Twitter

Sunday, April 28, 2013

Parshiot Bhar and Bchukotai - Awakening from Below


פרשיות בהר בחוקותי התשע"ג

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                           Rabbi Ari Kahn                      
מת"ן חי אייר התשע"ג                                                                                            Adk1010@gmail.com       
http://Rabbiarikahn.com                                                                 http://arikahn.blogspot.com

1.    ויקרא פרק כו
(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:(מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם:(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה’:(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

2.    אבן עזרא ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק מו
(מו) אלה החקים והמשפטים הם הכתובים בפ' וישמע, ואלה המשפטים ופרשת בהר סיני. אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל רמז לברית הר סיני, כי אחר שנעשה המשכן והיה הכבוד באהל מועד לא עלה משה בהר סיני. גם הזכיר הפרשה של הערכין בעבור שנאמרה בהר סיני, כי כן כתוב באחרונה, כי תחלת ספר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד בספר ויקרא:

3.    ויקרא פרק כז
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה':(ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:(ד) וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:(ה) וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים:(ו) וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:(ז) וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים:(ח) וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן: ס
(ט) וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה’  כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה’  יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:(י) לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:(יא) וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן:(יב) וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה:(יג) וְאִם גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ:(יד) וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה’  וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם:(טו) וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ:(טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה’  וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף:(יז) אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם:(יח) וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ:(יט) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ:(כ) וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד:(כא) וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַה’  כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ:(כב) וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַה’ :(כג) וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה':(כד) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ:(כה) וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל: ס
(כו) אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַה' הוּא:(כז) וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ:(כח) אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה’  מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה':(כט) כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת:(ל) וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה’  הוּא קֹדֶשׁ לַה’ :(לא) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו:(לב) וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה’ :(לג) לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל:(לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

4.    כתר יונתן ויקרא פרשת בחקותי פרק כז פסוק לד
(לד) אלה המִצות שׁצִווה יי את משה ואין אפשר לחדש בהם דבר וציוום בשביל להראותם אל בני ישׂראל בהר סיני:

5.    חזקוני ויקרא פרשת בחקותי פרק כז פסוק לד
(לד) אלה המצות אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה. אל בני ישראל דוגמא ויצום אל בני ישראל.

6.    רבינו בחיי ויקרא פרשת בחקותי פרק כז פסוק לד
(לד) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. דרשו רז"ל: (ירושלמי שבת יג, ג) אלה המצות, אמר רבי אילא אם עשיתן אותן כתקנן הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות.

7.    תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק יג
תני מצה גזולה אסור לברך עליה. א"ר הושעיא על שם [תהילים י:ג] [כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ] וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'. א"ר יונה הדא דתימא בתחילה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו. רבי יונה אמר אין עבירה מצוה. רבי יוסי אמר אין מצוה עבירה. א"ר אילא [ויקרא כז לד] אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות:

8.    ספר פרדס יוסף על ספר ויקרא פרק ו פסוק ו
ועל דרך דרוש י"ל דיש שני התעוררות מלעילא ומלתתא, ובטורי זהב (או"ח סימן א סק"ב) כתב שאין אדם רשאי לסמוך על התעוררות דלעילא, רק להתעורר מעצמו תחילה ואחר כך ינוח עליו רוח ה’ עיין שם, ותשובה הוא אתערותא דלעילא ונקראת תשובה מיראה, ואינה תשובה נצחיית כי כאשר יסלק ה’ מאתו יחזור לסורו, אבל תשובה מאהבה הוא מלתתא, ובאמת כל אחד שב דמן השמים יעוררוהו כמו שאמרו באבות (פ"ו מ"ב) בכל יום בת קול יוצא מהר חורב וכו', או ע"י עונש גופו רחמנא ליצלן יעשה תשובה:
וזהו שאמר אש תמיד תוקד על המזבח, גוף האדם הנקרא מזבח אדמה, תוקד בקרבו אש ליראת ה’ בחמימות לא תכבה:

9.    ספר מאור עינים - פרשת בהעלותך
וידבר ה’ אל משה לאמר וגו' בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן וגו' פירש רש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה אמרו רז"ל שכר מצוה מצוה ר"ל שהשם יתברך נתן לנו המצות כדי להדבק על ידיהם בהשם יתברך וזהו שכר מצוה הוא מצוה לשון צוותה דהיינו שנדבק על ידי בהשם יתברך ואין לך שכר גדול מזה. והנה מצוה הוא אותיות השם הוי"ה ב"ה כי השני אותיות ראשונות שהם מ"צ הם בא"ת ב"ש אותיות י"ה ולהבין זה למה החצי הראשון של השם הוא נסתר באותיות א"ת ב"ש: הענין הוא שהשם יתברך ב"ה הוא סתים וגליא נגלה מצד פעולותיו דהיינו הנסים והנפלאות שעשה לנו ועושה עמנו בכל עת ורגע ונסתר מצד מהותו והנה בהנגלה יש גם כן הנסתר דהיינו מהותו יתברך שהוא החיות של הנגלה וכתיב (דברים כ"ט, כ"ח) הנסתרות לה’ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת וצריך להבין מהו הריבוי בתיבת כל דברי וגו'

10. ספר פתחי שערים נתיב פרצוף ז"א - פתח יא
אך שורש לכל תיקונם של ישראל היה במה שיצאו ממצרים וניתן להם התורה שבזה נכרת להם ברית קשר אמיץ ולא יתפרד, שסוף כל סוף יוחזר הכל לטוב, וכמ"ש חי אני אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, וכמ"ש את ה’ האמרת היום וה’ האמירך היום וגו'. שכבר נשבע הקב"ה שלא ימירנו כו'. והוא סוד הבירור הראשון והתיקון של ז"א שבא בסוד העיבור והלידה, וכמשי"ת עוד בס"ד במקומו:

11. ספר אור תורה - אות נד
וכמו שהיה גאלת מצרים אז לכלל האמה הישראלית, שאז בחר בהם הוא יתברך להיות להם לאלקים, כמו שנאמר בריש פרשת וארא, כמו כן הוא בכל אדם בפרט בכל יום ממש, על ידי קבלת על מלכות שמים, מתקשר בו יתברך ויוצא ממצרים ממש, ולכן צריך להזכיר אמונה בשחרית ובערבית, שבזה הם נקשרים בו יתברך, כמו שנאמר, וארשתיך לי באמונה (הושע ב, כב), כמו שהאשה הארוסה אף על פי שעדין לא נכנסה לרשות הבעל, והוא מרוחק מאצלה, אף על פי כן קשורה היא בו, שאסורה לזרים והיא מיחדת לו, כן הוא בזכות אמונה אנו קשורים בו כמו שנאמר, איזה ספר כריתות אמכם כו' (ישעיה נ, א). וכבר נשבע הוא יתברך, שלא ימירנו באמה אחרת כו', וכמו שנאמר, את ה’ האמרת כו' (דברים כו, יז):

12. ויקרא רבה (וילנא) פרשת בחוקותי פרשה לז סימן א
איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה’ הה"ד (קהלת ה) טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ר' מאיר ור' יהודה ר' מאיר אומר טוב אשר לא תדור וטוב הנודר ומשלם ראיה לר' מאיר שנאמר (תהלים עו) נדרו ושלמו לה’ אלהיכם ר' יהודה אומר טוב אשר לא תדור וטוב משניהם מי שאינו נודר כל עיקר אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא אמר רב הונא מעשה באחד שנדר ולא שלם את נדרו והלך לפרוש בים הגדול ושקעה ספינתו ומת בים אמר רבי שמואל בר נחמן כל מי שנודר ומשהה את נדרו סוף שבא לידי ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע ממי אתה למד כלהון מיעקב ע"י שנדר ושהה את נדרו בא לידי כולן, ע"ז מנין (בראשית לה) ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלהי הנכר, גלוי עריות מנין מדינה שנאמר (שם /בראשית/ לד) ותצא דינה, שפיכות דמים מנין שנאמר (שם /בראשית ל"ד/) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, לה"ר מנין שנאמר (שם /בראשית/ לא) וישמע את דברי בני לבן ורבנן אמרי כל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו הה"ד (שם /בראשית/ מח) ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל אמר ר' שמואל בר רב יצחק כל מי שנודר ומשלם יש לו שכר על הנדר ועל השילום שנאמר (תהלים עו) נדרו ושלמו לה’ אלהיכם ומי שנודר ומשהה נדרו גורם מיתה לעצמו דכתיב (דברים כג) כי דרש ידרשנו ה’ אלהיך מעמך ממך נפרעין ולא מממונך אמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון אין מיתה בלא חטא שנא' הנפש החוטאת היא תמות ואין יסורין בלא עון שנאמר (תהלים פט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם אמר רשב"י כשם שבנדרים בל יחל ובל תאחר כך בערכין בל יחל ובל תאחר לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה’.
WHEN A MAN SHALL UTTER CLEARLY A VOW OF PERSONS UNTO THE LORD, ACCORDING TO THY VALUATION (XXVII, 2). This bears on the text, Better is it that thou shouldest not vow, than that thou shouldest vow and not pay (Eccl. V, 4). R. Meir and R. Judah disagree. R. Meir says it means, ’Better is it that thou shouldest not vow,’ but better still is he that vows and pays. The proof for R. Meir's statement is the text which says,  Vow, and pay unto the Lord your God (Ps. LXXVI, 12). R. Judah says that ’Better is it that thou shouldest not vow’ means: Better still is one who does not vow at all, but brings his lamb to the Temple Court, dedicates it and slaughters it; [for it says], But if thou shalt forbear to vow, it shall be no sin in thee (Deut. XXIII, 23) R. Huna said: An incident is related of a person who made a vow and did not pay. He went on a voyage on the Great Sea and his ship sank and he died at sea. R. Samuel b. Nahman said: If any one makes a vow and delays to fulfil it, he will ultimately be involved in the worship of idols, in sexual immorality, in bloodshed, in slander. From whom can you infer all this? From Jacob, who, because he had made a vow and delayed to fulfil it, came to be involved in all these. Whence do we know this of idol-worship? Then Jacob said unto his household... Put away the strange gods (Gen. XXXV, 2). Whence of sexual immorality? From Dinah, of whom it says,  And Dinah... went out, etc.  (ib. XXXIV, 1). Whence of bloodshed? From the fact that it says,  And it came to pass on the third day, when they were in pain, that the two sons of Jacob... slew all the males (ib. 25). Whence of slander? From the fact that it says,  And he heard the words of Laban's sons, saying: Jacob hath taken away all that was our father's (ib. XXXI, 1). Our Rabbis say that if any one vows and delays to fulfill it, he will bury his wife. This is proved by the text, And as for me, when I came from Paddan, Rachel died unto me (ib. XLVIII, 7). R. Samuel son of R. Isaac said: If any one makes a vow and pays it, he has reward for the vow and for the payment, as it says,  ' Vow, and pay unto the Lord1 your God, ’ while if any one vows and delays to fulfil it, he brings death upon himself; as it is written, For the Lord thy God will surely require it of thee (Deut. XXIII, 22), which means: It will be exacted of ’ thee ‘ not of thy wealth. R. Ammi said: There is no death without sin, nor do sufferings come without iniquity. That ' there is no death without sin’ is borne out by the text, The soul that sinneth, it shall die (Ezek. XVIII, 4, 20). ‘Nor do sufferings come without iniquity,’ as it says,  Then will I visit their transgression with the rod, and their iniquity with strokes (Ps. LXXXIX, 33). R. Simeon b. Yohai said: As the texts He shall not break his word (Num. XXX, 3) and Defer not to pay it (Eccl. V, 3) apply to vows, so they apply also to valuations. Accordingly Moses exhorts Israel and says: WHEN A MAN SHALL CLEARLY UTTER A VOW OF PERSONS UNTO THE LORD, ACCORDING TO THY VALUATIONS, etc.

13. ויקרא רבה (וילנא) פרשת בחוקותי פרשה לז סימן ד
 ולא עוד אלא כל מי שנודר ומשלם נדרו זוכה שישלם נדרו בירושלים הה"ד (תהלים קטז) נדרי לה’ אשלם היכן בחצרות בית ה’ בתוככי ירושלים הללויה ואומר (שם /תהלים/ קיח) הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו.
Moreover, if any one makes a vow and pays his vow, he will be privileged to pay his vow in Jerusalem. This is proved by the text, I will pay my vows unto the Lord (Ps. CXVI, 18); where? In the courts of the Lord's house, in the midst of thee, O Jerusalem. Hallelujah (ib. 19). It says,  moreover, O give thanks unto the Lord, for He is good, for His mercy endureth for ever  (Ps. CXVIII, 1).

Thursday, April 25, 2013

sources on Rav Shimon Bar Yochai מקורות הרשב"י


Essays and Lectures Parshat Emor and Lag BaOmer


Essays and Lectures Parshat Emor and Lag Baomer

Book review Echoes of Eden Shmot
Book review Echoes of Eden Vayikra

Lectures
***new***
The Dual Aspects of Sefirat Haomer

Shabbat
http://rabbiarikahn.com/audio?id=330

http://www.rabbiarikahn.com/audio?id=17



Parshat Emor 5772 Why Is The Story Of Blasphemer In Vayikra

The Son Of The Egyptian Man
http://rabbiarikahn.com/audio?id=348

Ish Tam

Essays
Parshat Emor  - The Omer – Bread from Heaven

 

Parshat Emor - “The Story Behind the Story”

 

The Quality of Innocence


Halacha/Gemara Shiur in Hebrew

וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ חלק א'

archives or Aish articles

Sunday, April 21, 2013

parshat Emor 5773- The Dual Aspects of Sefirat Haomer

audio:
http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/792809/Rabbi_Ari_Kahn/The_Dual_Aspects_of_Sefirat_Haomer

פרשת אמור התשע"ג

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                           Rabbi Ari Kahn                      
מת"ן י'א אייר התשע"ג                                                                                            Adk1010@gmail.com       
http://Rabbiarikahn.com                                                                 http://arikahn.blogspot.com    

1.    ויקרא פרק כג
(ט) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה’ לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’:

2.    רמב"ן ויקרא פרק כג פסוק יא
ואחר כן אמר כי כאשר נבוא אל הארץ נביא ממחרת השבת הזאת הנזכרת עומר התנופה והיא השבת הראשונה הנזכרת כאן, ולימד שלא ינהג העומר במדבר ובחוצה לארץ.

3.    ר' חיים פלטיאל ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק טו
(טו) וספרתם לכם. משל שהוציא את אוהבו מבית הסוהר וקבע לו זמן ליתן מתנה גדולה והיה אותו אוהב מונה כל שעה מתי יגיע אותו זמן.

4.    ויקרא פרק ז
(טז) וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:(יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:

5.    ויקרא פרק יט
(ה) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:(ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:

6.    ויקרא פרק כג
(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה':(ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה’ שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ:(ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה’ שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: פ

7.    במדבר פרק לג
(א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:(ב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה’ וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם:(ג) וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם:

8.    אבן עזרא ויקרא פרק כג
(יא) ממחרת השבת. אמרו חז"ל ממחרת יום טוב. והמכחישים אמרו, שהוא כמשמעו. והמאמינים הביאו ראיות משנת השמיטה והיובל והצום הגדול ויום תרועה שכתוב בו שבתון (כד). וכן שבתון נאמר בא' של סוכות ובשמיני (לט). ואמרו כי שבע שבתות (טו) שבועות, וכמוהו: באי השבת עם יוצאי השבת (מ"ב יא, ט), גם זאת איננה טענה עלינו, כי אנחנו נסמוך במצות על הקבלה. איך יחשבו בשנה הראשונה. ואז הקריבו שלמים והעולה הנזכרת, ואחר כן הנזכרת בפנחס. ואח"כ אמר בשבועותיכם (במד' כח, כו), שבעה שבועות (דבר' טז, ט), ולא אמר שבתות. ואין ראיה, כי תחלת השבוע יום ראשון, וטמאה שבועים (ויקרא יב, ה) יוכיח. והנה ארמוז לך סוד אחד, שכל המועדים תלוים ביום ידוע מהחדש, ולא נאמר בחג השבועות (מספר) (ס"א יום מועד), בעבור הספירה שהיא מצוה. וחז"ל העתיקו, כי בחג שבועות היה מתן תורה, ועליו נאמר כי חג ה' לנו (שמות י, ט).

9.    שמות פרק י פסוק ט
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה’ לָנוּ:

10. רבינו בחיי שמות פרשת בא פרק י פסוק ט
כי חג ה' לנו. זה חג שבועות הוא יום מתן תורה שכבר אמר לו: (לעיל ג, יב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". ואין לפרש חג פסח שהרי במצרים עשו את הפסח, גם אי אפשר לפרש סכות שהרי אין לו זכרון בהר האלהים, אבל הוא חג השבועות שבחדש סיון הוא שכתוב: (לקמן יט, א) "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני", ויום זה ראש חדש סיון היה, ונשתהו שם ה' ימים ולמחרתו ביום ששי נתנה תורה.

11. שמות פרק ג
(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:

12. כתר יונתן שמות פרשת שמות פרק ג פסוק יב
(יב) ויאמר כי מאמרי בעזרך וזה לך סימן שאנכי שלחתיך בהוציאך את העם מִצרים תעבדו לפני יי שתקבלו את תורתי על ההר הזה:

13. אבן עזרא - הפירוש הקצר שמות פרשת שמות פרק ג פסוק יב
וטעם וזה לך האות - למה שלחתיך להוציא את העם, שתעבדו אותי על ההר הזה, וכן הכתוב אומר: המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים (ויקרא כב, לג). וכן אמר משה לפרעה: דרך שלשת ימים נלך במדבר, כי ממצרים עד הר סיני ג' ימים. ואל תספור ממקום המדינה, כי הכל יקרא מצרים. כי במדבר ילכו שלשת ימים. ואל יקשה עליך, שהלכו מים סוף שלשה ימים, ולא הגיעו אל הר סיני, כי לא הלכו על דרך קרוב, כאשר הוא כתוב. גם אין הליכת מחנה גדול כמהלך ידוע. גם יתכן להיות פירוש וזה לך האות - רמז לסנה, כי זה מקום מובחר שתעבדוני שמה.


14. רמב"ן ויקרא פרק כג פסוק לו
וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן.

15. ר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף כח עמוד א
ורוב מפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו דליכא הבאה ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש כדאמר אמימר התם זכר למקדש בעלמא הוא: ובהגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן וזה ודאי דרך מדרש הוא דעיקרא דמילתא זכר למקדש כדאמר אמימר אבל מ"מ כל זה מוכיח שאין הספירה עכשיו אלא מדרבנן ולפיכך אמרו בתוספות דכיון דמדרבנן היא טוב לספור ביום ראשון בספק חשיכה כדי שיהיו שבע שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בתמימות בזמן הזה שהוא מדרבנן טפי מספירה דאורייתא אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה

16. זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת יתרו דף נב עמוד א
אנכי ה' אלהיך. בהאי פסוקא שאל רבי ייסא זעירא דמן חברייא מרשב"י וא"ל אית [לי] למשאל שאילתא חדא מינך (ומשבשא) [ומכשכשא] לי בלבאי ואנא דחיל מלמשאל מינך ואמינא אי נשאל דחילנא דילמא איתענש אי לא נשאל משבשא לי בלבאי. א"ל ר"ש אימא. א"ל האי דקב"ה מדכר להון לישראל בכל אתר ואתר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. מאי רבותא אוליף הכא תנאה שלים הוא הדא דאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. א"כ למה לאדכרא להון מילתא דא בכל אתר ואתר. א"ל ת"ח ברי קב"ה לא אתני עם אברהם אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים ולא מתחות שעבודא דדחלא אחרא דודאי ישראל כד הוו במצרים אסתאבו ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו (אדהוו) [עד דהוו] שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא. וקב"ה אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין. ועוד דאעיל יתהון במ"ט תרעי דסוכלתנו לקבליהון מה דלא אתני עם אברהם אלא לאפקותהון ממצרים והוא עביד טיבותיה וחסדיה עמהון. ובג"כ תשכח באורייתא חמשין זמנין יציאת מצרים לאחזאה לכל בני עלמא חסדא דעבד קב"ה עם ישראל דאפיק יתהון מאינון חילין דמסאבו ואעיל לון לגו חילין דדכיו דהיינו חמשין תרעין דסוכלתנו ודא איהו דאנן מנן להו מיומא טבא דפסחא ואנן מנן יומי ושבועי והא איתערו חברייא מצוה לממני יומי ומצוה למימני שבועי כי בכל יומא אפיק לן מחילא דמסאבו ואעיל לן בחילא דדכיו. [ע' תקונא לט]:

17. משיבת נפש ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק טו
...על כן הערוני כליותיי לבאר טעם הספירה מז' שבועות, ובזה יתיישב כל הקושיות הללו. כי בידוע שכשיצאו ממצרים היו גסי השכל למאוד מאשר נתעסקו הם ואבותיהם בחומר ולבנים זה ימים רבים ועליהם נאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח הטוב והוראות [והניאות] להם, מכ"ש שלא יוכלו להשיג שום שכל (ומעלה מדות) [מעלה ומדות] השכליות. וכאשר יצאו ממצרים ועתידין היו לקבל התורה בו' בסיון, ולא קודם לזה ולא לאחר זה הזמן, מפני שלמעלות התורה שהיא שכליות צריך להקדים מעלות המידות.
ועוד תימא בעיני שאנחנו אומרים בשבועות בתפילה ובקידוש זמן מתן תורתינו, ואינו כן, שהרי אירע פסח ביום ה' כמו יציאת מצרים וחג שבועות היה ביום ו' ומתן תורה לדברי הכל פ' ר"ע היה בשבת, וא"כ היה באחד וחמשים אחר יציאת מצרים. גם בתורה הזכיר סיבת חג המצות שהיא יציאת מצרים, וחג הסוכות שהוא סיבה שישבו ישראל בסוכות, וגבי שבועות לא מצינו (שהוא) [שום] סיבה למתן תורה, כ"א שהוא ביכורי קציר חטים, ולמה לא נאמר זמן ביכורי קציר חיטים, וכן בסוכות היה לנו לומר זמן ישיבתינו בסוכות, וצ"ע. ולפום ריהטא נראה שבודאי מתן תורה היה ראוי ומצווה מהקב"ה להיות ביום חמשים ביום ו', ומרע"ה הוסיף יום אחד מדעתו, והתלמוד נתן לו טעם מה מחר לילו עמו עיין בפ' ר"ע. ואי הייתי שם הוה אמינא דעדיפיה מיניה שמרע"ה כיון שלא ליתן תורה ביום ו' בע"ש כמו עוד היום שאין קובעין מדרש בעש"ק שעסוקין בצורכי שבת. ועוד להודיע שהשבת סיבה לתורה בהיות הציבור פנויים לשמוע דרשה. ועיין בפ' (לך לך) [וירא], הארכתי שהמילה היא סיבה להתורה, ע"כ לא כתב שבועות למתן תורה שבאותו יום נתנה תורה כי לא היה כן גם בעת שמקדשין ע"פ הראיה אפשר שיהי' שבועות ביום אחד וחמשים כמו במתן תורה ויהיה אייר מלא ויהיה מה כי חכמי תורתינו לא חשו (ליום שהוסיף מרע"ה מדעתו לקבוע לומר זמן תורתינו).

18. ספר קהלת יעקב - ערך ח
ועל כן ישראל שנכנסו למ"ט שערי טומאה במצרים נגאלו, ועל כן לא יכלו להתמהמה, שאלו היו נכנסים לשער הנ' לא היה אפשר לצאת,

19. ספר קיצור הכוונות - שבועות
וזה, כי כיון שספרנו מ"ט ימי העומר להטהר ממ"ט שערי טומאה,

20. רות פרק א
(טז) וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי:(יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ:
(כב) וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים:
רות פרק ב
(כג) וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ:





Thursday, April 18, 2013