלְאָךְ זֶה לַזֶּה. הַנֵּס הַשֵּׁנִי, כִּיוֵן אֶת הַרוֹמַח כְּנֶגֶד הַקֵיבָה שֶׁלָּהּ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא זִכְרוּתוֹ נִרְאֵית מִתּוֹךְ קֵיבָה שֶׁלָּהּ מִפְּנֵי הַנוֹקְרָנִין ^{מוציאי לעז} שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִין אַף הוּא בֵּין כְּתֵיפָיו נִכְנָס עִמָּהֶן וְעָשָׂה אֶת צְרָכָיו. הַנֵּס הַשְׁלִישִׁי, סָתַם הַמַּלְאָךְ אֶת פִּיהֶן וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לִצְווֹח. הַנֵּס הָרְבִיעִי, לֹא נִשְׁמְטוּ מִן הַזָיִין אֶלָּא עָמְדוּ בִּמְקוֹמָן. הַנֵּס הַחֲמִישִׁי, הִגְבִּיהַּ לוֹ הַמַּלְאָךְ אֶת הַשָׁקוֹף כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶן בֵּן כְּתֵיפָיו. הַנֵּס הַשִּׁשִּׁי, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא וְרָאָה אֶת הַנֶּגֶף שֶׁהוּא מְחַבֵּל בָּעָם מַה עָשָׂה הִשְׁלִיכָן לָאָרֶץ וְעָמַד וְנִתְפַּלֵּל. הַדָא הוּא דִּכְתִיב ^{וזה שכתוב (תהלים קו)} וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.

כְּשֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לִנְקוֹם נִקְמַת מִדְיָן מָצְאוּ שָׁם בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר. וְכִי מַה בָּא לַעֲשׂוֹת? בָּא לִיטוֹל שְׂכַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף שֶׁמֵּתוּ מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ בַּשִּׁיטִים. אֲמַר לֵיהּ פִּינְחָס, לֹא דְבָרַיִיךְ ^{לא את בוראך} עָבַדְתָּ, וְלֹא דְבָלָק ^{ולא את בלק} עָבַדְתָּ. לֹא דְבָרַיִיךְ עָבַדְתָּ, דְמָר לָךְ ^{שאמר לך} לָא תֵּיזוֹל ^תלך עִם שְׁלוּחֵי בַּלָּק, וְאָזַלְתְּ ^{וכן הלכת}. וְלֹא דְבָלָק עָבַדְתְּ, דְאָמָר לָךְ אִיזֵיל לָיֵיט ^{לך קלל את}יִשְׂרָאֵל, וּבְרָכְתְנוּן ^{ואתה ברכת אותנו} אַף אֲנִי אֵינִי מְקַפַּחֲךָ שְׂכָרְךָ. הַדָא הוּא דִּכְתִיב (יהושע יג) וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל חַלְלֵיהֶם. מַהוּ עַל חַלְלֵיהֶם? שֶׁהָיָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כֹּל חַלְלֵיהֶם. ד"א עַל חַלְלֵיהֶם, מַה חַלְלֵיהֶם אֵין בָּהֶן מַמָּשׁ אַף הוּא אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. דָּבָר אַחֵר עַל חַלְלֵיהֶם שֶׁהָיָה צָף כְּנֶגֶד כֹּל חַלְלֵיהֶם וְהָיָה פִּינְחָס מַרְאֶה לוֹ אֶת הַצִּיץ וְהוּא שׁוֹקֵעַ וְיוֹרֵד. דָּבָר אַחֵר עַל חַלְלֵיהֶם, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנָּתְנוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל שְׂכָרוֹ מְשַׁלֵּם וְלֹא קִיפְּחוּהוּ.

35.במדבר רבה (וילנא) (פרשת מטות) פרשה כב סימן ה

דָּבָר אַחֵר, נְקֹם נִקְמַת, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב לו, ז): לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא, מַהוּ לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֵעַ מִן הַצַּדִּיק מַה שֶּׁרוֹצֶה בְּעֵינָיו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁמּשֶׁה מִתְאַוֶּה לִרְאוֹת בְּנִקְמַת מִדְיָן קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, וְהָיָה מְבַקֵּשׁ מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּרְאֶה בְּעֵינָיו, עַל משֶׁה נֶאֱמַר (תהלים נח, יא): יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, נִקְמַת מִדְיָן, (תהלים נח, יא): פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע, זֶה בִּלְעָם, אָמַר משֶׁה לְפִינְחָס וּלְאַנְשֵׁי הַצָּבָא, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבִּלְעָם הָרָשָׁע הוּא שָׁם לִטֹּל שְׂכָרוֹ, עַד שֶׁהַזְּאֵב בָּא לַצֹּאן פָּרְשׂוּ לוֹ מְצוּדָה, וְאוֹתוֹ רָשָׁע אִם תִּרְאוּ אוֹתוֹ שֶׁעוֹשֶׂה כְשָׁפִים וּפוֹרֵחַ בַּאֲוִיר הָעוֹלָם, הַרְאוּ לוֹ אֶת הַצִּיץ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שמות כח, לו): קֹדֶשׁ לַה', וְהוּא נוֹפֵל וְהִרְגוּ אוֹתוֹ, וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין כְּשָׁפִים עִם בִּלְעָם וּפוֹרְחִין וּכְשֶׁרָאוּ אֶת הַצִּיץ נָפְלוּ עַל חַלְלֵיהֶם.

36.מדרש תנחומא (בובר) פרשת מטות סימן ג

נְקֹם נִקְמַת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִלּוּ רָצָה מֹשֶׁה לִחְיוֹת כַּמָּה שָׁנִים, הָיָה חַי. שֶׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף. תָּלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיתָתוֹ בְּנִקְמַת מִדְיָן. אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁלֹּא אָמַר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶחְיֶה אֲעַכֵּב נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּדְיָנִים. מִיָּד, וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן. אֲנָשִׁים, צַדִּיקִים. וּלְהַלָּן, בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים (שמות יז, יג), נַמֵּי צַדִּיקִים. וְכֵן, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים (איוב ד, ט). לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמֹשֶׁה אָמַר, נִקְמַת ה'. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם, הֲרֵינִי וְאַתֶּם זִיקוּ שֶׁלָּכֶם מִתְבַּקְּשִׁים, שֶׁגָּרְמוּ לִי לְהַזִּיק אֶתְכֶם. אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָם, אִם הָיִינוּ עֲרֵלִים אוֹ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ כּוֹפְרִים בַּמִּצְוֹת, לֹא הָיוּ שׂוֹנְאִים אוֹתָנוּ וְלֹא רוֹדְפִין אַחֲרֵינוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל תּוֹרָה שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ. לְכָךְ הַנְּקָמָה שֶׁלְּךָ. הֱוֵי, לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. 

37.רש"י במדבר (פרשת פינחס) פרק כה פסוק יא

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - לְפִי שֶׁהָיוּ הַשְּׁבָטִים מְבַזִּים אוֹתוֹ — הַרְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל? לְפִיכָךְ בָּא הַכָּתוּב וְיִחֲסוֹ אַחַר אַהֲרֹן:

38.רש"י במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ו

אותם ואת פינחס - מַגִּיד שֶׁהָיָה פִינְחָס שָׁקוּל כְּנֶגֶד כֻּלָּם (ספרי); וּמִפְּנֵי מָה הָלַךְ פִּינְחָס וְלֹא הָלַךְ אֶלְעָזָר? אָמַר הַקָּבָּ"ה מִי שֶׁהִתְחִיל בַּמִּצְוָה, שֶׁהָרַג כָּזְבִּי בַת צוּר, יִגְמֹר; דבר אחר — שֶׁהָלַךְ לִנְקֹם נִקְמַת יוֹסֵף אֲבִי אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ" (בראשית ל"ז); וּמִנַּיִן שֶׁהָיְתָה אִמּוֹ שֶׁל פִּינְחָס מִשֶּׁל יוֹסֵף? שֶׁנֶּאֱמַר "מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל" (שמות ו') — מִזֶּרַע יִתְרוֹ שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, וּמִזֶּרַע יוֹסֵף שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ (סוטה מ"ג); דָּבָר אַחֵר — שֶׁהָיָה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה (שם):

39.תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מג עמוד א

תָּנָא, לֹא לְחִנָּם הָלַךְ פִּינְחָס לַמִּלְחָמָה, אֶלָּא לִפָּרַע דִּין אֲבִי אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית לז) "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם".לְמֵימְרָא דְּפִינְחָס מִיּוֹסֵף קָאַתִּי, וְהָכְּתִיב, (שמות ו) "וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח - לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה"? [מַאי] לָאו - מִיְּתִרוֹ [קָאַתִּי] - שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים? לָא, מִיּוֹסֵף, שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ. וַהֲלֹא שְׁבָטִים מְבַזִּין אוֹתוֹ, רְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה - שֶׁפִּטֵם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, יַהֲרֹג נָשִׂיא מִיִּשְׂרָאֵל?! אֶלָּא אִי אֲבוּהָ דְּאִימֵיהּ מִיּוֹסֵף, אִימָא דְּאִימֵיהּ מִיִּתְרוֹ. וְאִי אִימָא דְּאִימֵיהּ מִיּוֹסֵף, אֲבוּהָ דְּאִימֵיה מִיִּתְרוֹ. דַּיְקָא נַמִי, דִּכְתִיב "מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל", תְּרֵי מַשְׁמַע, שְׁמַע מִינָהּ:

40.גור אריה במדבר (פרשת פינחס) פרק כה פסוק יא

לפי שהיו שבטים וכו'. הא דנקט 'השבטים היו מבזין אותו', ולא נקט שהיו הבריות מבזין אותו, מפני כי עיקר היחוס הוא תולה בשבטים, שיודע כל אחד יחוס שבטו ממי הוא, כדאמרינן בעלמא (קידושין ע ע"ב) עתיד הקדוש ברוך הוא שיהיה מעיד על השבטים, וכדכתיב (תהלים קכב, ד) "שבטי יה עדות לישראל", והיו מבזין אותו שהם מיוחסים והוא אינו מיוחס:

אבי אמו עגלים לעבודה זרה. הך "אבי אמו" לאו דוקא, דהא בסוטה בפרק אלו נאמרין (מג.) מיבעיא אי אבוה דאימיה מיתרו, ואימיה דאימיה מיוסף, או איפכא. ועוד, גבי פנחס אמרו (סיפרי להלן לא, ו) מפני מה הלך פנחס לנקום נקמת מדין, שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו. ואם כן אבי אמו מיוסף היה. אלא פירושו, 'אבי אמו' או 'אבי אם אמו', דגם אבי אם אמו נקרא 'אבי אמו', כדכתיב (שמות ב, יח) "ותבואנה אל רעואל אביהן":

41.במדבר (פרשת פינחס) פרק כז פסוק יב - כג

(יב) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל־הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יג) וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶאֱסַפְתָּ֥ אֶל־עַמֶּ֖יךָ גַּם־אָ֑תָּה כַּאֲשֶׁ֥ר נֶאֱסַ֖ף אַהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ: (יד) כַּאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר־צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִֽן: פ (טו) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶל־ה֖' לֵאמֹֽר: (טז) יִפְקֹ֣ד ה֔' אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה: (יז) אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת ה֔' כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה: (יח) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַח־לְךָ֙ אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָמַכְתָּ֥ אֶת־יָדְךָ֖ עָלָֽיו: (יט) וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֗וֹ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל־הָעֵדָ֑ה וְצִוִּיתָ֥ה אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם: (כ) וְנָתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כא) וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י ה֑' עַל־פִּ֨יו יֵצְא֜וּ וְעַל־פִּ֣יו יָבֹ֗אוּ ה֛וּא וְכָל־בְּנֵי־ יִשְׂרָאֵ֥ל אִתּ֖וֹ וְכָל־הָעֵדָֽה: (כב) וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֹת֑וֹ וַיִּ֣קַּח אֶת־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיַּֽעֲמִדֵ֙הוּ֙ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה: (כג) וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת־יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר ה֖' בְּיַד־מֹשֶֽׁה: פ 

Otzar Beit Din

Preparing for the upcoming Shmittah year – I find it sociologically fascinating and Halakhically bewildering how parts of religious Zionism are pushing toward the Otzar Beit Din as a “solution”. Otzar Beit Din is - at least in my opinion – far weaker than the Heter Mechira. It has all but no basis in Halakha – especially in the manner in which it is implemented. 

 

The Otzar Beit Din is mentioned in the Tosefta. However, it is not introduced as current practice, rather the Tosefta speaks of the past tense, as something that had once existed. The manner it is framed is as a strategy to assure that the laws of Shmittah were being properly observed and implemented. The laws of Shmittah have always been onerous, not just in terms of economic prosperity, but in terms of basic sustenance. It was not a question of people simply not being wealthy due to Shmittah observance. To ask the farmer to let the land lie fallow and not work, was a challenging mitzvah, one which we are told was not always kept, and when it was kept, was not always kept properly. The Tosefta states:

 

תוספתא מסכת שביעית (ליברמן) פרק ח 

הֲלָכָה א - בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין יוֹשְׁבִין עַל פִּתְחֵי עֲייָרוֹת כָּל מִי שֶׁמֵּבִיא פֵּירוֹת בְּתוֹךְ יָדוֹ נוֹטְלִין אוֹתָן מִמֶּנּוּ וְנוֹתֵן לוֹ מֵהֶן מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוּ' וְהַשְּׁאָר מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר הִגִּיעַ זְמַן תְּאֵנִים שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין עוֹדְרִין אוֹתָן וְעוֹשִׂין אוֹתָן דְּבֵילָה וְכוֹנְסִין אוֹתָן בְּחָבִיּוֹת וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר הִגִּיעַ זְמַן עֲנָבִים שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין בּוֹצְרִין אוֹתָן וְדוֹרְכִין אוֹתָן בְּגַת וְכוֹנְסִין אוֹתָן בְּחָבִיּוֹת וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר הִגִּיעַ זְמַן זֵתִים שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין וּמוֹסְקִין אוֹתָן וְעוֹטְנִין אוֹתָן בֵּית הַבַּד וְכוֹנְסִין אוֹתָן בְּחָבִיּוֹת וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר וּמְחַלְּקִין מֵהֶן עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בֵּיתוֹ הִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּיעוּר עֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחֵר הַבִּעוּר אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים דִּבְרֵי ר' יְהוּדָה ר' יוֹסֵי אוֹמ' אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחֵר הַבִּיעוּר ר' שִׁמְעוֹן אוּמ' עֲשִׁירִים אוֹכְלִין מִן הָאוֹצָר אַחֵר הַבִּיעוּר: 

הֲלָכָה ב-מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֵּירוֹת לְחַלֵּק מַחְלְקָן לַעֲנִיִּים מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֵּירוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּיעוּר מְחַלֵּק מֵהֶן לִשְׁכֵנָיו וְלִקְרוֹבָיו וּלְיוֹדְעָיו וּמוֹצִיא וּמַנִּיחַ עַל בֵּיתוֹ וְאומ' אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִיטֹּול יָבֹא וְיִטּוֹל חוֹזֵר וּמַכְנִיס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְאוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שָׁעָה שֶׁיִּכְלוּ:

Originally, emissaries of the Beit din (court) sat by the entrance to the cities, whoever brought fruits in his hand, had them taken away, and they were given food for three meals. The fruits were placed in the storage facility (Otzar) of the city. When the time arrived for the figs the emissaries of the court (beit din) hired workers…processed them and they were placed in the storage facility (Otzar) of the city….on Fridays the produce was given (to the people) according to the (numbers of the members of the) household.

 

The Beit Din had emissaries who sound suspiciously like customs agents, who would confiscate the produce which the farmers brought into the cities. In normal years, these farmers would set up shop in the local market and sell their produce, but in the Shmittah year the produce was confiscated by the courts – or “custom agents”. The farmers were left with enough food for three meals of private consumption. The courts would also hire workers to pick and process the dates, grapes, and olives, and then distribute the produce to the people.

 

Several issues should be noted:

1 - The Tosefta starts with the word “brishona” (“originally”): apparently this practice was discontinued by the time it was reported by the Tosefta. This would implicitly raise a concern as to why such practice fell into disuse, and which conditions are needed for the Otzar Beit Dinto viable – even according to the Tosefta.

2- The law presented sounds as if it is a de facto response, not a de jure arrangement. It seems to have been a practice to punish those who tried to circumvent the laws of Shmittah, by confiscating their produce.

3 - We are not told that any work to the field was permitted by virtue of the existence of the Otzar Beit Din. 

4 - No money was paid to the farmer. Instead, his produce was confiscated. A point which may explain why the practice was discontinued, it has been theorized that the Otzar Beit Din only worked when the Beit Din had this type of authority, perhaps only in Temple times.

5 - The Beit Din invested money to hire workers to pick and process the fruits. According to some, this explains the disuse of the practice; only in Temple times, when the Beit Din was supported by the shekalim, did they have the resources to invest in this endeavor.

6 - The Tosefta only mentions dates, grapes, and olives. These all grow by themselves during the Shmittah year, but vegetables and other produce which needs to be cultivated are not mentioned.   

7 - The fruits were not sold; they were distributed to the people free of charge.

8 –This practice is not mentioned in the Talmud, nor is it codified by the Rambam. Therefore, at first glance the Otzar Beit Din could not serve as a modern-day strategy to deal with Shmittahproduce. 

9- Even among those Rishonim who mention the Otzar Beit Din[1], there are limitations on its use. For example, the Ramban, who presumably allows the Otzar Beit Din (or felt at one time it was indeed in practice), specifically says it is done to avoid the produce being bought and sold,[2]  Rabbi Shlomo Serielo says the Otzar Beit Din only helps for produce from the sixth year, but not for produce of the seventh year. [3]

 

10- For those who claim that eating fruit with Kedushat Shviit is akin to eating “kodshim” the Chazon Ish and others didn’t concur. 

 

---

[1] The practice is cited by the Ramban Vayikra 25:7, R”Sh Shbiet 9:8.

 

[2] Ramban Vayikra 25:7, the Ramban in the Sefer Hamitzvot, sees the “prohibition” of selling produce of Sheviit, as the meaning of the word to eat, - and not to be sold. See Talmud Bavli Avodah Zara 62a. See Rashash Yoma 86b

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סב עמוד א

דתניא: החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית - שכרן שביעית; מאי שכרן שביעית? אילימא דיהבינן להו שכר מפירות שביעית, נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית, והתורה אמרה: לאכלה - ולא לסחורה! 

רמב"ן ויקרא פרק כה:ז 

...מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול, וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו, כל זה שנוי בתוספתא. ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירם: ועשו להם תקנות מדבריהם, בראשונה היו בית דין עושין אוצר בכל עיר ועיר, מתחילת יציאת הפירות היו נוטלין אותם מיד מביאיהן ומכניסין אותן לאוצר, וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין כגון שבא זמן של (קציר) [קיץ] ועת הבציר הגיע, ב"ד שוכרים פועלים ובוצרין ומוסקין ולוקטים כל אותו המין ודורכים ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים, ונותנים לאוצר שלהן, ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית, ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד ב"ד ולאכלן. וכל זו התקנה והטורח של ב"ד, מפני חשדשלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה:...

השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין 

מצוה שלישית שאמרה תורה בפירות שביעית ^{(ר"פ בהר)} והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכלה ולא לסחורה. וזה דבר תורה הוא כמו שאמרו באחרון שלע"ז ^{(סב א)} נמצא פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה. וכן במקומות רבים מן התלמוד ^{(בכורות יב ב, ועי' סוכה מ א, וש"נ)} בא כלשון הזה. ונכפלה זאת המצוה באמרו ית' ^{(משפטי' כג)}ואכלו אביוני עמך. שלא אמר לאביוני עמך תעזוב אותם כמו שאמר (ר"פ קדושים) לעני ולגר תעזוב אותם בלקט ושכחה אבל לשון אכילה מזכיר בהם הכתוב בכל מקום ^{(שם ופ' בהר ב"פ)}. והנה העושה סחורה בהם עובר בעשה:

רש"ש מסכת יומא דף פו עמוד ב 

רש"י ד"ה אחת קלקלה. ועי' רש"א. אבל אנן קיי"ל כר"ע במכות (יג ב) דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו. והכא יל"פ בפנויה וזנתה עם אחד מחייבי כריתות. אבל יותר נל"פ דהכוונה בכאן על מכת מרדות. וכמו שפרש"י בקדושין (פא) ד"ה מלקין ובד"ה אתה מוציא לעז ודומיא דפגי שביעית דאין בהם רק לאו הבא מכלל עשה [ודברי בעל מגילת אסתר במ"ע ג' שהוסיף הרמב"ן ע"ש. תמוהין. דמה יושיענו זה שהתרו בה. אטו אם מתרין להעובר מ"ע ילקה]:

 

 

[3] See Rashas (Rabbi Shlomo) Serielo Sheviet 9:4 sv Chozer, 9:8 aval haemet, vani omer.

ר"ש סיריליאו ירושלמי שביעית ט:ד

וכל זה היה בתחילת שביעית ומפירות ששית דאית בהו קדושה מחמת לקיטתן בשביעית מוסרין ליד הבית דין ...נותנין כדי יומו בלבד:

 

פרשת בלק התשפ״א

 פרשת בלק התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    במדבר (פרשת בלק) פרק כב פסוק ה - ו

(ה) וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּעֹ֗ר פְּ֠תוֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי: (ו) וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַאֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִן־ הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר:

2.    בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק א - ג

(א) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ: (ב) וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה: (ג) וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה:

3.    משנה מסכת אבות פרק ה:יט

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר ^{(משלי ח)}, לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ^{(תהלים נה)}, וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:

4.    ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנז:י

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה זה בלעם בן בעור אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר +במדבר כד טז+ נאם שומע אמרי אל משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר +דברים ה כח+ ואתה פה עמוד עמדי ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר +במדבר כד ד+ ^{נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר} מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.

5.    במדבר (פרשת בלק) פרק כב 

(יא) הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵרַשְׁתִּֽיו: (יב) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא: (יג) וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן ה֔' לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם: (יד) וַיָּק֙וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ:...(יז) כִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה־נָּא֙ קָֽבָה־לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה: (יח) וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ ה֣' אֱלֹהָ֔י לַעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה:…(כא) וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב: (כב) וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֘ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ ה֛' בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ: (כג) וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ ה֜' נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ: (כד) וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ ה֔' בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה: (כה) וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ ה֗' וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ: (כו) וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־ה֖' עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול: (כז) וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ ה֔' וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל: (כח) וַיִּפְתַּ֥ח ה֖' אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים: (כט) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ: (ל) וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא: (לא) וַיְגַ֣ל ה֘' אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת־מַלְאַ֤ךְ ה֙' נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו: (לב) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ ה֔' עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי: (לג) וַתִּרְאַ֙נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי: (לד) וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־מַלְאַ֤ךְ ה֙' חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם־רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי: (לה) וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ ה֜' אֶל־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־שָׂרֵ֥י בָלָֽק:…(לז) וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לִקְרֹא־לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹא־הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ: (לח) וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־בָּלָ֗ק הִֽנֵּה־בָ֙אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכֹ֥ל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר:

6.    במדבר (פרשת בלק) פרק כג פסוק יא - יב

(יא) וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם מֶ֥ה עָשִׂ֖יתָ לִ֑י לָקֹ֤ב אֹיְבַי֙ לְקַחְתִּ֔יךָ וְהִנֵּ֖ה בֵּרַ֥כְתָּ בָרֵֽךְ: (יב) וַיַּ֖עַן וַיֹּאמַ֑ר הֲלֹ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֤ים ה֙' בְּפִ֔יאֹת֥וֹ אֶשְׁמֹ֖ר לְדַבֵּֽר:

7.    במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק א - ב

(א) וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י ה֙' לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו: (ב) וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים:

8.    בראשית (פרשת לך לך) פרק יד פסוק יח - כ

(יח) וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֖ל עֶלְיֽוֹן: (יט) וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: (כ) וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל:

9.    ספורנו בראשית (פרשת לך לך) פרק יד פסוק יט

וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ ויאמר ברוך אברם לאל עליון. ראשונה ברכו, ואחר כך אמר הנה בלעדי ברכתי, אברם הוא "ברוך לאל עליון" כמו שאמר "וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔" (לעיל יב, ב):

10.אלשיך על בראשית (פרשת לך לך) פרק יד פסוק יט

והטעם שזכה אברם להיות ברוך, הוא להיות קונה בזכותו שמים וארץ, כי מתחלה היה העולם בתורת חסד חנם, ועוד מעט היה מסתלק גם משם והיה העולם אבד שמים וארץ, ואברם קנאם בדמי מעשיו הטובים כאילו שמים וארץ שלו, כי הוא מקיימם בלא תורת חסד חנם:

11.במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק י - יג

(י) וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים: (יא) וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ ה֖' מִכָּבֽוֹד: (יב) וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר: (יג) אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֘ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י ה֔' לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר ה֖' אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר:

12.תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יא עמוד א

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי סִימָאִי, שְׁלֹשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה - בִּלְעָם, וְאִיּוֹב, וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ - נֶהֱרַג, אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק - נִדּוֹן בְּיִסּוּרִין, יִתְרוֹ שֶׁבָּרַח - זָכוּ מִבְּנֵי בָּנָיו, וְיָשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁנֶּאֱמַר, (ד"א א ב) "וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ, תִּרְעָתִים, שִׁמְעָתִים, שׁוֹכָתִים, הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב", וּכְתִיב, (שופטים א) "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה". 

Rabbi Ḥiyya bar Abba teaches what occurred to each of them: Balaam, who advised Pharaoh to kill all sons born to the Jewish people, was punished by being killed in the war with Midian (see Numbers 31:8). Job, who was silent and neither advised nor protested, was punished by suffering. Yitro, who ran away merited that his children’s children sat in the Sanhedrin in the Chamber of Hewn Stone, as it is stated: “And the families of scribes who dwelt at Jabez, Tirathites, Shimeathites, and Sucathites, these were the Kenites who descended from Hammath, the father of the house of Rechab” (I Chronicles 2:55). And it is written: “The children of the Kenite, Moses’ father-in-law” (Judges 1:16). This teaches that the Kenites, descendants of Yitro, the father-in-law of Moses, dwelt at Jabez [Yabetz], referring to the place where the Jewish people go for advice [eitza], i.e., the Chamber of Hewn Stone.

13.שמות (פרשת יתרו) פרק יח פסוק א - יב

(א) וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא ה֛' אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (ב) וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ: (ג) וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: (ד) וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה: (ה) וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה אֶל־הַמִּדְבָּ֗ר אֲשֶׁר־ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים: (ו) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ: (ז) וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה: (ח) וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם הֽ': (ט) וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה ה֖' לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם: (י) וַיֹּאמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ ה֔' אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם: (יא) עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל ה֖' מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם: (יב) וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים:

14.איוב פרק א 

(ה) וַיְהִ֡י כִּ֣י הִקִּיפֽוּ֩ יְמֵ֨י הַמִּשְׁתֶּ֜ה וַיִּשְׁלַ֧ח אִיּ֣וֹב וַֽיְקַדְּשֵׁ֗ם וְהִשְׁכִּ֣ים בַּבֹּקֶר֘ וְהֶעֱלָ֣ה עֹלוֹת֘ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒ כִּ֚י אָמַ֣ר אִיּ֔וֹב אוּלַי֙ חָטְא֣וּ בָנַ֔י וּבֵרֲכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בִּלְבָבָ֑ם כָּ֛כָה יַעֲשֶׂ֥ה אִיּ֖וֹב כָּל־הַיָּמִֽים: פ

(ו) וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל־ה֑' וַיָּב֥וֹא גַֽם־הַשָּׂטָ֖ן בְּתוֹכָֽם: (ז) וַיֹּ֧אמֶר ה֛' אֶל־הַשָּׂטָ֖ן מֵאַ֣יִן תָּבֹ֑א וַיַּ֨עַן הַשָּׂטָ֤ן אֶת־ה֙' וַיֹּאמַ֔ר מִשּׁ֣וּט בָּאָ֔רֶץ וּמֵֽהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּֽהּ: (ח) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע: (ט) וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־ה֖' וַיֹּאמַ֑ר הַֽחִנָּ֔ם יָרֵ֥א אִיּ֖וֹב אֱלֹהִֽים: (י) הֲלֹֽא־אַ֠תָּה שַׂ֣כְתָּ בַעֲ֧דוֹ וּבְעַד־בֵּית֛וֹ וּבְעַ֥ד כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מִסָּבִ֑יב מַעֲשֵׂ֤ה יָדָיו֙ בֵּרַ֔כְתָּ וּמִקְנֵ֖הוּ פָּרַ֥ץ בָּאָֽרֶץ: (יא) וְאוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֖ע בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ אִם־לֹ֥א עַל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ: (יב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הִנֵּ֤ה כָל־אֲשֶׁר־לוֹ֙ בְּיָדֶ֔ךָ רַ֣ק אֵלָ֔יו אַל־תִּשְׁלַ֖ח יָדֶ֑ךָ וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵעִ֖ם פְּנֵ֥י הֽ':

But put forth Thy hand now, and touch all that he hath, surely he will blaspheme Thee to Thy face.'

15.איוב פרק ב פסוק ה - ט

(ה) אוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֥ע אֶל־עַצְמ֖וֹ וְאֶל־בְּשָׂר֑וֹ אִם־לֹ֥א אֶל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ: ... (ט) וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִשְׁתּ֔וֹ עֹדְךָ֖ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּתֶ֑ךָ בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת:

(5) But put forth Thy hand now, and touch his bone and his flesh, surely he will blaspheme Thee to Thy face.'... (9) Then said his wife unto him: 'Dost thou still hold fast thine integrity? blaspheme God, and die.'

16.איוב פרק ג פסוק ח

יִקְּבֻ֥הוּ אֹרְרֵי־י֑וֹם הָ֝עֲתִידִ֗ים עֹרֵ֥ר לִוְיָתָֽן:

(8) Let them curse it that curse the day, Who are ready to rouse up leviathan.

17.איוב פרק לא פסוק ל

וְלֹא־נָתַ֣תִּי לַחֲטֹ֣א חִכִּ֑י לִשְׁאֹ֖ל בְּאָלָ֣ה נַפְשֽׁוֹ:

(30) Yea, I suffered not my mouth to sin By asking his life with a curse.

18.איוב פרק מב פסוק א - י

(א) וַיַּ֖עַן אִיּ֥וֹב אֶת־ה֗' וַיֹּאמַֽר: (ב) יָ֭דַעְתִּי כִּי־כֹ֣ל תּוּכָ֑ל וְלֹא־יִבָּצֵ֖ר מִמְּךָ֣ מְזִמָּֽה: (ג) מִ֤י זֶ֨ה׀ מַעְלִ֥ים עֵצָ֗ה בְּֽלִ֫י דָ֥עַת לָכֵ֣ן הִ֭גַּדְתִּי וְלֹ֣א אָבִ֑ין נִפְלָא֥וֹת מִ֝מֶּ֗נִּי וְלֹ֣א אֵדָֽע: (ד) שְֽׁמַֽע־נָ֭א וְאָנֹכִ֣י אֲדַבֵּ֑ר אֶ֝שְׁאָלְךָ֗ וְהוֹדִיעֵֽנִי: (ה) לְשֵֽׁמַע־אֹ֥זֶן שְׁמַעְתִּ֑יךָ וְ֝עַתָּ֗ה עֵינִ֥י רָאָֽתְךָ: (ו) עַל־כֵּ֭ן אֶמְאַ֣ס וְנִחַ֑מְתִּי עַל־עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר: פ (ז) וַיְהִ֗י אַחַ֨ר דִּבֶּ֧ר ה֛' אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־אִיּ֑וֹב וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־אֱלִיפַ֣ז הַתֵּֽימָנִ֗י חָרָ֨ה אַפִּ֤י בְךָ֙ וּבִשְׁנֵ֣י רֵעֶ֗יךָ כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב: (ח) וְעַתָּ֡ה קְחֽוּ־לָכֶ֣ם שִׁבְעָֽה־פָרִים֩ וְשִׁבְעָ֨ה אֵילִ֜ים וּלְכ֣וּ׀ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּ֗וֹב וְהַעֲלִיתֶ֤ם עוֹלָה֙ בַּֽעַדְכֶ֔ם וְאִיּ֣וֹב עַבְדִּ֔י יִתְפַּלֵּ֖ל עֲלֵיכֶ֑ם כִּ֧י אִם־פָּנָ֣יו אֶשָּׂ֗א לְבִלְתִּ֞י עֲשׂ֤וֹת עִמָּכֶם֙ נְבָלָ֔ה כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב: (ט) וַיֵּלְכוּ֩ אֱלִיפַ֨ז הַתֵּֽימָנִ֜י וּבִלְדַּ֣ד הַשּׁוּחִ֗י צֹפַר֙ הַנַּ֣עֲמָתִ֔י וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם ה֑' וַיִּשָּׂ֥א ה֖' אֶת־פְּנֵ֥י אִיּֽוֹב: (י) וַֽה֗' שָׁ֚ב אֶת־שְׁב֣וּת אִיּ֔וֹב בְּהִֽתְפַּֽלְל֖וֹ בְּעַ֣ד רֵעֵ֑הוּ וַיֹּ֧סֶף ה֛' אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְאִיּ֖וֹב לְמִשְׁנֶֽה:

(1) Then Job answered the Lord, and said: (2) I know that Thou canst do every thing, And that no purpose can be withholden from Thee. (3) Who is this that hideth counsel without knowledge? Therefore have I uttered that which I understood not, Things too wonderful for me, which I knew not. (4) Hear, I beseech Thee, and I will speak; I will demand of Thee, and declare Thou unto me. (5) I had heard of Thee by the hearing of the ear; But now mine eye seeth Thee; (6) Wherefore I abhor my words, and repent, Seeing I am dust and ashes. (7) And it was so, that after the Lord had spoken these words unto Job, the Lord said to Eliphaz the Temanite: 'My wrath is kindled against thee, and against thy two friends; for ye have not spoken of Me the thing that is right, as My servant Job hath. (8) Now therefore, take unto you seven bullocks and seven rams, and go to My servant Job, and offer up for yourselves a burnt-offering; and My servant Job shall pray for you; for him will I accept, that I do not unto you aught unseemly; for ye have not spoken of Me the thing that is right, as my servant Job hath.' (9) So Eliphaz the Temanite and Bildad the Shuhite and Zophar the Naamathite went, and did according as the Lord commanded them; and the Lord accepted Job. (10) And the Lord changed the fortune of Job, when he prayed for his friends; and the Lord gave Job twice as much as he had before.

19.במדבר (פרשת בלק) פרק כג פסוק א - ב

(א) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים: (ב) וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ:

20.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קה עמוד ב

"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ" ^{(במדבר כב)} תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, אַהֲבָה - מְבַטֶּלֶת שׁוּרָה שֶׁל גְּדֻלָּה, מֵאַבְרָהָם, דִּכְתִיב, ^{(בראשית כב)} "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר". שִׂנְאָה - מְבַטֶּלֶת שׁוּרָה שֶׁל גְּדֻלָּה, מִבִּלְעָם, דִּכְתִיב, "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ": אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ - בָּא לִשְׁמָהּ, שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק, זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ רוּת. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר הוּנָא, רוּת - בִּתּוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב הָיְתָה:

21.ספר פחד יצחק על ראש השנה מאמר א קונטרס החסד

[ה] וזה הוא פשר דבר ברית החסד לאברהם אבינו. מהותו ההכרתית של אברהם אבינו הוא ה"הכיר את בוראו", נסתכל בבירה ומתוך הבירה הציץ עליו בעל הבירה. ומכיון שנתיב החסד הוא הנתיב אשר עליו צעדה הבריאה בהתהוותה, והקו המוביל מן הבורא אל הבריאה קו החסד יקרא לו - הרי ממילא אתה למד כי בשעה שהכיר אברהם את בוראו ומתוך הבירה הציץ עליו בעל הבירה. בעל כרחו שדרך נתיב - החסד עבר; ואותו קו החסד הנמשך ישר מזכר קדשו יתברך אל תוך הבריאה - אותו עבר אברהם אבינו בדרכו חזרה מן תוך הבריאה אל זכר קדשו. קיומה של בירה זו תלוי הוא בזה שבעל הבירה נמצא בה, ובעל הבירה אינו נמצא בה אלא במדת חסדו; אי אפשר לו, איפוא, לאדם שירגיש בהצצתו של בעל הבירה מתוך הבירה, כי אם על ידי ההשתייכות למדת חסדו של בעל הבירה.‏

22.ספר פחד יצחק על ראש השנה מאמר ד קונטרס החסד

[ה] ובפרק ערבי פסחים אמרינן, )אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָנֵי עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה ״הוֹדוּ״, כְּנֶגֶד מִי — כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ וְלֹא נָתַן לָהֶם תּוֹרָה, וְזָן אוֹתָם בְּחַסְדּוֹ.( הנך עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד עשרים וששה דורות מבריאת העולם עד מתן תורה, שעדיין לא ניתנה תורה והקב"ה זן אותם בחסדו. יעו"ש. ודבר שאין צריך לומר הוא, שאין הכוונה במאמר זה כי ממתן תורה ואילך נתמעטה פעולתה של מדת חסדו יתברך, אלא, שאדרבה, כי מאמר זה בא ללמדנו שעל ידי מתן תורה נתרבתה ונתגדלה פעולתה של מדת החסד עד כדי נתינת מקום לקיום העולמות בתור תשלום שכר, בעוד שבאותם הכ"ו דורות שלפני מתן תורה היה קיום העולמות בא בתור מתנת חנם. וזה גופא הוא הגדלתה והאדרתה של מדת החסד שממתן תורה ואילך אין כאן חסד חנם. והך דקאמר שאותם העשרים וששה דורות נתקיימו בחסדו של מקום, היינו דוגמת הפרנסה, שמפרנסים את הילד אדעתא דבשעת גדולו יהיה סמוך על שלחן עצמו. וחזינן מזה שאף על גב דבודאי ישנה הנהגה של שכר ועונש גם לפני מתן תורה, מכל מקום אין שכרה של עבודת השם לפני מתן תורה מספיק לזקף את עצם קיום העולמות על חשבונו: דבכדי שקיום העולמות לא יבוא בתור מתנת חנם כי אם בתור תשלום שכר, מוכרחת היא עבודת השם בכל מצוותיה של תורה. ונמצא דאותו החסד הגדול הנותן מקום לעמידת העולמות בתורת זכי' בדין ולא רק ויתור של השפעה, אי אפשר לו להופיע אלא על ידי תוכן הרוחני של הדרגא ד"גאון יעקב", דהיינו האפשרות של קיום כל מצוותיה של תורה. ומכיון דיום הדין של ראש השנה אינו בא בעיקרו על הנהגת העולמות אלא על התהוות העולמות (עיין בהמאמר הראשון), אשר מצד זה שמו הוא יום הזכרון, דהיינו זכרון ליום ראשון; הרי דגלוי מדרגה זו דגאון יעקב היא היא יסודו של סקירת הדין דראש השנה. "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר", על ידי בחירת הנחלה, גאון יעקב אשר אהב סלה.‏

23.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קו עמוד א

"וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם וְגוֹ', וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (במדבר לא). בִּלְעָם, מַאי בָּעִי הָתָם? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שֶׁהָלַךְ לִטֹּל, שְׂכַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף שֶׁהִפִּיל מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּא, אָמַר רַב, הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי, גַּמְלָא אָזַל לְמִיבָּעִי קַרְנֵי, אוּדְנֵי דַּהֲווּ לֵיהּ - גְּזִיזוּ מִינֵיהּ. (יהושע יג) "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם", קוֹסֵם? נָבִיא הוּא! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בִּתְחִלָּה - נָבִיא, וְלִבְסוֹף - קוֹסֵם. אָמַר רַב פָּפָּא, הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי, מִסְּגַנֵּי וְשַׁלִּיטֵי הֲוָות - אַיְיזָן לְגַבְרֵי נַגְרֵי:

24.חדושי אגדות [ספרי המהר"ל] מסכת סנהדרין דף קו עמוד א

בתחלה נביא וכו'. פי' כי היה מתחלה נביא כי באה לו הנבואה קודם שיצאו ישראל ממצרים ואז היה הנבואה על האומות ג"כ, ולבסוף כשיצאו ממצרים ביקש משה שלא תשרה שכינה על או"ה רק על ישראל. וקודם מעשה זה לא נגמר הדבר שנסתלקה הנבואה מן האומות, וכאשר בלעם עצמו שהוא מן האומות הסכים על הברכות של ישראל, ואז נסתלקה השכינה מן האומות לגמרי שלא תמצא אח"כ השכינה על האומות (על נביאי או"ה) ודבר זה מבואר.

25.שמות (פרשת כי תשא) פרק לג פסוק טז

וּבַמֶּ֣ה׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: פ

26.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד א

משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב. מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא, דא"ר לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה, כתיב הכא: מי יתן אפוא ויכתבון מלי, וכתיב התם: ובמה יודע אפוא. ואימא: בימי יצחק, דכתיב: מי אפוא הוא הצד ציד! ואימא: בימי יעקב: דכתיב: אם כן אפוא זאת עשו! ואימא: בימי יוסף, דכתיב: איפה הם רועים! לא ס"ד, דכתיב: מי יתן בספר ויוחקו, ומשה הוא דאיקרי מחוקק, דכתיב: וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון. רבא אמר: איוב בימי מרגלים היה, כתיב הכא: איש היה בארץ עוץ איוב שמו, וכתיב התם: היש בה עץ. מי דמי? הכא עוץ, התם עץ! הכי קאמר להו משה לישראל: ישנו לאותו אדם, ששנותיו ארוכות כעץ ומגין על דורו כעץ. יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. א"ל, עליך אמר קרא: איש היה בארץ עוץ איוב שמו. אלא מעתה, ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה וגו', מי הוה? אלא משל בעלמא, הכא נמי משל בעלמא. א"כ, שמו ושם עירו למה? רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: איוב מעולי גולה היה, ובית מדרשו בטבריא היה. מיתיבי: ימי שנותיו של איוב, משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שיצאו! תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד ב  אימא: כמשעה שנכנסו ישראל למצרים ועד [שעה] שיצאו. מיתיבי: שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם, ואלו הן: בלעם ואביו, ואיוב, אליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי, ואליהוא בן ברכאל הבוזי! (א"ל) וליטעמיך, אליהוא בן ברכאל לאו מישראל הוה? והא כתי' ממשפחת רם! אלא אינבוי אינבי לאומות העולם, ה"נ איוב אינבוי אינבי [לאומות העולם]. אטו כולהו נביאי מי לא אינבוי לאומות העולם? התם עיקר נביאותייהו לישראל, הכא עיקר נביאותייהו לאומות העולם. מיתיבי: חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו, ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו, הביא הקדוש ברוך הוא עליו יסורין התחיל מחרף ומגדף, כפל לו הקדוש ברוך הוא שכרו בעוה"ז [כדי] לטרדו מן העולם הבא! תנאי היא; דתניא, רבי אלעזר אומר: איוב בימי שפוט השופטים היה, שנאמר: הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו, איזה דור שכולו הבל? הוי אומר: זה דורו של שפוט השופטים. רבי יהושע בן קרחה אומר: איוב בימי אחשורוש היה, שנאמר: ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ, איזהו דור שנתבקשו בו נשים יפות? הוי אומר: זה דורו של אחשורוש. ואימא: בימי דוד, דכתיב: ויבקשו נערה יפה! התם בכל גבול ישראל, הכא בכל הארץ. רבי נתן אומר: איוב בימי מלכות שבא היה, שנאמר: ותפל שבא ותקחם. וחכ"א: איוב בימי כשדים היה, שנאמר: כשדים שמו שלשה ראשים. ויש אומרים: איוב בימי יעקב היה, ודינה בת יעקב נשא, כתיב הכא: כדבר אחת הנבלות תדברי, וכתיב התם: כי נבלה עשה בישראל. וְכוּלְּהוּ תַּנָּאֵי סְבִירָא לְהוּ דְּאִיּוֹב מִיִּשְׂרָאֵל הֲוָה לְבַר מִיֵּשׁ אוֹמְרִים חדְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מֵאוּמּוֹת הָעוֹלָם הֲוָה בָּתַר דִּשְׁכֵיב מֹשֶׁה מִי שָׁרְיָא שְׁכִינָה עַל אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְהָא אָמַר מָר בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְנָתַן לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ. א"ר יוחנן: דורו של איוב שטוף בזמה היה, שנאמר: הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו, וכתיב: שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך.

 27.חתם סופר חלק יו״ד (חלק ב׳) הקדמה פתוחי חותם