Twitter

Wednesday, June 22, 2022

פרשת קרח התשפ״ב

 פרשת קרח התשפ״ב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                                                                         ari.kahn@biu.ac.il

  

1.    במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק א - לה

(א) וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן: (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם: (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה֑' וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל הֽ': (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו: (ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כָּל־עֲדָתוֹ֘ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע ה֧' אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו: (ו) זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכָל־עֲדָתֽוֹ: (ז) וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן׀ אֵ֡שׁ וְשִׂימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י ה֙' מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר ה֖' ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי: (ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי: (ט) הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן ה֔' וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם: (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כָּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה: (יא) לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל־ה֑' וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו: (יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה: (יג) הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵי֖נוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר: (יד) אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶרֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה: (טו) וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־ה֔' אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם: (טז) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י ה֑' אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַהֲרֹ֖ן מָחָֽר: (יז) וּקְח֣וּ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י ה֙' אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ: (יח) וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן: (יט) וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה֖' אֶל־כָּל־הָעֵדָֽה: פ (כ) וַיְדַבֵּ֣ר ה֔' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: (כא) הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע: (כב) וַיִּפְּל֤וּ עַל־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף: פ (כג) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥הלֵּאמֹֽר: (כד) דַּבֵּ֥ר אֶל־הָעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן־קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָֽם: (כה) וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל־דָּתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם וַיֵּלְכ֥וּ אַחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל־תִּגְּע֖וּ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן־תִּסָּפ֖וּ בְּכָל־חַטֹּאתָֽם: (כז) וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן־קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אָֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם: (כח) וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־ה֣' שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי: (כט) אִם־כְּמ֤וֹת כָּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א ה֖' שְׁלָחָֽנִי: (ל) וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א ה֗' וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־הֽ': (לא) וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם: (לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָרֲכֽוּשׁ: (לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל: (לד) וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ: (לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת ה֑' וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת: פ

2.    רש"י במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

ויחר למשה מאד - נצטער עד למאוד: אל תפן אל מנחתם – לְפִי פְשׁוּטוֹ הַקְּטֹרֶת שֶׁהֵם מַקְרִיבִין לְפָנֶיךָ מָחָר אַל תֵּפֶן אֲלֵיהֶם; וּמִדְרָשׁוֹ: אָמַר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק בִתְמִידֵי צִבּוּר, אַף חֶלְקָם לֹא יְקֻבַּל לְפָנֶיךָ לְרָצוֹן, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְלֹא תֹאכְלֶנּוּ: לא חמור אחד מהם נשאתי – לֹא חֲמוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם נָטַלְתִּי. אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָלַכְתִּי מִמִּדְיָן לְמִצְרַיִם וְהִרְכַּבְתִּי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנַי עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה לִי לִטֹּל אוֹתוֹ הַחֲמוֹר מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא מִשֶּׁלִּי; וְתַ"אֻ "שְׁחָרִית", לְשׁוֹן אֲרַמִּי כָּךְ נִקְרֵאת אַנְגַּרְיָא שֶׁל מֶלֶךְ "שַׁחֲוָר":

3.    אבן עזרא במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

כבר פירשתי, כי העולה והמנחה מארכת האף על הרשעיםודתן ואבירם היו אנשים גדולים והקריבו מנחה קודם זה המעשה. וזה טעם אל תפן אל מנחתם, ופנה אלי, כי לא נשאתי חמור אחד מהם. ופי' נשאתי - ששמתי משא עליו. ולא הרעתי בשום דבר:

4.    בכור שור במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

ואמר אל תפן אל מנחתם הקטורת שיקטירו לפניך כי קטורת תועבה היא כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניך,

5.    רמב"ן במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

אל תפן אל מנחתם - לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך למחר אל תפן אליה. ומדרשו אמר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור חלקם לא יקרב לפניך לרצון, לשון רש"י. ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטרתלפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן שחרה לו על דבריהם והם לא היו בתוך העדה הנועדים להקטיר קטרתאבל פשוטו, כי בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן, אמר משה "אל תפן אל מנחתם" אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפלה שיתפללו לך, כי כל הקרבנות גם התפלה יקראו מנחה בכתוב. וגם אמר אונקלוס קרבנהון, איזה דבר שיקריבו לפניך:

6.    חזקוני במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

אל תפן אל מנחתם מה שקלל משה לדתן ולאבירם היינו טעמא שכששלח משה לקרוא להם אמרו לא נעלה לא היתה כונתם לחזור בהם שאפי' יאמר הקדוש ברוך הוא בחרתי באהרן עדיין היו מערערים על הכהונה אבל קרח וחמשים ומאתים איש שקבלו עליהם לקחת איש מחתתו כסבורים היו שלא שלחו הקדוש ברוך הוא לאהרן אחיו אלא מדעתו עשה לא רצה לקלל.

7.    מושב זקנים במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

ויחר למשה מאד. פי' רש"י נצטער לאחת מהם. והמפרשים אומרים כי על שני דברים היו מתרעמיםהאחד כי תשתרר עלינווהשנית אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו. על הראשון השיב להם ואמר לא חמור אחד מהם נשאתי וכו', ועל השני לא השיב להם על שלא העליתם לארץ ישראל ועל זה נצטער. בהרבה נוסחאות מצאתי כתוב ויחר למשה מאד נצטער לחדא וכן תרגם הפסוק ופ"ה נצטער לחדא פי' הרבה אמר ברמז לשון התרגום.

8.    רבינו בחיי במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

אל תפן אל מנחתם. ידוע כי העולה והמנחה נותנת אריכות אף על הרשעים, ועל כן התפלל שלא יאריך להם אלא שיענישם מיד. ורש"י ז"ל פירש: "אל תפן אל מנחתם", הקטרת שהם מקטירים לפניך מחר אל תפן אליה. נראה שדעתו כי "מנחתם" לדתן ואבירם יחזור, וכן דעת הרמב"ן ז"ל.ואם כן יש לשאול: למה יתפלל משה עליהם לבדם כי הם לא היו עקר, ועוד שלא ידע להם זכות שתעמוד להם שיתירא ממנו, ועוד שהיה לו להתפלל על כללם להענישם בעונש שוה על ראש כלן יחול, ולמה יפרוט בתפלתו את אלו בלבד. על כן נראה לי לומר כי "מנחתם" יחזור לנשיאים, על הקרבן שהקריבו בחנכת המזבח, כל אחד מהם קערה ומזרק שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, וזה טעם "מנחתם". ומשה לא חשש שיתפלל על דתן ואבירם שלא היו עקר ולא נודע להם זכות, ועוד כי מעת שאמרו "לא נעלה" ידע בהם כי פיהם הכשילם והיו אבודים בעיניו, אך התפלל על הנשיאים שהיו עקר החמשים ומאתים ומכללם ואירע להם זכות גדול ביום החנוכה, הוצרך להתפלל שלא תעמוד להם זכות אותו קרבן ושיכלו בעונשם, ואחר שהתפלל על הנשיאים בבטול זכותם חזר והתנצל על דברי דתן ואבירם: "לא חמור אחד מהם נשאתי", שהוא תשובה על מה שאמרו: "כי תשתרר עלינו גם השתרר". ודעת רז"ל (תנחומא ז. ובמ"ר יח, ט) שהתפלל משה שלא יתקבל חלקם בתמידי צבור שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בהם ע"י השקלים:

9.    ספורנו במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

אל תפן אל מנחתם. אל תפן אל שום מין קרבן שיקריבו לכפר עליהם על הפך ירח מנחה (שמואל - א כו, יט) וזה כי איני מוחל על עלבוני ואין למחול להם בלעדי זה כאמרם עונות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו (יומא פה ב במשנה). וכן ירמיהו (יח, כ - כג) אמר כי כבו שוחה לנפשי זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה וגו' אל תכפר על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחי:

10.אלשיך על במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

אל תפן אל מנחתם. שהוא כמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה יח ט) שלא תאכל אש המזבח מה שנתנו בתמיד לא תקבל.

11.במדבר רבה (וילנא) (פרשת קרח) פרשה יח סימן י

וַיֹּאמֶר [משה] אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, אַל תְּקַבְּלֵם בִּתְשׁוּבָה, הָיָה צָרִיךְ לַמִּקְרָא לוֹמַר אַל תֵּפֶן אֶל עֲבוֹדָתָם, מַהוּ אֶל מִנְחָתָם, כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לְאֵלּוּ חֵלֶק בְּאוֹתָהּ מִנְחָה שֶׁהִקְרִיבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט, יט)מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּוְהָיְתָה שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל קְרֵבָההוֹאִיל וּפֵרְשׁוּ אֵלּוּ מִבָּנֶיךָ אַל תִּסְתַּכֵּל בְּחֶלְקָםתַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְאַל תֹּאכְלֶנָּהּ(במדבר טז, טו):

12.גור אריה במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

לפי פשוטו על הקטורת. והקשה הרמב"ן, הלא לדתן ולאבירם אמר זה, ודתן ואבירם לא היו מקריבים קטורת. ונראה לומר, שאף על גב שאין דתן ואבירם מקריבים קרבנות, אין זה קשיא, שהרי בכל מקום שלוחו של אדם כמותו (קידושין מא ע"ב)שהרי כל עצמו של מקריבי קטורת לומר ראוים הם להיותם כהנים גדולים, וכל כהן גדול מקריב בשביל הכלל (רש"י ויקרא ד, ג), לא בשביל עצמו בלבד: אך קשה לי, למה לא הקריבו דתן ואבירם קטורת כמו שהקריבו מאתים וחמשים איש, וגם קרח הקריב (פסוק טז)ויראה שדתן ואבירם לא רצו להקטיר קטורת, דאף על גב שהיו אומרים דתן ואבירם שאין ראוי הכהונה לאהרן בלבד, מכל מקום היו אומרים החשוב החשוב קודם להקרבה, ודתן ואבירם לא היה בם שום גדולה- אין ראוי להקרבה כלל. אבל ר"ן איש, כולם נשיאי עדה הם (פסוק ב)וכן קרח, אין ספק שהיה חשוב בישראל מאד, שהרי היה לוי (פסוק א), וכל הלוים בכלל היו "שומרי משמרת הקודש" (לעיל ג, כח), אמר כי אלו הם ראוים לעבודה: ומדרשו וכו'. דאם לא כן, לא הוי למכתב "מנחתם", אלא 'קטורת', דקטורת לאו מנחה. אלא קאי על התמידין, שיש שם בכל יום מנחה. ועוד, דאיך סלקא דעתך דיהיה הקדוש ברוך הוא מקבל קטורת שהקריבו זרים, שכולם זרים היו, ולא היה צריך לו לומר "אל תפן":

13.אור החיים במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

ויאמר אל ה' אל תפן וגו'. הכוונה לצד שראה הפלאת שנאת הרשעים עמו מזה הכיר היותם בחינת הרע גמור אשר טבעו לשנא בחינת הטוב שנאת מות בלא סיבה, ולזה אמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, והכוונה בזה לצד שאין לך אדם שאין בידו מצות ומעשים טובים, וכבר קדם לנו שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה ואפילו של רשעים דכתיב (דברים לב) אל אמונה ואין עול, וצא ולמד משכר פסיעותיו של אותו רשע (סנהדרין צו א) אשר על כן חש משה שתעמוד להם איזה מצוה שבידם שהזכות תולה, לזה בקש מה' ואמר אל תפן אל מנחתם פירוש אפילו זכות שכבר הגיעה מנחה לה' לא יפן לה ולא יביט אליה:

14.תורת משה במדבר פרק טז פסוק טו

(טו) אל תפן אל מנחתם. נ"ל היינו הקטרת שהקטירו ר"ן איששיפרע הקדוש ברוך הוא ממי שאינו עושה בדין, וכמו מנחת קנאות דסוטה שהיא קרבן לה' שיפגע מדת הדין בסוטה, ה"נ הי' הקטרת שיפגע מדה"ד בהמקטרגיםריד וע"כ אמר כי קדשו כי היו מחתות קדושות. ועכשיו אחר שאמרו דתן ואבירם מה שאמרו, גמר מרע"ה בלבו שיבלעו ולא ישרפו, ע"כ אמר אי נמי יקריבו קטרת אל תפן אל מנחתם, שלא ישרפו אלא יבלעו דוקא.

אל תפן אל מנחתם. ר"ל אם אולי יחזרו בתשובה וכמו בני קרח (רש"י להלן כ"ו י"א), והתשובה ערבה לה' כמנחה (רמב"ם ה' תשובה פ"ז ה"ז), התפלל מרע"ה שלא יפן ה' לקבל תשובתם, כי המוציא שם רע על חבירו אינו צריך למחול לו (או"ח סי' תר"ו ס"א), והם הוציאו שם רע עלי כאילו קבלתי מהם חמור או חמד א' (עי' מגילה ט' ע"ב) באמרם כי תשתרר עלינו גם השתרר.

* אל תפן אל מנחתם וגו' לא חמור א' מהם נשאתי וגו'. הנה אמרו (יומא מ"ד ע"א) קטרת מכפר על לה"ר יבוא דבר שבחשאי ויכפר על דיבור שבחשאי

* והנה חז"ל אמרו (קידושין ל"ט ע"ב) ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאלו עשה מצוה, והנה דתן ואבירם לא הביאו קטרת זרה, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מצוה והקטירו קטרת של מצוה, ויהי' להם כפרה על לה"ר. מיהו קטרת מכפר רק על מביא דבה כאשר כתבנו, אבל הם אמרו שקר והוציאו דבה, ועל זה אין קטרת מכפרוזה שאמר משה אל תפן אל מנחתם במה שלא הקטירו קטרת זרה, כי לא חמור אחד מהם נשאתי ולא נהנתי מאומה מהשתררות, והם הוציאו דבה ומדוע תתנשאו מעצמכם שלא ע"פ הדיבור, ועל זה אין קטרת מכפר וא"ש.

ועד"ז יש לפרש דקיי"ל ביו"ד סימן ב' (ס"ט) לענין שחיטה דמסור דינו כמומר, והנה מומר אין מקבלין ממנו קרבן, כדכתיב מכם להוציא את המומר (חולין ה' ע"א), ומסור אפי' עשה תשובה צריך שישלם להנמסר מה שהזיק לו, וכ"ז שלא עשה כן לא הועילה לו תשובתו, מיהו אפשר שאם הנמסר קרא מעיקרא להמסור רשע דקיי"ל (קידושין כ"ח ע"א) יורד עמו לחייו, אפשר דאין צריך לשלם הוצאתו, הגם שאסור למסור, מ"מ היזק הוצאות שגרם לו אין צריך להחזיר הזיקו, והיינו אם קראו רשע שלא כדין. והיינו דאמר משה אל תפן אל מנחתם שהם מוסרים שמסרו משה אצל פרעה שהרג המצרי, ואין לומר שמא עשו תשובה, שהרי על ידיהם הוכרח משה לברוח למדין, וכשהוכרח לחזור הי' לו הוצאות הדרך והחמור שהי' להם להשיב לו, והם לא פייסוהו, ולזה אמר ולא חמור א' מהם נשאתי, וא"ת אני גרמתי שקראתיו רשע למה תכה רעך, הלא ולא הרעותי את אחד מהם, שהרי קראתי רק רשע לזה שהוא עפ"י דין תורה רשערטו וא"ש.

15.רש"ר הירש במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

אל - תפן אל - מנחתםהבנת המשפט הזה נתקלת בקשיים מרובים. המנחה האמורה כאן איננה יכולה להיות הקטורת שתובא מחר על ידי קרח ועדתו, שהרי כבר אמרנו שדתן ואבירם לא השתתפו בקרבן זה. אלא נראה לנו שיש להבין כך את המנחה האמורה כאן: קרח ומאתיים וחמשים האיש התקוממו במישרין כנגד ה', שהרי חלקו על עבודת הקרבנות שבמקדש הנעשית על ידי אהרן במצות ה'. ביהירות ליבם פרשו מאותה עבודת הקרבנות שיש בה באמת משום כניעה לה', ובגאוותם היו מוכנים להקריב לה' קטורת מליבם. דתן ואבירם לא השתתפו בצד זה של המרד, הנוגע לענייני כהונה. הם לא חטאו ב"מנחתם". הם עמדו במנחתם על היסוד המשותף לכלל האומה; במנחתם המסמלת את כניעתם לה' הם היו קשורים כהלכה לקרבן הציבור של האומה במקדש. הם לא ביקשו ליטול כהונה לעצמם ולעשות מעשה כהן, אף על פי כן "אל - תפן אל - מנחתם":  ויחד עם זה גם האשימו אותו ברדיפת שררה ובאלימות גסה. נמצא אפוא, שכל שליחותו של משה היתה בעיניהם רמאות גסה, שהרי כפרו בעובדה שהוא נשלח בידי ה', וכן כפרו בכל היחס המיוחד של ה' לישראל שהפך לעובדה על ידי שליחות זו. אולם על ידי כך כבר הכריזו שכל יסוד התורה, המקדש והקרבנות הוא בטל ומבוטל לגבי דידם, ושוב אין משמעות לעדות שניתנה למשה על התורה שנתגלתה לו; שוב אין משמעות למקדש ה' שהוקם לתורה זו ולקרבנות המוקדשים למקדש התורה. נמצאת אומר: דתן ואבירם נמנעו מלהצטרף למקריבי הקטורת - לא מפני שהכירו במקדש החוקי ובקרבנותיו, אלא מפני שהתייחסו לכל אלה בשלילה גמורה. לפיכך "אל - תפן אל - מנחתם!" אולי תפיסה זו מונחת גם ביסוד הביאור האמור במדרש רבה כאן (יח, ט): "כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו שנאמר מלבד עולת התמיד ומנחתה, והיתה של כל ישראל קריבה, הואיל ופירשו אלו מבניך אל תסתכל בחלקם, תניחנו האש ואל תאכלנה"

16.מלבי"ם במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

ויחר למשה, על שאמרו לו שרוצה להשתרר עליהם, עז"א אל ה' אל תפן אל מנחתם, פרש"י לפי פשוטו הקטרת שיקטירו לפניך מחר אל תפן אליהם, והרמב"ן הקשה עליו דהא דתן ואבירם לא היו בתוך המקטירים קטרת, ולדעתי בתחלה שאמר זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו צוה כן גם לדתן ואבירם שהיו בהמעמד, ובאשר משה בענותו חשב שיוכל להיות שימצא איש מן העדה שירצה ה' את מעשיו שאם לא כן לא היה אומר שיקטירו לפניו, בקש עתה שדתן ואבירם לא יהיו כלל בכלל המקטיר', ועז"א אל תפן אל מנחתם 

17.במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק א - ח

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת־הָאֵ֖שׁ זְרֵה־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ: (ג) אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־ה֖' וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ד) וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ: (ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַעַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י ה֑' וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה֛' בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ: (ו) וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ': (ז) וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד הֽ': (ח) וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: פ

18.רש"י במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב

כִּי קָדֵשׁוּ – הַמַּחְתּוֹת וַאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאוּם כְּלֵי שָׁרֵת:

19.אבן עזרא במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב

כִּי קָדֵשׁוּ - כי אחר שהקריבום לשם, הנם קדושים:

20.רמב"ן במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב

כִּי קָדֵשׁוּ - המחתות, והם אסורין בהנאה שכבר עשאום כלי שרת, לשון רש"י. ולא ידעתי טעם לאיסור הזהשהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודשאבל יש לומר, כי בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש, כי הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם. והנכון בעיני, כי יאמר הכתוב (פסוק ג) כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־ה֖' וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל, כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני כדי שיהיו לאות לבני ישראל:

21.אלשיך על במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב

... וזהו אומרו אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא. לומר, כי אם זרע אהרן בלבד, כי גם זרעו כמוהו. ונבא אל ענין הכתובים, והוא, כי הנה גזרה חכמתו יתברך, כי גם ששלא לשום שמים הקריבו המחתות, לא יבצר מהם קדושה ליעשות צפוי למזבח לזכרון, אחר שהקריבום לפני ה'אך לעומת זה תצא תקלה, כי יאמר נא ישראל אם לא שהיו צדיקים לא ציפה יתברך את מזבחו במחתותם. לזה אמר הוא יתברך, אל תתמה במה שאני מצוה הרם את המחתות וכו' - עם היות מחתות שנעשה בם עבירה - להנתן צפוי למזבח ה'. כי הלא קדשו, על התקרבם לפני ה': (ג) והנה אין ספק, כי לא יבצר מהיות פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר, אילו מנאצים את ה' היו המאתים וחמשים אנשים, למה לא נתעבו מחתותם מלעשות מהם צפוי למזבח. על כן יגמרו אומר, כי אין זה רק כי לא מזידים היו. כי אם מוטעים לתומם, חושבים כי הדין עם קרח. ומה גם באומרו, אחי אבא ארבעה. בני עמרם, אחד מלך, ואחד כהן גדול. למי ראוי הנשיאות, לא לי שאני בכור ליצהר השני. ועל כן לא קצף ה' עליהם בעצם, ואדרבא צוה לעשות זכרון מחתותם לרקעם על מזבחו. ומה גם בשומעם את ה' אומר כי קדשו: על כן להסיר תועה מלב חושב כי טובים הם לפניו יתברך, מיד אמר את מחתות החטאים. לומר אל תטעה לומר כי לא רשעים היו, כי הלא אדרבא חטאים בנפשותם המה. אלא מה שועשו אותם כו', לא שיש קדושה בהם. כי אם שעל ידי בחינת שהקריבום לפני ה', על כן ויקדשו. לזה אמרתי כי קדשו, לא שבבחינת פעולתם היתה קדושה כלל: ואל תאמר הלא יטעו בראות מחתות שנעבדה בהן עבירה נתנים על גבי המזבח. לזה אמר שאדרבה הכונה היא בהפך לאות לבני ישראל:

22.רבינו מיוחס במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב

וירם את המחתות. יפרישם מתוך השרופים לפי שקדשו המחתות מאחר שהביאום קרבן למקדשאבל האש שהיא זרה השלך בחוץ. זרה. מלשון זר, וכן אזרה, יזרה וכיוצא בם.

23.במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק טז - כו

(טז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יז) דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ: (יח) וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם: (יט) וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה: (כ) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם: (כא) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו׀ כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם: (כב) וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י ה֑' בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת: (כג) וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֣ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים: (כד) וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת־כָּל־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י ה֔' אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ: ס י (כה) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת־מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ: (כו) וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה: ס

24.אילת השחר במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

 אל תפן אל מנחתם. ..ועוד צ"ב למה משה הוצרך להתפלל על זה, מאי ס"ד שזה יתקבל, הרי הם חוטאים ורוצים את הכהונה שלא כדין, וכנראה דלפעמים יש כח לסט"א להצליח ולכן צריכים להתפלל שלא יתקבל מנחתם (ועי' אבן עזרא, ועי' בספר בית אלקים למבי"ט שער התפילה פי"א):

שם. פרש"י והמדרש אומר יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון תניחנו האש ולא תאכלנו. הנה צריך להבין למה קללם בזה, ונראה דהנה הלא משה כל עצמו שטרח והשתדל הי' הכל לטובת ישראל, ומסר נפשו עליהם בכל תפילותיו, ואמר (בפרשת כי תשא ל"ב ל"ב) אם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, וכל הדברים שידועים מגודל מסירות נפשו בשביל ישראל מהראוי שיכירו טובה למשה עבור זה, אבל דתן ואבירם שאמרו כי תשתרר עלינו, הראו בזה שהם כפויי טובה משלמי רעה תחת טובה, ועל זה ויחר למשה כמו שפרש"י שנצטער מאוד, לא שכעס עליהם רק שנצטער עליהם כדרך אחד שרואה בנו שלא מתנהג כשורה:והנה בודאי קרבן ציבור הלא כל חלק וחלק ממנו נחשב בשביל הכלל, והנה אם הם מצטרפים לקרבן של הציבור נמצא שעולה הקרבן עם חלקים של כפויי טובה, וכל הקרבן נחשב עם חסרון, לכן התפלל משה שלא יתערב חלקם עם חלק של ישראל, כדי שלא יהא נחשב בשביל ישראל שהקריבו קרבן לקוי: 

Thursday, June 16, 2022

פרשת שלח התשפ״ב

 פרשת שלח התשפ״ב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                                                                         ari.kahn@biu.ac.il

  

1.    במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק יא - כה

(יא) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֙נָה֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ: (יב) אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶרוְאוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגוֹי־גָּ֥דוֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: (יג) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־ה֑' וְשָׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם כִּֽי־הֶעֱלִ֧יתָ בְכֹחֲךָ֛ אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִקִּרְבּֽוֹ: (יד) וְאָמְר֗וּ אֶל־יוֹשֵׁב֘ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי־אַתָּ֣ה ה֔' בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר־עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה׀ אַתָּ֣ה ה֗' וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה: (טו) וְהֵמַתָּ֛ה אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־שָׁמְע֥וּ אֶֽת־שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר: (טז) מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת ה֗' לְהָבִיא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם וַיִּשְׁחָטֵ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: (יז) וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל־נָ֖א כֹּ֣חַ אֲדֹנָ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר: (יח) ה֗' אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֹ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֹ֤ן אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים עַל־ שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים: (יט) סְלַֽח־נָ֗א לַעֲוֹ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד־הֵֽנָּה: (כ) וַיֹּ֣אמֶר ה֔' סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ: (כא) וְאוּלָ֖ם חַי־אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד־ה֖' אֶת־כָּל־הָאָֽרֶץ: (כב) כִּ֣י כָל־הָאֲנָשִׁ֗ים הָרֹאִ֤ים אֶת־כְּבֹדִי֙ וְאֶת־אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי: (כג) אִם־יִרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַאֲבֹתָ֑ם וְכָל־מְנַאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ: (כד) וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה: (כה) וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב בָּעֵ֑מֶק מָחָ֗ר פְּנ֨וּ וּסְע֥וּ לָכֶ֛ם הַמִּדְבָּ֖ר דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף: פ

2.    רש"ר הירש במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד

ועבדי כלב. הוא קם בנאמנות ובלא מורא למען האמת של העניין האלוהי, וכך זכה להיקרא "עבד ה'", שהוא התואר העליון של אדם הפועל למען ה':

3.    ר' חיים פלטיאל במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד

ועבדי כלבתימ' למה לא הזכיר יהושוע שהרי גם הוא מלא אחרי יי, וי"ל לפי שלא היו ליהושוע בנים לא היה יכול לומר (וזרעה) [וזרעו] יורישנה לכך לא הזכיר יהושוע.

4.    מושב זקנים במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד

ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו. הקשה ב"ש למה לא הזכיר ג"כ יהושע, והרי גם הוא מילא אחרי ה' כמו כלב. ותירץ בעבור שלא היה ליהושע בנים, ולא היה יכול לומר לו וזרעו יירשנה.

5.    רש"י במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד

רוח אחרת - שְׁתֵּי רוּחוֹת, אחת בַּפֶה וְאחת בְּלֵב, לַמְּרַגְּלִים אָמַר אֲנִי עִמָּכֶם בָּעֵצָה, וּבְלִבּוֹ הָיָה לוֹמַר הָאֱמֶת, וְעַל יְדֵי כֵן הָיָה בוֹ כֹּחַ לְהַשְׁתִּיקָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ג), "וַיַּהַס כָּלֵב", שֶׁהָיוּ סְבוּרִים שֶׁיֹּאמַר כְּמוֹתָם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסֵ' יְהוֹשֻׁעַ "וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי" (יהושע י"ד) — וְלֹא כַּאֲשֶׁר עִם פִּי:

וימלא אחרי - וַיְמַלֵּא אֶת לִבּוֹ אַחֲרַי, וְזֶה מִקְרָא קָצָר:

6.    יהושע פרק יד פסוק ו - טו

(ו) וַיִּגְּשׁ֨וּ בְנֵֽי־יְהוּדָ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּגִּלְגָּ֔ל וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו כָּלֵ֥ב בֶּן־יְפֻנֶּ֖ה הַקְּנִזִּ֑י אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֶֽת־הַדָּבָר֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֣ה אִישׁ־הָאֱלֹהִ֗ים עַ֧ל אֹדוֹתַ֛י וְעַ֥ל אֹדוֹתֶ֖יךָ בְּקָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: (ז) בֶּן־אַרְבָּעִ֨ים שָׁנָ֜ה אָנֹכִ֗י בִּ֠שְׁלֹחַ מֹשֶׁ֨ה עֶֽבֶד־ה֥' אֹתִ֛י מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לְרַגֵּ֣ל אֶת־הָאָ֑רֶץ וָאָשֵׁ֤ב אֹתוֹ֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר עִם־לְבָבִֽי(י) וְעַתָּ֗ה הִנֵּה֩ הֶחֱיָ֨ה ה֣'׀ אוֹתִי֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּר֒ זֶה֩ אַרְבָּעִ֨ים וְחָמֵ֜שׁ שָׁנָ֗ה מֵ֠אָז דִּבֶּ֨ר ה֜' אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר־הָלַ֥ךְ יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֣י הַיּ֔וֹם בֶּן־חָמֵ֥שׁ וּשְׁמוֹנִ֖ים שָׁנָֽה: (יג) וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ יְהוֹשֻׁ֑עַ וַיִּתֵּ֧ן אֶת־חֶבְר֛וֹן לְכָלֵ֥ב בֶּן־יְפֻנֶּ֖ה לְנַחֲלָֽה: (יד) עַל־כֵּ֣ן הָיְתָֽה־חֶ֠בְרוֹן לְכָלֵ֨ב בֶּן־יְפֻנֶּ֤ה הַקְּנִזִּי֙ לְֽנַחֲלָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר מִלֵּ֔א אַחֲרֵ֕י ה֖' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (טו) וְשֵׁ֨ם חֶבְר֤וֹן לְפָנִים֙ קִרְיַ֣ת אַרְבַּ֔ע הָאָדָ֧ם הַגָּד֛וֹל בָּעֲנָקִ֖ים ה֑וּא וְהָאָ֥רֶץ שָׁקְטָ֖ה מִמִּלְחָמָֽה: פ

7.    במדבר רבה טז:יט

וַיַּהַס כָּלֵב (במדבר יג, ל), שֶׁבַּתְּחִלָּה אָמַר לָהֶם אֲנִי עִמָּכֶם בָּעֵצָה, וּבְלִבּוֹ הָיָה לוֹמַר אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יד, ז ח): וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי, וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעִיד עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד, כד): וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ. כְּשֶׁבָּאוּ הַמְרַגְּלִים אָמְרוּ נֶאֱמָן עָלֵינוּ כָּלֵב, מִיָּד עָמַד עַל הַסַּפְסָל וְשִׁתֵּק אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מְצַוְּחִין עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּהַס כָּלֵב, וְהֵם הָיוּ סְבוּרִין שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע, לְפִיכָךְ שָׁתְקוּ, פָּתַח וְאָמַר (במדבר יג, ל): עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. מִיָּד חָלְקוּ כְּנֶגְדוֹ וְאָמְרוּ (במדבר יד, לא): לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם וגו'.

8.    גור אריה במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד

 רוח אחרת שתי רוחות. כלומר, שאין פירושו רוח אחרת ממה שהיה למרגלים, דהוי משמע שהיה למרגלים רוח אחרת, שזה אין לומר, דאפילו פה אחר היה להם גם כן, שהם גינו את הארץ וכלב שיבח את הארץ, וזה לא נקרא "רוח אחרת", דמשמע רוח אחרת בקרבו. אלא כך פירושו, שהיה רוח אחרת בכלב - ממה שהיה נראה רוחו ממה שדבר בפיוכי מי שהיה שומע כלב מדבר היה סובר שרוחו אשר בקרבו גם כן מסכים עם המרגליםולגנות את הארץ, ואינו כן, כי רוח אחרת היתה בו, לא כמו הרוח שהבינו מפיו:

9.    רמב"ן במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד

ועבדי כלב - לא הזכיר יהושע, כי פירש לכלב שכרו שיוריש הארץ אשר בא שמה ושכר יהושע אינו ראוי לפרשו עתה שיהיה הוא במקום משה. והקדים הכתוב (פסוק ל) כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, בעבור כי הוא הקדים לחלוק על המרגלים ויהס כלב (לעיל יג ל). אבל משה אמר (פסוק לח) ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים, בעבור גודל מעלת יהושע בחכמה:

10.שפתי כהן במדבר פרשת שלח ד"ה יד, כד

ועבדי כלב וגו'ויהושע לא אמר, לפי שתפילת רבו עשתה והועילה לו, אבל כלב הוא מעצמו טרח ונשתטח על קברי האבות עד שרוח אחרת היתה עמו, שעשה שני דברים, אחת שמלא אחרי שאמר עלה נעלה ויכול נוכל, ועוד שבא שמה ונשתטח על קברי האבות, מה שלא עשה יהושע, ואף על פי שיהושע אמר הארץ אשר עברנו בה טובה וגו' אם חפץ בנו ה' וגו', וכן גם כן היה כלב עמו שנאמר ויהושע וכלב קרעו בגדיהם ויאמרו וגו'. עוד לא אמר יהושע, לפי שאין לו בן, אבל לכלב שיש לו זרע אמר יבוא שמה וזרעו יורישנה, אבל יהושע למי יוריש:

11.אלשיך על במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד 1507-1593 

ועבדי כלב עקב היתה רוח וכו'. לאמר אל ישוער ענין כלב לבלתי עושה עבירה כלל בלבדכי אם לעומד בנסיון שהוא יותר מעושה מצוה. כי הנה היה כח מחטיאו עמו, וכבש אותו. והוא מה שכתבנו בתחלת הפרשה. כי כח עון מה שאמר יהודה ראש שבטו לאביו הכר נא הכתונת בנך וכו' (בראשית לז לב). אותו משחית ורוח רעה שנברא בעון ההוא, היה מוכן לקרב חטא כיוצא בו לזרע יהודה, כי עבירה גוררת עבירה. וכמו שכתבנו, שעל כן להכניע הכח ההוא הוצרך להשתטח על קברי האבות. ובזה יאמר, תדע מה שאני מחזיק טובה לכלב, הוא, עקב היתה רוח אחרת עמו להחטיאוועם כל זה כבש אותו וימלא אחרי ולא אחרי הרוח ההוא. והוא, כי הרוח ההוא היה רודפו להחטיאו. אך הקדוש ברוך הוא בהיות כלב בא ליטהר היה יתברך מסייעו, ומלא אחרי ה'. על כן והבאותיו כו'. והוא, כי גם שיהושע גם הוא היתה רוח אחרת עמו, מאשר הביא יוסף את דבתם רעה, כמדובר למעלה בתחלת הפרשה. היה גם עמו רוח אלהים קדוש, הוא אתה שעזרת אותו בקרא לו יהושע. לאמר יה יושיעך מעצת מרגלים, והוא מלא בצדקתו אחריך. אך כלב מלא אחרי בלבד, והשלים להיטיב. מה שאין כן יהושע, כי מלבד מה שה' אתו לעזרו כאשר לכל צדיק. אתה הוספת עוד להכינו שנתעוררת, והוא מלא גם אחריך. אך כלב מלא אחרי בלבד: עוד יכוין, בל נאמר כי לולא עזרו ה' על יד זכות האבות היה חוטא, ואם כן לה' הצדקה ולא לו. לזה אמר, עם כל זה יש להחזיק לו טובה. כי אחרי בואו ליטהר וסייעתיו, שלא הפסיק ומלא אחרי. שמלא והשלים אחר שהתחלתי לסייעו. עם שהיה רוח אחרת עמו כמדובר וזהו עקב וכו' וימלא אחרי:

12.אור החיים במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד 1696-1743 

אכן פירוש הכתוב הוא על זה הדרך ועבדי כלב וטעם שאני קורא אותו עבדי הוא עקב פירוש שכר אשר היתה רוח אחרת עמו, שהגם שיהושע גם כן לא ניאץ ה' עם המרגלים אף על פי כן זה היה לו סיבה תפלת משה הצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים לבל יטעוהו מה שאין כן כלב שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו הרשעה ותחל רוח רעה לפעמו, והראיה שהלך ונשתטח על קברות האבות, והוא אומרו רוח אחרת עמו ואף על פי כן וימלא אחרי פירוש השלים אחר רצונו יתברך, ודקדק לומר בדרך זה לצד שיש באדם ב' יועצין יועץ רע ויועץ טוב ללכת אחרי ה' והוא השלים ומילא אחרי חלק ה', וזה הוא על דרך אומרם ז"ל (קידושין לט ב) מי שבאה עבירה לידו וניצול ממנה נותנין לו שכר כעושה מצוה, וזה אינו ביהושע כי לא היתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל כי משה מנעו, ויש כח בתפלת הצדיקים גם לבחינה זו בסוד (שמואל ב כג) צדיק מושל יראת אלהים והבן. אשר על כן זכה כלב שיקרא עבד ה' כמשה רבינו עליו השלום:

והוסיף עוד לומר מלבד המעלה הנזכר עוד והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה פירוש להתפלל על עצמו, וכאן רמז התעצמותו עד שמילא אחרי ה', וכוונת הטבה זו היא שלא בלבד שלא נכנס בגדר הגזירה אלא הבטיחו בחיים, שהגם שהיה בן ארבעים שנה אז וגזר ה' שישבו ארבעים שנה במדבר הבטיחו שיחיה עד בואו שמה, והוא אומרו והביאותיו הרי הובטח בחייו ארבעים שנה מה שלא נעשה לשום צדיק בעולם:

13.העמק דבר במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד

(כד) וימלא אחרי. ליכנס במקום סכנה לחברון כדי להראות כמה נכון לבבו בטוח בהשגחתו ית"ש, ויהושע לא בא לידו זה הענין כמש"כ לעיל, וע' מש"כ להלן ל"ב י"א י"ב:

14.שיר מעון במדבר פרק יד פסוק כד הרב שמעון סופר הי״ד 1850-1944

(כד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי. וי"ל ידוע הכובש יצרו שכרו יותר מאשר אינו חוטא בלי שיכבוש יצרו, וכמ"ד גדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים עיין ברכות סוף פ"ה (ל"ד ע"ב). והנה כלב הלך למערת המכפלה להתפלל שלא ילכד בעצת המרגלים, כדאיתא ברש"י ע"פ ויבא עד חברון, א"כ מזה נראה שגם דעתו הי' נוטה קצת להם, ולכן הלך להתפלל שהקב"ה יצילהו מזה. וזה ועבדי כלב עקב אשר היתה רוח אחרת עמו, רוח אחרת היינו נגד האמת והיושר, ואעפ"כ כבש את יצרו ומילא אחרי, לכן ניתן לו שכר זה.

15.העמק דבר במדבר (פרשת שלח) פרק יג פסוק ב

שלח לך אנשים וגו'. פירש רש"י לדעתך אני איני מצוה לך כו', ודאי לשון שלח לך אינו במשמע אלא כמו קח לך לך לך שהוא מצוה כמשמעו, אלא ההכרח לפרש הכי כמבואר בספר דברים שמתחלה אך המה ישראל בקשו זאת, אבל מכל מקום אי אפשר לעקם גם זה המקרא לגמרי, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, עוד יש לשום לב מה ראו ישראל בכאן לזה ולא בהיותם בחורב. אלא כך הענין, דודאי לפי הליכות עולם הטבע היה השלוח נחוץ לראות איך ובאיזה צד לכבוש הארץוכמש"כ הרמב"ן ז"ל, וכמבואר בלשון ישראל שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר, את הדרך אשר נעלה בה, ואת הערים אשר נבא אליהן, הרי לא בקשו לדעת הטובה היא אם רעה, ועוד כמה דברים אם ראוי ליכנס לארץ ישראל או לא, לא הסתפקו עדיין בזה כלל, רק לדעת איך יכבשו, וזה ודאי ראוי ומוכרח אם הכבישה הוא בדרך הטבעאבל אם הוא למעלה מדרך הטבע כאשר הלכו עד הנה במדבר, אין מקום לשליחות כלל, שאין דבר חוצץ בפני תפארת עוזו ית'והנה בעמדם בחורב ובתחלת נסיעתם משם היה באמת בדעתם ליכנס בזה האופן לארץ ישראל, ואין צריך לשליחות כלל, אבל בהליכה שלש מסעות הללו ראו והתבוננו כי קשה עליהם לעמוד בזה האופן, באשר על פי גלוי שכינה שבקרבם כל מה שמדברים שלא כהוגן הוא באזני ה' כמו שמדברים בפלטין של מלך, ותכף ומיד בא מלאכי מות ומשכלת, ואינם יכולים לעמוד בזהירות יתירה כזו, ולא מצאו עצמם מוכשרים לעמוד בהיכל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, על כן בחרו לעמוד בחוץ והשכינה תהיה בקרבם במדת מלכות. וכמו שביארנו בספר דברים [ה' ד'] בפסוק פנים בפנים דבר ה' עמכם, דמשמעו דבפנים שהאדם מישראל מתנהג עם עבודתו לפני ה' באותו פנים הקדוש ברוך הוא והשגחתו עליו, על כן הסכימו לשלח מרגלים ותהיה הכניסה בדרך הטבע. עוד יש להוסיף על פי מאמר חז"ל דנבואת אלדד ומידד היה משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ, ונהי דנבואה של משה מת לא הוחלט כל כך, ולא עלה על דעת משה שלא תועיל תפלתו לשנות הגזירה, אבל הא שהתנבאו דיהושע מכניס לארץ, הוא גזירה לטובה על יהושע, ובזה נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כמש"כ בספר שמות ל"ג י"ב, ומעולם לא ביקש משה על זה כי אם שיכנס לארץ ישראל ולראות אותה, ולא בתור מכניס, מעתה מצאו מקום וזמן מוכשר למבוקשם, דכל זמן שמשה מנהיג הדור והוא העלה הליכות הדור כמש"כ בספר שמות י"ז ג', אי אפשר לגרע כחו, ולא יגרע מצדיק עינו, ומשום הכי במלחמת עמלק שהשעה היתה נותנת שתהיה במלחמת תנופה בדרך הטבע כמבואר במקומו, נסתלק משה רבינו וצוה את יהושע והוא אחז את החרב, מעתה ששמעו דיהושע מכניס לארץ אפשר לבקש כזה שיהא בהליכות הטבע, ונדרש למרגלים. והנה בפרשת דברים כתיב שבהיותם בחרב אמר הקדוש ברוך הוא באו ורשו את הארץ, אבל בהיותם בקדש ברנע אמר משה מעצמו עלה רש וגו', אבל הקדוש ברוך הוא ידע שאינם מוכנים ומוכשרים לכך שיהיה בגלוי שכינה ובלי מרגלים, ואחר שהציעו מבוקשם לפני משה הבין משה גם הוא וייטב בעיניו, כי לפי כחם ההכרח להיות כך, כדי שלא יהיו כלים ונענשים בהנהגה גבוה ועליונה כל כךוהקב"ה גם כן צוה כמשמעו שלח לך אנשים, היינו לפי דרכם שאינם מוכשריםויראים המה לעמוד בהר ה' ובמקום קדשו, הנני מצוה לעשות הכנה להליכות הטבע, ומשמעות לך הוא להנאתך, היינו שמשה היה טוב בעיניו שלא יכלו ישראל ח"ו, וכמו שאמר בעצמו וייטב בעיני, ועוד יבואר בהמשך הפרשה:

16.העמק דבר במדבר פתיחה פתיחה לספר במדבר

זה הספר נקרא  חומש הפקודים. משום דעיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל. מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבעובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ב"ה. וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים כמו שביארנו בפרשת חקת. על פי זה השנוי נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע. וגם המטה לא הי' עוד ביד משה תמיד אלא לעת הצורך לפי ההכרח כמו שביארנו שם. וע"ז השנוי המצוין בזה הספר אמרו חז"ל בבראשית רבה פ"ג ויבדל אלהים בין האור ובין החשך זה ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים ובין באי הארץ. דבהליכות יוצאי מצרים היה אור השגחת ה' מופיע לעין כל, שהוא כבוד ה' ותכלית הבריאה. משא"כ בהליכות באי הארץ הי' ההשגחה מכוסה. ורק המביט בעין יפה הי' מרגיש בה כמו ההולך בחשכת לילה. או רק לפרקים הי' נרגש ההשגחה לעין כל. כמו אור הברק המאיר חשכת לילה….והנראה דעפ"י זה הכונה אמרו חז"ל בשבת דקט"ו דויהי בנסוע הארון הוא ספר בפני עצמו. ללמדנו באשר כי התחלת השנוי הי' מן ויהי העם כמתאוננים וגו'. כי בשביל שהתנהגו במדת תפארת נענשו מיד אחר שחטאוכי הי' צל ההשגחה על יד ימינם. ודבר זה היה קשה עליהם לסבול עד שגרם לשלוח מרגלים כאשר יבואר ריש פרשת שלח. ומזה נשתלשל והלך עד שהגיע לזה השנוי כאשר יבואר שם. ואם כן פרשה זו קטנה היא המחלקת בין שני אופני הליכות ישראל. עד שכל חלק א' מן הספר הוא ספר בפני עצמו. כמו זה ההילוך הוא ספר בפני עצמו. וזה ההילוך הוא ספר בפני עצמו. וכמש"כ בפ' בראשית עה"פ זה ספר. שספור ענין גדול נקרא ספר:

17.במדבר (פרשת שלח) פרק יג פסוק כה - לג

(כה) וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם: (כו) וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ: (כז) וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ: (כח) אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: (כט) עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן: (ל) וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ: (לא) וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ: (לב) וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת: (לג) וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם: פרק יד (א) וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא: (ב) וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ: (ג) וְלָמָ֣ה ה֠' מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה: (ד) וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה: (ה) וַיִּפֹּ֥ל מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל־פְּנֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כָּל־קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ו) וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה מִן־הַתָּרִ֖ים אֶת־הָאָ֑רֶץ קָרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם: (ז) וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽדשלישי (ח) אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ ה֔' וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: (ט) אַ֣ךְ בַּֽה֘' אַל־תִּמְרֹדוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽה֥' אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם: (י) וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד ה֗' נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: פ

18.במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק מ - מד

(מ) וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר ה֖' כִּ֥י חָטָֽאנוּ: (מא) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹבְרִ֖ים אֶת־פִּ֣י ה֑' וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח: (מב) אַֽל־תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין ה֖' בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם: (מג) כִּי֩ הָעֲמָלֵקִ֨י וְהַכְּנַעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי־עַל־כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַחֲרֵ֣י ה֔' וְלֹא־יִהְיֶ֥ה ה֖' עִמָּכֶֽם: (מד) וַיַּעְפִּ֕לוּ לַעֲל֖וֹת אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַאֲר֤וֹן בְּרִית־ה֙' וּמֹשֶׁ֔ה לֹא־מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה:

19.במדבר (פרשת שלח) פרק יג פסוק ח - טז

(ח) לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן:  (יא) לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי (טז) אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ:

20.רש"י במדבר (פרשת שלח) פרק יג פסוק טז

ויקרא משה להושע וגו' - התפלל עליו יה יושיעךו מעצת מרגלים:

21.מושב זקנים במדבר (פרשת שלח) פרק יג פסוק טז

ד"א ויקרא משה להושע בן נון יהושע. פרש"י (התם) התפלל עליו י"ה יושיעך וגו'. הקשה הר"י כיון שידע משה שהמרגלים יוציאו דבה לפי פי' רש"י א"כ מפני מה שלחם. ותירץ שמשה לא ידע שהמרגלים יוציאו דבה, ומה שהתפלל על יהושע לא התפלל שיושיעו מעצת המרגלים אלא התפלל על יהושע שלא יעשו לו הרשעים רעה, כמו שכתוב ולא רגל על לשונו. ועי"ל שבעל כרחו שלחם. וק"ק למה לא הלך יהושע להשתטח בקברי אבות כמו שעשה כלב. וי"ל לפי שסמך על תפלת משה וסמך על הנס:

22.ספר אמרי אמת - ימים אחרונים של פסח

יוסף עבר בים סוף מיד ולא היה צריך למסירות נפש כדאי' הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף ראה והרי זה כענין בכל הרואה ומה שאין כן יהודה שאצלו נאמר היתה יהודה לקדשו והוצרך נחשון למסירות נפש לקפוץ לתוך הים, משיח בן דוד הוא ברית הלשון כי דוד המלך ע"ה היה בעל תשובה שקלקל קצת ותיקן על ידי תורה ותפלהוכן בצדיקים ישנם ב' בחינות צדיק גמור ובעל תשובה, צדיק גמור נקרא מי ששומר הברית בשלימות והוא יכול לקרב את כל בני ישראל להשי"ת על ידי תשובה כמו שהיה על הים דכת' ופרעה הקריב ואי' שהקריב את ישראל לתשובה שעשו, אאזז"ל אמר כ' אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' שדוד המלך ע"ה בכל מקום שהלך בין עומד בין ישן לא הסיח דעתו מהשי"ת אפילו לרגע אחד, וכן צריך להיות בעל תשובה שיהיה עליו תמיד עול בשכבו ובקומו ובלכתו שלא ישכח, עד אמצא מקום לה', וזה שיש ביהודה אותיות השם היינו שלא לשכוח אפילו רגע אחד מהשי"ת, דוד המלך ע"ה היו בו ב' הבחינות צדיק גמור ובעל תשובה, ברית המעור וברית הלשון, והוא אסף וקיבץ כל לבות בנ"י וקרבם להשי"ת כמו שכתוב ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושא וכל איש מר נפש וגו', וכמו כן בכלל ישראל ישנם ב' הבחינות, צדיק גמור ובעל תשובה, יש שלא קלקלו ואם אחד קלקל יש לו עצה לתקן על ידי תורה ותפלה, על ידי הכנעה לשם שמים יכול כל אחד לתקן שתי הדרגות, תפלה לעני ותפלה למשה, היינו צדיק גמור ובעל תשובה, אאז"ל אמר על הפ' שמע ה' קול יהודה וגו' שהכח של דוד המלך ע"ה הוא שאף מי שקלקל יכול לתקן בקולו וכח זה הכניס דוד המלך ע"ה בתהלים שכאשר יהודי יאמר מזמור תהלים בכוונת הלב יוכל למצוא שם מקומו ועל זה אמר משה רבינו ע"ה שמע ה' קול יהודה וגו', צדיק יש לו צלם אלקים כדכתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם,