Review: Lamentations: Faith in a Turbulent World

Review:  

Lamentations: Faith in a Turbulent World

Yael Ziegler

Maggid Books

 

Reviewed by Rabbi Ari Kahn

 

Learning, studying, and writing about the churban (the destruction of the Temple) can be painful; it is a physically draining and emotionally taxing yearly requirement. Nonetheless, it is a significant religious endeavor.  Over the past generation, the focus of the Ninth of Av has shifted for many, from reading the Book of Lamentations (Eicha) and chanting the often-impenetrable kinnot, to lectures, movies and other ‘content’. It often seems as if summer camp programing has overtaken and replaced what was once normative practice in Jewish communities around the world.

 

The Jewish bookshelf has been enriched in recent years with the publication of new works for Tisha b’Av, most notably those of Rabbi Yosef Soloveitchik that examine the topic of suffering in general and the themes of exile and destruction in particular. These volumes were mostly culled from the explanations of the kinnot Rabbi Soloveitchik offered to his congregation in Boston (and the expanded audience that came from afar for the opportunity to hear ‘The Rav’). Ever since he began what quickly became a modern tradition, many rabbis have followed in The Rav’s footsteps, and as a result many congregations recite less kinot and hear more explanations of the texts selected for recitation.

 

Now, a new work joins this august bookshelf, adding insight and meaning to this sacred but painful day.

 

Dr. Yael Zeigler has written a masterful commentary on the Book of Eicha. Dr. Zeigler melds traditional approaches to the biblical text from the Beit Midrash and classical exegesis, with skills learned in the academy. The result is a learned, enlightening study of one of the more difficult books of Tanach.

 

To appreciate the deep thought and scholarship invested in each word of this new study, consider Dr. Ziegler’s translation-interpretation of the first chapter:

 

 

 

איכה פרק א פסוק ח - ט

 

(ח) חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם                     Jerusalem has surely sinned

עַל־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה        Therefore, she has become an object of head wagging

כָּֽל־מְכַבְּדֶ֤יהָ הִזִּיל֙וּהָ֙  All those who have honored her belittle her

כִּי־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ         For they have seen her nakedness.

 

גַּם־הִ֥יא נֶאֶנְחָ֖ה        She too groans

וַתָּ֥שָׁב אָחֽוֹר: And she recoils backward

 

(ט) טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ         Her impurities are on her hems

 

לֹ֤א זָֽכְרָה֙ אַחֲרִיתָ֔הּ             She did not consider her end

 

וַתֵּ֣רֶד פְּלָאִ֔ים           She spirals downward wondrously

 

אֵ֥ין מְנַחֵ֖ם לָ֑הּ          There is none to comfort her

 

רְאֵ֤ה ה֙' אֶת־עָנְיִ֔י               “Look, Lord, at my affliction

 

כִּ֥י הִגְדִּ֖יל אוֹיֵֽב:        For the enemy is exalted

 

 

The translation captures the pathos: The proud city called Jerusalem has become the symbol and object of scorn. Once exalted, it is now a pathetic, stained remnant of the holiness and dignity which once was synonymous with its name. Every word of text is weighed, and the translation and meaning only offered after considering the context, consulting the commentaries, and comparing biblical parallels. 

 

One of Dr. Ziegler’s less-conventional choices is the translation of the word nida (1:8,9) as “head wagging.” The footnote informs the reader that the author has chosen the Ibn Ezra’s definition; an explanation of this choice ensues. 

 

The reader may find this translation awkward and even misleading, and (wrongly) conclude that puritanical considerations influenced the choice of the words in English. Dr. Ziegler explains that the rationale behind Ibn Ezra’s translation is based on hypersensitivity to Hebrew grammar: 

 

“…the dalet in the word nida lacks a dagesh, the diacritical mark that indicates the doubling of the letter. Accordingly, the root is not n.d.d., but rather n.o.d., meaning to wander.”

 

The potential weakness of this translation is noted in another footnote, albeit not as a weakness, but as an observation: The use of “nida” to denote head- wagging would be a singular use of the word in this particular form. We must ask, then, whether it is justified to use a translation which is a hapax legomenon. Was it the intent of the verse to chart new, untested symbolic terrain, or was its purpose to evoke a recognizable image by invoking a familiar and highly-charged term?

 

Dr. Ziegler notes that Rashi translates nida as ‘exiled,’ from the phrase na v’nad (which invokes the aspect of wandering, based on Bereishit 4:14), but does give (in my mind) enough weight to the next verse, where Rashi explains that the impure stain is metaphorically related to menstrual blood (an observation only found in a footnote).

 

Dr. Zeigler proceeds to explain that the feminine identity of Jerusalem has been belittled by those who once honored her (though in my opinion the translation of hiziluha is closer to “cheapened” than to “belittled”, and I would have liked to see the Talmudic description of the cherubs that were dragged out of the Holy of Holies, recounted in Yoma 54b, utilized here to bolster the metaphoric interpretation of this section). The meaning of the verse is that the sins of the people of Jerusalem were committed in public, for all to see.

 

The underlying tension, in this verse and elsewhere in this very carefully crafted work, is the challenge of translating poetic literature: Does one choose the more literal interpretation, translating and explaining the words, or instead focus on the intended meaning, the effect those words were intended to have on the audience? Part of the beauty of this book is Dr. Zeigler’s talent for translating and capturing the feeling of the original text, the texture that lies between the words - and this is no simple feat.

 

Thus, in the verses at hand, even if the Ibn Ezra’s rendering of nida as the object of head-wagging is correct, I personally would have preferred that observation to have been presented in a footnote; the concept of nida is too familiar, too evocative, to expect the audience to understand it as anything other than ‘menstruant’ or perhaps ‘wanderer.’ The question is not whether one translation is more or less correct in a literal sense, but whether the words that follow paint an image that is more consonant with one interpretation rather than the other. The quandary is the choice between the literal and the literary.

 

Perhaps an argument can be made that bridges this gap, based on the words of these same verses:

 

 טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ                   

Her tum’ah (impurities) are on her hems

                  (Verse 9)

 

I would argue that the concept of tum’ah represents, at its most fundamental level, a situation that generates distance from the Temple (the Mishkan, the Beit Hamikdash – and in the Middle Ages, as a result of this deeply-ingrained sensitivity, Jewish women in certain communities intuited that this distance should be maintained from the synagogue, as well).

 

In other words, the status of nida (describing the personal status of the menstruant) may have a close relationship with the word nod, the wandering that results when distance is created. This duality is borne out by the two distinct biblical contexts in which nida appears.

 

Vayikra contains two lists of arayaot, forbidden relations (first, the list of prohibited relationships, followed by a list of the punishments for transgressors). In Vayikra 18:19, the law of nida is sandwiched between the prohibition of sexual intimacy with two sisters (18:18) and the prohibition of intimacy with a married woman (18:20). The two “bookends” are each described with a form of the word erva. Two chapters later, in Vayikra 20:18, the nida (although not specified by name) appears between the punishments enumerated for sexual intimacy with a sister (20:17) or aunt (20:19); again, each is described with a form of the word erva.

 

On the other hand, the laws of nida and zava were taught in an earlier chapter of Vayikra (15:25-28), where, interestingly, the dominant concept is tum’ah rather than erva. This earlier section of Vayikra lists the various sources and types of tum’ah and enumerates the relative distance from the Mishkan which is generated in each case.

 

Erva and tum’ah are two independent concepts (though the word tum’ah is also used occasionally to describe the stain of sin). In Vayikra, both of these concepts are encapsulated in the word nida, and the law reflects both a suspension of sexual intimacy and the physical separation from the Mikdash. By choosing the grammatically meticulous translation of the word nida, the Ibn Ezra and Dr. Ziegler miss the layers of meaning afforded by reading this section of Eicha through a “Vayikra” lens:  The sin of the Jewish people has had two devastating results. It has adversely impacted our proverbial marriage with God, and has caused us to be distanced from the Temple. These layers of meaning, the reverberations of Vayikra, are the canvas upon which the verses of the first chapter of Eicha are painted.

 

עַל־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה       

כִּי־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ        

טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ     

 

Moreover, Vayikra also articulates the consequences of failing to obey the laws of nida -of tum’ah and of erva: The land will “vomit” out and expel the inhabitants and cause them to wander (Vayikra 18:24-30, 20:22-24, and in even greater and more horrifying detail in the tochahcha of Parashat Bechukotai). 

 

All of these “literary allusions” – the halachic constructs that ruled every aspect of the lives of Eicha’s audience – lead me to prefer a translation of l’nida as menstruant, rather than the more arcane “object of head wagging” – but I stress that this is a matter of personal preference; Dr. Zeigler’s choice of translation and interpretation not only stands on solid ground, she is most likely correct on a literal level. My comments are intended as an illustration of the amount of thought, consideration, scholarship and learning that await readers on each page, in each verse, in every phrase of this important work. 

 

Read this book; learn this book. A deep and exciting intellectual experience awaits you. Students and teachers alike will find in it new insights into the pathos and emotion of Tish b’Av through the words of the elegy. I pray that Dr. Ziegler’s Faith in a Turbulent World gives us not only quality material to occupy our minds on Tisha B’av, but new emotional and spiritual insights that will enable us to learn from and rectify the fatal failures described in the book of Eicha.

 

Audio and Essays Parshiot Matot & Masai

Parshiot Matot & Masai Audio and Essays 

 

New:

Atmospheric Perspective

5 Minute Torah

Rejecting the Holy

Audio

YouTube

 

Breaking Moshe’s heart

Audio

YouTube

 

Seeing the Past

Audio

Youtube

 

A Lush Holy Land?

Audio

A Lush Holy Land

YOUTUBE

 

 

Audio:

A Lush Holy Land?

An Unfaithful Trespass

Feminism Zionism and Capitalism

Moshe's Grave

Seeing the Past

The Lands of Israel

The Midian Conundrum

The Power of a Vow

The Red Line

The Riddle of Menashe

The war against Midian, and flying sorcerers

Thought, Speech and Action

Travel Log

Traveling

War Interrupted

Words Thought and Action

 

Essays:

 

“Shall Your Brothers Go To War While You Sit Here?”

 A Lush Land

Half of Menashe

Reuben and Gad

The Holy Lands of Israel

Thought, Speech, and Action

 Vows

Walking in Circles

Word

 

 

 

17^th Day of Tammuz - 3 Weeks – Tisha B’Av

Tisha B’Av , the 17th of Tammuz and mistaken calculations

 

Music during the Omer

 

גילוח בימי העומר

Seeing the Beit Hamikdash from Above

 

Commandments as a replacement for Holiness

 

The Red Line

 

Sparks in the Straits: Inspiration for the Three Weeks with Rabbi Ari Kahn

 

Infinite Value

מיעוט בשמחה

 

When Tisha B'Av Falls on Shabbat (are marital relations allowed)

The Carpenter, the Apprentice, and his wife. (The Moment the Churban was decreed)

 

העלייה של רבי זירא

 

Bava Ben Buta; The Blind Man who saw the Impending Churban

Tu B’Av

 

The Sins which caused the Churban

Because of a Rooster and a Hen?

 

Rabbi Tzadok; Feeling the Pain of the Community

Playing Hide and Seek with God (Tisha B’Av)

 

Tisha b’Av chilul Hashem and Churban

 

YouTube Antecedent of Destruction

פרשיות מַּטּ֔וֹת- מַסְעֵ֣י התשפ״א

 פרשיות מַּטּ֔וֹת- מַסְעֵ֣י התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                            ari.kahn@biu.ac.il

 

לעילו נשמת אהרן חיים בן נרגז ז"ל

 

1.    במדבר (פרשת מטות) פרק ל 

(ב) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה הֽ': (ג) אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽה֗' אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה:…(יז) אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה֙' אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ: פ

2.    במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ב - ג

(ב) נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ: (ג) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה֖' בְּמִדְיָֽן:

(יב) וַיָּבִ֡אוּ אֶל־מֹשֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַשְּׁבִ֧י וְאֶת־הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת־ הַשָּׁלָ֖ל אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל־עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: (יג) וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה: (יד) וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה: (טו) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה: (טז) הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּה֖' עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת הֽ': (יז) וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ: (יח) וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם:

3.    תרגום אונקלוס במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

הָא אִנִּין הֲוַאָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵיצַת בִּלְעָם לְשַׁקָּרָא שְׁקַר קֳדָם יְיָ עַל עֵיסַק פְּעוֹר וַהֲוָת מַחֲתָא בִּכְנִשְׁתָּא דַּייָ.

4.    תרגום המיוחס ליונתן - תורה במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז  

הִינוּן הִינוּן דְהַוָאָה תּוּקְלָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵיצָתָא דְבִלְעָם לִמְשַׁקְרָא שְׁקַר קֳדָם יְיָ עַל עֵיסַק פְּעוֹר וַהֲוָה מוֹתָנָא בִּכְנִשְׁתָּא דַיְיָ:

5.    כתר יונתן במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

הן הן שהיו תקלה לבני ישׂראל בעצה של בִלעם לשקר שקר לפני יי על עִנין פעור והיתה מגפה בעדת יי:

6.    רש"י במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק יד - טז

(יד) וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל - מְמֻנִּים עַל הַחַיִל, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל סִרְחוֹן הַדּוֹר תָּלוּי בַּגְּדוֹלִים שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בְּיָדָם לִמְחוֹת: (טז) בדבר בלעם - אָמַר לָהֶם אֲפִלּוּ אַתֶּם מַכְנִיסִין כָּל הֲמוֹנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין אַתֶּם יְכוֹלִים לָהֶם, שֶׁמָּא מְרֻבִּים אַתֶּם מִן הַמִּצְרִיִּים שֶׁהָיוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר? בֹּאוּ וְאַשִּׂיאֲכֶם עֵצָה, אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְחֵלֶק (דף ק"ו) וּבְסִפְרֵי:

7.    ר' עובדיה מברטנורא (עמר נקא) במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

כדבר בלעם אמר להן וכו' קשה למה סרס המקרא שפי' בדבר בלעם קודם שיפרש הן הנה היו הקודם לו בפסוק. וי"ל דרש"י אזדא לטעמיה ממה שפי' לעיל בסמוך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים ולכך פי' בדבר בלעם סמוך לו כלומ' והרי אתה רואה שחטא פעור תלוי בבלעם מפני שהיה גדול בדורו כדפי' רש"י לעיל בפסוק פתורה שכל המלכים מריצין לו אגרותיהם ולכך סרס המקרא:

8.    אור החיים במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

אכן פינחס ואנשי הצבא דנו ופטרום מטעם שהנשים כפופות הן לבעליהם ולאבותיהם ואנוסים המה, והן האדון משה רבינו עליו השלום הרגיש שמטעם זה החיו אותם ובא בטענה הנשמעת ואמר בשלמא אם לא היו עושים אלא מעשה הזנות שבא להם עליו מצות גדוליהם יש לדון אותם לזכות, אלא שהם עשו מעצמן מעשה אחר מה שלא ציוו אותם גדוליהם שהוא מעשה פעורשאמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שהיו מוציאים להם צורת פעור ואומרים להם השתחוה לזה ותהיה נשמעת לו נמצא שמכשול עבודה זרה היה מהם, והוא אומרו הן הנה פירוש מדנפשם היו סיבה לבני ישראל, בדבר בלעם וגו' פי' באמצעות סיבת עצת בלעם שיעצם להפקיר בנותיהם לזנות, ותמצא שלא אמרו ז"ל שאמר בלעם אלא ענין הזנות כאומרם (שם) אלהיהן של אלו שונא זימה וכו' והם היו סיבה למסר מעל בה' על דבר פעור שלא היו רוצים להשמע להם אלא אם ישתחוו לפעור, ותהי המגפה בעדת ה' פירוש בסיבת עבודה זרה ולא בסיבת הזנות, ומי גרם עבודה זרה הן הנה, ואומר ועתה וגו' פירוש יתודו על השגגה ויהרגו וגו':

9.    הכתב והקבלה במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

לִמְסָר־מַ֥עַל. פירשו בו הגנות מסרו נפשותיהן ברשות ישראל והפקירו עצמם להם להיות בה מעל. ואונקלס ויונתן בן עוזיאל תרגמו למסר מעל לְשַׁקָּרָא שְׁקַר, ויהיה למסר מענין כי יסיר את בנך (ואתחנן ז') שתרגום יסיר יטעין ואפשר שיהיה מלשון וסר מרזח סרוחים (עמוס ו') שפירשוהו ענין מיאוס והבאש, כי תרגום ובאש היאור וסרי, ואמר לשון זה כאן לפי שעבודת הפעור היה דבר מגונה ומאוס בעצמו, שהיו פורעין לפניהם פי הטבעת ומוציאן רעי.

10.רש"ר הירש במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

היו לבני ישראל. אולי פירושו כדוגמת "כי תהיה לאיש זר" ^{(ויקרא כב, יב)}, "הייתי הלילה לאיש" ^{(רות א, יב)}. הן התמסרו לבני ישראל כדי למסור בידיהם מעל בה'; זאת על - דבר פעור - למען פעור, כדי להיצמד לאלהי הזנות.

11.במדבר (פרשת נשא) פרק ה פסוק ו

דַּבֵּר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּה֑' וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא:

12.תרגום אונקלוס במדבר (פרשת נשא) פרק ה פסוק ו

מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְּבַר אוֹ אִתָּא אֲרֵי יַעְבְּדוּן מִכָּל חוֹבֵי אֲנָשָׁא לְשַׁקָּרָא שְׁקַר קֳדָם יְיָ וִיחוּב אֲנָשָׁא הַהוּא.

13.במדבר (פרשת נשא) פרק ה פסוק יב

דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל: 

14.תרגום אונקלוס במדבר (פרשת נשא) פרק ה פסוק יב

מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְּבַר גְּבַר אֲרֵי תִסְטֵי אִתְּתֵיהּ וּתְשַׁקַּר בֵּיהּ שְׁקַר.

15.דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק מח - נב

(מח) וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר: (מט) עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה: (נ) וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו: (נא) עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (נב) כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פ

16.תרגום אונקלוס דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק נא

עַל דְּשַׁקַּרְתּוּן בְּמֵימְרִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מַצּוּת רְקַם מַדְבְּרָא דְּצִין עַל דְּלָא קַדִּישְׁתּוּן יָתִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

17.במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק יב - יג

(יב) וַיֹּ֣אמֶר ה֘' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם: (יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־ה֑' וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם: ס

18.במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק ב - ד

(ב) וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר: (ג) עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן: (ד) הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה֙' לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה: ס

19.תרגום אונקלוס במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק ג

עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון /מכללתא ומלבשתא וכומרין ובית נמרין ובית חושבנא ובעלי דבבא וסימא ובית קבורתא דמשה ובעון/:

עֲטָרוֹת וְדִיבוֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעוֹן.

20.תרגום המיוחס ליונתן - תורה במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק ג  

מַכְלֶלְתָּא וּמַדְבֶּשְׁתָּא מַכְוַור וּבֵית נִמְרֵי וּבֵית חוּשְׁבָּנֵי מַעֲלַת מְרָא שִׁירַן וּבֵית קְבוּרְתֵּיהּ דְמֹשֶׁה וּבְעוֹן:

21.כתר יונתן במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק ג

עטרות ודִיבון [עיר הדבש] מכוור ובית נִמרי ובית חושבני מעלת מרא שירן ובית קבורתו של משה ובעון:

22.במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק לז - לח

(לז) וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם: (לח) וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ:

23.תרגום אונקלוס במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק לח

וְיָת נְבוֹ וְיָת בַּעַל מְעוֹן מַקְּפָן שְׁמָהָן וְיָת שִׂבְמָה וּקְרוֹ בִשְׁמָהָן יָת שְׁמָהָת קִרְוַיָּא דִּבְנוֹ.

24.במדבר (פרשת מסעי) פרק לג פסוק מז

(מז) וַיִּסְע֖וּ מֵעַלְמֹ֣ן דִּבְלָתָ֑יְמָה וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּהָרֵ֥י הָעֲבָרִ֖ים לִפְנֵ֥י נְבֽוֹ:

25.תרגום אונקלוס במדבר (פרשת מסעי) פרק לג פסוק מז

(מז) ונטלו מעלמון דבלתימה ושרו בטורי דעבראי דקדם נבו:

26.תרגום המיוחס ליונתן - תורה במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק לח

וְיַת בֵּית קְבוּרְתֵּיהּ דְמֹשֶׁה וְיַת קַרְתָּא דְבָלָק דְפָגְרוּ מִתַּמָן טָעוּת פְּעוֹר בְּמָדוֹר בֵּית בַּמְסַיָא וְיַת קַרְתָּא דְמַקְפָן שׁוּרָהָא גְלִיף שְׁמָהַת גוּבְרַיָא וְיַת שִׁירַן וּבָתַר דְבָנִינוּן קְרוֹ לְהוֹן שְׁמָהָן כְּשׁוּם גוּבְרַיָא דִבְנוּנוּן:

27.כתר יונתן במדבר (פרשת מטות) פרק לב פסוק לח

ואת בית קבורתו של משה ואת העיר של בלק שהרסו מִשׁם אלילי פעור במדור בית במות ואת העיר שמוקפת חומה חקוק שמות האנשים ואת שירן ואחרי שבנום קראו להם שמות כשם האנשים שבנום:

28.דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק מח - נב

(מח) וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר: (מט) עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה: (נ) וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו: (נא) עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (נב) כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פ

29.תרגום אונקלוס דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק מט

סַק לְטוּרָא דְּעִבְרָאֵי הָדֵין לְטוּרָא דִּנְבוֹ דִּבְאַרְעָא דְּמוֹאָב דְּעַל אַפֵּי יְרֵיחוֹ וַחְזִי יָת אַרְעָא דִּכְנַעַן דַּאֲנָא יָהֵיב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַחְסָנָא.

30.תרגום המיוחס ליונתן - תורה דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק מט

 

(מט) וַהֲוָה כֵיוַן דַאֲמַר לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ סוּק לְטַוָור עִבְרָאֵי הָדֵין טַוְורָא דִנְבוֹ חָשֵׁב בְּלִבֵּיהּ וַאֲמַר דִלְמָא דַמְיָיא מְסוּקְתָא דָא לִמְסוּקְתָא דְטַוְורָא דְסִינַי אָמַר אִיזֵל וְאִיקְדֵישׁ יַת עַמָא אָמַר לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ לָא כָּל הֵיאֵךְ אֱלָהֵן סוֹק וַחֲמֵי יַת אַרְעָא דִכְנָעַן דַאֲנָא יָהֵיב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַחְסָנָא:

31.כתר יונתן דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק מט

והיה כיון שאמר לו מאמרו של יי עלה להר העברים הזה הר של נבו חשב בלִבו ואמר שמא דומה עליה זאת לעליה של הר של סיני אמר אלך ואקדש את העם אמר לו מאמרו של יי לא כל כמו כך אלא, עלה וראה את ארץ של כנען שאני נותן לִבני ישׂראל לנחלה:

32.דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לד פסוק א - ו

(א) וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵֽעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל־הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ ה֧' אֶת־כָּל־ הָאָ֛רֶץ אֶת־הַגִּלְעָ֖ד עַד־דָּֽן: (ב) וְאֵת֙ כָּל־נַפְתָּלִ֔י וְאֶת־אֶ֥רֶץ אֶפְרַ֖יִם וּמְנַשֶּׁ֑ה וְאֵת֙ כָּל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיָּ֥ם הָאַחֲרֽוֹן: (ג) וְאֶת־הַנֶּ֗גֶב וְֽאֶת־הַכִּכָּ֞ר בִּקְעַ֧ת יְרֵח֛וֹ עִ֥יר הַתְּמָרִ֖ים עַד־צֹֽעַר: (ד) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֵלָ֗יו זֹ֤את הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶ֑נָּה הֶרְאִיתִ֣יךָ בְעֵינֶ֔יךָ וְשָׁ֖מָּה לֹ֥א תַעֲבֹֽר: (ה) וַיָּ֨מָת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד־ה֛' בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל־פִּ֥י הֽ': (ו) וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

33.תרגום המיוחס ליונתן - תורה דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לד פסוק ו

בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ דְמָארֵי עַלְמָא דְאַלִיף לָן אָרְחָתֵיהּ תַּקְנֵי אַלִיף יָתָן לְמִלְבַּשׁ עַרְטְלָאִין מִן דְאַלְבֵּישׁ אָדָם וְחַוָה אַלִיף יָתָן לִמְזַוְגָא חַתְנִין וְכַלָן מִן דְזַוֵויג חַוָה לְוַת אָדָם אַלִיף יָתָן לִמְבַקְרָא מַרְעִין מִן דְאִתְגְלֵי בְּחֶזְוֵוי מֵימְרֵיהּ עַל אַבְרָהָם כַּד הֲוָה מְרַע מִגְזֵרַת מָהוּלְתָּא אַלִיף יָתָן לִמְנַחְמָא אֶבְלִין מִן דְאִתְגְלֵי לְיַעֲקֹב תּוּב בְּמֵיתוֹי מִפַּדַן בַּאֲתַר דְמִיתַת אִמֵיהּ אַלִיף יָתָן לִמְפַרְנְסָא מַסְכְּנִין מִן דְאָחַת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַחֲמָא מִן שְׁמַיָאּ אַלִיף יָתָן לְמִקְבַּר מֵיתַיָא מִן משֶׁה דְאִתְגְלֵי עֲלוֹי בְּמֵימְרֵיהּ וְעִמֵיהּ חֲבוּרַן דְמַלְאֲכֵי שֵׁירוּתָא מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל אַצִיעוֹן דַרְגְשָׁא דְדַהֲבָה מִקְבְּעָא בְּיוֹרְכִין וְסַנְדַלְכִין וּבוּרְלִין מְתַקְנָא כְּבִסְתַּרְקֵי מִלַת וְסוּכְנִין דְאַרְגְוָון וְאוֹצִיטִילִין חִוְורִין מְטַטְרוֹן וְיוֹפִיאֵל וְאוֹרִיאֵל וִיפִיפְיָה רַבָּנֵי חָכְמָתָא אַרְבְּעִין יָתֵיהּ עֲלָהּ וּבְמֵימְרֵיהּ דַבְּרֵי אַרְבַּעֲתֵּי מִלִין וּקְבַר יָתֵיהּ בְּחֵילְתָא כֻּלוֹ קָבֵיל בֵּית פְּעוֹר דְכָל אֵימַת דְזַקִיף פְּעוֹר לְמִדְכַּר לְיִשְׂרָאֵל חוֹבַתְהוֹן מוֹדִיק בְּבֵית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה וּמִתְכְּבִישׁ וְלָא חַכִּים בַּר נַשׁ יַת קְבוּרְתֵּיהּ עַד זְמַן יוֹמָא הָדֵין:

34.כתר יונתן דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לד פסוק ו

ברוך שמו של אדון עולם שלימד לנו דרכיו המתוקנות לימד אותנו להלביש ערומים מִן שהלביש אדם וחוה לימד אותנו לזווג חתנים וכלות מִן שזיווג חוה אל אדם לימד אותנו לבקר חולים מִן שׁהִתגלה במראות מאמרו על אברהם כאשר היה חולה מברית המילה לימד אותנו לנחם אבלים מִן שׁהִתגלה ליעקב שוב בבואו מִפדן במקום שמתה אִמו לימד אותנו לפרנס אביונים מִן שהוריד לבני ישׂראל לחם מִן השמים לימד אותנו לִקבור מתים מִן משה שׁהִתגלה עליו במאמרו ועִמו חבורות של מלאכי השרת מיכאל וגבריאל הציעו לו מִטה של [מרגליות] זהב משובצת ביורכין [אבנים נוצצות] וסנדלכין [מרגליות] ובורלין [אבני שוהם] מתוקן ככסתות משי וסדינים של ארגמן וכיסויים לבנים מטטרון ויופאל ואוריאל ויפיפיה שׂרי החוכמה השכיבו אותו עליה ובמאמרו הנהיגו ארבעת מילין וקבר אותו בגיא כלו כנגד בית פעור שכל זמן שזוקף פעור להזכיר לישׂראל חטאיהם מביט בבית קבורתו של משה ונִכנע [ונסוג] ולא ידע בן אדם את קבורתו עד זמן היום הזה:

35.מדרש תנאים לדברים (הופמן) דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לד פסוק ה

(תניא) סאמילון אומ' וימת משה ספרא רבא דישראל: ויש אומ' משה רבינו לא מת אלא עומד ומשרת למעלן כת' הכא וימת שם משה וכת' התם (שמות לד כח) ויהי שם עם ה' מה להלן עומד ומשרת למעלן אף כאן עומד ומשרת למעלן:

36.הקדמת הרמב"ם למשנה

ולפני מותו נתעסק בכתיבה, וכתב שלשה עשר ספרי תורה כולם גוילים מן בית בראשית עד למד ישראל, ונתן ספר לכל שבט שיתנהג על פיו, והשלשה עשר נתנו ללוים ואמר להם לקוח את ספר התורה הזה וכו', ועלה אל ההר בחצי יום שביעי באדר כמו שנתברר בקבלה, והיה זה מותו ביחס אלינו שנפקד מאתנו, וחיים ביחס אליו במה שנתעלה אליו, וכך אמרו ע"ה משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום. והדברים בענין זה ארוכים מאד מאד ואין זה מקומם. וכאשר מת ע"ה וכבר מסר ליהושע הפירושים שניתנו לו,…

37.תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יג עמוד ב

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, הֵיכָן מֹשֶׁה מֵת? בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן, דִּכְתִיב (דברים לד) "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ", וּ'נְבוֹ' בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן קַיְּמָא, דִּכְתִיב, (במדבר לב) "וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן, וְאֶת אֶלְעָלֵא, וְאֵת קִרְיָתָיִם, וְאֶת נְבוֹ, וְאֶת בַּעַל מְעוֹן". (נבו, ששם מתו שלשה נביאים, משה, אהרן ומרים), וְהֵיכָן מֹשֶׁה קָבוּר? בְּחֶלְקוֹ שֶׁל גָּד, דִּכְתִיב, (דברים לג) "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן", מֵחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן עַד חֶלְקוֹ שֶׁל גָּד, כַּמָּה הֲוֵי? אַרְבָּעָה מִילִין. אוֹתָן אַרְבָּעָה מִילִין מִי הוֹלִיכוֹ? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה (מת) מֻטָּל בְּכַנְפֵי שְׁכִינָה וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים, (שם) "צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל". וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאי אָמַר? רַב אָמַר, (תהלים צד) "מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים, מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן". וּשְׁמוּאֵל אָמַר, (קהלת ח) "מִי כְּהֶחָכָם, וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר". וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, (איוב כח) "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה". רַב נַחְמָן (בר יצחק) אָמַר, (דברים לד) "וַיָּמָת [שָׁם] מֹשֶׁה עֶבֶד ה'". סְמַלְיוֹן אָמַר, וַי מֵת שָׁם מֹשֶׁה - סָפְרָא רַבָּא דְּיִשְׂרָאֵל: תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, שְׁנֵים עָשָׂר מִיל עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, הָיָה בַּת - קוֹל מַשְׁמִיעַ וְאוֹמֵר, "וַיָּמָת מֹשֶׁה", סָפְרָא רַבָּא דְּיִשְׂרָאֵל", וְיֵשׁ אוֹמְרִים, לֹא מֵת מֹשֶׁה; כְּתִיב הָכָא, "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה", וּכְתִיב הָתָם, (שמות לד) "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה"; מַה לְּהַלָּן עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ, אַף כָּאן עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ. (דברים לד) "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר", אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, סִימָן בְּתוֹךְ סִימָן, וַאֲפִלּוּ הָכִי - "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ".^{דף יד עמוד א} וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מִפְּנֵי מַה נִּקְבַּר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מוּל בֵּית פְּעוֹר? כְּדֵי לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה פְּעוֹר:

38.משנה מסכת אבות פרק ה:ו

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה:

39.רש"י דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לד פסוק ו

מול בית פעור - קִבְרוֹ הָיָה מוּכָן שָׁם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה פְעוֹר, וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת (אבות פ"ד; פסחים נ"ד):

40.גור אריה דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לד פסוק ו

קברו היה שם מוכן. פירוש, מה שנקבר מול בית פעור, וקשיא למה נקבר מול בית פעור. ותירץ 'קברו שם היה מוכן מששת ימי בראשית', וכיון שקברו היה שם מוכן מששת ימי בראשית, בודאי טעם יש בדבר שיהיה נקבר מול בית פעור, לכפר על מעשה פעור:

41.צידה לדרך דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כט

והא דפירש רש"י לקמן (לקמן לד, ו), בפרשת וזאת הברכה שמוכן קברו בגי מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור. יובן היטב עם מה שכתבו התוספות בסוף פ"ק דסוטה (דף יד א) בשם מדרש אגדה גבי הא דקאמר וז"ל, מפני מה נקבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור. וז"ל, ומדרש אגדה בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו ע"ה, עכ"ל. ונראה לי ליתן טעם לשבח מה שייכות יש למשה רבינו לכפר אחר מיתתו על מעשה פעור טפי מעון עגל ושאר עונות שעשו ישראל, והוא מפני שאמרו רז"ל (תנחומא בלק כ), שאמרה כזבי איך שאמר לה אביה אל תשמעי אלא דוקא להגדול שבהם דהיינו למשה, וזהו פירוש הפסוק (במדבר כה, יח) ועל דבר כזבי וגו', כלומר על פי דבורה, על דרך על דבר שרי (בראשית יב, יז), שפירש רש"י על פי דבורה וכו', אם כן כיון שיסוד כל הבניין של מעשה פעור שלהם היה בנוי הכל על משה לכן היה משה מכפר אחר מיתתו על מעשה פעור דוקא, כן נראה לי:

42.תוספות מסכת סוטה דף יד עמוד א

מפני מה נקבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור - ומדרש אגדה בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו, מתוספת רבי.

43.אברבנאל פרשת וזאת הברכה

ויקבור אותו בגיא ענינו שהסתלק מבין ישראל וכביכול הקדוש ברוך הוא קברו שלקחו מביניהם ושלזה כיוונו חכמים בספרי משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש ברקיע כי כמו שבחייו נשתנה טבעו לטבע הגרמים השמימיים עד שקרן עור פניו ככה במותו נשתנה טבעו לטבע רוחניות אבל זה בצד מה מכחיש פשוטי הכתובים וגם מאמרי חכמינו זכרונם לברכה:

44.חנוכת התורה פרשת וזאת הברכה

קסו) ברש"י מול בית פעור קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור וזה אחד מן הדברים שנבראו בין השמשות וכו' עד כאן. ויש לדקדק מה מתרץ רש"י ז"ל בפסוק בפירוש זה ומאי נפקא מינה אם היה מוכן או לא. ויש לפרש על פי מה דאיתא במסכת עבודה זרה דף מ"ד ע"ב במשנה רבן גמליאל היה רוחץ במרחץ שהיה עומד בחצר של עבודה זרה. שאלו פילוסוף אחד הלא כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם. והשיב לו רבן גמליאל אני לא באתי בגבולה היא בא בגבולי שהמרחץ היה שם קודם שעמדו שם עבודה זרה וכו' עיין שם. והנה כאן גם כן קשה היאך קבר למשה במול בית פעור הא היה שם עבודה זרה. משום הכי שפיר פי' רש"י קברו היה מוכן מששת ימי בראשית והוי ממש כמו גבי המרחץ כנזכר לעיל. אך עדיין קשה הא הקדוש ברוך הוא ידע שיהיה שם עבודה זרה ולמה הכין לנגדו קבר של משה לכך פירש רש"י לכפר על מעשה פעור:

45.תורה תמימה הערות דברים פרק לד הערה טו

טו) צריך באור הא כמה וכמה מקומות שהכעיסו ישראל בהם את המקום כמבואר בתורה, ומאי אולמא מקום זה שצריך כפרה יותר משאר מקומות, ואפשר י"ל דחטא זה היה צריך לכפרה יתירא משום דכתיב הנצמדים לבעל פעור (ס"פ בלק) ודרשינן (סנהדרין ס"ד א') כצמיד פתיל בדבוק חזק וזה חטא כפול על שלא רצו להפרד ממנו:

46.אילת השחר דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לד פסוק ו - ז

שם. מול בית פעור. פרש"י קברו הי' מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור וזה אחד מן הדברים שנבראו בע"ש בין השמשות. משמע דכיון שהי' גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שיחטאו שם קברו הי' צריך להיות מוכן שם מששת ימי בראשית, וצ"ב דאם הוא מגין עליהם למה צריך שיהי' קבור שם, והתוס' בסוטה (י"ד א') מביאים מדרש אגדה דבכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע, שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו עכ"ל:

ויל"ע מה הכונה שקברו של משה הי' מוכן מששת ימי בראשית, ורש"י באבות (ה' ו') מפרש שחלל הקבר שנקבר בו משה רבינו נברא בארץ מקדם:

47.מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת סוטה דף יג עמוד ב

ותניא אר"י כו' היכן משה מת בחלקו של ראובן כו' והיכן קבור כו'. המכוון גם בזה שלא היה מיתתו וקבורתו במקום א' להורות להן שיצטערו על העדר מיתתו כי לא יהיה להן עוד עומד בפרץ ומוכיח אבל אין להן להשען רק על התשובה שהוא מעשה ראובן שפתח בתשובה והקבורה היתה בחלקו של גד לכפר להם על עון פעור כדלקמן ואמר שעדיין לא נקבר והיה מוטל בכנפי שכינה הספידו המלאכים על העדרו לישראל וז"ש צדקת ה' וגו' שאין סברא שיאמר משה כן על עצמו כפשטיה ולפי שהצדקה שהאדם עושה אפשר שאינה כהוגן כדאמרי' פ"ק דב"ק ופ"ק דב"ב שהקב"ה מכשיל ליתן צדקה לשאינן מהוגנין וז"ש כי משה אין נביא כמוהו והיה בו מדת ה' בצדקה ליתנה להגונים ואמר ומשפטיו עם ישראל כינוי דמשפטיו על משה דבמדת משפט הלך בדיני אדם ולא בדיני שמים שהוא חמור יותר בכמה דברים שאמרו שחייב בדיני שמים ופטור מדיני אדם שאף שנתחייבו ישראל כמה פעמים כליה בדיני שמים כמ"ש ואכלה אותם כרגע עמד משה בפרץ להשיב חמת ה' לדונם בדיני אדם כמו בעגל שהרג ג' אלפים ונתכפר לנשארים וכן במעשה פעור. ואמר כי הקדוש ברוך הוא אמר עליו בדרך הספד כאילו כביכול מיתתו הוא העדר גם לו. מי יקום לי גו'. כפירש"י להוכיחן לשמי ועי"ל לי ממש שהקים אותם לי לעם ולא הבדלתי אותם ממני כמ"ש אם אין פניך הולכים וגו':

48.מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת סוטה דף יד עמוד א

גמ' מפני מה נקבר משה אצל בית פעור כו'. ר"ל גם שלא זכה ליכנס לא"י בחיים מפני מה לא זכה ליקבר בא"י כמו עצמות יוסף וקאמר לכפר כו' והוא ענין הכתוב שאחר תפלת משה כתיב ונשב בגיא מול בית פעור גו' ר"ל שחטא זה שעשיתם בבית פעור גרמה לי ליקבר בח"ל לכפר עליכם ועי"ל שאמרו מפני מה נקבר כו' דגנאי הוא לזכור שם ע"ז על מקום קבורתו וקאמר כדי לכפר כו'. ועיין בתוס' ע"פ מ"א ובמדרש ילקוט איתא בע"א מה עשה משה חפר כו' וטמן חמה בארץ כו' וכשישראל חוטאין היה עולה ופוער פיו לנשוף ברוחו להשחית לפיכך נקרא שמו פעור והיה משה מזכיר עליו את השם ומורידו למטה וכשמת מה עשה הקדוש ברוך הוא נתן את קברו כנגדו והוא רואה קברו וחוזר לאחוריו כו' והוא מבואר כבר בזה הפ' שהחטא מוליד מלאך משחית והוא זה הפעור שפער פיו כו' ודו"ק:

49.ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים פרשת ואתחנן

ופתח הפרשה בלשון ועתה ישראל שתיבות אלו מיותרים. גם מה שנאמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור מה שייכות להזכיר בעל פעור לכאן. ומקודם לזה כתיב ונשב בגיא מול בית פעור שאין לו שייכות ומקום לכאן כמו שדקדקו גם המפרשים. ואחר כך כתיב ראה למדתי מלת ראה אין לו פירוש והוה ליה למימר שמע וגם כבר כתוב זאת בפסוק ראשון. אך הענין דאיתא (סוטה י"ד א) מפני מה נקבר משה אצל בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור. והוא דידוע ששורש קלקול הנחש היה להכניס תאוה באכילה ועל ידי זה נעשה פסולת ומותרות מהמאכלים דבמן כתיב (תהלים ע"ח, כ"ה) לחם אבירים ואמרו (יומא ע"ה ב) שנבלע ברמ"ח איברים וקודם הקלקול לא היה פסולת מהאכילה כשהיה אדם הראשון בגן עדן כמו המן. רק על ידי הנחש שהכניס כח התאוה והנאת עצמו נעשו המותרות ופסולת. וזהו ענין עבודת הפוער לפעור (סנהדרין ס"ד א) ומשום זה אף דמכוון לבזויה מכל מקום נותן בזה כח להקליפה על ידי המותרות שהם משורש הנחש. ומשה רבינו תיקן הקלקול הזה מהשורש וזה שאמרו לכפר על מעשה פעור. וזה שנאמר ונשב בגיא מול בית פעור ששם קבורת משה וידע משה רבינו שאחר פטירתו כשיתמו ימי אבל משה יזכו לתקן שורש הקלקול הזה. לזה אמר ונשב בגיא מול בית פעור לתקן שורש קלקול הנחש. ולשון ונשב הוא לשון נייחא על דרך שנדרש (בראשית רבה פ"ד, ג') על וישב יעקב שביקש לישב בשלוה.

ועל זה נאמר אחרי זה ועתה על דרך מה שאמרו (שם כ"א, ו') אין ועתה אלא תשובה וכו' שפירוש ועתה שמעתה נשתנה הדבר לטובה. ישראל היינו מה שנקראו על שם כי שרית עם אלהים וגו' שיש כח בהם לכבוש היצר הרע ולתקן קלקול הנחש. שמע אל החוקים וגו' שיוחקקו הדברי תורה בלב. וזה פירוש מה שאמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור וגו' היינו שזכו לכח הראיה שבזה מוציאין כל החיות מהקליפה (כמו שנתבאר במקום אחר). ואתם הדבקים בה' אלהיכם זה הוא קדושת יעקב אבינו ע"ה הדביקות בה' כעין שאמרו (בראשית רבה פ', ז') בדביקה וכו' ואנו למדים אותה מפרשתו של רשע הזה ותדבק נפשו וגו' כמו התם שדבקה נפשו בה והטיל בה זוהמא (יבמות ק"ג ב) כן אתם דבקים בה' אלהיכם שדבוקים בשורש כמו שאמרו (ויקרא רבה ל"ו, ד') בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית שהוא השורש. חיים כולכם היום שהוא מסיטרא דעץ החיים ולא יהיה כלל ערבוב טוב ורע שנעשה על ידי קליפת הנחש. והיום מורה על יום מתן תורה ובמעמד הר סיני כתיב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (עבודה זרה ה' א) והיינו שזכו לתקן כל הקלקול של הנחש. וזה שנאמר אחר כך ראה למדתי אתכם שתזכו לראיה שעל ידי זה מכניסים האור כי טוב. ואמר ראה לשון יחיד למדתי אתכם לשון רבים שהלימוד הוא לכל ישראל אבל הראיה זוכין רק כל יחיד לפי מדריגתו ושורש נשמתו. וזה הפירוש ישמח משה במתנת חלקו שהוא הראיה להכניס בראייתו האור כי טוב כמו ראיית ה' יתברך במעשה בראשית. ובשבת יכול כל אחד מישראל לזכות לזה כמו שאומרים ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין היינו מהשורש מהאור כי טוב. ובסעודה שניה אומרים נהוריה ישרי בה שאז כבר שורה האור כי טוב בקביעות שבשבת מחזיר משה רבינו הכתרים לישראל כמו שכתב בפרי עץ חיים שער השבת ונתבאר כמה פעמים:

50.משנה מסכת עבודה זרה פרק ג משנה ד

שָׁאַל פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פְּלוֹסְפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי, אָמַר לוֹ, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם, וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם. מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְדוֹדִיטִי. אָמַר לוֹ, אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ. וּכְשֶׁיָּצָא אָמַר לוֹ, אֲנִי לֹא בָאתִי בִגְבוּלָהּ הִיא בָּאת בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִים נַעֲשָׂה מֶרְחָץ לְאַפְרוֹדִיטִי נוֹי, אֶלָּא אוֹמְרִים, נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמֶּרְחָץ. 

51.מהרי"ל דיסקין על דברים פרק לד פסוק ו

עיין בפירש"י ז"ל מול בית פעור קברו הי' מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור וזהו אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות פרק ה') עכ"ל וצריך להבין מה רצה רש"י בזה, ואמר אדמו"ר ז"ל, דכוונתו איך כתוב ויקבר אתו בגיא וכו' מול בית פעור, והלא הי' נגד עבודה זרה וע"ז תירץ רש"י ז"ל לפי המבואר במס' ע"ז (דף מ"ד ע"ב) שָׁאַל פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פְּלוֹסְפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי, אָמַר לוֹ, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם, וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם. מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְדוֹדִיטִי. אָמַר לוֹ, אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ. וּכְשֶׁיָּצָא אָמַר לוֹ, אֲנִי לֹא בָאתִי בִגְבוּלָהּ הִיא בָּאת בִּגְבוּלִי וכו' ועיין בגמ' שם וברש"י ובתוספות ע"ש כל הסוגיא, וא"כ ה"נ קשיא דהיאך כתוב בתורה ויקבור אותו בגי וכו' מול בית פעור והלא הוא בא בגבולה ועל זה תירץ רש"י ז"ל דקברו הי' מוכן שם מששת ימי בראשית קודם שנעשה שם ע"ז של בית פעור, וא"כ היא באה בגבולו, והטעם שהי' שם קברו של משה הוא לכפר על מעשה פעור, ודו"ק. (שמעתי מהרשי"ב בשם רבינו ז"ל):

52.ספר ביאורי אגדות (אפיקי ים) - סוטה דף יד ע"א -  רב יצחק אייזיק חבר

ועיין בפי' רבינו בפ' הברכה ולא ידע איש וכו' זה גבריאל ויעוי' מ"ש בביאורי שם באריכות. ואמר ר' חמא בר"ח מ"מ נקבר משה אצל בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור וכו' הוא סוד עמוק ונורא, כי משה רע"ה דרגא דילי' בדעת בפנים ונגדו מדריגת פרעה בעורף וכמ"ש רבינו הגדול בפי' לס"ד בסוד פרעה ותנינים, ובמשה כתי' (דברים לד י) אשר ידעו ה' פנים אל פנים והוא בקדושה דעת הנעלם דסליק בצניעותא לעילא לעילא לאתר צניעו דכולא, ולכן ולא ידע איש את קבורתו ונגדו בהיפוכא דרגא דפעור שהוא חוצפא וגילוייא נגד הקדושה מצח הרצון שם הוא העורף, והוא קליפת מואב שפרסמה אותו וכמ"ש (ירמיה ג ג) ומצח אשה זונה היה לך וכו', ומואב היא מ"ט ש"ט נגד מדריגת משה רע"ה שזכה למ"ט ש"ב, ומשה רע"ה הוא משופרא דשופרא שעולה לסוד המוח בדעת, אבל פעור מואב הוא בהיפוכא שהוא זוהמא אחרונה, צא תאמר לו, והוא נקודה דחורבה והבן מאוד:

53.ספר פתחי שערים נתיב גדלות דז"א - פתח עה -  רב יצחק אייזיק חבר

וענין המדבר הוא מקום הקליפות והמזיקין שהם ניצוצין דאתדעכו מעלמין קדמאין דאתחרבו שהם משברי כלים מסוד שיעורי הנהגה שלא בסדר הראוי, ואין להם קשר זה בזה רק שהם תלוים בניצוץ הקדושה שנותן חיות וקיום לצורך תיקון הבחירה בכל ו' אלפי שנין, והוא סוד חכמה חיצוניות שניתן לאומות שמעט נהירו דקיק מחכמה האמיתית נמצא שם. אבל השאר הכל פסולת צואה בלי מקום, ואין להם קשר כלל ביחוד העליון שזה בונה וזה סותר, ואין להם קיום ועמידה בסוד וימלוך וימת, והיא אשה זונה דמפתה בחלקת לשון נכריה אשר נופת תטופנה וגו'. ומזה בא לידי מינות להכחיש השגחה ושכר ועונש וכל עקרי תורתנו הקדושה, והוא בסוד ויחל העם לזנות אל בנות מוא"ב ויצמד ישראל לבעל פעור שהם בסוד מ"ט שערי טומאה היפוכא דמ"ט שערי בינה שבדרכי חכמת התורה, ומהם סוד המינים והאפיקורסים שבכל דור, ובעקבות משיחא אשר פערו פיהם לבלי חוק להלעיג על דברי רבותינו בחוצפא וגילויא, ולכן ארז"ל כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת והוא נקודה דחורבה הנ"ל, ומסוד זה הוא מ"ש רז"ל, אל תען כסיל כאולתו הוא באפיקורס ישראל כ"ש דפקר (לשון הפקרות) טפי. והוא סוד נורא כמ"ש, הפוער עצמו לפעור אע"ג דמכוין לבזויו. כי עי"ז הוא נותן להם מקום להתחזק יותר ונותן שפע לסט"א כיבוד הצואה הנ"ל:

 וז"ס מ"ש הרב ז"ל בסוד ויקבור אותו בגיא מול בית פעור, שכ"ז שפעור עולה ומקטרג, רואה את משה קבור שם ונרתע ושב לאחוריו, והוא סוד עמוק מאד כי קבורתו של משה הוא בהגדות בלבושין נוכראין והוא מחולל מפשעינו בסוד הולך על גחון. והם הלמידי חכמים וצדיקים שבדור שנמסר להם סתרי התורה ורזין דילה אשר הלבישו בלבושין אלו והם אשר עומדים לנגד חכמה חיצוניות הזאת, והוא סוד הכתוב בשירת הבאר ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני ישימון שהוא נקודה דחורבה אשר נגד שם כלת משה בת מלך, והוא הבאר סלע אשר נלקה עליו משה ונגזר עליו קבורה בנחש, ולא ידע איש את קבורתו, בצולמא דלאו הגונה לו, לא תואר לו, ולא הדר וגו', ויתן את רשעים קברו וגו', וכמ"ש רבינו הגדול ז"ל בכתביו, והוא סוד גלותא דיליה ביני ערב רב בדרא בתראה עד אשר יערה עליו רוח ממרום ותתגלה הדעת בארץ. והבן עומק דברים אלו: