Twitter

Monday, February 28, 2022

משנכנס אדר מרבין בשמחה

 משנכנס אדר מרבין בשמחה

הרב ארי דוד קאהן

 

1.    משנה מסכת תענית פרק ד משנה ו

חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהֻבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:

2.    תלמוד בבלי מסכת תענית דף כו עמוד ב

מִשֶּׁנִּכְנָס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה. שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס, וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן.

3.    תלמוד בבלי מסכת תענית דף כט עמוד א

מִשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבכְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה — כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה. דף כט עמוד ב  אָמַר רַב פָּפָּאהִלְכָּךְ בַּר יִשְׂרָאֵל דְּאִית לֵיהּ דִּינָא בַּהֲדֵי נׇכְרִי, לִישְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ בְּאָב — דְּרִיעַ מַזָּלֵיהּ, וְלַימְצֵי נַפְשֵׁיהּ בַּאֲדָר — דְּבָרִיא מַזָּלֵיהּ.

4.    רי"ף מסכת תענית דף ט עמוד ב

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה אמר רב פפא הלכך האי בר ישראל דאית ליה דינא בהדי עובד כוכבים באב נישתמיט ליה דריע מזליה באדר ניזיל בהדיה דבריא מזליה:

5.    רא"ש מסכת תענית פרק ד סימן לב

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה [דף כט ע"ב] אמר רב פפא הלכך האי בר ישראל דאית ליה דינא(ה) בהדי עובד כוכבים באב לישתמיט ליה דריע ליה מזליה. ובאדר ניזל בהדיה דתקיף מזליה.

6.    קרבן נתנאל מסכת תענית פרק ד סימן לב ד"ה [ה

[ה] בהדי עובד כוכבים לישתמיט מיניה. ז"ל מ"א סי' תקנ"א ס"ק ב' לישתמיט מיניה עד ר"ח אלול. רי"ו וכ"מ בגמרא. ואני אומר מלישנא דגמרא אדרבה משמע עד לאחר ט"ב בלחוד דהא רב פפא אמר הלכך דקתני ממעטין בשמחה לישתמיט מיניה ואיסורא דאין משמחין אינו נוהג אלא עד אחר ט"ב. וז"ל הזהר בפ' יתרו דף ע"ח ע"ב עשו נטל ברזא דיליה תרין ירחין תמוז אב כו' ואפי' אב לאו דיליה אלא ט' יומין אינון דילי' ולא יתיר ואתאביד ולא אשתכח ע"כ מש"ה לישתמיט מיני' דעובד כוכבים עד ט"ב דרזא דעשו ולא צריך יותר וכן עמא דבר:

7.    רש"י מסכת תענית דף כט עמוד א

משנכנס אדר - ימי נסים היו לישראל: פורים ופסח.

8.    רש"י מסכת תענית דף כט עמוד ב

ניזיל בהדיה - בערכאות שלהן.

9.    תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו עמוד ב

דתניא: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: אין קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי: אף קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון.  אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: בכל שנה ושנה. רבי אליעזר ברבי יוסי סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט - אף כאן אדר הסמוך לשבט, ורבן שמעון בן גמליאל סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן - אף כאן אדר הסמוך לניסן. בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי - מסתבר טעמא, דאין מעבירין על המצות, אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא? - אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף.

10.רש"י מסכת מגילה דף ו עמוד ב

גאולה לגאולה - פורים לפסח.

11.חדושי הריטב"א מסכת תענית דף כט עמוד ב

כשם שאמרו משנכנס אב [וכו'] אמר רב פפא הילכך בר ישראל וכו' עד דברי מזליה. ואף על גב שאין מזל לישראל הני מילי בשאר ימים אבל בשני חדשים אלו יש מזל שכן נגזר עלינו מן השמיםואפשר עוד דמזל לאו דוקא אלא על הגזירה קרי מזל בלשון בני אדם.

תפארת ישראל [יכין] מסכת תענית פרק ד משנה ו

12.משנכנס אב. דאז מימי המרגלים נועד החודש הזה לצרת ישראל:

13.מלאכת שלמה מסכת תענית פרק ד משנה ז

משנכנס וכו'. ביד פ"ה דהלכות תעניות סי' ו' ז' ובטור או"ח סי' תקנ"א וסי' תקנ"ב וברוב ספרים משנכנס אב היא תחלת המשנה הזאת, וכן בפי' ה"ר יהונתן ז"ל ופי' ממעטין כלומר אם יארע לו להשיא בנו או בתו לנשואי' בחדש אב ימעט בשמחת החופה וכ"ש בשמחת מריעות שהיא רשות ע"כ, ובגמ' אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, וכתב הר"ן ז"ל בפ' החולץ תניא קודם לזמן הזה כלומ' מר"ח ועד התענית העם ממעטין בעסקיהן מלישא וליתן מלבנות וליטע ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודות אירוסין מ"ט משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה ונישואין בלא סעודה איכא שמחה ע"כ:

14.שלטי הגבורים מסכת תענית דף ט עמוד ב

לשון ריא"ז -משנכנס אב ממעטין בשמחה וממעטין העם בעסקיהם מלישא וליתן ולבנות ולנטוע נטיעה של שמחה ובנין של שמחה כמו שבארנו בתעניות ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין וזה מבואר בפרק החולץ ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו:

15.משנה מסכת סנהדרין פרק ה משנה ה

אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, מַעֲבִירִין דִּינוֹ לְמָחָר. הָיוּ מִזְדַּוְּגִין זוּגוֹת זוּגוֹת, וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל, וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כָּל הַיּוֹם, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין כָּל הַלַּיְלָה, וְלַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין לְבֵית דִּין.

16.שושנים לדוד מסכת סנהדרין פרק ה משנה ה

יין. הא פשיטא דאפילו להוראה בעלמא קי"ל שתה רביעית יין אל יורה, וכדנפקא לן מקרא ולהורות את בני ישראל, וכ"ש בדיני נפשות, אלא נ"ל דלא תנייה אלא לגלויי על מ"ש ממעטין במאכל, דלא נפרש שלא היו אוכלין כלל אלא מתענים, וכההיא דאיתא בתענית משנכנס אב ממעטין בשמחה, ומפרשי התם דר"ל שאין שמחין כלל, קמ"ל הכא ולא היו שותין יין הא מידי אחרינא לית לן בה, דלא היו אסורין מלאכול כלל אלא ביום ההריגה דוקא, כדלקמן בש"ס מקרא דלא תאכלו על הדם.

17.בית הבחירה למאירי מסכת תענית דף כז עמוד ב

המשנה השביעית משנכנס אב ממעטין בשמחה וכו' כונת המשנה לבאר עניני ט' באב ואמר שמשנכנס אב ממעטין בשמחה שאם אירע לו שמחת נישואין ממעט בשמחת החופה ואין צריך לומר בשמחת מריעות וכ"ש בשאר שמחות של רשותובמסכת יבמות מ"ג א' פירשוה שממעטים בעסקיהם מלישא וליתן מלבנות ומלנטוע מלארס ומלינשא ופירשוה בבנין ונטיעה של שמחה ובסעודת אירוסין הא לארס מותר אף בט' באב מחשש שמא יקדמנו אחר ובגמרא פירשו שכמו שמשנכנס אב ממעטים בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה הכל הערה שראוי להתפלל ולהודות לאל בכל עת ובכל זמן כפי הנאות למה שאירע באותו זמן וכן שצריך לברך על הטובה ועל הרעה כמו שהתבאר ואין לאסור מכאן אכילת בשר וממה שאמרו אין שמחה אלא בבשר שמ"מ שמחת אכילה בלא בשר ליכא אבל אכילת בשר בלא שמחה איכא ואף מי שקבל עליו כך מותר בתבשיל כדרך שביארנו בנדרים 

18.משנה מסכת ברכות פרק ט משנה ה

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע.

19.ספר מנהגים דבי מהר"ם סדר פורים

סדר פורי': משנכנס אדר מרבי' בשמח' לבד מבערב פורי' [ש]נהגו להתענות בו וקורין לו תענית אסתר

20.קובץ שיטות קמאי מסכת מגילה דף ב עמוד א

משנכנס אדר מרבים בשמחה. והענין כבר הוא גלוי וכתוב הוא במגילת אסתר מהנס שעשה הב"ה עמהם. ונהגו העולם להתענות בערב פורים שהוא י"ג באדר.

21.קובץ שיטות קמאי מסכת תענית דף כט עמוד א

כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה. ההרבות בשמחה (האמור) משנכנס אדר, לא נאמר להרבות מאכלים ובמשתאות, אבל לב העניים והאביונים, ובכללה כל שמחת מצוה. [המכתם].

22.יד דוד מסכת תענית דף כט עמוד א

רש"י ד"ה משנכנס אדר. ימי נסים היו לישראל פורים ופסח. דקדק בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן פ"ח מאי בעי רש"י בפסח. וכבר קדמו באמרי שפר למהראנ"ח דף צב [ע"ב, פר' תצא], וע"ש כי הוא דבר נאות. ואפשר לומר כי רש"י פירש בערכין יא [ע"ב] מגלגלין זכות ליום זכאי, היינו ימי ניסן שבו נגאלו ובו עתידין להגאל, וכאן נמי סמך אהך דמגלגלין, כמ"ש התוספות בד"ה רב פפא, לכך נקט רש"י פסח דהוא ניסן.

23.שו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן פח

שאלת עוד מה הזקיק רש"י שם בגמ' משנכנס אדר. לפרש ימי נסים היו פורים ופסח. פשוט שהוצרך לכך משום דאי משום פורים גרידא א"כ לימא נמי ניסן וכסלו אלא ע"כ משום שהתחילו ימי נסים רצופים ותכופים זה לזה. וי"ל עוד שרצה לרמז ג"כ שבשנה מעוברת אין שמחה נוהגת אלא באדר שני. וה"ט משום דימי נסים סמוכים הם. וכדאמרינן (פ"ק דמגילה ו' ב') אליבא דרשב"ג דאדר שני עיקר לענין קריאת מגלה, משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף. זהו הנלע"ד בשאלותיך יעב"ץ.

24.גליוני הש"ס מסכת תענית דף כט עמוד א

שם כשם שמשנכנס אב ממעטין כו' כך משנכנס אדר מרבין כו', נ"ב מבואר בזה דחודש אדר לעומת אב וממילא דיום שמחה דאדר היינו פורים לעומת יום אבילות דאב היינו ט"ב ועמ"ש בזה בשב דנחמתא ועוד יותר מזה הארכתי בטעם הדבר בכתבים שלי וע"ע בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ח' שיש לב' הימים האלו פורים וט"ב עניין אחד שבן הנולד בו נותנים לו שם ע"ש היום היינו בן הנולד בט"ב נותנים לו שם מנחם והנולד בפורים נותנים לו שם מרדכי ע"ש:

שם רש"י ד"ה משנכנס אדר כ' פורים ופסח, נ"ב ע' שאילת יעב"ץ ח"ב סי' פ"ח:

25.שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן ח

תנס מעשה אירע במקומכם שנולד בן יום א' ב' ימים לחדש אב והי' יום ח' ללידתו יום ט' באב שהוא יום צום ואביו משעת לידתו אמר שלא ימול אותו עד מחרת הצום שהוא יום ט' ללידתו כדי שיוכל לשמוח ולשמח בסעודת המילה ואתם אמרתם לו כי אפשר לתקן הסעוד' מן המנח' ולמעל' ולאכול אותה בליל' ולא שמע אליכם ונימול הילד ביום ט' ללידה ולעזה עליו כל המדינ' ויש אומרים כי המיל' נעשית באיסור שכפר בתו' וחייב לקבל חרם ונדוי ואתה חפשת בספרים אם יש עליו עונש ולא מצאת אלא מה שכתבו שמי שלא מל ביום ח' בכל יום עובר בעשה ולא מצאת שהעובר בעשה הוא נידון באלו הדינין אלו הן תורף דבריך. ועתה מה אשיב אחר שנעשה מעשה באיסור אבל כדי שלא יורגלו לעשות כן אכתוב מה שנר' לי בזה: 

תחלה יש לך לדעת כי מי שאינו בקי בדינין מפני מיעוט הרגל התלמוד ומפני העדר הספרים יש לו ללכת אחר המנהג כמ"ש בירוש' בפ"ה ממס' מעשר שני (ה"ג) וביבמו' פרק אלמנ' לכ"ג (ה"ב) ובפ"ז ממס' פאה (ה"ו) אם הלכ' היא רופפת בידך ראה איך הצבור נוהג ונהוג כמותם. ומעולם לא נשמע שתתעכב המילה ליום ט' מפני סעודת המיל' שלא תעשה ביום צוםואדרב' נוהגין כשהמיל' היא באותו יום מכנין שם הילד מנחם כמו שאם תהי' המיל' ביום פורים מכנים אותו מרדכי.

26.שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קס

שלום ושמחת י"ט לי"נ תלמידי הרב האברך המופלג מו"ה ברוך נ"י: 

יפה נתעורר על השמטת הרמב"ם אלא שלא פירש יפה, ואני אפרש. דבמתני' שלהי תענית [כ"ו ע"ב] תנן משנכנס אב ממעטין בשמחה ואמר רב בגמרא [כ"ט סע"א] כשם שמשנכנס אב וכו' כך משנכנס אדר מרבים בשמחה וא"ר פפא הלכך האי בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי לשתמיט מיני' באב ולימצי לי' באדר, והרמב"ם פ"ה מתענית [ה"ו] כתב משנכנס אב ממעטין ולא כתב הא דלשתמיט מנכרי, אמנם בש"ע בהלכות ט"ב [סי' תקנ"א סעיף א'] הוסיף וכתב הא דלשתמיט, ואמנם בהלכות מגילה לא כתב הרמב"ם ולא הש"ע הא דמרבים בשמחה ולא הא דלימצי לנכרי והמג"א [סי' תרפ"ו סק"ה] הביאו, וצריך לידע טעם להשמטה זו: 

והנלע"ד דרב לטעמיה דס"ל כמ"ד כל חדש אב אסור ברחיצה ואבילות נוהג וכמ"ש תוס' סוף מגילה [ל"א ע"ב ד"ה ראש חדש], והיינו טעמא דדרש כמ"ד והשבתי חדשה דכל החודש נוהג אבילות [תענית ל' ע"א], א"כ הכי נמי דרשינן לענין שמחת אדר והחדש אשר נהפך מיגון לשמחה להיות שמחה נוהג משנכנס אדר ואולי אסור בהספד ולכל הפחות מצוה לשמוחאמנם אנן קיי"ל כמ"ד דשבת שחל ט"ב בתוכה נוהג אבילות דדרשינן והשבתי שבתה ולא חדשה וכמ"ש כל זה תוס' סוף מגילה הנ"ל, א"כ ה"ה באדר לא דרשינן והחודש אשר נהפך, וכיון דלא דרשינן והחדש שוב אין לנו להוסיף שמחה אפילו בשבוע שחל פורים דשבתה לא כתיב בפוריםולפ"ז מה דתנן במתני' משנכנס אב ממעטין בשמחה ומייתי ליה רמב"ם, היינו לענין שאין בונין בית חתנות ואבורנקי של מלכים וכמבואר בפ"ק דמגילה [ה' ע"ב] גבי רבי נטע נטיעה בפורים, וזה לא שייך באדר מרבין שבונין ונוטעין פשיטא כל השנה נמי, ורק ביום פורים איתא להאי חידושא שאפילו במקום שנהגו איסור מלאכה מ"מ בונין בנין של שמחה ומשו"ה לא הוי מצי לאתויי הך דרב מרבים בשמחה. והנה ר"פ אמר הלכך האי בר ישראל וכו' ונדחקו תוס' דקאי אלעיל דמגלגלין זכות ליום זכאי ורמב"ם ס"ל כפשוטו אדרב קאי הלכך, ואם כן כיון דלא קיי"ל כרב ואין אבילות מר"ח אין ריעא מזלא ג"כ, וש"ע חשש לסכנתא ופסק דלשתמט באב, אבל עכ"פ באדר לא כתב דלימצי לי'

א"נ י"ל בהא, עפ"י מה שהרגיש מהרש"א והאריך ג"כ ראנ"ח פ' תצא אהא דרב פפא דאמר בריא מזליה הא קיי"ל אין מזל לישראל. ולע"ד משום הכי כתב רש"י [תענית כ"ט סע"א ד"ה משנכנס] ימי נסים היו לישראל פורים ופסח, וביעב"ץ ח"ב סי' פ"ח נתעורר בזה מה רצה רש"י להוסיף פסח, ולפי הנ"ל י"ל דס"ל אף על גב דאין מזל לישראל, מ"מ אחז"ל [חולין צ"ה ע"ב] אף על גב דאין ניחוש יש סימן והוא דאתחזק, וס"ל הכא אתחזק תרי זימנא עכ"פ פורים ופסח וקיי"ל ב' זימני הוה חזקה, א"נ ס"ל בחד זימנא איכא למימר שמא ריעא מזלא דעמלקים גרם ולא בריא מזלא ישראל דאין מזל להם, אבל השתא דאירע ע"י ב' אומות שונות רצופים עמלק ומצרים שמע מינה יש סימן טבא דבריא מזלא דישראל ועכ"פ יש סימן, זה נ"ל דעת רש"י ומ"מ הש"ע הוה ס"ל דרב פפא אפשר ס"ל יש מזל לישראל ואנן קיי"ל שלהי מס' שבת [קנ"ו ע"א] כהני אמוראי ותנאי דש"ס דאין מזל לישראל, וא"כ בשלמא באב איכא למיחש דבריא מזלא דאומות העולם, אבל באדר מהכ"ת לימצי לי', דנהי דריעא מזלא דעמלקים, דשארי אומות מי ריעא, ולענין בריאות מזלא דישראל הא אין מזל לישראל, כנלענ"ד במעט עיון:  פ"ב יום ג' י"ט אדר תקע"ו לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ

27.תוספות מסכת מגילה דף לא עמוד ב

אלא כדברי רבינו תם עם ישרים נחתם שוש אשיש בראשיתו ושובה באחריתו והא שאין אנו מפטירין חזון בשבת שחל בו ר"ח אב משום דקיימא לן דאין אבילות חל אלא בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה ורב דאמר דמפטיר חזון סבר דהאבלות חל מיד שנכנס ר"ח

28.שו"ת התעוררות תשובה חלק א סימן קעז הרב שמעון סופר

ונלע"ד ליישב בגמרא דידן לא מצינו שום הקדמה לקריאת המגילה רק י"א י"ב וי"ג אבל בירושלמי איתא דיכולין לקרא מר"ח מדכתיב החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וכיון דכל החודש נהפך לשמחה יכולין לקרות המגילה מר"ח (רק מסיים שם א"ר חלבו אמר רב ובלבד עד ט"ו דלא יעבור כתיב) וכיון דהמחבר בסי' תרפ"ו מביא בשם י"א דיכולין לקרות המגילה מר"ח וברמ"א שם איתא והכי נהוג מובן מאליו דמרבין בשמחה מר"ח כיון דהא דקרינן המגילה מר"ח יליף מהא דשמחה נוהגת בכל החודש.

29.שו"ת אפרקסתא דעניא חלק ב - אורח חיים סימן לו  הרב דוד שפרבר

ד) ואשר דרש מני אם מצאתי טעם למנהג העולם שמדבקי' על הפתחים "משנכנס אדר מרבין בשמחה". ואם משום כדי להזכיר את הדין למה אין מדבקי' באלול "משנכנס אלול מרבין בתשובה". הנה אנכי לא ראיתי ולא שמעתי טעם למנהג זה, ובס' המנהגים הגדולים שבידי כמדומה שלא ימצא. ויש לחפש בס' הקטן הנקרא מטעמים, ישן וחדש, ובס' אמרי צדיקים, ובס' מנהגי ישרוןוגם יש לעיין בס' פח"י ערך משנכנס אדר, אף שאינו מסוג זה מ"מ אולי יש בו דבר מן החדש, וכולם אינם ת"י אמנם מ"ש כ"ת מדוע אין עושין כך באלול, לק"מ חדא דמאמר זה לא נמצא בשום מקום בש"ס, אף דהאמת כן הוא, מכל מקום הרי כתב המהרש"א בחא"ג סוף מס' מגילה הא דלא חשיב התם ל' יום לפני ר"ה ויו"כ, משום דבאמת זמנה של תשובה בכל השנה דבר יום ביומו, ע"ש ובס' ערבי נחל בדרושיו לר"ה שכתב ג"כ כך, ופי' בזה הא דאמז"ל ציון דורש אין לה מכלל דבעי דרישה ודפח"ח. משא"כ משנכנס אדר כו' הוא מאמר מפורש בש"ס תענית כ"ט סע"א. אלא דהרי"ף ורמב"ם וש"ע לא העתיקו בשום דוכתא, ופשיטא משום דליכא נ"מ מיני' לדינא. אלא דמקום יש בראש לומר דנ"מ לענין נשואין בחסרון לבנה דבאדר וניסן (כדמוכח מרש"י תענית שם ודוק) בכל החדש ליכא פקידא. עי' שד"ח מערכת חתן וכלה באריכות לענין זה. 

30.שו"ת שבט הלוי חלק י סימן קה

ג. ובענין משנכנס אדר מרבין בשמחה, ודאי פשטות ההלכה רק מאדר ב' דהא כתב רש"י תענית כ"ט משנכנס אדר, ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח, וזה באדר ב' דאין בין ראשון לשני אלא מקרא מגילה כפ"ק דמגילה ובירושלמי איתא דכל החודש כשר למגילה, וכדכ' והחודש אשר נהפך מיגון לשמחה, וכמש"כ רמ"א או"ח תרפ"ח ס"ז, ועיין חי' ריטב"א במס' תענית שם שכ' דבר פלא, שאעפ"י שאין מזל לישראל כארז"ל מכ"מ בב' חדשים כנראה אלול ואדר לכו"ע יש מזל לישראל, ועיין בשפת אמת תענית שם שכ' דגורם שמחה באדר ע"י באחד באדר משמיעים על השקלים והתחדשות הקרבנות, וזה ודאי לא הי' אלא באדר שני ואכמ"ל, אבל אית דמוסיפין שמחה מאד"א, וטוב לב משתה תמיד.

הדוש"ת בכב' ואהבה, מצפה לרחמי ה'.

31.שו"ת להורות נתן חלק ג הקדמה

וביותר צריך לזרז כאשר אנו עומדים כעת סמוך לראש חודש אדר, ויש שהיצר הרע מסית לומר שהיות שקרבים והולכים ימי סוף הזמן לכן מותר להתרשל ח"ו בלימוד, ברם באמת דוקא בחודש זה יש להתחזק בהתמדת הלימוד משני טעמים - חדא כי אדר הוא חודש של קבלת תורה וכמו שאמרו חז"ל (שבת פח א) דהדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקיבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר, ופירש רש"י שקיבלו את התורה מאהבת הנס שנעשה להם. ומהאי טעמא אמרו חז"ל (תענית כט ב) משנכנס אדר מרבין בשמחה, ולא ביארו שמחה זו מה טיבה, אולם הלא נעים זמירות ישראל אמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב", הרי דעיקר שמחת האדם היא על ידי לימוד התורה, ואם כן למידין אנו כי מה שמרבין בשמחה היינו בלימוד התורה המשמחת את הלב, וחייבונו לשקוד על התורה בחודש אדר במיוחד, כי בחודש זה קיבלו ישראל את התורה בשמחה וברצון מאהבת הנס, והזמן ההוא מסוגל ביותר לקנין התורה.

32.תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א הלכה א

תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי נָתָןכָּל־הַחוֹדֶשׁ כָּשֵׁר לִקְרִיאַת הַמְּגִילָּה. מַה טַעַם. וְהַחוֹדֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וגו׳. אָמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ. וּבִלְּבַד עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר. דְּאָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. לֹא יַעֲבוֹר. וְלֹ֣א יַֽעֲבוֹר. רִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל. לֹא יַֽעֲבֹר. וְלֹ֣א יַֽעֲבוֹר. הָדָא דְאַתְּ אַמַר. לִקְרִיַּת הַמְּגִילָּה. אֲבָל לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה אֵינָן עוֹשִׂין אֶלָּא בְאַרְבָּעָה עָשָׂר וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. וְאֵין מְחַלְּקִין [לָעֲנִיִּים] אֶלָּא בְאַרְבָּעָה עָשָׂר וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. אֵין עֵינֵיהֶם שֶׁלְעֲנִיִּים תְּלוּיוֹת אֶלָּא בְאַרְבָּעָה עָשָׂר וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. וְיִהְיוּ אֵילּוּ לִקְרִיאָה וְאֵילּוּ לִּסְעוּדָה. רִבִּי חֶלְבּוֹ רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רַב. וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵלֶּה נִזְכָּרִ֨ים וְנַֽעֲשִׂ֜ים. נִזְכָּרִ֨ים בִּקְרִיאָה. וְנַֽעֲשִׂ֜ים בִּסְעוּדָה.

33.עלי תמר מסכת מגילה פרק א הלכה א

תני רבי נתן כל החדש כשר לקריאת המגילה. וכתב הראבי"ה בסימן תקנ"ח והאו"ז בח"ב סימן שפ"ז וכן המרדכי והג"מ המובא בב"י סימן תרפ"ח, דנ"מ למי שהולך בשיירא או בספינה ולא יהא לו שם מגילה מותר לקראת מתחילת החדש, אולם הטור בסימן תרפ"ח כתב ושדרו ממתיבתא היכא דנפיק בשיירא או בספינתא ולא יהא לו מגילה קורא אותה בי"א בי"ב ובי"ג וכו', הנה דבישיבות בבל דחו משנת ר"נ מהלכהמפני שלא מובא בתלמודינוותשובת המתיבתא דבבל מובא בכמה ראשונים ובשו"ע מביא דעת ישיבות בבל ודעה השניה בשם י"א שקורא אפילו מתחילת החדשובתענית כ"ט שנינו במשנה משנכנס אב ממעטין בשמחה ובגמרא אמר רב כשם שנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, ואמר ר"פ הילכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לשתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה. ובשו"ת חת"ס סימן ק"ס תמה למה השמיטו הרמב"ם והשו"ע הך דינא דרב, ואכן לפי המבואר רב בשיטת משנת ר"נ הבבלי אמרה שכל החדש כשר לקריאת המגילה ומשום דכתיב החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, אולם רבנן דישיבת בבל דחו משנת דרִבִּי נָתָן מהלכה מאחר שלא הובא בתלמודינו וא"כ לא קי"ל כהך דרבאולם הראבי"ה והאו"ז ושאר ראשונים שסוברים כהירושלמי שמביא משנת דרִבִּי נָתָן והובא כן להלכה בסימן תרפ"ה בשם י"א א"כ מכ"ש דמשנכנס אדר מרבין בשמחה שכן כל נמוקו של ר"נ הוא משום דכתיב החדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, אכן בנוגע להשמטתו הך דינא דר"פ הקושיא עדיין במקומה עומדתלפי דעת הי"א והוא דעת הראבי"ה והאו"ז ושאר ראשוניםאולם י"ל דדוקא שלא יתבטל מקריאת המגילה סוברים דיש להם לסמוך על משנת ר"נ ולקרא אפילו מהתחלת החדש, אבל בנוגע למי שיש לו דין עם נכרי אין קפידא בזה, שכן דעת ישיבות בבל הוא דתלמודא דידן דחי הך דר"נ מהלכה.

מ"ט והחדש אשר נהפך להם וכו'. בתענית כ"ט, אמר רב יהודה בריה דר"ש בר שילת, משמיה דרב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, ואין מפורש מהיכן למד רב השוואה זו. ונראה שלמד זה מהפסוק והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליו"ט, הרי שכשם שהאבל והיגון מתחילת החודש שבו תקום הצרה, כך מרגישים שמחה מתחילת החודש שבו תבוא הישועה להגאל מהצרה. וכן הוא בבריתא דר"נ הבבלי. ומוסיף שמתחילת החודש כבר מרגישים הגאולה והשמחה עד כדי כך שכבר כשר לקרא את המגילה. וענין ריבוי בשמחה הוא בונין בית חתנות לבנו ונוטעין נטיעות של שמחה ובאירוסין ובנישואין כמ"ש במגילה ה' ובכלל זה כל מיני מסיבות של שמחה מעין זה.

אכן ראיתי בחוברת מחניים גליון פורים תש"ך בסופו שמביא צילום של תזמורת יהודים שהיו פותחים את צהלת פורים בר"ח אדר בשכונה היהודית בפראג משנת תקמ"אנראה שקיימו המאמר כפשוטו, לעורר שמחה מר"ח אדרויתכן שהמנהג שהיה באירופה לתלות על כותלי ביהמ"ד ובתי תפלות תמונת "משנכנס" ובו תמונות של חביות ובקבוקי יין ויהודים שמחים ושותים לחיים איש לרעהוובו כתוב: משנכנס אדר מרבין בשמחה מקורו במאמר זה. וראיתי בשם הרה"ק רבי זאב מזבארז טעם יפה נוסף שהמנהג נוסד כדי שכותלי ביהמ"ד יוכיחו ויכריזו הלכה זו שנשמטה ברמב"ם ובשו"ע. וראיתי להעיר כאן בסנהדרין ס"ד, משוורתא דפוריא, ובערוך ערך שוור מנהג בבל ובעילם הבחורים עושים צורה בדמות המן, ותולין אותה על גגותיהם ד' וה' ימיםובימי פורים עושים מדורה ומשליכים אותה צורה לתוכה ועומדין סביבה ומזמרין וכו' וקופצין מצד האש לצד האש וכו'ואמרו לי אנשים מפרס כי גם היום נהוג אצלם כןשלוקחים איזה בגד ישן וממלאים אותו קש ומשרטטים אותו בתווי פנים עד שהוא כמין בובה ותולים אותו ואח"כ זורקין אותו לאש וקופצים ומזמרים ארור המן, ברוך מרדכי וכו'. וכן, המן המן שרפנוך באש.

ואני מעתיק מחוברת ארץ הקדם דברים על ארץ הודו, עמוד כ"א וז"ל: ישנה כתה הודית בארץ ההשפלה אשר תחוג את ימי הפורים כמו היהודים אבל אל שני ימים כי אם י"ד יוםבימים אלו שותים לשכרה ויוצאים ברחובות העיר כמו משוגעים וקורים בקול גדול פורים פורים ושוחקים ומתלוצצים כליצני פורים ברוסיהואת אשר אחזה בזה שהמנהג הזה בא להודים אלו עוד מימי אחשורוש כי מלך מהודו ועד כושואחרי מפלת המן כתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם, וכתיב קימו וקבלו היהודים וגו'. ויתכן שהמה חגו גם הפורים אז וכן נשתרש מנהג זה בקרב כתה מההודים עד היום ע"כ. ואכן יתכן הדבר אלא מה שמפליא איך חוגגים י"ד יוםונכון הדבר עפ"י קבלת חז"ל שמרבים בשמחה מיד שנכנס אדר ועד הפוריםומה שיש לשום לב הוא שנראה שאף מנהג ליצני פורים וליצנות פורים הוא מנהג עתיק יומין ואפילו מימי מרדכי ואסתר. וידידי המנוח ר' משה דסקל ע"ה אמר לי, כי היו משפחות בהונגריהשבאו אבותיהם עם המונגולים שהיו שרוים בחושך בליל פורים ויום פורים היה להם ליום אבל. כי מוצאם היה מאויבי היהודים בימי המן, וראו בפורים יום מר ואבל להם. ואמר לי זקן אחד מפרס כי בעיר שושן לפנים ששמה היום המאדאן. ושם קבר מרדכי ואסתר וקורין שם המגילהנהוג ג"כ לעשות אדם משלג שמכנין אותו המןכי בהאמדאן יורד שלג באדר, ומכים בהמן ושארי מנהגי ליצנות בפורים נוהגים שם מזמן קדוםא"כ נראה שגם מנהג הכאת המן הוא מנהג שאין לבטלו, כדברי הרמ"א בסי' תרצ"ה.

34.משנה שכיר - מועדים פורים שחוק בפורים הרב שלמה טייכטל

מבאר הדמיון שדימו חז"ל בתענית כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה

ובמקום אחר ביארתי מאמר חז"ל בתענית [כט, א] כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, וצריך להבין הדמיון. ונראה על פי דברי תוס' במגילה [ה, ב ד"ה ממעטין], דהכונה ממעטין, דאין לשמוח כלל עיין שם, וידוע דמידה טובה מרובה, דאם ממעטין בשמחה הכונה דאין לשמוח כלל, אם כן ממילא מרבין בשמחה רוצה לומר כולה בשמחה בלי עצבות כלל, וזהו שאמרו כשם כו', ואם כן ממילא מוכח דשפיר מותר למלאות פיו בשמחה בפורים. ועיין גם כן בשבות יעקב [סוף חלק א', חושן משפט סי' קפב] מה שכתב בזה, ויוצא מדבריו גם כן דמותר למלאות פיו בשמחה של מצוה גם בזמן הזה, ודו"ק. והשי"ת יזכני לשמוח בפורים הבע"ל, ולזכות בכל האורות שיש במגילה ובמצות היום, כמבואר בקב הישר [פרק צ"ט], עיין שם נפלאות מיומא דפורים.

35.מגן אברהם סימן תרפו ס"ק ה

ה (פמ"ג) (מחה"ש) ג' ימים. פירוש בה"ב אחר פורים (ב"י סי' תכ"ט ע"ש), משנכנס אדר מרבין בשמחה ומי שיש לו דין עם עכו"ם ישפוט באדר, יכולים בני עיר לתקן בהסכמ' ובחרם עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות פורים ביום שנעשה בו נס (הר"מ אלשקר מ"ט) (ועיין בס' משא מלך ח"ז סי' ט"ו): ומי שנעש' לו נס באדר לעשו' פורים י"א לעשות בשנ' עיבור באדר שני וי"א לעשותו באדר ראשון אא"כ נעשה הנס בשנת העיבור באדר שני (הר"ש הלוי י"ו) עמ"ש סי' תקס"ח ס"ז ומ"ש שם דמוכח דיש לעשות באדר שני: 

36.פסקי תשובות אורח חיים סימן תרפו

ה. 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' פרטי דינים בזה

סעי' ג', מ"ב סק"ח: משנכנס אדר מרבין בשמחה. ובכל17 דבר שנוכל אז להרבות בשמחה מצוה איכא, וכל אחד ישער בלבו ונפשו, ומצוה בכל מה שאפשר להרבות בלבו ועניניו בשמחה של מצוהוכל18 חודש אדר הוא בכלל השמחה כדכתיב "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה" ויש19 אומרים שאף חודש ניסן הוא בכלל החיוב ד'מרבין בשמחה'.

ומנהג20 לתלות טבלאות מצוירות 'משנכנס אדר מרבים בשמחה', ויש21 תולין אותו על המקום המשויר בבית בלא טיח 'זכר לחרבן' כדי לכסותו ולהזכיר שהוא זמן שמחה.

37.קיצור שולחן ערוך סימן קמא סעיף א

משנכנס אדר מרבים בשמחה, וישראל שיש לו דין ודברים עם אינו יהודי ישפוט עמו בחודש זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



17 . לשון הנימוקי או"ח סי' זה, ועיי"ש שמתרץ בזה מדוע לענין 'משנכנס אב ממעטין בשמחה' ציינו זאת הרמב"ם והשו"ע משא"כ משנכנס אדר מרבין בשמחה שמוזכר ג"כ בגמרא סו"מ תענית לא הוזכר ברמב"ם ושו"ע, דריבוי בשמחה הוא דבר התלוי בלב ולא פירטו חז"ל כדת מה לעשות לריבוי השמחה בחודש זה, ואין הרמב"ם ושו"ע מביאים אלא דינים והלכות בדברים מעשיים מוגדרים, משא"כ מיעוט השמחה בחודש אב מפורט בחז"ל וברמב"ם ושו"ע במה צריך למעט, וע"ע בתירוץ קושיא זו בשו"ת חת"ס או"ח סי' ק"ס.

18 . אשל אברהם בוטשאטש, ועיין בשאילת יעב"ץ סי' פ"ח דחודש אדר א' אינו בכלל עפ"י דברי רש"י על הגמ' משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כ"ט ע"ב) "ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח", משמע דווקא אדר שני שבו חוגגין נס פורים וימי ניסים סמוכים הם.

19 . א"ר סק"ח עפ"י לשון רש"י הנ"ל, וכ"ה בשו"ת חת"ס סי' ק"ס דאיתרמי ניסים בשני חדשים אלו ובתרי זימני הוי חזקה.

20 . ס' ילקוט אברהם סי' זה.

21 . שם.

Wednesday, February 16, 2022

פרשת כי-תשא התשפ”ב

 פרשת כי-תשא התשפב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    שמות (פרשת כי תשא) פרק לב פסוק א - ו

(א) וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־ זֶ֣ה׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ: (ב) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי: (ג) וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן: (ד) וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (ה) וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַה֖' מָחָֽר: (ו) וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק

2.    שמות פרק כ, א-ו

(ב - ג) אָֽנֹכִ֖י֙ ה֣' אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים לֹֽ֣א יִהְיֶֽ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗י: (ד) לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֣֥ פֶ֣֨סֶל֙׀ וְכָל־תְּמוּנָ֡֔ה אֲשֶׁ֣֤ר בַּשָּׁמַ֣֨יִם֙׀ מִמַּ֡֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֣֥ר בַּמַּ֣֖יִם׀ מִתַּ֣֥חַת לָאָֽ֗רֶץ: (ה) לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֣֥ה לָהֶ֖ם֘ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֹ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־ שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י: (ו) וְעֹ֥֤שֶׂה חֶ֖֨סֶד֙ לַאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָֽי: ס

3.    שיר השירים פרק ד פסוק ה

(ה) שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תְּאוֹמֵ֣י צְבִיָּ֑ה הָרוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים:

4.    רש"י שיר השירים פרק ד פסוק ה

שני שדיך - המניקות אותך זה משה ואהרן:

כשני עפרים תאומי צביה - דרך צביה להיות יולדת תאומים כך שניהם שוים שקולים זה כזה, דבר אחר שני שדיך על שם הלוחות תאומי צביה שהם מכוונות במדה אחת וחמשה דברות על זו וחמשה על זו מכוונין דבור כנגד דבור, אנכי כנגד לא תרצח שהרוצח ממעט את הדמות של הקדוש ברוך הואלא יהיה לך כנגד לא תנאף שהזונה אחר עבודה זרה דרך אשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים, לא תשא כנגד לא תגנוב שהגונב סופו לישבע לשקר, זכור כנגד לא תענה שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית, כבד כנגד לא תחמוד שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו:

5.    תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ז עמוד א

 (שמות לב) "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו", מָה רָאָה? אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, רָאָה חוּר שֶׁזָּבוּחַ לְפָנָיואָמַר, אִי לָא שָׁמַעְנָא לְהוּ הַשְׁתָּא, עָבְדוּ לִי כִּדְעָבְדוּ בְּחוּר, וּמִיקַיֵּם בִּי (איכה ב) "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא", וְלָא הַוְיָא לְהוּ תַּקַּנְתָּא לְעוֹלָם; מוּטָב דְּלִיעַבְדוּ לְעֶגְלָא, אֶפְשָׁר הַוְיָא לְהוּ תַּקַּנְתָּא בִּתְשׁוּבָה:

6.    רש"י שמות (פרשת כי תשא) פרק לב

פסוק אכי בשש משה - כתרגומו, לשון איחור,  בששה עשר בָּא שָׂטָן וְעִרְבֵּב אֶת הָעוֹלָם, וְהֶרְאָה דְּמוּת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה וְעִרְבּוּבְיָה, לוֹמַר וַדַּאי מֵת מֹשֶׁה לְכָךְ בָּא עִרְבּוּבְיָא לָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם מֵת מֹשֶׁה, שֶׁכְּבָר בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא בָּא וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף פ"ט); וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁלֹא טָעוּ אֶלָּא בְּיוֹם הַמְעֻנָּן בֵּין קֹדֶם חֲצוֹת בֵּין לְאַחַר חֲצוֹת, שֶׁהֲרֵי לֹא יָרַד מֹשֶׁה עַד יוֹם הַמָּחֳרָת, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת:

כי זה משה האיש. כְּמִין דְּמוּת מֹשֶׁה הֶרְאָה לָהֶם הַשָּׂטָן, שֶׁנּוֹשְׂאִים אוֹתוֹ בַּאֲוִיר רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם (שבת פ"ט): פסוק ב -באזני נשיכם - אָמַר אַהֲרֹן בְּלִבּוֹ: הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים חָסִים עַל תַּכְשִׁיטֵיהֶן, שֶׁמָּא יִתְעַכֵּב הַדָּבָר וּבְתוֹךְ כָּךְ יָבֹא מֹשֶׁה, וְהֵם לֹא הִמְתִּינוּ וּפָרְקוּ מֵעַל עַצְמָן: פסוק ה - וירא אהרן –  שֶׁהָיָה בוֹ רוּחַ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב (תהלים ק"ו), וְרָאָה שֶׁהִצְלִיחַ מַעֲשֵׂה שָׂטָן וְלֹא הָיָה לוֹ פֶּה לִדְחוֹתָם לְגַמְרֵי: ויבן מזבח - לִדְחוֹתָם: ויאמר חג לה' מחר - וְלֹא הַיּוֹם, שֶׁמָּא יָבֹא מֹשֶׁה קֹדֶם שֶׁיַּעַבְדוּהוּ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ, בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, דְּבָרִים הַרְבֵּה רָאָה אַהֲרֹן – רָאָה חוּר בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁהָיָה מוֹכִיחָם וַהֲרָגוּהוּ, וְזֶהוּ וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו – וַיָּבֶן מִזָּבוּחַ לְפָנָיו – וְעוֹד רָאָה וְאָמַר מוּטָב שֶׁיִּתָּלֶה בִי הַסֵּרָחוֹן וְלֹא בָהֶם, וְעוֹד רָאָה וְאָמַר אִם הֵם בּוֹנִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ, זֶה מֵבִיא צְרוֹר וְזֶה מֵבִיא אֶבֶן וְנִמְצֵאת מְלַאכְתָּן עָשׂוּי בְּבַת אַחַת, מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי בוֹנֶה אוֹתוֹ וַאֲנִי מִתְעַצֵּל בִּמְלַאכְתִּי, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מֹשֶׁה בָא: חג לה' - בְּלִבּוֹ הָיָה לַשָּׁמַיִם, בָּטוּחַ הָיָה שֶׁיָּבֹא מֹשֶׁה וְיַעַבְדוּ אֶת הַמָּקוֹם: פסוק ו -וישכמו – הַשָּׂטָןזֵרְזָם, כְּדֵי שֶׁיֶּחֶטְאוּ: לצחק -  יֵשׁ בְּמַשְׁמַע הַזֶּה גִּלּוּי עֲרָיוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּ' לְצַחֶק בִּי (בראשית ל"ט), וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּ' יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שמואל ב ב'), אַף כָּן נֶהֱרַג חוּר (שמות רבה):

7.    שמות (פרשת יתרו) פרק כ פסוק טו - יח

(טו) וְכָל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק: (טז) וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת: (יז) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֘ אַל־תִּירָאוּ֒ כִּ֗י לְבַֽעֲבוּר֙ נַסּ֣וֹת אֶתְכֶ֔ם בָּ֖א הָאֱלֹהִ֑ים וּבַעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל־פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶחֱטָֽאוּ: (יח) וַיַּעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹהִֽים: 

8.    כתר יונתן שמות (פרשת כי תשא) פרק לב פסוק א

וירא העם כי הִשׁתהה משה לרדת מִן ההר ויתאסף העם על אהרן כאשר ראו שעבר הזמן שקבע להם וילך השׂטן והִטעם וחזר לִבם גאווה [גסות רוח] ויאמרו לו קום עשׂה לנו יראה אשר יסע לפנינו כי זה משה האיש שהעלנו מארץ של מִצרים, נִשׂרף בהר, של האש להבה, מִן לִפני יי לא ידענו מה היה לו בסופו:

9.    בראשית פרק ב:ט           

וַיַּצְמַח ה’ אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע

10.בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק ה - ח

(ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע: (ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל: (ז) וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּכִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת: (ח) וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל ה֧' אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן:

11.בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק א

וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־הֽ':

12.רש"י בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק א

והנחש היה ערום - מָה עִנְיָן זֶה לְכָאן? הָיָה לוֹ לִסְמֹךְ וַיַּעַשׂ לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם, אֶלָּא לִמֶּדְךָ מֵאֵיזוֹ עֵצָה קָפַץ הַנָּחַשׁ עֲלֵיהֶם, רָאָה אוֹתָם עֲרֻמִּים וְעוֹסְקִים בְּתַשְׁמִישׁ לְעֵין כֹּל וְנִתְאַוָּה לָהּ:

13.זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת רות דף לט עמוד ב

וְאִי תֵימָא מֵהַהוּא זוּהֲמָא נָפַק, וּקְרָא אֲמַר וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן. וַדַּאי מֵאָדָם הֲוָה, וְלָא מֵהַהוּא זוּהֲמָא. אֶלָּא הַהוּא נָחָשׁ הִטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא בְּחַוָּה, וְהַהוּא זוּהֲמָא דְּאִשְׁתְּאַב בָּהּ, הֲוָה מְכַשְׁכְּשָׁא בִּמְעָהָא, וְלָא הֲוָה לֵיהּ גּוּפָא לְאִתְכַּלְּלָא בֵּיהּ, וּלְנָפְקָא הַהוּא רוּחָא לְעָלְמָא.

14.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לח עמוד ב

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אָדָם הָרִאשׁוֹן - מִין הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית ג) "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?" - אָן נָטָה לִבְּךָ? רַבִּי יִצְחָק אָמַר, מוֹשֵׁךְ בְּעָרְלָתוֹ הָיָה, כְּתִיב הָכָא, (הושע ו) "וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית", וּכְתִיב הָתָם, (בראשית יז) "אֶת בְּרִיתִי הֵפַר". רַב נַחְמָן אָמַר, כּוֹפֵר בָּעִקָּר הָיָה, כְּתִיב הָכָא, "עָבְרוּ בְרִית", וּכְתִיב הָתָם, "אֶת בְּרִיתִי הֵפַר", וְאוֹמֵר, (דברים כט) "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם":

15.רש"י מסכת סנהדרין דף לח עמוד ב

מין היה - נוטה לעבודת כוכבים.

16.בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק ט

וַיַּצְמַ֞ח ה֤' אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע:

17.בראשית (פרשת נח) פרק ט פסוק ו - ז

(ו) שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם: (ז) וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ: ס

18.בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק ה

כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע: 

19.רש"י בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק ה

והייתם כאלהים - יוצרי עולמות:

20.תורת משה בראשית פרק ג פסוק ה

ביום אכלכם וגו'. לדעת הפשטנים הכוונה שהוא חייב מיתה ולא שימות מיד [כן הוא ברמב"ן ומובא זאת גם בא"ע לקמן ג' ח'], אמנם דעת חכז"ל שהקב"ה אב הרחמים חשב לו בזה יומו של הקדוש ברוך הוא שהוא אלף שנים [וכן הוא ב"ר פ' י"ט וישמע את קול ה' וכו' לרוח היום א"ל הקדוש ברוך הוא שארויח היום ואני נותן לו יום אחד משלי שהוא אלף שנים],

21.שמות (פרשת כי תשא) פרק לד פסוק ד - ז

(ד) וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים: (ה) וַיֵּ֤רֶד ה֙' בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם הֽ': (ו) וַיַּעֲבֹ֨ר ה֥'׀ עַל־פָּנָיו֘ וַיִּקְרָא֒ ה֣'׀ ה֔' אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת: (ז) נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד׀ עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים:... (ל) וַיַּ֨רְא אַהֲרֹ֜ן וְכָל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו:

22.רש"י שמות (פרשת כי תשא) פרק לד 

פסוק ז ונקה לא ינקה - לְפִי פְשׁוּטוֹ מַשְׁמָע שֶׁאֵינוֹ מְוַתֵּר עַל הֶעָוֹן לְגַמְרֵי, אֶלָּא נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים וְלֹא יְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים (יומא פ"ו):

פסוק ל – וייראו מגשת אליו - בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל עֲבֵרָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא פָשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּעֲבֵרָה מַהוּ אוֹמֵר? וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ"ד) – וְלֹא יְרֵאִים וְלֹא מִזְדַּעְזְעִים, וּמִשֶּׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אַף מִקַּרְנֵי הוֹדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָיוּ מַרְתִּיעִים וּמִזְדַּעְזְעִים (ספרי):

23.שמות (פרשת כי תשא) פרק לב פסוק לד

וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֛ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵהֶ֖ם חַטָּאתָֽם: 

24.רש"י שמות (פרשת כי תשא) פרק לב פסוק לד

וביום פקדי וגו' - עַתָּה שָׁמַעְתִּי אֵלֶיךָ מִלְּכַלּוֹתָם יַחַד, וְתָמִיד תָּמִיד כְּשֶׁאֶפְקֹד עֲלֵיהֶם עֲוֹנוֹתֵיהֶם וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם מְעַט מִן הֶעָוֹן הַזֶּה עִם שְׁאָר הָעֲוֹנוֹתוְאֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין בָּהּ קְצָת מִפִּרְעוֹן עֲוֹן הָעֵגֶל (סנהדרין ק"ב):

25.בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק ז - י

(ז) וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת: (ח) וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל ה֧' אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן: (ט) וַיִּקְרָ֛א ה֥' אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה: (י) וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא:

26.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז עמוד א

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הוּא שָׂטָן, הוּא יֵצֶר הָרָע, הוּא מַלְאָךְ הַמָּוֶת. הוּא שָׂטָן - דִּכְתִיב, (שם) "וַיֵצֵא הַשָּטָן". הוּא יֵצֵר הָרַע - דִּכְתִיב, (שם) "רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ". וּכְתִיב הָתָם, (בראשית ו) "רַק רַע כָּל הַיּוֹם". הוּא מַלְאָךְ הַמָּוֵת - דִּכְתִיב, "אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמוֹר". אַלְמָא בֵיהּ קַיְימָא מִלְּתָא:

27.זוהר כרך א (בראשית) פרשת בראשית דף לה עמוד ב

וְהַנָּחָשׁ, ר' יִצְחָק אֲמַר דָּא יֵצֶר הָרָע. רַבִּי יְהוּדָה אֲמַר, נָחָשׁ מַמָּשׁ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְר' שִׁמְעוֹן, אֲמַר לוֹן, וַדַּאי כֹּלָּא חַד, וְסמא"ל הֲוָה, וְאִתְחַזֵּי עַל נָחָשׁ, וְצוּלְמֵיהּ דְּנָחָשׁ, דָּא אִיהוּ שָׂטָןוְכֹלָּא חַד.

28.ספר שפת אמת - שמות - לפורים - שנת [תרנ"ד[

דהנה הקב"ה נטע עץ החיים ועץ הדעת. ונראה כי בוודאי נברא גם עץ הדעת לאכול ממנו. אבל אדם הראשון אכלו שלא בזמנו ולא הותר לו לאכול. כי הי' מוכן רק למקבלי התורה. שבזה יכולין לברר הטוב מהפסולת. וקודם שהי' לאדם הראשון כח עץ החיים לא הי' רשאי לאכול מעץ הדעת. ולכן עיקר כחן של ישראל בקול וקנה ועץ החיים. ובזה גוברין על עמלק ומוציאין בלעו מפיו כמ"ש עליו הצד ציד. ולכן אמרו חז"ל ששולחן שאומרין עליו דברי תורה נק' שולחנו של מקום כמ"ש השולחן אשר לפני ה'. פי' שבכח התורה מתברר פנימיות המאכל ומתגבר עור לבן פנימי שבושט.

29.ספר תפארת ישראל פרק מח

אחר שהתבאר לך המדרגה העליונה שהגיעו ישראל אליה, הנה לפנינו שאלה עצומה מאד; איך תיכף ומיד סרו מהר מן הדרך, ועשו להם עגל מסכה (שמות לב, ח). ודבר זה שאלה גדולה מאד, כי באין ספק שעם המעלה הגדולה, אין ראוי דבר זה שימצא.  וכאשר חפשנו בדברי חכמים בפרק קמא דע"א (ד ב), אמר רבי יהושע בן לוי, לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר (דברים ה, כו) "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים". והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב (תהלים קט, כב) "ולבי חלל בקרבי". ולא היו ישראל ראוים לאותו מעשה, דכתיב "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים". אלא למה עשו, לומר לך אם חטאו רבים, אומרים להם כלך אצל רבים שעשו תשובה. ואם חטא היחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה…ומפני גודל מעלת ישראל של דור המדבר, לא היה ראוי החטא בהם. רק מפני שאחר שקבלו ישראל התורה, והגיעו למדרגה העליונה הזאת, היה היצר הרע והשטן מגרה בהם לחטא. על דרך שאמרו ז"ל (סוכה נב.) כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו. והדבר הזה הוא מפני שהגיעו למדרגה העליונה, שלא הגיעו שאר הנבראים, ולכך היצר הרע, הוא השטן, מבקש להפילם ממדרגתם*. כי יותר דבק ההעדר כאשר יש מדרגה העליונה לאדם, במה שאין ראוי לכל אדם מדרגה זאת, ממה שהוא דבק ההעדר במדרגה הפחותה השפלה שהיא נמצאת לכל. ולא שייך העדר במי שהגיע למדרגה עליונה. וכמו שאמרו שם גם כן 'ובישראל יותר מהכל'. ודבר זה בארנו בחבור נצח ישראל (פ"ב), עיין שם ותמצא מבואר, ואין כאן מקומו. ולפיכך כאשר הגיעו ישראל למעלתם* העליונה בסוף מ' יום, כאשר נתן השם יתברך הלוחות למשה (דברים ט, יא), כאילו זכו ישראל בהם, ואז היה המדרגה העליונה לישראל שאין על זה עוד. ואז היה שולט בהם השטן, הוא היצר הרע, ולכך באו אל החטא. ומכל מקום אין לומר כי זהו סבת החטא לישראל, דכיון דכתיב (דברים ה, כו) "מי יתן והיה לבבם זה כל הימים", היה ראוי שיהיו דבקים בו יתברך, ולמה נתן אותם ביד השטן. רק מצד התשובה, שרצה השם יתברך שתהיה בעולם. וכן דוד, היה זה מעשה שטן, וכדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז.).

מה שכפל לשונו "היה היצר הרע והשטן מגרה בהם לחטא", כי על חטא העגל אמרו חכמים [שבת פט.] "לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן משה רבכם היכן הוא... הראה להן דמות מטתו", ופירש רש"י שם "בא השטן, הוא יצר הרע המחטיא את האדם, הוא העולה ומסטין". הרי שחטא העגל היה תחילתו ביצה"ר וסופו בשטן. וכן יבאר להדיא להלן [ד"ה הנה ביארו].