פרשת דברים -חזון התשפ״א

 פרשת דברים -חזון התשפ״א 

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

Today’s shiur is l’iluy nishmat 

Shmuel Hershel ben Shamai A”H

 

1.    דברים (פרשת דברים) פרק א 

(א) אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב:(ב) אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: (ג) וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם: (ד) אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי: (ה) בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר: (ו) ה֧' אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה: (ז) פְּנ֣וּ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֘ וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת: (ח) רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע ה֠' לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם: (ט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם: (י) ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב: (יא) ה֞' אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם: (יב) אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם:...(יח) וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן: (יט) וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: (כ) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: (כא) רְ֠אֵה נָתַ֨ן ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר ה֜' אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־ תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת:...(כז) וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה֙' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ: (כח) אָנָ֣ה׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: (כט) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: (ל) ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם: (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (לג) הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־ בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם:...(מ) וְאַתֶּ֖ם פְּנ֣וּ לָכֶ֑ם וּסְע֥וּ הַמִּדְבָּ֖רָה דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף: (מא) וַֽתַּעֲנ֣וּ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֘ לַֽה֒' אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ ה֣' אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה: (מב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹא־תִלָּ֣חֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּֽגְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם: (מג) וָאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת־פִּ֣י ה֔' וַתָּזִ֖דוּ וַתַּעֲל֥וּ הָהָֽרָה: (מד) וַיֵּצֵ֨א הָאֱמֹרִ֜י הַיֹּשֵׁ֨ב בָּהָ֤ר הַהוּא֙ לִקְרַאתְכֶ֔ם וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ינָה הַדְּבֹרִ֑ים וַֽיַּכְּת֥וּ אֶתְכֶ֛ם בְּשֵׂעִ֖יר עַד־חָרְמָֽה: (מה) וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י ה֑' וְלֹֽא־שָׁמַ֤ע ה֙' בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם: (מו) וַתֵּשְׁב֥וּ בְקָדֵ֖שׁ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים כַּיָּמִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּֽם:

2.    במדבר (פרשת בהעלותך) פרק יא פסוק י - טו

(י) וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה֙' מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע: (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־ה֗' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־ הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: (יב) הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו: (יג) מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: (יד) לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: (טו) וְאִם־כָּ֣כָה׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי: פ

3.    במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק יא - יג

(יא) וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם: ס (יב) וַיֹּ֣אמֶר ה֘' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם: (יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־ה֑' וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם: ס

4.    חזקוני דברים (פרשת דברים) פרק א פסוק ג

ככל אשר צוה ה' אתו ולא את נביא אחר.

5.    ספורנו דברים (פרשת דברים) פרק א פסוק ג

דבר משה אל בני ישראל. לבאי הארץ:

ככל אשר צוה ה' אותו אליכם. החזיר להם כל התורה כולה עד הנה בכלל:

6.    זהר מנוקד/תרגום/ חלק ג דף רלב/א

רעיא מהימנא וּבְחִבּוּרָא קַדְמָאָה, אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, בְּהַאי אִתְבְּסַם שָׂטָן, וְקָמִיט נוּ"ן מִן וְשֶׁט, מַה דְּהֲוָה שָׂטָן לְפָנִים, תָּב לַאֲחוֹרָא, וְאִתְהַדָּר וְשֶׁט, כִּדְבְּקַדְמֵיתָא. בְּגִין דְּהַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב. יִשְׂרָאֵל לֵית חֵילֵיהוֹן בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כִּשְׁאַר עַמִּין, דְּיַרְתִין עָלְמָא דֵּין, דְּחֵילֵיהוֹן בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אֶלָּא חֵילֵיהוֹן בְּקוֹל דָּא, דְּאִיהוּ עָלְמָא דְּאָתֵי, עוֹלָם אָרוֹךְ, דְּאִתְבְּרֵי בְּאָת יוֹ"ד, וּבְגִין דְּקוֹל שׁוֹפָר מִנֵּיהּ נָפִיק, אָמְרוּ רַבָּנָן אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת. וּבְאוֹת י' וַדַּאי, אִתְעָבִיד עוֹלָם אָרוֹךְ, דְּאִיהוּ ו' עָלְמָא דְּאָתֵי וּבְאָת ה', בָּרָא עָלְמָא דֵּין, דְּאִיהִי ה' זְעֵירָא, דְּבָהּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה דְּאוֹרַיְיתָא.‏‏

]אָמַר הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, בָּזֶה מִתְמַתֵּק הַשָּטָן וּמִתְקַצֶּרֶת אוֹת נוּ"ן מִן וֵשֶׁט. מַה שֶּׁהָיָה שָׂטָן מִקֹּדֶם, שָׁב לַאֲחוֹרָיו, וְחָזַר לִהְיוֹת וֵשֶׁט כְּבָרִאשׁוֹנָה. מִשּׁוּם שֶׁהַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב. יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין כֹּחָם בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כִּשְׁאָר הָאֻמּוֹת, שֶׁיּוֹרְשִׁים עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁכֹּחָם בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אֶלָּא כֹּחָם בְּקוֹל זֶה, שֶׁהוּא עוֹלָם הַבָּא, עוֹלָם אָרֹךְ, שֶׁנִּבְרָא בָּאוֹת יוֹ"ד. וּמִשּׁוּם שֶׁקּוֹל שׁוֹפָר מִמֶּנּוּ יוֹצֵא, אָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת. וּבְאוֹת י' וַדַּאי נַעֲשָׂה עוֹלָם אָרֹךְ, שֶׁהוּא אוֹת ו', עוֹלָם הַבָּא. וּבָאוֹת ה' בָּרָא עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהִיא אוֹת ה' קְטַנָּה, שֶׁבָּהּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁל הַתּוֹרָה.]‏ ‏

…מִיַּד דְּשָׁמְעוּ מִלִּין רַבִּי שִׁמְעוֹן וְכָל חַבְרַיָּיא, אָמְרוּ, בְּרִיךְ אֱלָהָא דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין, מֵהַהוּא דְּאִתְקְרֵי רַבָּן שֶׁל נְבִיאִים, רַבָּן דַּחֲכָמִים, רַבָּן דְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ מְדַבֵּר עַל פּוּמוֹי, וְכָתַב עַל יְדוֹי רָזִין אִלֵּין, דְּלָא אִשְׁתְּמָעוּ כְּוָותַיְיהוּ מִמַּתָּן תּוֹרָה, וְעַד כְּעַן.‏

[מִיָּד שֶׁשָּׁמְעוּ דְבָרִים אֵלּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְכָל הַחֲבֵרִים, אָמְרוּ, בָּרוּךְ ה' שֶׁזָּכִינוּ לִשְׁמֹעַ דְּבָרִים אֵלּוּ מֵאוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא רַבָּם שֶׁל נְבִיאִים, רַבָּם שֶׁל חֲכָמִים, רַבָּם שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ מְדַבֵּר עַל פִּיו, וְכָתַב עַל יָדָיו סוֹדוֹת אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִשְׁמְעוּ כְמוֹתָם מִמַּתַּן תּוֹרָה וְעַד כָּאן.]‏

7.    אלשיך על במדבר (פרשת בהעלותך) פרק יב פסוק ח

ובא יתברך ומפרש מה שאמרתי, שלא כן הוא במדרגתו. הלא הוא כי פה אל פה אדבר בו, והוא כאשר ידענו מספר הזוהר ^{(עי' זוהר פרשת פנחס דף רלב ע"א, ותיקוני זוהר סוף תיקון לח)} כי שכינה נקרא פה. וגם מרבותינו ז"ל באומרם לבא לפומא לא גלי כו' (קהלת רבה יב י), והיא אספקלריא שאינה מאירה. ואמר גם שלא יבצר שפה היא שכינה, וגם על ידה תבא אל משה. עם כל זה שפה אל פה היא נבואתו, לא יבצר שאדבר בו אני ולא הפה לבדה. כי אני השם הגדול אדבר בו שאתודע אליו, כי אני ה' הדובר ולא השכינה, רק היא מעבר. וזהו אומרו אדבר. ומראה לשון זכר, ולא כמראה אשר לזולתו. כי משה מכיר במראה שפע השם הגדול, ולא כזולתו שהיא במראה לשון נקבה. והראיה כי לא ינבא בחידות, כי זה ראיה אל היות המדרגה עליונה. מה שאין כן לאשר מדרגת נבואתם שפלה. כי כאשר השפע מתעבה בשכינה כן ישתנה הסגנון, ויבא בעביות וחידה מסותרת גילוי הענין. כי להיותו מתנבא במאירה תבא שלא בחידות. והנה זה הוא להורות מדרגת נבואתו, הפך אשר חשבתם כי הלא גם בכם דבר ה', וכשוים הייתם בעיניו:

8.    דברי אליהו תהלים

משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, הנה ידוע שגבי משה רבינו ע"ה היתה שכינה מדברת מתוך גרונו, וכמו כן מצינו באהרן הכהן בעת ששמש בכהונה היה השם יוצא מתוך פיו כמאמר חז"ל שהיו שומעים שם המפורש יוצא שיצא מעצמו, ותכונה כזאת היתה גם בשמואל הנביא שאמר בתוכחתו (שמואל א' י"ב י"א) וַיִּשְׁלַ֤ח ה֙' אֶת־יְרֻבַּ֣עַל וְאֶת־בְּדָ֔ן וְאֶת־יִפְתָּ֖ח וְאֶת־שְׁמוּאֵ֑ל, והיה מהראוי שיאמר ואת יפתח ואותי, דהא שמואל בעצמו אמר זאת, אלא ע"כ צריך לומר דאז היתה השכינה מדברת מתוך גרונו ולא היה יכול לומר "ואותי" לכן אמר ואת שמואל, וזשה"כ "משה" וגם "אהרן בכהניו" בעבודת כהונתו וגם "שמואל בקוראי שמו" דהיינו בעת שקרא את שמו באמרו ואת שמואל, היו שלשתם בתכונה אחת שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונם: [כפלים לתושיה].

9.    פנים יפות דברים (פרשת שופטים) פרק יח פסוק טז

ככל אשר שאלת וגו'. צריך להבין מה ענין כאן השאלה ששאלו שלא ידבר ה' עמהם, ועוד מה הלשון כפול, נראה הענין הוא שצוה הש"י אליו תשמעון, ועונש למי אשר לא ישמע אליו הוא בכל דור ודור, לפי זכותו וצדקתו של אותו הדור כן הוא מעלת הנביא, ומ"ש כמוך אין הפירוש כמו מרע"ה ממש דהא כתיב [לקמן לד, י] לא קם כמשה, וכתיב [במדבר יב, ו] אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, ואחז"ל [ספרי מטות ל, ב] שנביאות משה היה בזה הדבר שהשכינה מדברת מתוך גרונו, אבל כל הנביאים נמסר להם הנבואה בפיהם ואח"כ אמרו לישראל, והיינו דכתיב ונתתי דברי בפיו, וז"ש שצריכין לקבל מן הנביא שבאותו דור, ומ"ש כמוך היינו כמו שבחרתי בך מכל ישראל כך אבחר בכל דור כפי ערך אותו דור, וז"ש ככל אשר שאלת, כלומר בכל דור יהיה כפי ערך השאלה ששאלו, שאינם ראוין לקבל יותר ממי שלמעלה מהם, כן בכל דור ודור אינם יכולים לקבל ממי שיותר במעלה, ויש לפרש מ"ש והיה האיש אשר לא ישמע היינו שיהיה האיש מתנשא בדעתו לומר, שאם היתה נביאות אמת היתה הנבואה ראויה אליו יותר מן הנביא ההוא, ע"ז אמר אנכי אדרוש מעמו כי הוא היודע כל בחינת רוחות, כמ"ש מרע"ה יפקוד ה' אלהי הרוחות וגו' [במדבר כז, טז]:

10.חגיגה דף יג.ב

אָמַר רָבָא, כָּל מָה שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל, רָאָה יְשַׁעְיָה. לְמָּה יְחֶזְקֵאל דּוֹמֶה? לְבֶן כְּפַר שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ. לְמַה יְשַׁעֲיָה דּוֹמֶה? לְבֶן כְּרַךְ שְׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ.

11.רא"ש מסכת ראש השנה פרק ד סימן ג

כדאמר (שם לא א) דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים הזכירם נמי הכא תחילה. אי נמי משום דאמר מסיים בתורה התחיל בנביאים שאצלו ומונה אחורנית וכן כתבו הגאונים שמסורת בידם שכתובים קודמין. ובמס' סופרים(פי"ח הל' ג) תניא בכל מקום^(ל) דברי נביאים קודמין לדברי קדושה חוץ מכאן שדברי קדושה קודמין לדברי נביאים.

12.קרבן נתנאל מסכת ראש השנה פרק ד סימן ג

[ל] ובמסכת סופרים תניא בכל מקום דברי נביאים קודמין. ראיה לסתור אבל הגי' נכונה שלפנינו בכל מקום מקדימין דברי קדושה (פי' כתובים) לדברי קבלה (פי' נביאים) חוץ מכאן שדברי קבלה מקדימין לדברי קדושה. ר"ל שם קאי לענין ט"ב שהיו אומרים בתחלה ד' פסוקים בירמיה. המאוס מאסת וגו' אח"כ שני מזמורים הללו. אלהים באו גוים. ועל נהרות בבל ועיין מגילה סי' מ"ה:

13.ירמיהו פרק יד פסוק יט - כב

(יט) הֲמָאֹ֨ס מָאַ֜סְתָּ אֶת־יְהוּדָ֗ה אִם־בְּצִיּוֹן֙ גָּעֲלָ֣ה נַפְשֶׁ֔ךָ מַדּ֙וּעַ֙ הִכִּיתָ֔נוּ וְאֵ֥ין לָ֖נוּ מַרְפֵּ֑א קַוֵּ֤ה לְשָׁלוֹם֙ וְאֵ֣ין ט֔וֹב וּלְעֵ֥ת מַרְפֵּ֖א וְהִנֵּ֥ה בְעָתָֽה: (כ) יָדַ֧עְנוּ ה֛' רִשְׁעֵ֖נוּ עֲוֹ֣ן אֲבוֹתֵ֑ינוּ כִּ֥י חָטָ֖אנוּ לָֽךְ: (כא) אַל־תִּנְאַץ֙ לְמַ֣עַן שִׁמְךָ֔ אַל־תְּנַבֵּ֖ל כִּסֵּ֣א כְבוֹדֶ֑ךָ זְכֹ֕ר אַל־תָּפֵ֥ר בְּרִֽיתְךָ֖ אִתָּֽנוּ: (כב) הֲיֵ֨שׁ בְּהַבְלֵ֤י הַגּוֹיִם֙ מַגְשִׁמִ֔ים וְאִם־הַשָּׁמַ֖יִם יִתְּנ֣וּ רְבִבִ֑ים הֲלֹ֨א אַתָּה־ה֜וּא ה֤' אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ וּ֨נְקַוֶּה־ לָּ֔ךְ כִּֽי־אַתָּ֥ה עָשִׂ֖יתָ אֶת־כָּל־אֵֽלֶּה: פ

14.מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק יח הלכה ד - ה

הלכה ד -בתשעה באב, ארבעה פסוקים משל ירמיה, הֲמָאֹ֨ס מָאַ֜סְתָּ אֶת־יְהוּדָ֗ה, עד כִּֽי־אַתָּ֥ה עָשִׂ֖יתָ אֶת־כָּל־אֵֽלֶּה, ושני מזמורים הללו, אלהים באו גוים בנחלתך, ועל נהרות בבל; ואף על פי שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה, בזה דברי קבלה מקדימין לדברי קדושה.

הלכה ה - יש שקורין ספר קינות בערב, ויש שמאחרין עד הבקר לאחר קריאת התורה, שלאחר קריאת התורה עומד אחד, וראשו מתפלש באפר, ובגדיו משולשין, וקורא בבכייה וביללה. אם יודע הוא לתרגמו מוטב, ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגמו בטוב, ומתרגם לפי שיבינו בו שאר העם והנשים והתינוקות, שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים, וכל שכן זכרים, וכן הן חייבות בקריאת שמע ובתפילה ובברכת המזון ובמזוזה, ואם אינן יודעות בלשון הקודש, מלמדין אותן בכל לשון שיכולות לשמוע וללמוד. מיכן אמרו, המברך צריך שיגביה קולו משום בניו הקטנים ואשתו ובנותיו.

15.תהלים פרק עט

(א) מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אֱֽלֹהִ֡ים בָּ֤אוּ גוֹיִ֨ם׀ בְּֽנַחֲלָתֶ֗ךָ טִ֭מְּאוּ אֶת־הֵיכַ֣ל קָדְשֶׁ֑ךָ שָׂ֖מוּ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֣ם לְעִיִּֽים: (ב) נָֽתְנ֡וּ אֶת־נִבְלַ֬ת עֲבָדֶ֗יךָ מַ֭אֲכָל לְע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּשַׂ֥ר חֲ֝סִידֶ֗יךָ לְחַיְתוֹ־אָֽרֶץ: (ג) שָׁפְכ֬וּ דָמָ֨ם׀ כַּמַּ֗יִם סְֽבִ֮יב֤וֹת יְֽרוּשָׁלִָ֗ם וְאֵ֣ין קוֹבֵֽר: (ד) הָיִ֣ינוּ חֶ֭רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֝קֶ֗לֶס לִסְבִיבוֹתֵֽינוּ: (ה) עַד־מָ֣ה ה֭' תֶּאֱנַ֣ף לָנֶ֑צַח תִּבְעַ֥ר כְּמוֹ־אֵ֝֗שׁ קִנְאָתֶֽךָ: (ו) שְׁפֹ֤ךְ חֲמָתְךָ֨ אֶֽל־הַגּוֹיִם֘ אֲשֶׁ֪ר לֹא־יְדָ֫ע֥וּךָ וְעַ֥ל מַמְלָכ֑וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּ֝שִׁמְךָ֗ לֹ֣א קָרָֽאוּ: (ז) כִּ֭י אָכַ֣ל אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וְֽאֶת־נָוֵ֥הוּ הֵשַֽׁמּוּ: (ח) אַֽל־תִּזְכָּר־לָנוּ֘ עֲוֹנֹ֪ת רִאשֹׁ֫נִ֥ים מַ֭הֵר יְקַדְּמ֣וּנוּ רַחֲמֶ֑יךָ כִּ֖י דַלּ֣וֹנוּ מְאֹֽד: (ט) עָזְרֵ֤נוּ׀ אֱלֹ֮הֵ֤י יִשְׁעֵ֗נוּ עַל־דְּבַ֥ר כְּבֽוֹד־שְׁמֶ֑ךָ וְהַצִּילֵ֥נוּ וְכַפֵּ֥ר עַל־חַ֝טֹּאתֵ֗ינוּ לְמַ֣עַן שְׁמֶֽךָ: (י) לָ֤מָּה׀ יֹאמְר֣וּ הַגּוֹיִם֘ אַיֵּ֪ה אֱֽלֹהֵ֫יהֶ֥ם יִוָּדַ֣ע בַּגּוֹיִ֣ם לְעֵינֵ֑ינוּ נִ֝קְמַ֗ת דַּֽם־עֲבָדֶ֥יךָ הַשָּׁפֽוּךְ: (יא) תָּ֤ב֣וֹא לְפָנֶיךָ֘ אֶנְקַ֪ת אָ֫סִ֥יר כְּגֹ֥דֶל זְרוֹעֲךָ֑ ה֝וֹתֵ֗ר בְּנֵ֣י תְמוּתָֽה: (יב) וְהָ֮שֵׁ֤ב לִשְׁכֵנֵ֣ינוּ שִׁ֭בְעָתַיִם אֶל־חֵיקָ֑ם חֶרְפָּ֮תָ֤ם אֲשֶׁ֖ר חֵרְפ֣וּךָ אֲדֹנָֽי: (יג) וַאֲנַ֤חְנוּ עַמְּךָ֨׀ וְצֹ֥אן מַרְעִיתֶךָ֘ נ֤וֹדֶ֥ה לְּךָ֗ לְע֫וֹלָ֥ם לְדֹ֥ר וָדֹ֑ר נְ֝סַפֵּ֗ר תְּהִלָּתֶֽךָ:

16.תהלים פרק קלז

(א) עַ֥ל נַהֲר֨וֹת׀ בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זָכְרֵ֗נוּ אֶת־צִיּֽוֹן: (ב) עַֽל־עֲרָבִ֥ים בְּתוֹכָ֑הּ תָּ֝לִ֗ינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ: (ג) כִּ֤י שָׁ֨ם שְֽׁאֵל֢וּנוּ שׁוֹבֵ֡ינוּ דִּבְרֵי־שִׁ֭יר וְתוֹלָלֵ֣ינוּ שִׂמְחָ֑ה שִׁ֥ירוּ לָ֝֗נוּ מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן: (ד) אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת־שִׁיר־ה֑' עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר: (ה) אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי: (ו) תִּדְבַּ֥ק־לְשׁוֹנִ֨י׀ לְחִכִּי֘ אִם־לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַ֑ם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי: (ז) זְכֹ֤ר ה֨'׀ לִבְנֵ֬י אֱד֗וֹם אֵת֘ י֤וֹם יְֽרוּשָׁ֫לִָ֥ם הָ֭אֹ֣מְרִים עָ֤רוּ׀ עָ֑רוּ עַ֝֗ד הַיְס֥וֹד בָּֽהּ: (ח) בַּת־בָּבֶ֗ל הַשְּׁד֫וּדָ֥ה אַשְׁרֵ֥י שֶׁיְשַׁלֶּם־לָ֑ךְ אֶת־גְּ֝מוּלֵ֗ךְ שֶׁגָּמַ֥לְתְּ לָֽנוּ: (ט) אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ אֶל־הַסָּֽלַע:

17.תוספתא מסכת ידים (צוקרמאנדל) פרק ב הלכה יד

ר' שמעון בן מנסיא אומר שיר השירים מטמא את הידים מפני שנאמרה ברוח הקדש קהלת אינה מטמא את הידים מפני שהיא מחכמתו של שלמה אמרו לו וכי לא כתב אלא זו בלבד הרי הוא אומר וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף ואומר אל תוסף על דבריו ואו' פן יוכיח בך ונכזבת:

18.משנה מסכת ידים פרק ג משנה ה

כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם. שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁיר הַשִּׁירִים מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְקֹהֶלֶת מַחֲלֹקֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וְשִׁיר הַשִּׁירִים מַחֲלֹקֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קֹהֶלֶת מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִים אֶת הַיָּדָיִם. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרֵאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וְאִם נֶחְלְקוּ, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל קֹהֶלֶת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, כְּדִבְרֵי בֶן עַזַּאי כָּךְ נֶחְלְקוּ וְכֵן גָּמָרוּ:

19.הערות הגרי"ש אלישיב מסכת ראש השנה דף לב עמוד א

טעם דנביאים עדיף מכתובים - תוד"ה מתחיל, וא"ת דבכל דוכתי משמע דנביאי עדיף מכתובים. והטעם משום דכתובים ברוה"ק נאמרו וזוהי דרגא הפחותה מנבואה. וצ"ב.

מעלין בקודש - תוס' שם. ויש שתירצו דהטעם דמקדימין הפסוקין מהכתובים לפסוקי נביאים זהו כדי לקיים מעלין בקודש ומטעם זה היו צריכין להתחיל בכתובים ולסיים בתורה, אלא דעדיף שההתחלה תהא בתורה, ומטעם זה מסיימין פסוק עשירי בתורה לקיים מעלין בקודש. [ויש מ"ד שמסיימין בנביא].

20.אנציקלופדיה תלמודית כרך לג, כתובים [המתחיל בטור קפא]

בסדר הפסוקים של תורה נביאים וכתובים, שאומרים בראש-השנה* במלכיות-זכרונות-ושופרות*, מקדימים את הפסוקים של כתובים לפסוקים של נביאים¹⁴⁹, וכן שנינו במסכת סופרים שמקדימים דברי קדושה - כתובים¹⁵⁰ - לדברי קבלה - נביאים¹⁵¹ - בכל מקום¹⁵². וכמה טעמים כתבו ראשונים ואחרונים להקדמת פסוקי הכתובים: א) יש שכתבו, הואיל ותהילים משלי ואיוב קדמו לנביאים¹⁵³, ואף על פי שיהושע ושופטים ומקצת שמואל קדמו לתהלים ומשלי, מכל מקום כתבו אחרונים, שהפסוקים שאומרים מהכתובים - שהם מתהילים - קדמו לפסוקים מהנביאים - שבנביאים אחרונים - שאומרים¹⁵⁴. ב) ויש שכתבו, משום שמעלים-בקודש*, שלדעתם קדושת הנביאים גדולה מקדושת הכתובים¹⁵⁵. ג) ויש שכתבו, משום שהפסוקים שאומרים הם מתהילים, שהם מזמורים של דוד ומשוררים אחרים, ולא נאמר בהם שהם דברי השם כפי שנאמר בנביאים, וכדי שלא יזלזלו בקדושתם, הקדימו לאמרם, שיֵדעו שאף הם נאמרו ברוח הקודש¹⁵⁶. ד) ויש שכתבו שהדברים שבפסוקי הכתובים שבמלכיות זכרונות ושופרות, קודמים בזמנם לדברים שבפסוקי הנביאים, שכן הפסוקים שאומרים מהכתובים הם שבח על מה שהוה ויהיה, והפסוקים שאומרים מהנביאים עדיין לא נתקיימו, שהם מדברים על אחרית הימים¹⁵⁷. על המחלוקת באותה שאמרו, שמשלים את הפסוקים בשל תורה, ואם השלים בנביא יצא, אם אף כשהשלים בכתובים יצא, ע"ע מלכיות זכרונות ושופרות.

21.תלמוד בבלי מסכת תמורה דף יד עמוד ב

דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַר נַחְמָנִי מְתּוּרְגְמַנֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, ^{(שמות לד)} "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", לוֹמַר לְךָ, דְּבָרִים שֶׁבְעַל פֶּה, אִי אַתָּה רְשָׁאי לְאוֹמְרָם בִּכְתָב. וּשֶׁבִּכְתָב, אִי אַתָּה רַשָׁאי לְאוֹמְרָם עַל פֶּה. וְתַּנִי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", אֵלֶּה אַתָּה כּוֹתֵב, אֲבָל אִי אַתָּה כּוֹתֵב הֲלָכוֹת. אַמְרִי, דִּלְמָא מִלְתָא חַדְתִי שַׁאנִי, דְהָא רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ מְעַיְינִי בְסִפְרָא דְּאַגַדְתָּא בְשַׁבָּתָא, וְדָרְשִׁי הָכִי, ^{(תהלים קיט)} "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", אַמְרִי, מוּטָב תֵּיעַקֵר תּוֹרָה, וְאַל תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִשְׂרָאֵל:

22.חדושי הגרי"ז מסכת תמורה דף יד עמוד ב תוד"ה דברים שבכתב וכו'

הנה יש נביאים ויש כתובים והלא בקדושתן אין חילוק דנביאים וכתובים מותר להניחם זה על גבי זה, וביאר הגר"חדחלוקים הם בזה דבנביאים נאמרה הנבואה ע"פ ואח"כ ניתן על זה דין כתיבה ונכתבו משא"כ כתובים דכל הנבואה נאמרה ליכתב ולאומרה מתוך הכתב ולא לאומרה מקודם על פה כבנביאים ומשו"ה נקרא שמן כתובים דכל נבואתן ליכתב נאמרה, ובזה יתבאר לנו מה שבירמיהו ^(ל"ו) נאמר גבי מגילה ששרפה יהויקים שנאמרה לו בנבואה ויקראו אותה לישראל וכאשר קראו אותה שרפה יהויקים וכתבוה עוד הפעם ע"ש, וצ"ב מ"ש דכאן נאמרה נבואה מיוחדת ליכתב יותר מעל דברי הנבואה האחרים, אמנם לפי הנ"ל מבואר משום דמגילת איכה היא מן הכתובים ע"כ היה בזה נבואה ליכתב ולקרוא אותה מתוך הכתב ולא שיאמר מקודם על פה ובזה הוא דחלוק מכל דברי הנביאים שנאמרו להאמר מקודם על פה ואח"כ היה על זה דין ליכתב וכנ"ל, ^{[א"ה ע"ע בחי' הגרי"ז מנחות ל' ע"א מש"כ בענין זה]}.

23.רש"י מסכת תמורה דף יד עמוד ב

עת לעשות לה' - כשעושין הדבר לשם קדושת השם ראוי להפר תורתך ומוטב תעקר כו'.

24.תוספות מסכת תמורה דף יד עמוד ב

דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה - וא"ת היכי קאמרינן מזמורים על פה וי"ל דאין להקפיד רק מה שכתוב בחומש אמנם קשה היכי קרינן ויושע וקריאת שמע וי"ל דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן.

25.רבינו גרשום מסכת תמורה דף יד עמוד ב

דברים שבכתב. תורה נביאים וכתובים. חדושי מילתא שאני. דבר חדוש הוה אותו היקישא ומשום הכי מותר: ל"א משום דאיכא שכחה כתבין ואמאי מותר]:

מוטב שתעקר [אות אחת מן התורה] דכתיב כי על פי ומוטב הוא לכתוב כדי שלא תשתכח תורה:

26.שיר השרים קדושתה של המגילה ופרשנותה -הרב דר׳ צבי יהודה

27.שיר השירים פרק א פסוק א - ד

(א) שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה: (ב) יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן: (ג) לְרֵ֙יחַ֙ שְׁמָנֶ֣יךָ טוֹבִ֔ים שֶׁ֖מֶן תּוּרַ֣ק שְׁמֶ֑ךָ עַל־כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת אֲהֵבֽוּךָ: (ד) מָשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה הֱבִיאַ֨נִי הַמֶּ֜לֶךְ חֲדָרָ֗יו נָגִ֤ילָה וְנִשְׂמְחָה֙ בָּ֔ךְ נַזְכִּ֤ירָה דֹדֶ֙יךָ֙ מִיַּ֔יִן מֵישָׁרִ֖ים אֲהֵבֽוּךָ: ס

28.מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) שיר השירים פרק א פסוק ב

[ב] ישקני מנשיקות פיהו. זו עמידתו לפני הר סיני, שאמר להם משה כך אמר המקום ואמרו לו מפיו אנו רוצים לשמוע, ואמר לפני המקום מן התשובה אתה למד, הנה אנכי בא אליך בעב הענן (שמות י"ט ט'), רוצים אנו לראותו, אמר להם הקדוש ברוך הוא רוצים אתם לראותי ואני מתאוה לראותכם, שנאמר הראיני את מראיך (שה"ש =שיר השירים= ב' י"ד). ד"א ישקני מנשיקות פיהו. אלו הדברות שקבל משה בראשונה, או יכול כל התורה כלה קבל מתחלה, חזר הקדוש ברוך הוא ואמר למשה עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כ"ד י"ב), מלמד ששתי פעמים קבל את התורה.

29.שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, תַּמָּן תְּנֵינַן אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס, בֶּן עַזַּאי, וּבֶן זוֹמָא, אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי, הֵצִיץ וְנִפְגַּע, וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי כה, טז): דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ. בֶּן זוֹמָא, הֵצִיץ וָמֵת, וְעָלָיו נֶאֱמַר (תהלים קטז, טו): יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה קִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת, כֵּיצַד קִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִכְנַס לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת וְרוֹאֶה תִּינוֹקוֹת שֶׁמַּצְלִיחִין בַּתּוֹרָה, הָיָה אוֹמֵר עֲלֵיהוֹן מִלַּיָּא וּמִסְתַּתְּמִין, וְעָלָיו נֶאֱמַר (קהלת ה, ה): אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ. רַבִּי עֲקִיבָא נִכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְשָׁלוֹם, וְאָמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁגָּדוֹל אֲנִי מֵחֲבֵרַי, אֶלָּא כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים בַּמִּשְׁנָה, מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ, וְעָלָיו נֶאֱמַר: הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו.

30.דברים (פרשת עקב) פרק ח פסוק א - י

(א) כָּל־הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ נִשְׁבַּ֥ע ה֖' לַאֲבֹתֵיכֶֽם: (ב) וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כָּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכֲךָ֜ ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־ אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מִצְוֹתָ֖יו אִם־לֹֽא: (ג) וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־ה֖' יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם: (ד) שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה: (ה) וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ: (ו) וְשָׁ֣מַרְתָּ֔ אֶת־מִצְוֹ֖ת ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ לָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו וּלְיִרְאָ֥ה אֹתֽוֹ: (ז) כִּ֚י ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר: (ח) אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ: (ט) אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת: (י) וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ:

31.אבן עזרא דברים (פרשת עקב) פרק ח פסוק ה

וידעת עם לבבך - שידע באמונת לבו שהוא העיקר. ובעבור שתשמע אל האלוה המיסר אותך, ואם הרעיבך ליסרך, ויענך בדרך בצמא, שכרך - שיביאך אל הארץ הטובה:

32.בכור שור דברים (פרשת עקב) פרק ח פסוק ה

וידעת עם לבבך: יכול אתה להבין ממנה, כי כל העינויין הללו לטובתך הן. כי כאשר ייסר איש את בנו: שמכהו ומצערו על - הספר, ומתכוין לטובתו שאעפ"י שמיצר הוא עכשיו, שמח הוא לאחר - זמן, כך הקדוש ברוך הוא מה שמצערו להיות שמח לאחר - זמן, ולהיטיבו באחריתו, ויכפול לך שכרך.

33.רמב"ן דברים (פרשת עקב) פרק ח פסוק ה

כי כאשר ייסר איש את בנו - שיתן עליו לטובתו עול מוסר, כענין שנאמר (משלי יט יח) יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו וגו', כן ה' אלהיך מיסרך - מתחלה בענוי המדבר ונסיון המן, שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה, על כן אמר אחריו (פסוק ז) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה:

34.אדרת אליהו דברים פרק ח פסוק ה

וידעת עם וגו' כי כאשר ייסר איש את בנו. לא על צד הנקמה רק מאהבה:

35.שיר השירים פרק ב פסוק ח

ק֣וֹל דּוֹדִ֔י הִנֵּה־זֶ֖ה בָּ֑א מְדַלֵּג֙ עַל־הֶ֣הָרִ֔ים מְקַפֵּ֖ץ עַל־הַגְּבָעֽוֹת:

36.ספר בית הלוי ח"ג דרשות - דרוש ד

רק קול דודי, על דרך שאמרו חז"ל (זוהר פנחס דף רלב א) שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ושמענו רק קול דודי ולא ראינו את דודי בעצמו רק קולו. ונתן טעם לזה, מדלג על ההרים, שמדלג על הקיצים והחשבונות בזכות של ההרים והגבעות שהן אבותינו הקדושים. ולזה הכונה נתכוין גם כן הפסוק בתהלים הנ"ל שבא לחזק בטחונו בגאולה העתידה וחשב הניסים שעשה לנו במצרים, ואמר, בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו, שלא ראינו אותך בעצמך רק נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן, דזהו מופת על הגאולה העתידה וכמו שנתבאר:

---

¹⁴⁹ . תוספתא ר"ה פ"ב הי"ב; רמב"ם שופר פ"ג ה"ח; רמב"ן ר"ה לב ב; רשב"א שם; ריטב"א שם; ר"ן שם (ט א); רא"ש שם פ"ד סי' ג; טוש"ע או"ח תקצא ד. וע"ע מלכיות זכרונות ושופרות, ועי"ש שהגאונים נסתפקו בדבר, ושמ"מ כ' שבתפוצות ישראל נוהגים להקדים כתובים.

¹⁵⁰ . עי' ציון 59.

¹⁵¹ . עי' ציון 57.

¹⁵² . מס' סופרים פי"ח ה"ד. רמב"ן רשב"א ריטב"א ר"ן שם, ועי' רא"ש שם ואבודרהם תפילת ר"ה, שהביאו ממסכת סופרים, שבכל מקום מקדימים את הנביאים חוץ מכאן.

¹⁵³ . תוס' ר"ה לב ע"א ד"ה מתחיל; עי' תוס' רא"ש שם ורא"ש שם פ"ד סי' ג. ועי' תוס' רא"ש שם שכ' שתהילים ואיוב קדמו לנביאים, ולא הזכיר משלי, ועי' רא"ש שם שכ' שתהילים קדמו, ולא הזכיר איוב ומשלי, והיינו משום שפסוקי הכתובים שאומרים במלכיות זכרונות ושופורות הם כולם מתהילים, ועי' ערוך לנר שם (וע"ע הנ"ל מרמב"ם שם שכ' שצריכים לומר פסוקים מתהלים, ומשפ"א שם שאפשר שלא נמצאו פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אלא בתהלים, וצ"ב שלכאורה אינו כן).

¹⁵⁴ . ערוך לנר שם.

¹⁵⁵ . ר"ן שם (ט א). ועי' ציונים 136, 142.

¹⁵⁶ . ריטב"א שם.

¹⁵⁷ . קרבן נתנאל על הרא"ש שם אות כ. ועי' תניא רבתי הל' ר"ה ד"ה הני עשרה, טעם אחר להקדמה, שהכתובים נאמרו ברוח הקודש, והנביאים על ידי שליח, וצ"ב. ועי' טעם אחר ברבנו מנוח שופר פ"ג ה"ח, ועי' נוב"י תנינא או"ח סי' כ. על הקדמת פסוקי נביאים לכתובים בת"ב, עי' מסכת סופרים שם. על הקדמת נביאים לכתובים בנוסח "אב הרחמים", עי' נוב"י שם, ומאורי אור עוד למועד ר"ה לב א, ומקרא סופרים על מסכת סופרים שם.

Review: Lamentations: Faith in a Turbulent World

Review:  

Lamentations: Faith in a Turbulent World

Yael Ziegler

Maggid Books

 

Reviewed by Rabbi Ari Kahn

 

Learning, studying, and writing about the churban (the destruction of the Temple) can be painful; it is a physically draining and emotionally taxing yearly requirement. Nonetheless, it is a significant religious endeavor.  Over the past generation, the focus of the Ninth of Av has shifted for many, from reading the Book of Lamentations (Eicha) and chanting the often-impenetrable kinnot, to lectures, movies and other ‘content’. It often seems as if summer camp programing has overtaken and replaced what was once normative practice in Jewish communities around the world.

 

The Jewish bookshelf has been enriched in recent years with the publication of new works for Tisha b’Av, most notably those of Rabbi Yosef Soloveitchik that examine the topic of suffering in general and the themes of exile and destruction in particular. These volumes were mostly culled from the explanations of the kinnot Rabbi Soloveitchik offered to his congregation in Boston (and the expanded audience that came from afar for the opportunity to hear ‘The Rav’). Ever since he began what quickly became a modern tradition, many rabbis have followed in The Rav’s footsteps, and as a result many congregations recite less kinot and hear more explanations of the texts selected for recitation.

 

Now, a new work joins this august bookshelf, adding insight and meaning to this sacred but painful day.

 

Dr. Yael Zeigler has written a masterful commentary on the Book of Eicha. Dr. Zeigler melds traditional approaches to the biblical text from the Beit Midrash and classical exegesis, with skills learned in the academy. The result is a learned, enlightening study of one of the more difficult books of Tanach.

 

To appreciate the deep thought and scholarship invested in each word of this new study, consider Dr. Ziegler’s translation-interpretation of the first chapter:

 

 

 

איכה פרק א פסוק ח - ט

 

(ח) חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם                     Jerusalem has surely sinned

עַל־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה        Therefore, she has become an object of head wagging

כָּֽל־מְכַבְּדֶ֤יהָ הִזִּיל֙וּהָ֙  All those who have honored her belittle her

כִּי־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ         For they have seen her nakedness.

 

גַּם־הִ֥יא נֶאֶנְחָ֖ה        She too groans

וַתָּ֥שָׁב אָחֽוֹר: And she recoils backward

 

(ט) טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ         Her impurities are on her hems

 

לֹ֤א זָֽכְרָה֙ אַחֲרִיתָ֔הּ             She did not consider her end

 

וַתֵּ֣רֶד פְּלָאִ֔ים           She spirals downward wondrously

 

אֵ֥ין מְנַחֵ֖ם לָ֑הּ          There is none to comfort her

 

רְאֵ֤ה ה֙' אֶת־עָנְיִ֔י               “Look, Lord, at my affliction

 

כִּ֥י הִגְדִּ֖יל אוֹיֵֽב:        For the enemy is exalted

 

 

The translation captures the pathos: The proud city called Jerusalem has become the symbol and object of scorn. Once exalted, it is now a pathetic, stained remnant of the holiness and dignity which once was synonymous with its name. Every word of text is weighed, and the translation and meaning only offered after considering the context, consulting the commentaries, and comparing biblical parallels. 

 

One of Dr. Ziegler’s less-conventional choices is the translation of the word nida (1:8,9) as “head wagging.” The footnote informs the reader that the author has chosen the Ibn Ezra’s definition; an explanation of this choice ensues. 

 

The reader may find this translation awkward and even misleading, and (wrongly) conclude that puritanical considerations influenced the choice of the words in English. Dr. Ziegler explains that the rationale behind Ibn Ezra’s translation is based on hypersensitivity to Hebrew grammar: 

 

“…the dalet in the word nida lacks a dagesh, the diacritical mark that indicates the doubling of the letter. Accordingly, the root is not n.d.d., but rather n.o.d., meaning to wander.”

 

The potential weakness of this translation is noted in another footnote, albeit not as a weakness, but as an observation: The use of “nida” to denote head- wagging would be a singular use of the word in this particular form. We must ask, then, whether it is justified to use a translation which is a hapax legomenon. Was it the intent of the verse to chart new, untested symbolic terrain, or was its purpose to evoke a recognizable image by invoking a familiar and highly-charged term?

 

Dr. Ziegler notes that Rashi translates nida as ‘exiled,’ from the phrase na v’nad (which invokes the aspect of wandering, based on Bereishit 4:14), but does give (in my mind) enough weight to the next verse, where Rashi explains that the impure stain is metaphorically related to menstrual blood (an observation only found in a footnote).

 

Dr. Zeigler proceeds to explain that the feminine identity of Jerusalem has been belittled by those who once honored her (though in my opinion the translation of hiziluha is closer to “cheapened” than to “belittled”, and I would have liked to see the Talmudic description of the cherubs that were dragged out of the Holy of Holies, recounted in Yoma 54b, utilized here to bolster the metaphoric interpretation of this section). The meaning of the verse is that the sins of the people of Jerusalem were committed in public, for all to see.

 

The underlying tension, in this verse and elsewhere in this very carefully crafted work, is the challenge of translating poetic literature: Does one choose the more literal interpretation, translating and explaining the words, or instead focus on the intended meaning, the effect those words were intended to have on the audience? Part of the beauty of this book is Dr. Zeigler’s talent for translating and capturing the feeling of the original text, the texture that lies between the words - and this is no simple feat.

 

Thus, in the verses at hand, even if the Ibn Ezra’s rendering of nida as the object of head-wagging is correct, I personally would have preferred that observation to have been presented in a footnote; the concept of nida is too familiar, too evocative, to expect the audience to understand it as anything other than ‘menstruant’ or perhaps ‘wanderer.’ The question is not whether one translation is more or less correct in a literal sense, but whether the words that follow paint an image that is more consonant with one interpretation rather than the other. The quandary is the choice between the literal and the literary.

 

Perhaps an argument can be made that bridges this gap, based on the words of these same verses:

 

 טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ                   

Her tum’ah (impurities) are on her hems

                  (Verse 9)

 

I would argue that the concept of tum’ah represents, at its most fundamental level, a situation that generates distance from the Temple (the Mishkan, the Beit Hamikdash – and in the Middle Ages, as a result of this deeply-ingrained sensitivity, Jewish women in certain communities intuited that this distance should be maintained from the synagogue, as well).

 

In other words, the status of nida (describing the personal status of the menstruant) may have a close relationship with the word nod, the wandering that results when distance is created. This duality is borne out by the two distinct biblical contexts in which nida appears.

 

Vayikra contains two lists of arayaot, forbidden relations (first, the list of prohibited relationships, followed by a list of the punishments for transgressors). In Vayikra 18:19, the law of nida is sandwiched between the prohibition of sexual intimacy with two sisters (18:18) and the prohibition of intimacy with a married woman (18:20). The two “bookends” are each described with a form of the word erva. Two chapters later, in Vayikra 20:18, the nida (although not specified by name) appears between the punishments enumerated for sexual intimacy with a sister (20:17) or aunt (20:19); again, each is described with a form of the word erva.

 

On the other hand, the laws of nida and zava were taught in an earlier chapter of Vayikra (15:25-28), where, interestingly, the dominant concept is tum’ah rather than erva. This earlier section of Vayikra lists the various sources and types of tum’ah and enumerates the relative distance from the Mishkan which is generated in each case.

 

Erva and tum’ah are two independent concepts (though the word tum’ah is also used occasionally to describe the stain of sin). In Vayikra, both of these concepts are encapsulated in the word nida, and the law reflects both a suspension of sexual intimacy and the physical separation from the Mikdash. By choosing the grammatically meticulous translation of the word nida, the Ibn Ezra and Dr. Ziegler miss the layers of meaning afforded by reading this section of Eicha through a “Vayikra” lens:  The sin of the Jewish people has had two devastating results. It has adversely impacted our proverbial marriage with God, and has caused us to be distanced from the Temple. These layers of meaning, the reverberations of Vayikra, are the canvas upon which the verses of the first chapter of Eicha are painted.

 

עַל־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה       

כִּי־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ        

טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ     

 

Moreover, Vayikra also articulates the consequences of failing to obey the laws of nida -of tum’ah and of erva: The land will “vomit” out and expel the inhabitants and cause them to wander (Vayikra 18:24-30, 20:22-24, and in even greater and more horrifying detail in the tochahcha of Parashat Bechukotai). 

 

All of these “literary allusions” – the halachic constructs that ruled every aspect of the lives of Eicha’s audience – lead me to prefer a translation of l’nida as menstruant, rather than the more arcane “object of head wagging” – but I stress that this is a matter of personal preference; Dr. Zeigler’s choice of translation and interpretation not only stands on solid ground, she is most likely correct on a literal level. My comments are intended as an illustration of the amount of thought, consideration, scholarship and learning that await readers on each page, in each verse, in every phrase of this important work. 

 

Read this book; learn this book. A deep and exciting intellectual experience awaits you. Students and teachers alike will find in it new insights into the pathos and emotion of Tish b’Av through the words of the elegy. I pray that Dr. Ziegler’s Faith in a Turbulent World gives us not only quality material to occupy our minds on Tisha B’av, but new emotional and spiritual insights that will enable us to learn from and rectify the fatal failures described in the book of Eicha.