פרשת כי-תשא התשפ”ב

 פרשת כי-תשא התשפ”ב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    שמות (פרשת כי תשא) פרק לב פסוק א - ו

(א) וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־ זֶ֣ה׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ: (ב) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי: (ג) וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן: (ד) וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (ה) וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַה֖' מָחָֽר: (ו) וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק: 

2.    שמות פרק כ, א-ו

(ב - ג) אָֽנֹכִ֖י֙ ה֣' אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים לֹֽ֣א יִהְיֶֽ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗י: (ד) לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֣֥ פֶ֣֨סֶל֙׀ וְכָל־תְּמוּנָ֡֔ה אֲשֶׁ֣֤ר בַּשָּׁמַ֣֨יִם֙׀ מִמַּ֡֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֣֥ר בַּמַּ֣֖יִם׀ מִתַּ֣֥חַת לָאָֽ֗רֶץ: (ה) לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֣֥ה לָהֶ֖ם֘ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֹ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־ שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י: (ו) וְעֹ֥֤שֶׂה חֶ֖֨סֶד֙ לַאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָֽי: ס

3.    שיר השירים פרק ד פסוק ה

(ה) שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תְּאוֹמֵ֣י צְבִיָּ֑ה הָרוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים:

4.    רש"י שיר השירים פרק ד פסוק ה

שני שדיך - המניקות אותך זה משה ואהרן:

כשני עפרים תאומי צביה - דרך צביה להיות יולדת תאומים כך שניהם שוים שקולים זה כזה, דבר אחר שני שדיך על שם הלוחות תאומי צביה שהם מכוונות במדה אחת וחמשה דברות על זו וחמשה על זו מכוונין דבור כנגד דבור, אנכי כנגד לא תרצח שהרוצח ממעט את הדמות של הקדוש ברוך הוא, לא יהיה לך כנגד לא תנאף שהזונה אחר עבודה זרה דרך אשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים, לא תשא כנגד לא תגנוב שהגונב סופו לישבע לשקר, זכור כנגד לא תענה שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית, כבד כנגד לא תחמוד שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו:

5.    תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ז עמוד א

 (שמות לב) "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו", מָה רָאָה? אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, רָאָה חוּר שֶׁזָּבוּחַ לְפָנָיו, אָמַר, אִי לָא שָׁמַעְנָא לְהוּ הַשְׁתָּא, עָבְדוּ לִי כִּדְעָבְדוּ בְּחוּר, וּמִיקַיֵּם בִּי (איכה ב) "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא", וְלָא הַוְיָא לְהוּ תַּקַּנְתָּא לְעוֹלָם; מוּטָב דְּלִיעַבְדוּ לְעֶגְלָא, אֶפְשָׁר הַוְיָא לְהוּ תַּקַּנְתָּא בִּתְשׁוּבָה:

6.    רש"י שמות (פרשת כי תשא) פרק לב

פסוק א- כי בשש משה - כתרגומו, לשון איחור, … בששה עשר בָּא שָׂטָן וְעִרְבֵּב אֶת הָעוֹלָם, וְהֶרְאָה דְּמוּת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה וְעִרְבּוּבְיָה, לוֹמַר וַדַּאי מֵת מֹשֶׁה לְכָךְ בָּא עִרְבּוּבְיָא לָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם מֵת מֹשֶׁה, שֶׁכְּבָר בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא בָּא וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף פ"ט); וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁלֹא טָעוּ אֶלָּא בְּיוֹם הַמְעֻנָּן בֵּין קֹדֶם חֲצוֹת בֵּין לְאַחַר חֲצוֹת, שֶׁהֲרֵי לֹא יָרַד מֹשֶׁה עַד יוֹם הַמָּחֳרָת, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת:

כי זה משה האיש. כְּמִין דְּמוּת מֹשֶׁה הֶרְאָה לָהֶם הַשָּׂטָן, שֶׁנּוֹשְׂאִים אוֹתוֹ בַּאֲוִיר רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם (שבת פ"ט): פסוק ב -באזני נשיכם - אָמַר אַהֲרֹן בְּלִבּוֹ: הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים חָסִים עַל תַּכְשִׁיטֵיהֶן, שֶׁמָּא יִתְעַכֵּב הַדָּבָר וּבְתוֹךְ כָּךְ יָבֹא מֹשֶׁה, וְהֵם לֹא הִמְתִּינוּ וּפָרְקוּ מֵעַל עַצְמָן: פסוק ה - וירא אהרן –  שֶׁהָיָה בוֹ רוּחַ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב (תהלים ק"ו), וְרָאָה שֶׁהִצְלִיחַ מַעֲשֵׂה שָׂטָן וְלֹא הָיָה לוֹ פֶּה לִדְחוֹתָם לְגַמְרֵי: ויבן מזבח - לִדְחוֹתָם: ויאמר חג לה' מחר - וְלֹא הַיּוֹם, שֶׁמָּא יָבֹא מֹשֶׁה קֹדֶם שֶׁיַּעַבְדוּהוּ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ, בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, דְּבָרִים הַרְבֵּה רָאָה אַהֲרֹן – רָאָה חוּר בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁהָיָה מוֹכִיחָם וַהֲרָגוּהוּ, וְזֶהוּ וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו – וַיָּבֶן מִזָּבוּחַ לְפָנָיו – וְעוֹד רָאָה וְאָמַר מוּטָב שֶׁיִּתָּלֶה בִי הַסֵּרָחוֹן וְלֹא בָהֶם, וְעוֹד רָאָה וְאָמַר אִם הֵם בּוֹנִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ, זֶה מֵבִיא צְרוֹר וְזֶה מֵבִיא אֶבֶן וְנִמְצֵאת מְלַאכְתָּן עָשׂוּי בְּבַת אַחַת, מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי בוֹנֶה אוֹתוֹ וַאֲנִי מִתְעַצֵּל בִּמְלַאכְתִּי, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מֹשֶׁה בָא: חג לה' - בְּלִבּוֹ הָיָה לַשָּׁמַיִם, בָּטוּחַ הָיָה שֶׁיָּבֹא מֹשֶׁה וְיַעַבְדוּ אֶת הַמָּקוֹם: פסוק ו -וישכמו – הַשָּׂטָןזֵרְזָם, כְּדֵי שֶׁיֶּחֶטְאוּ: לצחק -  יֵשׁ בְּמַשְׁמַע הַזֶּה גִּלּוּי עֲרָיוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּ' לְצַחֶק בִּי (בראשית ל"ט), וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּ' יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שמואל ב ב'), אַף כָּן נֶהֱרַג חוּר (שמות רבה):

7.    שמות (פרשת יתרו) פרק כ פסוק טו - יח

(טו) וְכָל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק: (טז) וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת: (יז) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֘ אַל־תִּירָאוּ֒ כִּ֗י לְבַֽעֲבוּר֙ נַסּ֣וֹת אֶתְכֶ֔ם בָּ֖א הָאֱלֹהִ֑ים וּבַעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל־פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶחֱטָֽאוּ: (יח) וַיַּעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹהִֽים: 

8.    כתר יונתן שמות (פרשת כי תשא) פרק לב פסוק א

וירא העם כי הִשׁתהה משה לרדת מִן ההר ויתאסף העם על אהרן כאשר ראו שעבר הזמן שקבע להם וילך השׂטן והִטעם וחזר לִבם גאווה [גסות רוח] ויאמרו לו קום עשׂה לנו יראה אשר יסע לפנינו כי זה משה האיש שהעלנו מארץ של מִצרים, נִשׂרף בהר, של האש להבה, מִן לִפני יי לא ידענו מה היה לו בסופו:

9.    בראשית פרק ב:ט           

וַיַּצְמַח ה’ אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע

10.בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק ה - ח

(ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע: (ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל: (ז) וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּכִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת: (ח) וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל ה֧' אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן:

11.בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק א

וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־הֽ':

12.רש"י בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק א

והנחש היה ערום - מָה עִנְיָן זֶה לְכָאן? הָיָה לוֹ לִסְמֹךְ וַיַּעַשׂ לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם, אֶלָּא לִמֶּדְךָ מֵאֵיזוֹ עֵצָה קָפַץ הַנָּחַשׁ עֲלֵיהֶם, רָאָה אוֹתָם עֲרֻמִּים וְעוֹסְקִים בְּתַשְׁמִישׁ לְעֵין כֹּל וְנִתְאַוָּה לָהּ:

13.זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת רות דף לט עמוד ב

וְאִי תֵימָא מֵהַהוּא זוּהֲמָא נָפַק, וּקְרָא אֲמַר וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן. וַדַּאי מֵאָדָם הֲוָה, וְלָא מֵהַהוּא זוּהֲמָא. אֶלָּא הַהוּא נָחָשׁ הִטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא בְּחַוָּה, וְהַהוּא זוּהֲמָא דְּאִשְׁתְּאַב בָּהּ, הֲוָה מְכַשְׁכְּשָׁא בִּמְעָהָא, וְלָא הֲוָה לֵיהּ גּוּפָא לְאִתְכַּלְּלָא בֵּיהּ, וּלְנָפְקָא הַהוּא רוּחָא לְעָלְמָא.

14.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לח עמוד ב

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אָדָם הָרִאשׁוֹן - מִין הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית ג) "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?" - אָן נָטָה לִבְּךָ? רַבִּי יִצְחָק אָמַר, מוֹשֵׁךְ בְּעָרְלָתוֹ הָיָה, כְּתִיב הָכָא, (הושע ו) "וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית", וּכְתִיב הָתָם, (בראשית יז) "אֶת בְּרִיתִי הֵפַר". רַב נַחְמָן אָמַר, כּוֹפֵר בָּעִקָּר הָיָה, כְּתִיב הָכָא, "עָבְרוּ בְרִית", וּכְתִיב הָתָם, "אֶת בְּרִיתִי הֵפַר", וְאוֹמֵר, (דברים כט) "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם":

15.רש"י מסכת סנהדרין דף לח עמוד ב

מין היה - נוטה לעבודת כוכבים.

16.בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק ט

וַיַּצְמַ֞ח ה֤' אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע:

17.בראשית (פרשת נח) פרק ט פסוק ו - ז

(ו) שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם: (ז) וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ: ס

18.בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק ה

כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע: 

19.רש"י בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק ה

והייתם כאלהים - יוצרי עולמות:

20.תורת משה בראשית פרק ג פסוק ה

ביום אכלכם וגו'. לדעת הפשטנים הכוונה שהוא חייב מיתה ולא שימות מיד [כן הוא ברמב"ן ומובא זאת גם בא"ע לקמן ג' ח'], אמנם דעת חכז"ל שהקב"ה אב הרחמים חשב לו בזה יומו של הקדוש ברוך הוא שהוא אלף שנים [וכן הוא ב"ר פ' י"ט וישמע את קול ה' וכו' לרוח היום א"ל הקדוש ברוך הוא שארויח היום ואני נותן לו יום אחד משלי שהוא אלף שנים],…

21.שמות (פרשת כי תשא) פרק לד פסוק ד - ז

(ד) וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים: (ה) וַיֵּ֤רֶד ה֙' בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם הֽ': (ו) וַיַּעֲבֹ֨ר ה֥'׀ עַל־פָּנָיו֘ וַיִּקְרָא֒ ה֣'׀ ה֔' אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת: (ז) נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד׀ עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים:... (ל) וַיַּ֨רְא אַהֲרֹ֜ן וְכָל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו:

22.רש"י שמות (פרשת כי תשא) פרק לד 

פסוק ז - ונקה לא ינקה - לְפִי פְשׁוּטוֹ מַשְׁמָע שֶׁאֵינוֹ מְוַתֵּר עַל הֶעָוֹן לְגַמְרֵי, אֶלָּא נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים וְלֹא יְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים (יומא פ"ו):

פסוק ל – וייראו מגשת אליו - בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל עֲבֵרָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא פָשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּעֲבֵרָה מַהוּ אוֹמֵר? וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ"ד) – וְלֹא יְרֵאִים וְלֹא מִזְדַּעְזְעִים, וּמִשֶּׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אַף מִקַּרְנֵי הוֹדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָיוּ מַרְתִּיעִים וּמִזְדַּעְזְעִים (ספרי):

23.שמות (פרשת כי תשא) פרק לב פסוק לד

וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֛ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵהֶ֖ם חַטָּאתָֽם: 

24.רש"י שמות (פרשת כי תשא) פרק לב פסוק לד

וביום פקדי וגו' - עַתָּה שָׁמַעְתִּי אֵלֶיךָ מִלְּכַלּוֹתָם יַחַד, וְתָמִיד תָּמִיד כְּשֶׁאֶפְקֹד עֲלֵיהֶם עֲוֹנוֹתֵיהֶם וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם מְעַט מִן הֶעָוֹן הַזֶּה עִם שְׁאָר הָעֲוֹנוֹת; וְאֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין בָּהּ קְצָת מִפִּרְעוֹן עֲוֹן הָעֵגֶל (סנהדרין ק"ב):

25.בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק ז - י

(ז) וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת: (ח) וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל ה֧' אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן: (ט) וַיִּקְרָ֛א ה֥' אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה: (י) וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא:

26.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז עמוד א

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הוּא שָׂטָן, הוּא יֵצֶר הָרָע, הוּא מַלְאָךְ הַמָּוֶת. הוּא שָׂטָן - דִּכְתִיב, (שם) "וַיֵצֵא הַשָּטָן". הוּא יֵצֵר הָרַע - דִּכְתִיב, (שם) "רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ". וּכְתִיב הָתָם, (בראשית ו) "רַק רַע כָּל הַיּוֹם". הוּא מַלְאָךְ הַמָּוֵת - דִּכְתִיב, "אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמוֹר". אַלְמָא בֵיהּ קַיְימָא מִלְּתָא:

27.זוהר כרך א (בראשית) פרשת בראשית דף לה עמוד ב

וְהַנָּחָשׁ, ר' יִצְחָק אֲמַר דָּא יֵצֶר הָרָע. רַבִּי יְהוּדָה אֲמַר, נָחָשׁ מַמָּשׁ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְר' שִׁמְעוֹן, אֲמַר לוֹן, וַדַּאי כֹּלָּא חַד, וְסמא"ל הֲוָה, וְאִתְחַזֵּי עַל נָחָשׁ, וְצוּלְמֵיהּ דְּנָחָשׁ, דָּא אִיהוּ שָׂטָן. וְכֹלָּא חַד.

28.ספר שפת אמת - שמות - לפורים - שנת [תרנ"ד[

דהנה הקב"ה נטע עץ החיים ועץ הדעת. ונראה כי בוודאי נברא גם עץ הדעת לאכול ממנו. אבל אדם הראשון אכלו שלא בזמנו ולא הותר לו לאכול. כי הי' מוכן רק למקבלי התורה. שבזה יכולין לברר הטוב מהפסולת. וקודם שהי' לאדם הראשון כח עץ החיים לא הי' רשאי לאכול מעץ הדעת. ולכן עיקר כחן של ישראל בקול וקנה ועץ החיים. ובזה גוברין על עמלק ומוציאין בלעו מפיו כמ"ש עליו הצד ציד. ולכן אמרו חז"ל ששולחן שאומרין עליו דברי תורה נק' שולחנו של מקום כמ"ש השולחן אשר לפני ה'. פי' שבכח התורה מתברר פנימיות המאכל ומתגבר עור לבן פנימי שבושט.

29.ספר תפארת ישראל פרק מח

אחר שהתבאר לך המדרגה העליונה שהגיעו ישראל אליה, הנה לפנינו שאלה עצומה מאד; איך תיכף ומיד סרו מהר מן הדרך, ועשו להם עגל מסכה (שמות לב, ח). ודבר זה שאלה גדולה מאד, כי באין ספק שעם המעלה הגדולה, אין ראוי דבר זה שימצא.  וכאשר חפשנו בדברי חכמים בפרק קמא דע"א (ד ב), אמר רבי יהושע בן לוי, לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר (דברים ה, כו) "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים". והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב (תהלים קט, כב) "ולבי חלל בקרבי". ולא היו ישראל ראוים לאותו מעשה, דכתיב "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים". אלא למה עשו, לומר לך אם חטאו רבים, אומרים להם כלך אצל רבים שעשו תשובה. ואם חטא היחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה…ומפני גודל מעלת ישראל של דור המדבר, לא היה ראוי החטא בהם. רק מפני שאחר שקבלו ישראל התורה, והגיעו למדרגה העליונה הזאת, היה היצר הרע והשטן מגרה בהם לחטא. על דרך שאמרו ז"ל (סוכה נב.) כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו. והדבר הזה הוא מפני שהגיעו למדרגה העליונה, שלא הגיעו שאר הנבראים, ולכך היצר הרע, הוא השטן, מבקש להפילם ממדרגתם*. כי יותר דבק ההעדר כאשר יש מדרגה העליונה לאדם, במה שאין ראוי לכל אדם מדרגה זאת, ממה שהוא דבק ההעדר במדרגה הפחותה השפלה שהיא נמצאת לכל. ולא שייך העדר במי שהגיע למדרגה עליונה. וכמו שאמרו שם גם כן 'ובישראל יותר מהכל'. ודבר זה בארנו בחבור נצח ישראל (פ"ב), עיין שם ותמצא מבואר, ואין כאן מקומו. ולפיכך כאשר הגיעו ישראל למעלתם* העליונה בסוף מ' יום, כאשר נתן השם יתברך הלוחות למשה (דברים ט, יא), כאילו זכו ישראל בהם, ואז היה המדרגה העליונה לישראל שאין על זה עוד. ואז היה שולט בהם השטן, הוא היצר הרע, ולכך באו אל החטא. ומכל מקום אין לומר כי זהו סבת החטא לישראל, דכיון דכתיב (דברים ה, כו) "מי יתן והיה לבבם זה כל הימים", היה ראוי שיהיו דבקים בו יתברך, ולמה נתן אותם ביד השטן. רק מצד התשובה, שרצה השם יתברך שתהיה בעולם. וכן דוד, היה זה מעשה שטן, וכדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז.).

מה שכפל לשונו "היה היצר הרע והשטן מגרה בהם לחטא", כי על חטא העגל אמרו חכמים [שבת פט.] "לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן משה רבכם היכן הוא... הראה להן דמות מטתו", ופירש רש"י שם "בא השטן, הוא יצר הרע המחטיא את האדם, הוא העולה ומסטין". הרי שחטא העגל היה תחילתו ביצה"ר וסופו בשטן. וכן יבאר להדיא להלן [ד"ה הנה ביארו].

וְטֽוֹב־לֵ֝֗ב מִשְׁתֶּ֥ה תָמִֽיד

 

וְטֽוֹב־לֵ֝֗ב מִשְׁתֶּ֥ה תָמִֽיד:

משלי פרק טו פסוק טו

 

1.    טור אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצז

יום י"ד וט"ו שבאדר הראשון מותרים בהספד ובתענית והא דיום י"ד וט"ו דאדר הראשון והשני שוין בהספד ותענית היינו דוקא כשקראו המגילה ובו ביום נראה להם לעבר השנה אבל אם לא קראו המגילה מותרין בהספד ותענית ובספר המצות כתב שאסורין בהספד ותענית בכל השנים אף על פי שלא קראו המגילה וכן יראה מדברי הרמב"ם ז"ל וכן כתב הרי"ף /הר"ף/ ז"ל שצריך להרבות בו בסעודה בי"ד אבל בט"ו כתב שאין צריך להרבות בו בסעודה וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה: 

2.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצז

אין אומרים תחינה בי"ד וט"ו שבאדר א', ודין תענית והספד בהן, ובו סעיף אחד.

יוֹם י"ד וְט"ו שֶׁבַּאֲדָר רִאשׁוֹן אֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאֵין אוֹמְרִים מִזְמוֹר יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה, וַאֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית; אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים אֵין נוֹהֲגִים בָּהֶם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית מֻתָּרִים. {הַגָּה: וְהַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחַיָּב לְהַרְבּוֹת בְּמִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה בְּי"ד שֶׁבַּאֲדָר רִאשׁוֹן (טוּר בְּשֵׁם הָרִי"ף) וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן, מִכָּל מָקוֹם יַרְבֶּה קְצָת בִּסְעֻדָּה כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי הַמַּחְמִירִים; (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם סְמַ"ק) וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָּמִיד (משלי ט"ו, ט"ו).}

3.    באר היטב אורח חיים סימן תרצז

(ב) בי"ד. אבל לא בט"ו. ב"י:

(ג) תמיד. בית תפארתינו במהרה יעמוד. וביראה אותו נעבוד. נכון יהיה הר הבית בראש הרים עדי עד:

4.    לבוש אורח חיים סימן תרצז

אין עושין פורים אלא באדר הסמוך לניסן, כדי לסמוך גאולה לגאולה, גאולת מרדכי לגאולת משה, ושמא תאמר נעביד בתרוייהו, תלמוד לומר כל שנה ושנה [אסתר ט, כז] מה כל שנה ושנה פעם אחת אף בעיבור פעם אחת, ומה כל שנה ושנה באדר הסמוך לניסן אף בעיבור באדר הסמוך לניסן, וכי תימא אדרבה מה כל שנה ושנה באדר הסמוך לשבט אף בעיבור באדר הסמוך לשבט, ועוד דאין מעבירין על המצות, סמיכת גאולה לגאולה עדיף. הלכך יום י"ד וט"ו שבאדר הראשון אין דיני פורים נוהגין בהן, ויש אומרים שמותרין^א אפילו בהספד ותענית^(א), מכל מקום נהגו שלא ליפול בהם על פניהם ושלא לומר אל ארך אפים ותחנון ומזמור יענך ה' ביום צרה, ומצוה^ב להרבות בהם משתה ושמחה קצת משום דיומי נס נינהו, וכל שכן שאין נוהגין בהם הספד ותענית. וה' יצילנו מהם ויגאלנו שנית, וכן יהי רצון אמן. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

5.    אליה רבה סימן תרצז

(ב) להרבות בהם וכו'. משמע אף בט"ו, וכן משמע במנהגים [סוף מנהג פורים]. אבל לשון רמ"א ומכל מקום חייב להרבות בי"ד וכו', משמע אבל לא בט"ו. ואפשר שנכלל במה שסיים וטוב לב משתה תמיד [משלי טו, טו]:

6.    עטרת זקנים סימן תרצז

ה' ישלח גואל ליהודה וישראל

וימי הפורים לא יבטלו אף אחר שיבנה בנין אריאל אמן ואמן

7.    מגן אברהם סימן תרצז

ב ^(פמ"ג) וטוב לב משתה תמיד. בשמחות מצות אלקינו להעמיד אז ימלא שחוק פינו, במהרה בימינו אמן:

8.    ט"ז אורח חיים סימן תרצז

(ב) ^(פמ"ג) מ"מ ירבה קצת בסעוד' כו'. בהג"ה תשב"ץ סי' קע"ח כ' דיש להרבות ורבינו יחיאל מפרי"ש רגיל להרבות ולהזמין בני אדם כמשמעות לשון המשנה אין בין אדר כו' ושפיר מסיים רמ"א כאן וטוב לב משתה תמיד:

9.    פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן תרצז

ב וטוב לב משתה תמיד. עיין מ"א. סיים בדברי נחמה, ועיין אליה רבה אות (ב"י א') [ב', יש אומרים] שחייב בט"ו גם כן, וזהו שסיים וטוב לב משתה תמיד, יע"ש:

10.פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תרצז ס"ק ב

(ב) מכל מקום. עיין ט"ז. וראוי לרחם על עניים ויתומים ואלמנות, עיין ר"מ ז"ל שם [מגילה ב, יז], ובזכות הצדקה ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן:

11.רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב 

הלכה יג  -שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלּוּ, שֶׁהֵם אַרְבָּעָה עָשָׂר וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר - אֲסוּרִין בְּסֶפֶד וְתַעֲנִית לְכָל אָדָם בְּכָל מָקוֹם: בֵּין לִבְנֵי כְּרַכִּים, שֶׁהֵם עוֹשִׂין חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּלְבַד, בֵּין לִבְנֵי עֲיָרוֹת, שֶׁהֵם עוֹשִׂים אַרְבָּעָה עָשָׂר בִּלְבַד. וּשְׁנֵי הַיָּמִים אֲסוּרִים בְּסֶפֶד וְתַעֲנִית בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן כַּאֲדָר הַשֵּׁנִי. אַנְשֵׁי כְּפָרִים שֶׁהִקְדִּימוּ וְקָרְאוּ בְּשֵׁנִי אוֹ בַּחֲמִישִׁי הַסָּמוּךְ לְפוּרִים - מֻתָּרִים בְּסֶפֶד וְתַעֲנִית בְּיוֹם קְרִיאָתָהּ, וַאֲסוּרִין בִּשְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קוֹרְאִין בָּהֶם.

הלכה יז  -מוּטָב לְאָדָם לְהַרְבּוֹת בְּמַתְּנוֹת אֶבְיוֹנִים מִלְּהַרְבּוֹת בִּסְעוּדָתוֹ וּבְשִׁלּוּחַ לְרֵעָיו, שֶׁאֵין שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאָרָה אֶלָּא לְשַׂמֵּחַ לֵב עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים; שֶׁהַמְּשַׂמֵּחַ לֵב הָאֲמֵלָלִים הָאֵלּוּ - מִדַּמֶּה בַּשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" (ישעיה נז,טו).

12.הגהות מיימוניות הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יג

[ק] במגילת תענית ובפ"ק מייתי לה ויליף טעמא נמי מקרא שמחה אלמא שאסור בהספד משתה אלמא שאסור בתענית וכו' ואמר רב לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה ואת של זה בזה וגרסינן בפ' אלו דברים מר בריה דרבינא הוה יתיב כולי שתא בתעניתא בר מעצרתא ומעלי יומא דכפורי ויומא דפוריא, ע"כ:

[ר] תניא רשב"ג אומר מצות שנוהגות באדר השני אין נוהגות באדר הראשון חוץ מן ההספד ותענית ששוין בזה ובזה רבי ברכיה בשם רב ורבי סימון בשם רבי יהושע ור' הונא דציפורי כהדא דרשב"ג הנהיג הלכה. לענין שטרות כותבין אדר הראשון ואדר השני רבי יהודה אומר אדר השני כותב ת' ודיו וכן בפ"ק דשקלים, ע"כ:

[ש] ס"ה אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים בלבד הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין, מהר"ם כתב דכל הלכה מוכחת דמיירי שקראו המגילה בראשון ושוב נמלכו לעבר את השנה וכן כתב בשם רבינו שמחה עיין בהגה"ה המתחלת תניא רשב"ג, ע"כ:

13.באר הגולה אורח חיים סימן תרצז

נשלם. טור א"ח וה' מגילה. שבח והודאה לנורא עלילה. והוא יזכני לגמור את כולה. ויצילני מכל מכשול ותקלה. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

14.באר הגולה אורח חיים - מקורות סימן תרצז

ב טור בשם הסמ"ג והרמב"ם בפ"ב מה' מגילה (הלי"ג). ובספר המצות כתב שאסורין בהספד ותענית בכל השנים אף על פי שלא קראו המגילה וכן יראה מדברי הרמב"ם ז"ל וכן כתב הרי"ף ז"ל שצריך להרבות בו בסעודה בי"ד אבל בט"ו כתב שאין צריך להרבות בו בסעודה: וכן דעת הר"ן (ג ב) ממשנה דאין בין אדר ראשון וכו' מגילה ו' כתירוצא בתרא בגמרא דמתני' חסורי מחסרא וכו'. אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים נ"ל דהיינו טעמא דלא אמר נמי סעודת פורים משום דמסקי' בגמ' דלענין הספד ותענית זה וזה שוין כלומר שאסורין בזה ובזה ואסור בהספד ותענית משמחה ומשתה נפיק כדאמרי' בגמ' שמחה מלמד שאסור בהספד משתה מלמד שאסור בתענית והיינו עיקר חיוביה דסעודה יתירה דאמרינן מיחייב איניש לבסומי בפוריא או אפשר דאמרי' דמדרבנן בעלמא הוא ולאו מעיקר חיובא הוא וקרוב הדבר גם כן שראוי להרבות בסעודה בי"ד שבראשון אבל לענין לשלוח מנות כיון דדמו למתנות לאביונים דליתנהו אלא בשני משמע נמי דאף משלוח מנות אינו אלא בשני ואף על פי שהמקדימין לקרות נותנין מתנות לאביונים ביום קריאתם ואינם שולחים מנות שאני התם דלא עבדי סעודה [כדאמר לעיל שהשמחה אינה נוהגת אלא בזמנה]: וכ"כ הרי"ף שם. הא דקתני אין בין אדר הראשון לאדר השני בארבעה עשר קיימא והכי קתני אין בין ארבעה עשר של אדר הראשון לארבעה עשר של אדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין וכן הלכתא:

15.באור הגר"א אורח חיים סימן תרצז

י"א שחייב. שמפרש לענין הספד ותענית היינו משתה ושמחה דתליא זה בזה כמש"ש ה' ב' משתה מלמד כו' שמחה כו':

16.ברכי יוסף אורח חיים סימן תרצז

ב. הגהה. וטוב לב משתה תמיד. מור"ם ז"ל בחכמה יסד אר'ש חתימה מעין פתיחה שני תמידין כסדרן, כי הוא פתח בריש הגהותיו (סי' א סע' א) שויתי ה' לנגדי תמיד. וחתם טוב לב משתה תמיד. ולי ההדיוט יראה, הני תרי קראי תרין דאינון חד, דקמא דוד המלך על בחינתו היה משתדל לכוי'ן לב'ו למקום, ובתר הכי וטוב לב צדיק, וצדק משת'ה תמיד^ב. הוא יעזרנו על דב'ר כבוד שמ'ו יורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו ארחות חיים.

17.מור וקציעה סימן תרצז

תם ונשלם ספר מור וקציעה על טור אורח חיים בסימן תרצ"ז, בעזר תרפ"ז (שוכן ביס"ב) הגדול והנורא, ברוך הוא הנותן ליעף דבר כח ולשכוי (תרנ"גל) בינה, לברך על האורה, טור אורח חיים תופע עליו נהרה, ויזכנו להשלים גם שאר חלקי הטורים להגדיל תורה ולהאדירה. תם ונשלם תהלה לאל עולם 

במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום, אשר שמרני בכל המקרים והמאורעות הרבות והרעות, ויהי עמדי בכל הדרך אשר הלכתי ממזרח וממערב מצפון ודרום, רבות צררוני מנעורי יאמר נא ישראל וגו' כל הפרק. לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם בליעל אזי חיים בלעונו וגו' כל הפרק. עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ. מי יוכל לספר כל נפלאותיו אשר עשה עמי עד כה עזרני והחייני וקיימני וזכני לראות נשלם גם חבורי הלזה ראשית בכורי פרי עטי, בימי חרפי, המריח מראשי בשמים ופועל ידי ירץ, אשר החילותי לכתוב זה יותר מחמשים שנה, שנת דבר בעתו לפ"ק, והונח מן הצד שנים רבות, והתחלתי להעלותו על מזבח הדפוס לרצון לפני ה' בשנת מר וקציעה ונמשך זמן ההדפסה שמנה שנים מעצלות הפועל הראשון, אולם בחלק שני הלז הנקרא סדר זמנים ראיתי סימן יפה כקורא פסוק בזמנו, כי הקרה ה' לפני להדפיס במשך חצי שנה הקודמת, הלכות פסח בפרוס הפסח, הלכות י"ט בפרק עצרת, הלכות ט"ב בעט"ב, הלכות ר"ה בער"ה, וכן הלכות י"כ בעי"כ, והלכות החג בערב החג, והלכות חנוכה עתה קרוב בעז"ה לחנוכה. שנת תצלח מלאכתי מלאכת שמים, הנהיה כדבר הזה במקרה להזדמן כחמש ושש פעמים רצופים שלא במתכוין, הדפסת דבר יום ביומו, וענין הלכות מועד במועדו, אז ידעתי כי אלהים לי, להתקיים מאמר חז"ל, שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח כו', ודבר בעתו מה טוב, אילו פי מלא שירה כו', ברוך ה'. וכל זאת אשר יגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. עדיין חסר לי סך רב מהקרן שתקעתי בהדפסת חבורי, לזכות הרבים בלבד. ולא שגרתים לבעלי כיסים במתנה ע"מ להחזיר מנה. ה' מבטחי מנעורי אל יעזבני גם עד זקנה ויזכני לעלות לציון ברנה אמן וכן יהי רצון.

18.בגדי ישע סימן תרצז  1726-1798 

וכתב רמ"א י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד כי כן כתבו התו"ס ומשמע דוקא בי"ד אבל בט"ו אין מצוה כלל וכ"כ הרב"י ואעפ"כ יש לצאת ידי כל הדיעות, וסיים הרמ"א וטוב לב משתה תמיד בשמחה של מצוה וע"ז מתחיל הש"ע יתגבר כארי לעמוד בבקר דדרך האכילה מביא לידי שינה לידי עצלות קמ"ל זה ודאי לא יעבור כי זה עדיף יותר ולא דיבר אלא במי שיש בידו לעשות שתיהן להיות טוב לב בשמחה של מצוה לשמוח עניים על שלחנו ולשמחם ואעפ"כ לא יעבור זמן תורה ותפילה והשיב"ה יאמץ לבבינו לעבודתו וליראתו ולעשות רצונו ויקרבנו לעבודתו בביאת משיחינו ובבנין בית תפארתינו במהרה בימינו אכי"ר:

בריך רחמנא דסייען תם ונשלם שבח לאל בורא עולם ברוך הנותן ליעף כח ולאין, אונים עצמה ירבה

וכאשר זכיתי בעז"ה להדפיס חלק שני על ש"ע א"ח שהוא ראשון מארבעה טורים. כן אזכה להדפיס מה שחברתי על חלק ראשון א"ח ובשלשה הנשארים. ויקבץ נדחינו מארבע פינות העולם אשר אנחנו בם מפוזרים. ונזכה להבין כל דברי תורתינו הקדושה הכתובה במגילה עפה ונכתבת משני הגוליירים. ונזכה לעלות לציון ולירושלים עיר הקודש בשמחה בקול שירים. אמן. כן יאמר האל ויעשה לנו נסים בימים האחרונים. כמו בראשונים. אכי"ר:

גרסינן במ"ס גיטין דף מ"ג הדר אוקי רבה בר רב הונא אמורא עילויה ודרש והמכשילה הזאת תחת ידיך אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהן ואם המקרא הזה נאמר על כל אדם וגדולי הראשונים שחשובים כמלאכים מכ"ש וק"ו על האחרונים כדאמרינן בעירובין דף כ"ג ובירושלמי מ"ס שקלים דקאמר עלה ר' זירא אם ראשונים כמלאכים אנו כבר אינש ואם ראשונים כבני אינש אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר ובפרט במלאכת הדפוס כשם שא"א לבר בלא תבן כך א"א לדפוס בלי טעות וחלופי תיבות והשמטות מלות וחסרון גוף הענין. והגם שטרחתי ויגעתי בהג"ה על ספרי זה בכל כחי וידי יד כהה מגעת וגם שלמתי שכר הג"ה בכפלי כפליים לבעל הג"ה המהיר במלאכתו ואפ"ה לא נמלט כל הנ"ל שיצא מתחת מכבש הדפוס וא"א לזהר כי לא יאומן כי יסופר וצריכין לסמוך על המבין שיבין לאשורו רק כדי שלא להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידי ושיהיה מלאכת שמים שלימה לכן עתה באתי לתקן בכאן כל מקום שצריך תיקון וכל אדם יוכל לכתוב ולתקן בתוך הספר בצדו ואם עדיין ישאר באיזהו מקומן איזה השמטות צריכין לסמוך על המבין שיבין לאשורו וקראתיו בשמו גנזי ברומים כמבואר ביחזקאל קפיטל כ"ז פסוק כ"ד וזה החלי בעזה"י (וב"ה הכנסנו כל תיקון במקומו במהדורא זו):

ועתה אבקש מאת פני כל מעיין בספרי שיתקן כפי אשר נרשם כאן כל מקום בצדו במקומו כדי שילך לבטח דרכו ויוכל להבין בקל כל דבר ודבר על אופנו ואם המצא ימצא עוד איזה דבר שצריך תיקון יתקנו אבל לא יתקן מעצמו אלא לאחר העיון היטב ולא יאמר תכף בתחלת עיונו נואש כי בטחתי בחסד העליון כי לאחר העיון יראה כי טוב וישר הוא ועל טרחתו יקבל משוכן שמים שכר טוב:

ואברך על המוגמר חלק השני מאורח חיים ואומר ברוך הוא אלהינו אשר טוב גמלנו:

כרחמיו וכרוב חסדיו הגדיל עמנו:

כאלה וכאלה יוסיף עמנו. להגדיל שמו הגדול והגבור והנורא שנקרא עלינו:

יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

על ידי הפועל העוסק במלאכת הקודש הזעצר ודרוקר פייבל בן כהר"ר שמעון אבליש מפראג יצ"ו:

ועל ידי הפועל העוסק במלאכת הקודש הזעצר גבריאל בן המנוח כה"רר נטע אוטיץ ז"ל מפראג:

19.נהר שלום סימן תרצז

משום דבראשון נמי איכא שמחה ומכל מקום לא הזכירוהו בגמרא בהדי אינך מילי דהם שוים בזה ובזה משום דסוף סוף עיקר שמחה בב':

הוא יתברך ישמחנו בבנין ההרמון וההראל אכי"ר:

זה ספר נהר שלום תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

אלה דברי המגיה הראשון

נחל יעלה על שפתו שפתי כהן הדיוט קופץ בראש ריש טור"א וראש אחד נהר יוצק על ראשו נהרא ופשטיה אפשיט"י דספר"א ונהיר נהורא נהרי נחלי ראשית קו"ל הברה ובכל ספיי"ם במדב"ר סוף דבר הכל יבוא שלום: נהר יסובבני לעלות ולראות באתר זקוקין דנורא על הנייר ועל הדפתרא מפני סיב"ה גדולה אהבה שמקלקלת את השורה אף כי גדולה ראיה ראו עיני כאן שנה רבי שניו"ת לאריו"ת שונה הלכות בכל יום ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה קרי ותני כמה הלכתא גברוותא כד יתיב חד כרעא אארעא וחד כרעא אמברא לא פסיק סדרא פום ממלל רברבן כמעין המתגבר לו זרוע עם גבורה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו כי מן המקדש הן יוצאים במקום טהרה אף שמיו יערפו טל אורות לאור באורח חיים ושלום: נחל נובע מקור חכמה את מקורה האר"ה וארו"ה כל עוברי דרך ה' כל איש ישראל מדי עברו הלך לאור"ה ליהודים היתה אורה בהלו נרו נר מצוה ותורה מונחת בקר"ן זוי"ת הוא זיוה הוא הדרה כי קרן או"ר פניו פנים בתורה של"ו כהלכה ואורייתיה כשרה ושמעתתיה נהירן על יד הנהר הגדול ר"ב נהורא"י לדידיה קא מזה"ר רחמנא שבילי דנהר דעה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום: נהר שלום לעם סגולה ק"ק איספלאטרו יע"א אתרא דבסים אוירא והעם השוכן בה הללו בעלי מקרא בעלי סברא והוא עומד עליהם עמידה שיש בה סמיכה סמוכין דאורייתא על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים כי יבא העם לדרש אלקים איש על מקומו יבא בשלום: נחל השיטי"ם שטו העם ורהוט אבתריה אפותיא דספסירא זה בא בחבית שנשברה וזה בא בקורת"ו וקרו ליה רבינו למדנו תורה לעבדה ולשמרה אף הוא היה מתכוין לגמו"ר גמרא גמירי להו אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא למד דעת את העם איזו היא דרך ישרה צדק ומשפט נהר שלום:

20.יד אפרים אורח חיים סימן תרצז

(מג"א ס"ק ב) בשמחת מצוה ונזכה בית אלקינו להעמיד, כצ"ל. אמן כן יהי רצון:

21.שערי תשובה סימן תרצז

[ב] בי"ד. עבה"ט ועבט"ז שהביא בשם הגהות תשב"ץ שרבינו יחיאל מפאריז רגיל להרבות בסעודה ולהזמין בני אדם כמשמעות לשון המשנה אין בין אדר כו' ושפי' מסיים רמ"א וטוב לב משתה תמיד ועיין בר"י שכת' מור"מ ז"ל בחכמה יסד חתימה מעין פתיחה שני תמידין בכסדרן הוא פתח בריש הגהותיו שויתי ה' לנגדי תמיד וחתם וטוב לב משתה תמיד כו' ע"ש, נ"ל שלפי שרצה לסיים בדבר טוב ודבר בעתו נקט לישנא מעליא דקרא לצחות וטוב לב דהיינו שטוב שיעשה בב' האדרים משתה אפשר שזה כוונת הט"ז מה שכת' ושפיר מסיים הרמ"א כו' וכוונתו כמ"ש וגם יש רמז כי תיבת משתה טוב בגי' אדר ראשון עוד אפשר לומר לפי מש"ל סימן תר"ע בהג"ה ס"ב לענין חנוכה שי"א שיש קצת מצוה ברבוי הסעודות כו' ונוהגין לומר זמירות ותשבחות בסעודת שמרבים בהם ואז הוי סעודת מצוה ע"ש ומשם נלמד לכאן ג"כ כשירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים יש לנהוג לומר זמירות ותשבחות שאז בודאי הוא סעודת מצוה ולרמוז לזה מסיים וטוב לב משתה תמיד והוא עפ"י מה דאמרינן בעירוכין דף י"א מנין לעיקר שירה מה"ת כו' איזה עבודה שהוא בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה וע"ש ברש"י דמייתי מישעיה ס"ה הנה עבדי ירונו מטוב לב וע"ש בתוס' דאשכחן נמי גבי ד"ת שכת' רש"י ברות שיש במדרש וייטב לבו בד"ת וכן בשבת דף ס"ג ויטיבך לבך על תלמוד תורה אלא דלא כתיבא בהדיא ע"ש ולזה אמר וטוב לב משתה תמיד כלו' שבטוב לב דהיינו שירות ותשבחות וד"ת משתה תמיד ולפי מ"ש במקום אחר על מ"ש ויחן ישראל נגד ההר דהיינו שנסתלק היצה"ר מהם ולכן פי' רש"י ויחן כאיש אחד בלב א' לפי מה דאמרינן בכל לבבך בשני יצריך וכאן שנסתלק היצר הרע לא היה להם רק לב א' ובקרא דכתיב בשמחה ובטוב לבב וסמך טוב ללבב מסתבר טפי למדרשיה דקאי על שירה שאין היצר הרע מסתלק בשירה לבד כ"א ע"י ד"ת שהוא תבלין שלו ואז עדיין יש כאן שני לבבות משא"כ התם דכתיב ויטב לבו שפיר דריש ליה על תלמוד תורה דבעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא וכן אמרו שלשה שאכלו על שולחן א' ואמרו עליו דברי תורה כו' ועיין מ"ש בהקדמה שו"ת בית אפרים חלק א"ח במ"פ וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב כו' וזהו שאנו אומרים והאר עינינו בתורתך י"ל שהכוונה ע"י תורתך כמ"ש חז"ל המאור שבה מחזיר למוטב ואז ודבק לבנו במצותך ויחד לבבינו כו' ששני הלבבות יתיחדו להיות אחד לאהבה כו' וזה הגורם שידבק הלב במצות אחרי שאין שם יצר סמוך ויותר יש לזרז עצמו בד"ת במקום שיש שם איזה שמחה אף אם היא שמחה של מצוה ועיין בסוף סוכה בענין שמחת בית השואבה וכן מבואר לעיל סימן תקנ"ט אדם אוכל ושותה ושמח ברגל ולא ימשוך בבשר ויין ובשחוק וקלות ראש לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על הוללות וסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר עכ"ל והוא לשון רבינו הרמב"ם ז"ל והמפרשים ז"ל פירשו לשחוק אמרתי מהולל ר"ל שיהיה באיזה ענין שיהיה השחוק הוא הוללות עבט"ז לעיל אך לשמחה מה זו עושה ר"ל שלענין שמחה אין להחליט שאינה יפה שבאמ' יש שמחה של מצוה ולכן יש ליתן לב לדעת מה זו עושה ר"ל מה טובה אם הוא שמחה של מצוה או לא אך הואיל ואפשר כי מתוך אכילה ושתיה והוללת יתמשך לשחוק וקלות ראש לכן יקח תבלין לבסם השמחה בד"ת וחדוות ה' יהיה מעוזו ויטב לבו בד"ת וז"ש וטוב לב משתה תמיד ויה"ר שיהיה לנו לב אחד לאבינו שבשמים ונשא לבבנו אל כפים אל הפותח יד בתשוב' יהיו אמרינו לרצון לפני אדירי כל חפצם לשקוד על דלתות התורה והמצוה ליישר מסילה באורח חיים, ואשר יספוק עלימו בדינים או חתום באפוקי מגינים בשערי תשובה ויד אפרים יאיר עינים ויקרא שם המקום מחנים: וה' ישיב שבותינו בישיבת ציון וירושלים והיו לאחדים עץ יהודה את עץ יוסף אשר (ביד אפרים):

ביוגרפיה - שערי תשובה

R. Chaim Mordechai Margulies was born to a well - known rabbinical family ca. 1780, and died in 1820. He studied in the yeshiva of Brody, and was later appointed as the rabbi of Dubna, where he served until his death. His brother, too, was a noted Torah scholar (R. Ephraim Zalman Margulies, author of Yad Ephraim on the Shulchan Aruch) . R. Chaim's Sha'arei Teshuvah was printed in Dubna in 1820. This work anthologies more than 100 works of responsa, and thus serves as an extension of the Be'er Hetev. Sha'arei Teshuvah is frequently used by halakhic authorities, and since its initial printing it has appeared in most editions of the Shulchan Aruch. 

22.ערוך השולחן אורח חיים סימן תרצז

סעיף ב - ולכן אסורים בהספד ותענית בפורים קטן והיינו י"ד וט"ו שבאדר ראשון ואין נופלין על פניהם ואין אומרים מזמור יענך ד' ביום צרה אבל שארי דברים אין נוהגין בהם ומותרין במלאכה וי"א שצריך להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין המנהג כן דכן משמע להדיא בגמ' שם דאין שום חיוב בראשון וכתב רבינו הרמ"א דמ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים וטוב לב משתה תמיד עכ"ל כלומר דעיקר עבודת ד' הוא בשמחה ולכן כשכוונתו לשם מצוה היא משתה ושמחה של מצוה וד' ישמחינו בבניין בהמ"ק ובביאת הגואל צדק אמן:

23.משנה ברורה סימן תרצז

(ד) בי"ד - אבל לא בט"ו [ח] אף לכרכים המוקפין חומה:

(ה) מ"מ ירבה וכו' - בהגהת תשב"ץ כתב דיש להרבות ורבינו יחיאל מפריש רגיל להרבות ולהזמין ב"א [ט] וזהו שסיים הרמ"א וטוב לב משתה תמיד היינו שטוב להרבות לכבוד הנס שנעשה בעתים הללו:

24.שער הציון סימן תרצז

(ט) ט"ז: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.

25.פסקי תשובות אורח חיים סימן תרצז

א. י"ד וט"ו אדר א' (פורים קטן) לענין תענית חתן, הליכה לביה"ק, תפלת האבל לפני העמוד

סעי' א', שו"ע: יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלין על פניהם וכו' ואסורים בהספד ובתענית. וה"ה שאין¹ חתן מתענה בי"ד אדר ראשון אבל בט"ו אדר ראשון מתענה ויש² אומרים שהמקיל בזה אף בט"ו לא הפסיד.

והולכים³ לביה"ק בסוף שבעה ובשלושים וביא"צ אבל אין מספידין ואין⁴ עושין הקמת מציבה כיון שהדרך להספיד במעמד זה, ואָבל מתפלל בו לפני העמוד, אבל לפי הפמ"ג⁵ והביה"ל (בסי' קל"ב, מאמר קדישין) אין האבל מתפלל לפני העמוד בימים שא"א תחנון ולמנצח (ע"ע סי' תרפ"ג אות ב').

ב. להרבות במשתה ושמחה בי"ד וט"ו אדר א' לבני עיירות ולבני כרכין

רמ"א: י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון. ובמ"ב (סק"ד, בשם פמ"ג) אבל לא בט"ו אף לכרכים המוקפים חומה. והפמ"ג הוכיח זאת מלשון הגמ"יי בשם סמ"ק המובא בב"י. ויש⁶ שכתבו שבעיון בסמ"ק (סי' קמ"ח) רואים אנו שכותב שחייבים במשתה ושמחה בין בי"ד ובין בט"ו שבאדר ראשון וצריך להגיה בב"י הג' סמ"ק (והוא הג' רבינו פרץ על הסמ"ק) שכותב שאין מנהג העולם כן אלא רק בי"ד עושין משתה ושמחה ולא בט"ו, אמנם גם⁷ לדבריו אין כוונתו אלא לבני עיירות שפורים שלהם בי"ד, אבל לבני כרכים מוכח ברור מדבריו שגם בט"ו יש להרבות במשתה ושמחה.

סיום דברי הרמ"א: וטוב לב משתה תמיד. והוא פסוק במשלי (ט"ו, ט"ו) "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד" וכבר כתבו מפרשי השו"ע כל אחד בדרכו בדרוש ואגדה לפרש חתימת דברי רמ"א אלו. ונראה עוד לומר שבסיום חלק אורח חיים שהן הלכות שבכל יום, שחייב כל יהודי לדעת אותן על בוריין בא הרמ"א לרמז⁸ את דרוש הגמ' (ב"ב קמ"ה: ופירש"י שם ד"ה רבא אמר) על פסוק זה "כל ימי עני רעים - זה בעל משנה שאינו יכול להורות הלכה מתוך משנתו וגם כי כשחולקות זו על זו אינו יכול לתרץ, וטוב לב משתה תמיד - זה בעל גמרא שיודע משניות על עיקרם ובקי בטעמיהם ויש בידו כח להורות הלכה למעשה".

---

¹ . שו"ת ערוגת הבושם סי' קפ"ב, נימוקי או"ח סי' זה עפ"י המ"א תקע"ג סק"א דיום שנזכר בגמ' אין החתן מתענה בו ומוכיח דמדינא דגמ' אין להחמיר אלא בי"ד ולא בט"ו דאינו אלא ממנהגא לכן חתן מתענה בו.

² . שו"ת שרגא המאיר ח"ז סי' קנ"ב עפ"י הא"ר המובא במ"ב סי' תקע"ג סק"ז שמקיל בכל הימים שא"א בהם תחנון (אמנם מש"כ שכ"ה בנימוקי או"ח לא ידעתי מנין לו).

³ . עיין שו"ת צי"א חי"ח סי' מ"ג.

⁴ . וכמ"ש לענין חודש ניסן בסי' תכ"ט הערה 17, ועיי"ש שיש מקילים בזה.

⁵ . הבאנום לעיל סי' תרצ"ו הערה 37.

⁶ . שו"ת מנח"י ח"י סי' נ"ח, בירור הלכה סי' זה (וכוונו בדבריהם להג' האבני נזר על הטור (הו"ד בטור החדש) שהגיה כן בטור, וציין לדברי הש"ך יו"ד סי' ל"ב סק"ט שהפוסקים כינו להג' סמ"ק בשם סמ"ק.

⁷ . שם ושם מדכותב "שגם בט"ו אדר ב' אין נוהג כי אם מטעם של לאסור זה בזה", משמע דלבני כרכים דמדינא חייבים משתה ושמחה גם באדר א' חיובא איכא, ולכן לומדים הם שגם כוונת הרמ"א דכ' להרבות רק בי"ד כוונתו לבני עיירות ולא לבני כרכים ובצירוף דברי הסמ"ק והלבוש שהו"ד בא"ר ובפמ"ג שגם בט"ו נוהגין ריבוי משתה ושמחה ואפשר שכוונתם נמי לבני כרכים.

⁸ . ואפשר להעמיס עוד עפ"י פי' המלבי"ם על פסוק זה דקאי על אדם העובד ה' אבל עושה זאת כבחינת 'עני' דהיינו כעול גדול ומתוך שברון ועצבון, שימיו רעים, אבל החכם עושה מאהבה ושמח במצוות והוא בחינת 'טוב לב משתה תמיד'. וידוע כי אלו החפצים לעשות רצון קונם אולם אינם עוסקים בלימוד הלכה למעשה נדמה להם כי הכל אסור ומורים על ההיתר איסור מחמת קוצר ידיעתם וחוסר לימודם בהלכה, וכל המוסיף גורע, וכעין הכסיל בחושך הולך (האמור בעירובין (ו ב) על הנוהג כחומרי ב"ש וכחומרי ב"ה), והם בבחינת 'כל ימי עני רעים', משא"כ אלו הלומדים הלכה למעשה, וכל עיסוקיהם ואורח חייהם מסודרים עפ"י השו"ע וההלכה הצרופה, בלא בלבולים ומחשבות מיותרות הטורדות את שלוות האדם, ואין אומרים על המותר אסור ולהיפך, ואין שמחה כהתרת הספיקות, והם בבחינת 'טוב לב משתה תמיד'.