Twitter

Thursday, May 13, 2021

Bamidbar Shavuot The Fantasy of the Seforno

פרשת במדבר התשפ״א

פרשת במדבר התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

Shiur is sponsored by Yochanan Zweig in memory of his father 

Adam Ger ben Arnold

 

1.    במדבר (פרשת במדבר) פרק א 

(א) וַיְדַבֵּ֨ר ה֧' אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר: (ב) שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם: (ג) מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן: (ד) וְאִתְּכֶ֣ם יִהְי֔וּ אִ֥ישׁ אִ֖ישׁ לַמַּטֶּ֑ה אִ֛ישׁ רֹ֥אשׁ לְבֵית־אֲבֹתָ֖יו הֽוּא: (טז) אֵ֚לֶּה קְרוּאֵ֣י הָעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם: (יז) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן אֵ֚ת הָאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר נִקְּב֖וּ בְּשֵׁמֹֽת: (יח) וְאֵ֨ת כָּל־הָעֵדָ֜ה הִקְהִ֗ילוּ בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְגֻלְגְּלֹתָֽם: (יט) כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי: (כ) וַיִּהְי֤וּ בְנֵֽי־רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֔ל תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כָּל־זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: (כד) לִבְנֵ֣י גָ֔ד תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:(לב) לִבְנֵ֤י יוֹסֵף֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: (לג) פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֶפְרָ֑יִם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (לד) לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:(מד) אֵ֣לֶּה הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ וּנְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אִ֑ישׁ אִישׁ־אֶחָ֥ד לְבֵית־ אֲבֹתָ֖יו הָיֽוּ: (מה) וַיִּֽהְי֛וּ כָּל־פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל: (מו) וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־הַפְּקֻדִ֔ים שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֑ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים: (מז) וְהַלְוִיִּ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֑ם לֹ֥א הָתְפָּקְד֖וּ בְּתוֹכָֽם

2.    במדבר (פרשת במדבר) פרק ג פסוק יא - יג

(יא) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יב) וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑לוְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם: (יג) כִּ֣י לִי֘ כָּל־בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵאָדָ֖ם עַד־בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִהְי֖וּ אֲנִ֥י הֽ': ס

3.    רש"י במדבר (פרשת במדבר) פרק א פסוק יח

וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם הֵבִיאוּ סִפְרֵי יִחוּסֵיהֶם וְעֵדֵי חֶזְקַת לֵדָתָם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְהִתְיַחֵס עַל הַשֵּׁבֶט:

4.    אבן עזרא במדבר (פרשת במדבר) פרק א פסוק יח

וַיִּתְיַֽלְד֥וּ - בקשו מתי נולדו בעבור חשבון כ' שנה, אז נכתבו תולדתם:

5.    רמב"ן במדבר (פרשת במדבר) פרק א 

(יח) - וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם הֵבִיאוּ סִפְרֵי יִחוּסֵיהֶם וְעֵדֵי חֶזְקַת לֵדָתָם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְהִתְיַחֵס עַל הַשֵּׁבֶט, לשון רש"י. ואיננו נראה שיהיו צריכין להביא שטר ועדים על יחוסיהם לשבטיהם, אבל "ויתילדו" שנמנו תולדותם למשפחותם לבית אבותם. הטעם, לומר כי כאשר צוה אותם משה כן מפי הקדוש ברוך הוא נקהלו כל העדה כלם אל פתח אהל מועד, חוץ מערב רב אשר לא מבני ישראל המה כי ניכרים היו בהם מיום שיצאו ממצרים. והנה הביאו כל העדה איש שקלו, ואמרו לפני משה והנשיאים, אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן וזולתו, ומשה נותן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד, וידע מספר הפרט והכלל. והראיה בזה, כי במנין השני שהזכיר המשפחות לא אמר שם "ויתילדו" ולא הזכיר "במספר שמות לגלגלותם", כי מעת שחנו לדגליהם נבדלו השבטים זה מזה ונודעו המשפחות לאיזה שבט המה, ולא הוצרכו שם רק לדעת כמה משפחות בשבט, והמשפחה תמנה אנשיה לגלגלותם לא במספר שמותם, ולכן לא הוצרך להיות נשיאים במנין ההוא. ורבי אברהם אמר "ויתילדו" בקשו מתי נולדו, בעבור חשבון עשרים שנה:

(לב) לבני יוסף לבני אפרים - הקדים אפרים למנשה וייחס יוסף עליו, וכן למטה בדגלים (להלן ב יח כ), כי היה בעל דגל, והוא הבכור ואחיו משנהו כברכת יעקב (בראשית מח כ). ועוד כי היו בני אפרים רבים מבני מנשה. אבל במנין השני בערבות מואב הקדים מנשה, כי היו בעת ההיא בני מנשה הרבים ולקחו נחלתם תחלה, וכן בנשיאי הארץ הקדימו וייחס יוסף עליו(להלן לד כג). אבל במרגלים הקדים אפרים, אבל ייחס יוסף על מנשהלמטה יוסף למטה מנשה (להלן יג יא). והנראה אלי על דרך אגדה, כי בעבור הדבה שהביא יוסף על אחיו (בראשית לז ב) יחס עליו מוציא הדבה. או שחלק כבוד לשניהם, והיה די לאפרים בכבוד נשיאו:

(מה) ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו' כל יצא צבא בישראל - הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם, וידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים במנותם את העםולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקדוש ברוך הוא, כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים, אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותואולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים, כך וכך בני עשרים. ואחרי כל דבר ומגפה ימנם, להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה. וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה. ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם, והשקלים כופר על נפשותיכם: ובמדבר סיני רבה ראיתי כך, במספר שמות לגולגלותם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם. ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (להלן י כט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמהכי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המנין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם, וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם. כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד:

6.    רמב"ן דברים (פרשת שופטים) פרק כ פסוק ט

(ט) וצוה ופקדו שרי צבאות בראש העם - כי התורה תצוה בדרך הארץ, ותעשה הנסים עם יראיו בהסתרואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו לעתים, כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו:

7.    שם משמואל שמות פרשת משפטים שנה תרפ

והובא ברמב"ן (במדבר א' מ"ה) לסיוע לדרכו שכתב כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהי' לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד ה' ובכתב בני ישראל וכו', עכ"ל. ולפי דרכנו הוא ביחוד במדת יראת ה'. וזהו שבמדרש עוברין לפניך באימה, כי מחמת האימה שעוברין ונתראין לפני משה הם ממשיכים עליהם מדת האימה ויראת ה' שלגבי משה מילתא זוטרתא היא. ודבר זה ידוע לשרידים המתאבקים בעפר רגלי הצדיקים. וזוהי הכנה טובה למסעות המדבר, שלעומת האימה והפחד שעליהם מפני השי"ת בה במדה מטילין אימה ופחד על כחות הרע שבמדבר. ובודאי גם המנין הראשון שהי' אחר מעשה העגל נמי לכוונה זו היתה.

8.    שם משמואל במדבר פרשת במדבר שנה תרעד

והנה ברמב"ן (א' מ"ה) בענין המנין כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהי' לו בדבר הזה זכות וחיים וכו'. ויש להוסיף בזה דברים שכל אדם בעצמו שמשער בנפשו שהוא בא לעמוד לפני משרע"ה ואחיו קדוש ה' בלי ספק שהכשיר מעשיו וקיבל עליו על להבא, והוא כענין ראיית פנים בעזרה וכמו שהגדנו במק"א, ובשביל זה עצמו היו יכולין משה ואהרן להשפיע עליו חיים. והוא כעין מ"ש בירמי' (ט"ו) אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה ופירש"י משה ושמואל שבקשו רחמים על דורם החזירום מקודם למוטב, ואתה שאין אתה מחזירם למוטב אין תפלתך מקובלת עליהם. וע"כ כשכל אחד טיהר את כל קומתו מחמת בואו לפניהם ע"ה ע"כ היתה מועילה זכותם עליהם להשפיע להם חיים וזכות. וזהו הפירוש כשבא להשרות את שכינתו עליהם מנאם, היינו שבשביל המנין נעשים ראויין ונרצים להשראת השכינה. והנה כלל ישראל לעולם נרצה לפני ה', וע"כ בניסן שישראל נרצים מצד הכלל לא היו נצרכים למנין, רק באחד לחודש השני שהתחילה השראת השכינה גם מצד הפרט ע"כ הצריכם למנין:

9.    במדבר רבה (וילנא) (פרשת במדבר) פרשה א 

(י) וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וגו' (במדבר א, מו), אַתְּ מוֹצֵא הַמִּנְיָן הַזֶּה שָׁוֶה לַמִּנְיָן שֶׁנִּמְנוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לח, כה): וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה וגו', וְהוּא הָיָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת מִיָּד עָלָה משֶׁה לְקַבֵּל הַלּוּחוֹת, וְחָטְאוּ עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וּמִיָּד עָשׂוּ מִשְׁכָּן וְהוּקַם בְּאֶחָד בְּנִיסָן בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות מ, יז): וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וְאֵימָתַי הָיָה הַמִּנְיָן הַזֶּה, בְּאֶחָד בְּאִיָּר בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר א, יח): וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ וגו', בְּאוֹתוֹ מִנְיָן שֶׁמְּנָאָן כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן כַּמָּה הָיוּ (שמות יב, לז): שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף, וּכְשֶׁבָּא לִמְנוֹתָן בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הוּא מוֹצֵא אוֹתָן יְתֵרִים שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁיםוְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵלּוּ הַיְתֵרִים אִם מוֹנֶה לָהֶם עֶשְׂרִים מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁל שָׁנָה שְׁנִיָּה לִיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם, אוֹ מוֹנֶה לָהֶם עֶשְׂרִים מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי וְהִיא שָׁנָה רִאשׁוֹנָה לִיצִיאָתָם מִמִּצְרָיִם. צֵא וּלְמַד מִן הָאֲדָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לח, כה כו): וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וגו' בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל וגו', אֵימָתַי הֵבִיאוּ הַשְּׁקָלִים מִמָּחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל הַנְּדָבָה לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לו, ג): וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה וגו', וְאִם אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹא מָנוּ לְאוֹתָן שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁהָיוּ פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים לֹא מָנוּ לָהֶם עֶשְׂרִים שָׁנָה עַד חֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁל שָׁנָה שְׁנִיָּה, אִם כֵּן אַתְּ מוֹצֵא בַּשְּׁקָלִים שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שְׁקָלִים יְתֵרִים, אֶלָּא מַה יֵּשׁ לְךָ לוֹמַר מִתִּשְׁרֵי מָנוּ לָהֶם עֶשְׂרִים שֶׁהוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִבְרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּלְכָךְ כָּלַל הַחֶשְׁבּוֹן כָּךְ, לְהוֹדִיעֵנוּ שֶׁהֲרֵי נִכְנְסוּ חֹדֶשׁ אֶחָד בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה לְצֵאתָם מִמִּצְרַיִם וְלֹא נִתּוֹסְפוּ אוֹתָן שֶׁל עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמִנְיָנָם עַל אוֹתָן שֶׁנָּתְנוּ לְאַדְנֵי הַמִּשְׁכָּן, לוֹמַר לָךְ שֶׁאֵין מוֹנִין לָהֶן מִנִּיסָן אֶלָּא מִתִּשְׁרֵי.

(יא) - וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם וגו' (במדבר א, מז), בָּא הַכָּתוּב לוֹמַר לְפִי שֶׁלֹא אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בַּתְּחִלָּה שֶׁיִּמְנֶה שֵׁבֶט לֵוִי, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁלֹא מָנָה נָשִׂיא לְשֵׁבֶט לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁמָּנָה נְשִׂיאֵי הַשְּׁבָטִים, אַף משֶׁה לֹא מְנָאוֹ שֶׁכָּךְ אָמַר משֶׁה אִלּוּ הָיָה חֶפְצוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֶמְנֶנּוּ הָיָה אוֹמֵר לִי, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם וגו' שֶׁלֹא רָצָה לִמְנוֹתָן. מִיָּד הָיָה משֶׁה עוֹמֵד תָּמֵהַּ לָמָּה לֹא צִוָּהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְנוֹת שִׁבְטוֹ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אִם מוֹנֶה אִם לָאו, רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא תָּמֵהַּ מִיָּד פֵּרַשׁ לוֹ לָמָּה לֹא צִוָּהוּ לִמְנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר א, מח מט): וַיְדַבֵּר ה' וגו' אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וגו', אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בַּר אִידֵי, מַה כְּתִיב בְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר (במדבר א, ב): שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רוֹמֵם אֶת רֹאשׁ, גַּדֵּל אֶת רֹאשׁ, לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַקּוֹסְטִינָר סַב רֵישֵׁיהּ דִּפְלַן, כָּךְ נָתַן רֶמֶז, לָמָּה שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, שֶׁאִם יִזְכּוּ יַעֲלוּ לִגְדֻלָּה, כְּמָה דְּתֵימָא (בראשית מ, יג): יִשָֹּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ, אִם לֹא יִזְכּוּ, יָמוּתוּ כֻּלָּם, כְּמָה דְּתֵימָא (בראשית מ, יט): יִשָֹּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ, וְהָיָה גָּלוּי לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּמוּתוּ כֻּלָּם בַּמִּדְבָּר וְיִנָּטְלוּ רָאשֵׁיהֶן, לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי וגו' בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין אַתָּה מוֹנֶה אוֹתָן, אֲבָל לְעַצְמָן מְנֵה אוֹתָן, לָמָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם נִמְנֶה שֵׁבֶט לֵוִי עִם יִשְׂרָאֵל וּמִתְעָרֵב עִמָּהֶם יָבוֹא מַלְאַךְ הַמָּוֶת לַהֲרֹג אֶת יִשְׂרָאֵל וְהַגְּזֵרָה יוֹצֵאת עֲלֵיהֶם שֶׁלֹא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ אֶלָּא מֵתִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד, כט): בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם, וְהוּא מוֹצֵא לְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי מְעֹרָב עִמָּהֶם וְהֵם מִתְעָרְבִים עִם יִשְׂרָאֵל לָמוּת, לְפִיכָךְ לֹא מָנָה אוֹתָן עִם יִשְׂרָאֵל אֶלָּא הִפְרִישָׁם בַּמִּנְיָן, וּלְכָךְ אַף בַּלָּשׁוֹן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל, שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן אֶלָּא (במדבר ג, טו): פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וגו', נִתְיָרֵא משֶׁה וְאָמַר שֶׁמָּא יֵשׁ פְּסוּל בְּשִׁבְטִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ שֶׁאֶמְנֶנּוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֹא אָמַרְתִּי לְךָ כֵּן אֶלָּא לְהוֹצִיאָן מִן הַגְּזֵרָה שֶׁלֹא יָמוּתוּ עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָֹּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָמָּה, שֶׁהַלְוִיִּם שֶׁלִּי הֵן (במדבר ג, יב מה): וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אוֹתִי אֲנִי מְקָרְבוֹ, הֵם קֵרְבוּ עַצְמָן לִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, כו): וַיֹּאמֶר משֶׁה מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִיהֵן קֵרְבוּ אוֹתִי וַאֲנִי מְקָרְבָן, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא לְפִי שֶׁנִּמְצְאוּ עִמִּי נֶאֱמָנִים, שֶׁשָּׁמְרוּ אַזְהָרָתִי (שמות כ, ג): לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וגו', לְפִיכָךְ הֵן רְאוּיִין שֶׁיִּהְיוּ נֶאֶמְנֵי בֵּיתִי. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קא, ו): עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי, אַתְּ מוֹצֵא כָּל מִי שֶׁנִּבְדַּק בְּדָבָר, הַמָּקוֹם אֲהֵבוֹ לְעוֹלָם,

(יב) וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וגו' וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת, וְלָמָּה אֲנִי מַזְהִירָן שֶׁיַּרְחִיקוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן מִן הַמִּשְׁכָּן, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עֲלֵיהֶן, שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְהִתְקָרֵב אֶצְלוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר א, נג): וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל הַלְוִיִּם הֵם יִשְׁמְרוּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר א, נג): וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת, (במדבר א, נד): וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ, שֶׁרִחֲקוּ עַצְמָן מִן הַמִּשְׁכָּן וְנָתְנוּ מָקוֹם לַלְוִיִּם לַחֲנוֹת סָבִיב לַמִּשְׁכָּן.

10.רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק א הלכה ג

וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הָעָם מִתְקַבְּצִין לוֹ וְשׁוֹאֲלִין לוֹ עַל דְּבָרָיו - הָיָה מוֹדִיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֵהוּ לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת, עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבוֹת, וְהֵם 'אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם' (שם יז,כג). וְשָׁתַל בְּלִבָּם הָעִקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה, וְחִבֵּר בּוֹ סְפָרִים, וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ. וְיָשַׁב יִצְחָק מְלַמֵּד וּמַחֲזִיר. וְיִצְחָק הוֹדִיעוֹ לְיַעֲקֹב, וּמִנָּהוּ לְלַמֵּד, וְיָשַׁב מְלַמֵּד וּמַחֲזִיר כָּל הַנִּלְוִים אֵלָיווְיַעֲקֹב אָבִינוּ לִמֵּד בָּנָיו כֻּלָּם, וְהִבְדִּיל לֵוִיוּמִנָּהוּ רֹאשׁוְהוֹשִׁיבוֹ בִּישִׁיבָה לְלַמֵּד דֶּרֶךְ יי וְלִשְׁמֹר מִצְווֹת אַבְרָהָם. וְצִוָּה אֶת בָּנָיו שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ מִבְּנֵי לֵוִי מְמֻנֶּה אַחַר מְמֻנֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכַּח הַלִּמּוּד. וְהָיָה הַדָּבָר הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בִּבְנֵי יַעֲקֹב וּבַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְנַעֲשֵׂית בָּעוֹלָם אֻמָּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת יי. עַד שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, וְחָזְרוּ לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶן וְלַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹתָן, חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי, שֶׁעָמַד בְּמִצְוַת אָבוֹת. וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַד שֵׁבֶט לֵוִי עֲבוֹדָה זָרָה. וְכִמְעַט קָט הָיָה, וְהָעִקָּר שֶׁשָּׁתַל אַבְרָהָם נֶעֱקַר, וְחוֹזְרִין בְּנֵי יַעֲקֹב לְטָעוּת הָעַמִּים וּתְעִיָּתָם. וּמֵאַהֲבַת יי אוֹתָנוּ וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ - עָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְרַבָּן שֶׁלְּכָל הַנְּבִיאִים, וּשְׁלָחוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּתְנַבֵּא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וּבָחַר יי בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה - הִכְתִּירָן בְּמִצְווֹת, וְהוֹדִיעָן דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ, וּמַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט עֲבוֹדָה זָרָה וְכָל הַטּוֹעִין אַחֲרֶיהָ.

11.רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה א

עַל שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן. עַל עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל הַגֵּזֶל. וְעַל הַדִּינִים. אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן הֵן קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְהַדַּעַת נוֹטָה לָהֶן. מִכְּלַל דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵרָאֶה שֶׁעַל אֵלּוּ נִצְטַוָּה. הוֹסִיף לְנֹחַאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט':ד') אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. נִמְצְאוּ שֶׁבַע מִצְוֹת. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר בְּכָל הָעוֹלָם עַד אַבְרָהָם. בָּא אַבְרָהָם וְנִצְטַוָּה יֶתֶר עַל אֵלּוּ בְּמִילָה. וְהוּא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית. וַיִּצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר וְהוֹסִיף תְּפִלָּה אַחֶרֶת לִפְנוֹת הַיּוֹם. וְיַעֲקֹב הוֹסִיף גִּיד הַנָּשֶׁה וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית. וּבְמִצְרַיִם נִצְטַוָּה עַמְרָם בְּמִצְוֹת יְתֵרוֹת. עַד שֶׁבָּא משֶׁה רַבֵּנוּ וְנִשְׁלְמָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ:

12.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה ה סימן יח

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא, מְלַמֵּד עַל הָרָשָׁע שֶׁלֹא עִכֵּב לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶן רָע. וְזוֹ הָיְתָה גְּזֵרָה רְבִיעִית. וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר, אֵלּוּ הַמִּצְרִיִּים. הַשּׁוֹטְרִים, אֵלּוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁחֶשְׁבּוֹן הָיָה עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כַּמָּה לְבֵנִים יַעֲשׂוּ בְּיוֹם, וּלְכָךְ הֶעֱבִיד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה בְּפֶה רַךְ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ הַלְּבֵנִים בְּכָל כֹּחָם וְלִרְאוֹת כָּל יְכֹלֶת שֶׁלָּהֶם, וּלְפִי מִסְפָּר שֶׁעָשׂוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת כָּל הַיָּמִים. כִּי נִרְפִּים הֵם, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, הִתְחִיל מְחָרֵק עֲלֵיהֶם שִׁנָּיו וְאוֹמֵר: נִרְפִּים אַתֶּם, לְשׁוֹן טִנּוּף הוּא, יִשְׁתַּחֲקוּ עַצְמוֹתָיו, קְדוֹשִׁים הֵם. עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר וגו' תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְיָדָם מְגִלּוֹת שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין בָּהֶם מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֲלָן, לְפִי שֶׁהָיוּ נָחִין בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶן פַּרְעֹה, תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ וגו', אַל יְהוּ מִשְׁתַּעַשְׁעִין וְאַל יְהוּ נְפִישִׁין בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

13.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה א סימן כח

דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, רָאָה שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה, הָלַךְ וְאָמַר לְפַרְעֹה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד אִם אֵינוֹ נָח יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הוּא מֵתוְאֵלּוּ עֲבָדֶיךָ אִם אֵין אַתָּה מֵנִיחַ לָהֶם יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הֵם מֵתִים. אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר, הָלַךְ משֶׁה וְתִקֵּן לָהֶם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָנוּחַ.

14.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה א סימן יג

פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד אָבִיהָ, שֶׁהָיָה עַמְרָם רֹאשׁ סַנְהֶדְּרִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כֵּיוָן שֶׁגָּזַר פַּרְעֹה וְאָמַר (שמות א, כב): כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, אָמַר עַמְרָם וְלָרִיק יִשְׂרָאֵל מוֹלִידִים, מִיָּד הוֹצִיא אֶת יוֹכֶבֶד וּפֵרַשׁ עַצְמוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְגֵרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ כְּשֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת מִשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשׁוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ גְּזֵרָתְךָ קָשָׁה מִשֶּׁל פַּרְעֹה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה עַל הַזְּכָרִים וּנְקֵבוֹת. פַּרְעֹה רָשָׁע הוּא וּגְזֵרָתוֹ סָפֵק מִתְקַיֶּמֶת סָפֵק אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת, אֲבָל אַתָּה צַדִּיק וּגְזֵרָתְךָ מִתְקַיֶּמֶת. עָמַד הוּא וְהֶחֱזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ, עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְהֶחֱזִירוּ נְשׁוֹתֵיהֶם. הֱוֵי פּוּעָה, שֶׁהוֹפִיעָה פָּנִים כְּנֶגֶד אָבִיהָ.

15.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה א סימן יט

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי, לְהֵיכָן הָלַךְ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי זְבִינָא שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ. תַּנְיָא, עַמְרָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה וכו' [כדאיתא לעיל]. וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, וְהֶחֱזִיר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא וַיִּקַּח,

16.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה א 

סימן כב וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לָמָּה עָמְדָה מִרְיָם מֵרָחוֹק, אָמַר רַבִּי עַמְרָם בְּשֵׁם רַב לְפִי שֶׁהָיְתָה מִרְיָם מִתְנַבֵּאת וְאוֹמֶרֶת עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁיּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁנּוֹלַד משֶׁה נִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת אוֹרָה, עָמַד אָבִיהָ וּנְשָׁקָהּ עַל רֹאשָׁהּ, אָמַר לָהּ בִּתִּי נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתֵךְ, הַיְינוּ דִּכְתִיב (שמות טו, כ): וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף, אֲחוֹת אַהֲרֹן וְלֹא אֲחוֹת משֶׁה, אֶלָּא שֶׁאָמְרָה נְבוּאָה זוֹ כְּשֶׁהִיא אֲחוֹת אַהֲרֹן וַעֲדַיִן לֹא נוֹלַד משֶׁה, וְכֵיוָן שֶׁהֱטִילוּהוּ לַיְּאוֹר, עָמְדָה אִמָּהּ וְטָפְחָה לָהּ עַל רֹאשָׁהּ, אָמְרָה לָהּ בִּתִּי וְהֵיכָן נְבוּאָתֵךְ, 

סימן כה - וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק וגו'. לָדַעַת מַה יְּהֵא בְּסוֹף נְבִיאוּתָהּ. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּנִיסָן הָיָהאָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מִי שֶׁעָתִיד לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם בְּיוֹם זֶה יִלְקֶה בַּמַּיִם בְּיוֹם זֶה. אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁשָּׁה בְּסִיוָן הָיָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִי שֶׁעָתִיד לְקַבֵּל תּוֹרָה מֵהַר סִינַי בְּיוֹם זֶה יִלְקֶה בְּיוֹם זֶה. אֵיתִיבוּן בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד משֶׁה, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּמַאן דְּאָמַר בְּשִׁשָּׁה בְּסִיוָן נִשְׁלַךְ לַיְאוֹר נִיחָא, שֶׁמִּשִּׁבְעָה בַּאֲדַר עַד שִׁשָּׁה בְּסִיוָן יֵשׁ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים שֶׁנִּטְמַן, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּנִיסָן, לָא נִיחָא, וְלֵית תַּבְרָא אוֹתָהּ שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת הָיְתָה, רֻבּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן וְרֻבּוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן וְחֹדֶשׁ הָאֶמְצָעִי שָׁלֵם חָשֵׁיב לְהוּ תְּלָתָא יַרְחֵי:

17.רמב"ם הלכות שמיטה ויובל הקדמה

יט) שֶׁלֹּא יִנְחַל כָּל שֵׁבֶט לֵוִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא נוֹתְנִין לָהֶם עָרִים מַתָּנָה לָשֶׁבֶת בָּהֶם. כ) שֶׁלֹּא יִקַּח שֵׁבֶט לֵוִי בַּבִּזָּה. כא) לִתֵּן לַלְוִיִּם עָרִים לָשֶׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶן.

18.רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יג 

הלכה א - שֵׁבֶט לֵוִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ כְּבָר נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לִתֵּן לָהֶם עָרִים לָשֶׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם. וְהֶעָרִים הֵם שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט וַעֲלֵיהֶן שְׁתַּיִם וְאַרְבָּעִים עִיר. וּכְשֶׁמּוֹסִיפִין עָרֵי מִקְלָט אֲחֵרוֹת בִּימֵי הַמָּשִׁיחַ הַכּל לַלְוִיִּם:

הלכה י- כָּל שֵׁבֶט לֵוִי מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִנְחֲלוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וְכֵן הֵן מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִטְּלוּ חֵלֶק בַּבִּזָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁין אֶת הֶעָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ח:א') לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל. חֵלֶק בַּבִּזָּה וְנַחֲלָה בָּאָרֶץ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר י"ח:כ') בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם בַּבִּזָּה. וּבֶן לֵוִי אוֹ כֹּהֵן שֶׁנָּטַל חֵלֶק בַּבִּזָּה לוֹקֶה. וְאִם נָטַל נַחֲלָה בָּאָרֶץ מַעֲבִירִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ:. +/השגת הראב"ד/ ובן לוי או כהן שנטל חלק וכו'. א"א אם כן לא יטלו בהם תרומות ומעשרות כי הם היו תחת חלק הארץ והרי בביזת מדין לא נטלו חלק בישראל אלא בתרומה ובמצות יוצר הכל יתברך.+ 

הלכה יא - יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בָּאָרֶץ שֶׁנִּכְרְתָה עָלֶיהָ בְּרִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וִירָשׁוּהָ בְּנֵיהֶם וְנִתְחַלְּקָה לָהֶם. אֲבָל שְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁכּוֹבֵשׁ מֶלֶךְ מִמַּלְכֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּאוֹתָן הָאֲרָצוֹת וּבְבִזָּתָן כְּכָל יִשְׂרָאֵל:

הלכה יב - וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג:י') יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג:י"א) בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ח:כ') אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ:

הלכה יג - וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה' וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹהִים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהילים ט"ז:ה') ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי:

19.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד א

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד...

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעוֹ יוֹתֵר מִיְּרֵא שָׁמַיִם, דְּאִילּוּ גַּבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם כְּתִיב ״אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה׳״, וְאִילּוּ גַּבֵּי נֶהֱנָה מִיגִיעוֹ כְּתִיב: ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ״. ״אַשְׁרֶיךָ״ — בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְטוֹב לָךְ״ — לָעוֹלָם הַבָּא, וּלְגַבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם, ״וְטוֹב לָךְ״ לָא כְּתִיב בֵּיהּ.

20.בראשית (פרשת ויצא) פרק כח פסוק כ - כב

(כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה֛' לִ֖י לֵאלֹהִֽים: (כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ:

21.בראשית (פרשת ויצא) פרק כט פסוק לד

וַתַּ֣הַר עוֹד֘ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי:

22.תרגום המיוחס ליונתן - תורה בראשית (פרשת ויצא) פרק כט פסוק לד  

(לד) וְאִתְעַבְּרַת תּוּב וִילֵידַת בַּר וְאַמְרַת הָדָא זִמְנָא יִתְחַבֵּר עִמִי בַּעֲלִי אֲרוּם יְלֵדִית לֵיהּ תְּלָתָא בְּנִין וְהֵיכְדֵין עֲתִידִין בְּנוֹי לְמֶהֱוֵיהוֹן מִתְחַבְּרִין לְשַׁמָשָׁא קֳדָם יְיָ בְּגִין כֵּן קָרָא שְׁמֵיהּ לֵוִי:

23.כתר יונתן בראשית (פרשת ויצא) פרק כט פסוק לד

(לד) ותהר שוב ותלד בן ותאמר בזאת הפעם יתחבר עִמי בעלי כי ילדתי לו שלושה בנים וכמו כן עתידים בניו להיות מתחברים לשמש לפני יי בעבור כן קרא שמו לוי:

24.בראשית רבה (וילנא) (פרשת ויצא) פרשה ע סימן ז

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר כּוּתִי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי מֵאִיר אָמַר לוֹ אֵין אַתֶּם אוֹמְרִים יַעֲקֹב אֲמִתִּי, דִּכְתִיב (מיכה ז':כ'): תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לוֹ וְלֹא כָךְ אָמַר: וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ, אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לוֹ הִפְרִישׁ שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, לָמָּה לֹא הִפְרִישׁ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לִשְׁנַיִם שְׁבָטִים אֲחֵרִים. אָמַר לוֹ וְכִי שְׁנֵים עָשָׂר הֵן וַהֲלוֹא אַרְבָּעָה עָשָׂר הֵן (בראשית מ"ח:ה'): אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי, אָמַר לוֹ כָּל שֶׁכֵּן אוֹסִיפְתָּא מַיָא אוֹסֵיף קִמְחָא. אָמַר לוֹ אֵין אַתְּ מוֹדֶה לִי שֶׁהֵם אַרְבַּע אִמָּהוֹת, אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לוֹ צֵא מֵהֶם אַרְבָּעָה בְּכוֹרוֹת לְאַרְבַּע אִמָּהוֹתהַבְּכוֹר קֹדֶשׁ וְאֵין קֹדֶשׁ מוֹצִיא קֹדֶשׁ. אָמַר לוֹ אַשְׁרֶיךָ וְאַשְׁרֵי אֻמָּתְךָ שֶׁאַתְּ שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ.

25.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה ה סימן טז

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן. מַהוּ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אַתֶּם לָמָּה, וְדִבְרֵיכֶם לָמָּה. לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִישִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ, אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּיִים אַתֶּם אוֹמְרִים (שמות ה, ח): נֵלְכָה וְנִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ, לְכוּ לְסִבְלוֹתֵיכֶם.

26.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה ה סימן ב

אָמַר רַבִּי חָמָא בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה נִתְלַשׁ משֶׁה רַבֵּינוּ מִבֵּית אָבִיו, לָמָּה כֵן, שֶׁאִלּוּ גָּדַל בְּבֵית אָבִיו וּבָא וְאָמַר לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל הַמַּעֲשִׂים לֹא הָיוּ מַאֲמִינִים בּוֹ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אָבִיו מְסָרָהּ לוֹ, לְפִי שֶׁיּוֹסֵף מְסָרָהּ לְלֵוִי וְלֵוִי לִקְהָת וּקְהָת לְעַמְרָם. וּלְכָךְ נִתְלַשׁ מִבֵּית אָבִיו, וּכְשֶׁהָלַךְ וְהִגִּיד לְיִשְׂרָאֵל כָּל הַדְּבָרִים, לְפִיכָךְ הֶאֱמִינוּ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, לא): וַיַּאֲמֵן הָעָם.

27.שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה ה סימן י

וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ח): וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָוֶאֱמֶת זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, ז): לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה וגו'. הֱוֵי חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, כְּמָה דְתֵימָא וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים. צֶדֶק זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא): צִדְקַת ה' עָשָׂה. וְשָׁלוֹם זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב, ו): בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי. נָשָׁקוּ, וַיִּשַּׁק לוֹ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כָּל הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁל תִּפְלוּת חוּץ מִשָּׁלשׁ [כדכתיב לעיל], וַיִּשַּׁק לוֹ, מַהוּ וַיִּשַּׁק לוֹ, זֶה שָׂמַח בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה שָׂמַח בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל זֶה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּשַּׁק לוֹ, נָטַל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, זֶה נוֹטֵל כְּהֻנָּה וְנוֹתֵן לְוִיָּה, וְזֶה נוֹטֵל לְוִיָּה וְנוֹתֵן כְּהֻנָּה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּשַּׁק לוֹ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מָשָׁל לְזֶהָבִי שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ מוֹנִיטָה אַחַת וְרָאָה אוֹתָהּ מִבִּפְנִים שֶׁל חֶרֶס וּמִבַּחוּץ שֶׁל זָהָב, לְיָמִים הֵבִיאוּ לוֹ מוֹנִיטָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב, אָמַר לָהֶם הָרִאשׁוֹן חֶרֶס הָיָה וְהָיָה מְצֻפֶּה זָהָב, אֲבָל זֶה כֻּלָּהּ זָהָב. כָּךְ נְשִׁיקָה שֶׁנָּשַׁק עֵשָׂו לְיַעֲקֹב לֹא הָיָה אֶלָּא לִפְסֹלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כו, כג): כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ. וּמֶה הָיָה סוֹפוֹ (משלי כו, כג): שְׂפָתַיִם דֹּלְקוֹת וְלֶב רָע, שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לְנָשְׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְׁכוֹ. אֲבָל נְשִׁיקָה שֶׁל אַהֲרֹן וּמשֶׁה הָיְתָה נְשִׁיקָה שֶׁל אֱמֶת, וַעֲלֵיהֶן הוּא אוֹמֵר (תהלים פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר: חֶסֶד, זֶה אַהֲרֹן. וֶאֱמֶת, זֶה משֶׁה. וְרַבִּי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: חֶסֶד, זֶה משֶׁה, שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם יוֹסֵף. וֶאֱמֶת, זֶה אַהֲרֹן, דִּכְתִיב (מלאכי ב, ו): תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, הֱוֵי: חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּשַּׁק לוֹ, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְמִי חָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד, אִם לְאַהֲרֹן אִם לְמשֶׁה, יֵשׁ אוֹמְרִים לְאַהֲרֹן שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם וּמִתְנַבֵּא לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא משֶׁה וְיָעִיד עַל דְּבָרָיו שֶׁל אַהֲרֹן וְיִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֱמֶת הָיָה מִתְנַבֵּא אַהֲרֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְמשֶׁה, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא משֶׁה וְיַאֲמִינוּ לִדְבָרָיו.

28.שמות רבה (וילנא) (פרשת תצוה) פרשה לז סימן א

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, מֵהֵיכָן, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב וּבִקֵּשׁ לְמַנּוֹת קָתָלִיקוֹס וּמִנָּהוּ עַל כָּל בֵּית גְּנָזָיו, לְאַחַר יָמִים בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת אִסְטַרְטִיגוֹס וְהָיָה אוֹתוֹ אוֹהֲבוֹ סָבוּר שֶׁמָּא יַעֲשֵׂהוּ וְלֹא עֲשָׂאוֹ, אָמַר לוֹ לֵךְ וּמַנֵּה אִסְטַרְטִיגוֹס, אָמַר לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ מֵאֵיזוֹ גִּינוֹסְיָא, אָמַר לוֹ מִגִּינוֹסְיָא שֶׁלְּךָ. כָּךְ בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַנּוֹת עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וַעֲשָׂאוֹ לְמשֶׁה גִּזְבָּר עַל הַדַּיָּנִין וְעַל הַכֹּל, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, הָיָה משֶׁה סָבוּר שֶׁהוּא נַעֲשָׂה כֹּהֵן גָּדוֹל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵךְ וּמַנֵּה לִי כֹּהֵן גָּדוֹל, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָם מֵאֵיזֶה שֵׁבֶט אֲמַנֶּה לְךָ, אָמַר לוֹ מִשֵּׁבֶט לֵוִי, אוֹתָהּ הַשָּׁעָה שָׂמַח משֶׁה, אָמַר כָּךְ שִׁבְטִי חָבִיב, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַהֲרֹן אָחִיךָ הוּא, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ. רַבָּנָן אָמְרֵי, כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שִׁמֵּשׁ משֶׁה בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לֹא שִׁמֵּשׁ אֶלָּא שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שִׁמֵּשׁ משֶׁה בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א, כג, יג): בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמשֶׁה, וּכְתִיב (דברי הימים א כג, יד): וּמשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים.

29.שמות (פרשת שמות) פרק ד פסוק יד

וַיִּֽחַר־אַ֨ף ה֜' בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ:

30.רש"י שמות (פרשת שמות) פרק ד פסוק יד

ויחר אף - רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר כָּל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשֶׂה רֹשֶׁם וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם וְלֹא מָצִינוּ שֶׁבָּא עֹנֶשׁ על ידי אוֹתוֹ חָרוֹן; אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי אַף בְּזוֹ נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁםהֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י – שֶׁהָיָה עָתִיד לִהְיוֹת לֵוִי וְלֹא כֹּהֵן, וְהַכְּהֻנָּה הָיִיתִי אוֹמֵר לָצֵאת מִמְּךָ, מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה כֵן אֶלָּא הוּא יִהְיֶה כֹּהֵן וְאַתָּה הַלֵּוִי, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי" (דהי"א כ"ג) (זבחים ק"ב):

31.דברי הימים א פרק כג פסוק יד

וּמֹשֶׁ֖ה אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים בָּנָ֕יו יִקָּרְא֖וּ עַל־שֵׁ֥בֶט הַלֵּוִֽי:

32.משנה מסכת אבות פרק ד משנה ו

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, גוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיוֹת:

33.פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ד משנה ו

כבר רציתי לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר, וליודעי גם כן שדברי בו לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא.

דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום - אני אבארם - והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחוייב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פניםלפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים, זכרם לברכה, לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם, ולא קיבוץ ממון לישיבות המרוממות הנכבדות, ולא לראשי גלויות ולא לדיינין ולא למרבצי תורה ולא לאחד מן הממונים ולא לשאר האנשים, אלא נמצא קהילותיהם כולן יש בהם עני בתכלית, ועשיר רב הממון בתכלית, וחלילה לה' שאומר שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, אלא זה העני אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ומרגליות, אבל הוא לא היה עושה כן, אלא מסתפק במלאכה שיתפרנס ממנה, בין ברווח בין בדוחק, ובז למה שבידי בני אדם, הואיל והתורה מנעתו מזה. וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב, והיה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות, ומעלתו - עד כי תלמידיו הם אשר הושוו למשה ויהושע, וקטן תלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ולא יסופק לבר דעת שאילו היה מסכים לקבל מבני דורו, לא היו מניחים אותו לחטוב עצים. וחנינה בן דוסא, אשר קול קורא עליו: "כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני וחנניה בני דיו קב חרובין מערב שבת לערב שבת", ולא ביקש מבני אדם. וקרנא דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה משקה שדות, וכשהיו באים בעלי הדין, היה אומר: או שתתנו לי מי שישקה במקומי כשאני מתעסק עמכם, או שתתנו לי שעור מה שאבטל מעבודתי, ואדון לכם. ולא היו ישראל בני דורם של אלו וזולתם לא אכזרים ולא שאינם גומלי חסדים, ולא מצאנו חכם מן החכמים שהיה מצבם דחוק שיגנה אנשי דורו שאינם מרחיבים לו, חלילה לה', אלא הם בעצמם היו חסידים, מאמינים באמת לעצמה, מאמינים בה' ובתורת משה, אשר בה הזכיה בעולם הבא, ולא יתירו לעצמם זהויסברו שהוא חלול השם אצל ההמון, לפי שהם יחשבו התורה למלאכה מן המלאכות אשר מתפרנסים בהן, ותתבזה אצלם, ויהיה עושה זה"דבר ה' בזה" +במדבר טו, לא+.

ואמנם טעות אלו המתגברים כנגד האמת והלשונות המפורשים, בלקיחת ממון בני אדם ברצונם או על כורחם - הן המעשיות אשר ימצאו בתלמוד באנשים בעלי מומים בגופותיהם, או זקנים באו בימים עד שלא יוכלו לעשות מלאכה, שאין תחבולה להם אלא לקחת, ואם לא - מה יעשו, הימותו? זה לא ציוותו התורה. ואתה תמצא המעשה אשר הביאו בו ראיה באומרו: +משלי טו, לא+ "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה" - בבעל מום, לא יוכל לעשות מלאכה. אבל עם היכולת, לא המציאה התורה בזה דרך.

רב יוסף, עליו השלום, היה נושא עצים, ואומר: "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה", רצונו לומר, שבעת יגיעת איבריו - יכובד משכבם - במשא העץ הכבד, היה מתחמם גופו בלא ספק, והיה משבח זה ושמח בו, והיה לבו טוב במתנת בחלקו, בגלל מה שהיה אצלו ממעלת ההסתפקות.

וכבר שמעתים, הניפתים, נתלים באומרם: "הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי". וזה אינו דומה לזה כלל, ואמנם זה אצלי סילוף ממי שמביא ראיה ממנו, הואיל והוא מבואר ואין בו מקום לטעות. כי אלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מטיל עליהם ומחייבם בחוקים, חלילה לה' מזה, ואמנם היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון שיארחו איש אחד, והוא בדרך, נוסע, וילון אצלו ויאכל אצלו בלילה ההוא או ביום, וילך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס בבית איש, ולא אוכל ממזונו. ובכגון זה אמרו החכמים, שתלמיד חכמים, אם רצה להדמות לזה, עד שלא יכנס אצל איש - יש לו לעשות כן, וכמו כן אם רצה להתארח אצל איש בהכרח נסיעה או כיוצא בה - יש לו לעשות כן. לפי שכבר הזהירו מן האכילה ללא הכרח, ואמרו: "כל תלמיד חכמים המרבה סעודותיו בכל מקום" וכו', ואמרו: "כל סעודה שאינה שלמצוה אסור לתלמיד חכמים להנות ממנה".

ולמה אאריך בזה הענין, אני אזכור המעשה אשר התבאר בתלמוד, והמתעקש יעשה כרצונו: היה איש שהיה לו כרם, והיו באים בו גנבים, וכל אשר היה פוקדו בכל יום, היה מוצא ענביו מתמעטים וחסרים, ולא היה לו ספק שאיש מן הגנבים שמהו מטרה. והיה מצטער מזה תמיד כל ימי הענבים, עד שבצר ממנו מה שבצר, ושטחו עד אשר יבש, ואסף הצמוקים. ומדרך בני אדם, שכאשר יאספו הפירות המיובשים, יפלו גרגרים מן התאנים והצמוקים, ומותר לאוכלם, מפני שהם הפקר, וכבר הניחום בעליהם למיעוטם. ובא ר' טרפון במקרה יום אחד לזה הכרם, וישב, והיה מלקט מן הצמוקים הנופלים ואוכלם. ובא בעל הכרם, וחשב שזה הוא אשר היה גונב ממנו כל השנה, ולא היה מכירו, אבל שמע שמו. ומיהר אליו ותפשו, והתגבר עליו, ושמהו בשק, ורץ עמו על גבו להשליכו בנהר. וכאשר ראה ר' טרפון עצמו אובד, צעק: "אוי לו לטרפון שזה הורגו". וכאשר שמע זה בעל הכרם, הניחו וברח, ליודעו כי חטא חטא גדול. והיה ר' טרפון בשארית ימיו מאותו היום דואב ומיליל על מה שארע לו, בהצילו נפשו בכבוד התורה, והוא היה בעל ממון, והיה יכול לומר לו: הניחני, ואני אשלם לך כך וכך דינרים, וישלם לו, ולא יודיעהו שהוא טרפון, ויציל נפשו בממונו, לא בתורה. אמרו: "כל ימיו שלאותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה שלתורה, שכל המשתמש בכתרה שלתורה נעקר מן העולם". ואמרו בזה: "משום דר' טרפון עשיר גדול הוה, והוה ליה לפיוסיה בדמים".

ופתח רבנו הקדוש, עליו השלום, אוצרות חיטה בשנת רעבון, ואמר: כל מי שרוצה לקחת פרנסתו יבוא ויקח פרנסתו, ובתנאי שיהיה תלמיד חכמים. ובא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו, והוא אינו מכירו, ואמר לו: פרנסני, ואמר לו: באיזו גדר אתה מבחינת הלימוד? ואמר לו: פרנסני ככלב וכעורב, רצונו לומר: אפילו אין לי חכמה, וכמו שיפרנס ה' חיה טמאה ועוף טמא פרנסני, שאין עם הארץ פחות מהם. ונתן לו. שוב התחרט אחר כך על שפיתהו בדבריו, ואמר: "אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסי". ואמרו לו אותם אשר הודיעם מה שארע: אולי יונתן בן עמרם תלמידך הוא, אשר אינו רוצה להנות בכבוד תורה, כל שאפשר לו זה, ואפילו בתחבולה? וחקר ומצא הדבר כן. ושני אלה המעשים ישתיקו כל חולק בזה הענין.

ואמנם הדבר אשר התירתו התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממון לאדם, יעשה להם סחורה בו בבחירתו, אם ירצה - ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - ושתמכר סחורתם תחילה למה שיימכר, ותתפס להם ראשית השוק דוקא. אלו חוקים שקבע ה' להם, כמו שקבע המתנות לכהן והמעשרות ללוי, לפי מה שבאה בו הקבלה. כי שתי הפעולות האלה יש שיעשו אותן הסוחרים קצתם עם קצתם על דרך הכבוד, ואפילו לא היתה שם חכמה, ולכל הפחות יהיה תלמיד חכמים כמו עם ארץ מכובד. וכן פטרה התורה את כל תלמידי החכמים מחובות השלטון כולן, מן המיסים, והאכסניות, ומיסי הנפש, והם אשר יקראו כסף גולגלתא, יפרעום בעבורם הקהל, ובנין החומות וכיוצא בהן. ואפילו היה תלמיד החכמים בעל ממון רב לא יחוייב בדבר מזה. וכבר הורה בזה רבנא יוסף הלוי זצ"ל לאיש באנדלוס, שהיו לו גנות וכרמים שהיה מחוייב עבורם אלף דינרים, והורה לפוטרו מהמס, להיותו תלמיד חכמים, אף על פי שהיה משלם המס ההוא אפילו העני שביהודים. וזה דין תורה, כמו שפטרה התורה הכהנים ממחצית השקל, כמו שבארנו במקומו, ומה שדומה לזה.