פרשת נִצָּבִ֤ים התשפ״א

 פרשת נִצָּבִ֤ים התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

shiur is sponsored by Shelley Hirshberg and Helen Raff 

in loving memory or Tzvi Hirsh ben Yisrael Zev, Halevi (our Uncle) 

on his 11th yahrzeit 

and 

Benyamin ben Yisrael Zev Halevi, 

our beloved Father, z'l beloved by all 

for his 9 th yahrzeit on 28 Ellul.

 

1.    דברים פרק כט פסוק ח - פרק כט פסוק כח

(ח) וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֶת־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔ילוּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן: פ 

פרשת נצבים  (ט) אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה֣' אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: (י) טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ: (יא) לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם: (יב) לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְכַאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב: (יג) וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת: (יד) כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י ה֣' אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם: (טו) כִּֽי־אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָשַׁ֖בְנוּ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־עָבַ֛רְנוּ בְּקֶ֥רֶב הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲבַרְתֶּֽם: (טז) וַתִּרְאוּ֙ אֶת־שִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת גִּלֻּלֵיהֶ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב אֲשֶׁ֥ר עִמָּהֶֽם: (יז) פֶּן־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶם אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֞ה א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ ה֣' אֱלֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַעֲבֹ֔ד אֶת־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם פֶּן־יֵ֣שׁ בָּכֶ֗ם שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַעֲנָֽה: (יח) וְהָיָ֡ה בְּשָׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָֽאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה: (יט) לֹא־יֹאבֶ֣ה ה֘' סְלֹ֣חַֽ לוֹ֒ כִּ֣י אָ֠ז יֶעְשַׁ֨ן אַף־ה֤' וְקִנְאָתוֹ֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְרָ֤בְצָה בּוֹ֙ כָּל־הָ֣אָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וּמָחָ֤ה ה֙' אֶת־שְׁמ֔וֹ מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם: (כ) וְהִבְדִּיל֤וֹ ה֙' לְרָעָ֔ה מִכֹּ֖ל שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹל֙ אָל֣וֹת הַבְּרִ֔ית הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּֽה: (כא) וְאָמַ֞ר הַדּ֣וֹר הָֽאַחֲר֗וֹן בְּנֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֤ר יָק֙וּמוּ֙ מֵאַ֣חֲרֵיכֶ֔ם וְהַ֨נָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖א מֵאֶ֣רֶץ רְחוֹקָ֑ה וְ֠רָאוּ אֶת־מַכּ֞וֹת הָאָ֤רֶץ הַהִוא֙ וְאֶת־תַּ֣חֲלֻאֶ֔יהָ אֲשֶׁר־חִלָּ֥ה ה֖' בָּֽהּ: (כב) גָּפְרִ֣ית וָמֶלַח֘ שְׂרֵפָ֣ה כָל־אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹֽא־יַעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כָּל־עֵ֑שֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה וּצְבוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ ה֔' בְּאַפּ֖וֹ וּבַחֲמָתֽוֹ: (כג) וְאָֽמְרוּ֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֧ה ה֛' כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה: (כד) וְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָֽזְב֔וּ אֶת־בְּרִ֥ית ה֖' אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (כה) וַיֵּלְכ֗וּ וַיַּֽעַבְדוּ֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם אֱלֹהִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּם וְלֹ֥א חָלַ֖ק לָהֶֽם: (כו) וַיִּֽחַר־אַ֥ף ה֖' בָּאָ֣רֶץ הַהִ֑וא לְהָבִ֤יא עָלֶ֙יהָ֙ אֶת־כָּל־הַקְּלָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה: (כז) וַיִּתְּשֵׁ֤ם ה֙' מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (כח) הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַה֖' אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת: ס

2.    תהלים פרק פב פסוק א

מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אֱֽלֹהִ֗ים נִצָּ֥ב בַּעֲדַת־אֵ֑ל בְּקֶ֖רֶב אֱלֹהִ֣ים יִשְׁפֹּֽט:

3.    תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד א

תַּנְיָא: אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: אֵין תְּפִלָּה שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֵלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: {מלכים א ח':כ"ח} "לִשְׁמוֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה", בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה, אֲמַר רַבִּין בַּר רַב אִדָּא, אָמַר רִבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת? שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים פ"ב:א'} "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל".

וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל". וּמִנַּיִן לִשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּדִין, שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים פ"ב:א'} "בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפּוֹט". וּמִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה" שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: {מלאכי ג':ט"ז} "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב ה'" וְגוֹ'.

4.    תהלים פרק נה פסוק יט

(יט) פָּ֮דָ֤ה בְשָׁל֣וֹם נַ֭פְשִׁי מִקֲּרָב־לִ֑י כִּֽי־בְ֝רַבִּ֗ים הָי֥וּ עִמָּדִֽי: 

5.    תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד א

מַאי דִּכְתִיב: {תהלים ס"ט:י"ד} "וַאֲנִי תְּפִלָּתִי לָךְ ה' עֵת רָצוֹן"? אֵימָתַי עֵת רָצוֹן? בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: {ישעיהו מ"ט:ח'} "כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ"

רִבִּי אֲחָא בֵּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: {איוב ל"ו:ה'} "הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס", וּכְתִיב: {תהלים נ"ה:י"ט} "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי". תַּנְיָא נַמֵי הָכִי: רִבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים? שֶׁנֶּאֱמַר: "הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס", וּכְתִיב: "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי" וְגוֹ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וּמִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִילּוּ פְּדָאַנִי, לִי וּלְבָנַי, מִבֵּין אוּמּוֹת הָעוֹלָם.

6.    תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כג עמוד ב

משנה. אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה, ובקרקעות - תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן. 

גמרא. מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? - דתני רבי חייא: אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם הבדלו מתוך העדה, ואתיא עדה עדה, דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה - אף כאן עשרה.

7.    רש"י דברים (פרשת שופטים) פרק טז פסוק כב

ולא תקים לך מצבה - מַצֶּבֶת אֶבֶן אַחַת לְהַקְרִיב עָלֶיהָ אֲפִלּוּ לַשָּׁמַיִם:

8.    רש"י דברים (פרשת נצבים) פרק כט פסוק כח

הנסתרת לה' אלהינו – וְאִם תֹּאמְרוּ מַה בְּיָדֵנוּ לַעֲשׂוֹת? אַתָּה מַעֲנִישׁ אֶת הָרַבִּים עַל הִרְהוּרֵי הַיָּחִיד, שֶׁנֶּאֱמַר "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ וְגוֹ'", וְאַחַר כָּךְ "וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא", וַהֲלֹא אֵין אָדָם יוֹדֵעַ טְמוּנוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ אֵין אֲנִי מַעֲנִישׁ אֶתְכֶם עַל הַנִּסְתָּרוֹת, שֶׁהֵן לַה' אֱלֹהֵינוּ, וְהוּא יִפָּרַע מֵאוֹתוֹ יָחִיד, אֲבָל "הַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" לְבָעֵר הָרָע מִקִּרְבֵּנוּ, וְאִם לֹא נַעֲשֶׂה דִּין בָּהֶם יֵעָנְשׁוּ הָרַבִּים. נָקוּד עַל לנו ולבנינו לִדְרֹשׁ שֶׁאַף עַל הַנִּגְלוֹת לֹא עָנַשׁ אֶת הָרַבִּים עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, מִשֶּׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַשְּׁבוּעָה בְּהַר גְּרִזִים וּבְהַר עֵיבָל וְנַעֲשׂוּ עֲרֵבִים זֶה לָזֶה:

9.    דברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק א - יד

(א) וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל־לְבָבֶ֔ךָ בְּכָל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה: (ב) וְשַׁבְתָּ֞ עַד־ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ: (ג) וְשָׁ֨ב ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה: (ד) אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ: (ה) וֶהֱבִֽיאֲךָ֞ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁ֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑הּ וְהֵיטִֽבְךָ֥ וְהִרְבְּךָ֖ מֵאֲבֹתֶֽיךָ: (ו) וּמָ֨ל ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־לְבָבְךָ֖ וְאֶת־לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ לְמַ֥עַן חַיֶּֽיךָ: (ז) וְנָתַן֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥ת כָּל־הָאָל֖וֹת הָאֵ֑לֶּה עַל־אֹיְבֶ֥יךָ וְעַל־שֹׂנְאֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר רְדָפֽוּךָ: (ח) וְאַתָּ֣ה תָשׁ֔וּב וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּק֣וֹל ה֑' וְעָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: (ט) וְהוֹתִֽירְךָ֩ ה֨' אֱלֹהֶ֜יךָ בְּכֹ֣ל׀ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֗ךָ בִּפְרִ֨י בִטְנְךָ֜ וּבִפְרִ֧י בְהֶמְתְּךָ֛ וּבִפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ לְטֹבָ֑ה כִּ֣י׀ יָשׁ֣וּב ה֗' לָשׂ֤וּשׂ עָלֶ֙יךָ֙ לְט֔וֹב כַּאֲשֶׁר־שָׂ֖שׂ עַל־אֲבֹתֶֽיךָ: (י) כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וְחֻקֹּתָ֔יו הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּ֑ה כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ: פ            (יא) כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ההִֽוא: (יב) לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה: (יג) וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבָר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה: (יד) כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ: ס

10.דברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק טו - כ

(טו) רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַטּ֑וֹב וְאֶת־הַמָּ֖וֶת וְאֶת־הָרָֽע: (טז) אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֘ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֔יו וְלִשְׁמֹ֛ר מִצְוֹתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו וּמִשְׁפָּטָ֑יו וְחָיִ֣יתָ וְרָבִ֔יתָ וּבֵֽרַכְךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: (יז) וְאִם־יִפְנֶ֥ה לְבָבְךָ֖ וְלֹ֣א תִשְׁמָ֑ע וְנִדַּחְתָּ֗ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֛יתָ לֵאלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים וַעֲבַדְתָּֽם: (יח) הִגַּ֤דְתִּי לָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵד֑וּן לֹא־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹבֵר֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָב֥וֹא שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: (יט) הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֘ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָרֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ: (כ) לְאַֽהֲבָה֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹל֖וֹ וּלְדָבְקָה־ב֑וֹ כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֙יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ לָשֶׁ֣בֶת עַל־הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע ה֧' לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָתֵ֥ת לָהֶֽם: פ

11.ר' חיים פלטיאל דברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק ו

(ו) א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך. ר"ת אלול ומיכן רמז שמתענין באלול, והטעם שמתחילין בו דקיימא לן בכ"ה באלול נברא העולם, ועוד דרשינן דרשו יי בהמצאו, אילו י' ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים, דהיינו המצאו שבהן יושב הקדוש ברוך הוא בדין ואז אותו תמצאו, א"כ צריך י' ימים להתענות, והרי ב' ימים ר"ה ושבת וערב יום הכיפורים שאין מתענין לכך מתענין תחלה באלול כדי להשלים אילו הי' ימים.

12.רמב"ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ה

כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן צִוּוּ עַל הַתְּשׁוּבָה, וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה. וּכְבָר הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁסּוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּסוֹף גָּלוּתָן, וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים... וְשַׁבְתָּ עַד יי אֱלֹהֶיךָ... וְשָׁב יי אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יי אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" ^{(דברים ל,א-ג)}.

13.רמב"ן דברים (פרשת נצבים) פרק ל 

(א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה - כבר הזכרתי (ויקרא כו טז) כי הפרשה הזאת עתידה, כי כל עניניה לא היו ולא נבראו, אבל הם עתידין להיות:

(ו) ומל ה' אלהיך את לבבך - זהו שאמרו ^{(שבת קד א)} הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט): וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל - לב), הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו', כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי. ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי:

וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון. וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ:

(יא) וטעם כי המצוה הזאת - על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום: וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו - שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך - כמו שפירשתי (שם):

14.יחזקאל פרק יח פסוק כז - לב

(כז) וּבְשׁ֣וּב רָשָׁ֗ע מֵֽרִשְׁעָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָ֑ה ה֖וּא אֶת־נַפְשׁ֥וֹ יְחַיֶּֽה: (כח) וַיִּרְאֶ֣ה וַיָּ֔שָׁב מִכָּל־פְּשָׁעָ֖יו אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה חָי֥וֹ יִחְיֶ֖ה לֹ֥א יָמֽוּת: (כט) וְאָֽמְרוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִתָּכֵ֖ן דֶּ֣רֶךְ אֲדֹנָ֑י הַדְּרָכַ֞י לֹ֤א יִתָּֽכְנוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל הֲלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם לֹ֥א יִתָּכֵֽן: (ל) לָכֵן֩ אִ֨ישׁ כִּדְרָכָ֜יו אֶשְׁפֹּ֤ט אֶתְכֶם֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י ה֑' שׁ֤וּבוּ וְהָשִׁ֙יבוּ֙ מִכָּל־פִּשְׁעֵיכֶ֔ם וְלֹֽא־ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם לְמִכְשׁ֖וֹל עָוֹֽן: (לא) הַשְׁלִ֣יכוּ מֵעֲלֵיכֶ֗ם אֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר פְּשַׁעְתֶּ֣ם בָּ֔ם וַעֲשׂ֥וּ לָכֶ֛ם לֵ֥ב חָדָ֖שׁ וְר֣וּחַ חֲדָשָׁ֑ה וְלָ֥מָּה תָמֻ֖תוּ בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: (לב) כִּ֣י לֹ֤א אֶחְפֹּץ֙ בְּמ֣וֹת הַמֵּ֔ת נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י ה֑' וְהָשִׁ֖יבוּ וִֽחְיֽוּ: פ

15.יחזקאל פרק לו פסוק כב - לו

(כב) לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־ קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם: (כג) וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּי־אֲנִ֣י ה֗' נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' בְּהִקָּדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם: (כד) וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם: (כה) וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם: (כו) וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר: (כז) וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם: (כח) וִישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: (כט) וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֑ם וְקָרָ֤אתִי אֶל־הַדָּגָן֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֹת֔וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֥ן עֲלֵיכֶ֖ם רָעָֽב: (ל) וְהִרְבֵּיתִי֙ אֶת־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ וּתְנוּבַ֖ת הַשָּׂדֶ֑ה לְמַ֗עַן אֲ֠שֶׁר לֹ֣א תִקְח֥וּ ע֛וֹד חֶרְפַּ֥ת רָעָ֖ב בַּגּוֹיִֽם: (לא) וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֣ם הָרָעִ֔ים וּמַעַלְלֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־טוֹבִ֑ים וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל תּוֹעֲבֽוֹתֵיכֶֽם: (לב) לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֣ם אֲנִֽי־עֹשֶׂ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' יִוָּדַ֖ע לָכֶ֑ם בּ֧וֹשׁוּ וְהִכָּלְמ֛וּ מִדַּרְכֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: ס (לג) כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' בְּיוֹם֙ טַהֲרִ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל עֲוֹנֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהֽוֹשַׁבְתִּי֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וְנִבְנ֖וּ הֶחֳרָבֽוֹת: (לד) וְהָאָ֥רֶץ הַנְּשַׁמָּ֖ה תֵּֽעָבֵ֑ד תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הָיְתָ֣ה שְׁמָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־עוֹבֵֽר: (לה) וְאָמְר֗וּ הָאָ֤רֶץ הַלֵּ֙זוּ֙ הַנְּשַׁמָּ֔ה הָיְתָ֖ה כְּגַן־עֵ֑דֶן וְהֶעָרִ֧ים הֶחֳרֵב֛וֹת וְהַֽנְשַׁמּ֥וֹת וְהַנֶּהֱרָס֖וֹת בְּצוּר֥וֹת יָשָֽׁבוּ: (לו) וְיָדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִֽשָּׁאֲרוּ֘ סְבִיבוֹתֵיכֶם֒ כִּ֣י׀ אֲנִ֣י ה֗' בָּנִ֙יתִי֙ הַנֶּ֣הֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַנְּשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י ה֖' דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי: ס

16.מדרש הגדול דברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק ו

ומל ה' אלהיך את לבבך. כמו שנאמר נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה (ירמיה לא, לב).

לאהבה את ה' אלהיך למען חייך. אם אתה עושה מאהבה אתה קונה לעצמך חיים שאין להן הפסק, שנאמר למען חייך.

17.תרגום אונקלוס דברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק ו

וְיַעְדֵּי יְיָ אֱלָהָךְ יָת טַפְשׁוּת לִבָּךְ וְיָת טַפְשׁוּת לִבָּא דִּבְנָךְ לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ בְּדִיל חַיָּיךְ.

18.תרגום המיוחס ליונתן - תורה דברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק ו  

וְיַעֲדֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת טִפְּשׁוּת לִבְּכוֹן וְיַת טִפְּשׁוּת לִבָּא דִבְנֵיכוֹן אֲרוּם יְבַטֵל יִצְרָא בִּישָׁא מִן עַלְמָא וְיִבְרֵי יִצְרָא טָבָא דִי יַמְלְכִינְכוֹן לְמִירְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן מִן בִּגְלַל דְיוֹגְדוּן חַיֵיכוֹן עַד עַלְמִין:

19.כתר יונתן דברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק ו

ויסיר יי אלהיכם את טִפשׁות לִבכם ואת טִפשׁות לב של בניכם כי יבטל יצר הרע מִן העולם ויברא יצר טוב אשר ייעצכם לאהבה את יי אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם מִן בִגלל שיאריכו חייכם עד עולמים:

20.בכור שור דברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק ו

ומל ה' אלהיך את לבבך: בא לטהר מסייעין אותו⁶, שיחזיק התשובה בידכם.

21.תולדות יצחק דברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק ו

(ו) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך ומל יי' אלהיך את לבבך הוא לנו ולהם. ולדעת הרמב"ן הוא ביטול יצר הרע לגמרי כי בימות המשיח תתבטל הבחירה וזהו שאמר ביחזקאל [לו כו] ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם. ולפי דעתי אינו ביטול בחירה שא"כ לא יהיו אנשים, וכבר אמרו [ברכות לד ב] אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, אבל הוא נטיה כדרך החסידים ופרושים שנולדו מוכנים לכל טובה ומדות טובות, וראיה לזה שאחר שאמר ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך, אמר [לקמן פסוק ח] ואתה תשוב ושמעת בקול יי', ואמר עוד [לקמן פסוק י] כי תשוב אל יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, ואם הוא בטול יצר הרע מה תשובה צריך הרי לא חטא, ואם תשובה על הזמן שהיה בו יצר הרע, אחד מתנאי התשובה היא שלא יחזור לחטוא, והרי אין בו יצר הרע ואם חרטה הנה יצר הרע אין בו, ולא נופל חרטה אלא על החטא שהיה אפשר לחזור לעשותו והתשובה היא שאם יבא לידו פעם אחרת זאת העבירה לא יעשנה והנה לא יבא לו עוד לידו שאין בו יצר הרע, ועוד שאם יתבטל יצר הרע לגמרי לא נעשה עוד מצות, וכ"ש מצות לא תעשה, ובכאן אמר ועשית את מצותיו אשר אנכי מצוך היום, ואמר כי תשמע בקול יי' אלהיך לשמור מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה. ובזה הענין יש [שני] ספיקות, והוא למה כפל ושב ושב שני פעמים, שאמר ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך, ועוד אחר שאמר והשבות אל לבבך, מה צורך לחזור ולומר ושבת עד יי' אלהיך. והתשובה לראשונה ושב יי' את שבותך הוא לעשרת שבטים, ושב וקבצך הוא ליהודה ובנימין וכמו שפירשתי. אבל התשובה לשני הספיקות היא שהתשובה היא בשני פנים. אחת תשובה בלתי שלמה, כגון מיראת העונש, ויש תשובה שלימה והיא מאהבה, ואמר כנגד הראשונה והיה כי יבואו עליך הברכה והקללה, והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך יי' שמה, לפי שהדיחו שמה ובאו עליהם הקללות שב מיראת קללות, ועוד מצרת שעבוד המלכות, וכנגד השניה שהיא תשובה שלימה, אמר ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו, ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך, וכנגד הראשונה שהיא מיראת המלך והעם, אמר ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך, שיתן להם לרחמים בעיני שוביהם אבל לא יוציאם מגלות וכנגד השניה שהיא תשובה שלימה, אמר ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יי' אלהיך שמה אם יהיה נדחך וגו'. ויש לשאול עוד מדוע חזר לכפול שתי פעמים עוד תשובה, שאמר ואתה תשוב ושמעת בקול יי', וחזר ואמר כי תשוב אל יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. תשובה שיש עוד שני מיני תשובה אחרות, אחת שכשרואה שבאים עונשים על אחרים, שבים בעבור שאליו לא יגש, וכמו שאמר בצפניה [ג ו - ז] הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם מבלי עובר וכו', אמרתי אך תראי אותי תקחי מוסר, השנית ששב מצד תוכחת המוכיחים, כנגד הראשונה אמר ונתן יי' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, ואתה תשוב ושמעת בקול יי', שלסבה שנתן האלות על אויביהם ישובו, כנגד השניה אמר כי תשמע בקול יי' אלהיך לשמור מצותיו, והוא ששומע תוכחות המוכיחים כנ"ל.

22.כלי יקר דברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק ו

ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה'. שיתן בלבך לעובדו מאהבה לא מיראה כי העושה מאהבה עובד את ה' בשמחה, אך שכל זמן שאין הקדוש ברוך הוא מתנקם מאויביך תמיד מורא אויביך עליך פן יחזרו להלחם בך ועל כן אין לבך פנוי לעבוד את ה' בשמחה, על כן ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, ומאז תהיה בטוח שלא יבואו עליך עוד וישמח צדיק כי חזה נקם (תהלים נח יא), הנה מאז תהיה מוכן לעשות כל מצוות ה' בשמחה גם בפועל. זה שאמר ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו. ואז לא תצטרך לזכות אבותיך זה שאמר ואתה כי בך לבד תלה הדבר ואז ישוב ה' לשוש עליך כאשר שש על אבותיך כי תהיה שוה לאבותיך כי יש בידך זכות עצמך ואל ההרים לא תאכל כמו שדרשו חז"ל (סנהדרין פא א) מן פסוק אל ההרים לא אכל (יחזקאל יח ו) שלא אכל בזכות אבותיו. ועל ידי ביאור זה נתישבו הרבה ספיקות בכל המשך פרשה זו כמבואר לכל מבין במעט התבוננות:

23.רש"ר הירש דברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק ו

(ו) ומל וגו'. כל מה שעבר עליך בעתות המבחן של הגלות וכל מה שה' יביא עליך בשעת גאולתך האחרונה יסיר מלבך ומלב בניך כל "ערלה", כל יסוד שאיננו נכנע (ראה פי' בראשית עמ' קצ). מכאן ואילך ה' ו"חייך" יהיו אחדים בעיניך, וכדרך שלא תוכל לחיות בלא נשימה כך לא יהיו לך "חיים" בלא דעת ה', בלי ההכרה והתחושה של קירבת בריתו אצלך ושל קירבת בריתך אצלו, וכך בכל - לבבך ובכל - נפשך תבטל את עצמך לאהבתו.

24.מלבי"ם דברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק ו

(ו) ומל ה' אלהיך את לבבך. שיסיר מהם ערלת הלב ויבטל היצה"ר ולא רק מהאבות מפני שנתדבקו במעשים לא טובים כי אף מזרעם שנולדו בארץ גם מהם יסיר את היצר שיתבטל מציאותו בכלל, והתועלת מבטול היצר תהיה: לאהבה את ה' אלהיך וגו' שבהסר רק את המונע תהיה לכם מעצמכם אהבת ה'. ויאמר למה יעשה ה' ככה, הלא אם יסיר היצר לא יהיה להם כ"כ שכר על המצות ומעשים טובים כמשחז"ל על פסוק (קהלת יב א) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח, אבל יעשה זאת: למען חייך. שאם לא כן לא תאריך ימים כי עוד תוסיפו סרה:

25.ספורנו דברים (פרשת נצבים) פרק ל 

פסוק א - והשבות אל לבבך. התבונן בחלקי הסותר ותשיבם אל לבבך יחדיו להבחין האמת מן השקר ובזה תכיר כמה רחקת מן האל יתעלה בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו בכל הגוים. בעודך בגלות:

פסוק ו  - ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה. יגלה עיניך לסור מכל טעות מערבב השכל מידיעת האמתכשתשתדל לדבקה בו באופן שתכיר טובו ותאהבהו בהכרח. וזה יעשה למען חייך לעולמי עד:

26.ספר מורה נבוכים - חלק א פרק ב

 אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב, כי הכונה הראשונה באדם - שיהיה כשאר בעלי חיים, אין שכל לו במחשבה. ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע; וכאשר המרה, הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והוא - שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו, אשר היא - הנכבד מן הענינים הנמצאים בנו, ובה נתעצם. וזה - הפלא, שיהיה ענשו על מריו תת לו שלמות שלא היה לו, והוא - השכל! ואין זה אלא כדבר מי שאמר, כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול, ולפיכך שנו בריתו לטוב, והושם כוכב בשמים. - זאת היתה כונת הקושיא וענינה, ואף על פי שלא היתה בזה הלשון:

… וזה - כי השכל אשר השפיע הלאוה על האדם - והוא שלמותו האחרון - הוא אשר הגיע ל'אדם' קודם מרותו; ובשבילו נאמר בו שהוא 'בצלם אלוהים ובדמותו', ובגללו דיבר אתו וצוה אותו, כמו שאמר, ויצו יי אלוהים וכו'" - ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל. ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר; וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו. אמנם המגונה והנאה - הוא במפורסמות, לא במושכלות; כי לא יאמר; השמים כדוריים - נאה, ולא, הארץ שטוחה - מגונה, אבל יאמר, אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל - 'אמת ושקר', ועל הנאה והמגונה - 'טוב ורע'; ובשכל ידע האדם ה'אמת' מן ה'שקר', וזה יהיה בענינים המושכלים כולם. וכאשר היה על שמות עניניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו, אשר נאמר בו בעבורם, "ותחסרהו מעט מאלוהים" - לא היה לו כוח להשתמש במפורסמות בשום פנים, ולא השיגם - עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות - והוא גלות הערוה - לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר, "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" - נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צווה בה, והגיעה לו השגת המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות; ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה שהופשט ממנו, ובאיזה ענין שב. ולזה נאמר, "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע", ולא אמר, 'יודעי שקר ואמת' או משיגי שקר ואמת' - ואין בהכרחי 'טוב ורע' כלל, אבל 'שקר ואמר'. והתבונן אמרו, "ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם" - לא אמר, 'ותפקחנה עיני שניהם ויראו', כי אשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן - לא היו שם סנורים על העין שהוסרו; אבל נתחדש בו ענין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם:

27.העמק דבר דברים (פרשת נצבים) פרק ל 

(א) והיה כי וגו'. פרשה זו היא פרשת הגאולה, נבואה ברורה איך יהיה סדר הגאולה העתידה בפרטות כאשר יבואר, וכמו שביאר ה' למשה סדר גאולת מצרים מהחל עד גמר קריעת ים סוף כמש"כ בס' שמות ז': והשבת אל לבבך. בשום לב לראות מה לעשות: בכל הגוים. ולא בכל העמים, דאע"ג שיש בכל העמים מעט מישראל, מ"מ בתחלה יהי' התעוררות בקרב עיקר ישוב ישראל, שהם בכל הגוים היינו אומות גדולות:

(ג) ושב ה' אלהיך. משורש השבה: את שבותך. עיקר הגולה ששמה עיקר ישוב ישראל:

ורחמך. שיתן בלב אוה"ע שיאהבוך, וכן משמעות שורש רחם בכ"מ כמש"כ לעיל ו' מקרא ה' וי"ג י"ח, והכי אמר ישעיה הנביא [מ"ט כ"ג] והיו מלכים אומניך וגו', [ס"ו כ'] והביאו את כל אחיכם מנחה לה' וגו': ושב. משורש שוב מול את בני ישראל שנית, היינו עוד הפעם והכי ת"א ויתוב, וא"כ הוא פועל עומד לעצמו כביכול, ומזה הוציאו חז"ל דשב הראשון גם כן הוא לעצמו, מש"ה דרשו במגילה דכ"ט והשב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב"ה שב כביכול, פי' דדבר הלמד מסיפא דקרא דמשמעות ושב הוא לעצמו: וקבצך מכל העמים. אחר שישוב עיקר הגולה מן הגוים, ישוב ה' לקבץ מן העמים אשר הפיצך ה' שמה מעט מעט, וכ"כ הרמב"ן בפי' על שה"ש עה"פ האלף לך שלמה, שמתחלה יהי' קצת קבוץ גליות ע"י רשיון המלכיות ואח"כ יוסיף ה' ידו שנית כדכתיב ושב וקבצך וגו': ³⁴

(ו) ואת לבב זרעך. באשר מדבר בדור שבא לא"י, והייתי אומר שרק אותו הדור יהיה במעלה זו ולא זרעם, כאשר כן היה בימי יהושע, מש"ה מבטיח שיהיו בגאולה העתידה שוים לבבך ולבב זרעך:

לאהבה את ה' וגו' למען חייך. אי אפשר לפרש כדי שתחיה ולא תמות, דא"כ אינו אהבת ה' אלא אהבת עצמו, ותו הרי אהבת ה' נכלל בכל המצות שכבר כתוב ושבת עד ה' וגו', וגם זה הוא מצות עשה, וכאן לא מיירי אלא בברכת ה', אלא משמעות למען חייך הוא כמש"כ לעיל ד' א' במה דכתב למען תחיו, שתרגישו בזה עונג וחיות הנפש היותר אפשר. ובאשר בהיותנו בחו"ל אפי' מי שמדבק עצמו באהבת ה' אינו משיגה בשלימות, משום שאין הקדוש ברוך הוא מתדבק עמנו להופיע עלינו רוח הקודש, והרי טבע האהבה שאינה נשלמת אלא באופן שהנאהב מתדבק להאוהב, וא"כ אין חיות הנפש בשלימות עדיין, אבל בימי המשיח תהיה האהבה בשלימות כי ישפוך הוא ית' את רוחו עלינו, וזו היא ברכה שאין למעלה הימנה, והנביא יואל (ג') אמר והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וגו':

34. ואלה דברי הרמב"ן (כתבי הרמב"ן עמוד תקט"ו, לפסוק י"ג ד"ה היושבת בגנים חברים ... וימשחו להם בית ישראל משיח (בן יוסף) ויכבוש ארצות ומלכים ויבוא לירושלים ויבנה אותה... וימות במלחמה... ואחר כך יבואו הנפוצות המפוזרים בין העמים ושמו להם ראש אחד, הוא משיח בן דוד... וברשיון מלכי האומות ובעזרתם ילכו לארץ ישראל (ומעיר הרב שעוועל : הדברים מרפסים איגרא, ומי יגלה עפר מעיני רבינו שכן זכינו בימינו לראות קיום דבריו אלה), כדכתיב "והביאו את כל אחיכם וגו'" (ישעיה סו,ב), ויהי המלכות ההיא נמשך ואינו פוסק לעולם... וזהו ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך". 35. והשוה 'משך חכמה' אשר עמד אף הוא על כפל הענין, ופירש אף הוא כי מדובר על שני שלבי הגאולה הסופית: האחת, אלה שעליהם אפשר לומר "ורחמך" (אולי שרידי השואה), ואח"כ אלה המופצים בגולה שצריכים לקבץ גם אותם שיעלו לארץ ישראל.

28.משך חכמה דברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק ג

ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך וכו'. פירושו על פי מה דאמר יחזקאל (לז, יג - יד): "הנה אני פותח את קברותיכם... והבאתי אתכם אל אדמת ישראל... ונתתי רוחי בכם וחייתם". ועל זה אמר "ושב וקבצך מכל העמים וכו'". היינו המתים יבואו לארץ ישראל ושם יעמדו בתחיה, ו"שבותך" הוא על החיים, כי המתים אינם בשבי. או יאמר כי ישראל אשר המה בשבי, שמשתוקקים אל ארץ ישראל ורוצים לברוח מחוצה לארץ כמבור השבי - המה ישיב מקודם "ורחמך". "ושב וקבצך מכל העמים וכו'" - המה הישראלים אשר מצאו קורת רוח בארץ נכריה ובטל מהם התשוקה לארץ הצבי - גם הם יקבצם השם וישיבם אחרי זה.

29.יחזקאל פרק לז 

(א) הָיְתָ֣ה עָלַי֘ יַד־ה֒' וַיּוֹצִאֵ֤נִי בְר֙וּחַ֙ ה֔' וַיְנִיחֵ֖נִי בְּת֣וֹךְ הַבִּקְעָ֑ה וְהִ֖יא מְלֵאָ֥ה עֲצָמֽוֹת: (ב) וְהֶעֱבִירַ֥נִי עֲלֵיהֶ֖ם סָבִ֣יב׀ סָבִ֑יב וְהִנֵּ֨ה רַבּ֤וֹת מְאֹד֙ עַל־פְּנֵ֣י הַבִּקְעָ֔ה וְהִנֵּ֖ה יְבֵשׁ֥וֹת מְאֹֽד: (ג) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם הֲתִחְיֶ֣ינָה הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וָאֹמַ֕ר אֲדֹנָ֥י ה֖' אַתָּ֥ה יָדָֽעְתָּ: (ד) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א עַל־הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם הָעֲצָמוֹת֙ הַיְבֵשׁ֔וֹת שִׁמְע֖וּ דְּבַר־הֽ': (ה) כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' לָעֲצָמ֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם:

(יא) וַיֹּאמֶר֘ אֵלַי֒ בֶּן־אָדָ֕ם הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ נִגְזַ֥רְנוּ לָֽנוּ: (יב) לָכֵן֩ הִנָּבֵ֨א וְאָמַרְתָּ֜ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י ה֒' הִנֵּה֩ אֲנִ֨י פֹתֵ֜חַ אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהַעֲלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל: ס (יג) וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֣י ה֑' בְּפִתְחִ֣י אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וּבְהַעֲלוֹתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּֽי: (יד) וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֞ם כִּי־אֲנִ֧י ה֛' דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִׂ֖יתִי נְאֻם־הֽ': פ

30.תפארת יהונתן על דברים פרק ל 

פסוק ב  - ושבת עד ה' אלוקיך וגו' אתה ובניך. כי ענין תחילת תשובה יהיה לעזוב פשע ולשמוע בקול ה' וגם ענין תשובה ללמד לאחרים דרך תשובה ולהורות חטאים בדרך וזהו אתה ובניך היינו תלמידים כמ"ש הרמב"ם ושב ה' אלוקיך היינו כי עיקר התשובה יהיה ע"י ה' רק אתה תתחיל בתשובה כידוע פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח כפתחו של אולם וזהו ושב ה' כי הוא יקבל ויעזרך לתשובה:

פסוק ג  - ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה. זהו הענין חבלו של משיח שיהיה סמוך לגאולה עד שרבים מחכמי ישראל אמרו יתי ולא אחמיני' והטעם כי השכינה עמנו בגלות אם על הבנים רטושה לשמרנו ולעת הגאולה לא ישוב השכינה אתנו בפעם אחת רק השכינה ישוב מקדם לא"י ואח"כ נשוב אנחנו לשם כי צריך הרבה דברים קודם לקיבוץ גליות ואי אפשר אם לא השכינה במקומו וא"כ כשאנו בגולה וה' אין בקרבנו יהיה עלינו צרו' מצוקות כי אין כאן מגין וזהו מאמר הקרא ושב כי מתחילה ישוב ה' לא"י ואח"כ וקבצך ולא יהיה בפעם א':

פסוק ה - והביאך ה' אלוקיך אל הארץ וגו' והטיבך והרבך מאבותיך. כי ישראל חטאו בא"י והיכי דמי בעל תשובה באותו מקום ולכך אמר הפסוק שיבואו לא"י והטיבך הוא מענין כיצד מטיבין המדה היינו שמשליכין הקוצרים והזרעים רעים מתוכו וכן יהיה שהרשעים ימותו כדכתיב שנים מעיר וגו' ומ"מ לא תהיה מועט רק תהיה הברכה בך והרבך מאבותיך:

פסוק ח  -  ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. הורה לנו התורה שלא יבוטל הדת תורה ומצות ח"ו בזמן הגאול' וקיבוץ גליות כלל כי התורה הוא נצחי רק מה שתשוב ושמעת אז בקול ה' התורה חדשה היא רק פירוש רזין דרזין סתרין דסתרין אבל ח"ו שיבוטל אפילו קוצ' של יו"ד וזהו שאמר אעפ"י שתשוב ושמעת מ"מ ועשית כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום:

31.אורות התשובה פרק יז

ההתגלות הגדולה של התשובה בחיי ישראל ובתחיתו בארצנו 

א. תחית האומה היא היסוד של בנין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו שתבא אחריה. 

ב. כשרוצים באמת לשוב, אף על פי שמעוכבים בשביל כמה מניעות, כמו מחמת בלבול דעת או מחמת חלישות כח או מחמת אי - יכולת לתקן דברים שהם נוגעים בין אדם לחברו, אף על פי שהעכוב הוא גדול מאד והלב מוכרח להיות נשבר מפני ידיעת גדל החובה המוטלת על האדם לתקן את כל פגמיו, באופן היותר טוב והיותר שלם, מ"מ כיון שהרצון לשוב בתשובה הוא אמיץ, אף על פי שאין בכחו עדיין לסלק את כל המניעות, צריכים לקבל את ההארה הזאת של התשובה בתור תוכן המטהר והמקדש, עד שלא יזוז, מפני העכובים של אי השלמת התשובה, מכל רוממות ומכל עליה רוחנית שהיא ראויה לו, ע"פ קדושת הנשמה וצביונה הקדוש. וכשם שזה הוא כלל גדול אצל היחיד, ככה הוא אצל הצבור בכללותו. הארת התשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בברור גמור בבטויה של תורה: "ושבת עד ד' אלהיך" "כי תשוב אל ה' אלהיך". התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים - ואין כח בשום עכוב ומניעת השלמה לעכב את האור העליון מהופיע עלינו.

32.שנות אליהו הקצר מסכת ברכות פרק ה משנה א

כדי שיכונו את לבם לאביהם שבשמים. פי' שאסור לכוין בתפלה לצורך עצמו אך להתפלל שיהיו כל ישראל בתכלית השלימות ויהיה נשלם כנסת ישראל למעלה. אבל לא לצורך עצמו אלא יתפלל באלהי נצור על עצמו שתפלת אלהי נצור הוא ע"ע. וז"ש כאן כדי שיכונו לבם לאביהם שבשמים לא שיכונו בדבור:

33.פסקי תשובות אורח חיים סימן פט אות א

ומקצת הדברים המסייעים לקבלת התפילה הם: עסק³⁴ התורה, טהרת³⁵ הגוף, להתנהג³⁶ בענוה ובשפלות רוח, לאהוב³⁷ את שכניו ולקרב את קרוביו להלוות מעות לעני בשעת דחקו, לרחם³⁸ על הבריות ולהתפלל עליהם, תפלה³⁹ בדמעות ובתחנונים⁴⁰, בקשת מתנת⁴¹ חינם, ולשים עיקר⁴² מגמתו על צער השכינה. וכמו כן תפילה בציבור⁴³ ובבית הכנסת⁴⁴ ובית מדרש ובזמן תפילה⁴⁵ שקבעו לנו חז"ל סגולתה גדולה לקבלת התפילה, זולת החובה המוחלטת שיש בדבר, וכפי שיבואר להלן בעזה"י.

פסקי תשובות הערות סימן פט

42. מאור עינים (פ' נשא) בשם המגיד ממעזריטש זי"ע המתפלל על איזה צער שיש לו לא יכוין להנאת עצמו רק על צער השכינה שבכל צרתם לו צר וכמאחז"ל (סנהדרין מ"ו א) בזמן שאדם בצער שכינה אומרת קלני מראשי וע"י יחודים אלו היה הבעש"ט נבג"מ ממשיך רפואות וכו' עיין שם, ובשנות אליהו להגר"א זי"ע (ברכות ה' א') "אסור לכוין בתפלה לצורך עצמו, אך להתפלל שיהיו ישראל בתכלית השלימות ויהיה נשלם כנסת ישראל למעלה", ובדרשת הגר"ח מואלאזין זי"ע (המובא בסו"ס נפש החיים) "אם היינו מכוונים בכל התפלות ובקשות רק על צער השכינה כביכול בודאי היינו זוכים להיות נענים על ענין בקשתנו", וע"ע בקדושת לוי (פ' וארא) בשם המגיד ממעזריטש זי"ע דהכוונה בתפילה על הצרכים הגשמיים צריכה להיות שיהיה להשי"ת תענוג ממה שיש לנו השפעות טובות.

34.ספר רוח חיים על אבות פרק ג משנה ב

 על כל פנים התפלה צריכה להיות לא על צער שלנו כי אם על צער השכינה וכמו שכתוב גבי חנה (שמואל-א א, י) שהיתה מרת נפש עם כל זה ותתפלל אך על ה' וכמו שאמרו (ברכות לא ע"ב) שהטיחה דברים כלפי מעלה רצה לומר למה יגיע לך צער מזה וכן לשבחו של משה דרשו רבותינו זכרונם לברכה (שם לב.) אל תקרי אל ה' אלא על ה'. ועל דרך זה יובן מה שאמרו במשנה וכי ידיו של משה כו' אלא כל זמן שמסתכלין כלפי מעלה רצונם לומר לחוש להפגם של מעלה אז היו גוברים ונוצחים. וכן יעצנו התנא הוי מתפלל בשלומה של מלכות שמים ובשלומה יהיה לך שלום:

35.ספר בני יששכר - מאמרי חדשי כסלו טבת - מאמר ב

לז) שיר המעלות אל י"י בצרתה לי קראתי ויענני י"י הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה [תהלים קכ א], יש לדקדק אומרו אל י"י בצרתה לי קראתי, הוה ליה למימר כסדר קראתי אל י"י בצרתה לי, ב' בצרתה בצרה מיבעי ליה, ג' מהו הנרצה אחר כך י"י הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה [[אין לו קשר לכאן], והנראה, דהנה כתבנו כמ"פ כאשר האדם מתפלל מחמת שצר לו על איזה דבר הנוגע אליו אינו בטוח בכל פעם שתקובל תפלתו, מה שאין כן כשמתפלל לצורך גבוה, כי בעת היצר לאיש ישראלי שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו' [חגיגה טו ע"ב], ובפרט בעת היצר לו מחמת הצורר הנה זה ח"ו העדר כבודו ית"ש באמרם עם י"י אלה וכו' [יחזקאל לו כ], וכשמתפלל האדם באופן כזה היינו שאינו חושש לצערו רק על צער השכינה כביכול, בטוח הוא שלא תוחזר תפלתו ריקם, וטעמא רבא אית ביה גם על פי פשוטו, דהנה כשמתפלל האדם לצורך עצמו הנה יש מיימינים ומשמאילים [[לזכות ולחובה] ויכול להיות שתוגבר ח"ו מדת הדין שמאל, מה שאין כן כשהאדם מתפלל כביכול על ישועתו ית"ש שיתגלה מלכותו ותהיה יחודא שלים לחבר הדודים, מי הוא זה ואי זה הוא אשר יקטרגו על זה ח"ו, בודאי כל צבא מרום כולן כאחד יעידון ויגידון מהראוי שתקובל תפלתו של המתפלל [[ממילא אין שטן ואין פגע רע לעכב תפלתו]:

36.ספר זרע קודש - פרשת ואתחנן

 רק עם כל זה בגלותינו איננו ניכר ונתפרסם כל זה, והאומות העולם אומרים (דברים לב, כז) ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת, וכמו שנאמר (דברים ט, כח) פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלי יכולת וגו', (תהלים קטו, ב) ולמה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם, ולצורך זה צריך להיות התפלה, לבקש מלפניו ית"ש שיתפרסם קדושתו בעולם וכבוד הדר מלכותו, על ידי שיטיב לעם סגולתו, ויכירו הכל כבוד גדלו ית"ש וכבוד מלכותו, וזהו שנאמר (שמות יד, י) ויצעקו בני ישראל אל ה', שזהו היה צעקתם, שכוונתינו רק להיות לה', ולכבודו אנו מבקשים, כמו שנאמר (תהלים קטו, א) לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד. וזהו שאמרו גם כן במדרש (ד"ר ב, יב) על הפסוק (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול וגו', כה' אלהינו בכל קראנו אליו, זש"ה (תהלים סט, יד), ואני תפלתי לך ה' עת רצון כו', שערי תפילה פעמים פתוחים ופעמים ננעלים, כמקוה שפעמים כו', רב ענן אמר אף שערי תשובה לעולם פתוחים, דכתיב כה' אלהינו בכל קראינו אליו. י"ל דלא פליגי, כי אותו תפילה שמתפלל לצורך עצמו, פעמים שערים פתוחים לה ופעמים ננעלים, אבל התפילה שהוא רק לצורך תיקון צער השכינה כביכול, השערים לעולם פתוחים לה, וזהו שהביא ראייתו מפסוק כה' אלהינו בכל קראינו אליו, שהפירוש כאן, שקריאתינו הוא שאין אנו רוצים בשום דבר לצורך עצמינו, רק להיות אליו עבדים, כמו שנאמר (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים, ולעבוד כעבד לצורך רבו, שכוונתינו רק על שיתגדל ויתקדש כבודו ית"ש, ובתחילה אמר אשר לו אלהים קרובים אליו, שהשי"ת קרוב אלינו שמצטער בצרותינו, ונפלאותיו ומחשבותיו אלינו, וזהו שאמרו במדרש, זש"ה ואני תפלתי לך ה' עת רצון, הפירוש שאני תפלתי, לא לצורך עצמי כלל, רק לך ה' בשבילך, כנ"ל לא לנו כו' כי אם לשמך, שיתגלה עת רצון, שיתגלה רצונו ית"ש שהיה להטיב לנבראים, ויכירו כבוד גדלו וקדושתו, זהו התפילה לך ה', בשביל כבוד קדושתך, ונמתקים כל הדינים על ידי תפילה כזו, וז"ש אלהים ברוב חסדיך, שגם שם אלהי"ם שמורה דין, נעשה גם כן רב חסד, שממשיכין על ידי תפילה כזו ממקור הי"ג מדות הרחמים, בחינת שם אהי"ה רצון הקדום כנ"ל, ועל דרך זה היתה תפילתו של משה. וזהו שנאמר ואתחנן אל ה', כוונתו רק לצורך השי"ת, שלא יהיה ח"ו לנו צרות ועל ידי זה בכל צרתם לו צר, ולכן כתיב בעת ההיא לאמר, ולא אמר באיזה עת, רק בכל עת ועת נפתחין שערי תפילה לתפילה כזו, שהיא בבחינת ואתחנן אל ה', ונפתחין לה מקור י"ג מדות הרחמים משם אהי"ה, אותיות "ההיא" כנ"ל, ויש לפרש גם כן על דרך זה ואני תפלתי לך ה', רק בשבילך, אז עת רצון תמיד, וזהו שאמר בתפילתו, אתה החלות, שכביכול השכינה חולה וצער לה כנ"ל, על זה תפילתי, על דרך (ש"א כב, ח) ואין חולה מכם עלי:

Parashat Ki Tavo Appreciation

פרשת כי תצא התשפ״א

 פרשת כי תצא התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

 

 

This week’s shiur is dedicated by Gabor Szerb in memory of his father Yaakov ben Yossef Z”L 

(Yahrzeit 12 Elul)

 

1.    דברים (פרשת כי תצא) פרק כד פסוק ח - ט

(ח) הִשָּׁ֧מֶר בְּנֶֽגַע־הַצָּרַ֛עַת לִשְׁמֹ֥ר מְאֹ֖ד וְלַעֲשׂ֑וֹת כְּכֹל֩ אֲשֶׁר־יוֹר֨וּ אֶתְכֶ֜ם הַכֹּהֲנִ֧ים הַלְוִיִּ֛ם כַּאֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִ֖ם תִּשְׁמְר֥וּ לַעֲשֽׂוֹת: (ט) זָכ֕וֹר אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֛ה ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ לְמִרְיָ֑ם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם: ס

2.    במדבר (פרשת בהעלותך) פרק יב פסוק א - טו

(א) וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: (ב) וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר ה֔' הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע הֽ': (ג) וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: ס (ד) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם: (ה) וַיֵּ֤רֶד ה֙' בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: (ו) וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם ה֗' בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ: (ז) לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא: (ח) פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה֖' יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה: (ט) וַיִּֽחַר־אַ֧ף ה֛' בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ: (י) וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת: (יא) וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ: (יב) אַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָֽׂרוֹ: (יג) וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־ה֖' לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ: (יד) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֙יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּאָסֵֽף: (טו) וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵאָסֵ֖ף מִרְיָֽם:

3.    רש"י דברים (פרשת כי תצא) פרק כד פסוק ט

זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים – אִם בָּאתָ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִלְקֶה בְּצָרַעַת אַל תְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, זְכֹר הֶעָשׂוּי לְמִרְיָם שֶׁדִּבְּרָה בְאָחִיהָ וְלָקְתָה בִנְגָעִים:

4.    אבן עזרא דברים (פרשת כי תצא) פרק כד פסוק ט

למרים - הנה ראיה על דרש אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע:

5.    בכור שור דברים (פרשת כי תצא) פרק כד פסוק ט

זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים: שהיתה אחות המלך והכהן גדול שנסגרה חוץ למחנה.

6.    שד"ל דברים כ"ד:ט':ט'

זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים – זכור כי הצרעת איננה כשאר חלאים, אבל היא מכה אלהית, כמו שראית במרים, על כן יש לך לשמור מאד המשפטים שחקקתי לך בענין זה.

7.    מדרש תנאים לדברים (הופמן) דברים (פרשת כי תצא) פרק כד פסוק ט

זכור יכול בליבך כשהוא אומ' השמר בנגע הצ' הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך: זכור את אשר עש' ה' אלהיך למר' וכי מה ענין זה לזה אלא ללמדך שאין הנגעים באים אלא על המהרהר אחר הזקנים: ועל האומ' לשון הרע והלא הדברים קל וחומר מה אם מרים אותה הצדקת כך נענשה אחרים על אחת כמה וכמה והרי הדברים קל וחומר מה אם מרים שדברה שלא בפניו של משה כך נענשה: האומ' גנאו של חברו בפניו על אחת כמה וכמה: והלא הדברים קל וחומר מה אם מרים שדברה באחיה הקטן ממנה כך נענשה המדבר בגדולים ממנו על אחת כמה וכמה והרי הדברים קל וחומר ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח לא למעט מפריה ורביה אלא להרבות בפריה ורביה ולא בינה לבין אחרים אלא בינה לבין עצמה כך נענשה המתכוין לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח לא להרבות בפריה ורביה אלא למעט מפריה ורביה לא בינו לבין עצמו אלא בינו לבין אחרים על אחת כמה וכמה יהא ענשו והרי הדברים קל וחומר ומה אם מרים שאמ' דבר שלא שמעו בריה אלא הקדוש ברוך הוא ת"ל (במד' יב ב) וישמע ה' כך נענשה האומר גנאו של חבירו בצבור על אחת כמה וכמה:

8.    דברים רבה (וילנא) (פרשת כי תצא) פרשה ו סימן ח

דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אֵין הַנְּגָעִים בָּאִים אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע, וְרַבָּנָן אָמְרֵי תֵּדַע לְךָ שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עַל לָשׁוֹן הָרָע, הֲרֵי מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת עַל יְדֵי שֶׁדִּבְּרָה לָשׁוֹן הָרָע בְּמשֶׁה אָחִיהָ קָרְבוּ בָהּ הַנְּגָעִים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם… רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי אָמַר אִם הִרְגַּלְתָּ לְשׁוֹנְךָ לְדַבֵּר בְּאָחִיךָ שֶׁמֵּאָבִיךָ וְלֹא מֵאִמֶּךָ, סוֹפְךָ בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי, שֶׁכָּל מִי שֶׁמֵּגֵס אֶת לִבּוֹ לְדַבֵּר בְּגָדוֹל מִמֶּנּוּ גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ שֶׁיְּקָרְבוּ בּוֹ אֶת הַנְּגָעִים, וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין הֲרֵי מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת סִימָן לְכָל בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, הֱוֵי זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם.

9.    תרגום המיוחס ליונתן - תורה דברים (פרשת כי תצא) פרק כד פסוק ט  

הֲווֹ זְהִירִין דְּלָא לְמֵחֲשַׁד חַד בְּחַבְרֵיהּ דְּלָא יִלְקֵי הֲווֹ דְּכִירִין מַה דְּעָבַד יְיָ אֱלָהָכוֹן לְמִרְיָם דְּחָשְׁדַּת לְמשֶׁה בְּמִלְתָא דְלָא הֲוַת בֵּיהּ וְלָקַת בְּצוֹרְעָא וְאִתְעַכְּבַת בְּאָרְחָא בְּמִפְקְכוֹן מִמִּצְרָיִם:

10.כתר יונתן דברים (פרשת כי תצא) פרק כד פסוק ט

היו זהירים שלא לחשוד אחד בחברו שלא ילקה היו זוכרים מה שׁעשׂה יי אלהיכם למִרים שחשדה למשה בדבר שלא היה בו ולקתה בצרעת והִתעכבה בדרך בצאתכם מִמִצרים:

11.תלמוד בבלי מסכת שבת דף צז עמוד א

כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר, אַתָּה אוֹמֵר: ״וַיִּחַר אַף ה׳ בָּם וַיֵּלַךְ״ — מְלַמֵּד שֶׁאַף אַהֲרֹן נִצְטָרַע, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא: עֲקִיבָא, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אַתָּה עָתִיד לִיתֵּן אֶת הַדִּין. אִם כִּדְבָרֶיךָ — הַתּוֹרָה כִּסַּתּוּ וְאַתָּה מְגַלֶּה אוֹתוֹ?! וְאִם לָאו — אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל אוֹתוֹ צַדִּיק. וְאֶלָּא הָכְתִיב ״בָּם״! הַהוּא בִּנְזִיפָה בְּעָלְמָא. תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר אַף אַהֲרֹן נִצְטָרַע, דִּכְתִיב: ״וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת״, תָּנָא: שֶׁפָּנָה מִצָּרַעְתּוֹ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים — לוֹקֶה בְּגוּפוֹ, דִּכְתִיב: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְגוֹ׳״, וְגַלְיָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּמְהֵימְנִי יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ: הֵן מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים, וְאַתָּה אֵין סוֹפְךָ לְהַאֲמִין. הֵן מַאֲמִינִים, דִּכְתִיב: ״וַיַּאֲמֵן הָעָם״. בָּנַי מַאֲמִינִים — ״וְהֶאֱמִין בַּייָ״. אַתָּה אֵין סוֹפְךָ לְהַאֲמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי וְגוֹ׳״. מִמַּאי דִּלְקָה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וְגוֹ׳״.

12.שמות (פרשת שמות) פרק ד פסוק א - יג

(א) וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ הֽ': (ב) וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו ה֖' מַה־זֶּ֣ה בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה: (ג) וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו: (ד) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ: (ה) לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ ה֖' אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב: (ו) וַיֹּאמֶר֩ ה֨' ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג: (ז) וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ: (ח) וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן: (ט) וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת: (י) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־ה֘' בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי: (יא) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֘ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י הֽ': (יב) וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶֽהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר: (יג) וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח:

13.רמב"ן דברים (פרשת כי תצא) פרק כד פסוק ט

זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים - אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון רש"י. ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג ג), זכור את אשר עשה לך עמלק (להלן כה יז), כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם. והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל:

ולשון ספרא (בחקותי פרשה א ב ג), כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה (ויקרא כו יד) הרי מה שכתוב בתורה אמור, אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו'. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות (פסוק ח) הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. ופירושה כי אצלם השמר בנגע הצרעת - מנגע הצרעת, לשמר מאד - שלא תבואך, ולעשות - בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים - וזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים - שתהא מזכיר זה בפה תמיד: ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים. ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמוראו לאו הבא מכלל עשה, אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל. וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות, ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו:

14.השגות רמב"ן לספר המצוות מצוות עשה ששכחן ז'

נצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה יתעלה למרים כשדברה באחיה עם היותה נביאה כדי שנתרחק מלשון הרע ולא נהיה מאשר נאמר עליהם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי, והוא אמרו יתברך ויתעלה זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. ולשון ספרי זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וכי מה ענין זה אצל זה ללמדך שאין נגעים באין אלא על לשון הרע, והלא דברים ק"ו ומה מרים שלא דברה אלא בפניו של משה ולהנייתו של משה ולשבחו של משה ולבנינו של עולם כך נענשה המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה, ושנינו בספרא זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים יכול בלבבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד הרי שמירת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, פירוש שנשמר מנגע הצרעת שלא תבואנו והיא אזהרה ממנה כלומר מלשון הרע הגורם אותה עם האזהרה ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים כלומר שלא יקוץ בהרתה, ואח"כ הזהיר בזכור את אשר עשה ה' למרים גם בזכירת הפה. והנה כאשר נצטוינו בזכירת מה שעשה לנו עמלק כדי לדעת שלא על חנם ימחה האל שמו רק מחמלתו עלינו לנקום החמס שעשה לנו שלא היה ירא ממנו יתעלה כך נצטוינו בזכירת מה שנעשה למרים להשמר מלשון הרע שלא יבואנו ככה, וכן עוד דרשו זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר יכול בלבבך וכו', ולא ידעתי אם היא אזהרה למקציפים עצמן כלומר אנשי דור המדבר. ואולם היא מצוה לדורות לדעת חסד האלהים עלינו ושמרו ברית אבותינו ולתת הודאה לשמו ולברך אותו על הכל, וכענין שהנביא מזכירם עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור למען דעת צדקות ה', וא"כ ראוי למנותה מצוה מן המצות:

15.חדושי הגרי"ז מסכת ערכין דף טז עמוד א

שם, בגמ' נגעים באין על לשון הרע, והנה בר"מ מנה הלאו דלשון הרע "לא תלך רכיל בעמך" (ל"ת ש"א), אבל הרמב"ן מנה השמר בנגע הצרעת וזכור דמעשה מרים, וכן לשון הספרי ע"ש.

16.ויקרא (פרשת קדושים) פרק יט פסוק טז

לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י הֽ':

17.ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שא

והמצוה הש"א היא שהזהירנו מרגל והוא אמרו (קדושים יט) לא תלך רכיל בעמך. אמרו (ספרא) לא תהא רך בדברים לזה וקשה לזה דבר אחר לא תהא כרוכל מטעין דברים והולך. ובכלל לאו זה האזהרה מהוצאת שם רע (כתובו' מו. ועפ"ז מדעות ה"ב):

18.רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה א - ב

הלכה א – הַמְּרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט,טז). וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה, עָווֹן גָּדוֹל הוּא, וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, לְכָךְ נִסְמַךְ לוֹ: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (שם); צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי (שמואל א כא-כב).

הלכה ב - אֵי זֶה הוּא רָכִיל? זֶה שֶׁהוּא טוֹעֵן דְּבָרִים, וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר 'כָּךְ וְכָךְ אָמַר פְּלוֹנִי', 'כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי', אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת, הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. יֵשׁ עָווֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד, וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה, וְהוּא לָשׁוֹן הָרַע, וְהוּא הַמְּסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר - 'מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ' נִקְרָא. אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וְאוֹמֵר 'כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי', וְ'כָךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו', וְ'כָךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו', וְאוֹמֵר דְּבָרִים שֶׁלִּגְנַאי - עַל זֶה הַכָּתוּב אוֹמֵר: "יַכְרֵת יי כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת, לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת" (תהלים יב,ד).

19.תרגום ירושלמי ויקרא (פרשת קדושים) פרק יט פסוק טז

עַמִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל לָא תֶהֱווּן בָּתַר לִישְׁנָא תְּלִיתַיָא עַל חַבְרֵיכוֹן וְלָא תִשְׁתּוֹק אִידְמָא דְחַבְרָךְ בִּזְמַן דְאַתְּ יָדַע קְשׁוֹט בְּדִינָא כְּדֵין אָמַר יְיָ:

20.תרגום המיוחס ליונתן - תורה ויקרא (פרשת קדושים) פרק יט פסוק טז  

לָא תֶהֱווֹן אָזְלִין בָּתַר לִישַׁן תְּלִיתָאֵי דְהוּא קְשֵׁי הֵי כְּחַרְבָּא דִקְטַל מִן תְּרֵין חוּרְפוֹי לְמֵיכוּל קוּרְצִין לִמְעִיקָא לְבַר עַמָךְ לָא תִמְנַע זְכוּ דְחַבְרָךְ לְמִסְהֲדָא עֲלוֹי בְּדִינָא אֲנָא יְיָ:

21.כתר יונתן ויקרא (פרשת קדושים) פרק יט פסוק טז

לא תהיו הולכים אחרי לשון שלישית [מדבר, שומע, ושמדובר עליו] שהוא קשה כמו חרב של הרג מִן שני פיפיות לכִרסום [נמשל לתולעים מחריבות] להעיק [להצר] לבן עמך לא תִמנע זכות של חברך להעיד עליו במִשׁפט אני יי:

22.ביאורי רבינו חיים מוולאזין

שמעתי משם הגר״ח מוולאזין לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ, במקום שיש לספר לשון הרע הנמנע מלספר עובר על ״לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ״ ( חכמה ומוסר לרש״ז מקלם מאמר קפ״א – מרשימות הרי״ד הולצברג)

23.העמק דבר ויקרא (פרשת קדושים) פרק יט פסוק טז

לא תלך רכיל בעמיך. פי' עם עמיך, וכמש"כ לעיל פי' הרמב"ם הל' עדות פי"ז משמעות לא תענה ברעך עם רעך, והכוונה כאן דהרכיל דרכו למכור ממקום למקום, וכן הנושא דברים של אדם לחבירו, ובזה מוכר את אותו האדם לחברו שינקום בו, וזה מיקרי שהוא רכיל בנפש אדם, והזהירה תורה שלא תמכור את עמך, ואינו נ"מ למי הוא מוכר אם לישראל או לעובד כוכבים, והנ"מ הוא רק את מי הוא מוכר:

לא תעמוד וגו'. אפי' אין אתה הרכיל וגורם נטילת נפשו, אלא הוא עפ"י סיבה מעצמו עומד בסכנת נפש, אסור לך לעמוד על דם רעך, אבל רכילות אסור אפילו לא יהא נוגע לנפשו ודמו ממש אלא היזק וכדומה, מכל מקום הרי הוא מוכרו לכך. ועוד נכלל בסמיכות אזהרות אלו, שאף ע"ג שאזהרה לא תלך רכיל, מכל מקום לא תעמוד על דם רעך, היינו אם יודע שאיש אחד רוצה לירד לחייו של אדם אחר, ה"ז מחויב להודיע ואסור לעמוד על דם רעך:

24.ריב"א ויקרא (פרשת קדושים) פרק יט פסוק טז

(טז) ולא תעמוד על דם רעך. פרש"י לראות במיתתו ואתה יכול להצילו. י"מ לא תלך רכיל בעמך אף על פי שהזהרתיך על לשון הרע לא תעמוד על דם רעיך שאם אמר לך אדם אחר שיהרגנו אל תעמוד עד שתודיע לו. עוד יש מפרשים לא תלך רכיל כדי שלא תעמוד על דם רעך כשתאמר לאדם פלוני הוציא עליך שם רע שמא יקום עליו ויהרגנו כך מצאתי בפשטי ר"מ מקוצי.

25.חזקוני ויקרא (פרשת קדושים) פרק יט פסוק טז

ד"א לא תלך רכיל, לא תעמד אלו נאמר ולא תעמוד בוי"ו הייתי אומר שתי מצות הן עכשיו שכתוב לא בלא וי"ו על כורחין שניהם מצוה אחת. וכן הפירוש לא תלך רכיל כדי שלא תעמד על דם רעך. שכשתאמר לרעך פלוני הוציא דבה עליך, אותו הנאמר עליו עומד עליו והורגו. ויחזקאל בא ופי' אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם. ד"א לא תלך רכיל אבל אם שמעת עצה על חברך להרגו לא תעמוד על דמו אלא הודע לו העצה.

26.שפתי כהן ויקרא פרשת קדושים ד"ה [יט, טז

[יט, טז] לא תלך רכיל בעמיך. יש מי שכתב לא תלך רכיל, אבל אם שמעת שמתיעצים על חבירך להורגו לא תעמוד מלהודיעו שישמור עצמו, כי הצלת נפשות אין בה רכילות, אדרבה שעליך עוון גדול כאילו הרגתו, לא תעמוד על דם וגו' אלא תודיעו מיד, ואם לאו אני ה' נאמן ליפרע, ועל זה אמר שלמה (קהלת ז', ט"ז) אל תהי צדיק הרבה לומר שהיא רכילות:

עוד לא תעמוד על דם רעך. לומר שלא יהיה ברכילותו סיבה לבוא לידי הריגת נפש, שאם יהרג שום אדם על ידי רכילותו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא אף על פי שלא הרגו, כי הגורם מיתה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ופירוש תעמוד תתעכב מליכנס לפנים אלא בחוץ תעמוד ויפגעו בך יושבי חוץ, שהם המזיקים, תעמד כתיב תע מד, פירוש תועה מודח, שמכניסין אותו לתוך כף הקלע, ובגמרא פרק בן סורר ומורה אמרו (עיין תורת כהנים פרשה זו פרק ד') על מי שהוא חייב הריגה מנין שאם ידעת לו שום זכות שלא תשתוק עליו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך, פירוש תעמוד כמו עמדו לא ענו עוד (איוב ל"ב, ט"ז), וכן הוא אומר (נחמיה ח', ה') ובפתחו עמדו כל העם פירוש שתקו:

27.סדור תפלה נוסח אשכנז - סדר שלש עשרה עיקרים: 

ו - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁכָּל דִּבְרֵי נְבִיאִים אֱמֶת:

ז - אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁנְּבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיְתָה אֲמִתִּית. וְשֶׁהוּא הָיָה אָב לַנְּבִיאִים. לַקּוֹדְמִים לְפָנָיו וְלַבָּאִים אַחֲרָיו:

28.סדור תפלה נוסח ספרד - סדר שש זכירות: 

זכירת יציאת מצרים: -  לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

 זכירת מעמד הר סיני: -  רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד. פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב:

 זכירת מעשה עמלק ומחייתו: -  זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָֹה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ. וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ. וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. תִּמְחֶה אֶת זֶכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. לֹא תִּשְׁכָּח:

 זכירת מסה אבותינו במדבר: - זְכוֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמִדְבָּר:

 זכירת מעשה מרים: -  זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָֹה ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

 זכירת שבת: -  זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:

29.רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ו

כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ הֵן דֶּרֶךְ הַנְּבוּאָה לְכָל הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, חוּץ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ וְרַבָּן שֶׁלְּכָל הַנְּבִיאִים. וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה לִשְׁאָר כָּל הַנְּבִיאִים? שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים - בַּחֲלוֹם אוֹ בַּמַּרְאָה, וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ הוּא עֵר וְעוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל" (במדבר ז,פט(.

כָּל הַנְּבִיאִים - עַל יְדֵי מַלְאָךְ, לְפִיכָךְ רוֹאִין מַה שֶּׁהֵם רוֹאִין בְּמָשָׁל וְחִידָה; מֹשֶׁה רַבֵּנוּ - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (שם יב,ח), וְנֶאֱמַר: "וְדִבֶּר יי אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים" (שמות לג,יא), וְנֶאֱמַר: "וּתְמֻנַת יי יַבִּיט" (במדבר יב,ח), כְּלוֹמַר שֶׁאֵין שָׁם מָשָׁל, אֶלָּא רוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, בְּלֹא חִידָה, בְּלֹא מָשָׁל. הוּא שֶׁהַתּוֹרָה מְעִידָה עָלָיו: "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (שם) - שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא בְּחִידָה אֶלָּא בְּמַרְאֶה, שֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. כָּל הַנְּבִיאִים יְרֵאִין וְנִבְהָלִין וּמִתְמוֹגְגִין, וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵּן. הוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר: "כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג,יא) - כְּמוֹ שֶׁאֵין אָדָם נִבְהָל לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, כָּךְ הָיָה כֹּחַ בְּדַעְתּוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ לְהָבִין דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה וְהוּא עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ שָׁלֵם. כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִין בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ; מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיַּחְפֹּץ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לוֹבַשְׁתּוֹ וּנְבוּאָה שׁוֹרָה עָלָיו. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ וּלְהִזְדַּמֵּן לָהּ, שֶׁהֲרֵי הוּא מְכֻוָּן וּמְזֻמָּן וְעוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְפִיכָךְ מִתְנַבֵּא בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יי לָכֶם" (במדבר ט,ח( וּבָזֶה הִבְטִיחוֹ הָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה,כו-כז). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים - כְּשֶׁהַנְּבוּאָה מִסְתַּלֶּקֶת, חוֹזְרִים לְ'אָהֳלָם', שֶׁהוּא צָרְכֵי הַגּוּף כֻּלָּן, כִּשְׁאָר הָעָם, לְפִיכָךְ אֵינָן פּוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶן; וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ - לֹא חָזַר לְ'אָהֳלוֹ' הָרִאשׁוֹן, לְפִיכָךְ פָּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה לְעוֹלָם, וּמִכָּל הַדּוֹמֶה לָהּ, וְנִקְשְׁרָה דַּעְתּוֹ בְּצוּר הָעוֹלָמִים, וְלֹא נִסְתַּלֵּק הַהוֹד מֵעָלָיו לְעוֹלָם, וְקָרַן עוֹר פָּנָיו, וְנִתְקַדֵּשׁ כַּמַּלְאָכִים.

 

30. Rabbi Joseph B. Soloveitchik VISION AND LEADERSHIP 

pages 178,179

Miriam and Aaron did not grasp the incommensurability of Moses' prophecy with that of other prophets. Moses spent forty days and nights on Sinai, where he did not eat or drink. He belonged to a different existential order of creation, one where the logos and ethos of other prophets do not apply. Their sin was in not understanding that he was the prophet sui generis, singular, unparalleled, and unmatched: "Not so My servant Moses (Num. 12:7). Based on God's words to Miriam and Aaron, Maimonides codified the principle of the uniqueness of Mosaic prophecy both in Hilkhot Yesodei ha-Torah (7:6) and in his Thirteen Principles of Faith….

Aaron and Miriam, from the very outset, did not recognize the significance of the segullah element in Moses. They did not know that Moses merited special attention and deserved to be treated separately. That is why the Torah warns us not to compare Moses with other prophets, We also understand now why the Torah, while reminding us of the Miriam episode, adds words that are prima facie unnecessary: "Remember what God did to Miriam when you were on the way out of Egypt" (Deut. 24:9). We all know the locus of the Exodus; why include this phrase? The Torah here tried to impress upon us that the whole Exodus never would have occurred had Moses not been a prophet and leader beyond the reach of the imagination. To liberate the people from Egypt, the leader had to speak on behalf of the Holy One. Only Moses could achieve that distinction; neither Aaron nor Míriam could. The segullah element in the Jewish people was responsible for the fulfillment of the promise that God made to Abraham, and the segullah element in Moses made it possible for an individual to represent the Almighty in acting to redeem the people. Remember, says the Torah, you are marching to the Promised Land as you leave Egypt. You were taken out of the land of Egypt because you had a segullah potential, and because the leader who took you out, who represents God, possesses the segullah quality. Miriam denied it, and you must remember not to deny it.