Twitter

Sunday, May 24, 2020

What time to pray on Shavuot?

I think that the relatively new custom, to wait for Tzait Hakochavim (nightfall) to pray on Shavuot, should not necessarily be accepted in all cases and situations. Perhaps, in Yeshivot, where there is no “downside” to starting later, but in communities especially families with young children, the later start could impact younger or older people negatively.
This custom is first mentioned by the Taz,#9 (who may well contradict himself regarding Temimot see #8) and is an extension of another new custom to wait for Tzait Hakochavim (nightfall) to make kiddush on Shavuot. Neither of these opinions are found among the Rishonim or in the Gemara. (And quite the opposite it contradicts the idea of starting a holiday- or Shabbat a little earlier “Tosfot Chag”) And the later was said not to have been accepted at all – even by the scrupulous in Ashkenaz. (Yosef Ometz cited in #21,22,23
בספר יוסף אומץ וז"ל (בסי' תת"נ) אכן באמת לא ראיתי רבנן קשישי בעלי מעשה אשר בארץ אשכנז דעבדי הכי (להמתין עד צאת הכוכבים)...
Rav Yakov Emden (cited in #21,22) labeled this approach a “weak inference from later authorities”.
דהוא דקדוק קלוש מהאחרונים
I would suggest following the Oruch Hashulchan (#16) who rules like the Magen Avraham #10 (like the tradition mentioned in the Shla #5 – without the addition of the Taz #9) who says to wait for Tzait Hakochavim (nightfall) for Kiddush. If a situation is more extreme due to having younger children, or location, where it gets dark very late one, should ask a competent posek (but I think the path to leniency is very easy, see the Psak of Rav Dovid Tzvi Hoffman #21, and Rav Ovadya Yosef #22)
1.    ויקרא פרק כג פסוק טו
וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה:
2.    תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סו עמוד א
מיום הביאכם... תספרו - יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור? תלמוד לומר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור. אי מהחל חרמש תחל לספור, יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא? ת"ל: מיום הביאכם. אי מיום הביאכם, יכול יקצור ויספור ויביא ביום? ת"ל: שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות? בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב. יכול יקצור ויביא ויספור בלילה? ת"ל: מיום הביאכם, הא כיצד? קצירה וספירה בלילה והבאה ביום. אמר רבא: כולהו אית להו פירכא, בר מתרתי תנאי בתראי בין במתניתא קמייתא בין במתניתא בתרייתא דלית להו פירכא; אי מדרבן יוחנן בן זכאי,
3.    תוספות מסכת מנחות דף סו עמוד א
זכר למקדש הוא - נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן ועוד אומר דאפילו ביום סמוך לחשיכה עדיף משום תמימות כדאמרינן לעיל
4.    בית יוסף אורח חיים סימן תפט
א (א) ערבית אחר התפילה מתחילין לספור העומר שזמנו מתחלת ליל ששה עשר בניסן. פשוט במנחות בפרק רבי ישמעאל (סה:) בברייתא וכתבוה הרי"ף (כז:) והרא"ש (סי' מ) בסוף מסכת פסחים:
ומה שכתב וזמן הספירה מתחלת הלילה ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור. בסוף מסכת פסחים כתב הרא"ש (שם) ונראה דספק חשכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון דהוי ספיקא דרבנן ועוד נראה דעדיף טפי סמוך לחשכה משום תמימות. ומיהו התוספות כתבו בפרק רבי ישמעאל (סו. ד"ה זכר) דאינו נראה והר"ן (כח. דבור ראשון) כתב רוב המפרשים מסכימים דספירת העומר השתא דליכא הבאה ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש ולפיכך אמרו בתוספות דכיון דמדרבנן היא טוב לספור ביום ראשון בספק חשכה כדי שיהיו שבע שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בתמימות בזמן הזה שהוא מדרבנן טפי מספירה דאורייתא אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה אבל הרמב"ם כתב (בפ"ח) [בפרק ז'] מהלכות תמידין ומוספין (הכ"ד) שמצוה זו של ספירת העומר מוטלת על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן עכ"ל:
5.    של"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה
\{א\} חַג הַשָּׁבוּעוֹת הוּא אֲשֶׁר צִוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַעֲשֹוֹת חַג אַחַר שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת שֶׁל הַסְּפִירָה (ראש השנה ה א). וְקִבַּלְתִּי מִמּוֹרִי הַגָּאוֹן מַהֲרַ"שׁ זַ"ל מִלּוּבְּלִין, שֶׁקִּבֵּל אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד מִפִּי הַגָּאוֹן רַבֵּנוּ יַעֲקֹב פּוֹלַק זַ"ל, שֶׁלֹּא לַעֲשֹוֹת קִדּוּשׁ וְלֶאֱכֹל בְּלֵיל רִאשׁוֹן שֶׁל חַג שָׁבוּעוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְהַטַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁבַּסְּפִירָה כְּתִיב (ויקרא כג, טו) 'שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה'. וְאִם כֵּן, כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ בְּעוֹד יוֹם, מְחַסֵּר אוֹתוֹ הַמִּקְצָת מִמ"ט יְמֵי הַסְּפִירָה. שֶׁהֲרֵי חַג שָׁבוּעוֹת הוּא לְאַחַר הַסְּפִירָה, וּכְשֶׁיֵּשׁ סְפִירָה אֵינוֹ שָׁבוּעוֹת. וּכְשֶׁמְּקַדֵּשׁ, אִם כֵּן מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ הֶחָג, וּמְחַסֵּר אוֹתוֹ הַמִּקְצָת מִימֵי הַסְּפִירָה, וְנִמְצָא שֶׁאֵינָן תְּמִימוֹת. וְאַל תְּשִׁיבֵנִי מִמַּה שֶּׁמִּתְפַּלְּלִין אָז הַתְּפִלָּה מִבְּעוֹד יוֹם. דְּזֶה אֵינוֹ כְּלוּם, דְּהָא ר' (אושעיא) [יֹאשִׁיָּה] צַלֵּי שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּשַׁבָּת, כִּדְאִיתָא בִּבְרָכוֹת (כז ב), אַף עַל גַּב דַּעֲדַיִן מַמָּשׁ שַׁבָּת גָּמוּר הוּא. וְאַל תַּקְשֶׁה מִקִּדּוּשׁ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. דְּזֶה אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל אוֹרְחִים, וְלֹא מִחְזֵי כְּלוּם כִּמְחַסֵּר מִשֶּׁבַע הַתְּמִימוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִלּוּ הָיָה כָּל יָחִיד מְקַדֵּשׁ לְעַצְמוֹ. גַּם מָצִינוּ בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה קְצָת דּוֹמֶה לָזֶה, שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַדְלִיקָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּעוֹד הַיּוֹם (ראה אבודרהם ומהרי"ל הלכות חנוכה), וְהַקָּהָל מְחֻיָּבִין לְהַמְתִּין מִלְּהַדְלִיקָם בְּבֵיתָם עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַהַדְלָקָה (שו"ע ריש סימן תרע"ב):
6.    נחלת צבי על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצד סעיף א
[(א) ביום חמישים וכו'. כתב משאת בנימין בשלחן ערוך שלו על הגליון שהודפס בתשובות שלו לקמן [בחי' דינים או"ח סי' ד], מצאתי כתוב בשם מטה משה הר"ש הסכים בליל ראשון של חג השבועות ממתינין עם הקידוש עד הלילה ממש, שאם יקדש קודם הלילה יחסר מעט מיום מ"ט לספירה, וכתיב [ויקרא כג, טו] שבע שבתות תמימות תהיינה ע"כ]:
ביוגרפיה - נחלת צבי
Rav Zvi ben Rav Yosef Eliyahu Katz was born in Zaslov, Volhyn Krakow in the yeshiva of Rav Yoel Sirkes (the "Bach") ,
7.    עולת שבת על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצד סעיף א
א מה שכתב וסדר התפלה וכו'. כתב משאת בנימין בסוף הספר [חידושי דינים אות ד] דליל ראשון של חג השבועות ממתינין לקידוש עד הלילה ממש, שאם יקדש קודם הלילה יחסר מיום מ"ט לספירה וכתיב [ויקרא כג, טו] שבע שבתות תמימות תהיינה. עיין בהריב"ש סימן צ"ו.
Rav Shmuel ben Rav Yosef was born in Krakow, Poland around the year 5400 (1640) -(1700) .The Magen Avraham commentary on Shulchan Aruch cites his works extensively, often arguing and occasionally doing so vehemently.
8.    ט"ז אורח חיים סימן תפט
(ה) (פמ"ג) עד צ"ה. בר"ן כתוב ספיר' השתא ליכא אלא מדרבנן כיון דליכא הבאה ולא קרבן ומ"ה טוב לספו' ביום א' בספק חשיכ' כדי שיהיו ז' שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו לספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בזמן הזה אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה:
9.    ט"ז אורח חיים סימן תצד
(פמ"ג) מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות:
10.מגן אברהם סימן תצד
בליל שבועות אין מקדשין של הכוס עד צ"ה דכתיב תמימות תהיינה (ע"ה ומ"ב):
11.פרי חדש אורח חיים סימן תצד סעיף א
ליל ראשון של חג השבועות ממתינים לקדש עד הלילה ממש, שאם יקדש קודם הלילה יחסר מיום מ"ט לספירה, וכתיב [ויקרא כג, טו] שבע שבתות תמימות תהינה, סוף ספר משאת בנימן [בחידושי דינים או"ח אות ד]:
Rabbi Chizkiyah Di Silva -Born 1656, died 1695. He was born in Livorno in 1656 and moved to Jerusalem He passed away before he reached the age of forty.
12.חק יעקב על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצד סעיף א
ביום חמשים לספירת העומר. וכתבו האחרונים שמאחרין בתפלת ערבית כדי שיהיו תמימות ימי הספירה.
Rabbi Jacob ben Joseph Reischer was born ca. 1670 in Prague, Shevut Yaakov,
13.אשל אברהם (אופנהיים) סימן תצד סעיף א
(שו"ע סעיף א) ומוציאים. בכמה מקומות נהגו להתפלל ביום א' דשבועות בבית הכנסת כותיקין, יהיו עכ"פ נזהרים שלא להוציא ספר תורה, להיות אין הציבור אח"כ רשאים להוציא פעם אחרת, עיין הטעם בכנסת הגדולה סימן קמ"ד [הגה"ט] ובספר משפטי שמואל סימן ג':
14.משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצד סעיף א
(א) ביום נ' לספירת העומר וכו' - ומאחרין להתפלל ערבית [א] בכניסת שבועות בצאת הכוכבים כדי שיהיו ימי הספירה מ"ט יום תמימות. איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן ואיתא בשו"ע האר"י ז"ל דע שכל מי שבלילה לא ישן כלל ועיקר והיה עוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק. והטעם כתב מ"א ע"פ פשוטו שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקדוש ברוך הוא להעיר אותם לקבל התורה [כדאיתא במדרש] לכך אנו צריכין לתקן זה. וצריכין ליזהר אותם הנעורים כל הלילה שלא לברך על נטילת ידים בבוקר רק אחר שעשה צרכיו קודם התפלה ואז מברך על נט"י ואשר יצר וכמבואר לעיל בסימן ד' סק"ל ע"ש ולענין ברכה על טלית קטן יש דעות בין הפוסקים וע"כ יראה לכוין לפטור אותה בברכה שמברך על טלית גדול כמבואר לעיל סימן ח' במ"ב ס"ק מ"ב ולענין ברכת התורה עיין לעיל בסימן מ"ז במ"ב סקכ"ח ולענין ברכת אלהי נשמה וברכת המעביר שנה עיין בסימן מ"ו במ"ב סקכ"ד. נכון ליזהר ע"פ קבלה מלשמש בליל שבועות אם לא בליל טבילה ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ר"מ במ"ב סק"ז ובה"ל שם:
15.שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תצד סעיף ב
אף על פי שבכל ערבי יום טוב נוהגין להקדים תפלת ערבית של יום טוב מבעוד יום מטעם שנתבאר בסי' רס"ז מכל מקום בליל שבועות מאחרין להתפלל לאחר צאת הכוכבים שאם יקדימו ויקבלו קדושת יום טוב בתפלה מבעוד יום הרי זה כמו שחסרו מעט ממ"ט ימי הספירה שלפני חג הזה והתורה אמרה שבע שבתות תמימות תהיינה ומזה הטעם אין לקדש גם כן קידוש היום מבעוד יום אף קודם תפלת ערבית:
16.ערוך השולחן אורח חיים סימן תצד סעיף ג
בליל שבועות אין מקדשין על הכוס עד שתהא לילה ממש משום תמימות כלומר שהספירה תושלם בתמימות והחסידים הקדמונים היו נעורים כל הלילה כדאיתא בזוהר וגם עתה הרבה עושין כן ובבוקר הולכים למקוה והכל זכר למתן תורה ולעניין ברכת התורה נתבאר בסי' מ"ז ובליל טבילה לא ימנע העונה:
17.פסקי תשובות אורח חיים סימן תצד
א. בענין לאחר תפילת מעריב עד אחר צה"כ
סעי' א', מ"ב סק"א: ומאחרין להתפלל ערבית בכניסת שבועות עד צה"כ כדי שיהיו ימי הספירה מ"ט יום תמימות. ובשל"ה הק' (ריש מס' שבועות) כתב שעיקר הקפידא בזה הוא רק שלא לקדש ולאכול עד צה"כ אבל להתפלל ערבית מבעו"י אין בכך כלום, וכן הוא גם במג"א "בליל שבועות אין מקדשין על הכוס עד צה"כ", והט"ז הוא שחידש שמאחרין להתפלל ערבית עד צה"כ, ומצינו בעוד1 אחרונים שהסכימו לשל"ה ולמג"א והוסיפו שאדרבה מי שמקדים להתפלל בשיעור שמוסיפים מחול על הקודש הרי הוא זריז ונשכר, אמנם מנהג העולם להמתין גם בתפלת מעריב, ואולי2 כדי שלא יבואו ההמונים לקדש ולאכול מבעו"י תיקנו להתפלל ערבית בלילה.
ב. חיוב הנשים להמתין בהדלקת הנר ובקידוש עד צה"כ
שם: ומאחרין להתפלל וכו' עד צה"כ כדי שיהיו ימי הספירה מ"ט יום תמימות. ונשים, אף על פי שאינן חייבות במצוות ספירת העומר, כי הוא מ"ע שהז"ג (עיין סי' תפ"ט מ"ב סק"ג ושם אות ז') מ"מ גם3 הם צריכות להמתין ולא לקדש ולאכול עד צה"כ, כי חג השבועות מובדל משאר ימים טובים שזמנם מפורש בתורה, אבל שבועות אינו כתוב זמן, אלא אחר שבעה שבועות ממחרת הפסח, וכלשון הרמב"ם והטושו"ע "ביום נ' לספיה"ע הוא חג השבועות", א"כ כיון שתלה הכתוב את זמן החג לכשישלמו ז' שבועות תמימות לכן גם הנשים צריכות להמתין עד צה"כ אף על פי שאינם סופרות ספיה"ע.
ולפי"ז גם4 לענין הדלקת הנרות, אפילו לנשים אלו שמדליקות בכל יום טוב מבעו"י, מ"מ בליל שבועות ידליקו אחר צה"כ, כי כיון שנהגו הנשים לברך "שהחיינו" בשעת הדה"נ, הרי הן מקבלות קדושת עיצומו של יום, וכקידוש הוא.
18.פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תפט ס"ק ה
(ה) עד. עיין ט"ז. עיין ב"י [ד"ה ומ"ש וזמן] ור"ן, וחיסור לשון יש כאן, וצ"ל רוב המפרשים כתבו דבזמן הזה דרבנן, הלכך יותר טוב לספור בין השמשות שיהא תמימות וודאי, וספק דרבנן לקולא, מה שאין כן בזמן המקדש היה צריך צאת הכוכבים, ספק תורה. וכתב הר"ן דאין נכון לעשות ספק דרבנן לכתחלה, (ועיין סימן תס"ז במ"א ס"ק ב'), ואי תמימות, אין להחמיר בזמן הזה יותר מדין תורה דבהכרח מונה בצאת הכוכבים. ועיין תוספות מנחות ס"ו א' ד"ה זכר ובתוספות כריתות י"ז ב' ד"ה מדסיפא, דבין השמשות אתחזק מקרי קצת, ובלחם משנה פרק ח' משגגות הלכה ב'. ויש לחלק ביניהם. ולהלכה לכתחלה לא יספור עד צאת הכוכבים, ואם סופר בין השמשות יספור אח"כ בלא ברכה. עיין כסף משנה פרק ז' ממצה הלכה ח' בד' כוסות לא שייך ספק דרבנן הואיל ולא טורח, הוא הדין כאן, ובריש פסחים [ד, א] נישייליה כו', ואי"ה במ"א [אות] ו' ז' אבאר עוד. ובערב שבת בציבור המאחרין יותר טוב, ולא כאותן המקדימים ואומרים כבר לילה, ורגע מקודם אומרים יום גדול לקבל שבת, וקורא אני שמים חשך לאור [ישעיה ה, כ], ואותו האור במעט רגע לחשך, על כן ראוי למנוע זה, וישראל קדושים שומעים ומקבלים תוכחה ומוסר, על כן לקבלת שבת מקדימין ולספירה מאחרין:
19.פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תצד הקדמה
מאחרין כו'. עיין ט"ז. בתשובת משאת בנימין בסוף הספר [חידושי דינים] דין ד' באו"ח שממתינין בקידוש עד הלילה. ומכל מקום יראה דגם בערבית ממתינין, כמו שכתב הט"ז ז"ל, דהא באבילות ונדה יש אומרים אם התפללו הקהל ערבית שכבר עשאו לילה כו', א"כ הא בעינן תמימות מ"ט יום, וכשמתפלל ערבית ומזכיר בתפלה יום השבועות מבעוד יום הרי חסר ממ"ט יום. ועיין שו"ת משאת בנימין שם בשם מורו מהרר"ש השני ז"ל, יע"ש. ועיין סימן רע"א במ"א [ס"ק] א', ועיין אליה רבה [כאן, ס"ק] ג', יע"ש. ומצינו למידין בפסח וסוכות ליל א' ובשבועות ליל א' בקידוש ממתינין עד הלילה, דאין קידוש אלא במקום סעודה, ואסור לאכול קודם הלילה, עיין סימן תרל"ט בשו"ע [סעיף ג] דומיא דמצה דבעי בערב תאכלו. ועיין סימן תע"ב בט"ז [ס"ק א] ומ"א [ס"ק א], וי"ל כי אין קידוש אלא במקום סעודה, דומיא דספירה בסימן תפ"ט במ"א אות י"ד דבביתו סופר ואח"כ מקדש. וקידוש בשמיני עצרת עיין סימן תרס"ח בט"ז [ד"ה כתב] למהרש"ל ז"ל [שו"ת סימן סח] ממתין עד צאת הכוכבים, דאם לא כן צריך לברך לישב בסוכה. והט"ז [שם] חולק, יע"ש, ואי"ה שם יבואר. ולהתפלל ערבית יכול מבעוד יום בפסח וסוכות, מה שאין כן בשבועות להט"ז מאחרין ערבית ג"כ שיהיו תמימות. בליל ב' משום ספיקא דיומא כהאי גוונא זה טעות, דהא אין מונין ביום א':
20.אמת ליעקב ויקרא פרק כג
ולפמש"כ יש לנו רמז במקרא למש"כ הט"ז [או"ח ריש סי' תצ"ד] דמאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות עכ"ל, שהרי כתוב וקראתם בעצם היום הזה, ותניא בפ' יום הכיפורים [יומא דף פ"א ע"א] דעצם היום מוציא תוספות יוה"כ מעונש עינוי ומלאכה, וכיון שכן גם כאן תוספת מופקעה מקידוש ותפלה, ודו"ק20. ועיין באחרונים21 שכתבו שמוכח ממגן אברהם [שם] דרק קידוש הוא צריך להמתין עד צאת הכוכבים, ולפמש"כ גם תפלה צריך לאחר.
21.שו"ת מלמד להועיל חלק א (אורח חיים) סימן קח
כתב לי הרב מו"ה אלחנן גומפערץ נ"י מק"ק האמבורג דבשנה זו קשה לקיים מה שכתבו ט"ז ומג"א /או"ח/ בסי' תצ"ג לאחר תפילת ערבית בליל ראשון של שבועות או לכה"פ הקידוש עד צה"כ, דמאחר שאין אנו מקיימין תמימות בתחלת הספירה כמ"ש הר"ן סוף פסחים והט"ז /או"ח/ בסי' תפ"ט ס"ק ה' אין להקפיד גם על תמימות בסוף הספירה שלא נזכר בש"ס ובראשונים.
וכתבתי לו דכוון לדעת הגאון יעב"ץ דהוא בספרו מור וקציעה סי' תפ"ט מקפיד על תמימות בתחילה. ולענין בסוף כתב בסידורו בית יעקב דהוא דקדוק קלוש מהאחרונים, ואף מאן דחש לזה דיו שימתין בסעודה עד צה"כ ובתפלה מוטב שיוסיף מחול על הקודש. וקשה אמאי לא נילף סוף ספירה מתחילת ספירה דבעי תמימות. וי"ל דהנה ימי ספירה יש להם קצת קדושה כמו שהביא ב"י /או"ח/ בסי' רצ"ג בשם ר' האי גאון וע' ר' ירוחם שהביא ג"כ דברי הגאון, וע' רמב"ן על ויקרא כ"ג ל"ו שימי הספירה הם כחול המועד, וכיון שכן בתחילת הספירה הימים יש להם ב' קדושות קדושת הספירה וקדושת חול המועד, ואם אינו סופר מיד בערב מגרע קדושת הספירה ממקצת היום, משא"כ בסוף הספירה אם מקבל י"ט קודם צה"כ הרי מוסיף על קדושה דנותן ליום הספירה קדושת י"ט, בזה ודאי אינו מחסר התמימות של יום הספירה דיש בכלל מאתים מנה. ומ"מ כיון דהאחרונים קפדי אתמימות דבסוף, אמרתי דמי שקשה לו להמתין ימתין לכה"פ עד בין השמשות דהוא לדעת הצב"א =רבי צבי בנימין אויערבך= בספרו ברית אברהם הוצאה ב' צד /קלא/ לאחר תחלת שקיעת החמה (בשנה שלפנינו בשעה /תשע ועשרים/) כי ספירה בזה"ז דרבנן וספק דרבנן להקל וחשוב ביה"ש כלילה. והראה לי הרב מו"ה אלחנן הנ"ל שכתוב בספר יוסף אומץ וז"ל (בסי' תת"נ) אכן באמת לא ראיתי רבנן קשישי בעלי מעשה אשר בארץ אשכנז דעבדי הכי (להמתין עד צאת הכוכבים)... לכן נ"ל רחמנא לבא בעי וא' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ומותר לעשות קידוש בין השמשות עכ"ל. וזה כמו שכתבתי.
22.שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן ל
שאלה: האם יש להקפיד שלא לקדש על הכוס בליל חג השבועות עד לאחר צאת הכוכבים, או שמא אפשר להקדים ולקדש מבעוד יום כדי להוסיף מחול על הקודש?
תשובה: הגאון רבי אברהם הלוי הורוויץ, אביו של השל"ה, בספר עמק ברכה (דף סט ע"ג) כתב וזו לשונו: קבלתי ממורי הגאון מהר"ש מלובלין שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולאק זצ"ל, שלא לעשות קידוש על הכוס בלילה הראשון של חג השבועות עד לאחר צאת הכוכבים, מפני שבספירת העומר נאמר שבע שבתות תמימות תהיינה, וכשהוא מקדש מבעוד יום הרי הוא מחסר אותו מקצת מארבעים ותשעה ימי הספירה, שחג השבועות הוא לאחר הספירה, ואם כן כשמקבל על עצמו את החג מבעוד יום ומחסר אותו מקצת מימי הספירה, נמצא שאינם תמימות, ואל תשיבני ממה שמתפללים מעריב מבעוד יום, שזה אינו כלום, שהרי אמרו (ברכות כז:) רב מצלי של שבת בערב שבת, ור' יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת. ואל תקשה מקידוש השליח צבור בבית הכנסת שאינו אלא בשביל האורחים, ואינו נראה כמחסר משבע שבתות התמימות, מה שאין כן כשכל יחיד מקדש לעצמו מבעוד יום. ע"כ. וכן כתב בשו"ת משאת בנימין בחידושי דינים שבסוף הספר (אורח חיים סימן ד'); מצאתי כתוב בשם מורי מהר"ש, בליל ראשון של חג השבועות ממתינים לקדש עד הלילה ממש, שאם יקדש קודם הלילה יחסר מעט מיום מ"ט לספירה, ונאמר שבע שבתות תמימות תהיינה. ע"כ. והובא במגן אברהם (סימן תצד סק"א), ובפרי חדש (שם). ובשאר אחרונים. וכן כתב בשו"ת שבות יעקב חלק ג' (סימן נב). והטורי זהב (שם סק"א) הוסיף, שמתאחרים מלהתפלל ערבית עד צאת הכוכבים. וכתב האליה רבה (סק"ג) על זה: וצריך עיון. ובאמת שמבואר בספר עמק ברכה הנ"ל שמתפללים ערבית מבעוד יום. (אלא שמה שתירץ העמק ברכה דשאני תפלה דרב צלי של שבת בערב שבת ור' יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת, לכאורה יש להעיר ממה שאמרו שם בברכות (כז:), אומר קדושה והבדלה על הכוס, או לא, ופשט ממה שאמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת, ואומר קדושה על הכוס, ומתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס. ע"ש. ואם כן אין הבדל בזה בין תפלה לכוס קידוש והבדלה. וצ"ע). אולם הגאון מהר"ר יוסף יוזפא בספר יוסף אומץ (סימן תתנ, עמוד קפז) הביא דברי העמק ברכה, וכתב על זה, אכן באמת שלא ראיתי לרבנן קשישאי בעלי מעשים אשר בארצנו ארץ אשכנז שיחושו לזה, ובפרט אותם המדקדקים העומדים בבית ה' בלילות שעומדים כל הלילה של חג השבועות על עמדם, ללמוד במשך כל הלילה, כמו שאמרו בספר הזוהר, והם לומדים על פי הסדר הכתוב וכו', והמלאכה מרובה לפניהם והלילה קצר עד מאד בעת ההיא, ואם ימתינו בקידוש וסעודה עד לאחר צאת הכוכבים, וגם באכילתם ישהו קצת לקיים מצות שמחת החג הקדוש (כמו שאמרו בפסחים דף סח:), יצא קרוב לחצי הלילה (בארצות אירופה ואשכנז שהנשף מאחר מאד בקיץ), ומתי יעשו לביתם הנצחי והרוחני. לכן נראה לי שמותר לעשות קידוש בבין השמשות, כי מדאורייתא בין השמשות נקרא לילה. ע"כ. (ועיין מגילה כ: ובתוספות שם. וצ"ע. ולמטוניה דמר שבא להתיר בבין השמשות, יותר יש לומר שמכיון שהלכה כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר בזמן הזה הוי רק מדרבנן, וכמו שכתבנו בשו"ת יחוה דעת חלק א' סימן כג בשם הפוסקים, אף לענין תמימות אין להקפיד אלא מדרבנן, וכיון שבין השמשות ספק הוא, הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. וכן מתבאר בהר"ן (סוף פסחים). ע"ש. ודו"ק). ובאמת שבתוספות (פסחים צט:) בד"ה עד שתחשך, וכן בהרא"ש שם, מבואר שרק בליל פסח צריך להיות לילה ודאי, משום שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות, אבל סעודת שבת ושאר ימים טובים יכול לאכול אותם מבעוד יום, וכדאמרינן בברכות (כז:) מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש היום מבעוד יום. ע"ש. ומשמע שאין להקפיד בזה בליל חג השבועות. וכן ראיתי להגאון רבי אפרים לניאדו בשו"ת דגל מחנה אפרים (חלק אורח חיים סימן ג') שכתב להעיר על דברי המשאת בנימין, מהתוספות והרא"ש (פסחים צט:) הנ"ל, דמוכח שאין להקפיד בזה בליל חג השבועות, וסיים, באופן שלענין הלכה הדין דין אמת שאין צורך להמתין בקידוש ליל חג השבועות עד שתחשך, ושלא כהמשאת בנימין הנ"ל. ע"כ. וכן בשו"ת מלמד להועיל (חלק אורח חיים סימן קח) כתב, שהגאון יעב"ץ בסידור בית יעקב כתב על חומרא זו שדקדוק קלוש הוא מהאחרונים, ואפילו למי שירצה להחמיר דיו שימתין בסעודה עד צאת הכוכבים, ובתפלה מוטב שיוסיף מחול על הקודש. וכתב המלמד להועיל, שמכל מקום כיון שהאחרונים החמירו בזה יש להמתין עד לאחר תחלת שקיעת החמה, דבדרבנן אמרינן דבין השמשות הוא לילה. ע"ש. גם הגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי (סימן ח' אות כג) כתב, שהגאון יעב"ץ בסידורו היקל הרבה בדין זה, וסבר מר שאין להקפיד להמתין עד הלילה. ע"ש. וראה עוד בספר נוהג כצאן יוסף (עמוד רלו). ע"ש.
אמנם ראיתי בספר ראשית ביכורים להגאון רבי בצלאל הכהן (דף נט סע"ב) שהביא דברי האחרונים שכתבו להמתין לקדש בליל חג השבועות עד הלילה, והביא בשם אחיו הגאון רבי שלמה הכהן, בעל חשק שלמה, שכתב לסייע דברי המשאת בנימין, ממקרא מפורש שנאמר בחג השבועות, וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם, והנה ביומא (פא) דרשו מה שנאמר בדין יום הכפורים בעצם היום הזה, למעט תוספת יום הכפורים מעונש ואזהרה, ואין בו אלא עשה בלבד. וא"כ אף ביום טוב של עצרת שנאמר בו בעצם היום הזה, בא למעט מצות תוספת בערב חג השבועות גם מדין עשה בלבד. ואפשר דהיינו טעמא דקרא כדי שיהיו ימי הספירה תמימות. וע"ש. וכן הוא בשו"ת בנין שלמה (בהוספות שבסוף הספר סימן כ'). ע"ש. ואף על פי שדבר חכמה הוא, ודפח"ח, מכל מקום ידוע שאין לנו לדרוש דרשות מדעתינו כשאין מקור לדבר בש"ס ובפוסקים, וכמו שכתב הרא"ה בחידושיו לכתובות (ס), שיש שאמרו שטעמו של הרמב"ם שכתב שבשר מהלכי שתים אסור בעשה, משום שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו, ולא אדם, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ודברי תימה הם, דאנן לית לן למדרש קראי מאי דלא דרשי להו רבנן. ע"ש. (ועיין בהר"ן כתובות שם). וכיוצא בזה כתב הרדב"ז בחלק ב' (בלשונות הרמב"ם סימן פו). וכבר האריכו בזה בספר יד מלאכי (כלל קמד), ובשדי חמד (כללי הפוסקים סימן טז אות נ'). ע"ש. וגם הלום ראיתי אחרי רואי להגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חלק אורח חיים סימן יח), שהביא מה שכתב המרדכי (סוף פרק ב' דמגילה), שאף על פי שאין הסומא חייב בקידוש מן התורה אלא מדרבנן, יכול להוציא את בני ביתו ידי חובתם, וכמו שאמרו כיוצא בזה בברכות (כז:) מתפלל אדם של שבת בערב שבת, ואומר קדושה על הכוס. ע"ש. אלמא דשפיר דמי לקדש מבעוד יום, ואף על פי שאין תוספת שבת מן התורה אלא מדרבנן וכו'. ע"ש. ודחה הנצי"ב, דשאני התם דילפינן מדכתיב בחג השבועות וקראתם בעצם היום הזה, למעט מבעוד יום, מכלל שבכל שבת ושאר ימים טובים אפשר לקדש מבעוד יום, ומתחיל החיוב מבעוד יום. ע"ש. וזה כדברי הגאון רבי שלמה הכהן הנ"ל. אלא שעל כל פנים לא איפרק מחולשא, שאין לנו לדרוש דרשות כאלה מדעתינו. (ועיין במה שכתבנו בשו"ת יביע אומר חלק ג' סימן כז אות ד'). ועיין בשו"ת שאלת שלמה חלק א' (סימן לד). ובשו"ת ברוך השם (סימן פו). ובשו"ת התעוררות תשובה ח"ג (סי' סח אות ד). ואין להאריך יותר.
בסיכום: במקומות אלו שאפשר לחוש לדברי האחרונים ולהמתין מלקדש עד לאחר צאת הכוכבים נכון לעשות כן. אבל בארצות אירופה וכדומה שהשקיעה מתאחרת מאד בימי הקיץ, ובני הבית מצטערים לשבת ולהמתין עד הלילה, וגם זה גורם הפרעה לסדר לימוד הלילה בספר קריאי מועד כפי שנוהגים על פי הזוהר והאר"י ז"ל, וכמו שכתב בספר יוסף אומץ, יש להקל להם לקדש ולסעוד מבעוד יום. ואם אפשר טוב שימתינו עד תחלת השקיעה, באופן שהשמש נכסית מעינינו, ואז יקדשו ויסעדו. וטוב שיאכלו כזית בצאת הכוכבים. ועליהם תבוא ברכת טוב.
23.שו"ת להורות נתן חלק ז סימן לא
בס"ד, קרית אגו"י בני - ברק, מ"ב למב"י שנת תשמ"ט לפ"ק.
בימי העומר יפרח כתומר, מע"כ ש"ב הרה"ג החו"ב מוה"ר משה פאלאק יחי' לאי"ט, בעוב"י אנטווערפן יצ"ו.
יקרתו הגיעני, וע"ד השאלה בנשים שאין בעליהן בביתם בחג השבועות, אם מותרות לקדש קודם צאת הכוכבים, דאף דכתבו הטו"ז ומג"א (רס"י תצ"ד) שבליל שבועות אין לקדש עד צאת הכוכבים דכתיב תמימות תהיינה, מ"מ י"ל דנשים דפטורות מספירת העומר לא שייך בהן טעם זה. והביא מס' העמק דבר (פ' אמור) בקרא וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש, דבעצם בא לדייק למעוטי תוספת, ובא ללמדנו שלא לעשות מקרא קודש אלא בלילה ולא מבעוד יום, ומכאן נהגו ישראל שלא להתפלל בעצרת מבעוד יום. ולפ"ז גם נשים לא יעשו קידוש מבעוד יום, אולם בפוסקים לא הזכירו אלא טעם דתמימות עכ"ד.
א) הנה מקור דברי הטו"ז ומג"א הוא מס' משאת בנימין - המובא בשירי כנה"ג (או"ח סי' תצ"ד) - בחידושי דינים שבסוף הספר לאורח חיים (אות ד'), שכתב "מצאתי כתוב בשם מורי מהרר"ש השני, בליל ראשון של חג השבועות ממתינין עם הקידוש עד הלילה ממש, שאם יקדש קודם הלילה יחסר מעט מיום מ"ט לספירה וכתיב שבע שבתות תמימות". ופשוט דגם נשים לא יקדשו מקודם, דשאני חג השבועות משאר מועדים, דכל המועדים תלתה התורה בימי החודש, וכדכתיב קראי (פ' אמור כ"ג) בפסח ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות, וראש השנה כתיב ביה בחודש השביעי באחד לחודש, וביוכ"פ נאמר אך בעשור לחודש השביעי, ובסוכות נאמר בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות. אבל בשבועות נאמר (שם ט"ו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה', הרי שאינו תלוי כלל בימי החודש, אלא אחר שספר שבע שבתות תמימות יקריבו מנחה חדשה ואז הוא חג השבועות. וכ"כ הרמב"ם (פ"ח מתמידין ומוספין ה"א) "ביום חמשים מספירת העומר הוא חג השבועות". וכן הוא לשון הטור ושו"ע (או"ח סי' תצ"ד ס"א). וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סי' צ"ו), דאף על אייר וסיון צריכין לקדש עפ"י הראייה, ולא מפני חג השבועות, שהרי לא תלאו הכתוב בחודש סיון אלא בחמשים יום לעומר, וכיון שידעו ניסן חג השבועות כבר קבוע זמנו, אלא מקדשין אותו לקיים מצות עשה, ואם לא באו עדים ביום שלשים ימתינו מלקדשו עד יום שלשים ואחד, ואף שעי"ז ישלימו חמשים לעומר בחמשה לסיון, ואינו יום שניתנה בו תורה, דלרבנן הוא בששה בסיון ולרבי יוסי שבעה, מ"מ אין קפידא בדבר, שלא תלה הכתוב חג השבועות ביום מתן תורה אלא ביום חמשים לעומר עיין שם. ועיין בזה במג"א (רס"י תצ"ד). ועיין בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קמ"ה) שכתב, דיו"ט שני של שבועות חמור משאר יום טוב שני של גליות שעושין מספק, דביו"ט שני של שבועות לא היה ספק מעולם, דכיון דשבועות הוא לעולם ביום חמשים לספירה החל מיו"ט שני של פסח, ועד אז כבר נתפרסם בכל העולם קביעות של ניסן, וא"כ גם אבותינו לא עשוהו מספק, ועכצ"ל דגזרו אטו פסח וסוכות, וא"כ ממילא חמור טפי כיון דלא מחמת ספק הוא עיין שם. ועיין שו"ת חת"ס (יו"ד סי' נ"ר) בזה.
ב) ומעתה מכיון שיום חג השבועות מתחיל רק בכלות מ"ט ימי הספירה בשלימות, דהא תמימות כתיב, ממילא אף נשים שאינן חייבות במצות ספירת העומר, מ"מ גם אצלן אין חג השבועות מתחיל עד כלות מ"ט ימים תמימים, וממילא גם הן אין להן לקדש קודם הלילה, דהא קודם הלילה אכתי לא חל מצוות חג השבועות. והנשים פטורות רק ממצות הספירה, אבל גם חג השבועות שלהן תליא בכלות שבע שבתות תמימות דוקא.
ג) ובאמת יש לעיין להשיטות הסוברין דתוספות יום טוב דאורייתא וכמש"כ הרב המגיד (פ"א משביתת העשור ה"ו) ובלח"מ שם, ועיין בית יוסף (או"ח סי' רס"א), מי נימא דגם בשבועות בכניסתו הוי תוספות דאורייתא, דהא כיון דאין חג השבועות מתקדש עד שכלו לגמרי שבע שבתות תמימות, ואשר מהאי טעמא כתבו הפוסקים הנ"ל שאין לקדש עד צאת הכוכבים, א"כ יוצא דבחג השבועות גילה קרא שאי אפשר להוסיף עליו, דאם תוסיף עליו נמצא שחסר משבע שבתות תמימות, וחג השבועות לא התקדש עד שכלתה התמימות של שבע שבתות. ובשלמא בשאר שבתות וימים טובים, אמרה תורה להוסיף מחול על הקודש, דהיינו שימעטו מימי החול לפני הקודש, אבל בשבועות שהקפידה תורה שימי הספירה שקודם חג השבועות תהיינה תמימות, א"כ לא יתכן להוסיף מחול על הקודש. והנה סברא זו עולה בקנה אחד עם דברי ס' העמק דבר שהביא מעכ"ת נ"י, דקרא דעצם בא לדייק למעוטי תוספת בחג השבועות.
ד) אולם יעויין רש"י (בראשית ב' א') ויכל אלקים ביום השביעי, ר"ש אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש עיין שם, ומשמע דכל עיקר דין תוספת מחול על הקודש הוא סייג שלא יחלל את הקודש עצמו הואיל ואינו יכול לצמצם לנהוג קודש בזמן הקודש - ומצינו בכמה ענינים שהתורה עצמה עשתה גדרים וסייגים שלא לפגוע בגופי תורה, עיין בזה בס' לקח טוב (כלל ח') ואכמ"ל - וא"כ גם בחג השבועות שייך מצוה להוסיף מחול על הקודש משום סייג, שלא יבוא לחלל את הקודש עצמו. ומה שכתבו הפוסקים שלא לקדש בליל שבועות קודם צאת הכוכבים משום תמימות, ואף על גב דבהכרח הוא חייב להוסיף מחול על הקודש משום תוספת יום טוב, הנה נראה עפ"י מה שכתבו תוס' כתובות (מז א) ד"ה דמסר, דהא דתוספת יום טוב דאורייתא היינו רק לענין מלאכה, אבל באותה שעה ליכא מצות שמחת יום טוב עיין שם. ומשמע דהא דאיכא מצוה להוסיף, היינו רק משום סייג וגזרה שלא יבוא לעשות מלאכה ביום טוב עצמו. ומעתה אתי שפיר מה שכתבו הפוסקים שלא לקדש בליל שבועות קודם הלילה, דאע"ג דגם קודם הלילה אסור בעשיית מלאכה מן התורה מדין תוספת שהוא סייג וגדר שלא יבוא לעשות מלאכה ביום טוב עצמו, מכל מקום אין לקדש עד הלילה, דקידוש מורה על קבלת היו"ט בשלימותו, וזה לא שייך אלא בלילה אחרי כלות שבע שבתות תמימות. ובביאור יותר יש לומר, דאף דתוספות יום טוב דאורייתא, אין הכונה שבאותו הזמן של התוספת כבר חלה קדושת יום טוב, אלא שבאמת חול הוא, רק שצריך לנהוג בו דין קודש דהיינו שלא לעשות מלאכה, כדי שלא יטעה לעשות מלאכה ביום טוב עצמו, וע"כ צריך להתחיל לפרוש ממלאכה בחול ודאי - ועיין ר"ן ביצה (ל א) בזה - אבל עדיין אין זה יום טוב, ועל כן אף שנוהגין בשעת התוספות איסור מלאכה, אין זה גורע מענין תמימות של שבע שבתות הקודמים, דאף שנוהגים בו איסור מלאכה מ"מ מודים דאכתי לא כלה היום המ"ט לספירה, והוא עדיין זמן של חול של יום מ"ט, ומה שאין עושין מלאכה הוא משום גדר וסייג. אבל אם יקדש באותו הזמן, א"כ זה מורה שכבר חל היו"ט בקדושתו, נמצא שמיעט מהתמימות של יום מ"ט, וזה לא יתכן. [שו"ר בחת"ס עה"ת (פ' אמור ס"א ע"א ד"ה תמימות) דגם בערב שבועות מוסיפים מחול על קודש ועי"ז חסר מתמימות עי"ש].
ה) ועדיין צריכין לבאר, דלמאי שכתבנו דבזמן התוספת ליכא עדיין קדושת היום והוי יום חול, דא"כ איך מקדשין בשאר שבתות וימים טובים מבעוד יום, כיון דעדיין לא חל זמן הקודש. ברם לק"מ, דכבר כתב הרמב"ם (פכ"ט משבת הי"א) יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדיין הוא שבת, שמצוות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט עכ"ל. ומבואר דמה שאמרו זכרהו בכניסתו וביציאתו - וכמש"כ הרמב"ם שם (ה"א) - הכונה סמוך לכניסה וליציאה לפניו ולאחריו. ולפ"ז יוצא, דאף שקידש מ"מ לא חל קדושת שבת עד הלילה, וכמו שאם הבדיל מבעוד יום לא נעשה חול עד הלילה, כמו כן כשקידש מבעוד יום לא חלה קדושת היום עד הלילה. אלא שמ"מ אסור לו לעשות מלאכה, דלענין עשיית מלאכה איכא דין דתוספות או מן התורה או מדרבנן. ומכל מקום דיני שבת התלויין בקדושה אינן חלין אלא בלילה, ומהאי טעמא כתבו תוס' כתובות (מז א) הנ"ל דאין נוהגין דין שמחה אלא בלילה ממש. ונראה דבזה תליא פלוגתת הפוסקים - עיין טו"ז או"ח (סי' תע"ב סק"א וסי' רצ"א סק"ו וסי' תרס"ו) - אם יוצאין ידי סעודת שבת שאכלה קודם הלילה ואכמ"ל. ברם אף שכתבנו דגם אם קידש מבעוד יום עדיין לא חלה קדושת היום עד הלילה, מכל מקום כתבו הפוסקים שלא לקדש בליל שבועות עד הלילה, שהוא לרמז תמימות תהיינה, ואף דבאמת אף שקידש מכל מקום לא מיעט מיום החול. ועפ"ז נראה פשוט שאם אתרמי וקידש בליל שבועות מבעוד יום שפיר יצא, ואף דעדיין לא כלו שבע שבתות תמימות, דהא להרמב"ם יכול לקדש אף סמוך לכניסת השבת ואף דעדיין ליכא שבת, ועל כן לא נמצאה אזהרה בפוסקים הראשונים שלא לקדש בערב שבועות מבעוד יום, דבאמת נראה דהכל מודים דמעיקר הדין רשאי לקדש גם מבעוד יום, ועדיין נשאר דיו בקולמוס לברר פרט זה, אולם מאפיסת הפנאי אשים קנצי למלין. וה' שנותיו יאריך.
ו) וכעת ראיתי בס' של"ה ז"ל (ריש מסכת שבועות) שכתב, "וקבלתי ממורי הגאון מהר"ש ז"ל מלובלין, שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז"ל, שלא לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד צאת הכוכבים, והטעם מפני שבספירה כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה, וא"כ כשמקדש בעוד יום מחסר אותו המקצת ממ"ט ימי הספירה, שהרי חג שבועות הוא לאחר ספירה, וכשיש ספירה אינו שבועות, וכשמקדש א"כ מקבל על עצמו החג ומחסר אותו המקצת מימי הספירה ונמצא שאינן תמימות. ואל תשיבנו ממה שמתפללין אז התפלה מבעוד יום, דזה אינו כלום, דהא ר' אושיעיא צלי של מוצ"ש בשבת כדאיתא בברכות, אף על גב דעדיין ממש שבת גמור הוא, ואל תקשה מקדוש בבית הכנסת, דזה אינו אלא בשביל אורחים ולא מחזי כלום ממחסר משבע התמימות, משא"כ אלו היה כל יחיד מקדש לעצמו". וכן כתב בס' עמק ברכה להגר"א שעפטל ז"ל (בליקוטים שבסוה"ס ענין ספירת העומר אות ו'). ומלשון זה משמע שאם קידש קודם צאת הכוכבים ודאי יצא, שהרי כתב שאם מקדש מבעוד א"כ מחסר אותו המקצת מימי הספירה ונמצא שאינן תמימות, ולא כתב להיפוך שאין הקידוש כלום משום שעדיין לא הגיע זמן חג השבועות כיון שלא נשלמו מ"ט ימים תמימות, והיינו משום דאף אם לא נשלמו מ"ט ימים תמימות ג"כ יצא ידי קדוש, הואיל דיוצאין ידי קדוש גם כשעדיין לא הגיע זמן הקדושה, וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל דמקדש גם קודם לשעה זו כמעט וכנ"ל. ומ"מ אין לקדש מבעוד יום דמחזי כמחסר משבע שבתות תמימות, וכמש"כ השל"ה בסוף לשונו.
ז) ובס' יוסף אומץ להג"ר יוזפא האן ז"ל (אות תת"נ) כתב על השל"ה הנ"ל, וז"ל "אכן באמת לא ראיתי רבנן קשישי בעלי מעשה אשר בארצנו ארץ אשכנז דעבדי הכי, ובפרט אותם המדקדקים העומדים בבית ה' בלילות שעומדים כל הלילה על עמדם ללמוד כל הלילה וכו', והלילות בהם קצרים עד מאוד בעת ההוא, ואם יתמהמהו בקידוש והתחלת אכילה עד צאת הכוכבים, וכו', תצא קרוב לחצי הלילה וכו', לכן נ"ל רחמנא לבא בעי וכו' ומותר לעשות קידוש בין השמשות כי מדאורייתא קרי ביהשמ"ש לילה", עכ"ל. והנה לדידן ודאי שצריך ליזהר לעשות קידוש רק בצאת הכוכבים, שהרי כך הביאו הטו"ז והמג"א ז"ל שמפיהם אנו חיים, אבל בדיעבד אם עשה קידוש מבעוד יום ודאי יצא, ואף השל"ה ז"ל מודה בזה וכנ"ל.
ח) והנה מדברי השל"ה מוכח בהדיא דרק על הקידוש הקפידו שיהא בלילה, אבל להתפלל ערבית מותר אף מבעוד יום, ושכן נהגו, ועל כן תקשי על מש"כ הטו"ז (רס"י תצ"ד) שמאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות עיין שם, והרי בשל"ה לא כתב לאחר אלא את הקידוש אבל ערבית נהגו להתפלל מבעוד יום. והמג"א שם כתב באמת רק דאין מקדשין על הכוס עד צאת הכוכבים, וציין לס' עמק הברכה הנ"ל. שוב ראיתי באליה רבה (סי' תצ"ד אות ג') שאחרי שהביא דאין מקדשין עד הלילה, כתב וטו"ז כתב מאחרין להתחיל ערבית וצריך עיון עיין שם, ובאמת במקור הך דינא בשל"ה כתב בהדיא דמתפללין מבעוד יום. ואולי בזמן הטו"ז נהגו להתפלל גם ערבית בלילה דוקא כדי שלא יבואו לקדש מבעו"י וצ"ע.
ידידו ש"ב דושה"ט ושת"ה באה"ר.
24.שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן נט
דין הט"ז והמג"א /או"ח/ בסי' תצ"ד לאחר תפלת ערבית וכו' עד צאת הכוכבים משום תמימות אם נאמר גם על כל לילות הספירה.
בט"ז או"ח ריש סי' תצ"ד: מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות. וכן כותב המג"א: בליל שבועות אין מקדשין על הכוס עד צ"ה דכתיב תמימות תהיינה.
(א) וראיתי להגר"ח ברלין ז"ל בקובץ שערי תורה ח"ח קונטרס ט' סי' ס"ח, שכותב ביאור הדברים בזה, דזה ודאי קפידא גמורה שלא להקדים הספירה מבעוד יום כדי שלא להזכיר ספירה שניה ביום שהוא עוד מספירה ראשונה, וקפידא זו היא ודאי בכל לילות הספירה שלא להקדים תפלת ערבית כדי שלא יזכירו יום ספירה שניה ביום שהוא עדיין מספירה ראשונה ומגרע בזה הספירה הראשונה ולא נקרא תמימות, ורבותינו הט"ז והמג"א ז"ל הוסיפו שבליל חג השבועות הגם שאין סופרים אז ולא יזכירו שום ספירה אחרונה לגרע בזה הספירה של יום שעבר מכל מקום אם יאמרו בתפלה יום חג השבועות הזה גם כן יהא בזה גרעון לספירת יום שעבר ולא יהא נקרא תמימות. ומסיים את דבריו בזה"ל: כן הוא לענ"ד באור הדברים ולא כמו שתפסו העולם כוונת הט"ז והמג"א רק על ליל חג השבועות, וכן הבין גם כבוד מר אבא עט"ר הגאון מאוה"ג זצלל"ה, עפר אני תחת כפות רגליו, וחידש שטעם הדבר משום דכתיב בשבועות בעצם היום הזה, ולענ"ד הדלה נראה כמו שכתבתי שהט"ז והמג"א הוסיפו שגם בליל חג השבועות מאחרין תפלת ערבית וכש"כ בשאר לילות הספירה עכ"ל.
(ב) ולפענ"ד נראה דאם כי דברים מחוכמים הם מכל מקום קשה להעמיס כן בכוונתם של הט"ז והמג"א בזמן שאין כל רמז רמיזה בדבריהם שבאים לרבות גם ליל חג השבועות, ופשטות דבריהם מוכיחים כמו שתפסו העולם בכוונתם שמכוונים רק על ליל חג השבועות, ובפרט דברי המג"א שלא מדבר כלל מתפלת ערבית כי אם מקידוש על הכוס ששייך רק ליל חג חג השבועות.
ולא עוד אלא דיש סתירה לדבריו מהנפסק בשו"ע שם. דבסי' תפ"ט סעיף ב' נפסק בלשון: והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות עכ"ל. הרי לנו דבשאר לילות הספירה רק מדקדקים אינם סופרים אלא עד צאת הכוכבים, אבל מדינא כשר אף לפני כן וכל שכן בבין השמשות. וכ"כ המג"א שם בסק"ו, דאם טעה וספר בין השמשות יצא, ומבאר המחצה"ש, מפני די"א דלכתחילה יש לספור בין השמשות וס"ל דהכי עדיף שיהיו תמימות, ונהי דלא קיי"ל כוותייהו אבל דיעבד יש לסמוך עליהם ע"ש. ועוד יעוין במג"א שם בסק"ז ובמחצה"ש שמובא כמה דיעות ראשונים דסברי דאחר תפלת ערבית אפשר לספור אפילו אם הוא עדנה יום יעו"ש. וא"כ מוכח בעליל דהט"ז והמג"א בדבריהם באו לומר דין מיוחד רק לליל חג השבועות ושהוא אליבא דכו"ע.
(ג) והסברת החילוק שבין ליל חג השבועות לבין שאר לילות הספירה נראה להסביר עפי"מ שראיתי כתוב בזה במקור הדברים שממנו לוקחו דבריהם של הט"ז והמג"א, והוא בספר עמק ברכה מאבי השל"ה והשל"ה ז"ל בדיני ספירת העומר שבסוה"ס וז"ל: קבלתי ממורי הגאון מהר"ש ז"ל מלובלין שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז"ל שלא לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד צאת הכוכבים, והטעם מפני שבספירה כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה, ואם כן כשמקדש בעוד יום מחסר אותו המקצת ממ"ט ימי הספירה שהרי חג שבועות הוא לאחר הספירה וכשיש ספירה אינה שבועות וכשמקדש אם כן מקבל על עצמו החג ומחסר אותו המקצת מימי הספירה ונמצא שאינן תמימות עכ"ל.
ואקדים בזה גם דברי הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סי' ע"ו שנשאל על פסקו שפוסק שצריך לומר ענינו במנחה בערב הצום בהקבלה, דאיך יאמר ביום צום התענית הזה ולא התענה עדיין, והשיב, דאין בזה שום דבר מפני שבערב שהוא תשלום היום כבר הוא התחלת יום מחרת ולזה יכול להתפלל ערבית של שבת בערב שבת וערבית של מוצאי שבת בשבת ומבדיל עיין שם.
וא"כ לפי האמור חילוק גדול יש בין ליל חג השבועות לבין שאר לילות הספירה, דבשאר לילות הספירה גם אם סופר בין השמשות [ואפילו מבעוד יום להסוברים כן] איננו מגרע עי"כ מתמימות הימים [מבלי צורך להכנס בזה בהפלוגתא אם דין התמימות הוא גם על הימים ולא רק על השבועות] וגם לא נקרא שמזכיר יום ספירה שניה ביום שהוא עדיין מספירה ראשונה, מפני ששעת תשלום היום שהוא סופר בו, ובפרט כשהוא כבר בין השמשות, כבר הוא גם התחלת יום המחרת, ואין בזה גם כל חיסור וכל תרתי דסתרי שהכל נמשך ועולה לכוונה אחת שהיא ספירת השבע שבתות. אבל משא"כ בליל חג השבועות אם עושה קידוש לפני צאת הכוכבים הרי מפסיק עי"כ כבר את מ"ט ימי הספירה דמכניס עי"כ את חג השבועות שהוא לאחר הספירה, והוא תרתי דסתרי, דכשיש ספירה אינה שבועות, וכשיש שבועות אינה ספירה, ולכן אף על גב דהזמן הוא כבר גם התחלת יום מחרת אבל הא שייך הוא עדנה גם ליום זה של מ"ט ימי הספירה, ולכן אין לו להכניס עדנה בזה הזמן את חג השבועות היות וסוף סוף הוא מחסר מ"מ עי"כ מתמימות השבע שבתות, ודוק כי הוא מסתבר.
(ד) וכה"ג מצינו גם לענין חיוב קריאת שמע דהזמן שמעמוד השחר עד הנץ החמה עולה לכאן ולכאן, דמצד אחד הוא כבר זמן ק"ש של שחרית, ומצד שני מי שנאנס ולא קרא ק"ש ערבית עד שעלה עמוד השחר, כל עוד שעדיין לא הנץ החמה קורא ק"ש ויוצא בה ידי חובת קריאת שמע ערבית, כדאיתא בברכות ד' ח' ע"ב ונפסק בשו"ע או"ח סי' נ"ח.
ועוד מצינו כה"ג גם לגבי קריאת המגילה, דנפסק במחבר בסי' תרצ"ב סעי' ד' דמי שהיה אנוס קצת ואינו יכול לילך לביהכ"נ וצריך להמתין עד שקראו הקהל וקשה עליו לישב בתענית כל כך יכול לשמוע קריאתה מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה (יעו"ש במג"א סק"ז ובמשנ"ב ס"ק י"ג וביאור הלכה בד"ה מפלג המנחה עיין שם). ומסתמא אין הפרש בזה בין פרזים למוקפים, וגם במוקפים ישנו אותו הדין שאם יש איזה אונס שא"א להמתין עד הלילה שיכולים ג"כ להקדים לקרוא כנ"ז, דלא מצינו מי שיחלק בזה, והמחבר נקט הציור לגבי פרזים מפני שלגביהם שייך סיבת האונס המצוי שקשה עליו לישב בתענית. ויוצא איפוא שהזמן הזה לגבי מוקפים יכול כבר לעלות לחיוב של הלילה הבא, ואילו לגבי פרזים עוד נחשב הזמן הזה ליום, ודינא דזמנו של זה לא כזמנו של זה הוא עד פלג המנחה, ולאחר מיכן מכיון שזה עושה אותו ללילה וזה מחזיק אותו עדנו ליום, וכל אחד קורא משום חיוב אחר, נקרא שפיר זמנו של זה לא כזמנו של זה.
וכמו"כ יעוין במג"א שם בסק"ז שכותב דפשוט דאנוס קצת יכול לשמוע של יום קודם הנץ החמה אחר שעלה עמוד השחר. ואף על פי שלעומת זה הא נפסק בסי' תרפ"ז סעי' א' דאם קרא חיוב של לילה משעלה עמוד השחר יצא. הרי שהזמן הזה עולה לכאן ולכאן. ומכאן הראי' עוד יותר חזקה מההיא דק"ש, דשם אפשר לטעון שהדבר תלוי בזמן שכיבה וקימה ככתוב בשכבך ומקומך /ובקומך/ וכדמבואר בברכות שם. אבל מכאן רואים ממש שבזמני היום ישנו זמן אחד לפנות ערב וזמן אחד לפנות בקר שיכול לעלות לכאן ולכאן.
(ד /ה/) כאמור המג"א כותב את דבריו רק בנוגע לקידוש, וכ"כ בסו"ס שו"ת משאת בנימין שהמג"א מציין לדבריו. ויתירה מזו כתוב בס' עמק ברכה שם ליישב המנהג כן להתפלל מבעוד יום ולחלק בין תפלה לקידוש, וכותב: ואל תשיבני ממה שמתפללין אז התפלה מבעוד יום. דזה אינו כלום דהא רבי אושעיא צלי של מוצאי שבת בשבת אף על גב דעדיין ממש שבת גמור הוא עיין שם, ויש לדבריו סיוע מדברי שו"ת הרמב"ם הנ"ל שהזכרנו.
וסברת הט"ז שכותב להחמיר גם בתפלה הוא מפני שמזכירין בה ואומרים את יום חג השבועות הזה וזהו דהוי א"כ ג"כ כמחסר מהמ"ט תמימות. ומסכים לפסקו גם הפרמ"ג שם בהסבירו, דהא באבילות ונדה י"א דאם התפללו הקהל ערבית שכבר עשאו לילה כו' א"כ הא בעינן תמימות מ"ט יום וכשמתפלל ערבית ומזכיר בתפלה יום השבועות מבע"י הרי חסר ממ"ט יום ע"ש. וכך אנו נוהגים למעשה לחכות גם בתפלה. ואין להאריך בכאן יותר.


1 . סידור יעב"ץ "אלו שמאחרין במעריב עד הלילה הוא דקדוק קלוש מהאחרונים, אלא יש להקדים כדי להוסיף מחול על הקודש והוא זריז ונשכר ומתקיים זה וזה בידו כי בעוד שמתפללים הוא כבר לילה ועיקר הקפידא שלא לאכול קודם הלילה", וכ"ה בדע"ת בשם שו"ת משאת בנימין ונחלת שבעה שתפלה צריך להקדים ורק בקידוש ממתינים, וע"ע שו"ת התעוררות תשובה ח"ב סי' נ"ו דדין "תמימות" מקיים עד זמן קבלת תוס' יום טוב שגם ביום טוב מצוה להוסיף מחול על הקודש (ע' סי' רס"א מג"א סק"ח ומ"ב סקי"ט) ולפי"ז מסיק שאין איסור בהקדמת התפלה והקידוש, עפ"י הט"ז בעצמו בסי' תרס"ח שמתיר לאכול בליל שמיני עצרת מבעו"י וא"צ כלל לברך "לישב בסוכה" כיון שהוסיף מחול על הקודש כציווי תורתנו כבר חלף ועבר ממנו חובת היום והרי זה כלילה ממש, והפה הקדוש יתעלה ית"ש שצוה עליו מצות סוכה הוא הפה הקדוש שהתיר לו אחר שקיבל עליו תוס' יום טוב דשמ"ע, א"כ ה"ה ממש בנידו"ד כיון שתוס' יום טוב דאורייתא, עיין סי' תרס"ח ובט"ז שם, א"כ הפה הקדוש שאמר תמימות תהיינה הוא צוה להוסיף מחול על הקודש ומיד שקיבל עליו תוס' יום טוב חלף ועבר אותו יום ונתקיים תמימות עכתו"ד.
2 . שו"ת להורות נתן ח"ז סי' ל"א, ובשו"ת התעררות תשובה שם מסיק לישב מנהג העולם דכיון דרבים מהמוני העם אינם ישינים כל הלילה, ואם יתפללו מעריב מבעו"י יש להם חיוב לחזור ולקרוא ק"ש, וכיון שאינם קורין בלילה זה ק"ש שעל המטה, חיישינן שישכחו מלקרוא עוד הפעם אחר צה"כ (ושו"ר שטעם זה כתב ג"כ בליקוטי מהרי"ח עיין שם).
3 . שו"ת להורות נתן שם.
4  לוח א"י להגרי"מ טיקוצינסקי בשם הגרש"ז זלאטניק זצ"ל.


 יוסף אומץ










1 . סידור יעב"ץ "אלו שמאחרין במעריב עד הלילה הוא דקדוק קלוש מהאחרונים, אלא יש להקדים כדי להוסיף מחול על הקודש והוא זריז ונשכר ומתקיים זה וזה בידו כי בעוד שמתפללים הוא כבר לילה ועיקר הקפידא שלא לאכול קודם הלילה", וכ"ה בדע"ת בשם שו"ת משאת בנימין ונחלת שבעה שתפלה צריך להקדים ורק בקידוש ממתינים, וע"ע שו"ת התעוררות תשובה ח"ב סי' נ"ו דדין "תמימות" מקיים עד זמן קבלת תוס' יום טוב שגם ביום טוב מצוה להוסיף מחול על הקודש (ע' סי' רס"א מג"א סק"ח ומ"ב סקי"ט) ולפי"ז מסיק שאין איסור בהקדמת התפלה והקידוש, עפ"י הט"ז בעצמו בסי' תרס"ח שמתיר לאכול בליל שמיני עצרת מבעו"י וא"צ כלל לברך "לישב בסוכה" כיון שהוסיף מחול על הקודש כציווי תורתנו כבר חלף ועבר ממנו חובת היום והרי זה כלילה ממש, והפה הקדוש יתעלה ית"ש שצוה עליו מצות סוכה הוא הפה הקדוש שהתיר לו אחר שקיבל עליו תוס' יום טוב דשמ"ע, א"כ ה"ה ממש בנידו"ד כיון שתוס' יום טוב דאורייתא, עיין סי' תרס"ח ובט"ז שם, א"כ הפה הקדוש שאמר תמימות תהיינה הוא צוה להוסיף מחול על הקודש ומיד שקיבל עליו תוס' יום טוב חלף ועבר אותו יום ונתקיים תמימות עכתו"ד.
2 . שו"ת להורות נתן ח"ז סי' ל"א, ובשו"ת התעררות תשובה שם מסיק לישב מנהג העולם דכיון דרבים מהמוני העם אינם ישינים כל הלילה, ואם יתפללו מעריב מבעו"י יש להם חיוב לחזור ולקרוא ק"ש, וכיון שאינם קורין בלילה זה ק"ש שעל המטה, חיישינן שישכחו מלקרוא עוד הפעם אחר צה"כ (ושו"ר שטעם זה כתב ג"כ בליקוטי מהרי"ח עיין שם).
3 . שו"ת להורות נתן שם.
4  לוח א"י להגרי"מ טיקוצינסקי בשם הגרש"ז זלאטניק זצ"ל.

Wednesday, May 20, 2020

sources Parashat Hashavua Bamidbar 5780

פרשת במדבר התש״ף

הרב ארי דוד קאהן                                                                                 ari.kahn@biu.ac.il

1.    במדבר פרק א, מז-נד
(מז) וְהַלְוִיִּ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֑ם לֹ֥א הָתְפָּקְד֖וּ בְּתוֹכָֽם: פ (מח) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (מט) אַ֣ךְ אֶת־מַטֵּ֤ה לֵוִי֙ לֹ֣א תִפְקֹ֔ד וְאֶת־רֹאשָׁ֖ם לֹ֣א תִשָּׂ֑א בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (נ) וְאַתָּ֡ה הַפְקֵ֣ד אֶת־הַלְוִיִּם֩ עַל־מִשְׁכַּ֨ן הָעֵדֻ֜ת וְעַ֣ל כָּל־כֵּלָיו֘ וְעַ֣ל כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ֒ הֵ֜מָּה יִשְׂא֤וּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְהֵ֖ם יְשָׁרְתֻ֑הוּ וְסָבִ֥יב לַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ: (נא) וּבִנְסֹ֣עַ הַמִּשְׁכָּ֗ן יוֹרִ֤ידוּ אֹתוֹ֙ הַלְוִיִּ֔ם וּבַחֲנֹת֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן יָקִ֥ימוּ אֹת֖וֹ הַלְוִיִּ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: (נב) וְחָנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֧ישׁ עַֽל־מַחֲנֵה֛וּ וְאִ֥ישׁ עַל־דִּגְל֖וֹ לְצִבְאֹתָֽם: (נג) וְהַלְוִיִּ֞ם יַחֲנ֤וּ סָבִיב֙ לְמִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה קֶ֔צֶף עַל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָׁמְרוּ֙ הַלְוִיִּ֔ם אֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֽוּת: (נד) וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: פ
2.    במדבר פרק ב, א-לד
(א) וַיְדַבֵּ֣ר ה֔' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: (ב) אִ֣ישׁ עַל־דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יַחֲנֽוּ: (ג) וְהַחֹנִים֙ קֵ֣דְמָה מִזְרָ֔חָה דֶּ֛גֶל מַחֲנֵ֥ה יְהוּדָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י יְהוּדָ֔ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב:  (ט) כָּֽל־הַפְּקֻדִ֞ים לְמַחֲנֵ֣ה יְהוּדָ֗ה מְאַ֨ת אֶ֜לֶף וּשְׁמֹנִ֥ים אֶ֛לֶף וְשֵֽׁשֶׁת־אֲלָפִ֥ים וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת לְצִבְאֹתָ֑ם רִאשֹׁנָ֖ה יִסָּֽעוּ: ס (י) דֶּ֣גֶל מַחֲנֵ֧ה רְאוּבֵ֛ן תֵּימָ֖נָה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר (טז) כָּֽל־הַפְּקֻדִ֞ים לְמַחֲנֵ֣ה רְאוּבֵ֗ן מְאַ֨ת אֶ֜לֶף וְאֶחָ֨ד וַחֲמִשִּׁ֥ים אֶ֛לֶף וְאַרְבַּע־מֵא֥וֹת וַחֲמִשִּׁ֖ים לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁנִיִּ֖ם יִסָּֽעוּ: ס (יז) וְנָסַ֧ע אֹֽהֶל־מוֹעֵ֛ד מַחֲנֵ֥ה הַלְוִיִּ֖ם בְּת֣וֹךְ הַֽמַּחֲנֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֤ר יַחֲנוּ֙ כֵּ֣ן יִסָּ֔עוּ אִ֥ישׁ עַל־יָד֖וֹ לְדִגְלֵיהֶֽם: ס (יח) דֶּ֣גֶל מַחֲנֵ֥ה אֶפְרַ֛יִם לְצִבְאֹתָ֖ם יָ֑מָּה  (כד) כָּֽל־הַפְּקֻדִ֞ים לְמַחֲנֵ֣ה אֶפְרַ֗יִם מְאַ֥ת אֶ֛לֶף וּשְׁמֹֽנַת־אֲלָפִ֥ים וּמֵאָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁלִשִׁ֖ים יִסָּֽעוּ: ס (כה) דֶּ֣גֶל מַחֲנֵ֥ה דָ֛ן צָפֹ֖נָה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י דָ֔ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּֽישַׁדָּֽי:  (לא) כָּל־הַפְּקֻדִים֙ לְמַ֣חֲנֵה דָ֔ן מְאַ֣ת אֶ֗לֶף וְשִׁבְעָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֣שׁ מֵא֑וֹת לָאַחֲרֹנָ֥ה יִסְע֖וּ לְדִגְלֵיהֶֽם: פ (לב) אֵ֛לֶּה פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־פְּקוּדֵ֤י הַֽמַּחֲנֹת֙ לְצִבְאֹתָ֔ם שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים: (לג) וְהַ֨לְוִיִּ֔ם לֹ֣א הָתְפָּקְד֔וּ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶֽׁה: (לד) וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה ה֜' אֶת־מֹשֶׁ֗ה כֵּֽן־חָנ֤וּ לְדִגְלֵיהֶם֙ וְכֵ֣ן נָסָ֔עוּ אִ֥ישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖יו עַל־בֵּ֥ית אֲבֹתָֽיו: פ
3.    במדבר פרק ג, א-נא
(א) וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר ה֛' אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי: (ב) וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־אַהֲרֹ֖ן הַבְּכֹ֣ר׀ נָדָ֑ב וַאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר: (ג) אֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַכֹּהֲנִ֖ים הַמְּשֻׁחִ֑ים אֲשֶׁר־מִלֵּ֥א יָדָ֖ם לְכַהֵֽן: (ד) וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י ה֡' בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י ה֙' בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל־פְּנֵ֖י אַהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם: פ (ה) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ו) הַקְרֵב֙ אֶת־מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְֽהַעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ: (ז) וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן: (ח) וְשָׁמְר֗וּ אֶֽת־כָּל־כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן: (ט) וְנָתַתָּה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֙מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (י) וְאֶת־אַהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָׁמְר֖וּ אֶת־כְּהֻנָּתָ֑םוְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: פ (יא) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יב) וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם: (יג) כִּ֣י לִי֘ כָּל־בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵאָדָ֖ם עַד־בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִהְי֖וּ אֲנִ֥י הֽ': ס (יד) וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר: (טו) פְּקֹד֙ אֶת־בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָ֛ר מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם: (טז) וַיִּפְקֹ֥ד אֹתָ֛ם מֹשֶׁ֖ה עַל־פִּ֣י ה֑' כַּאֲשֶׁ֖ר צֻוָּֽה: (יז) וַיִּֽהְיוּ־אֵ֥לֶּה בְנֵֽי־לֵוִ֖י בִּשְׁמֹתָ֑ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִֽי: (יח) וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־גֵרְשׁ֖וֹן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם לִבְנִ֖י וְשִׁמְעִֽי: (יט) וּבְנֵ֥י קְהָ֖ת לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר חֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵֽל: (כ) וּבְנֵ֧י מְרָרִ֛י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֛ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: (כא) לְגֵ֣רְשׁ֔וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַלִּבְנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְעִ֑י אֵ֣לֶּה הֵ֔ם מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּֽי: (כב) פְּקֻדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (כג) מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּ֑י אַחֲרֵ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן יַחֲנ֖וּ יָֽמָּה: (כד) וּנְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַגֵּרְשֻׁנִּ֑י אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־לָאֵֽל: (כה) וּמִשְׁמֶ֤רֶת בְּנֵֽי־גֵרְשׁוֹן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַמִּשְׁכָּ֖ן וְהָאֹ֑הֶל מִכְסֵ֕הוּ וּמָסַ֕ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (כו) וְקַלְעֵ֣י הֶֽחָצֵ֗ר וְאֶת־מָסַךְ֙ פֶּ֣תַח הֶֽחָצֵ֔ר אֲשֶׁ֧ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֛ן וְעַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִ֑יב וְאֵת֙ מֵֽיתָרָ֔יו לְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ: (כז) וְלִקְהָ֗ת מִשְׁפַּ֤חַת הַֽעַמְרָמִי֙ וּמִשְׁפַּ֣חַת הַיִּצְהָרִ֔י וּמִשְׁפַּ֙חַת֙ הַֽחֶבְרֹנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הָֽעָזִּיאֵלִ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקְּהָתִֽי: (כח) בְּמִסְפַּר֙ כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שְׁמֹנַ֤ת אֲלָפִים֙ וְשֵׁ֣שׁ מֵא֔וֹת שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ: (כט) מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵי־קְהָ֖ת יַחֲנ֑וּ עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָֽנָה: (ל) וּנְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לְמִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י אֱלִיצָפָ֖ן בֶּן־עֻזִּיאֵֽל: (לא) וּמִשְׁמַרְתָּ֗ם הָאָרֹ֤ן וְהַשֻּׁלְחָן֙ וְהַמְּנֹרָ֣ה וְהַֽמִּזְבְּחֹ֔ת וּכְלֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ אֲשֶׁ֥ר יְשָׁרְת֖וּ בָּהֶ֑ם וְהַ֨מָּסָ֔ךְ וְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ: (לב) וּנְשִׂיא֙ נְשִׂיאֵ֣י הַלֵּוִ֔י אֶלְעָזָ֖ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן פְּקֻדַּ֕ת שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ: (לג) לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַמַּחְלִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַמּוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת מְרָרִֽי: (לד) וּפְקֻדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שֵׁ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם: (לה) וּנְשִׂ֤יא בֵֽית־אָב֙ לְמִשְׁפְּחֹ֣ת מְרָרִ֔י צוּרִיאֵ֖ל בֶּן־אֲבִיחָ֑יִל עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֛ן יַחֲנ֖וּ צָפֹֽנָה: (לו) וּפְקֻדַּ֣ת מִשְׁמֶרֶת֘ בְּנֵ֣י מְרָרִי֒ קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמֻּדָ֣יו וַאֲדָנָ֑יו וְכָל־כֵּלָ֔יו וְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ: (לז) וְעַמֻּדֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב וְאַדְנֵיהֶ֑ם וִיתֵדֹתָ֖ם וּמֵֽיתְרֵיהֶֽם: (לח) וְהַחֹנִ֣ים לִפְנֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֡ן קֵ֣דְמָה לִפְנֵי֩ אֹֽהֶל־מוֹעֵ֨ד׀ מִזְרָ֜חָה מֹשֶׁ֣ה׀ וְאַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו שֹֽׁמְרִים֙ מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּקְדָּ֔שׁ לְמִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: (לט) כָּל־פְּקוּדֵ֨י הַלְוִיִּ֜ם אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן עַל־פִּ֥י ה֖' לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָר֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ וָמַ֔עְלָה שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף: ס 
4.    רש"י במדבר פרשת במדבר פרק ג 
(א) ואלה תולדת אהרן ומשה - וְאֵינוֹ מַזְכִּיר אֶלָּא בְנֵי אַהֲרֹן וְנִקְרְאוּ תוֹלְדוֹת מֹשֶׁה, לְפִי שֶׁלִּמְּדָן תּוֹרָה, מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ 
ביום דבר ה' את משה- נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלָדוֹת שֶׁלּוֹ, שֶׁלִּמְּדָן מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה:
(ו) ושרתו אתו –  וּמַהוּ הַשֵּׁרוּת?
(ז) ושמרו את משמרתו- לְפִי שֶׁשְּׁמִירַת הַמִּקְדָּשׁ עָלָיו שֶׁלֹּא יִקְרַב זָר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ" (במדבר י"ח), וְהַלְוִיִּם הַלָּלוּ מְסַיְּעִין אוֹתָם, זוֹ הִיא הַשֵּׁרוּת:
(ח) ואת משמרת בני ישראל -שֶׁכֻּלָּן הָיוּ זְקוּקִין לְצָרְכֵי הַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא שֶׁהַלְוִיִּם בָּאִים תַּחְתֵּיהֶם בִּשְׁלִיחוּתָם, לְפִיכָךְ לוֹקְחִים מֵהֶם הַמַּעַשְׂרוֹת בִּשְׂכָרָן, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם" (במדבר י"ח):
(יב) ואני הנה לקחתי - וַאֲנִי מֵהֵיכָן זָכִיתִי בָהֶן מתוך בני ישראל שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל שׂוֹכְרִין אוֹתָן לְשֵׁרוּת שֶׁלִּי? עַל יְדי הַבְּכוֹרוֹת זָכִיתִי בָהֶם וּלְקַחְתִּים תְּמוּרָתָם. לְפִי שֶׁהָיְתָה הָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, וּכְשֶׁחָטְאוּ בָעֵגֶל נִפְסְלוּוְהַלְוִיִּם שֶׁלֹּא עָבְדוּ עֲ"זָ נִבְחֲרוּ תַחְתֵּיהֶם(עי' זבחים קי"ב):
5.    רשב"ם במדבר פרק ג פסוק א
(א) ואלה תולדות אהרן ומשה - תחילה מנה תולדות ישראל ואחר כך תולדות הכהנים ואחר כך תולדות הלוים. ועתה מונה תולדות אהרן. ותולדות משה לפנינו עם הלוים דכת' ולקהת משפחת העמרמי, זהו משה ואהרן ובניו אשר יקראו על שבט הלוי, כי לא היו לעמרם בנים רק משה ואהרן, ויבדל אהרן להקדישו ומשה ובניו יקראו על שבט הלוי:
6.    בכור שור במדבר פרק ג פסוק א
(א) ואלה תולדות אהרן ומשה. כלומר: הכהנים והלוים, ומונה בני אהרון תחילה, שהם כהנים, ואחר כך משה ושאר הלוים, ד"משפחת העמרמי" שהוא מונה בתוך הלוים1 זהו משה ובניו, שהרי לא היו לעמרם בנים אחרים כי אם משה ואהרון2, ובני אהרון כבר נמנו בפני עצמם כדכתיב "ויבדל אהרון [להקדישו] קדש קדשים"3, ובני משה לא נבדלו משאר הלוים.
7.    חזקוני במדבר פרק א פסוק נ
המה ישאו בנסוע המחנה. והמה ישרתהו בהקמתו. וסביב למשכן יחנו מד' רוחותיו בחנותן להזהיר ולשמור שלא יקרב זר אליו.
8.    אבן עזרא במדבר פרק א פסוק נ
ואתה הפקד את הלוים, באר למה לא התפקדו, כי פקדת המשכן עליהם, על כן לא יצאו בצבא.

9.    רש"י במדבר פרשת במדבר פרק א פסוק נג
ולא יהיה קצף - אִם תַּעֲשׂוּ כְּמִצְוֹתַי לֹא יִהְיֶה קֶצֶף, וְאִם לָאו, שֶׁיִּכָּנְסוּ זָרִים בַּעֲבוֹדָתָם זוֹ, יִהְיֶה קֶצֶף, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְמַעֲשֵׂה קֹרַח(במדבר י"ז), כִּי יָצָא הַקֶּצֶף וְגוֹ':
10.אבן עזרא במדבר פרק א פסוק נג
ושמרו הלוים - מצוה עליהם לשמור המשכן:
11.בכור שור במדבר פרק א פסוק נג
והלוים יחנו סביב. בין מחנה ישראל ובין המשכן, ולא יניחום ליקרב אל המשכן, ולא יהיה קצף ומגפה על בני ישראל, כדכתיב לעיל "והזר הקרב יומת"12, וזהו קצף. ולא יהיה, כדי שלא יהיה קצף, וכן כולם, "יין ושכר אל תשת... ולא תמותו"13; כדי שלא תמותו. "ולא תקיא הארץ אתכם"14. וכן כולם.
12.בעל הטורים במדבר פרק א פסוק נ
הַפְקֵד. שנים במסורה. הַפְקֵ֣ד אֶת־הַלְוִיִּם֩. ואידך הַפְקֵ֣ד עָלָ֣יו רָשָׁ֑ע (תהלים קט ו). וזה הוא שאמרו (עיין סנהדרין קג ב ופיה"מ לרמב"ם אבות פ"א מ"י) אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה. וזהו הפקד את הלוים, שנעשו שוטרים, הפקד עליו רשע:
13. שיר מעון במדבר פרק א פסוק נ  Rav Shimon Sofer (Shreiber) 1850-1944  
ואתה הפקד את הלוים. במסורה תרתי הפקד את הלוים, הפקד עליו רשע (תהלים ק"ט ו'). י"ל אחז"ל (יומא כ"ב ע"ב) אין ממנים פרנס על הציבור אלא מי שקופה של שרצים תלוי' לו מאחוריו, והכוונה י"ל ע"י שיש לו מפקפקין ומקטריגים ומחפשין במעשיו לגנות אותו, על ידי זה יזהר מאד במעשיו ודרכיו, וזה טוב לו ולציבור, וכדאי' בגמ' יומא (הנ"ל) שעי"ז שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו. וזה ואתה הפקד את הלוים על משכן עדות, ולזה טוב ואתה הפקד עליו רשע אנשים שיהי' מפשפשין בדרכיהם כדי שילכו בטוב.
14.[רבינו] בחיי במדבר פרק א פסוק נ
ובמדרש: (במ"ר א, י) "ואתה הפקד את הלוים", כל מי שמקריב עצמו מעט מקריבין אותו הרבה, מנין מבני לוי שקרבו עצמן מעט, דכתיב: (שמות לב, כו) "מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי". לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא: הם קרבו אלי אף אני מקרבן ועושה אותן משרתי וגדולי ביתי, ואיני מפקיד ביתי אלא להם. שנאמר: "ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל אשר לו המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתוהו". אמר: "על משכן העדות", והוא הארון שבו העדות, "ועל כל כליו", הם המנורה והשלחן והמזבחות, "ועל כל אשר לו", כל הכלים, "המה ישאו את המשכן", הם הנושאים בנסוע המחנות, "והם המשרתים" בחנותם.
15.במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה א
דָּבָר אַחֵר, אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד, לָמָּה לֹא נִמְנוּ עִם יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּלָטְיָנִין הָיוּ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִגְיוֹנוֹת הַרְבֵּה וְאוֹמֵר לַפְּרוֹפָּסִיטוֹט לֵךְ מְנֵה אֶת הַלִּגְיוֹנוֹת חוּץ מִן הַלִּגְיוֹן הָעוֹמֵד לְפָנַי. לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי וגו' בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין אַתָּה מוֹנֶה אוֹתָן, אֲבָל לְעַצְמָן מְנֵה אוֹתָן, שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁיִּמָּנֶה לִגְיוֹנוֹ עִם הַלִּגְיוֹנוֹת, לְפִיכָךְ נִמְנוּ יִשְׂרָאֵל לְעַצְמָן וְשֵׁבֶט לֵוִי לְעַצְמָן, וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁמִּטַּעַם הַזֶּה אָמַר לוֹ, שֶׁכֵּן כְּתִיב אַחֲרָיו (במדבר א, נ)וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וגו'. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וגו', נִתְיָרֵא משֶׁה וְאָמַר שֶׁמָּא יֵשׁ פְּסוּל בְּשִׁבְטִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ שֶׁאֶמְנֶנּוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֹא אָמַרְתִּי לְךָ כֵּן אֶלָּא לְהוֹצִיאָן מִן הַגְּזֵרָה שֶׁלֹא יָמוּתוּ עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָֹּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָמָּה, שֶׁהַלְוִיִּם שֶׁלִּי הֵן (במדבר ג, יב מה): וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אוֹתִי אֲנִי מְקָרְבוֹ, הֵם קֵרְבוּ עַצְמָן לִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, כו):וַיֹּאמֶר משֶׁה מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי, הֵן קֵרְבוּ אוֹתִי וַאֲנִי מְקָרְבָן, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא לְפִי שֶׁנִּמְצְאוּ עִמִּי נֶאֱמָנִים, שֶׁשָּׁמְרוּ אַזְהָרָתִי (שמות כ, ג): לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וגו', לְפִיכָךְ הֵן רְאוּיִין שֶׁיִּהְיוּ נֶאֶמְנֵי בֵּיתִי. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קא, ו): עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי, אַתְּ מוֹצֵא כָּל מִי שֶׁנִּבְדַּק בְּדָבָר, הַמָּקוֹם אֲהֵבוֹ לְעוֹלָם, שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא בִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁנִּבְדַּק בַּעֲמָלֵק וְעָשָׂה בּוֹ כַּתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז, יג): וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ וגו' אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם מִשִּׁבְטְךָ אֲנִי מַעֲמִיד פּוֹרֵעַ לַעֲמָלֵק לְעוֹלָם, (שופטים ה, יד): מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק. שָׁאוּל שֶׁנִּבְדַּק וְלֹא נִמְצָא נָאֶה בְּפִקּוּדוֹ, אֶלָּא (שמואל א טו, ט): וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם, הֶחֱזִירוֹ לְאַחוֹרָיו וְנִטְּלָה הֵימֶנּוּ מַלְכוּתוֹ, (שופטים ה, יד): אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין, וְאַף הַשֵּׁבֶט הַזֶּה בְּדַקְתִּיו וְנִמְצְאוּ שְׁמוּרִים וְנָתְנוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת שְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, כז כח): שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ וגו' וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה וגו' (דברים לג, ט): הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וגו', אַף כָּן אֲנִי מְקָרְבָן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן בְּנֵי פְּלָטִירִי וַאֲנִי מַאֲמִין קְדֻשָּׁתִי וְתַשְׁמִישׁ בֵּיתִי עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם וגו', לָמָּה שֶׁהֵם נֶאֱמָנִים לִי. אַף בִּשְׁעַת פֵּרוּקוֹ וַהֲקָמָתוֹ אֵינִי חָפֵץ בַּאֲחֵרִים שֶׁיִּפְרְקוּהוּ וִיקִימוּהוּ אֶלָּא הֵם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר א, נא): וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן וגו', יָכוֹל הַמִּצְוָה עַל הַלְוִיִּם אֲבָל אִם עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל רְשׁוּת, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר א, נא): וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קא, ג): עֲשׂה סֵטִים שָׂנֵאתִי וגו', אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁסָּטוּ מֵאַחֲרֵי הַמָּקוֹם וְעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל וּשְׂנָאָן הַמָּקוֹם לִהְיוֹת גִּזְבָּרִין שֶׁלּוֹ, וְלֹא תֹאמַר שֶׁלֹא יִגְעוּ בוֹ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מַסָּעוֹת אֶלָּא אַף בִּשְׁעַת הַמַּחֲנוֹת לֹא יִקְרְבוּ אֵלָיו אֶלָּא בְּנֵי לֵוִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר א, נב נג): וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וגו' וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת, וְלָמָּה אֲנִי מַזְהִירָן שֶׁיַּרְחִיקוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן מִן הַמִּשְׁכָּן, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עֲלֵיהֶן, שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְהִתְקָרֵב אֶצְלוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר א, נג)וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל הַלְוִיִּם הֵם יִשְׁמְרוּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר א, נג): וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת, (במדבר א, נד): וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ, שֶׁרִחֲקוּ עַצְמָן מִן הַמִּשְׁכָּן וְנָתְנוּ מָקוֹם לַלְוִיִּם לַחֲנוֹת סָבִיב לַמִּשְׁכָּן.
16.במדבר פרק יב, ו-ז
(ו) וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם ה֗' בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ: (ז) לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ןהֽוּא:
17.במדבר פרק כ, יב-יג
(יב) וַיֹּ֣אמֶר ה֘' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם: (יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־ה֑' וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם: ס
18.שמות פרק לח, כא
אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־ אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן:
19.שמות רבה (וילנא) פרשת פקודי פרשה נא
ד  מַהוּ הָעֵדֻת, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עֵדוּת הוּא לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ סְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, עֵדוּת הוּא לְכָל הָעוֹלָם שֶׁנִּתְמַנֶּה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁנָּטַל אִשָּׁה וְחִבְּבָהּ יוֹתֵר מִדַּאי, כָּעַס עָלֶיהָ וְהִנִּיחָהּ, וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ אֵינוֹ חוֹזֵר עָלַיִךְ עוֹד. לְיָמִים שָׁלַח לָהּ וְאָמַר כַּבְּדִי אֶת פָּלָטִין שֶׁלִּי וְהַצִּיעִי אֶת הַמִּטּוֹת שֶׁבְּיוֹם פְּלוֹנִי אָבֹא אֶצְלֵךְ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם פְּלוֹנִי בָּא הַמֶּלֶךְ אֶצְלָהּ וְנִתְרַצֶּה לָהּ וְנִכְנַס אֶצְלָהּ לַפָּלָטִין וְאָכַל וְשָׁתָה עִמָּהּ וְלֹא הָיוּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ מַאֲמִינוֹת, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהָיוּ מְרִיחוֹת רֵיחַ בְּשָׂמִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָדְעוּ שֶׁנִּתְרַצֶּה לָהּ הַמֶּלֶךְ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִבֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל וֶהֱבִיאָם לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, וּקְרָאָן מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, ו): וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, אַחַר אַרְבָּעִים יוֹם חָטְאוּ, אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֵינוֹ מִתְרַצֶּה לָהֶם עוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ד, טו): אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִיפוּ לָגוּר, כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ משֶׁה לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם מִיָּד סָלַח לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד, כ): וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם הֲרֵינִי מְפֻיָּס שֶׁמָּחַלְתָּ לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא הוֹדִיעַ לְעֵינֵי כָל הָאֻמּוֹת שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ עֲלֵיהֶם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ הֲרֵינִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בְּתוֹכָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וּמַכִּירִין שֶׁמָּחַלְתִּי לָהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר: מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, שֶׁעֵדוּת הִיא לְיִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

20.שמות פרק לב
(ט) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא: (י) וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל: (יא) וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י ה֣' אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה ה֙' יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה:(כה) וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם: (כו) וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַה֖' אֵלָ֑יוַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי: (כז) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ: (כח) וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ: (כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽה֔' כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה:
21.במדבר פרק יז, א-כ
(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת־הָאֵ֖שׁ זְרֵה־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ: (ג) אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־ה֖' וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ד) וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ: (ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַעַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י ה֑' וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה֛' בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ: (ו) וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ': (ז) וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד הֽ': (ח) וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: פ (ט) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (י) הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם: (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י ה֖' הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף: (יב) וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רָץ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־ הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם: (יג) וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה: (יד) וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח: (טו) וַיָּ֤שָׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה: פ (טז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יז) דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ: (יח) וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם: (יט) וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה: (כ) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם:
22.במדבר פרק יח, א-לב
(א) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֙יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֹ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶי֣ךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֹ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם: (ב) וְגַ֣ם אֶת־אַחֶיךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֙יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִֽישָׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל הָעֵדֻֽת: (ג) וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כָּל־הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל־כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֹ֣א יִקְרָ֔בוּ וְלֹֽא־ יָמֻ֥תוּ גַם־הֵ֖ם גַּם־אַתֶּֽם: (ד) וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל עֲבֹדַ֣ת הָאֹ֑הֶל וְזָ֖ר לֹא־יִקְרַ֥ב אֲלֵיכֶֽם: (ה) וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ו) וַאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֙חְתִּי֙ אֶת־אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽה֔' לַעֲבֹ֕ד אֶת־ עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (ז) וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכָל־דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת

23.במדבר פרק כה, ה-ט
(ה) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר: (ו) וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (ז) וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ: (ח) וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־ קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ט) וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף: פ
24.שפתי כהן במדבר פרשת במדבר ד"ה [א, נ
[א, נ] ואתה הפקד את הלוים על משכן וגו'. קודם שתמנם, כדי שלא יהיה להם שום ביזוי בראותם שהם מעט מספר מכל שאר השבטים כשיראו המעלה שיש להם שהם שומרים ונושאים כלי המשכן והם הממונים על כל אשר לי והזר הקרב יומת, בזה יקחו נחמה ולא יהיה להם ביזוי מן שאר השבטים ויראו מעלתם שהם רבים באיכות ולא בכמות, ויראו שהם השומרים שלא יהיה קצף על בני ישראל אז תוכר מעלתם ולא יביטו למנינם אם הם רבים או מעטים, ובפרט שהם סביב למשכן וישראל הולכים בדגלים רחוק אלפים אמה, אחר כך פקוד את בני לוי:
[א, נ] הפקד את הלוים. אתה פחדת על המשכן כשעשו העגל שנאמר (שמות ל"ג, ז') ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, עתה המשכן בתוך המחנה אמר לו הקדוש ברוך הוא שוב אל המחנה ומזה הפחד שפחדת שמא יארע למשכן שום סיבה לפי שיש ביניהם עם קשה עורף שהם ערב רב ותפגע בהם מדת הדין בסיבת שכונתם, אתה היית סיבה שהוצאת ערב רב, עליך לתקן שתפקוד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל וגו', ובנסוע המשכן וגו' ובחנות המשכן וגו' ובני ישראל יחנו איש על דגלו ואיש על מחנהו רחוק מן המשכן והלוים סביב למשכן, בזה לא יהיה קצף על בני ישראל שלא תפגע בהם מדת הדין בריחוקם, שאין דומה מי שמכעיס המלך בתוך ביתו למכעיסו חוץ מביתו, וכן המשכן לא יגיע בו שום נזק, למה ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות, וישראל וערב רב גם כן כשיראו הלוים באמצעם יפחדו מהם לפי שהם קנאים, ולא יעשו רע פן יפגעו בהם כמו שעשו בעגל שהרגו שלושה אלפי איש. ולזה תמצא כאן השם הפוך בראשי תיבות, הלוים ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים והזר הקרב יומת, וכל היפוך מורה דין, כל זה לומר שיש כח ביד הלוים לדחות מדת הדין שלא תפגע לא בישראל ולא במשכן, לא כמו שנעשה בבית המקדש ששפך חמתו בעצים ובאבנים שנאמר (איכה ד', י"א) ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ולזה והלוים נזכרו תחילה בראש השם שתי פעמים, ואמר וסביב למשכן יחנו כמו שהם היו אכסניא להקב"ה במצרים שהם קבעו מדרש שם שלא היה להקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה ובזמן הזה שבית המקדש חרב אין לו אלא ארבע אמות של הלכה, שאין הקדוש ברוך הוא כביכול נכנס בבית המקדש של מעלה עד שיבנה בית המקדש של מטה לזה אמר בלשון שלילה אין לו:
25.במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ה סימן ז
וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ וגו' (במדבר ד, יט), וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם, כְּשֵׁם שֶׁכָּתַב בְּאַהֲרֹן זֹאת (ויקרא טז, ג): בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן וגו', אַף כָּאן כְּתִיב זֹאת, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה תַּקָּנָה לְאַהֲרֹן כֵּן עָשָׂה לָהֶם, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ וגו', אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשׂוּ לָהֶם תַּקָּנָה לִבְנֵי קְהָת שֶׁיִּחְיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶל הָאָרוֹן, שֶׁאִלּוּלֵי הֵם לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל קַיָּמִים, לָמָּה שֶׁאַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת הַלָּלוּ, גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וְאַהֲרֹן וּבָנָיו, מַקִּיפִין אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁאִם נִטְנְפוּ יִשְׂרָאֵל בְּדָבָר וְהַפֻּרְעָנוּת בָּאָה לָצֵאת מֵאֹהֶל מוֹעֵד מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה, מִיָּד בְּנֵי קְהָת שֶׁהֵם שְׁרוּיִים אֵצֶל אֹהֶל מוֹעֵד עוֹמְדִים וְכָלִים אוֹתָהּ שֶׁלֹא תֵצֵא עֲלֵיהֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר א, נג)וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב וגו'. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא וְאִם אֵין אַתְּ לָמֵד מִכָּאן יֵשׁ לְךָ מֵהֵיכָן לִלְמֹד, בְּשָׁעָה שֶׁחָלַק קֹרַח עַל משֶׁה בָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת לָצֵאת עַל יִשְׂרָאֵל וּלְחַבֵּל אוֹתָם, וְאִלּוּ יָצָא הָרַג אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה משֶׁה שָׁרוּי אֵצֶל אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁהָיָה מִבְּנֵי קְהָת, וְהִרְגִּישׁ בּוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָצֵאת עַל יִשְׂרָאֵל, מִיָּד אָמַר לְאַהֲרֹן (במדבר יז, יא): קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וגו' וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, מְהֵרָה וּבְדִלּוּג זַרֵז עַצְמְךָ, מָה אַתָּה עוֹמֵד וּמִשְׁתָּהֶה, (במדבר יז, יא): הוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה, אָמַר לוֹ אַהֲרֹן מָרִי מָה רָאִיתָ, אָמַר לוֹ רָאִיתִי לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁיָּצָא לִנְגֹף לְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר יז, יא): כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה'. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַלְוִיִּם הָיוּ כָּלִין אֶת הַפֻּרְעָנֻיּוֹת, וּמֵהֶן בְּנֵי קְהָת שֶׁנּוֹשְׂאֵי אָרוֹן הָיוּ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם מִצְטַעֲרִים עִם יִשְׂרָאֵל כָּל הַצַּעַר הַזֶּה, וְאֵין אַתֶּם עוֹשִׂים לָהֶם תַּקָּנָה.
26.העמק דבר במדבר פרק א פסוק נ
וסביב למשכן יחנו. כדי לראות כל הצורך למשכן, וגם לכבוד המשכן:
27.רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ח
(א) שְׁמִירַת הַמִּקְדָּשׁ מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם פַּחַד מֵאוֹיְבִים וְלֹא מִלִּסְטִים. שֶׁאֵין שְׁמִירָתוֹ אֶלָּא כָּבוֹד לוֹ. אֵינוֹ דּוֹמֶה פַּלְטֵרִין שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שׁוֹמְרִין לְפַלְטֵרִין שֶׁאֵין עָלָיו שׁוֹמְרִין:
(ב) וּשְׁמִירָה זוֹ מִצְוָתָהּ כָּל הַלַּיְלָה. וְהַשּׁוֹמְרִים הֵם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ח:ב׳) וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת. כְּלוֹמַר אַתֶּם תִּהְיוּ שׁוֹמְרִים לוֹ. וַהֲרֵי נֶאֱמַר (במדבר י״ח:ד׳) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְנֶאֱמַר (במדבר ג׳:ל״ח) וְהַחֹנִים קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ:
(ג) וְאִם בִּטְּלוּ שְׁמִירָה עָבְרוּ בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ח:ה׳) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ, וּלְשׁוֹן שְׁמִירָה אַזְהָרָה הִיא. הָא לָמַדְתָּ שֶׁשְּׁמִירָתוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, וּבִטּוּל שְׁמִירָתוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה:
(ד) מִצְוַת שְׁמִירָתוֹ שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים מִבִּפְנִים וְהַלְוִיִּם מִבַּחוּץ. וְכ״ד עֵדָה שׁוֹמְרִין אוֹתוֹ בְּכָל לַיְלָה תָּמִיד בְּכ״ד מָקוֹם. הַכֹּהֲנִים בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת וְהַלְוִיִּם בְּכ״א מָקוֹם:
28.רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת יבמות דף ו עמוד ב
וכן משמע דאליבא דהרמב"ם דמצות שמירת בית המקדש אינה נוהגת בזה"ז, כי סובר שהמצוה של שמירת בית המקדש נוהגת רק בפני הבית ולא בזמן שאין בית המקדש בנוי, ואף על פי שבזה"ז מקום המקדש עדיין קדוש מדאורייתא. שהרי כתב (פ"ח מהל' בית הבחירה הל"א) וז"ל שמירת המקדש מצות עשה, ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין עכ"ל, ומאחר שדימה הרמב"ם את שמירת בית המקדש לשמירת פלטרין משמע שהמצוה נוהגת רק כשיש בית המקדש בנוי בדומה לפלטרין שהוא בנוי ולא בזמן שהבית חרב. ואף על פי שהמקום עדיין קדוש מ"מ המחייב של שמירת המקדש אינו קדושת המקום אלא החפצא של בית המקדש בבנינו. אך שונה מצות יראת המקדש שנוהגת בזה"ז כי איננה תלויה בחפצא של בית המקדש אלא בקדושת מקום המקדש בלבד, ואילו מצות שמירת בית המקדש תלויה בחפצא של בית המקדש בבנינו227).
29.בראשית פרק מא, ט-יג
(ט) וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת־חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיּֽוֹם: (י) פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל־עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָאֹפִֽים: (יא) וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲל֛וֹם בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְר֥וֹן חֲלֹמ֖וֹ חָלָֽמְנוּ: (יב) וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַנְּסַ֨פֶּר־ל֔וֹ וַיִּפְתָּר־לָ֖נוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּחֲלֹמ֖וֹ פָּתָֽר: (יג) וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר־לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה אֹתִ֛י הֵשִׁ֥יב עַל־כַּנִּ֖י וְאֹת֥וֹ תָלָֽה:
30.אסתר פרק א, יח-כא
(יח) וְֽהַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה תֹּאמַ֣רְנָה׀ שָׂר֣וֹת פָּֽרַס־וּמָדַ֗י אֲשֶׁ֤ר שָֽׁמְעוּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה לְכֹ֖ל שָׂרֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וּכְדַ֖י בִּזָּי֥וֹן וָקָֽצֶף: (יט) אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֗וֹב יֵצֵ֤א דְבַר־מַלְכוּת֙ מִלְּפָנָ֔יו וְיִכָּתֵ֛ב בְּדָתֵ֥י פָֽרַס־וּמָדַ֖י וְלֹ֣א יַעֲב֑וֹר אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תָב֜וֹא וַשְׁתִּ֗י לִפְנֵי֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ֙ יִתֵּ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ לִרְעוּתָ֖הּ הַטּוֹבָ֥ה מִמֶּֽנָּה: (כ) וְנִשְׁמַע֩ פִּתְגָ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂה֙ בְּכָל־מַלְכוּת֔וֹ כִּ֥י רַבָּ֖ה הִ֑יא וְכָל־הַנָּשִׁ֗ים יִתְּנ֤וּ יְקָר֙ לְבַעְלֵיהֶ֔ן לְמִגָּד֖וֹל וְעַד־קָטָֽן: (כא) וַיִּיטַב֙ הַדָּבָ֔ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַשָּׂרִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ הַמֶּ֖לֶךְ כִּדְבַ֥ר מְמוּכָֽן:
31.דברים פרק ט, טו-כ
(טו) וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי: (טז) וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּ֤ה חֲטָאתֶם֙ לַה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן־הַדֶּ֕רֶךְ אֲשֶׁר־ צִוָּ֥ה ה֖' אֶתְכֶֽם: (יז) וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם: (יח) וָֽאֶתְנַפַּל֙ לִפְנֵ֨י ה֜' כָּרִאשֹׁנָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי עַ֤ל כָּל־חַטַּאתְכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חֲטָאתֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י ה֖' לְהַכְעִיסֽוֹ: (יט) כִּ֣י יָגֹ֗רְתִּי מִפְּנֵ֤י הָאַף֙ וְהַ֣חֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר קָצַ֧ף ה֛' עֲלֵיכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֤ע ה֙' אֵלַ֔י גַּ֖ם בַּפַּ֥עַם הַהִֽוא: (כ) וּֽבְאַהֲרֹ֗ן הִתְאַנַּ֧ף ה֛' מְאֹ֖ד לְהַשְׁמִיד֑וֹ וָֽאֶתְפַּלֵּ֛ל גַּם־בְּעַ֥ד אַהֲרֹ֖ן בָּעֵ֥ת הַהִֽוא:
32.ישעיהו פרק סב, א-יב
(א) לְמַ֤עַן צִיּוֹן֙ לֹ֣א אֶחֱשֶׁ֔ה וּלְמַ֥עַן יְרוּשָׁלִַ֖ם לֹ֣א אֶשְׁק֑וֹט עַד־יֵצֵ֤א כַנֹּ֙גַהּ֙ צִדְקָ֔הּ וִישׁוּעָתָ֖הּ כְּלַפִּ֥יד יִבְעָֽר: (ב) וְרָא֤וּ גוֹיִם֙ צִדְקֵ֔ךְ וְכָל־מְלָכִ֖ים כְּבוֹדֵ֑ךְ וְקֹ֤רָא לָךְ֙ שֵׁ֣ם חָדָ֔שׁ אֲשֶׁ֛ר פִּ֥י ה֖' יִקֳּבֶֽנּוּ: (ג) וְהָיִ֛ית עֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּיַד־ה֑' וּצְנִ֥יף מְלוּכָ֖ה בְּכַף־אֱלֹהָֽיִךְ: (ד) לֹֽא־יֵאָמֵר֩ לָ֨ךְ ע֜וֹד עֲזוּבָ֗ה וּלְאַרְצֵךְ֙ לֹא־יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שְׁמָמָ֔ה כִּ֣י לָ֗ךְ יִקָּרֵא֙ חֶפְצִי־בָ֔הּ וּלְאַרְצֵ֖ךְ בְּעוּלָ֑ה כִּֽי־חָפֵ֤ץ ה֙' בָּ֔ךְ וְאַרְצֵ֖ךְ תִּבָּעֵֽל: (ה) כִּֽי־יִבְעַ֤ל בָּחוּר֙ בְּתוּלָ֔ה יִבְעָל֖וּךְ בָּנָ֑יִךְ וּמְשׂ֤וֹשׂ חָתָן֙ עַל־כַּלָּ֔ה יָשִׂ֥ישׂ עָלַ֖יִךְ אֱלֹהָֽיִךְ: (ו) עַל־חוֹמֹתַ֣יִךְ יְרוּשָׁלִַ֗ם הִפְקַ֙דְתִּי֙ שֹֽׁמְרִ֔ים כָּל־הַיּ֧וֹם וְכָל־הַלַּ֛יְלָה תָּמִ֖יד לֹ֣א יֶחֱשׁ֑וּ הַמַּזְכִּרִים֙ אֶת־ה֔' אַל־דֳּמִ֖י לָכֶֽם: (ז) וְאַֽל־תִּתְּנ֥וּ דֳמִ֖י ל֑וֹ עַד־יְכוֹנֵ֞ן וְעַד־יָשִׂ֧ים אֶת־יְרֽוּשָׁלִַ֛ם תְּהִלָּ֖ה בָּאָֽרֶץ: (ח) נִשְׁבַּ֧ע ה֛' בִּֽימִינ֖וֹ וּבִזְר֣וֹעַ עֻזּ֑וֹ אִם־אֶתֵּן֩ אֶת־דְּגָנֵ֨ךְ ע֤וֹד מַֽאֲכָל֙ לְאֹ֣יְבַ֔יִךְ וְאִם־יִשְׁתּ֤וּ בְנֵֽי־נֵכָר֙ תִּֽירוֹשֵׁ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר יָגַ֖עַתְּ בּֽוֹ: (ט) כִּ֤י מְאַסְפָיו֙ יֹאכְלֻ֔הוּ וְהִֽלְל֖וּ אֶת־ה֑' וּֽמְקַבְּצָ֥יו יִשְׁתֻּ֖הוּ בְּחַצְר֥וֹת קָדְשִֽׁי: ס (י) עִבְר֤וּ עִבְרוּ֙ בַּשְּׁעָרִ֔ים פַּנּ֖וּ דֶּ֣רֶךְ הָעָ֑ם סֹ֣לּוּ סֹ֤לּוּ הַֽמְסִלָּה֙ סַקְּל֣וּ מֵאֶ֔בֶן הָרִ֥ימוּ נֵ֖ס עַל־הָעַמִּֽים: (יא) הִנֵּ֣ה ה֗' הִשְׁמִ֙יעַ֙ אֶל־קְצֵ֣ה הָאָ֔רֶץ אִמְרוּ֙ לְבַת־צִיּ֔וֹן הִנֵּ֥ה יִשְׁעֵ֖ךְ בָּ֑א הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו: (יב) וְקָרְא֥וּ לָהֶ֛ם עַם־הַקֹּ֖דֶשׁ גְּאוּלֵ֣י ה֑' וְלָךְ֙ יִקָּרֵ֣א דְרוּשָׁ֔ה עִ֖יר לֹ֥א נֶעֱזָֽבָה: ס



227) עיין בדיון שבספר משכנות לאביר יעקב (אות א', י"ג, ט"ו וח"ב ס"א וס"ג). ובחינוך מצוה שפ"ח מפורש שהמצוה נוהגת בזמן הבית בלבד. ברם אם מצות שמירת המקדש אינה משום כבוד פלטרין, אלא כדי למנוע כניסת זרים וטמאים לשם וכדמשמע מהפסוקים בפרשת קרח, המצוה נוהגת אף בזה"ז אם קדושת המקדש בזה"ז הויא דאורייתא משום דקידשה לעתיד לבא. ויעויין במדרש רבה (במדבר ג: י"ב) וז"ל שמרי משמרת המקדש למשמרת בני ישראל היו שומרים שלא יכנסו שם ישראל, כל כך למה שאם היו נכנסין לשם היו נענשים מיתה, הה"ד והזר הקרב יומת עכ"ל. ומפורש דשומרים המקדש כדי שלא יכנסו בו זרים ויחללו את קדושת המקום.