Twitter

Tuesday, October 25, 2022

בפרשת נח התשפ״ג

 בפרשת נח התשפ״ג 

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    בראשית (פרשת נח) פרק ו פסוק ט - יח

(ט) אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ: (י) וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת: (יא) וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס: (יב) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧יתכָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ: ס (יג) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ: (יד) עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר: ...(יז) וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כָּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע: (יח) וַהֲקִמֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה אַתָּ֕ה וּבָנֶי֛ךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי־בָנֶי֖ךָ אִתָּֽךְ:

2.    בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק א - ח

(א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם: (ב) וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ: (ג) וַיֹּ֣אמֶר ה֗' לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה: (ד) הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֘ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם: פ (ה) וַיַּ֣רְא ה֔' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם: (ו) וַיִּנָּ֣חֶם ה֔' כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ: (ז) וַיֹּ֣אמֶר ה֗' אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם: (ח) וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י הֽ': פ

3.    בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק ו - יט

(ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל: (ז) וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת: (ח) וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל ה֧' אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן:

(טז) אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ: ס (יז) וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (יח) וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה: (יט) בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב:

4.    בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק ט - יח

(ט) וַיַּצְמַ֞ח ה֤' אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע (טו) וַיִּקַּ֛ח ה֥' אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ: (טז) וַיְצַו֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל: (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת: (יח) וַיֹּ֙אמֶר֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:

5.    רש"י בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק ג

והיו ימיו וגו' - עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו אביא עליהם מבול.

6.    אבן עזרא שיטה אחרת - פירוש בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק ג

והיו ימיו - כדברי המתרגם ארמית. ויש אומרים כי ק"כ שנה מועד קצוץ לרוב האדם. כמספר שנות השמש על פי חכמי המזלות. ואיננו נכון, כי הנה שם חיה המבול ת"ק שנה, ובנו יותר מארבע מאות שנה:

7.    רמב"ן בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק ג

בשגם הוא בשר - כמו בשגם בסגול. ופירש רש"י בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן איננו נכנע מלפני. ומה אם יהיה אש או דבר קשה. ואין בפירוש הזה טעם או ריח. ורבי אברהם פירש כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור החמס הזה, ועוד בעבור שהאדם בשר ויגיע עד עת ויחסר. והנה הוא כמו גם בשהוא בשר. ומה צורך לטענה הזאת. וידוע כי בשר המה ונגזר עליהם המיתה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב (לעיל ג יט): והנכון בעיני, כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם, בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה, ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו. והענין לומר, כי האלהים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו, והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו, ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו, כי הוא גופני לא אלהי, אבל יאריך להם אם ישובו. והנה זה כטעם ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים עח לט):

8.    אלשיך על בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק ג

(א) ואחשבה כי להפליג ברעתם נאמר ויהי כי החל האדם לרוב כו' ובנות יולדו להם כו', והוא כי אם להעדר פנויות היה משלוח ידם בנשואות וזכור ובהמה, לא כבדה חטאתם כל כך, אך הנה ויהי כי החל האדם כו', לבל ישלחו בעולתה ידיהם הפליג הוא יתברך בנקבות יותר מבזכרים, למען יחזיקו שבע נשים באיש אחד בנישואי היתר, ועם כל זה, המה בני האלהים בחרו בדרכיהם הרע:       (ב) פן נאמר אולי הבנות הפנויות לא ישרו בעיניהם, ונתנו עיניהם ביופי הנשואות, אמר הלא נהפוך הוא, כי הלא הוא ויראו בני האלהים את בנות האדם, הם הבתולות הפנויות הנקראות בשם בנות כי טובות הנהועם כל זה ויקחו להם נשים מן הנשואות. ועוד ראיה כי כל ישעם וכל חפץ אך להרע, כי בחרו גם בבהמה, כי מה טובה ומה יופיה, כמאמרם ז"ל (שם) אשר בחרו זהו בהמה. ויתיישב בזה אומרו נשים לבלי צורך, שהיה די יאמר ויקחו להם מכל אשר בחרו. אך כיוון להפריש בין בנות הנזכרות למעלה שהן פנויות, לנשים שמזכיר אחר כך שהן נשואות. וגם אומרו נשים ולא אמר לנשים. הנה בזה היה זכות לבני האדם לבלתי השחית הכל, כי היה מקום להשקיט המקטריגים. ג. והוא על דרך מאמרם ז"ל (בראשית רבה לג א) על אדם ובהמה תושיע ה', אדם בזכות בהמה כו', כן אם היה הוא יתברך משחית כל האדם, הלא מה בצע אחרי כן בבהמה ורמש ועוף השמים והלא לא נבראו אלא בעבור אדם ואדם אין, על כן גם המה יאבדו. וגם שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה כח ח) כי גם בהמה וחיה נזקקים לשאינם מינן, לא כלם היו, כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קח ב) כי כל הבעלי חיים הבאים אל נח היו מאותם שלא נזקקו לשאינן מינן. ועל מעמד שלשת הטעמים האלה ריחם ה' על עולמו והשאיר שארית בארץ:               (ד) ושמא תאמר אם ללמד עליהם זכות תפשת קל וחומר מהמלאכים שהפליגו להרשיע מבני האדם, אם כן איפה למה עשית חסד עמהם יותר מלאנשים, כי לבני אדם הארכת מאה ועשרים שנה, ולבני הנפילים עד כבוש ארץ ישראל, כי שם נמצאו ושם היו אחימן ששי ותלמי. על כן אמר נהפוך הוא, כי הלא לאדם הארכתי עשרה דורות ועוד מאה ועשרים שנה, ולנפילים שני דורות בלבד. כי הלא הנפילים הם דור ראשון אשר נפלו מן השמים, הן עצמם היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן שתראה מהם בכבוש הארץ, הוא אשר יבאו בני האלהים הנזכרים הוא דור ראשון, אל בנות האדם וילדו להם שהוא דור שני, המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, כי הילודים להם הן המה אותם הגבורים אשר תראה נקובי שם בתורה, באופן כי לא האריכו רק שני דורות בלבד. הנה עד כה הזכיר השני טעמים:

9.    אור החיים בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק ג

ויאמר ה' לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י וגו'. מקרא זה צריך מגיד ורז"ל דרשו בו (ב"ר פכ"ו) הרבה דרשות אבל פשט הכתוב לא נודע. ונראה שיכוין לומר להיות שהיה ה' מתנהג עם ברואיו להוכיח ולהתדיין עמהם בנגלה ויאמר ה' אל הנחש (ג' י"ד), אל האשה אמר וגו' (שם ט"ז), ולאדם אמר וגו', ויאמר ה' אל קין למה וגו' (ד' י'), ויאמר ה' אי הבל וגו' (שם ט'), וכאשר הגדילו להתעיב אמר ה' לא ידון עוד לעולם רוחי באדם פנים בפנים להשפט עמו יחד, ופירוש רוחי הוא שכינתו יתברך שלא יהיה עוד נחשב האדם להדרגה זו. ותמצא כי כפי מעשיו מרחיק הדרגתו מטה מטה, שבתחילה הי' ה' מוכיח לאדם על פניו ונמצאים הנבראים כולם במדרגת נביאים, ויהי כי החל האדם (ו:א) פירוש נתחלל או נעשה חולין הובדל מהדרגת נביא, ובהמשך הזמן הנצנים נראו בארץ הם הצדיקים שהחזירו העטרה ליושנה, ומשחרב המעון נסתם חזון ונשארה בחינת רוח הקודש, וכשנסתתמו עיני ישראל אין אתנו משיג ריח הקודש ואין צריך לומר רוח הקודש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו. ותחילת קללה זו התחילה מדור המבול. ונתן ה' טעם לדבר זה בשגם הוא בשר פירוש בשביל שהוסיף להתעיב בתיעוב מוסרח בעון הניאוף הוא בשר כאמור בענין וה' שונא זימה ומאס מדבר אליו: עוד ירצה על דרך אומרם (הר"י עראמה ז"ל) כי הצדיקים מהפכים החומר לעשותו צורה והרשעים מהפכים הצורה לחומר וזה הוא איבודן לעולם. והוא אומרו לא ידון רוחי פירוש לא יהיה לי רצון מהם לעולם פירוש מעתה ועד עולם ואפילו עולם הנצחי, והטעם הוא בשגם פירוש בשביל שגם הוא רוחניות שבו הפכו ועשאו בשר וזה הוא איבוד הנפש, והוא אומרם ז"ל (סנהדרין קז) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא:...

10.נחלת יעקב בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק ג

לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם וגו'. הלשון תמוה מאוד. ונראה הכוונה, דהנה השי"ת התיר מיתת בע"ח לאדם בשביל ריוח מעט, ורציחות האדם הזהיר בהרבה אזהרות, והוא מטעם דנפש האדם אצולה מלמעלה, וכיון שחטאו נסתלק מהם נפש השכלית ולא נקרא עליהם שם אדם רק שם בשר כמו שאר בעלי חיים. וזה הוא שאמר "לא ידון רוחי באדם לעולם", פי' כי רוחי נאמר על רוח הקודש ששורה על האדם כמו שנאמר: ואת רוחי אתן בקרבכם (יחזקאל לו, כז); אצק רוחי (ישעיה מד, ג). ואמרו חז"ל (ברכות סא ב) צדיקים יצר טוב שופטן, והכוונה ששופט על הדבר קודם עשותו אם יעשה זה ואם הדבר הזה טוב לעשות, וזהו כוונת הכתוב, שראה הקדוש ברוך הוא הצופה ומביט ששוב לא ידון רוה"ק באדם מחמת קלקול הדורות. וזהו שאמר "לא ידון רוחי לעולם", היינו הרוה"ק שהי' שורה באדם לא יתקיים בדור הזה ולזרעיהם אחריהם לעולם. "בשגם הוא בשר", כלומר דאדם אינו רק בשר כמו שאר בע"ח, ולא נשאר בהם רוחי כמקדם. והמעט אשר בהם עדיין לחלוחית מהנפש קצת, ידע הקדוש ברוך הוא בידיעה קדומה שלו שלעולם לא יתקיים יותר, רק ק"ך שנה, ובסוף הזמן לא ישאר רק בהמיות, ולכך גזר שבסוף הזמן יאבדו ויכלו הכל:

11.בראשית (פרשת בראשית) פרק ה פסוק כא - כד

(כא) וַֽיְחִ֣י חֲנ֔וֹךְ חָמֵ֥שׁ וְשִׁשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מְתוּשָֽׁלַח: (כב) וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֗ים אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מְתוּשֶׁ֔לַח שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (כג) וַיְהִ֖י כָּל־יְמֵ֣י חֲנ֑וֹךְ חָמֵ֤שׁ וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: (כד) וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים: פ

12.מדרש הגדול בראשית (פרשת בראשית) פרק ה פסוק כד

ואיננו כי לקח אותו אלהים. תאנא שלשה עלו ושימשו במרום. ואלו הן חנוך ומשה ואליהו. חנוך, דכתיב כי לקח אותו אלהים. משה, דכתיב ויעל משה מערבות מואב. ולא ידע איש את קבורתו (דברים לד, א - ו). אליהו, דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים (מ"ב ב, יא). ולא אלו בלבד אלא כל הצדיקים הן עולין ומשמשין במרום, שנאמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה (זכריה ג, ז) וילמד סתום מן המפורש.

13.כתר יונתן בראשית (פרשת בראשית) פרק ה פסוק כד

(כד) ויעבוד חנוך באמת לפני יי והנה איננו עם תושבי הארץ כי נלקח ועלה לרקיע במאמר לפני יי ויקרא שמו מיטטרון הסופר הגדול:

14.כתר יונתן בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק א - ד

(א) ויהי כי החלו בני אדם להתרבות על פני האדמה ובנות יפות נולדו להם: (ב) ויראו בני הגדולים את בנות האדם כי יפות הן ומתאפרות ומיפות שערותיהן ומהלכות בגילוי בשר והִרהרו לזנות ויקחו להן נשים מכל שחשקו: (ג) ויאמר יי במאמרו לא ידונו כל דורות רעים שעתידים לקום בסדר דינים של דור המבול לאבדו ולהכריתו מתוך העולם הלא נתתי רוח קודשי בהםמן בגלל אשר יעשו מעשים טובים והנה הרעו מעשיהם. הנה נתתי להם ארכה מאה ועשרים שנים מן בגלל שיעשו תשובה ולא עשו: (ד) שמחזאי ועוזיאל הם נפילים מן השמים והיו בארץ בימים ההם ואף אחרי כן כשעלו בני הגדולים אל בנות האדם וילדו להם המה נקראים אנשים שמעולם אנשי שמם:

15.בראשית רבתי עמוד 29

ו, ב בני האלהים. ר' יוסף אמר ראו המלאכים שהיה הב"ה מתעצב על שברא בני אדם. מיד עמדו שני מלאכים לפני הב"ה ששמם שמחזאי ועזאל ואמרו לפניו רבש"ע הלא אמרנו לפניך בשעה שבראת עולמך אל תברא אדם, כענין שנאמר מה אנוש כי תזכרנו וגו' (תהלים ח' ה'). א"ל הב"ה ועולם מה תהא עליו, א"ל אנו מסתפקים בו, א"ל גלוי וידוע לפני אלו הייתם בעולמם ויצר הרע שולט בכם כשם ששלט באדם הייתם קשים מהם, א"ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשים שמך. א"ל הב"ה כבר נתתי לכם רשות. מיד ירדו והשליט בהם יצר הרע. כיון שראו בנות האדם שהם יפות תעו אחריהן ולא יכלו לכבוש ביצרן הדא ה"ד ויראו בני האלהים וגו'.  עמוד 30 כיון שראו כך שמחזאי ועזאל עמדו ונשאו נשים והולידו בנים. ר' אומר וכי תעלה על דעתך שבו"ד יכול ליגע אצל המלאכים והא כתיב משרתיו אש לוהט (תהלים ק"ד ד'). אלא מלמד כיון שנפלו המלאכים ממקום קדושתם מן השמים שלט בהם יצר הרע כבני אדם וקומתם נעשה כבני אדם ולבשו גוש עפר, שנאמר לבש בשרי רמה וגוש עפר וגו' (איוב ז' ה'). א"ר צדוק מהם נולדו הענקים אשר הולכים בזדון לבם [ובגובהן] ומשלחים ידיהם בכל גזל וחמס ושפיכות דמים, שנאמר ושם ראינו את הנפילים וגו' (במדבר י"ג ל"ג) ואומר הנפילים היו בארץ (ו' ד'). תני שמחזאי הוליד ב' בנים ושמותם הייא והייא ונשאו נשים והולידו סיחון ועוג. ר' יוסף אמר בשעה שנגזרה גזרה לבוא מבול בעולם שגר הב"ה למטטרון שליח לשמחזאי, א"ל עתיד הב"ה להחריב העולם, עמד שמחזאי והרים קולו בבכי ובזעקה והיה מצטער על העולם ועל בניו . עמוד 31  אמרו עליו על שמחזאי שחזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים וארץ ראשו למטה ורגליו למעלה, לפי שלא היה לו פתחון פה לפני הב"ה ועד היום תלוי בתשובה בין השמים והארץ. אבל עזאל לא חזר בתשובה והוא ממונה על כל מיני צבעונין ותכשיטין של נשים שמסיתים בני אדם לדבר עבירה ועדיין הוא עומד בקלקולו, ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות והיו נותנים גורל אחד לה' שיכפר על כל עונות ישראל וגורל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל. +נשלם הנמצא כתוב מבראשית רבתי כסדר בתוך הספר, ועתה אכתוב הנמצא כתוב בגליוני כל החבור לפי מספר העלין+.

16.בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק טז - כו

(טז) וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י ה֑' וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־נ֖וֹד קִדְמַת־עֵֽדֶן: (יז) וַיֵּ֤דַע קַ֙יִן֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת־חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ: (יח) וַיִּוָּלֵ֤ד לַֽחֲנוֹךְ֙ אֶת־עִירָ֔ד וְעִירָ֕ד יָלַ֖ד אֶת־מְחֽוּיָאֵ֑ל וּמְחִיָּיאֵ֗ל יָלַד֙ אֶת־מְת֣וּשָׁאֵ֔ל וּמְתוּשָׁאֵ֖ל יָלַ֥ד אֶת־לָֽמֶךְ: (יט) וַיִּֽקַּֽח־ל֥וֹ לֶ֖מֶךְ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָדָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית צִלָּֽה: (כ) וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת־יָבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה: (כא) וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יוּבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כָּל־תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב: (כב) וְצִלָּ֣ה גַם־הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת־תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כָּל־חֹרֵ֥שׁ נְחֹ֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑לוַֽאֲח֥וֹת תּֽוּבַל־קַ֖יִן נַֽעֲמָֽה: (כג) וַיֹּ֨אמֶר לֶ֜מֶךְ לְנָשָׁ֗יו עָדָ֤ה וְצִלָּה֙ שְׁמַ֣עַן קוֹלִ֔י נְשֵׁ֣י לֶ֔מֶךְ הַאְזֵ֖נָּה אִמְרָתִ֑י כִּ֣י אִ֤ישׁ הָרַ֙גְתִּי֙ לְפִצְעִ֔י וְיֶ֖לֶד לְחַבֻּרָתִ֖י: (כד) כִּ֥י שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקַּם־קָ֑יִן וְלֶ֖מֶךְ שִׁבְעִ֥ים וְשִׁבְעָֽה: (כה) וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָֽׁת־לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן: (כו) וּלְשֵׁ֤ת גַּם־הוּא֙ יֻלַּד־בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם הֽ': פ

 

17.מדרש אגדה (בובר) בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כו

אנוש. על שם ומכתי אנושה (ירמיה טו יח)לפי שבימיו נעשה שם הקדוש ברוך הוא מחולל שעשה ע"ז ומנעו עצמם מלקרוא בשם ה: ד"א הוחל. התבטל, כמו לא לא יחל דברו (במדבר ל ג), כתרגומו לא יבטל:

18.פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כו

אז הוחל. לשון מרד, וכן הוא אומר הוא החל להיות גבור בארץ (בראשית י ח): לקרא בשם ה'. זה דור אנוש שהחלו לכפור:

19.רש"י בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כו

(כו) אז הוחל - (לשון חולין) לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות:

20.רשב"ם בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כו

(כו) אז הוחל לקרא בשם י"י - לשון התחלה שהתחיל להתפלל מתוך צרות שנתחדשו:

21.ילקוט שמעוני בראשית ד':כ"א

נַעֲמָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל נֹחַ הָיְתָה, וְלָמָה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ נַעֲמָה, שֶׁהָיוּ מַעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים. רַבָּנָן אַמְרֵי, נַעֲמָה אַחֶרֶת הָיְתָה וְלָמָּה הָיוּ קוֹרְאִים אוֹתָהּ נַעֲמָה, שֶׁהָיְתָה מַנְעֶמֶת בְּתֹף לַעֲבוֹדָה זָרָה.

22.בכור שור בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כו

(כו) אז הוחל לקרוא בשם ה'. מגיד לך חשיבותו של שת שקרא שם - בנו "אנוש" כלומר: אדם, כמו "מה אנוש כי תזכרנו"13, ואף על פי שבדורו התחילו לקרוא שמותם בשם הקדוש ברוך הוא, שהיו משתפים שם - שמים בשמם, כמו "מחויאל" "מתושאל" ו"מהללאל".

23.חזקוני בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כו

(כו) ויקרא את שמו אנוש ארבעה דברים נשתנו בימי אנוש, ההרים נעשו טרשים והתחיל המת מרחיש ונעשה פניהם כקופיןונעשו חולין למזיקין. אז הוחל נתבטל כמו לא יחל דברו.

24.מלבי"ם בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כא

ושם אחיו יובל. הוא לקח לחלקו את הנהר השני הסובב כל ארץ כוש ששם הזמה והנאוף, והוא היה ההתחלה אל הזמר והנגון ע"ד ישעיהו פרק כג :טז קְחִ֥י כִנּ֛וֹר סֹ֥בִּי עִ֖יר זוֹנָ֣ה נִשְׁכָּחָ֑ה, שכן היה דרך המתעתעים לשיר שיר הזונה גם בבתי משתיהם גם בבתי אליליהם, שהגם שאח"כ שב הנגון לדבר נכבד, הממציא הראשון היה להמשיך לב נשים, וע"כ נקרא שמו עוגב מלשון שיר עגבים:

25.רש"י בראשית (פרשת בראשית) פרק ד 

פסוק יט  - שתי נשים - כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, וזהו שפירש איוב (איוב כד כא) רועה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב, כמו שמפורש באגדת חלק: עדה - היא של פריה ורביה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו. עדה תרגום של סורה: צלה - היא של תשמיש על שם שיושבת תמיד בצלו, דברי אגדה הם בבראשית רבה (כג ב):

פסוק כב  - תובל קין - תובל אומנתו של קין. תובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים: לוטש כל חרש נחשת וברזל - מחדד אומנות נחשת וברזל, כמו (איוב טז ט) ילטוש עיניו לי. חורש אינו לשון פועל אלא לשון פועל שהרי נקוד קמץ קטן. וטעמו למטה, כלומר מחדד ומצחצח כל כלי אומנות נחשת וברזל: נעמה - היאת אשתו של נח:

26.כלי יקר בראשית (פרשת בראשית) פרק ד:יט

ויקח לו למך שתי נשים וגו'. כל הסיפור הלזה מענין שתי נשיו עדה וצלה יש בו צורך גדול בתורה ... כמו שמצינו בשתי נשים אלו עדה וצלה כי אותה של פריה ורביה נקראת עדה כפירוש רש"י גם יתכן לפרשו לשון הריון שתרגומו ועדיאת (בראשית ד א). ואותה שלקח לשם תשמיש לבד נקראת צלה כפירוש רש"י ואולי לפחות היו צנועים בתשמיש ועושים צל תמיד. אם כן הדין נותן שמן עדה יוולדו בנים הגונים זהו שאמר ותלד עדה את יבל הוא היה אבי כל יושב אוהל ומקנה כי זה היה אומנותו של הבל הצדיק ואחריו כל ישרי לב כמשה ודוד וכמה נביאים וצדיקים עד אשר מתוך אומנות זה זכו לדיבוק השכינה. ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגבשנבראו להלל בהם לבורא עולם יתברך כמו שנאמר (תהלים קנ ג) הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּנֵ֣בֶל וְכִנּֽוֹר וגו'. וגם על ידיהם שורה רוח הקודש כמו שנאמר (מלכים - ב ג טו) וְהָיָה֙ כְּנַגֵּ֣ן הַֽמְנַגֵּ֔ן וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו יַד־הֽ'. וצלה שלקח לשם תשמיש והשקה לה כוס של עקרים ולא הועילה כלום מכל מקום לסוף בנים זרים יוולדו לו שנאמר וצלה ילדה גם היא את תובל קין שהחזיר מעשה קין למקומו וברא כלי משחית לחבל ולרצוח כמו שאמר לוטש כל חרש נחושת וברזל המקצר ימיו של אדם, ...

27.העמק דבר בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כא

תפש כנור ועוגב. שני מיני כלי שיר אלו פעולתן מתחלפות, כנור יותר מסוגל למנוחה ושינה, ועוגב להיפך מרעים את הרעיון, ושתי פעולות אלו נדרש להמקנה כל אחד במועדו:

28.אברבנאל פרשת בראשית

ומלבד זה היה ענין ההנהגה והכבוד טוב בעצמו עד שנקרא הקדוש ברוך הוא רועה ישראל והאבות הקדושים ודוד המלך כלם היו עתידין להיות רועי צאן ולא יקרא אחד מהם עובד אדמה ולהיות הקטטה הזאת ביניהם איש איש על מלאכתו אמרו ירא ה' וישפוט.

29.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ג עמוד ב

דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו, מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר.

30.ליקוטי מוהר"ן תורה נד 

וּכְשֶׁהַנָּבִיא שׁוֹמֵעַ זֶה הַנִּגּוּן מֵהַיּוֹדֵעַ נַגֵּן, אֲזַי מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ רוּחַ נְבוּאָה, שֶׁקִּבֵּץ זֶה בְּיָדוֹ מִתּוֹךְ הָעַצְבוּת רוּחַ.... וּלְחַפֵּשֹ הָרוּחַ טוֹבָה, דְּהַיְנוּ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן, לְבָרְרָם מִתּוֹךְ הָרוּחַ רָעָה. שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת נִגּוּן הַנַּ"ל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִשְׁמָר הַזִּכָּרוֹן כַּנַּ"ל. דְּהַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לִזְכֹּר תַּכְלִיתוֹ הָאַחֲרוֹן לָעוֹלָם הַבָּא, וְלַחֲשֹׁב תָּמִיד עַל סוֹפוֹ וּלְאַדְבְּקָא מַחֲשַׁבְתֵּהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי תָּמִיד. שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת זִכָּרוֹן כַּנַּ"ל:‏  וְזֶהוּ: "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, עִם לְבָבִי אָשִֹיחָה, וַיְחַפֵּשֹ רוּחִי". אִם תְּדַקְדֵּק בַּמִּקְרָא הַזֶּה, תִּמְצָא שֶׁבְּכָל הַמִּלּוֹת הָאֵלֶּה בְּכֻלָּם מְבֹאָר כָּל עִנְיָן הַנַּ"ל. אֶזְכְּרָה, זֶה בְּחִינַת הַזִּכָּרוֹן הַנַּ"ל, שֶׁצְּרִיכִין לִזְכֹּר תָּמִיד בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וְזֶה בְּחִינַת נְגִינָתִי, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת הַנִּגּוּן הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת בֵּרוּר הַטּוֹב מִן הָרָע כַּנַּ"ל. כִּי עַל יְדֵי בְּחִינַת נִגּוּן וְשִֹמְחָה, יְכוֹלִין לִזְכֹּר עַצְמוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא. כִּי שְׁמִירַת הַזִּכָּרוֹן הוּא, עַל יְדֵי נִגּוּן בַּיָּד, שֶׁהוּא בְּחִינַת שִֹמְחָה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בַּלָּיְלָה, כִּי עִקַּר בֵּרוּר הָרוּחַ טוֹבָה הוּא בַּלַּיְלָה, שֶׁאָז הוּא פִּקְדוֹנוֹת הָרוּחוֹת כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: "עִם לְבָבִי אָשִֹיחָה". כִּי עַל יְדֵי בְּחִינַת נִגּוּן וְשִֹמְחָה הַנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה נִשְׁמָר הַלֵּב מִכֹּחַ הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל. וְאָז יָכוֹל לִשְׁפֹּךְ לִבּוֹ כַּמַּיִם לִפְנֵי ה', שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת: "מִי צָרַר מַיִם בַּשִֹּמְלָה" הַנַּ"ל, בִּבְחִינַת: "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'". וְזֶהוּ, עִם לְבָבִי אָשִֹיחָה וַיְחַפֵּשֹ רוּחִי. שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְעוֹרְרִין לָשֹוּחַ עִם לְבָבוֹ מִתַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי לָעוֹלָם הַבָּא, וּלְחַפֵּשֹ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת, בְּחִינַת הָרוּחַ טוֹבָה שֶׁבְּקִרְבּוֹ, כְּדֵי לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה. כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה הוּא, לְהַכְנִיעַ הָרוּחַ רָעָה, וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה כַּיָּדוּעַ:‏ וְזֶה בְּחִינַת קִימָה בַּחֲצוֹת לַיְלָה, כִּי כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בְּרָכוֹת ג:). הַיְנוּ שֶׁבַּחֲצוֹת לַיְלָה אָז נִתְעוֹרֵר בְּחִינוֹת הַנִּגּוּן דִּקְדֻשָּׁה הַנִּמְשָׁךְ מִכִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד, שֶׁהוּא בְּחִינַת בֵּרוּר הָרוּחַ טוֹבָה וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן אָז הַזְּמַן לְהִתְגַּבֵּר בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לָקוּם אָז לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לְפָרֵשׁ שִֹיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ. כִּי אָז עִקַּר הַבֵּרוּר עַל יְדֵי בְּחִינַת נִגּוּן בַּכְּלִי הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת כִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד שֶׁמְּנַגֵּן אָז כַּנַּ"ל. וְהָבֵן הֵיטֵב דְּבָרִים אֵלּוּ לְמַעֲשֶֹה:‏

 

31.שמואל א פרק טז פסוק יז - נד

(יז) וַיֹּ֥אמֶר שָׁא֖וּל אֶל־עֲבָדָ֑יו רְאוּ־נָ֣א לִ֗י אִ֚ישׁ מֵיטִ֣יב לְנַגֵּ֔ן וַהֲבִיאוֹתֶ֖ם אֵלָֽי: (יח) וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵהַנְּעָרִ֜ים וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה רָאִ֜יתִי בֵּ֣ן לְיִשַׁי֘ בֵּ֣ית הַלַּחְמִי֒ יֹדֵ֣עַ נַ֠גֵּן וְגִבּ֨וֹר חַ֜יִל וְאִ֧ישׁ מִלְחָמָ֛ה וּנְב֥וֹן דָּבָ֖ר וְאִ֣ישׁ תֹּ֑אַר וַה֖' עִמּֽוֹ: (יט) וַיִּשְׁלַ֥ח שָׁא֛וּל מַלְאָכִ֖ים אֶל־יִשָׁ֑י וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחָ֥ה אֵלַ֛י אֶת־דָּוִ֥ד בִּנְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר בַּצֹּֽאן: (כ) וַיִּקַּ֨ח יִשַׁ֜י חֲמ֥וֹר לֶ֙חֶם֙ וְנֹ֣אד יַ֔יִן וּגְדִ֥י עִזִּ֖ים אֶחָ֑ד וַיִּשְׁלַ֛ח בְּיַד־דָּוִ֥ד בְּנ֖וֹ אֶל־שָׁאֽוּל: (כא) וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל וַֽיַּעֲמֹ֖ד לְפָנָ֑יו וַיֶּאֱהָבֵ֣הֽוּ מְאֹ֔ד וַֽיְהִי־ל֖וֹ נֹשֵׂ֥א כֵלִֽים: (כב) וַיִּשְׁלַ֣ח שָׁא֔וּל אֶל־יִשַׁ֖י לֵאמֹ֑ר יַעֲמָד־נָ֤א דָוִד֙ לְפָנַ֔י כִּֽי־מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינָֽי: (כג) וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֤וֹת רֽוּחַ־אֱלֹהִים֙ אֶל־שָׁא֔וּל וְלָקַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־הַכִּנּ֖וֹר וְנִגֵּ֣ן בְּיָד֑וֹ וְרָוַ֤ח לְשָׁאוּל֙ וְט֣וֹב ל֔וֹ וְסָ֥רָה מֵעָלָ֖יו ר֥וּחַ הָרָעָֽה: (לד) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל רֹעֶ֨ה הָיָ֧ה עַבְדְּךָ֛ לְאָבִ֖יו בַּצֹּ֑אן וּבָ֤א הָֽאֲרִי֙ וְאֶת־הַדּ֔וֹב וְנָשָׂ֥א שֶׂ֖ה מֵהָעֵֽדֶר: (לה) וְיָצָ֧אתִי אַחֲרָ֛יו וְהִכִּתִ֖יו וְהִצַּ֣לְתִּי מִפִּ֑יו וַיָּ֣קָם עָלַ֔י וְהֶחֱזַ֙קְתִּי֙ בִּזְקָנ֔וֹ וְהִכִּתִ֖יו וַהֲמִיתִּֽיו: (לו) גַּ֧ם אֶֽת־הָאֲרִ֛י גַּם־הַדּ֖וֹב הִכָּ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ וְֽ֠הָיָה הַפְּלִשְׁתִּ֨י הֶעָרֵ֤ל הַזֶּה֙ כְּאַחַ֣ד מֵהֶ֔ם כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכֹ֖ת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים: ס (לז) וַיֹּאמֶר֘ דָּוִד֒ ה֗' אֲשֶׁ֨ר הִצִּלַ֜נִי מִיַּ֤ד הָֽאֲרִי֙ וּמִיַּ֣ד הַדֹּ֔ב ה֣וּא יַצִּילֵ֔נִי מִיַּ֥ד הַפְּלִשְׁתִּ֖י הַזֶּ֑ה ס וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־דָּוִד֙ לֵ֔ךְ וַֽה֖' יִהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ: (לח) וַיַּלְבֵּ֨שׁ שָׁא֤וּל אֶת־דָּוִד֙ מַדָּ֔יו וְנָתַ֛ן ק֥וֹבַע נְחֹ֖שֶׁת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיַּלְבֵּ֥שׁ אֹת֖וֹ שִׁרְיֽוֹן: (לט) וַיַּחְגֹּ֣ר דָּוִ֣ד אֶת־חַ֠רְבּוֹ מֵעַ֨ל לְמַדָּ֜יו וַיֹּ֣אֶל לָלֶכֶת֘ כִּ֣י לֹֽא־נִסָּה֒ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־שָׁא֗וּל לֹ֥א אוּכַ֛ל לָלֶ֥כֶת בָּאֵ֖לֶּה כִּ֣י לֹ֣א נִסִּ֑יתִי וַיְסִרֵ֥ם דָּוִ֖ד מֵעָלָֽיו: (מ) וַיִּקַּ֨ח מַקְל֜וֹ בְּיָד֗וֹ וַיִּבְחַר־ל֣וֹ חֲמִשָּׁ֣ה חַלֻּקֵֽי־אֲבָנִ֣ים׀ מִן־הַנַּ֡חַל וַיָּ֣שֶׂם אֹ֠תָם בִּכְלִ֨י הָרֹעִ֧ים אֲשֶׁר־ל֛וֹ וּבַיַּלְק֖וּט וְקַלְּע֣וֹ בְיָד֑וֹ וַיִּגַּ֖שׁ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּֽי: (מא) וַיֵּ֙לֶךְ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔י הֹלֵ֥ךְ וְקָרֵ֖ב אֶל־דָּוִ֑ד וְהָאִ֛ישׁ נֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה לְפָנָֽיו: (מב) וַיַּבֵּ֧ט הַפְּלִשְׁתִּ֛י וַיִּרְאֶ֥ה אֶת־דָּוִ֖ד וַיִּבְזֵ֑הוּ כִּֽי־הָיָ֣ה נַ֔עַר וְאַדְמֹנִ֖י עִם־יְפֵ֥ה מַרְאֶֽה: (מג) וַיֹּ֤אמֶר הַפְּלִשְׁתִּי֙ אֶל־דָּוִ֔ד הֲכֶ֣לֶב אָנֹ֔כִי כִּֽי־אַתָּ֥ה בָֽא־אֵלַ֖י בַּמַּקְל֑וֹת וַיְקַלֵּ֧ל הַפְּלִשְׁתִּ֛י אֶת־דָּוִ֖ד בֵּאלֹהָֽיו: (מד) וַיֹּ֥אמֶר הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל־דָּוִ֑ד לְכָ֣ה אֵלַ֔י וְאֶתְּנָה֙ אֶת־בְּשָׂ֣רְךָ֔ לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הַשָּׂדֶֽה: ס (מה) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֔י אַתָּה֙ בָּ֣א אֵלַ֔י בְּחֶ֖רֶב וּבַחֲנִ֣ית וּבְכִיד֑וֹן וְאָנֹכִ֣י בָֽא־אֵלֶ֗יךָ בְּשֵׁם֙ ה֣' צְבָא֔וֹת אֱלֹהֵ֛י מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר חֵרַֽפְתָּ: (מו) הַיּ֣וֹם הַזֶּ֡ה יְסַגֶּרְךָ֩ ה֨' בְּיָדִ֜י וְהִכִּיתִ֗ךָ וַהֲסִרֹתִ֤י אֶת־רֹֽאשְׁךָ֙ מֵעָלֶ֔יךָ וְנָ֨תַתִּ֜י פֶּ֣גֶר מַחֲנֵ֤ה פְלִשְׁתִּים֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְחַיַּ֣ת הָאָ֑רֶץ וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֛י יֵ֥שׁ אֱלֹהִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל: (מז) וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה כִּֽי־לֹ֛א בְּחֶ֥רֶב וּבַחֲנִ֖ית יְהוֹשִׁ֣יעַ ה֑' כִּ֤י לַֽה֙' הַמִּלְחָמָ֔ה וְנָתַ֥ן אֶתְכֶ֖ם בְּיָדֵֽנוּ: (מח) וְהָיָה֙ כִּֽי־קָ֣ם הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּקְרַ֖ב לִקְרַ֣את דָּוִ֑ד וַיְמַהֵ֣ר דָּוִ֔ד וַיָּ֥רָץ הַמַּעֲרָכָ֖ה לִקְרַ֥את הַפְּלִשְׁתִּֽי: (מט) וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד אֶת־יָד֜וֹ אֶל־הַכֶּ֗לִי וַיִּקַּ֨ח מִשָּׁ֥ם אֶ֙בֶן֙ וַיְקַלַּ֔ע וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל־מִצְח֑וֹ וַתִּטְבַּ֤ע הָאֶ֙בֶן֙ בְּמִצְח֔וֹ וַיִּפֹּ֥ל עַל־פָּנָ֖יו אָֽרְצָה: (נ) וַיֶּחֱזַ֨ק דָּוִ֤ד מִן־הַפְּלִשְׁתִּי֙ בַּקֶּ֣לַע וּבָאֶ֔בֶן וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י וַיְמִיתֵ֑הוּ וְחֶ֖רֶב אֵ֥ין בְּיַד־דָּוִֽד: (נא) וַיָּ֣רָץ דָּ֠וִד וַיַּעֲמֹ֨ד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֜י וַיִּקַּ֣ח אֶת־חַ֠רְבּוֹ וַֽיִּשְׁלְפָ֤הּ מִתַּעְרָהּ֙ וַיְמֹ֣תְתֵ֔הוּ וַיִּכְרָת־בָּ֖הּ אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּרְא֧וּ הַפְּלִשְׁתִּ֛ים כִּֽי־מֵ֥ת גִּבּוֹרָ֖ם וַיָּנֻֽסוּ: (נב) וַיָּקֻ֣מוּ אַנְשֵׁי֩ יִשְׂרָאֵ֨ל וִיהוּדָ֜ה וַיָּרִ֗עוּ וַֽיִּרְדְּפוּ֙ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֔ים עַד־בּוֹאֲךָ֣ גַ֔יְא וְעַ֖ד שַׁעֲרֵ֣י עֶקְר֑וֹן וַֽיִּפְּל֞וּ חַֽלְלֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ בְּדֶ֣רֶךְ שַׁעֲרַ֔יִם וְעַד־גַּ֖ת וְעַד־עֶקְרֽוֹן: (נג) וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִדְּלֹ֖ק אַחֲרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיָּשֹׁ֖סּוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶֽם: (נד) וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיְבִאֵ֖הוּ יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאֶת־כֵּלָ֖יו שָׂ֥ם בְּאָהֳלֽוֹ: ס

32.שמואל א פרק כה פסוק לט - מג

(לט) וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִד֘ כִּ֣י מֵ֣ת נָבָל֒ וַיֹּ֡אמֶר בָּר֣וּךְ ה֡' אֲשֶׁ֣ר רָב֩ אֶת־רִ֨יב חֶרְפָּתִ֜י מִיַּ֣ד נָבָ֗ל וְאֶת־עַבְדּוֹ֙ חָשַׂ֣ךְ מֵֽרָעָ֔ה וְאֵת֙ רָעַ֣ת נָבָ֔ל הֵשִׁ֥יב ה֖' בְּרֹאשׁ֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ וַיְדַבֵּ֣ר בַּאֲבִיגַ֔יִל לְקַחְתָּ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: (מ) וַיָּבֹ֜אוּ עַבְדֵ֥י דָוִ֛ד אֶל־אֲבִיגַ֖יִל הַכַּרְמֶ֑לָה וַיְדַבְּר֤וּ אֵלֶ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר דָּוִד֙ שְׁלָחָ֣נוּ אֵלַ֔יִךְ לְקַחְתֵּ֥ךְ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: (מא) וַתָּ֕קָם וַתִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָ֑רְצָה וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה אֲמָֽתְךָ֙ לְשִׁפְחָ֔ה לִרְחֹ֕ץ רַגְלֵ֖י עַבְדֵ֥י אֲדֹנִֽי: (מב) וַתְּמַהֵ֞ר וַתָּ֣קָם אֲבִיגַ֗יִל וַתִּרְכַּב֙ עַֽל־הַחֲמ֔וֹר וְחָמֵשׁ֙ נַעֲרֹתֶ֔יהָ הַהֹלְכ֖וֹת לְרַגְלָ֑הּ וַתֵּ֗לֶךְ אַֽחֲרֵי֙ מַלְאֲכֵ֣י דָוִ֔ד וַתְּהִי־ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: (מג) וְאֶת־אֲחִינֹ֛עַם לָקַ֥ח דָּוִ֖ד מִֽיִּזְרְעֶ֑אל וַתִּהְיֶ֛יןָ גַּֽם־שְׁתֵּיהֶ֥ן ל֖וֹ לְנָשִֽׁים: ס

33.שמואל ב פרק ג פסוק ב - ה

 

(ב) וַיִּוָּלְד֧וּ לְדָוִד֛ בָּנִ֖ים בְּחֶבְר֑וֹן וַיְהִ֤י בְכוֹרוֹ֙ אַמְנ֔וֹן לַאֲחִינֹ֖עַם הַיִּזְרְעֵאלִֽת: (ג) וּמִשְׁנֵ֣הוּ כִלְאָ֔ב לַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֣ל הַֽכַּרְמְלִ֑י וְהַשְּׁלִשִׁי֙ אַבְשָׁל֣וֹם בֶּֽן־מַעֲכָ֔ה בַּת־תַּלְמַ֖י מֶ֥לֶךְ גְּשֽׁוּר: (ד) וְהָרְבִיעִ֖י אֲדֹנִיָּ֣ה בֶן־חַגִּ֑ית וְהַחֲמִישִׁ֖י שְׁפַטְיָ֥ה בֶן־אֲבִיטָֽל: (ה) וְהַשִּׁשִּׁ֣י יִתְרְעָ֔ם לְעֶגְלָ֖ה אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד אֵ֛לֶּה יֻלְּד֥וּ לְדָוִ֖ד בְּחֶבְרֽוֹן: פ

34.שמואל ב פרק ה פסוק יג - טז

(יג) וַיִּקַּח֩ דָּוִ֨ד ע֜וֹד פִּֽלַגְשִׁ֤ים וְנָשִׁים֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם אַחֲרֵ֖י בֹּא֣וֹ מֵחֶבְר֑וֹן וַיִּוָּ֥לְדוּ ע֛וֹד לְדָוִ֖ד בָּנִ֥ים וּבָנֽוֹת: (יד) וְאֵ֗לֶּה שְׁמ֛וֹת הַיִּלֹּדִ֥ים ל֖וֹ בִּירוּשָׁלִָ֑ם שַׁמּ֣וּעַ וְשׁוֹבָ֔ב וְנָתָ֖ן וּשְׁלֹמֹֽה: (טו) וְיִבְחָ֥ר וֶאֱלִישׁ֖וּעַ וְנֶ֥פֶג וְיָפִֽיעַ: (טז) וֶאֱלִישָׁמָ֥ע וְאֶלְיָדָ֖ע וֶאֱלִיפָֽלֶט: פ

35.שמואל ב פרק יא פסוק ב - טו

(ב) וַיְהִ֣י׀ לְעֵ֣ת הָעֶ֗רֶב וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד מֵעַ֤ל מִשְׁכָּבוֹ֙ וַיִּתְהַלֵּךְ֙ עַל־גַּ֣ג בֵּית־הַמֶּ֔לֶךְ וַיַּ֥רְא אִשָּׁ֛ה רֹחֶ֖צֶת מֵעַ֣ל הַגָּ֑ג וְהָ֣אִשָּׁ֔ה טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה מְאֹֽד: (ג) וַיִּשְׁלַ֣ח דָּוִ֔ד וַיִּדְרֹ֖שׁ לָֽאִשָּׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הֲלוֹא־זֹאת֙ בַּת־שֶׁ֣בַע בַּת־אֱלִיעָ֔ם אֵ֖שֶׁת אוּרִיָּ֥ה הַחִתִּֽי: (ד) וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֜ים וַיִּקָּחֶ֗הָ וַתָּב֤וֹא אֵלָיו֙ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֗הּ וְהִ֥יא מִתְקַדֶּ֖שֶׁת מִטֻּמְאָתָ֑הּ וַתָּ֖שָׁב אֶל־בֵּיתָֽהּ: (ה) וַתַּ֖הַר הָֽאִשָּׁ֑ה וַתִּשְׁלַח֙ וַתַּגֵּ֣ד לְדָוִ֔ד וַתֹּ֖אמֶר הָרָ֥ה אָנֹֽכִי: (ו) וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ אֶל־יוֹאָ֔ב שְׁלַ֣ח אֵלַ֔י אֶת־אֽוּרִיָּ֖ה הַחִתִּ֑י וַיִּשְׁלַ֥ח יוֹאָ֛ב אֶת־אֽוּרִיָּ֖ה אֶל־דָּוִֽד: (ז) וַיָּבֹ֥א אוּרִיָּ֖ה אֵלָ֑יו וַיִּשְׁאַ֣ל דָּוִ֗ד לִשְׁל֤וֹם יוֹאָב֙ וְלִשְׁל֣וֹם הָעָ֔ם וְלִשְׁל֖וֹם הַמִּלְחָמָֽה: (ח) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ לְא֣וּרִיָּ֗ה רֵ֥ד לְבֵיתְךָ֖ וּרְחַ֣ץ רַגְלֶ֑יךָ וַיֵּצֵ֤א אֽוּרִיָּה֙ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וַתֵּצֵ֥א אַחֲרָ֖יו מַשְׂאַ֥ת הַמֶּֽלֶךְ: (ט) וַיִּשְׁכַּ֣ב אוּרִיָּ֗ה פֶּ֚תַח בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת כָּל־עַבְדֵ֣י אֲדֹנָ֑יו וְלֹ֥א יָרַ֖ד אֶל־בֵּיתֽוֹ: (י) וַיַּגִּ֤דוּ לְדָוִד֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־יָרַ֥ד אוּרִיָּ֖ה אֶל־בֵּית֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אוּרִיָּ֗ה הֲל֤וֹא מִדֶּ֙רֶךְ֙ אַתָּ֣ה בָ֔א מַדּ֖וּעַ לֹֽא־יָרַ֥דְתָּ אֶל־ בֵּיתֶֽךָ: (יא) וַיֹּ֨אמֶר אוּרִיָּ֜ה אֶל־דָּוִ֗ד הָ֠אָרוֹן וְיִשְׂרָאֵ֨ל וִֽיהוּדָ֜ה יֹשְׁבִ֣ים בַּסֻּכּ֗וֹת וַאדֹנִ֨י יוֹאָ֜ב וְעַבְדֵ֤י אֲדֹנִ֨י עַל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ חֹנִ֔ים וַאֲנִ֞י אָב֧וֹא אֶל־בֵּיתִ֛י לֶאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׁכַּ֣ב עִם־אִשְׁתִּ֑י חַיֶּ֙ךָ֙ וְחֵ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ אִֽם־אֶעֱשֶׂ֖ה אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: (יב) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אוּרִיָּ֗ה שֵׁ֥ב בָּזֶ֛ה גַּם־הַיּ֖וֹם וּמָחָ֣ר אֲשַׁלְּחֶ֑ךָּ וַיֵּ֨שֶׁב אוּרִיָּ֧ה בִירוּשָׁלִַ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא וּמִמָּחֳרָֽת: (יג) וַיִּקְרָא־ל֣וֹ דָוִ֗ד וַיֹּ֧אכַל לְפָנָ֛יו וַיֵּ֖שְׁתְּ וַֽיְשַׁכְּרֵ֑הוּ וַיֵּצֵ֣א בָעֶ֗רֶב לִשְׁכַּ֤ב בְּמִשְׁכָּבוֹ֙ עִם־עַבְדֵ֣י אֲדֹנָ֔יו וְאֶל־בֵּית֖וֹ לֹ֥א יָרָֽד: (יד) וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּכְתֹּ֥ב דָּוִ֛ד סֵ֖פֶר אֶל־יוֹאָ֑ב וַיִּשְׁלַ֖ח בְּיַ֥ד אוּרִיָּֽה: (טו) וַיִּכְתֹּ֥ב בַּסֵּ֖פֶר לֵאמֹ֑ר הָב֣וּ אֶת־אֽוּרִיָּ֗ה אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַֽחֲזָקָ֔ה וְשַׁבְתֶּ֥ם מֵאַחֲרָ֖יו וְנִכָּ֥ה וָמֵֽת: ס

36.שמואל ב פרק יא פסוק כו - כז

(כו) וַתִּשְׁמַע֙ אֵ֣שֶׁת אֽוּרִיָּ֔ה כִּי־מֵ֖ת אוּרִיָּ֣ה אִישָׁ֑הּ וַתִּסְפֹּ֖ד עַל־בַּעְלָֽהּ: (כז) וַיַּעֲבֹ֣ר הָאֵ֗בֶל וַיִּשְׁלַ֨ח דָּוִ֜ד וַיַּאַסְפָ֤הּ אֶל־בֵּיתוֹ֙ וַתְּהִי־ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ בֵּ֑ן וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה דָוִ֖ד בְּעֵינֵ֥י הֽ': פ

37.שמואל ב פרק יב פסוק א - כה

(א) וַיִּשְׁלַ֧ח ה֛' אֶת־נָתָ֖ן אֶל־דָּוִ֑ד וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ שְׁנֵ֣י אֲנָשִׁ֗ים הָיוּ֙ בְּעִ֣יר אֶחָ֔ת אֶחָ֥ד עָשִׁ֖יר וְאֶחָ֥ד רָֽאשׁ: (ב) לְעָשִׁ֗יר הָיָ֛ה צֹ֥אן וּבָקָ֖ר הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד: (ג) וְלָרָ֣שׁ אֵֽין־כֹּ֗ל כִּי֩ אִם־כִּבְשָׂ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אֲשֶׁ֣ר קָנָ֔ה וַיְחַיֶּ֕הָ וַתִּגְדַּ֥ל עִמּ֛וֹ וְעִם־בָּנָ֖יו יַחְדָּ֑ו מִפִּתּ֨וֹ תֹאכַ֜ל וּמִכֹּס֤וֹ תִשְׁתֶּה֙ וּבְחֵיק֣וֹ תִשְׁכָּ֔ב וַתְּהִי־ל֖וֹ כְּבַֽת: (ד) וַיָּ֣בֹא הֵלֶךְ֘ לְאִ֣ישׁ הֶֽעָשִׁיר֒ וַיַּחְמֹ֗ל לָקַ֤חַת מִצֹּאנוֹ֙ וּמִבְּקָר֔וֹ לַעֲשׂ֕וֹת לָאֹרֵ֖חַ הַבָּא־ל֑וֹ וַיִּקַּ֗ח אֶת־כִּבְשַׂת֙ הָאִ֣ישׁ הָרָ֔אשׁ וַֽיַּעֲשֶׂ֔הָ לָאִ֖ישׁ הַבָּ֥א אֵלָֽיו: (ה) וַיִּֽחַר־אַ֥ף דָּוִ֛ד בָּאִ֖ישׁ מְאֹ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־נָתָ֔ן חַי־ה֕' כִּ֣י בֶן־מָ֔וֶת הָאִ֖ישׁ הָעֹשֶׂ֥ה זֹֽאת: (ו) וְאֶת־הַכִּבְשָׂ֖ה יְשַׁלֵּ֣ם אַרְבַּעְתָּ֑יִם עֵ֗קֶב אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְעַ֖ל אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־חָמָֽל: (ז) וַיֹּ֧אמֶר נָתָ֛ן אֶל־דָּוִ֖ד אַתָּ֣ה הָאִ֑ישׁ כֹּה־אָמַ֨ר ה֜' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָנֹכִ֞י מְשַׁחְתִּ֤יךָֽ לְמֶ֙לֶךְ֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָנֹכִ֥י הִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֥ד שָׁאֽוּל: (ח) וָאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־בֵּ֣ית אֲדֹנֶ֗יךָ וְאֶת־נְשֵׁ֤י אֲדֹנֶ֙יךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וָאֶתְּנָ֣ה לְךָ֔ אֶת־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וִֽיהוּדָ֑ה וְאִ֨ם־מְעָ֔ט וְאֹסִ֥פָה לְּךָ֖ כָּהֵ֥נָּה וְכָהֵֽנָּה: (ט) מַדּ֜וּעַ בָּזִ֣יתָ׀ אֶת־דְּבַ֣ר ה֗' לַעֲשׂ֣וֹת הָרַע֘ בְּעֵינַי֒ אֵ֣ת אוּרִיָּ֤ה הַֽחִתִּי֙ הִכִּ֣יתָ בַחֶ֔רֶב וְאֶ֨ת־אִשְׁתּ֔וֹ לָקַ֥חְתָּ לְּךָ֖ לְאִשָּׁ֑ה וְאֹת֣וֹ הָרַ֔גְתָּ בְּחֶ֖רֶב בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: (י) וְעַתָּ֗ה לֹא־תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּיתְךָ֖ עַד־עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י בְזִתָ֔נִי וַתִּקַּ֗ח אֶת־אֵ֙שֶׁת֙ אוּרִיָּ֣ה הַחִתִּ֔י לִהְי֥וֹת לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה: ס (יא) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' הִנְנִי֩ מֵקִ֨ים עָלֶ֤יךָ רָעָה֙ מִבֵּיתֶ֔ךָ וְלָקַחְתִּ֤י אֶת־נָשֶׁ֙יךָ֙ לְעֵינֶ֔יךָ וְנָתַתִּ֖י לְרֵעֶ֑יךָ וְשָׁכַב֙ עִם־נָשֶׁ֔יךָ לְעֵינֵ֖י הַשֶּׁ֥מֶשׁ הַזֹּֽאת: (יב) כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֣יתָ בַסָּ֑תֶר וַאֲנִ֗י אֶעֱשֶׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֶ֥גֶד הַשָּֽׁמֶשׁ: ס (יג) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־נָתָ֔ן חָטָ֖אתִי לַֽה֑' ס וַיֹּ֨אמֶר נָתָ֜ן אֶל־דָּוִ֗ד גַּם־ה֛' הֶעֱבִ֥יר חַטָּאתְךָ֖ לֹ֥א תָמֽוּת: (יד) אֶ֗פֶס כִּֽי־נִאֵ֤ץ נִאַ֙צְתָּ֙ אֶת־אֹיְבֵ֣י ה֔' בַּדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה גַּ֗ם הַבֵּ֛ן הַיִּלּ֥וֹד לְךָ֖ מ֥וֹת יָמֽוּת: (טו) וַיֵּ֥לֶךְ נָתָ֖ן אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּגֹּ֣ף ה֗' אֶת־הַיֶּ֜לֶד אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֧ה אֵֽשֶׁת־אוּרִיָּ֛ה לְדָוִ֖ד וַיֵּאָנַֽשׁ: (טז) וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֛ד אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים בְּעַ֣ד הַנָּ֑עַר וַיָּ֤צָם דָּוִד֙ צ֔וֹם וּבָ֥א וְלָ֖ן וְשָׁכַ֥ב אָֽרְצָה: (יז) וַיָּקֻ֜מוּ זִקְנֵ֤י בֵיתוֹ֙ עָלָ֔יו לַהֲקִימ֖וֹ מִן־הָאָ֑רֶץ וְלֹ֣א אָבָ֔ה וְלֹֽא־בָרָ֥א אִתָּ֖ם לָֽחֶם: (יח) וַיְהִ֛י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וַיָּ֣מָת הַיָּ֑לֶד וַיִּֽרְאוּ֩ עַבְדֵ֨י דָוִ֜ד לְהַגִּ֥יד ל֣וֹ׀ כִּי־מֵ֣ת הַיֶּ֗לֶד כִּ֤י אָֽמְרוּ֙ הִנֵּה֩ בִהְי֨וֹת הַיֶּ֜לֶד חַ֗י דִּבַּ֤רְנוּ אֵלָיו֙ וְלֹא־שָׁמַ֣ע בְּקוֹלֵ֔נוּ וְאֵ֨יךְ נֹאמַ֥ר אֵלָ֛יו מֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וְעָשָׂ֥ה רָעָֽה: (יט) וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד כִּ֤י עֲבָדָיו֙ מִֽתְלַחֲשִׁ֔ים וַיָּ֥בֶן דָּוִ֖ד כִּ֣י מֵ֣ת הַיָּ֑לֶד וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֧ד אֶל־עֲבָדָ֛יו הֲמֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וַיֹּ֥אמְרוּ מֵֽת: (כ) וַיָּקָם֩ דָּוִ֨ד מֵהָאָ֜רֶץ וַיִּרְחַ֣ץ וַיָּ֗סֶךְ וַיְחַלֵּף֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֥א בֵית־ה֖' וַיִּשְׁתָּ֑חוּ וַיָּבֹא֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וַיִּשְׁאַ֕ל וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לֶ֖חֶם וַיֹּאכַֽל: (כא) וַיֹּאמְר֤וּ עֲבָדָיו֙ אֵלָ֔יו מָֽה־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתָה בַּעֲב֞וּר הַיֶּ֤לֶד חַי֙ צַ֣מְתָּ וַתֵּ֔בְךְּ וְכַֽאֲשֶׁר֙ מֵ֣ת הַיֶּ֔לֶד קַ֖מְתָּ וַתֹּ֥אכַל לָֽחֶם: (כב) וַיֹּ֕אמֶר בְּעוֹד֙ הַיֶּ֣לֶד חַ֔י צַ֖מְתִּי וָֽאֶבְכֶּ֑ה כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ מִ֣י יוֹדֵ֔עַ וְחַנַּ֥נִי ה֖' וְחַ֥י הַיָּֽלֶד: (כג) וְעַתָּ֣ה׀ מֵ֗ת לָ֤מָּה זֶּה֙ אֲנִ֣י צָ֔ם הַאוּכַ֥ל לַהֲשִׁיב֖וֹ ע֑וֹד אֲנִי֙ הֹלֵ֣ךְ אֵלָ֔יו וְה֖וּא לֹֽא־יָשׁ֥וּב אֵלָֽי: (כד) וַיְנַחֵ֣ם דָּוִ֗ד אֵ֚ת בַּת־שֶׁ֣בַע אִשְׁתּ֔וֹ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֑הּ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁלֹמֹ֔ה וַה֖' אֲהֵבֽוֹ: (כה) וַיִּשְׁלַ֗ח בְּיַד֙ נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יְדִ֣ידְיָ֑הּ בַּעֲב֖וּר הֽ': פ

38.ליקוטי מוהר"ן תורה ח

ב אך מאין מקבלין הרוח חיים, דע שעיקר הרוח חיים מקבלין מהצדיק והרב שבדור. כי עיקר רוח החיים הוא בהתורה, כמ"ש (שם א') ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים, הוא התורה. והצדיקים דבקים בתורה, וע"כ עיקר הרוח חיים הוא אצלם. וכשהוא מקושר להצדיק והרב שבדור, כשהוא מתאנח ומאריך רוחי', ממשיך רוח החיים מהצדיק שבדור, שהוא דבוק בהתורה אשר שם הרוח. וזהו שנקרא הצדיק (במדבר כ"ז) איש אשר רוח בו, שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד (כשפרש"י שם). כי הצדיק ממשיך ומשלים הרוח חיים של כל אחד ואחד כנ"ל. וזה בחי' (ברכות ג' ע"ב) רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד, כי כנור של דוד היה של חמש נימין, כנגד חמשה חומשי תורה. ורוח צפון שהיתה מנשבת בו, הוא בחי' ורוח אלקים מרחפת על פני המים הנ"ל. כי רוח צפון, הוא בחי' הרוח הצפון בלבו של אדם(א), שהוא בחי' הרוח חיים. כי צפון חסר (ב"ב כ"ה ע"ב), והחסרון הוא בלב, כמו שכתוב (תהלים ל"ז) ויתן לך משאלות לבך, ימלא ה' כל משאלותיך (שם כ'). ועיקר הרוח חיים הוא בלב, וכמ"ש בתיקוני זוהר (תיקון י"ג) כולהו שייפין מתנהגין בתר לבא כמלכא כו', כד"א (יחזקאל א') אל אשר יהיה שם הרוח ללכת כו'. כי הרוח הוא בלב, והחסרון הוא הסתלקות הרוח שמקומו בלב, וע"כ נרגש החסרון בלב. וע"כ כשנתמלא החסרון שהוא בבחי' הרוח כנ"ל, נאמר ויתן לך משאלות לבך, ימלא ה' וכו', היינו כנ"ל. וע"כ ישראל שהם מקבלין הרוח חיים מהתורה, נקראים על שם צפון, כמ"ש (תהלים פ"ג) על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך:

Wednesday, August 10, 2022

פרשת וָאֶתְחַנַּ֖ן התשפ״ב

 פרשת וָאֶתְחַנַּ֖ן התשפ״ב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כג - כט

(כג) וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־ה֑' בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר: (כד) אֲדֹנָ֣י ה֗' אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ: (כה) אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן: (כו) וַיִּתְעַבֵּ֨ר ה֥' בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר ה֤' אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: (כז) עֲלֵ֣ה׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה: (כח) וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־ הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: (כט) וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר: פ

2.    תרגום אונקלוס דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כג

וְצַלִּיתִי קֳדָם יְיָ בְּעִדָּנָא הַהוּא לְמֵימַר.

3.    תרגום ירושלמי דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כג

וְצַלִּית וּבָעִית רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ אָמַר משֶׁה בְּשַׁעְתָּא הַהִיא לְמֵימָר:

4.    כתר יונתן דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כג

(וּבָעִית רַחֲמִין) וביקשתי רחמים מִן לפני יי בעת ההיא לאמור:

5.    רש"י דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג 

(כג) ואתחנן. אֵין חִנּוּן בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְשׁוֹן מַתְּנַת חִנָּם – אַעַ"פִּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים לִתְלוֹת בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים אֵין מְבַקְּשִׁים מֵאֵת הַמָּקוֹם אֶלָּא מַתְּנַת חִנָּם, (לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן אָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן וָאֶתְחַנַּן); (כד) ואת ידך. זוֹ יְמִינְךָ שֶׁהִיא פְּשׁוּטָה לְכָל בָּאֵי עוֹלָםהחזקה. שֶׁאַתָּה כוֹבֵשׁ בְּרַחֲמִים אֶת מִדַּת הַדִּין בְּחָזְקָה: אשר מי אל וגו'. אֵינְךָ דוֹמֶה לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ יוֹעֲצִין וְסַנְקַתֶּדְרִין הַמַמְּחִין בְּיָדוֹ כְּשֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת חֶסֶד וְלַעֲבֹר עַל מִדּוֹתָיו, אַתָּה אֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְיָדְךָ אִם תִּמְחֹל לִי וּתְבַטֵּל גְּזֵרָתְךָ;...

(כה) אעברה נא - אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: ההר הטוב הזה - זוֹ יְרוּשָׁלַיִם: והלבנון - זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ:

6.    מדרש תנאים לדברים (הופמן) דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כה

ההר הטוב זו ירושלים והלבנון זה בית המקדש:ומנ' שאין לבנון אלא מקדש שנ' (ירמי' כ"ב ו') גלעד אתה לי ראש הלבנון +ואו' והלבנון באדיר יפול+ ולמה נקרא שמו לבנון על שמלבין עונותיהן של ישראל כשלג שנ' (ישעי' א' י"ח) אם יהיו חט' כש' כש' ילבינו:

7.    ישעיהו פרק א פסוק יח

לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר ה֑' אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ:

8.    תרגום אונקלוס דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כה

אֶעְבַּר כְּעַן וְאֶחְזֵי יָת אַרְעָא טָבְתָא דִּבְעִבְרָא דְּיַרְדְּנָא טוּרָא טָבָא הָדֵין וּבֵית מַקְדְּשָׁא.

9.    תרגום המיוחס ליונתן - תורה דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כה  

(כה) אֱעִיבַר כְּדוֹן וְאֶחֱמֵי יַת אַרְעָא טַבְתָא דִבְעִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא טַוְורָא טָבָא דְנַן דְּבֵיהּ מִתְבַּנְיָא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם וְטַוָור לִיבְנָן דְּבֵיהּ עָתִיד לְמִישְׁרֵי שְׁכִינְתָּא:

10.כתר יונתן דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כה

(כה) אעבור נא ואראה את הארץ הטובה, שבעבר של הירדן, ההר הטוב הזה, שבו תיבנה העיר של ירושלים, והר הלבנון שבו עתיד לִשׁכון שכינה:

11.חזקוני דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כה

והלבנן בית המקדש שנעשה מעצי הלבנון.

12.רבינו מיוחס דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כה

ההר הטוב. זה הר המלך. והלבנון. כמשמעו, זהו פשוטו. ורבותי' דרשו על ירושלים ובית המקדש.

13.הכתב והקבלה דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כה

והלבנון. זה ביהמ"ק וקורין אותו לבנון שהוא מלבין עונותיהם של ישראל שנאמ' אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִי כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ(ספרי), ויש מוסיפין בטעם שמו, לפי שהוא מכוסה תמיד בשלג שהוא לבן, כמאמר ירמיהו פרק יח פסוק יד שֶׁ֣לֶג לְבָנ֑וֹן; ויש להוסיף עוד בטעם שם זה, ע"ש המור והלבונה הגדלים שם, כי מקום המקדש הוא הר המורי' ככתוב (דה"ב ג') ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המורי', וכבר אמר הרמב"ן (ס"פ וירא) בטעם שם הר המורי' כי ימצאון שם בהר ההוא מור ואהלים וקנמון, והמור מראהו לבן, ובשה"ש אמר אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה והוא ביהמ"ק כבתרגום ורש"י שם, ואמר שם בילקוט בשם פסיקתא רבתי נקרא מורי' ע"ש שקטורת הסמים הרבה בתוכו.

14.הדר זקנים דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כה

אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. א"ל הקדוש ברוך הוא למשה כבר עשיתי לך דבר גדול שמחלתי לישראל עון העגל כי עלה במחשבתי להשמידם לולי מה שאמרת ואם אין מחני נא ועתה אם אתה רוצה שאשמידם אעלה אותך אל הארץ הטובה. השיב לו משה א"כ ימותו כמה משה כמוני ואל תשמיד אותם:

15.מלבי"ם דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כה

אעברה נא כהדיוט, לא להנהיג את העם רק כדי שאראה את הארץ הטובה, והנה משה לא נתאוה לכנס לארץ כדי לאכול מפריה, רק מפני שהארץ מוכנת לקדושה עליונה יותר ושם יתעלה יותר בשלמותו וגם יקיים מצות התלויות בארץ וז"ש ואראה את הארץ הטובה, ר"ל הטובה לשלמות הנפש שהוא הטוב האמתי, וגם שאם היה משה נכנס לארץ היה נודע לו תיכף מקום הר המוריה שהיה נעלם עד ימי דודוהיה המקדש נבנה תיכף ע"י משה וז"ש ההר הטוב הזה והלבנון.

16.העמק דבר דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כה

הארץ הטובה. חז"ל ביארו בברכות דמ"ח על המקרא וברכת וגו' על הארץ הטובה, דטובה זו תורה וכן הוא אומר כי לקח טוב וגו', וא"כ מרומז בזה המקרא ואראה את הארץ הטובה, טוב התורה, ואף על גב שלפי הענין בתפלת משה אין מקום לרמז מעלת התורה, אבל חז"ל עמדו על דברינו לעיל כ"ג שעיקר כונת משה בתפלתו בעת ההיא היה משום מעלת התורה, להשריש בארץ ישראל כח התלמוד: ההר הטוב. זה ירושלים שמסוגל עוד יותר לתורה:  והלבנון. זה בית המקדש שמסוגל הרבה לכוין האמת במקום אשר יבחר ה':

17.אילת השחר דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כה

ההר הטוב הזה. פרש"י זו ירושלים. תיבת הזה משמע שהראה על המקום, וקשה הרי הוא עמד עכשיו רחוק מירושלים, ועוד שהרי עדיין לא נבחרה ירושלים, וי"ל שראה בנבואה שביהמ"ק יבנה שם:

18.פנים יפות דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כה

אעברה נא וגו'. הנה לפמ"ש חז"ל [ויק"ר י, ה] תפלה עושה מחצה וכן הועילה תפלתו ששאל לעבור לא"י ולראות והועיל תפלתו לראות כמ"ש עלה ראש הפסגה, אבל לעבור לא"י אמר לו אל תוסף, אך נראה יותר מ"ש ההר הטוב הזה והלבנון, פירש"י זו ירושלים, מדאמר הזה משמע שהוא רואה אותו כמ"ש [מנחות כט א] כל מקום שנאמר זה הקדוש ברוך הוא הראה למשה היינו משום דכתיב [תהלים קכב, ג] ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ואחז"ל [תנחומא פקודי, א] ירושלים של מטה מכוון כנגד ירושלים של מעלה, ואמרו עוד במסכת תענית פ"ק [ה א] לא אבוא בעיר נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יבוא לירושלים של מעלה וכו' והראהו הקדוש ברוך הוא למשה ירושלים של מעלה והתפלל משה שיכנס לארץ לירושלים של מטה, אבל באמת לא הגיע הזמן לבחור בירושלים עד בימי דוד ושלמה, ובאמת אילו זכו ישראל שיכנס משה עמהם היה זוכה בבנין בית הבחירה מיד, והיינו שאמר לו הקדוש ברוך הוא אל תוסף דבר עלי עוד בדבר הזה, דהיינו מ"ש לראות ההר הטוב הזה, אבל הועילה תפלתו לראות כל ארץ ישראל:

19.רלב"ג דברים ג':כ"ה

ההר הטוב הזה והלבנון – ידוע כי יער הלבנון היה בהר המוריה ושם היה בית המקדש והנה העיר בזה שזה המקום הוא היותר הנכון שבארץ ישראל ולזה אמר יעקב עליו אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. להורות על יתרון הכנת זה המקום אל שישפע בו השפע האלהי ולזה אמר דוד ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון.

20.מלכים א פרק ז פסוק א - ב

(א) וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ בָּנָ֣ה שְׁלֹמֹ֔ה שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְכַ֖ל אֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ: (ב) וַיִּ֜בֶן אֶת־בֵּ֣ית׀ יַ֣עַר הַלְּבָנ֗וֹן מֵאָ֨ה אַמָּ֤ה אָרְכּוֹ֙ וַחֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רָחְבּ֔וֹ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָת֑וֹ עַ֗ל אַרְבָּעָה֙ טוּרֵי֙ עַמּוּדֵ֣י אֲרָזִ֔ים וּכְרֻת֥וֹת אֲרָזִ֖ים עַל־הָעַמּוּדִֽים:

21.מלכים א פרק י פסוק יז - כא  (ע׳ ב׳ דברי בימים פרק ט)

(יז) וּשְׁלֹשׁ־מֵא֤וֹת מָֽגִנִּים֙ זָהָ֣ב שָׁח֔וּט שְׁלֹ֤שֶׁת מָנִים֙ זָהָ֔ב יַעֲלֶ֖ה עַל־הַמָּגֵ֣ן הָאֶחָ֑ת וַיִּתְּנֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ בֵּ֖ית יַ֥עַר הַלְּבָנֽוֹן: ... (כא) וְ֠כֹל כְּלֵ֞י מַשְׁקֵ֨ה הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ זָהָ֔ב וְכֹ֗ל כְּלֵ֛י בֵּֽית־יַ֥עַר הַלְּבָנ֖וֹן זָהָ֣ב סָג֑וּר אֵ֣ין כֶּ֗סֶף לֹ֥א נֶחְשָׁ֛ב בִּימֵ֥י שְׁלֹמֹ֖ה לִמְאֽוּמָה:

22.ר' דוד צבי הופמן דברים ג':כ"ו

למענכם – אני מסופק אם פירושו כמו "בגללכם" (דברים א':ל"ז)למעלה מספר משה רבינו את העובדה ההיסטורית, שתלונותיו של העם גרמו לו בעקיפין שה' ירגז עליו. כי בקדש (במדבר כ"ז:י"ד) היה זה העם שהיה הגורם הראשון לעונשו של משה רבינו. על ידי תלונות העם כעס משה רבינו ולא קיים את מצותו של הקדוש ברוך הוא כראוי, כמו שנזכר גם בתהלים ק"ו:ל"ב. כאן לא גרם העם כלל ל"ויתעבר", אלא אם כן נפרש אותו כעבר שבעבר, כלומר התעבר כבר, ונייחס אותו אל הגזירה הראשונה שנגזרה אז על משה, אך פירוש זה דחוק. על כן הנכון כתרגומו של רבי שמשון ב"ר רפאל הירש, שמתרגם "למענכם" כמו "בשבילכם" "לתועלתכם" (וכן שולץ). על ידי פטירתו של משה במדבר, שנגזרה עליו על עון קל, הראה הקדוש ברוך הוא את קדושתו הנעלה שאין להתקרב אליה, ככתוב בבמדבר כ':י"ג, כמו שעשה גם במות נדב ואביהוא (ויקרא י':ג'). מאורע זה היה צריך לשמש מוסר־השכל תמידי לישראל, ועל כן לא קבל ה' את תפילתו של משה רבינו.

23.דברים (פרשת ואתחנן) פרק ד פסוק א - מט

(א) וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר ה֛' אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: (ב) לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֹת֙ ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם: (ג) עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹא֔וֹת אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה ה֖' בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כָל־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַחֲרֵ֣י בַֽעַל־פְּע֔וֹרהִשְׁמִיד֛וֹ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּֽךָ: (ד) וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּה֖' אֱלֹהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם: (ט) רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ: (י) י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י ה֣' אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר ה֜' אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת־דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן: (יא) וַתִּקְרְב֥וּן וַתַּֽעַמְד֖וּן תַּ֣חַת הָהָ֑ר וְהָהָ֞ר בֹּעֵ֤ר בָּאֵשׁ֙ עַד־לֵ֣ב הַשָּׁמַ֔יִם חֹ֖שֶׁךְ עָנָ֥ן וַעֲרָפֶֽל: (יב) וַיְדַבֵּ֧ר ה֛' אֲלֵיכֶ֖ם מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ ק֤וֹל דְּבָרִים֙ אַתֶּ֣ם שֹׁמְעִ֔ים וּתְמוּנָ֛ה אֵינְכֶ֥ם רֹאִ֖ים זוּלָתִ֥י קֽוֹל: (יג) וַיַּגֵּ֨ד לָכֶ֜ם אֶת־בְּרִית֗וֹ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִ֑ים וַֽיִּכְתְּבֵ֔ם עַל־שְׁנֵ֖י לֻח֥וֹת אֲבָנִֽים: (יד) וְאֹתִ֞י צִוָּ֤ה ה֙' בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֔ם חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִ֑ים לַעֲשֹׂתְכֶ֣ם אֹתָ֔ם בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: (טו) וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר ה֧' אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ: (טז) פֶּ֨ן־תַּשְׁחִת֔וּן וַעֲשִׂיתֶ֥ם לָכֶ֛ם פֶּ֖סֶל תְּמוּנַ֣ת כָּל־סָ֑מֶל תַּבְנִ֥ית זָכָ֖ר א֥וֹ נְקֵבָֽה: (יז) תַּבְנִ֕ית כָּל־בְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בָּאָ֑רֶץ תַּבְנִית֙ כָּל־צִפּ֣וֹר כָּנָ֔ף אֲשֶׁ֥ר תָּע֖וּף בַּשָּׁמָֽיִם: (יח) תַּבְנִ֕ית כָּל־רֹמֵ֖שׂ בָּאֲדָמָ֑ה תַּבְנִ֛ית כָּל־דָּגָ֥ה אֲשֶׁר־בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ: (יט) וּפֶן־תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת־הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָֽיִם: (כ) וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח ה֔' וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (כא) וַֽה֥' הִתְאַנַּף־בִּ֖י עַל־דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֗ע לְבִלְתִּ֤י עָבְרִי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וּלְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה: (כב) כִּ֣י אָנֹכִ֥י מֵת֙ בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֵינֶ֥נִּי עֹבֵ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וְאַתֶּם֙ עֹֽבְרִ֔ים וִֽירִשְׁתֶּ֕ם אֶת־הָאָ֥רֶץ הַטּוֹבָ֖ה הַזֹּֽאת: (כג) הִשָּׁמְר֣וּ לָכֶ֗ם פֶּֽן־תִּשְׁכְּחוּ֙ אֶת־בְּרִ֤ית ה֙' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖ת עִמָּכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֨ם לָכֶ֥ם פֶּ֙סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל אֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (כד) כִּ֚י ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥שׁ אֹכְלָ֖ה ה֑וּא אֵ֖ל קַנָּֽא: פ (כה) כִּֽי־תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֙סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י הֽ'־ אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ: (כו) הַעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ כִּֽי־אָבֹ֣ד תֹּאבֵדוּן֘ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־ הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹֽא־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּׁמֵדֽוּן: (כז) וְהֵפִ֧יץ ה֛' אֶתְכֶ֖ם בָּעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג ה֛' אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה: (כח) וַעֲבַדְתֶּם־שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן (לב) כִּ֣י שְׁאַל־נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר־הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן־הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ אָדָם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד־קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ: (לג) הֲשָׁ֣מַֽע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כַּאֲשֶׁר־שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי: (לד) א֣וֹ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם ה֧' אֱלֹהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ: (לה) אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י ה֖' ה֣וּא הָאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְבַדּֽוֹ: (לו) מִן־הַשָּׁמַ֛יִם הִשְׁמִֽיעֲךָ֥ אֶת־קֹל֖וֹ לְיַסְּרֶ֑ךָּ וְעַל־הָאָ֗רֶץ הֶרְאֲךָ֙ אֶת־אִשּׁ֣וֹ הַגְּדוֹלָ֔ה וּדְבָרָ֥יו שָׁמַ֖עְתָּ מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ: (לז) וְתַ֗חַת כִּ֤י אָהַב֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַיִּבְחַ֥ר בְּזַרְע֖וֹ אַחֲרָ֑יו וַיּוֹצִֽאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו בְּכֹח֥וֹ הַגָּדֹ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (לח) לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ לַהֲבִֽיאֲךָ֗ לָֽתֶת־לְךָ֧ אֶת־אַרְצָ֛ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (לט) וְיָדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַהֲשֵׁבֹתָ֘ אֶל־לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י ה֙' ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד (מה) אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם: (מו) בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם: (מז) וַיִּֽירְשׁ֨וּ אֶת־אַרְצ֜וֹ וְאֶת־אֶ֣רֶץ׀ ע֣וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֗ן שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרַ֖ח שָֽׁמֶשׁ: (מח) מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁ֨ר עַל־שְׂפַת־נַ֧חַל אַרְנֹ֛ן וְעַד־הַ֥ר שִׂיאֹ֖ן ה֥וּא חֶרְמֽוֹן: (מט) וְכָל־הָ֨עֲרָבָ֜ה עֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ מִזְרָ֔חָה וְעַ֖ד יָ֣ם הָעֲרָבָ֑ה תַּ֖חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּֽה: פ

24.מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ואתחנן סימן ד

וָאֶתְחַנָּן אֶל ה', לָמָּה. כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לָאָרֶץ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי (תהלים סא, ב). אַל תִּתְעַלֵּם מִתְּחִנָּתִי. ... אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַב לְךָ, בַּעַל דִּין שֶׁלְּךָ כְּבָר הוֹצִיא עָלֶיךָ גְּזֵרָה שֶׁתָּמוּת, וְכָל הַבְּרִיּוֹת כְּמוֹתְךָ. אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁאָכַל מִן הָאִילָן, גָּזַר מִיתָה לַכֹּל.

25.בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק טו - יז

(טו) וַיִּקַּ֛ח ה֥' אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ: (טז) וַיְצַו֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל: (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת:

26.בראשית (פרשת בראשית) פרק ג 

(ד) וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן: (ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע:(כב) וַיֹּ֣אמֶר׀ ה֣' אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם: (כג) וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ ה֥' אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם: (כד) וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים: ס