פרשת יִתְר֨וֹ התשפ״ד

 פרשת יִתְר֨וֹ התשפ״ד

הרב ארי דוד קאהן                                                                  ari.kahn@biu.ac.il

1.     שמות פרק יח (פרשת יתרו)

 (א) וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־ הוֹצִ֧יא ה֛' אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (ב) וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ: (ג) וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: (ד) וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה: (ה) וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה אֶל־הַמִּדְבָּ֗ר אֲשֶׁר־ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים: (ו) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ: (ז) וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה: (ח) וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־ הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם הֽ': (ט) וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה ה֖' לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם: (י) וַיֹּאמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ ה֔' אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם: (יא) עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל ה֖' מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם: (יב) וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים: 

2.     רבינו מיוחס שמות פרק יח פסוק יב (פרשת יתרו)

עלה וזבחים לאלהים. קרבנות לשם שמים. לאכל לחם. לאכל הזבחים שהקריב.

3.     רמב"ן שמות פרק יח פסוק יב (פרשת יתרו)

ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלהים - היה כל זה טרם בואם אל הר סיני. גם יתכן לפרש שסידר הכתוב כל ענין יתרו, אבל היה זה אחר שעמד עמהם ימים רבים, ונתגייר במילה וטבילה והרצאת דמים כמשפט. ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם. עמו ביום חתונתו כי חתן דמים הוא:

4.     ספורנו שמות פרק יח פסוק יב (פרשת יתרו)

עולה וזבחים לאלהים. לאות קבלת עול מלכותו, כענין נעמן באמרו כי לא יעשה עוד עבדך עולה ומנחה לאלהים אחרים כי אם לה' (מ"ב ה, יז): לאכל לחם עם חותן משה. לשמוח עמו על שנכנס תחת כנפי שכינה, כענין ישמח ישראל בעושיו ^{(תהלים קמט, ב)}: לפני האלהים. לפני המזבח אשר עליו הקריבו אותם הזבחים, אם שהיה אותו המזבח שבנה משה באבדן עמלק אם שהיה זולתו ולא נזכר בנינו. והיתה אכילתם הזבחים לפני המזבח, כענין הנאכלים לפנים מן הקלעים:

5.     שמות פרק יז (פרשת בשלח)

(ה) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ: (ו) הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם׀ עַֽל־הַצּוּר֘ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:...(טו) וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַוַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ ה֥'׀ נִסִּֽי: (טז) וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַה֖' בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר: פ

6.     אבן עזרא הפירוש הארוך שמות פרק יח פסוק יב (פרשת יתרו)

ויקח עולה וזבחים הם השלמים. וטעם לאלהים, כי עתה יחל להיות לו השם הנכבד לאלהים.

7.     מושב זקנים שמות פרק יח פסוק יב (פרשת יתרו)

לאכול לחם כלומר לחם ממש, כי המן לא היה יורד רק לישראל, ויתרו היה זר אצלם, ...

8.     תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קי עמוד א

תניא, אמר רבי שמעון בן עזאי: בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהן לא אל ולא אלהים אלא ה', שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק;

9.     רש"י מסכת מנחות דף קי עמוד א ד"ה לבעל הדין

לבעל הדין - לאומרים רשויות הרבה הן והדבר מוכיח שזה ששמו כך ציום להקריב לו מנחה [וזה] ששמו כך ציום להקריב לו פרים וזה אילים לכך נאמר בכולם ריח ניחוח לה'.

10.  רבינו בחיי שמות פרק יח פסוק יב (פרשת יתרו)

ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים. לא מצינו בכל הקרבנות שם אלהים אלא השם המיוחד, אבל יתרו לא ידע ה' עדיין והקריב לאלהים, וזהו שאמר במשה, "את כל אשר עשה ה' לפרעה", וביתרו הזכיר "את כל אשר עשה אלהים למשה":

11.  כלי יקר שמות פרק יח פסוק יב (פרשת יתרו)

ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים. תמהו כל המפרשים על שבכל הקרבנות לא נזכר לא אל ולא אלהים כי אם השם המיוחד וכאן הזכיר לאלהים. ואומר אני ליישב זה על דרך שכתבנו למעלה שכל הטובות אשר עשה ה' למשה ולישראל היו בשם אלהים כי הצדיקים מהפכים דין לרחמים, וכל הרעות אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים היו בשם המיוחד כי הרשעים מהפכים רחמים לדין, על כן זבח יתרו לאלהים על כל הטובה והיה שמח וטוב לב ונתן הודיה לשמו יתברך על כל הטובות אשר היטיב עמהם, אבל לא שמח על מפלתן של מצרים שנעשו בשם המיוחד על כן לא זבח לשם המיוחד כי בזה הראה מחשבתו שהיה מיצר על אבדן של מצרים, ולכך נקט דוקא לשון ויחד שיש במשמעותו לשון שמחה ולשון חידודין כי על הטובות של ישראל שמח ועל אבדון של מצרים נעשה בשרו חידודין:

12.  רמב"ן שמות פרק יח פסוק יג (פרשת יתרו)

ויהי ממחרת - ממחרת היום שעשו זה שנזכר ישב משה לשפוט את העם. ואמרו במכילתא (כאן) ממחרת יום הכפורים. ואין דעתם לומר שיהיה ממחרת רמז ליום הכפורים, כי יום הכפורים לא נזכר בכתוב שיאמר עליו ממחרת. וגם כן אין הכונה שיהיה ממחרתו ממש, כי לא אכלו ביום הכפורים, אם היה להם יום הכפורים בשנה ראשונה קודם שנצטוו בו. ועוד, כי בו ביום הכפורים נתנו לוחות אחרונות וממחרתו ירד משה ודבר עם בני ישראל ויצום את כל אשר דבר השם אתו בהר סיני (להלן לד לב), ואיננו יום המשפט שיעמוד העם עליו מן הבקר עד ערב. וגם כן אי אפשר שיהיה בשנה שניה ביום הכפורים, כי בנסוע הדגלים אמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (במדבר י ל). אבל הכוונה לברייתא הזו לומר שהיה זה אחר יום הכפורים, כי אין להם יום פנוי למשפט מיום בואם להר סיני עד אחר יום הכפורים של שנה ראשונה הזאת: ואמר עולה וזבחים לאלהים, בעבור שיתרו עדיין לא ידע ה', כי משה אמר אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו' ויצילם ה' (לעיל פסוק ח), אבל יתרו הקריב לאלהים. וככה לא ימצא בכל הקרבנות שבתורת כהנים, כאשר אפרש בע"ה (ויקרא א ט). וכן כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, והודעתי את חקי האלהים (להלן פסוק טו - טז), דברי משה לחמיו. ויתכן שאמר לו כן בעבור כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז), כמו שמזכירין רבותינו תמיד אלהים זו מדת הדין (בר"ר עג ג):

13.  שמות פרק יח (פרשת יתרו)

(יג) וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב: (יד) וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב: (טו) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים: (טז) כִּֽי־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־תּוֹרֹתָֽיו: (יז) וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: (יח) נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹא־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ: (יט) עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָאֱלֹהִֽים: (כ) וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־ הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן: (כא) וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: (כב) וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֘ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־ הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ: (כג) אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם: (כד) וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר: (כה) וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: (כו) וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּכָל־עֵ֑ת אֶת־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם: (כז) וַיְשַׁלַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה אֶת־חֹתְנ֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל־אַרְצֽוֹ: פ 

14.  רש"י שמות פרק יח פסוק יג (פרשת יתרו)

ויהי ממחרת - מוצאי יום הכיפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן^ג ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכיפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר ^{(פסוק טז)} והודעתי את חקי וגו', ומשנתנה תורה עד יום הכיפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בשבעה עשר בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכיפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה, אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא,^ד שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה,^ה שהרי נאמר כאן ^{(פסוק כז)} וישלח משה את חותנו ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה ^{(במדבר י כט)} נוסעים אנחנו אל המקום וגו', (שם לא) אל נא תעזוב אותנו, ואם זו קודם מתן תורה, מששלחו והלך היכן מצינו^ו שחזר ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב, ובנו של יתרו היה, הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב (שופטים ד יא) מבני חובב חותן משה:

15.  ויקרא פרק טז פסוק ל (פרשת אחרי מות)

(ל) כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י ה֖' תִּטְהָֽרוּ:

16.  משנה מסכת יומא פרק ח:ט

... עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, (ויקרא טז) מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ, עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. ^{(ע׳ שולחן ערוך אורח חיים הלכות ערב יום הכיפורים סימן תרו - סעיף א)}

17.  שמות פרק יט פסוק א - ב (פרשת יתרו)

(א) בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי: (ב) וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּבַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר:

18.  רש"י שמות פרק יט פסוק ב (פרשת יתרו)

ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת:

19.  שמות פרק טו פסוק כה - כו (פרשת בשלח)

(כה) וַיִּצְעַ֣ק אֶל־ה֗' וַיּוֹרֵ֤הוּ ה֙' עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ: (כו) וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּֽל־ הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' רֹפְאֶֽךָ: 

20.  מדרש הגדול שמות פרק טו פסוק כה (פרשת בשלח)

שם שם לו חק ומשפט, חק זו שבת ומשפט זה כבוד אב ואם כך דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר חק אלו העריות שנאמר ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות ^{(ויקרא יח, ל)}. משפט אלו דיני אונסין ודיני חבילות ודיני קנסות. ר' שמעון בן יוחאי אומר מפני מה קדמו דינין לכל המצות, שכשהדין בין אדם לחבירו תחרות ביניהן נפסק הדין נעשה שלום ביניהם. וכן יתרו אומר למשה אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום ^{(שמות יח, כג)}.

21.  רמב"ם הלכות סנהדרין פרק א הלכה א

מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שופטים אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינין באים לפניהם, שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות וכל מעשיהם ע"פ הדיינים וכל שיראו בו ערות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו.

22.  רמב"ם הלכות מלכים פרק ט 

הלכה א   - על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו. 

הלכה יד  - וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.

23.  רש"י שמות פרק יח פסוק ט (פרשת יתרו)

ויחד יתרו - וישמח יתרו, זהו פשוטו ומדרשו נעשה בשרו חדודין חדודין,^צ מיצר על איבוד מצרים, היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה:

על כל הטובה - טובת המן והבאר והתורה. ועל כולן אשר הצילו מיד מצרים,^ק עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסוגרת, ואלו יצאו ששים רבוא:

24.  רש"י שמות פרק טו פסוק כה (פרשת בשלח)

שם שם לו - במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה^מ ודינין:

25.  רש"י שמות פרק כד (פרשת משפטים)

פסוק ג - ואת כל המשפטים - שבע מצות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה: פסוק ד - ויכתב משה - מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה:

פסוק ז -  ספר הברית - מבראשית ועד מתן תורה^ח ומצות שנצטוו במרה:

26.  מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת זבחים דף קטז עמוד א

וישמע יתרו וגו' מה שמועה שמע כו'. …. וגבי ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה וגו' שכתב רש"י דהיינו טובת המן והתורה עכ"ל י"ל דאף למ"ד יתרו קודם מתן תורה בא פירש כן ומשום דפשטיה דקרא כל הטובה כולל גם התורה ואף על גב דלא ניתנה התורה בכלל קצת ממנה ניתנה קודם שבא יתרו כדאמרינן שבת ודינין וכבוד אב ואם ופרה אדומה במרה נצטוו וגבי וישמע יתרו אי אפשר לפרש ששמע ובא על המצות שתנו במרה דלא יפול מלת שמיעה בהם אלא בנתינת התורה בכלל בסיני כדקאמר שהיה שם קולו הולך מסוף העולם ועד סופו כו' ובזה יבואו כל דברי רש"י שבפי' החומש כהוגן בלי שום גמגום לפי סוגיא דשמעתין ואין צורך לכל האריכות שהאריכו בזה המפרשים לפירש"י בדברים הרחוקים מסוגיא דשמעתין ואין להאריך:

27.  דעת זקנים מבעלי התוספות שמות פרק יח פסוק יג (פרשת יתרו)

ויהי ממחרת. פרש"י ממחרת יום הכפורים .. וכל זה י"ל לפי שטת רש"י דמפרש יתרו לאחר מתן תורה היה. אבל למ"ד יתרו קודם מתן תורה בא. י"ל דאפשר דזה המעשה שישב משה לשפוט את העם היה קודם מתן תורה כי גם רש"י ז"ל פי' בפרשת בשלח כי במרה נצטוו על הדינין. וא"כ י"ל שאכלו עמו ביום בואו...

ובמדרש תנחומא דורש יתרו לאחר מתן תורה בא ודורש עליו מקרא זה לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. אמר הקדוש ברוך הוא בני היו בשעבוד מצרים ויתרו היה יושב שוקט ובוטח אינו דין שישמח בשמחת תורה:

הדר זקנים שמות פרק יח פסוק יג (פרשת יתרו)

(יג) ויהי ממחרת. מחרת יום הכפורים וממחרת רדתו מן ההר ועל כרחך א"א לומר אלא ממחרת יום כפור שהרי קודם מתן תורה א"א לומר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו. ומשנתנה עד יום כפור לא ישב משה לשפוט. שהרי בי"ז בתמוז שבר הלוחות והוו מ' יום הראשונים. ולמחרת עלה בהשכמה ושהה שם פ' יום וירד ביום כפור. ואין פרשה זו כתובה כסדר שלא נאמרה עד שנה שנייה שהרי נאמר שם וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו. ומצינו במסע הדגלים שא"ל משה נוסעים אנחנו אל המקום אל נא תעזוב אותנו. ואם זו קודם מתן תורה מששלחו והלך לו לא מצינו שחזר. וא"ת שם לא נאמר יתרו כי אם חובב. ובנו של יתרו הוה הוא חובב הוא יתרו שהרי כתו' מבני חובב חותן משה עכ"ל הקו'. וקשה דא"כ משמע דבשעה שירד משה מן ההר דהיינו ביום כפור יצא לקראתו ובאותה שעה ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים ואכלו באותו יום ביום כפור. והיאך אכלו ביום כפור והלא כבר ניתנה תורה. ועוד קשה למ"ד יתרו קודם מתן תורה הוה דלפי' זה יתרו לאחר מתן תורה הוה. וי"ל דזה המעשה שהקריב יתרו הקרבנות יכול להיות שלא היה ביום רדת משה מן ההר. כי אם ביום שני לרדתו או ביום שלישי. ואף על גב דקרא דויבא משה ואהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם כתיב מקמי האי קרא דויהי ממחרת. י"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה דעל כרחך אין כאן מקום פרשה זו כדפי' הקונדריס דויהי ממחרת לא קאי אלא אמחרת יום כפור. ומעשה דאכילה היה באותו יום כמו כן. ומה שיצאו לקראתו ושאכלו עמו לא היה ביום א' כי אם ביום שני או ביום ג' וכל זה צריך לומר לפי שטת הקונדריס דמפרש אליבא דמ"ד יתרו אחר מתן תורה הוה. אבל למ"ד יתרו קודם מתן תורה הוה לא קשה מידי. דדילמא דזה המעשה שישב משה לשפוט קודם מתן תורה היה. וגם פי' הקו' בפרשת שלח. אשר במרה נצטוו על הדינים ואז אכלו עמו ביום בואו. ובמדרש תנחומא דורש יתרו לאחר מתן תורה היה. ודורש עליו מקרא זה. לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. א"ל הקדוש ברוך הוא בני היו בשעבוד במצרים. ויתרו יושב בהשקט ועכשיו בא לשמחת בני ולא היה עמם בצרתם. על זה נאמר ובשמחתו לא יתערב זר. וגם רש"י הביאו:

מושב זקנים שמות פרק טו פסוק כה (פרשת בשלח)

(כה) שם שם לו חוק ומשפט וכו'. חק זה שבת, ומשפט זה כבוד אב ואם, וכן פר"ש במרה נצטוו ונתן להם מקצת דינים (פר"ש) [פר"א] ושבת ודינים. ותי' דאמר לקמן (ט"ז כ"ב) ויגידו למשה שאלוהו מה יום מיומים, וכתב ר"ש מכאן שעדיין לא נתן להם פרשת שבת, וי"ל כי דרש הוא ואין משיבין על המדרש. ד"א שם שם לו. פר"ש שנצטוו על פרה. הקשה בכור שור והיכן מצינו שנצטווה בפרה אדומה, וי"ל רמז שנתן להם עץ הרדופני שהוא מר למתק המים, אמר משה היאך מר ימתק המים, והשיב לו הב"ה עתיד אני ליתן מצוה לישראל כיוצא בזה וזהו פרה אדומה שמטמאה הטהורים [וכו']. ד"א פר"ש פרה אדומה נצטוו במרה. ותי' והא אמרינן יבא אפר ויכפר על עון העגל, א"כ משמע דלא נאמרה פרשה זו עד לאחר עון העגל. דאורלניש:

פנים יפות שמות פרק כא פסוק א (פרשת משפטים)

א) ואלה המשפטים וגו'. פירש"י ואלה מוסיף על הראשונים מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני, הכי דברי ר' ישמעאל במכילתא. ומה שפירש"י אשר תשים לפניהם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק והלכה שנים או שלשה פעמים עד שתהא סדורה בפיהם וכו' ואיני מטריח את עצמי להבינם טעמי הדבר, לכך נאמר אשר תשים לפניהם וכו', והם מדברי ר' עקיבא במכילתא, ואיתא שם ר' יהודא אומר דינים במרה נצטוו שנאמר [טו, כה] שם שם לו חק ומשפט וגו'. נראה דלא פליגי דודאי במרה נאמרו הדינים כדכתיב שם שם לו, אלא דפרושם נאמרו מסיני, תדע דהא כתיב ועבדו לעולם ואחז"ל [קידושין טו א] לעולמו של יובל, והרי לא נאמר היובל אלא בהר סיני כדכתיב בריש פ' בהר. אלא שבמרה לא נאמרו אלא דברים ככתבן ופירושם נאמרו מסיני, והיינו שאמר לו הקדוש ברוך הוא משה לא תעלה על דעתך וכו', כמו ששניתי עמך כך תשנה עמהם, אלא תפרש להם הטעמים כמו שפירשתי לך.

interview with Eve Harow

 you may enjoy this interview with Eve Harow

https://thelandofisrael.com/view/2710

They are all Holy - Rabbi Yisrael Zev Gustman (Updated Essay- 2023)

 

click here for PDF

This is an update of my most cited (and copied article)

This just appeared in the anthology edited by Aviad Hacohen and Menachem Butler, Praying for the Defenders of Our Destiny: The Mi Sheberach for IDF Soldiers (Cambridge, MA, 2023).

פרשת שמות התשפ״ד

 פרשת שמות התשפ״ד

הרב ארי דוד קאהן                                                         ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    שמות פרק א פסוק ו - כב (פרשת שמות)

(ו) וַיָּ֤מָת יוֹסֵף֙ וְכָל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא: (ז) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם: פ (ח) וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף: (ט) וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: (י) הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖הל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־ בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ: (יא) וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־ רַעַמְסֵֽס: (יב) וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יג) וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ: (יד) וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ: (טו) וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה: (טז) וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה: (יז) וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔יםוְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־ הַיְלָדִֽים: (יח) וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים: (יט) וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ: (כ) וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד: (כא) וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים: (כב) וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן: פ

They were filled with loathing because of the Children of Israel.

2.    בראשית פרק כז פסוק מו (פרשת תולדות)

(מו) וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל־יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם־לֹקֵ֣חַ יַ֠עֲקֹב אִשָּׁ֨ה מִבְּנֽוֹת־חֵ֤ת כָּאֵ֙לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים:

3.    רש"י בראשית פרק כז פסוק מו (פרשת תולדות)

(מו) קצתי בחיי - מאסתי בחיי:

4.     במדבר פרק כב פסוק ב - ג (פרשת בלק)

(ב) וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי: (ג) וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

5.    רש"י שמות פרק א פסוק יב (פרשת שמות)

ויקצו - קצו בחייהם. ורבותינו דרשו כקוצים היו בעיניהם:

6.    רש"י במדבר פרק כב פסוק ג (פרשת בלק)

ויקץ מואב - קצו בחייהם:

7.    רשב"ם שמות פרק א פסוק יב (פרשת שמות)

ויקוצו - בחייהם, כמו קצתי בחיי. וכן אשר אתה קץ מפני שני מלכיה:

8.    רשב"ם במדבר פרק כב פסוק ג (פרשת בלק)

ויקץ מואב - בחייו, כמו קצתי בחיי:

9.    ספורנו במדבר פרק כב פסוק ג (פרשת בלק)

ויקץ מואב. המון מואב קצו בחייהם מפני בני ישראל השוללים אותם:

10.תורת משה שמות פרק א פסוק יב (פרשת שמות)

ויקוצו מפני בני ישראל. י"ל שזה שהיו בני ישראל לקוץ בעיני מצרים, עשה הקדוש ברוך הוא כדי שלא יתאוו המצרים לענות את נשי בני ישראל רק שלומית בת דברי היתה מקשטת עצמה בדברים משא"כ שארי הנשים היו כשרות, ועי"ז לא שלטו בגופן, ולא כמו שחשבו אומות העולם (כדאיתא ברש"י פ' פנחס כ"ו ה'), ורק אח"כ כשנתן הקדוש ברוך הוא חן בעיני מצרים כתיב (לקמן י"א ג') האיש משה גדול מאוד, ואז היו יראים מחמת מוראו הגדול להרע כזאת.

11.תורת משה במדבר פרק כב פסוק ג (פרשת בלק)

ויקץ מואב מפני בנ"י. הנה כבר כתבנו במק"א כי ויקוצו מצרים מפני בנ"י, הקדוש ברוך הוא עשה זאת כדי שיהיו בנות ישראל מאוסות כקוצים בעיני המצריים כדי שלא ישלטו בנשותיהם, עד לבסוף נתן הקדוש ברוך הוא חן העם בעיני מצרים, וה"נ לא נעלם מבלק עצה להכשילם בבנותיהם כאשר עשה באמת לבסוף בעצת בלעם, רק ויקץ מואב מפני בנ"י, שהבנות לא ישמעו לזנות עם בנ"י כל זמן שהם באמונת ישראל, ולא שיער בעצמו שכל כך גדול יצר התאוה יבער באנשי העם להשתחוות לפעור כדי שתשמע לו, זה לא שיער, אמנם כל הגדול מחבירו בקדושה יצרו גדול הימנו (סוכה נ"ב ע"א), ואמר אביי (שם) אלו הוה מאן דסני לי לא הוה מצי מוקים אנפשי', ע"כ אחר שראה בלעם בנבואתו מקור מחצב קדושת ישראל הבין שאם ח"ו יבער בהם אש היצה"ר לא יוכלו לעמוד על עצמם ויפערו לפעור ויהפכו דתם רח"ל, ע"כ אמר איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך, עצה אשר יהפך העם הזה ויהיו עמך. ומ"מ סיים ואמר באחרית הימים, כי מיד ולאלתר לא יפערו לפעור באמת אלא לבזוי', ועכ"פ יהי' הבנות מוטעות ויזדקקו להם ולא יקוצו מפני בנ"י, אך באחרית הימים אביקו בי' כי תסיר בנך מאחרי.

12.תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יא עמוד א

הַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם״ — בִּקְדֵירָה שֶׁבִּישְּׁלוּ, בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״זָדוּ״ לִישָּׁנָא דִקְדֵירָה הוּא — דִּכְתִיב: ״וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי סִימַאי: שְׁלֹשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה: בִּלְעָם, וְאִיּוֹב, וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ — נֶהֱרַג, אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק — נִידּוֹן בְּיִסּוּרִין. יִתְרוֹ שֶׁבָּרַח — זָכוּ מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁיָּשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יוֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב״, וּכְתִיב: ״וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה וְגוֹ׳״. 

13.שמות רבה (וילנא) פרשה א סימן ט (פרשת שמות)

(שמות י"ח:י"א): כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ וגו', בַּקְּדֵרָה שֶׁבִּשְׁלוּ, בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ, אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַבִּי סִימוֹן, שְׁלשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה, בִּלְעָם, וְאִיּוֹב, וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ, נֶהֱרַג. אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק, נִדּוֹן בְּיִסּוּרִין. יִתְרוֹ שֶׁבָּרַח, זָכוּ בָּנָיו וְיָשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, דִּכְתִיב (דברי הימים א ב':נ"ה): וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים ישְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב וגו', וּכְתִיב (שופטים א':ט"ז): וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן משֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה. וְעָלָה מִן הָאָרֶץ, וְעָלִינוּ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא וְעָלָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא כְּאָדָם שֶׁמְקַלֵּל עַצְמוֹ וְתוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּאֲחֵרִים.

14.  שמות פרק יח פסוק י - יא (פרשת יתרו)

(י) וַיֹּאמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ ה֔' אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם: (יא) עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל ה֖' מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם:

15.רש"י שמות פרק יח פסוק יא (פרשת יתרו)

אשר זדו - אשר הרשיעו. ורבותינו דרשוהו לשון (בראשית כה כט) ויזד יעקב נזיד, בקדרה אשר בשלו בה, נתבשלו:

16.העמק דבר שמות פרק א פסוק יב (פרשת שמות)

ויקוצו מפני בני ישראל. עוד היו מקצה חייהם שראו החשובים שבהם, אנשים גדולי הערך, והיו נחשבים המצרים לנגדם כפחותי הערך וכקוצים, וכן הפי' בס' במדבר ריש פ' בלק. וגם זה להיפך ממה שהיה בראשונה ששמחו מצרים בחכמת ישראל כמש"כ בס' בראשית מ"ה ט"ז, אבל כשרצה ה' היטה דעת מצרים לשנא את ישראל בשביל חכמתם והשתדלו להקטין דעתם ע"י דירה דחוקה כמבואר להלן ג' ז' וט', ובס' דברים פ' ביכורים [כ"ו ז'] כתיב ואת לחצנו זה הדחק ע"ש:

17.בראשית פרק מה פסוק טז (פרשת ויגש)

וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו:

פרדס יוסף שמות פרק א פסוק יב (פרשת שמות)

[יד] ויקצו מפני בני ישראל. י"ל הפנים של יהודי היו למו לחרפה, וכמו שאמרו במדרש [איכ"ר א, ל"ט] ועבודה זרה (כ"ו ע"א) בב' נשים זונות דאמרה אחת פניך כפני יהודית, ואחר שנתפייסה אמרה חברתה על הכל אני מוחלת לך רק על מה שאמרת שפני כיהודית אינני מוחלת לך. וגם היום במקומות רבים פני יהודי עם זקן ופאות ללעג, וזה פירוש בתהלים (פ, ז) תשימנו מדון לשכנינו, ועיין לקמן [אות כ"א ול"ח] מזה:

18.שמות פרק ב פסוק יד - כב (פרשת שמות)

(יד) וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר: (טו) וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר: (טז) וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן: (יז) וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם: (יח) וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם: (יט) וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן: (כ) וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם: (כא) וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה: (כב) וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: פ

19.שמות פרק ב פסוק כג - כה (פרשת שמות)

(כג) וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה: (כד) וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב: (כה) וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַעאֱלֹהִֽים: ס

20.שמות פרק ג (פרשת שמות)

(א) וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־ הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה: (ב) וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ ה֥' אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל: (ג) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה: (ד) וַיַּ֥רְא ה֖' כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי: (ה) וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־ קֹ֖דֶשׁ הֽוּא: (ו) וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹהִֽים: (ז) וַיֹּ֣אמֶר ה֔' רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו: (ח) וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֘ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי: (ט) וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם: (י) וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (יא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה: (יג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם: (יד) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם: (טו) וַיֹּאמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ ה֞' אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר: (טז) לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ ה֞' אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם: (יז) וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֘ מֵעֳנִ֣י מִצְרַיִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: (יח) וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ ה֞' אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵ֖לֲכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽה֥' אֱלֹהֵֽינוּ: (יט) וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה: (כ) וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם: (כא) וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם: (כב) וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם:

21.  בראשית פרק טו פסוק יג - יד (פרשת לך לך)

(יג) וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: (יד) וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל:

22.חזקוני שמות פרק ג פסוק כא (פרשת שמות)

לא תלכו ריקם כי הם יעניקו לכם מג' מינים כסף וזהב ושמלות לקיים יצאו ברכוש גדול דוגמת הענקת עבד צאן גרן ויקב.

23.הכתב והקבלה שמות פרק ג פסוק כא (פרשת שמות)

לא תלכו ריקם. בידים ריקנים בלתי קבלת שכר על עבודתכם זה שנים רבות (פערגעבענס) דומיא כי עתה ריקם שלחתני(ויצא ל"א).

24.צידה לדרך שמות פרק ג פסוק כב (פרשת שמות)

ולי נראה לפרש ושאלה אשה משכנתה פירושו כפשוטו בתורת שאלה ואין כאן איסור גניבת דעת כיון שגופם של מצריים היה מותר לאבד בגזירת השם ית' שמתו בכוריהם והאחרים נטבעו בים, ק"ו שמותר לאבד ממונם. ועוד י"ל כיון שהם עשו שלא כהוגן שהוסיפו על הגזירה של בין הבתרים כמ"ש לעיל (ב, יד), אף אנו נעשה להם שלא כהוגן. ודרך זה כבושה וסלולה בגמרא בהרבה מקומות

25.מדרש הגדול שמות פרק ג פסוק כב (פרשת שמות)

ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה. זו מצות עשה. אמר ר' עקיבה שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכשחטאו ניטלו מהן וחזרו למקומן. תורה, דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן (שמות כד, יב) ואומר כי מן השמים דברתי עמכם (שם כ, כב). וכשאדם למד פרק ושכחו לשמים הוא עולה, דכתיב התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים (משלי כג, ה). ותחלת ישראל, דכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר (יהושע כד, ג) וכשחטאו ויגלם מעבר לנהרי כוש (צפניה ג, י). ובזת מצרים, וכשחטאו עלה שישק מלך מצרים ולקח את אוצרות בית ה' (מ"א יד, כה - כו).

26.מדרש הגדול שמות פרק יא פסוק ג (פרשת בא)

ג) ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד וגו'. יכול משה ואהרן לא נטלו מן הבזה, אפשר שיעברו על עשה ועל לא תעשה, ת"ל גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים, מלמד שהיו מפקידין אצלן פקדונות.

27.רשב"ם שמות פרק ג פסוק כב (פרשת שמות)

כלי כסף וכלי זהב - תכשיטין לכבוד החג שתחוגו במדבר, ושמתם אותם על בניכם:

28.תורת משה שמות פרק ג פסוק כב (פרשת שמות)

ושאלה אשה משכנתה וגו'. הודיעהו עתה כך, אחר שרצה מרע"ה להודיעו שמו הגדול שבו יעשה נפלאות גדולות עד אין חקר ומספר, וידע שזה איננו שלם כל זמן שהניצוצות הקדושות משוקעים, וכל זמן שלא יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים לא יהיה זה, ע"כ הודיעהו ושאלה אשה וגו' כלי כסף וכלי זהב וידוע דהיינו הניצוצות הקדושות אשר ליקט יוסף את כל הכסף והביאום למצרים והם אשר הוציאום ישראל בוינצלו את מצרים^יב, וזה שהודיע הקדוש ברוך הוא למרע"ה עתה.

29.חומש מסורת הרב  שמות 35

30.שמות פרק ד (פרשת שמות)

(יג) וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח: (יד) וַיִּֽחַר־אַ֨ף ה֜' בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־ הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ: (טו) וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶֽהְיֶ֤ה עִם־פִּ֙יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן: (טז) וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים: (יז) וְאֶת־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָאֹתֹֽת: פ

(יח) וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לֲכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם: (יט) וַיֹּ֨אמֶר ה֤' אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ: (כ) וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־ מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ:

31.שמות פרק ה פסוק א - ג (פרשת שמות)

(א) וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר: (ב) וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י ה֙' אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־ה֔' וְגַ֥ם אֶת־ יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ: (ג) וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לֲכָה נָּ֡א דֶּרֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽה֣' אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּ֨ן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב:

32.שמות פרק ה פסוק כ - כא (פרשת שמות)

(כ) וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה: (כא) וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא ה֛' עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהָרְגֵֽנוּ:

They said to them, "May Hashem look upon you and judge, for you have befouled us in the eyes of Paroh and in the eyes of his servants to give them a sword to kill us." 

(Befouled us | הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ – Literally: "made our odor stink", but the term is idiomatic, referring to making one offensive to another. See R. D"Z Hoffmann that it is basically opposite in meaning to the phrase "מָצָא חֵן", to find favor.)

33.  בראשית פרק לד פסוק ל (פרשת וישלח)

(ל) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֘ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי:

Yaakov said to Shimon and Levi, "You have caused me trouble, making me repugnant to those who dwell in the land, the Canaanites and the Perizites. And I am but few men; if they gather upon me and strike me, I and my house will be destroyed!

(Making me repugnant | לְהַבְאִישֵׁנִי – Literally: "to make me reek".)

34.שמות פרק יא פסוק א - ג (פרשת בא)

(א) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה ע֣וֹד נֶ֤גַע אֶחָד֙ אָבִ֤יא עַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם אַֽחֲרֵי־כֵ֕ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה כְּשַׁ֨לְּח֔וֹ כָּלָ֕ה גָּרֵ֛שׁ יְגָרֵ֥שׁ אֶתְכֶ֖ם מִזֶּֽה: (ב) דַּבֶּר־נָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיִשְׁאֲל֞וּ אִ֣ישׁ׀ מֵאֵ֣ת רֵעֵ֗הוּ וְאִשָּׁה֙ מֵאֵ֣ת רְעוּתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֖סֶף וּכְלֵ֥י זָהָֽב: (ג) וַיִּתֵּ֧ן ה֛' אֶת־חֵ֥ן הָעָ֖ם בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם גַּ֣ם׀ הָאִ֣ישׁ מֹשֶׁ֗ה גָּד֤וֹל מְאֹד֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּעֵינֵ֥י עַבְדֵֽי־פַרְעֹ֖ה וּבְעֵינֵ֥י הָעָֽם:

חומש מסורת הרב  שמות 83

35.שמות פרק יג פסוק יז - יח (פרשת בשלח)

(יז) וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה: (יח) וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

36.מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד) שמות פרק יג פסוק יט (פרשת בשלח)

ויקח משה את עצמות יוסף עמו בוא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו שכל ישראל עסיקין בבזה שלמצרים ומשה עסוק במצוה ועליו הוא אומר חכם לב יקח מצות (מש' י ח)

37.ספורנו שמות פרק יג פסוק יט (פרשת בשלח)

(יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. בהיותו אז נשיא הדור:

כי השבע השביע את בני ישראל. והנה חיוב הדור מוטל על נשיאו:

38.שפתי כהן שמות פרשת בשלח ד"ה [יג, יט

עוד לפי שיוסף ניבא על משה שאמר שהגואל הראשון שיבוא ויאמר לכם בלשון פקידה כפולה הוא הגואל, וזהו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקוד יפקוד מי שיאמר פקוד יפקוד והעליתם, לא אמר ועליתם אלא והעליתם ביוצא לשני. ובמדרש (שם) מפני מה לא צוה לבניו, אמר יוסף אבי בא לרצונו ואני העליתיהו, אני ירדתי בעל כרחי, בבקשה מכם ומשביע אני עליכם שממקום שגנבתוני לשם תחזירוני, אם כן לזה אמר ויקח משה את עצמות יוסף, למה משה כי השבע השביע את בני ישראל והעליתם ממקום שגנבתוני לשם תחזירוני, לא הקפיד אלא על העלאה לא על הלקיחה, ומה שדרשו ז"ל (סוטה י"ג ב) אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה מצאו מקום לדרוש, והיה ארונו של יוסף מהלך מאליו, לפי שהיה של מתכת וכבד להוליכו, וכדי שלא להטריחם היה הולך מאליו:

39.  משלי פרק י פסוק ח

חֲכַם־לֵ֭ב יִקַּ֣ח מִצְוֹ֑ת וֶאֱוִ֥יל שְׂ֝פָתַ֗יִם יִלָּבֵֽט:

40.תורת משה שמות פרק יג פסוק יט (פרשת בשלח)

ויקח משה את עצמות יוסף עמו. הנה בסוטה בפ"ק (י"ג ע"א) אי' חכם לב יקח מצות, זה משה, בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו שכל ישראל עסקו בביזה והוא נתעסק במצות, דהיינו שלקח עמו עצמות יוסף. יל"ד לשון מצות, דהיינו לשון רבים, וגם אי' במכילתא חכם לב יקח, אין קיחה אלא כסף, וזה הלשון מחוסר הבנה, הלא משה לא לקח כסף. ויש מגיהים בכסף דהיינו שלקח מצות תחת כסף. ונראה לפרש דוודאי אין שייך להאשים את ישראל שלקחו הכסף, הלא מצווים ועומדים היו על עסק הביזה, כמו שנאמר דבר נא באזני העם וכו', ואף שהי' שבועת יוסף עליהם, מ"מ כיון שהי' כאן משה שעסק במצוה ההיא בזה יצאו ידי שבועה, לכן נתעסקו הם בביזה, ומה שלא עסק משה בביזה, הלא אין לו רשות ליטול, דבשלמא ישראל נטלו שכר עבודה, ואף ששבט לוי לא הי' בעבודה, מ"מ הי' עליהם עבודת המלך להורות לעם הדת חוקי המלכות וראוי להם ליתן שכר, אבל משה בנעוריו הי' בן מלך ואח"כ לא הי' במצרים א"כ אין לו רשות ליטול מביזה לכן עסק בעצמות יוסף, עי"ז הי' ישראל עוסקים בביזה, נמצא שע"י משה נתקיימו שתי מצות, אחד עצמות יוסף, שנית שע"י הי' יכולים ליקח ביזה יותר, ומדויק שפיר לשון מצות, לשון רבים, דהיינו שתים, וגם לשון מכילתא מדויק שפיר אין קיחה אלא כסף, דהוא גרם שיוכלו ישראל ליקח את כסף מצרים תחת אשר יקחו העצמות.

ויש לומר עוד דהובא בש"ע יו"ד (סי' רל"ו ס"ו) אם שני בני אדם נשבעים זה לזה אם אחד לא קיים שבועתו שהבטיח לחבירו אז חבירו אין מחויב לקיים את שבועתו, והנה יוסף אמר והעליתם את עצמותי מזה "אתכם", ודחז"ל שהשביע אותם שיקחו עצמותיו עם עצמות שאר השבטים (מובא ברש"י), ומשה לא נטל אלא עצמות יוסף, ועצמות שאר השבטים נשאו ישראל, ואי' בסוטה (שם) שלא הי' יודעים היכן עצמות יוסף קבורים עד שעמד משה על שפת נילוס עיין שם, ממילא אם לא הי' משה שטרח ליקח עצמות יוסף גם הם לא היו לוקחים עצמות שאר השבטים, כיון שלא הי' אפשר לקיים כל השבועה שאמר "אתכם", נמצא שע"י משה נתקיימו שני מצות ודייק שפיר לשון מצות.

41.     Shiur HaRav ZT'L on Parashat Bo

The Rav explained that God was manifesting the concept of "Kophin oto ad sheyomar rotzeh ani", we apply force to someone until the individual in question comes to the self realization that what is demanded of him is correct and he expresses his desire to comply. God wanted Paroh to recognize on his own the need to send the Jews out of Egypt and to comply with the demand of God. As Paroh said "Arise and leave from among my people, also you and also all of Bnay Yisrael" (Shemot 12:31). However the question remains: why did God prolong the stay of Bnay Yisrael? Could Paroh not have been made to realize this in a shorter interval?

 

The Rav further explained that God wanted Paroh not only to allow Bnay Yisrael to leave Egypt, but to come to respect them as well. As long as they were slaves, Paroh thought of them as sub‑human.  Chazal say on the verse of "Who is God (YHVH) that I shall listen to him" (Shemot 5:2) that Paroh searched through his chronicles and was not able to find the name of the God (YHVH) of Israel mentioned anywhere. What Chazal intended to indicate was that Paroh did not consider Bnay Yisrael a bona fide nation, therefore he saw fit to enslave them. The 10 plagues were intended to show Paroh that Bnay Yisrael were a great nation, more so than to punish him and Egypt. Paroh was made to realize that they were not a bunch of insignificant Hebrews, rather they were a great national entity.  As the Torah says "And afterwards he shall send you out" (Shemot 11:1).  It does not say I will take you out, rather Paroh will realize that you are a great nation and a significant entity and he will send you out. 

Property ownership is an extremely important and fundamental right and principle according to the Torah.  This is best illustrated by the law that one may defend his home and property from clandestine thieves (Ba B'machteret), and to struggle to protect them even to the extent of taking the life of the thief. Property, material possessions, gives a man self esteem and self value. It also commands respect from others. On the other hand, a slave has no property of his own, for whatever he acquires belongs to his master. God told Moshe that "When you shall leave, you shall not leave empty handed" (Shemot 3:21). Had Bnay Yisrael left Egypt without material possessions and wealth, they would have still been looked on as slaves. Therefore God asked them to demand from the Egyptians items of value as payment for their years of service. These items were to be taken from their neighbors and house mates, for they were the ones who had taken away their property and self dignity in the first place. (The Rav noted that when the Jews were liberated form the concentration camps after the Second World War, they went to the surrounding towns to retrieve their stolen property from the local populace who so eagerly took it from them.) 

"And I will give the favor of this people" etc. (ibid) The Egyptians will come to see you as a nation, a people with dignity and no longer look upon you as slaves. Some might have thought that the Egyptians chased the Jews out of Egypt because they had become lepers. The Torah tells us just the opposite: that they left with tremendous self respect and dignity. One aspect of this self respect was their departing with great material wealth, Rechush Gadol. "V'nitzaltem Et Mitzrayim" (Shemot 3:22): Rashi explains V'nitzaltem as derived from the verb to save. That is to say that you shall save something for yourself when you leave: you shall save your dignity and earn great respect in the eyes of the Egyptians. As it says that Moshe gained great respect in the eyes of the Egyptians and the house of Paroh (Shemot 11:3).