Sunday, November 30, 2008

Parshat Vayetzei 5769
© 2008 Rabbi Ari Kahn

Sulam Yaakov[1]

Escape from Be’ersheva
The Parsha begins with Yaakov on the run, ordered by his parents, but propelled by fear of his vengeful, bloodthirsty brother. Yaakov’s departure is actually recounted at the end of the previous chapter, in Parshat Toldot:

וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו: (בראשית פרק כח פסוק ה(
5And Yitzchak sent Yaakov away, and he went to Padan-Aram, to Lavan, son of Betuel the Aramaean, brother of Rivkah, mother of Yaakov and Esau. (Bereishit 28:5)

Now in Parshat Vayetze, the Torah returns to this topic in much greater detail:

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:
(בראשית פרק כח (
10And Yaakov went out from Be’er-Sheva, and went toward Haran, 11and he touched at a [certain] place, and lodged there, because the sun had set, and he took of the stones of that place, and put them for his pillows, and lay down in that place to sleep.

As for as his present location, all we are told initially is that he is somewhere between Be’er-Sheva and Haran. The language[2] implies that it is fate, not planning, which leads him to this particular place. Yaakov sleeps and dreams and sees a vision of a ladder with its feet on the ground that stretches up to the heavens.

(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אלקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (בראשית פרק כח (
12And he dreamed, and behold, a ladder set up on the earth, (and its head) and the top of it reached to heaven; and behold the angels of God ascending and descending on it.

The description is reminiscent of the Tower of Babel which also had its foundation on the ground and reached toward the heavens[3]. Ironically, it was at that tower that Avraham was thrown into a furnace. Saved by a miracle, he began his journey - away from Ur Kasdim, to the Land of Israel. Now his grandson Yaakov is heading back toward Avraham’s homeland because his life is in danger in the Promised Land.

Yaakov sees angels ascending and descending, rather than what we may have expected: angels should first be described as coming down from Heaven and then going back up. This vision leads to an even more profound revelation: he sees God above him (or above the ladder):

יג וְהִנֵּה ה’ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:
13. And, behold, God stood above him (or above it), and said, ‘I am the Lord, the God of Avraham your father, and the God of Yitzchak. The land on which you lie, to you will I give it, and to your descendents.

We still do not know his precise location, yet he is assured that this is holy land, and that it will one day be his. All that we do know is that he has left Be’er Sheva. Where he lies is still not known.

Yaakov awakens. He now knows that he is on holy ground, and he seems surprised and overwhelmed. Not only is the land holy, this place is the “House of God” and the entrance to Heaven:

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אלקים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:
16. And Yaakov awoke from his sleep, and he said, surely God is in this place; and I did not know. 17. And he was afraid, and said, ‘How awesome is this place! This is no other but the House of God, and this is the gate of Heaven.’

This is the first reference in the Torah to a House of God. At this point it exists only in the supernatural sphere, and Yaakov sees it in a vision. But one day a Tabernacle will be built to travel with the Israelites in the desert, and when the Jews finally return to their homeland the Tabernacle will metamorphose into a physical Temple – the Beit Hamikdash. It all begins with Yaakov’s dream and his perception of this place as the gate of Heaven. The reader, however, still does not know where Yaakov is.

(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אלקים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹהִים: (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אלקים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:(בראשית פרק כח (
18. And Yaakov rose up early in the morning, and took the stone that he had put for his pillows, and set it up for a pillar, and poured oil upon its top. 19. And he called the name of that place Beit El; but the name of that city was called Luz at the first. 20. And Yaakov vowed a vow[4], saying, If God will be with me, and will keep me in this way that I go, and will give me bread to eat, and a garment to wear, 21. and I come back to my father’s house in peace; then shall the Lord be my God; 22. And this stone, which I have set for a pillar, shall be God’s house; and of all that you shall give me I will surely give the tenth to you.

Yaakov calls the place where he has had this vision Beit El, literally, the House of God, connecting the entrance to Heaven seen in his vision to the House of God he vows to build as a gateway to Heaven.

Rashi draws an image of the ladder on an angle, stretching across all of the Land of Israel, with the base in Be’er Sheva, the top in Beit El, and the middle directly above what would one day be known as Jerusalem.[5] Thus, Rashi solves the question of the exact location of this episode. He[6] identifies Beit El with Har HaMoriah, connecting the other Patriarchs to this same place of prayer. Despite the fact that Avraham lived in Be’er Sheva and Yitzchak lived in Be’er L’Hai Ro’i, our tradition teaches us that this spot was a place of prayer for both Avraham and Yitzchak, and the site of the Akeida. At the end of his commentary to this verse, Rashi cites a passage from the Talmud which compares the prayers of Avraham, Yitzchak and Yaakov, basing itself on a verse in the book of Micha regarding the Messianic Age:

א וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית-ה’ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים: ב וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה’ וְאֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה’ מִירוּשָׁלָם:
1. But in the last days it shall come to pass, that the mountain of the House of God shall be established in the top of the mountains, and it shall be exalted above the hills; and people shall flow to it. 2. And many nations shall come, and say, ‘Come, and let us go up to the mountain of God, and to the House of the God of Yaakov; and He will teach us of His ways, and we will walk in His paths; for Torah shall go forth from Zion, and the word of God from Jerusalem. (Micha Chapter 4:1,2)

The Talmud explains why it is Yaakov whose name is associated with the House of God, above the other Patriarchs:

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב, (מיכה ד) "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ, לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב", "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "אֱלֹהֵי יַעֲקֹב". לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ, "הַר", שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית כב) "בְּהַר ה' יֵרָאֶה". וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ, "שָׂדֶה", שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כד) "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּדֶה". אֶלָּא כְּיַעֲקֹב, שֶׁקְּרָאוֹ "בַּיִת", שֶׁנֶּאֱמַר, (שם לה) "וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל".) תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פח/א(
R. Eleazar also said, ‘What is meant by the verse,” And many people shall go and say: ‘Come ye, and let us go up to the mountain of the Lord, To the house of the God of Yaakov’-- the God of Yaakov, but not the God of Avraham and Yitzchak? Not like Avraham, in connection with whom ‘mountain’ is written, as it is said, ‘As it is said to this day, ‘In the mountain where the Lord is seen.’ Nor like Yitzchak, in connection with whom ‘field’ is written, as it is said, ‘And Yitzchak went out to meditate in the field at eventide.’ But like Yaakov, who called it (or called Him) ‘home’, as it is said, ‘And he called the name of that place Beit El [‘The House of God’].

The verse quoted, of course, is from our own parsha, when Yaakov sees the gateway to Heaven and senses the need for a House of God. All three Patriarchs are associated with Har HaMoriah, but Yaakov, more than the other Patriarchs, is associated with the Beit Hamikdash. The Zohar[7] understands that the first Temple is associated with Avraham, the second with Yitzchak, but the third and final Temple, which will be established in the End of Days and will be everlasting, is related to Yaakov.[8] In the words of the Shem MiShmuel, this third Temple will have as its foundation the first two Temples, and will be the culmination of both previous Temples, just as Yaakov was the spiritual culmination and combination of the first two Patriarchs.[9]

The Midrash goes in another direction altogether, associating the ladder of Yaakov’s vision with Sinai. If taken literally, this would pose a further geographic challenge, but the thematic parallel should not be overlooked: Both Yaakov’s ladder and Mount Sinai are conduits to Heaven, methods of approaching Heaven, of bringing information down from Heaven. Perhaps most importantly, both are revelations.

רבנן פתרין ליה בסיני ויחלום והנה סולם זה סיני מוצב ארצה (שמות יט) ויתיצבו בתחתית ההר וראשו מגיע השמימה (דברים ד) וההר בוער באש עד לב השמים והנה מלאכי אלהים זה משה ואהרן עולים (שמות יט)… ומשה עלה אל האלהים ויורדים זה משה (שם) וירד משה והנה ה' נצב עליו (שם) וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר )מדרש רבה בראשית פרשה סח פסקה יב(
The Rabbis related it to Sinai. AND HE DREAMED, AND BEHOLD A LADDER symbolizes Sinai; SET UPON THE EARTH. as it says, And they stood at the base of the mount (Ex. XIX, 17); AND THE TOP OF IT REACHED TO HEAVEN-And the mountain burned with fire unto the heart of heaven (Deut. IV, 11).4 AND BEHOLD THE ANGELS OF GOD alludes to Moshe and Aharon. ASCENDING: And Moshe went up to God (Ex. XIX, 3); AND DESCENDING-And Moshe went down from the mount (ib. 14). AND, BEHOLD, THE LORD STOOD ABOVE HIM-And the Lord came down upon Mount Sinai (ib. 20). (Bereishit Rabbah 68:12)

The Midrash[10] goes one step further with this association and reveals that “Sinai” and “sulam” (ladder) have the same numerical value (130)[11]. This connection is clarified by a teaching of the Ramban[12], who states that the Revelation at Sinai was a singular, “one – time” experience which would be transferred to the Tabernacle and eventually to the Beit Hamikdash. With that in mind, the connection between the ladder and Sinai becomes more clear.

There is a connection between Yaakov and Sinai. We recall that the ‘House of Yaakov’ was specifically addressed at Mount Sinai:

ספר שמות פרק יט
(ג) וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאלקים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה’ מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאל:
And Moshe went up to God, and God called to him from the mountain, saying, ‘Thus shall you say to the House of Yaakov, and tell the People of Israel’

One more connection should be noted: The voice of Yaakov may be seen as a type of ladder as well, when used to study Torah, bringing the words of God down to earth, and when raised in prayer, bringing man’s praise and supplication up to Heaven. The commentaries point out that the word “kol” (voice) has the same numerical value as “sulam” (ladder): 130.[13]

The word house or bayit also connotes marriage, or a domestic arrangement. Rav Zadok Hakohen, cognizant of Yaakov’s mission to seek a wife in Charan, sees part of the essence of Yaakov linked with this other kind of house as well. The Talmud[14] states that the word bayit can be used as a synonym for a wife. Rav Zadok[15] explains that a home is a place of stability, and a place to build an honest and holy relationship. He contrasts Yaakov’s home life with that of Eliphaz, son of Esav, who had an illicit relationship with a woman named Timna; the offspring of this relationship was a child named Amalek.

The Megaleh Amukot[16] explains that when Yaakov describes the place of his epiphany as “awesome” (“How awesome is this place!”, Bereishit 28:17), it is the spiritual attributes that he senses. Specifically, he sees that this place can help heal a rift created long ago, when Adam and Eve sinned. In the wake of the expulsion that followed, a strain was created in their relationship. According to the Talmud they separated for one hundred and thirty years. When Shet is born the Torah states:

וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת: (בראשית פרק ה:ג)
3. And Adam lived a hundred and thirty years, and fathered a son in his own likeness, after his image; and called his name Shet; (Bereishit 5:3)

The implication is that prior to this child he had children NOT in his image!

וְאָמַר רַבִּי יִרְמִיָה בֶן אֶלְעָזָר, כָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּנִידּוּי, הוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין וְלִילִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ה) "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיוֹלֵד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ", מִכְּלָל דְּעַד הָאִידְּנָא לָאו ,כְּצַלְמוֹ' אוֹלִיד. (תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יח עמוד ב )
R. Yirmiya b. Eleazar further stated: In all those years during which Adam was under the ban he begot ghosts and male demons and female demons, for it is said in Scripture: And Adam lived a hundred and thirty years and begot a son in his own likeness, after his own image, from which it follows that until that time he did not beget after his own image. (Talmud Bavli Eruvin 18b)

Eviction from Eden had a price. For 130 years Adam and Eve were estranged from one another. Once again, the number 130 is significant, here referring to the lack of “bayit”, stable home life.

Paradise Lost
Adam and Eve should have had the perfect relationship. God made the shiduch, and they were, literally, soul-mates. But the expulsion from Eden put sufficient pressure on the relationship that instead of a stable home they had a dysfunctional relationship. The rabbis claim that for 130 years Adam and Eve were estranged from one another. The Talmud speaks of demons and Liliths created during this time, the result of nocturnal emissions. In kabbalistic language this constitutes a weakness of the sefira of Yesod, which is related to sexual self-control and fidelity. Yosef, who displays the ability to contain himself despite the seductive overtures of Potifar’s wife, is most closely identified with the kabbalistic sphere of Yesod. According to midrashic and kabbalistic writings, both Adam and Eve[17] failed in this particular area during these 130 years. They lacked fidelity; they lacked stability; they lacked a home.

Now wandering, Yaakov needs stability. He needs a home. He needs a wife. Yaakov understands that this is true on a macro level as well: The Jewish People, his descendents, will also need stability; they will also need a home. But as we have seen, this mystical, connecting thread of 130 goes beyond Yaakov both on the individual level and the House of Yaakov on the national level. Yes – the ladder of his vision is a personal vision, with national ramifications. Yes, the voice of Yaakov is a medium through which Heaven and Earth may be brought closer. Yes – the Revelation at Sinai is the ultimate connection between the Jewish People and their Father in Heaven. But this thematic thread of 130 brings us all the way back to Adam and Eve, asking us to consider the ramifications of Yaakov’s epiphany on an even larger scale. What, then, is the connection between Yaakov and Adam?

The Talmud states:

שׁוּפְרֵיהּ דְּרַב כַּהֲנָא מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, וְשׁוּפְרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב אָבִינוּ, וְיַעֲקֹב אָבִינוּ מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. )תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פד.)
R. Kahana's beauty is a reflection of R. Abbahu's; R. Abbahu's is a reflection of our Father Yaakov's; our Father Yaakov's was a reflection of Adam's; (Talmud Bavli Bava Metzia 84a)

Yaakov had the same pure, holy countenance as Adam before he ate from the tree of Knowledge of Good and Evil. [18] In fact, when Yaakov stands on that holy ground and sees the ladder, what does he ask for? Bread to eat and clothing to wear (28:20), both elements effected by the sin in the Garden of Eden. Man’s obligation to work and man’s need to cover his nakedness originate from this sin. Ironically, the two interactions recorded between Yaakov and Esav also revolve around food and clothing.

Yaakov is connected to the Tree of Life.[19] Yaakov is associated with the Tents (of Torah), with Sinai, with the ladder of his vision and with the voice in search of the Word of God. All of these point to the Tree of Life, another name for Torah. Esav is connected with the other tree – the tree of death. The personification of evil in the Garden was the serpent. His punishment for causing man to be expelled from his home, for causing instability in the intimate relationship between Adam and Eve, is described in the Torah as follows:

וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: (ספר בראשית פרק ג: טו)
And I will put enmity between you and the woman, and between your offspring and her offspring; he (man) shall bruise your head, and you shall bruise his heel. (Bereishit 3:15)

It starts with enmity between Eve and the serpent, and ends with a heel – the source of the name Yaakov! Who is this serpent that he should have such an adversary? The mystical sources identify the serpent with various nefarious characters, but one in particular stands out: Samel, the protecting angel of Esav. Variously associated with Esav,[20] with the Angel of Death or with the Serpent, this demonic angel[21] has an advantage over Yaakov: Samel has a numerical value of 131.[22]

When Yaakov goes in to see his father, bringing him food, he is wearing the clothing of Esav. This clothing is traced back to Nimrod – and all the way back to Adam. It may actually have been the skin of the Serpent. Now Yaakov has merged with the Serpent and the Tree of Knowledge of Good and Evil. He has entered a world of confusion.

Yaakov is a man of the tents. He desires stability, clarity, Torah; he seeks life. The ironic vicissitudes of his life have taken Yaakov from the tents (Etz HaChayim) to his father’s tent, dressed up as Esav (Etz Hada’at Tov v’Ra), and then back out to the road. Under the open sky he seeks stability. He wants a home. He wants happiness. He is an ish tam – and he wants an uncomplicated relationship.

Esav = Anarchy
When it is Esav’s turn to marry, he takes two wives at once,[23] inviting disharmony, creating anarchy. Esav’s son Eliphaz avoids marriage altogether and fathers an illegitimate child, Amalek. The irony of Yaakov’s life is that despite his search for stability – he is forced to wander. Despite wanting to marry the one woman that he loves, he is forced into another marriage. Despite wanting simplicity, he receives complexity. His enemy is as old as Creation: Samel, the angel who desires man’s confusion and ultimate destruction. But Yaakov is connected to the Tree of Life, thus, in the words of the Sages, “Yaakov Avinu lo met” – Yaakov will never die.[24] The secret to his life, his eternal strength, is this: Marriage and happiness, holiness and stability, a house for himself and a House for God. As we have seen, the ladder of his vision stretched across all of the Land of Israel, linking Sinai with the Temple.

True Joy
Our Rabbi’s tell us that the Covenant at Sinai is a marriage.[25] So, too, the Revelation at Sinai is described as a healing event.[26] Sinai is also where foundations of stability are laid. Sinai is where happiness is rediscovered. The voice (kol) at Sinai is joyful celebration of a marriage, a union of the Jewish People and God. Rabbi Nachman of Breslov taught that the way to defeat the Evil Inclination is with authentic happiness.[27] The sulam and the kol are the same: both uplift us when we are down. When the Jewish People were faced with destruction, Yirmiyahu prophesized against despair:

(י) כֹּה אָמַר ה’ עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה:(יא) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה’ צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה’ כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה’: ס )ירמיהו פרק לג(
10. Thus says the Lord; Again there shall be heard in this place, which you say shall be desolate without man and without beast, in the cities of Judah, and in the streets of Jerusalem that are desolate, without man, and without inhabitant, and without beast, 11. The voice of joy, and the voice of gladness, the voice of the bridegroom, and the voice of the bride, the voice of those who shall say, Praise the God of Hosts; for God is good; for His mercy endures for ever; the Sacrifice of Praise shall be brought in the House of God, “For I will cause to return the captivity of the land, as at the first,” says the Lord. (Yirmiyahu Chapter 33)

Those words are echoed at every Jewish wedding, and they have redemptive powers: they can bring joy and help rebuild the Temple:

ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות, שנאמר: +ירמיהו ל"ג+ קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות. ואם משמחו מה שכרו? - אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר: +שמות י"ט+ ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקל שופר וגו' ויהי קול השפר וגו' והאלהים יעננו בקול… רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה, שנאמר: +ירמיהו ל"ג+ מבאים תודה בית ה'. רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר: +ירמיהו ל"ג+ כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'. )תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד ב (
R. Helbo further said in the name of R. Huna: Whoever enjoys the wedding meal of a bridegroom and does not help him to rejoice transgresses against ‘the five voices’ mentioned in the verse: The voice of joy and the voice of gladness, the voice of the bridegroom and the voice of the bride, the voice of them that say, Give thanks to the Lord of Hosts. And if he does gladden (the bridegroom), what is his reward? R. Joshua b. Levi said: He is privileged to acquire [the knowledge of] the Torah which was given with five voices. For it is said: And it came to pass on the third day, when it was morning, that there was thunder and lightning and a thick cloud upon the mount, and the voice of a horn . . . and when the voice of the horn waxed louder . . . Moshe spoke and God answered him by a voice. … R. Abbahu says: It is as if he had sacrificed a thanksgiving offering. For it is said: Even of them that bring offerings of thanksgiving into the House of God. R. Nahman b. Yitzchak says: It is as if he had restored one of the ruins of Jerusalem. For it is said: For I will cause the captivity of the land to return as at the first, says the Lord. (Talmud Bavli Brachot 6b)

The voice is a voice of joy, of marriage, of Torah, and of bringing an offering in the Temple of Jerusalem. Those who participate in the joy are seen as having rebuilt one of the ruins of Jerusalem, for all of these ideas are inextricably linked, made of the same voice of joy. This is what Yaakov perceived, lying on the ground someplace between Be’ersheba and Charan. Despite the fact that he now knew that he was in a holy place – perhaps the holiest place on Earth - and that this place would belong to him and his descendents, he nonetheless continued his journey to find his bride, while at the same time dedicating himself to building the House of God that he saw in his dream.

An Angelic Dance
Rabbi Nachman offers another perspective on the merger of Sinai and the ladder (sulam). He explains that the angels who are seen “going up and coming down” were, in fact, dancing. The kinetic movement of the dance is the movement of an angel whose feet no longer touch the ground, reaching toward heaven. Every wedding is like Sinai, every wedding should connect us with Heaven as if we had a ladder.[28] If we are to defeat the Evil Inclination, the melancholy of self – doubt, we must open our eyes and watch the angels going up and coming down. If we do more than just watch, and actually, physically join in the dance and song, we will find ourselves a little closer to heaven.

[1] This shiur was originally given on the occasion of the shloshim of Rabbi Salim Dweck of blessed memory. It is presented here with a number of changes.
[2] The word vayifgah sounds happenstance. So, to, “for the sun had set” implies that it set unexpectedly.
[3] See Bereishit 11:4
ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶֹה-לָּנוּ שֵׁם פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ:
And they said, Come, let us build us a city and a tower, whose top may reach to heaven; and let us make us a name, lest we be scattered abroad upon the face of the whole earth.
[4] It is possible that the word vow Neder in Hebrew is etomologically related to dira – dwelling place: A vow holy is holy because it turns something mundane into a place for God to dwell. See Rabenu Bachya Bamidbar 30:3
[5] Rashi’s comments are on the words “this is none other than a House of God” 28:17. Apparently Rashi associates “House of God” with the ultimate House of God – the Temple in Jerusalem.
רש"י על בראשית פרק כח פסוק יז
כי אם בית אלהים - א"ר אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים.
[6] This comment by Rashi does not appear in all printed texts.
בית אל לא זה הוא הסמוך לעי אלא לירושלים ועל שם שהיתה עיר האלהים קראה בית אל והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא השדה שהתפלל בו יצחק וכן אמרו בסוטה לכו ונעלה וגו' לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית אל ע"כ פרש"י מדוייק

[7] See Midrash Ne’elam Parshat Acharei Mot, and see Rav Zadok Kometz Mincha part 2 section 61
ספר קומץ המנחה חלק ב - אות סא
וכמו שאמרו (פסחים פ"ח.) לא כאברהם שקראו הר. וזהו בית ראשון שאמרו בפרק חלק (סנהדרין ק"ב ע"ב) אילו הוית התם וכו' שהיה תוקף היצר הרע על דרך שאמרו (סוכה נ"ב.) צדיקים נדמה להם כהר. ולא כיצחק שקראו שדה, נגדו בית שני שאמרו (יומא ס"ט.) (שביטלו יצרא דעבודה זרה) שזה היה יגיעת אברהם אבינו בכבשן וכן בעקידה להיות כל עבודתו רק לשם ה' אבל יצחק גבור כובש יצרו בתאוה וזה עבודתו כמו שאמרו שם דהניחו יצרא דעבירה רק נקרינהו לעיניה כמו שנתבאר לעיל (אות מ"ד) על (בראשית כ"ז, א') ותכהינה עיניו וזהו שדה שנרמז בכל מקום למקום התאוות וכמו שנאמר (דברים כ"ב, כ"ז) כי בשדה מצאה. אלא כיעקב שקראו בית המוגדר ומשומר מכל ונגדו בית השלישי שאז יהרג היצר הרע ויהיה קיבוץ גליות מכל האומות רצה לומר כל מיני מדות וכוחות רעות לא יהיה לישראל שום אחיזה בהם:
[8] See Avodat Yisrael (The Maggid from Kuznitz) Parshat Vayetzie who makes this point as well.
ספר עבודת ישראל - פרשת ויצא
והנה ידוע כי בית המקדש הראשון כנגד אברהם ובית שני כנגד יצחק והבית שיבנה ב"ב נגד יעקב שלימו דאבהן ומטתו שלימה ולא יהיה לו הריסה. ואיתא (פסחים פח.) לא כאברהם שקראו הר ויצחק שקרא שדה אלא כיעקב שקראו בית:
[9] Shem Mishmuel Parshat Maatot 5675
ספר שם משמואל פרשת מטות - שנת תרע"ה
אבל יעקב קראו בית ע"ש הבית השלישי שהוא כולל שני המקדשות כאחד כדברי הזוה"ק מתיחס ליעקב, ולכח הכולל אין לכחות הרע שום אחיזה אחר נקמת מדין כנ"ל:
[10] Bereishit Rabbah 68:12 ד"א והנה סולם זה סיני אותיות דדין הוא אותיות דדין
[11] Sulam is spelled in the Torah defectively – without a vav, rather samach (60) lamed (30) mem (40). Sinai is samach (60) yud (10) nun (50) yud (10).
[12] See Commentary of Ramban to the Torah, Shmot 40:34
רמב"ן על שמות פרק מ פסוק לד
(לד) ויכס הענן את אהל מועד אמר כי הענן יכסה את האהל מכל צד והוא מכוסה וטמון בו וכבוד ה' מלא את המשכן, כי תוכו מלא הכבוד, כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני (לעיל כ כא) אל הערפל אשר שם האלהים ואמר כי לא יכול משה לבא אל אהל מועד אפילו אל הפתח, מפני שהיה הענן מכסה אותו ולא היה רשאי לבא בתוך הענן ועוד, כי המשכן מלא כבוד ה' ואיך יכנס בו והטעם, שלא יבא שם בלא רשות, אבל יקרא אותו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (לעיל כד טז), ואמר ויבא משה בתוך הענן (שם יח) ועל דרך הפשט, בעבור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד (ויקרא א א) לא נכנס משה למשכן, אבל קרא אותו מאהל מועד ועמד פתח אהל מועד וידבר אליו:
[13] A number of commentaries also take note that kol- as in the voice of Yaakov, which has been connected to Yaakov’s learning of Torah - is also equal 130 and is also written defectively in the Torah. It is more common for kol to be written with a vav – and then the value is 136 (the same as sulam when written with a vav). In the verse which speaks of the voice of Yaakov it is written both ways! See Bereishit 27:22:
בראשית פרק כז
(כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:
See Baal Haturim Bereshit 28:12, Sefer Hakana (Avigdor Ben Yitzchak Karo)
בעל הטורים על בראשית פרק כח פסוק יב
(יב) חלום בגימטריא זהו בנבואה - סלם. בגימטריא זה כסא הכבוד. סולם. בגימטריא קול, ...סלם. בגימטריא סיני שהראהו מעמד הר סיני
ספר הקנה - ד"ה ענין יראת המקום
והוא שאמר הקל קול יעקב וזהו שאמרו משה קבל תורה מסיני וזהו והנה סל"ם מוצב ארצה כי ק"ל סינ"י סלם חשבון אחד להם וכולם רומזין בכנ"י, לכן אתם בני הגלות תנו לב לדעת את אלהיכם ולברכו בכל יום מאה ברכות כדי שתתברכו מהם כי ע"י הברכות הללו אנו קיימים וחיים בגלות לכן שמעו אלי ואל תקלו בם ומה טוב ומה נעים לומר החזן הברכות הקצרות בבה"כ שירגילו בהם אף אותם שאינם יודעים,
[14] Tamud Bavli Yoma 2a
[15] Resisay Layla section 42
ספר רסיסי לילה - אות מב
וכך הוא בהשתדלות ההכרה דאין עוד מלבדו אינו מצד האמת רק על דרך פשיטת טלפיים. ולא כיעקב שנשא רחל ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל. שכל אדם זיווגו הוא מה שיסד השם יתברך להוציא כח השתדלותו לפועל וזה נקרא בנין בית ונקרא אשתו ביתו (ריש יומא ב.) שעל ידי זה נבנה ממנו בית קבוע וקיים לעולמי עד. והיא העזר כנגדו להוציא בגלוי כח הנעלם שבאיש. ותמנע היתה פלגש לאליפז שענין הפלגש הוא שבא עליה במטמוניות כי לא נאה שתהיה אשתו בגלוי. וכן ענין תמנע שהוא עשיית כל הנמנע מצד ההכרה שהכל מה' זהו היפך דאליפז שגדל בחיקו של יצחק היינו בענין הרחקת הרע ואין ראויה לשימושו כלל מצד הגילוי שלו. רק באמת במטמוניות ובהעלם היה גם הוא כן דרגא דעשו שנאמר בו (עובדיה א, ו) נבעו מצפוניו. כי במטמוניות הוא באמת שקוע בכל מיני הרע. ולכך היתה לו פלגש שלקח דבר זה של ההכרה בהשם יתברך לפרסם בעולם פעולת כל מיני רע:
[16] See Megaleh Amukot parshat Vayera
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת וירא
אברהם נקרא ירא אלקים בעקידה יעקב נקרא תם וישר משה הוא רבן של כל הנביאים ועל שלשתן נרמז המכסה אני סלם סיני כלם בזכות ברית ואברהם בזכות היו זה הצירף יהיה גם גבי הסולם דרוש הזהר מה נורא המקום הזה על סוד יסוד ברית מילה לתקן ק"ל שנים של אדה"ר שפגם בזה גם במעמד הר סיני אמר בזוהר (שמות י"ט) ביום הזה באו מדבר סיני שהוא זכות קיימא קדישא דרגא דיסוד לכן אמר ועתה אם תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וכמ"ש שלא נתנה מילה בי' דיברות רק קודם הוצרכנו ליכנוס בברית מילה ואח"כ קבלו התורה וע"כ אחר שנמולו אתו וירא אליו ד' באה לו מרכבה העליונה וגילה לו הקב"ה כל הסודות:

[17] The sources view Eve’s relationship with the serpent as having sexual overtones.
[18] See Arizal sefer Haliquitim Vayeshev
ספר הליקוטים - פרשת וישב - פרק מח
כבר ידעת, כי יעקב אע"ה היה גלגול אדה"ר, ובעת הציווי שצוה השי"ת לאדה"ר, אמר לו (בראשית ט"ו) מכל עץ הגן אכל תאכל, ונכלל במכל עץ הגן עץ החיים, ולא אמר ומעץ החיים לא תאכל ממנו, והניח אדה"ר עץ החיים, ונדבק בעץ הדעת טוב ורע, שהוא מצד אלהים אחרים, סמא"ל ובת זוגו, ופגמו והביא המות לעולם. והדומם והצומח ובעלי חיים וחי מדבר, ואפילו המלאכים כולם נפגמו בטוב ורע, כי מתים וחיים, כנרמז במקום אחר, כי בכולם יש טוב ורע. ויש מלאכים שמיתתם בנהר דינור, וראשם נפלו ומתו בארץ, והם הנפילים היו בארץ, שהם עז"א ועזא"ל. וכוונת הקב"ה היתה, שיהיה ישראל בלבד כלול באדם, ולא האומות ושבעים שרים שהם הרע, וישב בג"ע לעבדה ולשמרה, כמו שיהיה לעתיד. (קהלת ז' כ"ו) והמה בקשו חשבונות רבים, שיצאו ממנו שבעים אומות, ולכן (תהלים פ"ב ז') כאדם תמותו, כולם. ולא היה מצד הטוב של אדם, כי אם חנוך ואליהו במין האנושי, ולכן לא מתו. וז"ס (בראשית כ"ד) ויתהלך חנוך את האלהים:
ובחטאו הלבישם כתנות עור, במקום שהיו מקודם אור.
[19] See Shla Hakodesh parshat Chaya Sara:
ספר השל"ה הקדוש - ספר בראשית - פרשת חיי שרה תורה אור (ב)
שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם (ב"מ פד, א), ונתדבק בעץ החיים. כי אדם הראשון קלקל בעץ הדעת, והאבות התחילו לתקן הקלקול. אברהם שורש עץ הדעת טוב ורע לתקנו, ויצחק הוא עץ הדעת שממנו טוב ורע, ויעקב הוא התוכיות עץ החיים בתוך הגן מטתו שלימה, אשר על אומה ישראלית אמר השם יתברך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם, והם מוכנים לחיי עד:

[20] The Megaleh Amukot Vetchanan aspect 47, identifies the serpent with Esav
ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן מז
וסוד נחש שהוא עשו
[21] The Zohar (Bereshit 170a) reveals that this is the identity of the “man” who wrestled with Yaakov
זוהר חלק א דף קע/א
ויאבק איש עמו, מאי ויאבק (גליון, דאמר רבי יהושע בן לוי, מלמד דסליקו אבק ברגליהון עד כורסי יקרא, כתיב הכא בהאבקו עמו, וכתיב (נחום א ג) אבק רגליו, וההוא מלאך שרו של עשו היה, ואיהו סמאל
[22] See Megaleh Amukot Vetchanan aspect 191
ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן קצא
וסוד אף מלא ר"ל לילי"ת וסמא"ל, עולה כמנין ברי"ת, וסמאל רוכב על ק"ל, בסוד והקל נשמע בית פרעה. ואמרו רז"ל שר של נבוכד נאצר קל שמו. ק"ל שנה שפירש אדם הראשון מן האשה, הוליד רוחין. - וסוד הקל קול יעקב, קל ראשון חסר, בסוד אם פגם בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. וזה סוד סלם זה סינ"י. צריך לתקן סמאל, מספר סל"ם, עם סיני.
[23] See Bereshit 26:34,35
34. And Esau was forty years old when he married Judith the daughter of Beeri the Hittite, and Bashemath the daughter of Elon the Hittite; 35. And they made life bitter for Isaac and for Rebekah.
[24] Tamud Bavli Ta’anit 5b
[25] Tamud Bavli Ta’anit 26b
[26] See Midrash Rabbah - Shmot II:4 – this is why so many hospitals are named “Mount Sinai” – because of the healing power of the place.
[27] Likutei Halachot, Brachot Hodaah, halacha 6
ספר ליקוטי הלכות - הלכות ברכת הודאה הלכה ו
וזה מרמז סלם, כי סלם בגימטריא קול כמובא שזה בחינת הקל קול יעקב, שעל - ידי זה כל התגברותו של איש הישראלי נגד כל הסטרא אחרא והיכלי התמורות שכלם כלולים בבחינת עשו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו, שאין לו שום כח. וזהו הקל קול יעקב שני קולות, כי עקר השלמות הוא בחינת שמחה שעל - ידי זה כל השגת אור האין סוף וכו' כנ"ל, ועקר השמחה הוא בחינת קולות בחינת חמש קולות הנ"ל שהם קול ששון וקול שמחה וכו', בחינת חדות ה' הוא מעזכם שהוא בחינת הן יתן בקלו קול עז וכו' כמו שמובא במקום אחר.
[28] Sichot Maharan section 86
ספר שיחות מוהר"ן אות - פו
החתונה הוא בחינת סיני כמו שכתוב (קעב): "ביום חתונתו" זה מעמד הר סיני (תענית כו:) וסיני גימטריא סולם. וכתוב: "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (קעג) הינו רקודין שבשעת רקודין עולה ויורד כי כן דרך רקודין שעולה את גופו ויורד את גופו:

Saturday, November 22, 2008

Parshat Toldot 5769

Parshat Toldot 5769

The Voice (and Hands) of Yaakov

© 2009 Rabbi Ari Kahn

The Voice of Esav
בראשית פרק כה
(כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ:(כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו:(כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
24 And her days to bear are fulfilled, and lo, twins [are] in her womb; 25 and the first came out all red as a hairy robe, and they called him Esav; 26 And afterwards his brother came out, his hand taking hold of Esav's heel, and he called him Yaakov; and Yitzchak was sixty years old when they were born. (Bereishit 25:24-26)

Two children are born, twin boys, yet despite having the same parents, they seem so different from one another. Part of the difference is implied, some differences are explicitly mentioned, yet it may actually be their similarity which is being hidden. The first son born is described as “red and hairy.” There is no physical description offered of the second son. The text says only that Yaakov’s hand latched onto Esav’s heel. Was Yaakov also redheaded? From the later narrative we may conclude that Yaakov was in fact less hairy, but the lack of symmetry seems strange. The text continues:

בראשית פרק כה
(כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:
(כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:
27And the youths grew, and Esav became a man acquainted [with] hunting, a man of the field; and Yaakov [is] a plain man, inhabiting tents; 28 and Yitzchak loves Esav, for [his] hunting [is] in his mouth; and Rebekah loves Yaakov.

Again we note the lack of symmetry: Esav is a hunting man, while Yaakov is described as ish tam, which can be understood as a plain, simple, perfect or complete man. The verse continues: Esav was a man of the field while Yaakov inhabits tents – not a “man of the tents” as we would have expected. But the most serious lack of symmetry refers to the affection of their parents. Esav is loved for a reason, for utility – for he brings his father the hunt that he procures. Here the contrast is striking: Rivka (simply) loves Yaakov – no reason, no explanation, no utility.

How are we to understand Yitzchak’s love for Esav? Why would a spiritual giant like Yitzchak be swayed by venison? Rashi understands Esav’s hunting skills in a metaphorical sense, explaining that Esav possessed a gift of “hunting with words.” He would capture his victims with impressive banter. Rashi says that Yitzchak was taken by Esav’s feigned sincerity. Esav would ask his father questions that gave the impression that Esav, too, was steeped in spiritual and halachic inquiry. Rashi sees Esav the “hunter” as a sycophant, using his slick tongue to convince his father of his noble character.

רש"י על בראשית פרק כה פסוק כז
יודע ציד - לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן כסבור אביו שהוא מדקדק במצות:
He “hunted”, and deceived his father. He asked, “Father, how does one take tithes from salt or straw?” His father believed that he (Esav) was scrupulous in his performance of commandments. (Rashi Bereishit 25:27)

There are two types of deceitful people. The first has a fairly accurate sense of self, and fools others by not allowing them to see his true identity. The second type may be much more dangerous, for he deceives not only others, he deceives himself. Which was Esav? The Midrash gives us a deeper acquaintance with Esav, by relating the events of his demise and his bizarre “burial”. When Yaakov passed away, his children fulfilled his instructions and took his remains out of Egypt, back to the Land of Israel, to the Cave of Machepela, where Avraham and Sarah, Yitzchak and Rivka, and Leah were all been buried. At the entrance to the cave they were accosted by Esav, who insisted that the Ma’arat HaMachpela is his burial ground, inherited by his right as the eldest son. A member of the funeral party is sent to bring the deed of sale in hopes of clarifying the issue. Meanwhile, one of Yaakov’s grandchildren, Chushim[1] the son of Dan, takes sword in hand, and with a mighty blow separates Esav from his head. The head rolls away, coming to a stop inside the cave, where it lands in the bosom of Yitzchak who tightly holds onto the head of his beloved son.[2]

Esav’s head did have a place in the cave, it was his hands that could not quite make it inside. This would seem to indicate that Esav’s words were sincere, but he failed miserably in the implementation of his words. Tragically, he was a man unable to live up to his own ideals. When he asked his father about tithes, he meant it. Presumably, Yitzchak was capable of spotting insincerity. His suspicions were not aroused because Esav was, in fact, quite sincere.

The Voice of Yaakov
There is, nonetheless, an aspect of deceit in the story of Yaakov and Esav – but the deceit is not perpetrated by Esav. The deception is in the hands of Yaakov, carried out at the request of his mother Rivka. When Yaakov stands before his dying father and receives the blessing Yitzchak intended for Esav, he dresses as Esav. He enters with the food that his father had requested of Esav, and when asked how he accomplished so much so quickly, Yaakov answers:
ספר בראשית פרק כז
(כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה’ אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי: (כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא: (כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:
20And Yitzchak said to his son, `What [is] this you have hastened to find, my son?' and he said, `That which God thy Lord hath caused to come before me.' 21And Yitzchak said to Yaakov, `Come nigh, I pray thee, and I will feel you, my son, whether you [are] he, my son Esav, or not.' 22And Yaakov came to Yitzchak his father, and he felt him, and said, `The voice [is] the voice of Yaakov, and the hands are the hands of Esav.'

In what way are these the words of Yaakov? Is it the mode of speaking, the inflection of his voice, or is it the content? Rashi[3] believes it is the content: Giving God credit for having found his prey quickly would have been more characteristic of Yaakov. The Ramban[4] reminds us that as twin brothers[5], their voices may have been more similar than we might care to imagine. There is, however, an oddity in Yitchak’s behavior, for if he was truly troubled about the identity of the recipient of his blessing, when faced with conflicting evidence, he should have stopped until more conclusive information could be gathered.[6]

The Hands of Yaakov
Perhaps to understand the underlying issue we need to learn more about the hands of Yaakov. When we first meet Yaakov, long before he finds his voice, we see him using his hands: “And afterwards his brother came out, his hand taking hold of Esav's heel.” Perhaps this in utero scene foreshadows a later episode where again Yaakov uses his hands to wrestle a “man”[7] identified as the heavenly protector of Esav[8]. Ironically, this Sar shel Esav begs Yaakov to release him, for the time has come for him to use his voice – to pray[9]. Here, then, is the paradigm, reversed: the hands of Yaakov and the voice of Esav! We may say that the voice of Yaakov and the hands of Esav have been established as theological concepts: the former represents prayer and Torah while the latter represent tyranny and idolatry – rebellion against God[10]. To our dismay, the Biblical text does not conveniently align itself into these neat categories. In some instances, as we have seen, Yaakov uses his hands and the spiritual power of Esav’s voice is revealed.

Let us examine these symbols more closely: Whereas the voice is an expression of something internal, hands are external. Hands are a symbol of force. The strength they represent is part of the commonalty that man shares with the animal kingdom, but the voice is ruach - air or spirit, emanating from within. Voice is what man has in common with God. It is the result of God’s breath within us, which animates, gives existence and human identity.[11] That the realm of Yaakov is primarily one of “voice” should not surprise us. That the realm of Esav is primarily “hands” should also not surprise us.[12]

From birth we see Esav as being more externally oriented. He is born covered with hair and he looks “complete”, almost grown. He is therefore called “Esav”, from the word asui – formed, “done”. Of course even a completely formed infant has much emotional, physical and spiritual growth ahead of them.

Esav’s outer - directed qualities may explain an obscure Midrash[13] which says that of the non-kosher animals Esav resembles the pig: The pig[14] has split hooves, so outwardly it looks kosher. Only when you look internally and see that it doesn’t chew its cud do you realize that despite outward appearances it is a non-kosher animal.[15]

When Esav and Yaakov are alone, Esav lets his guard down, showing his internal makeup. When he comes in from the field famished and asks to be fed, the precise word that he uses is instructive: Haliteni “pour into my mouth”[16]. Rashi explains that this verb is used to describe the feeding of a camel[17]. Like the pig, camels also possess only one of the two kosher symbols[18] (camels ruminate but do not have split hooves). Esav’s self - definition is that deep inside he is good – even though externally he makes mistakes.

Despite the identification of Esav with Rome and later Christendom, in Rabbinic literature Esav is seen as a Jew - a sinful, rebellious Jew, but a Jew nonetheless.[19] He is portrayed as a person born into the best of families, who made his choices and eventually left the fold. Mystical writers draw a parallel to another character from Jewish history, a unique soul who makes the opposite journey, coming from a modest background and rising to the spiritual aristocracy of Judaism.

His name was Akiva. We are told that he didn’t have ancestral merit “zchut avot”[20] – either he or his father converted to Judaism. The Arizal[21] asserts that when Esav spoke to his father, it was Akiva’s voice that Yitzchak heard: Deep within the recesses of Esav’s soul was a Rabbi Akiva trying to get out. The name Akiva is a variant form of the name Yaakov. Similarly, this is the aspect of Yaakov within Esav, the voice of Yaakov within Esav struggling to express itself.

Like Yaakov, Rabbi Akiva is impoverished. After having great difficulty with his father in-law, he marries a woman named Rachel, and her father disinherits them.[22] The Gemara describes the scene with great tenderness: Destitute, they have nothing but the straw on which they sleep. Akiva lovingly picks a piece of straw from Rachel’s hair and says that one day he will buy her a beautiful piece of jewelry – Jerusalem of Gold. Just then, a poor man comes to the door and says he needs straw for his wife who has just given birth. Akiva and Rachel then share their one and only possession. They give Tzedaka - charity. Rabbi Akiva gives tithes even from straw, providing an answer to the cynical question Esav posed to deceive his doting father. In fact, Esav’s question was actually Akiva’s question, or Akiva’s confirmation that acts of charity are always possible, regardless of financial status or social station.[23]

Uniting Voice and Hands
When Esav comes in from the field, hungry and tired, he approaches Yaakov and offers to trade responsibilities. Esav is willing to sell the birthright for bowl of porridge. This is not a case of someone bartering something which they regard as valueless; on the contrary, a strong emotional response is evoked: “Esav disdains the birthright”. (Bereishit 25:34)

But what did the birthright mean to him? What were the privileges? What were the responsibilities? Why did he shirk this responsibility? There was not yet any religious or ritual distinction for the first born, no Beit Hamikdash or requirement of service. There is only one thing that Esav would have been aware of: the covenant God made with Avraham. Avraham’s descendents are chosen, to be blessed above all others. But with these great blessings comes an extended period of slavery, namely the 400 years of subjugation to be endured before the blessings come to fruition. The path to Mount Sinai travels through Egypt, and the long detour will bring with it blood, sweat and tears - and a lot of hard work. That is what intimidated Esav. The man of great physical strength is out of his depth, subdued. He may well use his hands, but he does not relish hard work. Esav would not willingly submit to subjugation, would not willingly accept a role of weakness. But Yaakov’s children are ready and willing to do so. They go into exile. They accept their own enslavement. The hard work does not intimidate them, and they are released when they find their voices and scream to God in prayer.

Eventually, when the Jews leave Egypt and approach Mount Sinai, they are accosted by Amalek, the descendants of Esav, who are unhappy with the change in fortunes and destinies[24]. Their military attack on the Children of Israel would have made Esav proud. But things have changed: Yehoshua[25] is sent to fight back with a sword. The children of Yaakov literally fight fire with fire, taking up arms in a manner more similar with Esav than with Yaakov. And while this scene unfolds on the battlefield, up on the mountain Moshe prays for victory. But it is how he prays that is striking. He lifts his hands in prayer. “And it came to pass, when Moshe held up his hands, Israel prevailed; and when he let down his hands, Amalek prevailed.” (Shmot 17:11) When the voice and the hands are completely united, Esav/Amalek can be defeated.[26]

Only then can the Jews can continue to Mount Sinai.[27] Only then will they “see the sounds” of the greatest Revelation mankind has ever known. Once they have elevated their hands, the sounds, too, can be elevated.

Esav was willing to take the shortcut to Hevron, and the shortcut to Horev.[28] But the long, hard work that is necessary for real spiritual growth was foreign to him, even disdained by him. This is the true difference between the two brothers, and the greatness of Yaakov and his descendents.

The ultimate merger of lifting hands and prayer is the blessing of the Kohanim. Hands are lifted in peace, not in war; not in anger but in love. Ironically, the name Esav has the same numerical value as shalom (376). While Esav may have the voice of Yaakov within him, his hands are the hands of Esav. Esav could ask questions that would convince even Yitzchak of his sincerity. He knew how to talk, but not how to unite his speech with his actions. He was only “kosher” on the outside. In the end, his head - and only his head – gains entry to the Ma’arat Hamachepela. The rest of Esav is excluded.

[1] Chushim is in a sense the inverse of Yitzchak: His sense of sight is intact but he is deaf, making him impervious to Esav’s deceit. I hope to return to this episode in depth at a later date.
[2] See Pirkei D’Rebbi Eliezer, Chapter 38 .
פרקי דרבי אליעזר פרק לח
וכשבאו למערת המכפלה בא עליהם עשו מהר חורב לחרחר ריב ואמ' שלי הוא מערת המכפלה מה עשה יוסף שלח לרכוש מזלות ולירד למצרים ולעלות כתב עולם שהיה בינם לכך הלך נפתלי שהוא אילה שלוחה חושים בן דן היה פגום באזנו ובלשונו אמ' להם מפני מה אנחנו יושבין כאן הראהו באצבעו אמ' לו בשביל האיש הזה שאינו מניח אותנו לקבור את יעקב שלף את חרבו והתיז את ראשו של עשו ונכנס הראש לתוך מערת המכפלה ואת גוייתו שלח לארץ אחוזתו בהר שעיר מה עשה יצחק אחז בראשו של עשו והיה מתפלל לפני הב"ה ואמ' לפניו רבון כל העולמים יוחן רשע בל למד צדק יוחן רשע זה שלא למד כל המצות שבתורה שנ' בל למד צדק ועל ארץ ישראל ועל מערת המכפלה בעול הוא מדבר שנ' בארץ נכוחות עול השיבתו רוח הקדש ואמרה אני לא יראה גאות ה' שנ' בל יראה גאות ה':
[3] Rashi Bereishit 27:22
רש"י על בראשית פרק כז פסוק כב
(כב) קול יעקב - שמדבר בלשון תחנונים קום נא אבל עשו בלשון קנטוריא דבר יקום אבי:
[4] Ramban Bereishit 27:12
רמב"ן על בראשית פרק כז פסוק יב
ואני תמה, איך לא פחד מהיכר הקול, וכל בני אדם נכרים בקולם, כמו שאמרו רבותינו (גיטין כג -) היאך סומא מותר באשתו, והיאך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה, אלא בטביעות עינא דקלא ואם סתם בני אדם מכירין כן, מה יהיה ביצחק, החכם והבקי להכיר בין בניו, שתהיה לו באמת טביעות בקול אולי היו האחים האלה דומים בקולם ולכך אמרו (ב"ר סה יט) כי הקול קול יעקב, דבריו, שמדבר בלשון רכה ומזכיר שם שמים או שהיה משנה קולו לדבר כלשון אחיו, כי יש בבני אדם יודעים לעשות כן:
[5] Rashbam 27:22 says as twins they would have sounded the same or similar.
רשב"ם על בראשית פרק כז פסוק כב
הקול קול יעקב - לפי שתאומים היו היה קולן דומות קצת זה לזה ולכך טעה יצחק בקולו מאחר שמצאו איש שער על צוארו:
[6] See the remarkable explanation of the Beit Halevi, who suggests that Esav, knowing that Yaakov might “try something”, devised a plan: Esav told his father that he, Esav, will come and speak like Yaakov. Esav reasoned that if Yaakov came dressed as Esav, he would surely speak like Esav. Yaakov did, indeed, come dressed as Esav, but he spoke in his own voice. He spoke as Yaakov.
בית הלוי על בראשית פרק כז פסוק כב
הקול קול יעקב והידים ידי עשו, ולא הכירו ויברך אותו. לכאורה יש להבין כיון דההכרה של הקול היה נגד ההכרה של הידים במאי הכריע שהוא עשו וברכו. ולולא דמסתפינא היה אפשר לומר דהרי יצחק הרבה לבודקו אם הוא באמת עשו או הוא מטעה אותו. וי"ל דגם בתחילה נתיירא עשו מזה וקודם שהלך מיצחק אמר לאביו סימן שיוודע שהוא עשו שישנה קולו כקולו של יעקב ולדבר בנחת כיעקב ולהזכיר שם שמים וזהו סימן שהוא עשו דאם יבא יעקב להטעות הרי מסתמא ישנה הוא קולו שידמה כקול עשו. ועיין ברמב"ן שכתב על הא דאמר יעקב אולי ימושני אבי והא דלא נתיירא יותר שיכירו ע"י הקול משום דיכול לשנותו כקולו של עשו. וזהו שאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו הרי שני הסימנים מתאימים ולא הכירו וע"כ ויברך אותו. וי"ל עוד דיעקב בשכלו הבין גם את סוד זה ומש"ה לא שינה קולו ודבר כדרכו. וזהו שאמר הכתוב בא אחיך במרמה ותרגם אונקלוס בא אחוך בחוכמא, ולכאורה מרמה וחכמה הם שני עניינים, רק לפי הנ"ל הכל אחד דהמרמה הוא מה שלא עשה מרמה ודיבר כדרכו ולמרמה כזה לא יקרא מרמה רק חכמה שהבין כל זה שאין צריך לו לעשות מרמה רק ידבר כדרכו, ועשו נלכד ע"י ערמתו:
[7] Bereishit 32:25
[8] Rashi Bereishit 32:25
[9] Rashi Bereishit 32:27
[10] See Gittin 57b
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז עמוד ב
"הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כּז). "הַקּוֹל", זֶה אַדְרְיָינוּס קֵיסָר שֶׁהָרַג בְּאַלֶכְּסַנְדְרִיָא שֶׁל מִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא, כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. "קוֹל יַעֲקֹב", זֶה אַסְפַּסְיָנוּס קֵיסָר, שֶׁהָרַג בִּכְרַךְ בֵּיתָר אַרְבַּע מֵאוֹת רִבּוֹא, וְאָמְרֵי לָהּ, אַרְבַּעַת אֲלָפִים רִבּוֹא. "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", זוֹ מַלְכוּת אֱדוֹם שֶׁהֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ, וְהִגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ. דָּבָר אַחֵר, "הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב", אֵין לְךָ תְּפִלָּה שֶׁמּוֹעֶלֶת, שֶׁאֵין בָּהּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. וְ"הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", אֵין לְךָ מִלְחָמָה שֶׁנּוֹצַחַת, שֶׁאֵין בָּהּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, (איוב ה) "בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֶּחָבֵא", בְּחִרְחוּרֵי לָשׁוֹן תֵּחָבֵא:
‘The voice of Yaakov’: this is the cry caused by the Emperor Vespasian who killed in the city of Betar four hundred thousand myriads, or as some say, four thousand myriads. ‘The hands are the hands of Esav:’ this is the Government of Rome which has destroyed our House and burnt our Temple and driven us out of our land. Another explanation is [as follows]: ‘The voice is the voice of Yaakov:’ no prayer is effective unless the seed of Yaakov has a part in it. ‘The hands are the hands of Esav:’ no war is successful unless the seed of Esav has a share in it. This is what R. Eleazar said: Thou shalt be hid from the scourge of the tongue; this means, thou shalt be protected from the heated contests of the tongue.
[11] See Bereshit 2:7 and the translation of Unkolus: God breathes life into Man, and Man becomes a “living being.” Unkolus renders this phrase as “speaking being”.
בראשית פרק ב
(ז) וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
אונקלוס בראשית פרק ב פסוק ז
ז) וברא יי אלהים ית אדם עפרא מן ארעא ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא:
[12] When Chushim kills Esav he does so with a sword. When Yitzchak refers to the hands of Esav he describes them as having a sword in them. See Bereishit 27:40
ספר בראשית פרק כז
(מ) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ:
And by your sword shall you live, and your brother will you serve; and when it comes to pass when you rule, that you have broken his yoke from off your neck.'(Bereishit 27:40)
[13] See Bereishit Rabbah 65:1
[14] The Shla Hakadosh sees Yaakov and Esav in one womb as representing the Tree of Knowledge of Good and Evil. He continues to say that according to some Midrashim the pig will one day repent (the word chazir – Hebrew for pig – shares the root chazar, which means ‘return’). The ultimate messianic vision is for evil to be elevated into good. For more on the pig’s return, see my article “When Pigs Fly.” An electronic copy can be found at
ספר השל"ה הקדוש - ספר בראשית - פרשת חיי שרה תורה אור (ב)
וענין יצחק תיקן התפשטות עץ הדעת טוב ורע, הם יעקב ועשו נולדו תאומים. כי גם הרע יתוקן, כמו שאמרו רז"ל (תרגי"ו בראשית נ, יג) רישא דעשו מונח בעטפיה דיצחק, סוד החזרת הרע למוטב, בסוד עתיד חזיר לטהר. וישחוט הקב"ה מלאך המות, דהיינו בלע המות לנצח, וישאר מלאך.
[15] See Rav Tzadok Hakohen in Kometz Mincha, chelek bet section 62 for an expansion of this idea
ספר קומץ המנחה חלק ב - אות סב
במעשה לעשו שאף על פי שהוא הפסולת מרחם כנזכר לעיל (אות ס"א) זהו מצד ההריון והנעלם אבל נגלהו היה נראה קדוש מרחם וכמו שאמרו (בראשית רבה ס"ה, א') פושט טלפיו כחזיר וכו' שהרגל מורה על המעשה והסימן השני מעלת גרה שהוא שלימות האכילה מורה על הפנימיות:
[16] Bereishit 25:30
בראשית פרק כה
(ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם:
[17] Rashi Bereishit 25:30
רש"י בראשית פרק כה
הלעיטני - אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו:

[18] When Rivka arrives she falls off her camel “And Rivka lifted up her eyes, and saw Yitzchak, she fell from the camel” (Bereshit 24:64) Rashi explains that she then senses that as the camel has one kosher sign and one non-kosher sign, she to will have one kosher son and one non-kosher one.
ספר בראשית פרק כד
(סד) וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל:
מדרש רבה בראשית פרשה ס פסקה יד
אמרי מה גמל זה יש בו סימן טומאה וסימן טהרה כך העמידה רבקה צדיק ורשע

[19] See Talmud Bavli Kidushin 18a.
[20] See Talmud Bavli Brachot 27b, Rashbets in Magen Avot Avot 3:13 says that Akiva’s father Yosef was a convert.
[21] See for example Meor Eynayim parshat Toldot
ספר מאור עינים - פרשת תולדות
ואיתא בכתבי האר"י ז"ל שיצחק אהב את עשו כי ציד בפיו כי נשמת רבי עקיבא היתה מדברת מפיו כי היתה כלולה בו בבחינת ראש של עשו ותבין כל זה עם מה שכתוב למעלה כי הוא היה באמת רע גמור אך שראה יצחק שבשעת דבורו עמו היה משיג יצחק בתוכו נשמת רבי עקיבא שהוא מבחינת נשמות הקודושת שבאים לחיותן ואף שהיה יצחק אבינו ע"ה מרכבה לו יתברך ובודאי לא היה אפשר לעשו לרמותו כמו שנראה מהפסוקים אך הוא מובן עם מ"ש ומטעם זה תבין גם כן איך נתאחדו שניהם יעקב אבינו ע"ה שהיה מובחר שבאבות מרכבה להשם יתברך עם עשו שהוא רע גמור ולמה לא בראם השם יתברך שיוולדו לכל הפחות זה אחר זה בשני עבורין וגם תמוה שיהי בבטן צדקת כרבקה ואף שיהיה שניהם כאחד במקור אחד אך שרצה הבורא ברוך הוא על ידי השקפתו הגודלה שיעקב אבינו צריך דווקא לברר ממנו הניצוצות הקדושים ההם ונודע כי מי שרציך להעלות שום דבר המונח למטה צריך לשתות ולירד עד המקום ההוא למען יאחז בהדבר שצריך להעלותו לכך הוצרך שיתאחדו במקום אחד בבת אחת בקירוב גדול בכדי שיוכל לברר ממנו הקדושה המלובשת בו שהוא רע בעצם על ידי מותרות וסיגי הדין שביצחק כנודע ויתחיל לברר מיד ביצירתן על ידי התאחדותן ביחד במקור אחד וזהו וידו אוחזת בעקב עשו כי עקב הוא לשון הילוך כאמור כי כל הלוכן והנהגתן של העמים הוא על ידי הקדושה המלובשת בהן ואחז יעקב בעקב הנ"ל לבררו והיה גם כן כך בדורות הבאין מבני יעקב שהלכו בעקבותיו כמו רבי שבירר גם כן והוציא לאור נשמת אנטונינוס:
[22] See Nedarim 50a
The daughter of Kalba Savu'a betrothed herself to R. Akiva. When her father heard thereof, he vowed that she was not to benefit from aught of his property. Then she went and married him in winter. They slept on straw, and he had to pick out the straw from her hair. ‘If Only I could afford it,’ said he to her, ‘I would present you with a golden Jerusalem.’ [Later] Elijah came to them in the guise of a mortal, and cried out at the door. ‘Give me some straw, for my wife is in confinement and I have nothing for her to lie on.’ ‘See!’ R. Akiva observed to his wife, ‘there is a man who lacks even straw.’ [Subsequently] she counselled him, ‘Go, and become a scholar.’
[23] See Meor Eynayim parshat Toldot
ספר מאור עינים - פרשת תולדות
ונודע כי רבי עקיבא נשא בתחילה את בת כלבא שבוע והדירו ממנו הנאה והיו שוכבין על תבן ובא אליהו ז"ל ואדמי ליה כגברא עניא ובקש מהם תבן באמרו שאשתו ילדה וצריכה לשכב על תבן ונתן לו רבי עקיבא תבן וזהו מדה טובה מאוד וכל זה צפה והשיג יצחק אבינו ע"ה כי בשעת דבורו עמו היה אומר לו רצה לומר היה מדבר עמו אותו ניצוץ הקדוש שעתיד ליתן צדקה מתבן שהוא רמז על נשמת רבי עקיבא והבן:
[24] When Esav came to stop the burial of Yaakov we are told he came from Horev – Sinai. Apparently, Hevron was not the only inheritance Esav wanted. He dreamed of the Torah from Sinai as well. See Pirkei D’rebbi Eliezer chapter 38.
פרקי דרבי אליעזר פרק לח
וכשבאו למערת המכפלה בא עליהם עשו מהר חורב לחרחר ריב ואמ' שלי הוא מערת המכפלה מה עשה יוסף שלח לרכוש מזלות ולירד למצרים ולעלות כתב עולם שהיה בינם
[25] Yehoshua is a man of the tent.
[26] This idea can be found in the Mabit Beit Elokim Shaar Tefila chapter 18
ספר בית אלקים - שער התפילה - פרק שמנה עשר
תפלת משה על עמלק, (שמות י"ז) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', במכילתא וכי ידיו של משה מגברות את ישראל או ידיו שוברות את עמלק, אלא כ"ז שהיה משה מגביה את ידיו למעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינים במי שפקד את משה לעשות כן והמקום עושה להם נסים וגבורות. בהיות נכלל בברכת עשו והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך, המתין והשגיח עמלק בעת שירפו ידיהם מן התורה ואז נלחם עמם, ולכך הוצרך משה לומר ליהושע בחר לנו אנשים גבורים יראי חטא להלחם עם עמלק, כ"א לא ילחמו עמו בכח גדול וביד חזקה, לא יוכלו לו בתפלה מצד שרפו ידיהם מן התורה, (ב"ר פ' ס"ה) ובזמן שהקול קול יעקב אז הידים ידי עשו, ונזדרז משה רבינו בשני הדברים בתפלה ובגבורת מלחמה, והיתה תפלתו מוכיחה שינצחו בעשותם מלחמ' לא שתספיק התפלה למחות זרע עמלק בלי מלחמה, ולזה הוצרך להרים ידיו כדי שיגברו ישראל, דרך רמז שיהיו ידיהם רמות על עמלק בנצחון המלחמה, וכשהיו ישראל מכוונים לבם לשמים בהרמת ידי משה היה האל יתברך עושה להם נס, גם כי רפו ידיהם מן התורה ברפידים שינצחו, וכשהיה מניח ידיו וגבר עמלק, וידי משה כבדים, כלומר מצד חטאת ישראל שרפו ידיהם מן התורה, וגם כי ברכת עשו היתה ועל חרבך תחיה, היו ידיו כבדות לנצוח מלחמת עמלק בחרב ובמלחמה, עד שלקחו אבן ושמו תחתיו וישב עליה בתמיכתם, והיו ידיו אמונה עד בא השמש, וחולשתו של משה גרם חולשה לנצחון המלחמה שלא נכרת זרעו של עמלק אלא שהחליש אותם יהושע:
[27] See Rav Zadok Hakohen, Divrei Sofrim section 36
ספר דברי סופרים - אות לו
וזה נקרא קול כמו שנאמר (בראשית כ"ז כ"ב) הקול קול יעקב ונאמר (דברים ל"ג ז') שמע ה' קול יהודה, והן הקולות דמתן תורה הנשמעות מתוך האש, דיצחק הוא האש המוליד הקול ויעקב הוא הקול עצמו שמטתו שלימה שהוא כלל הכנסת ישראל שהם עצמות התורה דאמת ליעקב הדבוק באלקים חיים, וחי לעולם כמו שאמרו (תענית ה' ע"ב) דלא מת כי אכל מעץ החיים ואין עץ החיים אלא תורה כמו שמובא בתנא דבי אליהו רבא (פרק א') שנאמר (משלי ג' י"ח) עץ חיים היא וגו' והוא עצם התורה:
[28] The name Hevron has as its root the letters chet bet resh –which spells haver, friend. Chorev has as its root chet resh bet, which spells herev - sword.

Sunday, November 16, 2008

Parshat Chayay Sarah 5769 Be’er L’chai Ro’i - A Living Well

Parshat Chayay Sarah 5769
© Rabbi Ari Kahn

A Living Well

Something missing
When we look at the beginning of the Parasha we notice that something is missing. We are told of the death of Sarah, the tears, Avraham's eulogy. We are told in detail how Avraham deals with the details of burial. What is missing is the other major character who we would have expected to have shed at least as many tears: Yitzchak. Where was he? Why did he miss his mother’s funeral? This question is articulated by Rabbenu Bachya, who notes that Yitzchak’s obligation for his beloved mother and his love for her should have at least equaled that of his father. Where were his tears? Where was his eulogy?[1]

Rabbenu Bachya reminds us that Yitzchak had just endured his own stressful, traumatic episode. He was bound to an altar, and watched the blade's rapid descent; only heavenly intervention spared his life. Rabbenu Bachya posits that, for fear that the tragedy of his mother’s death may have been too much for him, Yitzchak was not informed of his mothers passing.[2] Rabbenu Bachya then points out a blatant textual oddity: Not only is Yitzchak missing from Sarah’s funeral, his disappearance begins at an earlier juncture, in the aftermath of the Akeida.

Where’s Yitzchak?
When Avraham sets out for the mountain he takes Yitzchak and two others, referred to as “n'arim” or young men. The text tells us that they walked together:

בראשית פרק כב
(ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:(ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:(ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:(ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
3 And Avraham rose early in the morning, and saddled his donkey, and took two of his young men with him, and Yitzchak his son, and he took the wood for the olah, and rose and went to the place of which God had spoken to him. 4 On the third day -- Avraham lifted up his eyes, and saw the place from afar; 5 And Avraham said to his young men, `Remain here with the donkey, and I and the youth will go yonder and worship, and we will return to you.' 6 And Avraham took the wood of the olah, and placed it on Yitzchak his son, and he took in his hand the fire, and the knife; and they went on both of them together. 7 And Yitzchak said to Avraham his father, `My father,' and [Avraham] said,`Here I am, my son.' And he said, `Lo, the fire and the wood, and where the lamb for an olah?' 8 And Avraham said, `God doth provide for Himself the lamb for an olah, my son;' and they went on both of them together.

Father and son walk together, united in love, united in their mission. However, at the end of the episode, we are told of only Avraham returning to the young men:

בראשית פרק כב
(יט) וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:
19And Avraham returned to his young men, and they rose and went together to Beer-Sheva; and Avraham dwelled in Beer-Sheva. (Bereishit 22:19)

What happened to Yitzchak? It seems impossible that Avraham could have simply picked up and left without his precious son, the son born of a miraculous birth, the son who was just saved by God Himself. He would not simply have forgotten him up on the mountain while he went on with his own business. Other commentaries have noticed this lacuna in the text as well. Ibn Ezra, to name one, protests:

אבן עזרא על בראשית פרק כב פסוק יט
וישב אברהם - ולא הזכיר יצחק כי הוא ברשותו והאומ' ששחטו ועזבו ואח"כ חיה אמר הפך הכתוב:

“Avraham returned” includes Yitzchak….those who say he (Avraham) killed him and left him behind, and then Yitzchak was resurrected – this is contradicted by the text.” Ibn Ezra 22:19

While Ibn Ezra doesn’t reveal who he has in mind, who could have read the text in such a warped manner,[3] we are nonetheless able to see Ibn Ezra, like Rabbenu Bachya, is bothered by the “disappearance” of Yitzchak. Ibn Ezra insists that when the text says “Avraham” it really means Avraham and Yitzchak.

But the confusion only deepens when we note that Yitzchak “disappears” even before Avraham’s descent from the mountain. It begins when the Angel calls out to Avraham, at the very apex of the mountain, at the most crucial moment of the Akeida, telling him to cease and desist. It continues, like an odd shadow, throughout the death, burial, and mourning of Sarah. But it doesn’t stop there: Yitzchak even misses his own courtship. A surrogate is sent to find a wife for him. Only when Rivka arrives does Yitzchak, quite alive, return to the biblical narrative.

(Paradise) Yitzchak Found
In Rabbinic literature there are two basic approaches to Yitzchak’s whereabouts during the textual “blackout”. The first approach is that Yitzchak is busy learning[4] in Yeshiva[5]. A second approach, found in other midrashim, describes Yitzchak as having died or almost died, or died in a metaphorical sense, depending on nuance. Yitzchak has temporarily retired to the Garden of Eden.

מדרש הגדול
ויצחק היכן הוא? אמר ר' אלעזר בן פדת אע"פ שלא מת יצחק מעלה הכתוב כאילו מת ואפרן מוטל על גבי המזבח לכך וישב אברהם אל נעריו.
ויצחק היכן הוא? אלא שהכניסו הקב"ה לגן עדן וישב שם בה שלש שנים.

Even though Yitzchak did not die it is deemed as if he died, and his ashes are on the altar…
Where was Yitzchak? God took him to the Garden of Eden where he remained for 3 years. (Midrash Hagadol)

Many midrashim see Yitzchak as having died, and Jewish liturgy abounds with references to the Akeida as if it had actually been performed to completion. Most likely, what we are meant to gain from this line of midrashic discussion is this: Avraham’s willingness to sacrifice what he loved most for God should be perceived on at least some level as if the offering was brought. On the other hand, Yitzchak ends up in Gan Eden. We might interpret this as referring to a place of spiritual perfection. In a certain sense, both “paradise” and “yeshiva” may be seen as places where someone who has just been raised up on the altar as an olah might go to pursue the religious experience further.

The Well
While these explanations fill in the perceived holes of the biblical narrative, perhaps a close reading of the actual text of the Torah can also be instructive. The next time we see Yitzchak, the Torah tells us quite clearly where he has been:

ספר בראשית פרק כד
(סב) וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב: (סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: (סד) וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל: (סה) וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס: (סו) וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה: (סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:
62And Yitzchak was on his way, coming from Be’er L’Chai Ro’i (literally, “Well of the Living One, my Beholder”); and he is dwelling in the Negev, 63 and Yitzchak went out to meditate in the field, at the turning of the evening, and he lifted up his eyes, and suddenly saw camels approaching. 64 And Rivka lifted up her eyes, and saw Yitzchak, and alighted from off the camel; 66 And the servant recounted to Yitzchak all the things that he had done, 67 and Yitzchak brought her in to the tent of Sarah his mother, and he took Rivka, and she became his wife, and he loved her, and Yitzchak was comforted after [the death of] his mother.

Here we find Yitzchak comforted after the death of his mother, so apparently he had been mourning. But where was he? The particular destination of his travels is instructive – Be’er L’chai Ro’i. We have heard of this place before. Hagar gave this place its name when she ran away from her mistress Sarah. Rashi[6] notes Yitzchak’s choice of destination, and finds within it an indication of the very tender relationship between Avraham and Yitzchak: Yitzchak travelled to Be’er L’chai Ro’i to fetch Hagar, Avraham’s estranged wife[7]. Avraham is worried about his son, and arranges to bring an appropriate wife for him, while at the same time Yitzchak is concerned about his father’s loneliness and brings him a familiar companion.

The Ramban[8] focuses on the spiritual qualities of Be’er L’chai Ro’i. Based on the language, he understands that this is a place that Yitzchak frequents[9]. This is his designated place of prayer, for this is a place of revelation. An angel appeared to Hagar here; this is a place of prophecy. Given the proximity to his home, he chooses this as his spiritual sanctuary, his refuge of solitude. The Seforno[10] even posits that Yitzchak was praying for a bride, and as he utters his prayer – the mission of his father’s servant is successfully completed miles away.

The text makes it clear that this trip to Be’er L’chai Ro’i is not an isolated visit. We find that this place later becomes Yitzchak’s home. After the death of Avraham, Be’er L'chai Ro'i becomes the place that Yitzchak settles.

ספר בראשית פרק כה
(יא) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹקים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי:
11And it came to pass after the death of Avraham, that God blessed Yitzchak his son; and Yitzchak dwelled by Be’er L’chai Ro’i.

Perhaps Yitzchak’s choice of this place for his home is connected with Hagar’s[11] revelation in a different way: Perhaps within this choice we can sense some type of reconciliation between Yitzchak and Yishmael.[12]

We know little of the relationship between these two sons of Avraham. Yishmael, the firstborn, was banished soon after Yitzchak’s birth, and he headed toward the desert, toward the area of Be’er L’chai Ro’i.[13] Is there more in common between Yitzchak and Yishmael than we might have thought? Is there any unity between these brothers? The answer would seem to be a resounding yes! Immediately before the choice of Yitzchak’s residence is mentioned we are told that Avraham passed away, and his burial was tended to by both sons:

ספר בראשית פרק כה
(ח) וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: (ט) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא:
8 And Avraham expired, and died in a good old age, aged and satisfied, and was gathered unto his people. 9 And Yitzchak and Yishmael his sons buried him at the cave of Machpelah, at the field of Ephron, son of Tzoar the Hittite, which [is] before Mamre.

Yitzchak and Yishmael bury their father together, united. Perhaps Yitzchak’s forays to Be’er L’chai Ro’i have paid dividends and now we have healing in the family. A family once divided has now achieved a semblance of unity. Perhaps as long as Sarah was alive, Yitzchak could not make this move, for it was his mother who had demanded the expulsion of Hagar and Yishmael. After Sarah’s death Yitzchak is free to try and bring people together. With Avraham’s death Yitchak goes one step further and chooses to live with Yishmael in Be’er L’chai Ro’i. Perhaps Yitzchak, being the reason for Yishmael’s expulsion, feels a special responsibility to bring the family together.

This analysis may help us understand another relationship - the relationship between Yitzchak and his ne’er-do-well son Esav. Perhaps Yitzchak, as the favored son, has made a conscious decision not expel a son from his home despite his faults. He has seen the results of such expulsions; he seeks to heal rather than to divide or cause further estrangement.

When the Torah describes Yitzchak’s love for Esav, the particulars make it sound strange, limited, even conditional.

בראשית פרק כה
)כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:
28 And Yitzchak loved Esau, for [his] hunting [is] in his mouth; and Rivka loves Jacob.

How strange: he loves his son because he brings him food?! Perhaps Yitzchak is searching for a reason – any reason - to love his son. This is not at all like the unconditional love Rivka has for her son Ya’akov. Yet Yitzchak is unwilling to give up on Esav, even though he pales in comparison to Ya’akov. Yitzchak finds a task Esav is capable of, even well-suited to: He asks him to bring him food. When Yitzchak gets older and wishes to bless his son, again he looks for Esav’s positive attributes and asks him to bring him food.

Ya’akov, dressed as Esav, enters his room, and Yitzchak takes a moment to enjoy the aroma of the meal, of the goats his son has brought him. Rashi[14] questions this particular pleasure, noting that few odors are as unsavory as the stench of goats. What did Yitzchak smell? Rashi’s answer is surprising: It is the bouquet of Gan Eden, the aroma of paradise. That was a smell familiar to Yitzchak: he once lived there. Yitzchak paused to recall this scent, to retrieve this sensory memory.

Perfected Vision
The Torah tells us that at this point Yitzchak was blind. Rashi[15] explains that this was due to the tears of the angels who cried during the Akeida. Two of Yitzchak’s senses, then, were affected by the same singular experience – the Akeida. In other words, after being raised up on the altar, Yitzchak’s sight is forever altered. But what is the nature of Yitzchak’s perception, and what is the extent of his vision? Is he somehow damaged? Is he naive regarding his son’s shortcomings, seeing less than we do – or does he perhaps see much more?

Yitzchak clearly sees differently: He sees through the prism of his Akeida experience, an experience that took him directly to Gan Eden. Eden is a place deep in the past of our collective conscience. It is also a place in the future. It represents a world perfected, and it represents a perfect world. This is how Yitzchak saw, not through the jaundiced eye that most people use as a spectrum, which diffuses the good and focuses on the bad. Yitzchak saw the world from the perspective of the Garden of Eden. He saw perfection. He saw the culmination of history, the realization of the process of redemption, the return to the perfected state of Eden. He saw the future.

Yitzchak’s entire being is intertwined with this perspective, this type of sight or perception that focuses on the future[16]. Even his name, which represents the essence of his being, means “will laugh” – in the future. This is the real meaning of the midrashim that tell us that Yitzchak went from the Akeida to Gan Eden: His eyes were “fixed” at the Akeida, his perception altered. Now he had perfect vision. Now he saw a perfect world. He saw the world from the vantage point of Eden.

That perspective, that perception, gave him the ability, even the courage, to approach a person like Yishmael, and to attempt to create harmony from the dissonance. Yitzchak saw that Yishmael can and will do teshuva, that Yishmael can and will come to recognize that there is One God.

The Meshech Chochma[17] describes the repentance of the descendents of Yishmael and Esav in the messianic age as another example of “the acts of the fathers are a sign for the children”. Because of the actions of Yitzchak, Yishmael did return, as will his children. Because of the actions of Yitzchak, Esav remained close to his father, and his descendents will return to the fold in the future. Because Yitzchak was willing to live in the place that had spiritual importance to Yishmael, and by so doing to validate Yishmael’s nascent monotheistic feelings, Yishmael and Yitzchak were able to coexist. What Yitzchak may or may not have been able to see was that while his action in the present was due to his perception of the future, what he saw in future was a result of his actions in the present. Would that we could all see the world through rose-colored, “Eden” glasses.

[1] See Rabbenu Bachya Bereishit 23:2
רבינו בחיי על בראשית פרק כג פסוק ב
ונ"ל עוד כי היה הכתוב ראוי שיאמר ויבא אברהם ויצחק לספוד לשרה ולבכותה, כי בודאי ראוי היה יצחק לספוד לאמו הצדקת ולבכות עליה, שהרי החיוב בו גדול מאד יותר ממה שהוא באברהם, ועוד שהיא אהבתו אהבה יתרה שילדה אותו על דרך הפלא, והיתה נפשה קשורה בנפשו:
[2] See Rebenu Bachya Bereishit 23:2
רבינו בחיי על בראשית פרק כג פסוק ב
אבל יתכן לומר שלא ידע יצחק באותו הפרק שמתה אמו, כי לפי שמיתתה היתה בשבילו בשמועת העקדה, על כן העלימו ממנו מיתתה ולא הגידו לו. ומן הטעם הזה לא ראינו שיזכירנו הכתוב ליצחק כלל ל א במיתתה ולא בקבורתה, גם מעת שנעקד על גבי המזבח לא ראינוהו, שהרי כשהלכו אברהם ויצחק להר המוריה כתוב בחזרה (בראשית כב) וישב אברהם אל נעריו, והיה ראוי שיאמר וישובו אל הנערים, ולא הזכיר חזרת יצחק:
[3] The basic quandary created by the Akeida is that on the one hand Yitzchak is the progeny through whom God has promised to fulfill His blessings, while on the other hand Yitzchak is to be killed. Rav Soloveitchik quoting his grandfather, describes this as a classic case of two verses contradicting one another, and a third verse which reconciles the two.
Mystical sources have insisted that Yitzchak did, in fact, die at the Akeida, an idea found in various midrashim. The Ari”zal claims that Yitzchak, who would have been childless, dies, and a new soul which can father children enters his body. Thus, it was the Akeida that made the fulfillment of Gods’s promises to Avraham possible.
Christological sources have long seen the Akeida as a prototype for their claims of a different so-called execution and resurrection. What is particularly interesting is that some midrashim describe Yitzchak’s carrying the wood as if he was bearing a cross. See Bereshit Rabbah 56:3 (and parallel sources) where the word “Zlovo” is used – the word may have the connotation of crucifix. This should come as no surprise being that the New Testament often tried to parallel biblical scenes, making extensive use of extant midrashic material.
בראשית רבה (וילנא) פרשה נו
ויקח אברהם את עצי עולה כזה שהוא טוען צלובו בכתפו,
[4] See Bereishit Rabbah 56:11, Targum pseudo Yonatan Bereishit 22:19
מדרש רבה בראשית פרשה נו פסקה יא
וישב אברהם אל נעריו ויצחק היכן הוא רבי ברכיה בשם רבנן דתמן שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה.
תרגום יונתן על בראשית פרק כב פסוק יט
ודברו מלאכי מרומא ית יצחק ואובלוהי לבי מדרשא דשם רבא והוה תמן תלת שנין ובההוא יומא תב אברהם לות עולמוי וקמו ואזלו כחדא לבירא דשבע ויתיב אברהם בבירא דשבע:

[5] The Netziv (Ha’amek Davar 22:19) postulates that specifically now after hearing how Avraham is being rewarded for obeying God’s command, Yitzchak decides it is time for him to learn what it is that God wants of him.
העמק דבר על בראשית פרק כב פסוק יט
וישב אברהם. ולא כתיב ויצחק. כבר ת"י שהובילו לבית מדרשו של שם ללמוד תורה. וקרוב לומר כי באשר סיים ה' עקב אשר שמעת בקולי. התבונן כי כך רצון ה' לעסוק בדברי תורה. ואע"ג שאברהם למד עמו מ"מ לענין התבוננות בד"ת טוב שיהיה משני מקומות כדאיתא בעבודת כוכבים דף י"ט א':
[6] Rashi 24:62
(סב) מבוא באר לחי ראי - שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה (ב"ר):
[7] See Bereishit 16:1 Hagar is referred to as Sarah’s servant in 16:3. A few verses later when she is presented to Avraham it is as a wife. Later (this time by the angel) she is referred to, once again, as a servant of Sarah. See Bereishit 16:8
[8] Ramban, Bereishit 24:62
רמב"ן על בראשית פרק כד פסוק סב
בא מבוא באר לחי ראי. יאמר כי יצחק בא עתה מבוא באר לחי ראי, ששב מבאר לחי שבא שמה. שאלו אמר "בא מבאר לחי ראי" היה נראה שהיה דר שם, ולכך הוצרך לפרש כי הוא שב לעירו מביאתו שבא אל באר לחי רואי לפי שעה, כי הוא יושב בארץ הנגב וחוזר לעירו:
ויתכן, בעבור היות "מבוא" מקור, שהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא, כי הוא למקום תפלה בעבור הראות שם המלאך, והוא יושב בארץ הנגב קרוב משם. וכן תרגם אונקלוס אתא ממיתוהי. ועל דעתו הוא באר שבע, שתרגם "בין קדש ובין שור" (לעיל כ א), ו"בין קדש ובין ברד" (לעיל טז י"ד), "רקם וחגרא". ואם כן המקום ההוא מקום אשל אברהם ראוי לתפלה. והנה יצחק בא מן הבאר ההיא אל עיר אחרת אשר היתה בדרך עירו, ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו אשר שם, ומצא את העבד ורבקה והלכו כלם יחדו אל עירו, ויביאה האהלה שרה אמו:
[9] The Ramban also suggests that perhaps this place is within close proximity to Avraham’s Eshel – hence Yitzchak is praying in a place that Avraham had prayed.
[10] Seforno 24:62
ספורנו עה"ת ספר בראשית פרק כד פסוק סב
(סב) בא מבא באר לחי ראי. להתפלל במקום שבו נשמעה תפלת שפחתו וקודם שהתפלל כבר נשלם ענינו בחרן וקרבה אשתו לבא על דרך טרם יקראו ואני אענה:
[11] The Kli Yakar (25:1) identifies Ketura with Hagar and says that she, too, repented and began a “new life”.
[12] The Beer Mayim Chaim says that Yishmael was sent away because he was a bad influence; he was a thief. Yet Yitzchak reaches out to him, despite his wayward behavior, because Yishmael is a monotheist.
ספר באר מים חיים פרשת וירא - פרק כא (המשך)
(כ) ויהי אלהים את הנער. פירוש שמהיום והלאה לא עבד עבודה זרה ורק אלהים היה עמו ולא עבד, ולכן אמרו (בבא בתרא ט"ז ע"ב) שעשה ישמעאל תשובה בחיי אברהם אף שרש"י ז"ל פירש באומרו להלן ויהי רובה קשת שהיה מלסטם הבריות מכל מקום עבודה זרה לא עבד והיה אלהים עמו לא אלהים אחרים, ואפשר קודם מות אברהם עשה תשובה מכל וכל והבן:
[13] See Bereishit 21:14,21
[14] Rashi Bereishit 27:27
רש"י על בראשית פרק כז פסוק כז
(כז) וירח וגו' - והלא אין ריח רע יותר משטף העזים אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן:

[15] Rashi Bereishit 27:1
רש"י על בראשית פרק כז פסוק א
(א) ותכהין - בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטירות לע"א) ד"א כשנעקד ע"ג המזבח והיה אביו רוצה לשחטו באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו לפיכך כהו עיניו.
[16] According to the Zohar Bereishit 114a even God’s future laughing will be related to Yitzchak
זוהר חלק א דף קיד/א
אמר רבי יהודה, תא חזי שכך הוא, דכתיב מלך אסור ברהטים, וכתיב בתריה מה יפית ומה נעמת. ואמר רבי יהודה, באותו זמן, עתיד הקדוש ברוך הוא לשמח עולמו ולשמוח בבריותיו, שנאמר (תהלים קד לא) ישמח יהו"ה במעשיו, ואזי יהיה שחוק בעולם, מה שאין עכשיו, דכתיב (שם קכו ב) אז ימלא שחוק פינו וגו', הה"ד ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהי"ם, שאזי עתידים בני אדם לומר שירה, שהוא עת שחוק.
[17] Meshech Chochma Bereishit 15:15
משך חכמה על בראשית פרק טו פסוק טו
תקבר בשיבה טובה - שיעשה תשובה ישמעאל בימיו, (בראשית רבה ל-ד) הנה מעשה אבות סימן לבנים (ע' סוטה לד וב"ר ע' ו) הוא רמז שבני ישמעאל באחרית הימים יתקרבו להאמת ויאמינו בד' אחד (רמב"ן פ' בראשית ב ס"פ ג) ויבדלו מהעו"ג כמוש"כ רבינו (בתשובה ע' הוצאת פריימן סימן שסד) וזה שביקש יצחק (מגלה ו סע"א) על עשו יוחן רשע (ישעיה כו,י) שגם הוא יתרחק מעו"ג באחרית הימים והי' התשובה בארץ נכוחות כו' לכן בל יראה גאות ד' ויהי' עובד עו"ג עד ביום ההוא יהי' ד' אחד כו'.