Twitter

Monday, August 1, 2022

הנותן ליעף כח

 הנותן ליעף כח

 ה׳ מנחם אב התשפ״ב - יארצייט הארי ז״ל

לרפואה שלימה 

בריין בועז בן אסתר

הרב ארי דוד קאהן

 

1.    טור אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן מו

עוד ברכה אחת יש בסדורי אשכנז בא"י אמ"ה הנותן ליעף כח ונתקנה כא)על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקדוש ברוך הוא עייפה מעבודה קשה כל היום ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה וע"פ המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקדוש ברוך הוא והיא עייפה ומחזירה לו חדשה ורגועה

2.    איכה פרק ג פסוק כב - כג

(כב) חַֽסְדֵ֤י ה֙' כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו: (כג) חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים רַבָּ֖ה אֱמוּנָתֶֽךָ:

3.    מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור סז

למנצח בנגינות [מזמור שיר] אלהים יחננו ויברכנו. זהו שאמר הכתוב חסדי ה' כי לא תמנו [כי לא כלו רחמיו] (איכה ג כב), יודעים אנו שרחמיו של הקדוש ברוך הוא קיימים שלא תמו שאומות העולם אמרו לכו ונכחידם מגוי (תהלים פג ה), ולא תמו רחמיו עלינו, ולכן חסדי ה' כי לא תמנו, ולא עוד אלא שהיית מחדשינו ומעמידנו בכל בוקר, שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה שם /ג'/ כג), האמונה שדברת עם אבותינו, באנו בבבל העמדתנו חדשים והלכה לה, כשראה משה רבינו מלכות יון התחיל להתפלל, למה, היא נופלת ביד שבטו של לוי, שנאמר ברך ה' חילו (דברים לג יא), לכך נאמר ברך בברכה שמברכין בניךיברכך יאר ישא, ואף אתה ברכם כך, שנאמר אלהים יחננו ויברכנו, ואם עשית כן הודעת בעמים עוזך ודרכיך, 

4.    בית יוסף אורח חיים סימן מו

ו עוד ברכה אחת יש בסידורי אשכנז הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב וכו'. אף על פי שיש סמך יפה לברך ברכה זו מאחר שלא נזכרה בתלמוד איני יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה ומצאתי שכתב האגור (הל' ברכות סי' פז) שראה מקטרגים עליה מטעם זה והרמב"ם וסמ"ק והרוקח לא הזכירוה והכי נקטינן:

5.    דרכי משה הקצר אורח חיים סימן מו

(ד) ולי נראה דאל ישנה אדם מן המנהג:

6.    בית חדש על או"ח סימן מו

ועל הנותן ליעף כח השיג כיון שלא נזכרה בתלמוד ... ודכוותה בהנותן ליעף כח איכא דגרסי לה בתלמוד ואיכא דלא גרסי לה

7.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן מו סעיף ו

יֵשׁ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, וְאֵין דִּבְרֵיהֶם נִרְאִים. {הַגָּה: אַךְ מִנְהָג פָּשׁוּט בִּבְנֵי אַשְׁכְּנַזִּים לְאָמְרָהּ.}

8.    שער הכוונות - דרושי ברכת השחר

ברכת הנותן ליעף כח כו' נכון לאומרה והיא אחת מן י"ח ברכות האלו שתקנו קודם התפיל' ואעפ"י שיש מגמגמין בדבר זה עכ"ז ראוי הוא לאמרו עכ"פ וכמו שנבאר סודה בע"ה והטעם שהשתי ברכות אלו שהם מלביש ערומים. וברכת הנותן ליעף כח נתקנו לסוד מה שנבאר עתה בע"ה והוא כי הנה אין אדם בארץ אשר לא יחטא וע"י כך מפשיטין מעליו לבוש הקדושה ומלבישין לנשמתו לבוש הקלי' בגדים צואים כדמיון מש"ה ויתנצלו בנ"י את עדים ונמשך עליהם זוהמת הנחש וכדמיון אדה"ר שנאמר בהם וידעו כי ערומים הם ואח"כ כתיב וילבישם כתנות עור משכא דחויא. והנה הכל הוא כפי ערך החטא כי אם החטא הוא קל מתחלש כח הלבוש ההוא בסוד צור ילדך תשי כו' אבל איננו מסתלק מעליו. ואם החטא הוא חמור מסתלק הלבוש לגמרי מעליו וכנגד ב' בחי' אלו נתקנו ב' ברכות אלו וענינם הוא כי הנה בכל לילה כאשר האדם מפקיד נשמתו ביד המלכות העליונה בסוד בידך אפקיד רוחי הנה היא מחדשת אותה בסוד חדשים לבקרים כו'. ומי שנסתלק ממנו לבושו נותנת אליו בבקר בחי' לבוש ומי שיש לו לבוש אלא שנחלש היא נותנת כח בלבוש ההוא ושני בחי' אלו נעשו' בעת הבקר בסוד חדשי' לבקרים והבן זה. וחידוש זה נעשה ע"י השם אל המתעורר בבקר בסו' החסד כמ"ש חסד אל כל היום ובסו' וישכם אברהם בבקר ובסוד מה שביארנו על מה שתיקנו בברכת יוצר אור המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ע"ש. והנה

9.    מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן מו:ו  

ואין דבריהם נראין. ובכ"ה כתב חכם אחד העיד שחזר הרב"י בסוף ימיו וצוה לאומרו בשם ומלכות ואני מחיתי שלא לשנות מנהג קדמונים לאומרו בלא שם ומלכות עכ"ל, ובכוונות כתב לאומרו וכ"כ הב"ח וסמ"ג:

10.פרי חדש אורח חיים סימן מו סעיף ו  הרב חזקיה 1656-1695 

הנותן ליעף כח. פה ירושלם תובב"א נתפשט המנהג לאמרו על פי כתבי של הרב הקדוש מהר"י אשכנזי ז"ל [ספר שער הכונות ענין נוסח התפלה] זולתי קצת יחידים שאין אומרים אותו ואני אחד מהם:

11.ברכי יוסף אורח חיים סימן מו ס"ק יא

יא. דין ו. יש נוהגים לברך הנותן ליעף כח ואין וכו'. עתה נתפשט המנהג בגלילותנו לברך זאת הברכה, עפ"י כתבי רבינו האר"י זצ"ל (שה"כ דף ב ע"ב). כי אף דקבלנו הוראות מרן קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר"י זצ"ל, גם הוא יורה לברכה. ומה גם שכתב הרב כנה"ג דאיכא מאן דשמע דהדר ביה מרן בסוף ימיו. וכן ראוי לנהוג. ודלא כהרפ"חטו.

12.הערות על ברכי יוסף אורח חיים סימן מו הערה טו

טו. כ"כ בקשר גודל סי' ה' אות טו"ב. ובטוב עין סי' ז' ד"ה ומטעם, כתב שיתכן שאחר פטירת האר"י שמע מרן דעתו ולכן חזר בו, ע"ש. וראה גם בשיו"ב. כיו"ב כתב במראית העין בליקוטים בסופו סי' י"א אות ז' דהיכא שרבנו האר"י כתב הפך מרן יש לעשות כמ"ש האר"י, כמ"ש כאן בברכ"י. ובספר פתח הדביר ח"א סי' כ"ה אות ה' דף מ"ו ע"ד כתב שרבנו לא הכריע כהאר"י אלא מפני שכן הכריעו כמה פוסקים ועדות שמרן חזר בו, ע"ש. אך במראית העין וטוב עין הנ"ל מוכח שכוונת רבינו לסמוך סמיכה רבתי על האר"י זלה"ה בכל דבר, ע"ש. וכן בסמוך אות י"ב. וראה גם ברב פעלים ח"ב סי' י"ב באור לציון ח"ב במבוא. ודע שמסורת היא שסודות שגילה האר"י זלה"ה הכל היה ממה שלמד עם אליהו הנביא, ולא יכיל שכל אנוש, כ"כ רבינו בחיים שאל ח"ב סי' י' אות ג', ועוד מקומות. וכאן אין מקום להאריך בזה, ותמצאנו כי תבקשנו. והאמת שאי"צ לפרסם כו"ז להמונים ויש גם ת"ח שאדוקים בפשט כו' שלא יזוזו וכו' כמ"ש רבינו בככר לאדן סי' ה' אות ז' (ד' קנ"ז ע"א דפו"ר), ע"ש. ועכ"פ מי שאיותה נפשו לנהוג במנהגי האר"י רשאי, אף שאינו מבין טעם וסוד הענין, כמ"ש רבינו לעיל סוף סי' כ"ה, ע"ש. וכמו שנהגו בקהילות במקומות רבים. וראה מ"ש בס"ד בסי' תרנ"ג הערה ב' בדלא שיך לומר על כגו"ד (כגון דא) לא בשמים היא, ע"ש.

13.הערות על ברכי יוסף אורח חיים סימן תרנד הערה ב

ב. בשו"ת יוסף אומץ סי' פ"ב כתב רבינו: נהגתי לומר לנשים שיברכו על לולב כמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה"ק ירושלים ת"ו, שכן השיבו לר"י ממרוויש מן השמים. והסביר בדבש לפי מער' נ' אות י"ב שלא שייך לומר בזה "לא בשמים היא", כיון שאין בידנו כח להכריע בין הראשונים, ואין אנו עושים כפי הבנתינו בתורה, אלא עושים דרך פשרהוא"כ נכון יותר לעשות כהפוסקים שהסכימו עימהם מן השמים. ע"שוהיא סברה גדולה. ואינה "עשית דת" שכתב הרמב"ם בהלכות יסו"ה פ"ט ה"ב שאין נביא רשאי לעשות דת. אלא העמדת הדת היא. דעשית דת היא חידוש מצוה בתורה. אבל להכרעת דין שעד היום היה בספק מחמת הגלות לא יקרא עשית דת, ופשוט. וראה בשם הגדולים מער' ר' יעקב ממרויש וביעיר אוזן מער' א' אות ט"ו, דכל היכא שאין חכמי הדור יכולים להכריע מותר לשאול מן השמים. ע"ש. וידוע שחומרה אינה הוראה, כמ"ש בביצה ב' ע"ב. וא"כ הו"ה צרוף ספיקות על ספיקות אינו אלא לצאת ידי חובה, ולא הכרעה. ופשוט. ובהערות הג"ר מרגליות לשו"ת מן השמים ובמבוא שם האריך בזה. ומקשים (עיין להרב יריעות האוהל ד' צ"ב - צ"ג ויב"א ח"א סי' מ' אות י"א) אטו בכל מילי סמכי' ע"ד ר"י ממריוש? הרי הלל בר"ח ושהחינו ביום פורים, דבשו"ת מין השמים כתב לברך, ולא נהגינן כן. ע"ש. והיא תמיהה רבתי לכאורה. אלא שרבנו כתב שמכיון שנהגו כן כדאי הוא הכרעת השמים דלא לאשוויי למתירים לברך ולנוהגים כן מנהג טעות. ובודאי לא כתב רבנו שבכל נכריע עפ"י השמים, אחר שכבר נפסקה הלכה ויש שלחן ערוך לכל. אלא שבמקום שיש מנהג שאפשר שהיה קודם לשו"ע, נהגינן. וכמו ברכת הנותן ליעף כח, וצורת אתיות סתו"ם, ושיטת ר"ת בע"ש, ובנפשייכי בגט, שמרן עצמו אמר לא לשנות (עשו"ת מהר"ם גלאנטי סי' י"ט). וכן כשנראה שאילו מרן ראה כו' היה חוזר בו. ומה גם דהכא כתב בבית יוסף דנקטינן כהרמב"ם דסב"ל. וא"כ כל כה"ג דנהגו וניחא ליה להקב"ה ביקרייהו כאשר מן השמים העידו, ובודאי אינו ח"ו שקר או חלום שאו, כידוע דיש סימנים לזה, ראה בשו"ת התשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח ובחקרי לב חו"מ סי' קי"ח דף קס"ג, ועוד. ומרן נמי היה מודה לזה. ויש פנים לומר שמנהג זה שנהגו נשים לברך על לולב קדמון הוא גם אצל הספרדים, שהרי מגדולי הראשונים אשר בספרד, רי"צ גיאת, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ור"ן ס"ל כר"ת. ומנ"ל שלא נהגו כן בירושלים ובארץ ישראל עוד לפני דפו'ס השו"ע. ועכ"פ דעת רבנו, [עם שאיני כדאי להכריע], ברורה מאוד. ורבים מחכמי ישראל הלכו לאורו, ואף בתקנות ירושלים שנעשו על פי הראשון לציון הרב אג"ן אביו של הרב יריעות האוהל, כתבו שכן מנהג ירושלים. וכן מנהג ישראל בעוד מקומות רבים ואין מזניחים אותם. וכנגד אמרם "לא בשמים" אמרו גם "מנהג ישראל תורה".וגם מה שלא חש מרן בסי' תרמ"ו לדברי הראב"ד שכתב שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו, והכשיר הדס שנקטם ראשו. הוא משום ששאר ראשונים הכריעו דלא כוותיה, והמנהג לא כוותיה. וראשונים יכלו לומר על הכרעת חברם על פי השמים, "לא בשמים היא". אבל לדידן מחלוקת ראשונים הוא ספק גמור. ומה נעשה שאין לנו מי אשר בפלפולו יחזיר האבדה כעתניאל בן קנז, ואנן יד עניי פחות הרבה מכאצבע בקירא לסברא, אשר היא, כלומר הסברא, עיקר כח ההוראה, ובה יפה כוחו של גברא רבא, כמ"ש בגיטין ו' ע"ב. ובמחלוקת זו אם נשים רשאיות לברך וכו', אחזו הראשונים סער בראיות לכאן ולכאן, והמנהג לברך, ומי יקום ויכריע בין ההרים. לכן יפה אמר רבנו שהשמים ורצון נותן התורה יכריעו. ואם לא תאמר כן, צא פרנס לי אמאי כל היום צלותא בפומן, נבקש מה' יתברך להאיר ענינו בתורתו, ודוד המלך ע"ה מתחנן "נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני" "דרכיך ה' הודיעני אורחותיך למדני", "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". ועוד. ומאי האי? לא בשמים היא. אלא הענין כנ"ל, דהכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עניהם, וכיון שמסופק מה ציוה ה', וזה אומר בכה וזה אומר בכה, מבקש מהי"ת להאירו ולהבינו. ומפורסמים דברי החתם סופר בשו"ת אה"ע ח"ב סי' צ"ו, שאף במה שלא כיון הבית יוסף, האלוקים אינה לידו שלא יצא תקלה מת"י וכו' כי כן אורחות נותן התורה עם כל עוסקי תורתו לשמה וכו'. עכ"ד. והרי ורבנו האר"י זלה"ה אליהו הנביא למדו כל ספיקותיו, והכריע מכח זה מאות הלכות, ונתקבלו בבתי המדרש בכל ישראל בחיל ורעדה. (מה שלא היו צריכים ישראל קודם מכח עיונם וקבלתם דור אחר דור, כאשר הודיע הראב"ד בסדר בקבלה אשר לו, וכאשר הגיד האר"י עצמו שעד הרמב"ן עדין היתה התורה עוברת במסירה, וברמב"ן וחכמי דורו פסקה). ואין מצוי כלל שיחדש האר"י שום הלכה נגד כל בפוסקים, אלא דווקא במקומות שנחלקו, שם האיר עינים בדרך האמת, או לומר שאין מחלוקת דשניהם אמת, או כא' הדעות. ומוסכם לכו"ע שבמחלוקת הפוסקים הקבלה תכריע. ויש כמה ראיות ברורות שבספק סמכינן על בת קול, בירושלמי כלאים פ"ט ה"ג וכתובות פי"ב ה"ג המעשה המפורסם, שפטירתו של רבנו הקדוש ערב שבת היה, ולא שקעה חמה בזמנה, והיו מצטערים על חילול שבת, יצאה בת קול "כל מי שלא נתעצל וכו' חוץ מאותו כובס וכו' יצאה בת קול אפי' אותו כובס". ע"ש. הרי שחששו לחילול שבת, שלא ידעו אם עשו כהוגן, ובבת קול מן השמים הניחו דעתם דחילול שבת אין כאן, ולא היה זה ספק במציאות, שהרי ראו אור יום. אלא הסתפקו שמא עכ"פ שבת הוא. (וראה בזה ברב פעלים ח"ב סוד ישרים סי' ד' ובספרו אמרי בינה בחק"ל סי' ב'). ורבנו בשה"ג שם הביא ראיה מכרעת ממאי דהכריעו כבית הלל נגד בית שמאי על פי בת קול, ועוד כמה וכמה ראיות. ע"ש. והג"ר מרגליות במבואו הנ"ל מביא עשרות עובדות בכל תחום, שקדמונים הכריעו על פי השמים חלומות ובת קול. ע"ש בקיאות מופלאה מבבלי ירושלמי מדרשים ראשונים ואחרונים. וכמדומני שאין עליהם תשובה. ולא אוכל להאריך כאן. ומי שבידו להשיב יקום וישיב בהבנה מעמיקה ויישור דרך דעת חז"ל בכל המקומות שהציגו רבנו והג"ר מרגליות הנ"ל. וזה לא עשה עד הלום אלא רבנו בחילוק הנ"ל, והג"ר מרגליות שם חיזקו ואמצו, כאשר עיני המעיין תחזנה מישרים. הלום ראיתי למהרי"ץ חיות בספר תורת הנביאים דארוכה עלתה לו בנדו"ד, וכתב שם פרק ב' דאליהו שפיר יגלה חדשות בתורה, דבדברים שנסתפקו חכמי ישראל ואין כח בידם להכריע הדרא מילתא לשמיא. והרבה ראיות לזה. זה ראיתי ממה שעברתי על דבריו בהעברה בעלמא. והוא תנא דמסייע לסברת רבנו שעליה נשען כל הנ"ל. אלא שממה שעברתי יש לתמוהה למה לא אחז בסברא זו גם כלפי מ"ש שם בפרק א'. ועוד י"ל איזה הערות בדבריו לא יכלתי לסדרם עתה. וראה עוד מ"ש לעיל סי' ל"ב הערה ז' ח' ובסי' תקפ"ט בשיו"ב ובמחב"ר.

14.באר היטב על שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן מו סעיף ו

(י) לאומרה. בכוונות כתב לאומרה בהזכרת שם ומלכות וכן כתב הב"ח וכן מנהגינו:

15.באור הגר"א אורח חיים סימן מו סעיף ו

יש נוהגין כו'. טור וע"פ המדרש ועיין ילקוט תהלים סי' תש"ב ועיין תוס' מ"ו א' ד"ה כל:

ואין כו'. דאין לחדש ברכה אחר הגמ' כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקדושין וזה שכתב בסעיף ז' יש נוהגין כו':

אך המנהג כו'. כמ"ש בירושלמי ובמ"ס מנהג עוקר הלכה ובכמה מקומות בש"ס:

16.כף החיים אורח חיים מ"ו:ו'

(מז) [סעיף ו'] יש נוהגים לברך הנותן ליעף כח ואין דבריהם נראין, הגהה, אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה, ...וכ"כ בפע"ח שער התפלה פ"ב. עו"ת די"ג ע"א הנ"מ. ועיין נה"ש די"ז ע"ג הנד"מ. וכתב הרב נתן שפירא בס' מצ"ש מאחר שהרב זלה"ה הסכים לאומרה בודאי שע"פ רוח הקדש נאמרה לו יעו"ש. והלק"ט סי' קפ"ה כתב דהוא ז"ל נוהג לאומרה. וכן הסכמת מט"י אות י"ב, וכ"כ הברכ"י אות י"א וז"ל עתה נתפשט המנהג בגלילותינו לברך זאת הברכה עפ"י כתבי רבינו האר"י ז"ל כי אף דקבלנו הוראות מרן ז"ל קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר"י זצ"ל גם הוא יודה לברכה. ומה גם שכתב הכנה"ג דאיכא מאן דשמע דהדר ביה מרן ז"ל בסוף ימיו. וכן ראוי לנהוג ודלא כהפר"ח עכ"ל וכ"כ הברכ"י שם בשיו"ב אות ח' בשם הרמ"ע וכתב שראויה ברכה זו שתאמר אחר מלביש ערומים קודם להתעטף בציצית יעו"ש. והב"ד הש"ץ דמ"ח ע"ד וכתב דמי שנוהג כדעת האר"י ז"ל צריך ליזהר לאומרה אחר מלביש ערומים דוקא יעו"ש, והב"ד שע"ת אות יו"ד. וכ"כ קש"ג סי' ה' אות טו"ב. סידור בי"ע אות ח' כף החיים סי' ט' אות יו"ד. יפה ללב אות כ"א. וכתב דעכשיו נתפשט המנהג גם בבני הספרדיה בכל המקומות אפי' בחו"ל לאומרה בשם ומלכות ככל הברכות ע"פ כתבי רבינו האר"י זצ"ל וכן העד העיד כס"א באות ט' ודלא כהשו"ג אות כ' שכתב ובחוץ לארץ אין נוהגים לאומרה יעו"ש. וכ"כ בן א"ח זלה"ה פ' וישב אות ח' וכן המנהג עתה פשוט בכל המקומות בין בארץ בין בחו"ל וכמ"ש היפה ללב ז"ל:

17.משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן מו:ו

(כא) המנהג פשוט - וכן הסכימו האחרונים: (כב) לאומרה - ר"ל בהזכרת שם ומלכות ואפילו אם היה ניעור כל הלילה ג"כ יש לברך אותה לפי מה שאנו נוהגין היום כהג"ה שבסעיף ח' [פמ"ג]:

18.פסקי תשובות אורח חיים סימן מו אות יג

יג. בענין 'סומך נופלים' ו'מגביה שפלים'

סעי' ו', שו"ע: יש נוהגין לברך הנותן ליעף כח ואין דבריהם נראים. רמ"א: אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה. וכהיום143 נוהגין בברכה זו בכל קהילות הקודש גם הספרדים, ועיין עוד לעיל הערה 27 בענין ברכה זו.

19.פסקי תשובות אורח חיים סימן מו

סעי' ד', שו"ע: צריך לברך בכל יום136 שלא עשני עובד137 כוכבים, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה, וכו', והנשים מברכות שעשני כרצונו. ומנהג הספרדים138 לברך ברכה זו בלא שם ומלכות כיון שלא נזכרה בתלמוד וגם לא בדברי הגאונים, וכן נתפשט139 המנהג אצל הספרדים וחלק מקהילות אשכנזים שהנשים אומרות 'שלא עשני גויה' 'שלא עשני שפחה', אך המנהג המקובל אצל האשכנזים ברוב140 המקומות שלא לשנות מנוסח הגמרא וגם הנשים אומרות 'גוי' 'עבד',וכדמצינו כמה פעמים בפסוקים ובחז"ל שהוא שם עצם וכולל גם זכרים וגם נקבות, וכן אומרות 'שעשני כרצונו' בשם ומלכות, וכדברי הטור וסתימת השו"ע וכל נושאי כליו והמשנ"ב בכללם שלא העירו כלום על כך, וכך יש לנהוג לכל מי שאין קבלה מבוררת בידו לנהוג אחרת.

20.פסקי תשובות אורח חיים סימן מו

ומספר ברכות השחר כפי שנסדרו בגמרא (ברכות ס ב, מנחות מ"ב) הם26 שמונה עשרה כמספר הברכות שבתפילת שמונה עשרה, ולאחר27 חתימת התלמוד הוסיפו הגאונים ברכת 'הנותן ליעף כח' כנגד ברכה תשעה עשר שבתפילת שמו"ע.

21.ערוך השולחן אורח חיים סימן מו סעיף ז

עוד ברכה נמצאת אצלינו והיא הנותן ליעף כח ואינה בגמרא ורבינו הב"י בסעיף ו' התרעם על זה אך אצלינו פשוט בכל המדינות לאומרה וכ"כ רבינו הרמ"א והאשכנזים אומרים אותה באחרונה קודם המעביר שנה מעיני ובנוסחת ספרד היא אחר מלביש ערומים ואולי היה בנוסחתם בגמרא ברכה זו [ב"ח] וכתב הטור דברכה זו היא ע"פ המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו מחזיר לו בלוי ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקדוש ברוך הוא והיא עייפה ומחזירה לו חדשה ורגועה עכ"ל ועוד שאנו עייפי הזמן ואלמלי השגחה הפרטית לא היינו יכולין לעמוד אף יום אחד לזה מברכים שהקב"ה נותן לנו כח והנביא אמר מקרא זה לענין זה:

22.שו"ת יביע אומר חלק ב - אורח חיים סימן כה

ב"ה. פעה"ק ירושלים ת"ו. אביעה רננו"ת לפ"ק. נשאלתי בדין ברכה מעין שבע, אם יש לאומרה בליל פסח שחל להיות בשבת. או לא. [ובדין ספק בר' להקל נגד האריז"ל].

(יב) והנה במקום שרבני המקובלים סוברים היפך ד' הפוסקים, לא יצא הדבר מידי מחלוקת אם יש לפסוק כהמקובלים או כהפוסקים. וידועים ד' החיד"א בברכי יוסף (סי' מו ס"ק יא), עמ"ש מרן שם יש נוהגים לברך הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראים. וע"ז כ' החיד"א, ועתה נתפשט המנהג בגלילותינו לברך ברכה זו, ע"פ כתבי רבינו האר"י ז"ל. כי אף שקבלנו הוראות מרן, קים לן דאלמלא ראה מרן דברי קדוש האר"י זצ"ל, גם הוא היה מורה לברך. ומה גם שכ' בכנה"ג דאיכא מאן דשמע דהדר ביה מרן בסוף ימיו, וכן ראוי לנהוג. ודלא כהפר"ח. עכ"ל. והניף ידו שנית בס' טוב עין (ס"ס ז), כי מרן ושאר הרבנים לא ידעו אחד ממאה מגדולת רבינו האר"י ז"ל. והן בעון נח נפשיה דהאר"י ז"ל בימי מרן, ויתכן שאח"כ ידע מרן מתלמידי האר"י ז"ל שהיה מברך ברכה זו, וחזר בו. וכמ"ש כנה"ג. ועוד האריך בזה. ע"ש. ונמשך אחריו הגאון בעל שד"ח, בשו"ת מכתב לחזקיהו (סי' ד דכ"ג ע"ג), ובשו"ת אור לי (סי' מ דל"ט רע"ב, וסי' סט). ע"ש. וכן הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' יב) ד"ה ודע, נסמך ע"ז סמיכה בכל כחו. ע"ש. וכ"כ בספרו בן איש חי (פ' בראשית אות י), דלא אמרינן ספק ברכות להקל, כשדעת האר"י ז"ל שיש לברךאף על פי שאומרים ספק ברכות להקל נגד סברת מרן. ע"ש. וע"ע בשו"ת רב פעלים ח"ב (סי' מז), ובבן איש חי (פר' נשא אות ב) בדין שתיית מים לפני הסעודה, שג"כ כ' שיש לברך, ולא אמרינן סב"ל נגד האר"י. ע"ש. ואנכי בעניי לא זכיתי להבין מנ"ל להרבנים הנ"ל אומדנא זו בדעת מרן, שאילו היה רואה לד' רבינו האר"י היה פוסק כן. והרי עם כל הכבוד לרבינו האר"י ז"ל, עטרת בראש כל אדם, אנן קי"ל לא בשמים היא. ומהיכא תיתי להניח דברי הפוסקים המפורסמים, ולתפוס דברי האר"י ז"ל, כהלכה למשה מסיניוע' בהקדמת הרמב"ם לפי' המשניות, שכ', שהנביא שיסבור סברא, ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברא וכו', שאין לשמוע לד' הנביא. ואפילו אלף נביאים כלם כאליהו ואלישע שיהיו סוברים סברא א', ואלף חכמים ואחד יסברו היפך הסברא ההיא, אחרי רבים להטות. והלכה כדברי האלף חכמים וחכם, ולא כד' האלף נביאים הנכבדים. עכ"ל. וא"כ אף אם רב גובריה וחיליה דרבינו האר"י כחד מן קמיא, מ"מ כשיש פוסקים ראשונים שאומרים להיפך והם הרוב, אזלינן בתר רובא. וכ"ש לפמ"ש בס' אגרות התניא (דצ"ז ע"א), בשם הגר"א שאינו מאמין בקבלת האר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל, והשאר מחכמתו הגדולה ואין חיוב להאמין בה וכו'. וע"ש (דצ"ט) שכ"כ הגר"ח מוואלוז'ין בהקדמה לספרא דצניעותא. ע"שוא"כ מה כל החרדה הזאת להניח ד' כל הפוסקים וכללי הדינים מפני סברות האר"י ז"ל. וכבר הארכתי בזה בשו"ת יביע אומר ח"א (סי' מא), בענין שו"ת מן השמים למהר"י ממרויש ז"ל, וביררתי בס"ד שאף בזה י"ל לא בשמים היא. ושם (אות כח), הבאתי ד' החיד"א ז"ל שכ' ג"כ שאילו היה רואה מרן ז"ל דברי מהר"י ממרויש היה פוסק כמותו. וכתבתי להשיב על דבריו בזה בדברים נכונים לפע"ד. ע"ש. וכן מצאתי לכמה אחרונים שהשיבו בזה ע"ד החיד"א הנ"ל, ע' בס' יביע אומר (סי' מב). ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין, לענין מ"ש כן החיד"א (לשיטתיה) גם לגבי האר"י ז"ל. דלקושטא דמילתא אמרינן לא בשמים היא. ושו"ר באורח נאמן (סי' מו ס"ק כג), שג"כ כ' שעל דברי האר"י לבד לא היה מקום לסמוך לברך הנותן ליעף כח, דהא לא בשמים היא. אלא בצירוף שמרן עצמו חזר בו מזה. ע"ש. ולפ"ז י"ל ד' הפר"ח (סי' מו) שכ' שפשט המנהג לאומרה ע"פ כתבי האר"י ז"ל, זולת קצת יחידים שאינם אומרים אותה, ואני אחד מהם. עכ"ל. ותמה עליו החיד"א בס' טוב עין (סי' ז) הנ"ל, שמאחר שידענו שהפר"ח ז"ל היה בקי בדברי האר"י ז"ל, והיה מפרש סוגיות הש"ס ע"פ הקדמות האר"י, איך כ' כן. ע"ש. ולפי האמור ניחא דס"ל להפר"ח שלא בשמים היא. (ולא שמיעא ליה דמרן הד"ר /הדר/ הוא לכל חסידיו.) וכן מצאתי עוד להרה"ג שמ"ח גאגין ז"ל בס' שמח נפש (דס"ב ע"א), שתמה ע"ד החיד"א בברכ"י (סי' מו) הנ"ל, שהיאך סמך על אומדנא זו, דאילו היה רואה מרן דברי האר"י ז"ל היה פוסק לברך, ולא חשש לספק ברכות. ואם כי יש לצדד בדברים אינו מתיישב על הלב. ודברי הברכ"י תמוהים. עכת"ד. ונראה דאזיל לשטתיה ביריעות האהל (דף צג ע"א), דבכה"ג אמרינן לא בשמים היא. ע"ש. וע' בתוספת מעשה רב (אות ב), שהגר"א לא היה מברך ברכת הנותן ליעף כח. ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת הון יוסף (סי' יא, די"ד סע"א) שהעיד שגדול אחד מגדולי דורו, לא היה מברך ברכה זו. ע"ש. וזה מכבר ראיתי להחיד"א עצמו בס' ככר לאדן (סי' ה אות ז), שכ' דזימנין דכמה גדולי ישראל רואים דברי האר"י ואעפ"כ אינם זזים ממנהגיהם, והביא ג"כ ד' הפר"ח הנ"ל. ולא נאמרו דברים אלו אלא למצניעיהם. ע"ש. וע"ע בעקרי הד"ט (סי' כב אות נז). ע"ש. 

(יג) איברא שעכשיו נהגו הכל לברך ברכת הנותן ליעף כח. ומ"מ אינו מוכרח לומר שנהגו כן עפ"ד האר"י ז"ל דוקא. שהרי גם אחינו האשכנזים כולם מברכים אותה, אף על פי שרבים מהם אינם הולכים אחר תורת הסוד שגילה רבינו האר"י ז"ל. וצ"ל דס"ל שמכיון שהובאה ברכה זו בראשונים, הלא הם הסמ"ג (עשין כז) בברכות הודאה, ובמחזור ויטרי, ובהרד"א, והטור, וכ"פ הרמ"א ז"ל בהגה. ע"כ לומר חדא מתרתי, או שכן היתה הגירסא בגמרא לפני הקדמונים, וכמ"ש הב"ח (סי' מו), או שכ"ה תקנת הגאונים, וכמ"ש הגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (סי' ג אות ט). וכתב שם דשפיר אזלינן בכה"ג בתר מנהגא לברך. וכמ"ש בסוכה (לח) מקום שנהגו לברך (אחרי ההלל) מברך. ע"ש. וה"נ הכא נהגו לברך. עכת"ד. וכ"כ הגאון מבוטשאטש באשל אברהם (סי' תכב), שברכה שהונהגה אין בה חשש ברכה לבטלה, וכמ"ש במגילה (כא) מקום שנהגו לברך (אחרי המגילה) מברך. ולזה נתפשט המנהג לברך בכל יום הנותן ליעף כח. וכ"ה דעת האר"י. ע"ש. וכה"ג כ' בשו"ת תה"ד (סי' לד), דסב"ל =דספק ברכות להקל= במקום מנהג לא אמרינן. וכ"כ האחרונים. וע"ע בט"ז (סי' מו סק"ז), שכתב, שכל שנתפשט המנהג לברך אינה ברכה לבטלה, שאפשר שהיה לגאונים שתיקנוה (לברכה זו) סמך מן הש"ס. וכו'. ע"ש. ולזה הסכים בס' שמן המאור (סי' רכה). ע"ש. ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א (סי' כח אות ה), שכן דעת עוד אחרונים. ושם הבאתי ד' רש"י בס' הפרדס שכתב, דברכות השחר מן הדין ראוי לברך י"ח ברכות, אבל יש רשות להוסיף ולברך על כל החביב לו. והבאנו עוד סמוכין לזה עפ"ד הרא"ש קידושין (לא:), לחלק בין ברכה שאומר בה וצונו לברכת השבח. ע"ש. וכעת ראיתי למהרא"ל פרומקין בביאורו מקור הברכות על סדר רע"ג ח"א (דל"א ע"ב), שהעיר מד' רש"י בס' הפרדס הנ"ל. ע"ש. וע"ע בס' יעיר אזן (מע' ב אות לז). וע"ע בס' מטה יהודה עייאש (סימן מו ס"ק יב), שכתב, שרבים נהגו לברך ברכה זו, ואין לבטלם שיש להם ע"מ שיסמוכו. והביא ד' הט"ז הנ"ל, וכ', שכן נמצא ג"כ בכתבי האר"י ז"ל לאומרה. ועוד שהמג"א הביא בשם הכנה"ג, שהעיד חכם א' שמרן הב"י חזר בו בסוף ימיו וצוה לאומרה. עכת"ד. וע"ע בס' מאורי אור ח"ב (דכ"ג ע"א). וכבר הבאנו לעיל שכ"כ ג"כ, בס' אורח נאמן שאין עיקר סמיכתינו ע"פ האר"י ז"ל, אלא מפני שמרן עצמו חזר בו. ע"ש. והואיל ובכל מחלוקת המנהג מכריע ולא חיישינן לסב"ל כנ"ל, למה יגרע כאן שאף האר"י תומך בד' הפוסקים דס"ל לברך אותה. ושוב מצאתני ג"כ להגאון פתח הדביר (סי' כה דמ"ו ע"ד), שכ', שאף החיד"א ז"ל י"ל שלא כ' כן אלא גבי ברכת הנותן ליעף כח, משום שאף מרן ז"ל חזר בו בסוף ימיו. משא"כ במקום אחר וכו', ע"ש. ומבואר להדיא שאין דברי האר"י ז"ל מכריעין נגד כל הפוסקים. וכן מוכח ממ"ש הרה"ג מהר"ר ישראל ששון בשו"ת כנסת ישראל (ד"ג סע"ב), שהעולם נהגו כמ"ד שאין הריבוע בבתים של התפלין לעיכובא, ומש"ה מניחים אותם בברכה. וכמו שנהגו כל בני ישראל לברך כל ברכות השחר כסדרן, אף שלא שמעו קול תרנגול וכו', כד' התוס' והרא"ש, ודלא כהרמב"ם ומרן בש"ע. ע"ש. וידוע כי האר"י ז"ל סובר שיש לברך כל ברכות השחר אף אם לא נתחייב בהם. וכמ"ש הפר"ח (ס"ס מו), וע"ע במט"י (ס"ק יד), ובשו"ת רב פעלים ח"א (חיו"ד סי' נד). וח"ב (חאו"ח סי' ח). ובבן איש חי (פר' וישב אות ה). ובשו"ת שערי עזרה (חיו"ד סי' כד). ובכה"ח (ס"ק מט). ע"ש. ואילו פשוט הדבר שיש ללכת אחר דברי האר"י בכל גוונא. לא היה מביא הכנסת ישראל שום ראיה מזה. (אלא דמ"מ לפע"ד י"ל ע"ד הכנסת ישראל, ובתשו' אחרת כתבנו בזה בס"ד.) וע' לה' יפה ללב (סי' מו ס"ק כא) בדין בר' הנותן ליעף כח. ע"ש. ודו"ק.

 

 

 



136 . ולעיל הערה 29 מבואר מדוע לא די לברך פעם אחת לכל ימי חייו.

137 . בענין נוסח ברכה זו לעיל אות ו'.

138 . וכהכרעת מטה יהודה סק"י, עבודת הקודש להחיד"א בקשר גודל סי' ה' אות כ"ג, בן איש חי פ' וישב אות י', כה"ח סקמ"א, משום שלא נזכרה נוסח ברכה זו בתלמודים (ואם כי הנותן ליעף כח מברכין בכל הקהילות כולם ולא כהכרעת השו"ע סעי' ו', היינו משום שהמקובלים סמכו ידיהם על ברכה זו לאמרה, עיין בן איש חי שם אות ח' וכה"ח סקמ"ז), וכן מצינו להכריע גם במקור חיים לחו"י סק"ד, סידור יעב"ץ, משמרת שלום - קוידנוב סי' ח' אות ג', פתחי עולם סקי"ז, ובערוה"ש סעי' י"א "בגמרא לא נזכרה ברכה זו, וכמדומני שלא נהגו לברכה האידנא", ובליקוטי מהרי"ח כתב "כבר נתפשט המנהג לברך וכו' ומ"מ נראה דמהיות טוב תאמרנה אחר הברכה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'".

139 . החיד"א בקשר גודל שם, בן איש חי שם, ונוסח זה לנשים מצינו גם בסידור יעב"ץ (אך כותב שיאמרוהו בלא שו"מ, ולא נהגו כן וכפי שהעיד החיד"א שם, דיחיד הוא בזה), ס' מעורר ישינים אות כ"ו, משמרת שלום שם.

140 . סתימת כל האחרונים ונושאי כלי השו"ע, וכמ"ש באשל אברהם בוטשאטש לא ראיתי בשום ספר שהנשים יברכו שפחה במקום עבד, ובכמה פוסקים מצינו בלשון עבד כלול גם שפחות וכו', ובס' מרא דשמעתא (מנהגי הגרמ"א פריינד זצ"ל) אות כ"ו שכן יש להורות, וכן המנהג הפשוט.

26 . מספר זה מוזכר ברמב"ם (פ"ז מהל' תפילה ה"ז) ועוד ראשונים, והוא עפ"י מספר הברכות המוזכרות בגמ' (ברכות ס ב) וכוללות ענט"י וברכות הטלית והתפילין וברכת המפיל, ואינם כוללות ברכת התורה ושלא עשני גוי, עבד ואשה שבגמ' מנחות (מ"ב ב), אך מספר ח"י ברכות לא נשתנה בספרי הפוסקים והמקובלים, ויש המוציאין ענט"י ואשר יצר וא' נשמה וברכות הטלית והתפילין והמפיל, ומוסיפין ברכות התורה (ג' ברכות) וגוי עבד ואשה, ויש המחשבים מענט"י אשר יצר וא' נשמה עד הגומל חסדים טובים בלי ברכה"ת דנמי הוי ח"י ברכות, עיין בזה בס' שער הכולל פרק א' אות ו' וי"ב ויסושה"ע שער אשמורת פרק ד'.

27 . שער הכולל שם אות י"א בשם כתבי האר"י דתיקנוהו אז משום תשות כח הנשמה מחמת הגלות, ולהתחזקות כח האמונה נגד היצה"ר ונגד הכופרים וכו' וכעין ברכת ולמלשינים, ועפ"י הפסוק (ישעיה מ') ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה (עיין שם בתרגום יונתן בן עוזיאל וברד"ק), וכעין זה בערוה"ש סעי' ז' מדיליה.

Wednesday, July 20, 2022

פרשת מטות התשפ״ב

 פרשת מטות התשפ״ב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                                                                         ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק א - יח  

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ: (ג) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣םלֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה֖' בְּמִדְיָֽן: (ד) אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא: (ה) וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא: (ו) וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ: (ז) וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר: (ח) וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב: (ט) וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת־טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת־כָּל־מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת־כָּל־ חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ:

2.    בכור שור במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ו

 לכך באו על המדינים ולא על המואבים, כי המואבים עדיין לא נתמלא סאתם ולא בא קיצם כאשר ניבא עליהם בלעם "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב". ועוד שמשה עמד עם המדינים ויתרו נתחבר אליהם ולא נשאו להם פנים. ועוד כי מואב מדאגה עשו כי היו יריאים מפני שהיו חושבים ישראל כי ארצם ארץ רפאים ושמא יבאו עליהם.

3.    רמב"ן במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ו

וישלח אתם משה אלף למטה - לא שלח שם כל עם הצבא, ואף על פי שהיו המדינים עם רב והערים בצורות גדולות מאד. והטעם כי הנכשלים בבנות מואב היו רבים ואינם ראויים לנקמת ה', על כן בחרו אנשים צדיקים וידועים לשבטיהם. והנה משה לא צוה אותם מה יעשו, רק אמר להם לתת נקמת ה' במדין (פסוק ג) וחשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים. וכאשר ראה שהשאירו הנשים והטף והבהמה, קצף על הנשים היודעות משכב זכר, כי ראוי לפקודי החיל להורגן תחלת כל דבר, גם לנקמה גם לדין התורה ואת הבהמה תהרוגו (ויקרא כ טו). וכיון שראה שהעם חפץ לשלול, מחל על הטף בנשים ועל השלל. ויתכן עוד שנאמר, כי משה נצטוה צרור את המדינים (לעיל כה יז) ונקום נקמת בני ישראל (לפנינו פסוק ב), ושלח שם מועטים להכות בערי הפרזי וכל עץ טוב להפיל וכל מעין מים לסתום וכל חלקה טובה להכאיב באבנים כמנהג השוללים, ולא צוה להם דבר רק להנקם כאשר תמצא ידם, והש"י אשר לו המלחמות נתן מדין ומלכיהם ועריהם בידם. ועל כן קצף על הנשים היודעות משכב זכר לא דבר אחר, וצוה בטף הזכרים לנקמה: והנה קצף על פקודי החיל, וחלק כבוד לפנחס כי השם נתן לו את בריתו שלום. ושנינו בספרי (מטות מג) אמר לו פנחס כשם שפקדתנו כן עשינו. ולא ידעתי מהו, שלא פקד אותם דבר בכתוב. ואלו פקד אותם ועשו היאך יכעוס, ואם פקד אותם חלילה שיעבור פנחס מצותו, כי שאול אבד מלכותו על זה (ש"א טו יא)אבל הענין כאשר אמרתי שפקדם לתת נקמת ה' במדין, ואמר פנחס נקמה גדולה עשינו בהם. ואפשר לפרש, שאמר לו כשם שפקדתנו מהר סיני בדין התורה כי (תצור) [תקרב] אל עיר וגו' (דברים כ י - יח) כך עשינו בהם, ומשה קצף על הנשים הגדולות בעבור הן הנה היו לבני ישראל (פסוק טז), והוסיף כל זכר בטף בעבור הנקמה:

4.    דעת זקנים מבעלי התוספות במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ו

וישלח אותם משה. הקדוש ברוך הוא אמר למשה נקום נקמת אתה בעצמך והוא משלח אחרים אלא על ידי שנתגדל במדין אמר אינו בדין שאבגוד בהם שהם עשו לי טובת הנאה כדאמרי אינשי בירא דשתית מינה מיא לא תשדי ביה עפרא. וי"א שאין זה מדין שנתגדל בו משה שזו בצד מואב ועד עכשיו היא חרבה ולמה שלח פינחס דמי שהתחיל במצוה אומרים לו גמור והוא הכה המדינית לפיכך יגמור מצותו:

5.    במדבר (פרשת בלק) פרק כה פסוק א - ט

(א) וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב: (ב) וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן: (ג) וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף ה֖' בְּיִשְׂרָאֵֽל: (ד) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַה֖' נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־ה֖' מִיִּשְׂרָאֵֽל: (ה) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר: (ו) וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (ז) וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ: (ח) וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ט) וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף: פ

6.    במדבר (פרשת פינחס) פרק כה פסוק יד - יח

(יד) וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֖ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי: (טו) וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא: פ

(טז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יז) צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם: (יח) כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר:

7.    במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק א - יח  

(יג) וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה: (יד) וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה: (טו) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה: (טז) הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּה֖' עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת הֽ': (יז) וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ: (יח) וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם:

8.    רש"י במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

בִּדְבַר בִּלְעָם - אָמַר לָהֶם אֲפִלּוּ אַתֶּם מַכְנִיסִים כָּל הֲמוֹנוֹת [הָאֻמּוֹת] שֶׁבָּעוֹלָם אֵין אַתֶּם יְכוֹלִים לָהֶם, שֶׁמָּא מְרֻבִּים אַתֶּם מִן הַמִּצְרִים שֶׁהָיוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר. בּוֹאוּ וְאַשִּׁיאֲכֶם עֵצָה. אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק (סנהדרין קו א)וּבְסִפְרֵיהֵן הֵנָּה - מַגִּיד שֶׁהָיוּ מַכִּירִין אוֹתָן. זוֹ הִיא שֶׁנִּכְשַׁל פְּלוֹנִי בָּהּ:

9.    חזקוני במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק טז

בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל שֶׁהֲרֵי מִתּוֹךְ דְּבָרָיו שֶׁל בִּלְעָם שֶׁאָמַר לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב לָמְדוּ לְהַחְטִיאָם:

10.אברבנאל פרשת מטות  1437-1508 

השאלה הא' באמרו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ולא אמר מאת המואביים והכתוב אומר ויחל העם לזנות אל בנות מואב ולמה נתיחסה למדין בלבד הנקמה הזאת לא למואב:והוא אמרו והכיתם אותם שהוא הודעת העתיד להיות. אמנם עתה במקום הזה צוה ית' להלחם במדינים ולהכותם בפעל וז"ש נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. ואתה תראה שהמלחמה הזאת פעם יקראה הכתוב נקמת בני ישראל ופעם יקראה נקמת ה'. והיה זה לפי שהמדינים שתים רעות עשו עם בנותם לישראל האחת שהיו סבה שמתו מישראל כ"ד אלף איש. והשני שהסיחו אותם והביאום לעכו"ם בעבודת הפעור. והנה בבחינת המתים במגפה קראה הכתוב נקמת בני ישראל שנקמת העם היא ובבחינת העכו"ם שעבדו בעבורם קרא נקמת ה'כי עברו בריתו בסבתם. והנה אמר מאת המדינים ולא אמר מאת המואביים כי עם מה שביארתי ויזנו העם אל בנות מואב וכמה ראיות הבאתי לבאר שהרעה הזאת ממדין יצאה ולא ממואב ושבלק כאשר שמע שבלעם אמר כי שלום ואמת יהיה בימיו הלך לדרכו אך בלעם בשובו לארצו עבר בארץ מדין ושם יעץ את המדינים שלא יוכלו להסית את ישראל ולהורידם מקדושתם ומאהבת השם אותם כי אם באמצעות הנשים שהנה תהיינה סבה למפלתם כי אלהי ישראל שונא זמה הוא והמדינים נתרצו בזה לעשותו ולכך נתעכב שם בלעם לסדר הדבר ולדעת מה יהיה בהם. ובעבור שבעל פעור היה בגבול מואב הפקירו המדיני' את בנותיהם לזנות שם עם ישראל ותתנכרנה כאלו היו מואביות שהיו באות אל המחנה למכור להם מזונות ושאר הדברים כי המואביים השלימו עם ישראל לא המדינים וחשבו ישראל בתחלה שהיו מואביות ושבאות לזבוח לבעל פעור כמנהגם ועל כן אמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב כי היה דעתם שהן היו מואביות עם היותן באמת מדיניותואפשר לומר עוד בזה שהזנות בתחלה היה בבנות מואב בעצם ואמת כמו שאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב ושאז התעוררו בנות מדין לבא גם כן לזנות עם ישראל כדי להביאם לעכו"ם. כי בראותם שהם היו נמשכים אחר המואביות עצרו כח המדיניות לבא לפתותם ולהסיתם לעכו"ם. הנה אם כן עצת בלעם למדיניות היה והם הכשילו ישראל לעכו"ם והיו סבת מפלתם. ולכן היתה הנקמה על מדין כמו שאמר צרור את המדיני' והכיתם אותם כי צוררי' הם לכם בנכליהם. כי המדיניות היו אשר נכליות. ולכך נאמר כאן נקום נקמת בני ישראל מאת המדיני' כי מה שעשו המואביות היה זנות מתוקף היצר אבל המדיניות עשו מה שעשו להכשיל את ישראל לעכו"ם והותרה בזה השאלה הא'.

11.כלי יקר במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ב 1540-1619 

נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. ומשה שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין. ... וביאור הדבר שהמדינים שתים רעות עשו אחת לשמים כי החטיאו את ישראל בעבודה זרה ובזנות. ואחת לישראל כי הפילו בעצתם עשרים וארבעה אלף מישראל. ואמר הקדוש ברוך הוא למשה נקום נקמת בני ישראל כי מה שעשו לי שרי ומחול, כי אם רבו פשעי האדם מה יעשה לו יתברך ועיקר הנקמה על מה שעשו לישראל כי רבה רעתם. וכאשר שמע משה שאמר לו ה' אחר תאסף אל עמך, וכבר ידע משה רוב חיבת ישראל אל מנהיגיהם אמר בלבו אם אומר אל ישראל דברים כהווייתם כאשר נאמרו לי מפי הגבורה, מאחר שידעו ישראל שמיתתי תלויה בנקמה זו אם כן יאמר נא ישראל כשם שמחל הקדוש ברוך הוא על חלקו כך אנחנו נמחל להם על מה שעשו לנו ולא נבקש נקמה כל כך מהרה כי בידינו לאחר זמן הנקמה עד שתחפץ מאתנו. ומשה לפי שהיה שמח לעשות דבר ה' בלא איחור שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין ויחשבו ישראל מאחר שהקב"ה מבקש הנקמה בעבור כבודו אם כן חלק גבוה מי יתיר לאחרו ובזה יהיו מוכרחים לעשותה לאלתר. ועל הכרח זה נאמר וימסרו כי מאחר שאמר להם משה לתת נקמת ה' במדין על כן היו מוכרחים לעשות בלא איחור. ומכאן ראיה ברורה שעשה בשמחה ולא איחר שהרי היה בידו להמשיך זמן הנקמה אילו היה אומר להם דברי ה' יתברך כהוייתן:

...וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּמִדְיָן, בְּשַׂר שֶׁל מִדְיָן לְמַעְלָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד י) וְהִנֵּה מִצְרַיִם נוֹסֵעַ שֶׁדָּרְשׁוּ (דְּבָרִים רַבָּה א כב) עַל שָׂרוֹ שֶׁל מִצְרַיִם, וּלְכָךְ נֶאֱמַר לָתֵת נִקְמַת ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה שֶׁלְּמַעְלָה וְלֹא לָאָדָם:

12.אלשיך על במדבר (פרשת מטות) פרק לא פסוק ו  1507-1593 

פסוק ו - ח. אומרו לתת נקמת ה' במדין. מה זה היה, כי למעלה ייחס הנקמה אל ישראל באומרו נקם נקמת בני ישראל, ופה מייחס אותה אליו יתברך באומרו לתת נקמת ה' במדין…

(ב) אמנם הנה כתבנו למעלה, כי היו שני סוגי עונות, אחד על ידי בנות מואב ואחד על ידי בנות מדיןכי בנות מואב החטיאו את המון העם, אשר בשם עם יכונה, בזמה ובאלהיהן. אך בנות מדין לא שמו פניהן, רק להטעות גם את אשר בשם ישראל יכונה. ויתנכלו לבלתי הביא מאלהיהן רק את פעור. ויתעום כזביהם, באמור להם אל נבקש תכבדו מכובדים את הפסילים, רק לפעור עצמיכם ולהסיב את רגלכם להריק חוראכם ושיניכם על פניהם עד בלי די. ובדבר הזה גם אשר בשם ישראל יכנו טעו. באומרם מה לי עוד לעבודה זרה הזאת, כי אם מלא פניה קלון צואה בלי מקום. ועל זה בבנות מואב אמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם וישתחוו לאלהיהן (במדבר כה א)שהזכיר עם והזכיר אלהיהן סתםרק אחרי כן הוא אומר ויצמד ישראל לבעל פעורכי הנקראים ישראל לא טעו רק בפעור. והוא על ידי מדין, כאומרו צרור את המדינים כו' כי צוררים הם לכם על דבר פעור (במדבר כה יז). וכן בפסוק שלפנינו, הן הנה היו לבני ישראל על דבר פעור (במדבר לא טז). כי לנקראים ישראל היה ענין המדינים על דבר פעור, כמפורש למעלה כל זה בארוכה. והוא יתברך לא קנא קנאה גדולה רק על החטיא את הכשריםכי על כן כאשר ויצמד ישראל לבעל פעור, מיד ויחר אף ה' בישראל. ולהיות דבר זה ביחוד במדין, על כן מאז צוה צרור את המדינים כו'. וזה אומרו פה נקם נקמת בני ישראלכלומר ולא נקמת הנקרא עם. ועל כן הוא מאת המדינים, ולא את מואב כמדובר. והוא ענין הן הנה היו לבני ישראל כמפורש בפסוק ההוא למעלה:ונבא אל הענין. והוא, כי שתים רעות אלו גמלונו המדינים. אחת, נוגעת אל הנפש, שהחטיאו את ישראל במה ששנא ה', היא זמה. וגם על הנוגע יותר אליו יתברך להעבידם עבודה זרהובזה נגעו בכבוד ה', שהעבירום על דתו יתברך, וטמאו את נפשות בני ישראל אשר הם חלק אלוה ממעל. שנית, גרמו מות גויותיהם באבדן עשרים וארבעה אלף שמתו במגפה. ולולי פנחס היה מכלה הוא יתברך את כלם. והנה אין ספק כי כל אחת משתי בחינות אלו, הלוחם על מדין מלחמת מצוה תקרא. כי גם על גורם מיתת ישראל מצר כביכול לאביהם שבשמים, כי בכל צרתם לו צר. ואומר (ירמיהו ח כג) מי יתן ראשי כו' ואבכה יומם ולילה על חללי בת עמי:...

נוסף על זה היה פתחון פה למדינים לומר, אם אחרי סילוקו היה נעשה הדבר, לאמר, אם היה משה קיים לא היה מתאכזר נגד המדינים. כאשר לא קנא על כזבי בת צור מחמת קורבה. והיה צד לזות שפתים. ואם קטן הדבר, לגבי משה לאו מלתא זוטרתי היא, על כן אמר אלהים נקום וכו' אחר תאסף וכו', כמדובר: והנה אל נקמות ה', ראה והנה שתי נקמות הן הראויות להנקם מהמדינים. א. על דבר כבוד אלהים, שהתנכלו להעביר את ישראל על דתו יתברך באשר שנא, בזמה ועבודת אלילים. ולטמא נפשות בני ישראל אשר המה חלק אלוה ממעל. ב. נקמת מות עשרים וארבעה אלף המתים מישראל במגפה, בנכליהם אשר נכלו להם. ועל שתי הנקמות אמר נקום נקמת. ...

פסוק טז (יד) על כן ויקצוף משה על פקודי החיל שעל פיהם נעשה כל דבר. (טו) ויאמר וכו' (טז) הן הנה היו לבני ישראל וכו' למסר מעל בה'. והוא מה שכתבנו למעלה, כי בנות מואב לא חשו להחטיא את שלומי אמוני ישראל, כי פסילי אלהיהן לא היו פעור. ועל כן לא טעו אחריהם כי אם הנקראים בשם עם, כאומרו ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן וכו'. אך בנות מדין התנכלו להביא את פעור, ויחטיאו את אשר בשם ישראל יכונה. כי נבזה בעיניהם נמאס דרך עבודתו, ועברו ונענשו. כמאמר הכתוב ויצמד ישראל לבעל פעור, ואז ויחר אף ה' בישראל וימותו ארבעה ועשרים אלף איש. ועל זה צוה הוא יתברך ואמר צרור את המדינים, כלומר כי אשמתם גדולה משל מואב, כי אלה עשו תחבולה ללכוד את הכשרים. וזהו בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי התנכלות היה על דבר פעור כי נכריה עבודתו. וזה היה לכם עיקר ישראל ולא לנקראים בשם עם. וזה מאמר הכתוב הן הנה היו, כלומר ולא בנות מואב, היו לבני ישראלכי בנות מואב החטיאו את העם, אך אלה היו לבני ישראל, במה שהיה על דבר פעור: והנה הסכלתם בעשות עיקר מגרמת מות בני ישראל, ולא מהנוגע אל כבוד השם יתברך שהסיבו למעול בו יתברך בעבודה זרה. שאילו עשיתם עיקר מבחינה זו, לא הקלתם בדבר להשאיר הנקבות כאשר כתבנו. אך לא טוב הדבר, כי אם מה שראוי לעשות עיקר בעצם וראשונה, הוא על דבר כבוד שמו יתברך. שהוא אשר כוונו למסר מעל בה', שמסרו לישראל מה שמעלו בו בה'. ואחרי כן אגב בחינה זו, הוא בחינת מה שותהי המגפה בעדת ה' שהוא הנוגע אל ישראל: עוד כוון באומרו ותהי המגפה בעדת ה', לומר, כי גם בחינה זו מהנוגע אל בני ישראל גם היא נוגעת אל כבוד ה'. כי הלא היו עדת ה', צדיקים, ויקר בעיני ה' המותה לחסידיו. ובכל צרתם לו צר. כלומר, כי גם אם לא השגיחו רק על בחינה זו, גם היא נוגעת אל כבודו יתברך להחמיר בה לבלתי החיות כל נקבה. ובזה גם אפשר יהיה שיעור הכתוב היה לכם להביט אל בחינת מסירת מעל בה'. ואפילו יהיה שלא הבטתם רק על הנוגע לישראל, גם היא לא היה לכם לכוין על מות עדתכם, רק על מה שהיא נוגעת אל ה'. כי ותהי המגפה בעדת ה' כמדובר:

13.במדבר (פרשת בלק) פרק כב פסוק מא

(מא) וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם: פרק כג פסוק א - ג (א) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים: (ב) וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ: (ג) וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֘ עַל־עֹלָתֶךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֵ֤ה ה֙' לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה־יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי:

14.במדבר (פרשת בלק) פרק כג פסוק ט - י

(ט) כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב: (י) מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מ֣וֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ:

15.במדבר (פרשת בלק) פרק כג פסוק כז - ל

(כז) וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לְכָה־נָּא֙ אֶקָּ֣חֲךָ֔ אֶל־מָק֖וֹם אַחֵ֑ר אוּלַ֤י יִישַׁר֙ בְּעֵינֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים וְקַבֹּ֥תוֹ לִ֖י מִשָּֽׁם: (כח) וַיִּקַּ֥ח בָּלָ֖ק אֶת־בִּלְעָ֑ם רֹ֣אשׁ הַפְּע֔וֹר הַנִּשְׁקָ֖ף עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן: (כט) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽם: (ל) וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ:

16.במדבר (פרשת בלק) פרק כד 

(ב) וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים(ה) מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל: (ו) כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע ה֔' כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם: (ז) יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ: (ח) אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ: (ט) כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר:

17.כתר יונתן במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק ב

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו ויראה אֶת יִשְׂרָאֵל חוֹנִים לְשִׁבְטֵיהֶם בְּבָתֵּי מִדְּרָשׁוֹתֵיהֶם וְלֹא הָיוּ פִּתְחֵיהֶם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד פִּתְחֵי חַבְרֵיהֶם וְתִשָּׁרֶה עָלָיו רוּחַ נְבוּאָה מִן לִפְנֵי יְיָ:

18.רש"י במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק ב

שׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו - רָאָה כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט שׁוֹכֵן לְעַצְמוֹ וְאֵינָן מְעֹרָבִין, רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵיהֶם מִכַּוְנִין זֶה כְּנֶגֶד זֶה, שֶׁלֹּא יָצִיץ לְתוֹךְ אֹהֶל חֲבֵרוֹ: וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים - עָלָה בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יְקַלְּלֵם:

19.רבינו מיוחס במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק ב

שוכן לשבטיו. ראה כל ישראל ביחד כדרך שהיו השבטי' חונים בדגלים, וכיון שהסכים לברכם שרתה עליו רוח הקודש והיה מתנבא כל אלו העתידו', אבל עד עכשיו דבר אחד היה נותן בפיו ולא היה יכול לומ' יותר ממנו.

20.רבינו בחיי במדבר (פרשת בלק) פרק כד פסוק ב

וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו. ראה דגלים מסודרים, ושאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה כדי שלא יהא היזק ראיה זה לזה, מיד אמר: "מה טובו אוהליך":

21.משנה מסכת סנהדרין פרק ז משנה ו

הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶחָד הָעוֹבֵד, וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ, וְאֶחָד הַמְקַטֵּר, וְאֶחָד הַמְנַסֵּךְ, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה, וְ(אֶחָד) הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ, וְהָאוֹמֵר לוֹ אֵלִי אַתָּה. ... הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ. הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ:

Friday, July 15, 2022

Isru Chag and Daf Yomi - Review of “The Transformative Daf”

 Isru Chag and Daf Yomi

Review of “The Transformative Daf” - Rabbi Daniel Friedman

 

Reviewed by Rabbi Ari Kahn

 

 

According to a kabbalistic tradition going back (at least) to the AriZal, the day after one of the three Regalim is called Isru Chag. The spiritual importance of the day is not just to not let go of the holiday, but to discern, extract and maintain the holiness which was experienced on the holiday itself.

 

שער הכוונות - דרושי אסרו חג דרוש א

בענין אסרו חג הנה יש כאן מקום שאלה כי הנה קדושת שבת מעולה מקדושת יו"ט וא"כ למה קדושת שבת אין אחריה קדושת אסרו חג והדבר נראה להיפך. והתשובה היא כי אדרבה גודל קדושת שבת גורם מעוטה אחר השבת והענין הוא מובן כמש"ל בענין החילוק שיש בין קדושת שבת לי"ט ולכן במוצאי י"ט יש כח בעולם הבריאה ברדתו אל מקומו הא' להמשיך עמו קדוש' האור שהיה לו ביו"ט ולהוציאו שיעור מדריגה א' בלבד לכן ביום שלאחר י"ט עושים אסרו חג שהוא בחי' המשכת אור קדושת יו"ט ממקום העליון אל מקום התחתון שירד בו עתה כנז' אבל בשבת שיש מרחק ב' מדריגו' אין בנו כח להמשיך האור העליון ב' מדריגות חוץ למקומו:

 

Part of the explanation of the Arizal, is that the relatively lower level of holiness of the holidays – compared to Shabbat, generates this spiritual opportunity to hold on to the holiness as one prepares for a return to the mundane. The holier shabbat doesn’t need this dynamic

 

I was thinking of this concept as I was perusing “The Transformative Daf” by Rabbi Daniel Friedman.

 

One could be a bit extreme and divide the learning of Talmud into two absolute distinct categories; where one is iyun, the in-depth study of Gemara. And the other is the quicker more superficial learning called bikiut. Admittedly, one person’s iyun, can be the other person's bikiut. Nonetheless, these categories are useful to describe different approaches to the text. In one, the learner attempts to get to the depth of the text, which could mean utilizing more commentaries, investigating parallel sources, and clarifying the legal conclusion. While the other type of learning is designed to create familiarity with the concepts. 

 

For most, Daf Yomi is the latter, few have the time or skill to learn a page a day in depth. An accusation hurled by “serious” learners is that the superficial learning and rapid pace result in little retention and may even be considered “bittul Torah”, relative to the more “legitime” way of learning.[1]

 

On the other hand, ever since the start of Daf Yomi, many people who otherwise would not have necessarily been involved in the study of Torah, have learned thousands of pages, and have been emersed in the sea of Talmud.

 

This brings us back to Isru Chag, it would seem, that the “more serious” learning can be compared to Shabbat, and hopefully the depth of intellectual pursuit and spiritual perfection is retained. But the more superficial bikiyut – Daf Yomi, requires reflection and conclusion, in order to have any “real” growth. For some, the lack of retention is the consequence of a lack of understanding, meaning, and context. 

 

This (finally) takes me to the work at hand: “The Transformative Daf”.  Rabbi Friedman. Has penned a work that makes the Talmud connective. Perhaps that is a strange word to use, so I will attempt to explain. This is not an objective commentary seeking to explain each and every passage. Rather, these are “takeaways” from his daily learning experience. Sometimes the comments are closer related to the text, sometimes less. There are “stories” from Tanach, Talmudic literature, the medieval period, and of course, the author's own life. 

 

The stories fill in information, edify and but sometimes seem like a stream of consciousness connection to the page of Talmud learned – this is not at all a criticism on my part, but rather an observation of the methodology being utilized, and an appreciation for why it is done, and how it is done. Most importantly, another page was studied, and another connection made. And hopefully meaning morphs into memory and subsequently more meaning.

 

Let us consider one section. The second chapter of Chagigah, which contains some of the central Talmudic passages about esoteric teachings, begins with a musing about the dangers of Kabbalah with the example of the failed messianic movement led by Shabtai Tzvi. The association while perhaps extreme is precise in conveying the dangers of esoteric study. A few pages later, when the four who entered Pardes is discussed, Rabbi Friedman introduces wonderful teaching from the Maharsha which explains how a religiously significant life requires an “even playing floor”; in order for free will to exist, there must be an attraction to the opposite of a revelation. Hence weeks after the revelation at Sinai the same people could worship a golden calf.

The renegade Tanna later known as Aher, had experienced a revelation of sorts at Pardes; hence the temptation and subsequent attraction to dualism. This serves as the perfect example of the previous teaching which serves as a stark warning about the dangers of mysticism.  

 

In a perfect world, each person would have a deep understanding of every page in the Talmud. In the world we live in, many people study, and it takes some effort to pause and create mental takeaways, related to practical law, or hashkafa, or even just a place in our minds to connect the knowledge. This work - “The Transformative Daf”, is designed to do that for us and with us. and for that Rabbi Friedman should be commended, and his works studied. 

 



[1] See Talmud Bavli Brachot 5a, commentary in Chrvruta, and the Rif (Rav Yoshiyahu Pinto) in the Ein Yakov.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א

אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'; פשפש ולא מצא - יתלה בבטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. 

חברותא - הערות ברכות דף ה עמוד א הערה (38

(38). בנפש החיים [ד כט] תמה, אם בידו עוון ביטול תורה, למה אמר קודם שפשפש ולא מצא? וביאר, שבכל עוון העונש הוא מידה כנגד מידה, באבר שפגם בו, אבל בביטול תורה פוגם בכל העולמות, ולכן אין העונש תלוי במקום מסוים בגופו, וזו כוונת רש"י ש"לא מצא עבירה שבשבילה ראויין יסורין הללו לבא". וראה ראש יוסף והגר"א ש"יתלה" את מה ש"לא מצא" בכך שהוא עם הארץ, שביטל תורה, ואין בור ירא חטא לידע מה חטא. והרי"ף [בעין יעקב] ביאר, שעליו לתלות שיכל לעסוק יותר בתורה ממה שעוסקאו שגרס בלבד והיה יכול גם לחדש בה, ולא חידש. ובבן יהוידע פירש שיתלה שביטל תורה עבור מצווה שהיה אפשר לעשותה ע"י אחרים, ולפיכך היה אסור לבטל תורה.

רי"ף (על עין יעקב) ברכות פרק א - מאימתי דף ה עמוד א אות יב

יתלה בביטול תורה ובודאי שזה לא מצא בידו ביטול תורה אלא עוסק בתורה הוא שאם לא כן אין לך עבירה גדולה הימנה אלא יתלה בביטול תורה הוא שהיה ראוי לו לעסוק יותר ממה שעסק וכדמיבעי ליה למעבד לא עבד ולכך לא אייתי קרא דלעיל החשיתי מטוב כי זה לא החשה מהתורה אלא עוסק בתורה הוא אבל מכל מקום היה ראוי שיעסוק יותר