Twitter

Wednesday, February 27, 2013

sources for "Stringencies on Pesach (good or bad?)" פסח – הלכה, מנהג, וחומרה

"Stringencies on Pesach (good or bad?)"



sources for


פסח – הלכה, מנהג, וחומרה

הרב ארי קאהן


1.    תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד א
הא רב המנונא מצלי לה, ורבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.
According to some this was the prayer of R. Hamnuna, and R. Alexandri on concluding his prayer used to add the following: Sovereign of the Universe, it is known full well to Thee that our will is to perform Thy will, and what prevents us? The yeast in the dough and the subjection to the foreign Powers. May it be Thy will to deliver us from their hand, so that we may return to perform the statutes of Thy will with a perfect heart!

2.    רש"י מסכת ברכות דף יז עמוד א
ומי מעכב - שאין אנו עושים רצונך.
שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו.

3.    רא"ש מסכת פסחים פרק ג
ולא הארכתי לבאר דברי אביי דהא במקום לישה והא שלא במקום לישה ולכתוב שיטת רש"י ור"י לפי שישראל קדושים הם וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא ואפילו אם נדבק בכותלי הבית. כתב זקיני רבינו אב"ן ז"ל בחיבורו ומה שנהגו לגרר הכותלים והכסאות שהגיע בהן חמץ קודם הפסח מצאתי לו סמך בירושלמי. רב אמר הניח +הטח+ בביתו בצק חייב לבער והא דאמר רבי שמעון בן אלעזר כופת שאור שייחדה לישיבה בטלה מוקי לה בכופת מאוס ע"כ.

4.    שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תמב סעיף ל
וכל זה מעיקר הדין אבל ישראל קדושים הם ונוהגין להחמיר על עצמן וגוררים כל החמץ הנמצא אפילו משהו והוא דבוק בבית או בכלי ומחמירין עוד לגרור הספסלים והכסאות והכתלים שנגע בהן חמץ ואם יש חמץ בסדק שאינו יכול לחטט אחריו יטיח עליו מעט טיט:

5.    שולחן ערוך הרב אורח חיים קונטרס אחרון סימן תמב
וכיון שלכל הני רבוותא מבואר דעת הטוש"ע להקל כשאין כזית אפילו ע"י צירוף כלי אם הוא דבוק בכלי, אפי' אינו דבוק בגומא וסדק, הכי נקטינן להקל בדברי סופרים. דבלאו הכי דעת התוס' ורא"ש, ורמב"ן במלחמות כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל, להקל בפחות מכזית אפי' אינו דבוק, וכך כתב מהרא"י סי' קס"ד הביאו הב"י סי' תס"ז, ופסק כן הפרי חדש, אלא דאנו אין לנו אלא כמ"ש הרב ב"י בשו"ע. אבל להחמיר בדברי סופרים יותר ממה שהחמיר בש"ע זו מנין לנו. וכל זה להלכה אבל ישראל קדושים הן כו':

6.    שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תנג סעיף יט
וכל זה בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק ישראל קדושים ונוהגין להחמיר אפילו במצות של כל ימי הפסח לשמור אותם משעת טחינה ואילך ולא ליקח קמח מן השוק אפילו בדרך המותר בשעת הדחק.
אבל החטים של מצת מצוה טוב להחמיר אם אפשר לשמרם משעת קצירה ואילך שלא יפלו עליהם מים לפי שיש אומרים שמדברי סופרים אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ מתחילת שעה שהיתה ראויה לבא לידי חימוץ דהיינו מיד בתלישת השבלים מהמחובר שאז אם היו נופלים עליהם מים היו מחמיצין (אבל בעודם במחובר אינם באים לידי חימוץ אם הם צריכים לקרקע כמו שנתבאר בסי' תס"ז):

7.    משנה ברורה סימן תס
(ב) מצת מצוה - משא"כ בשאר מצות א"צ שימור לשם מצוה רק שיזהר שלא יהיה בהן חשש חימוץ ומותר לעשות על ידיהן אם משגיח עליהן אך ישראל קדושים הן ונהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות כדאיתא בסימן תע"ז כ"כ האחרונים ועיין מה שכתבנו לקמיה:

8.    משנה ברורה סימן תנג
קמח מן השוק - וחטים מותר ליקח אפילו שלא בשעת הדחק דיקיים שמירה משעת טחינה ואילך אכן ליקח חטים מבעל הריחיים שלוקח מדות כל השנה בשכר טחינתו אסור אפי' בדיעבד דהא רגילים הטוחנים לכבס אותם במים תחלה ויש להזהיר לההמון (ט"ז) עוד כתב הט"ז דבמקום שטוחנין החטים בריחיים שטוחנין המלצי"ן אסור ליקח קמח מן השוק אפילו בשעת הדחק (ואפילו במקום שאין דרך ללתות אותם מתחלה) דמלצי"ן חמץ גמור הוא ומתערב בהם והאחרונים כתבו [מב] דבשעת הדחק אף זה מותר דהא אף אם נשאר איזה דבר מן המלצי"ן ונתערב ודאי דנתבטל קודם פסח וקמח בקמח הוי לח בלח ואין חוזר וניעור (וצריך לרקד אותם שמא נשאר פירור של המל"ץ בתוכם) מ"מ הנכון בזה לאפות הכל קודם פסח וכנ"ל בס"ב במ"ב. כתבו האחרונים דאף דמדינא א"צ שימור לשם מצה רק למצות של לילות הראשונות אבל לשארי ימים די כשאין בהם חשש חמץ ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת לישה ועיין לקמן סימן ת"ס במה שכתבנו בזה:

9.    מאמר חמץ לרשב"ץ
וכבר נהגו חומרות גדולות ישראל קדושים בזה. שלא להשתמש בכלי חמץ לפני הפסח למלוח בהם דגים או זיתים או בשר או גבינה לצורך הפסח.

10.שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה פרק כ
ובהיות כן בתרופות וכמוסות כאלה שמעורבין בדברים שאינן ראוין לאכילת אדם כנ"ל בחזו"א יש שפיר להתיר לבולען בפסח לרפואה וכנ"ל, ורק משום ישראל קדושים הם יש לחזר לכתחילה אחרי כל הדרכים שלא יהא בהם כל תערובות חמץ שהן. ומכש"כ שאין כל מקום לחומרא כשעשוים מקטניות. ורק צריך לדקדק שיהיו עשוים מער"פ =מערב פסח=.

11.שולחן ערוך אורח חיים סימן תסז סעיף ח
דבש של אינו יהודי, (כב) אין מחזיקים בו איסור (כג) ואוכלים אותו בפסח. הגה: (כד) מיהו ו <ו> יש מחמירין (מרדכי פרק כל שעה והגהות מיימוני פ"ד). והמנהג במדינות אלו (כה) שלא לאכול דבש ז רק אותו שמביאים בחביות מן הכוורת שעושין ממנו משקה שקורין מע"ד (כו) <ז> ותאנים יבשים ח וענבים יבשים שקורין רוזינ"י גדולים או קטנים, תלוי במנהג המקומות, כי יש מחמירים שלא לאכלן ויש מקילין; ולכן נהגו במדינות אלו להחמיר (כז) שלא לאכול שום פירות [יד] יבשים, אם לא שידוע שנתייבשו (כח) בדרך שאין לחוש לחמץ. [טו] וצוקר אסור לאכלו, (כט) אפילו ט להשהותו אסור (ת"ה סימן קי"א /קי"ט/). (ל) וביום טוב האחרון אוכלין פירות יבשים (לא) <ח> וצוק"ר קנדי"ל שאין בו חשש חימוץ (מהרי"ל). (לב) והמנהג במדינות אלו שלא לאכול (לג) י <ט> כרכום שקורין זפרי"ן או (לד) נעגלי"ך (מהרי"ל), (לה) מיהו אינן יא אוסרין תערובתן וכן נראה לי.

12.שו"ת יחווה דעת חלק א סימן יא
שאלה: האם מותר לאכול בפסח חמאה או גבינה שנעשו קודם פסח, ולא הקפידו לשומרם באופן מיוחד שיהיו כשרים לפסח, וכן דגים מלוחים וסרדינים שנעשו קודם הפסח בלי השגחה מיוחדת, האם מותר לאכול מהם בפסח?
תשובה: בספר המכתם (פסחים ל ע"א) כתב, שאע"פ שתערובת חמץ בפסח אוסרת במשהו, מכל מקום אם נתערב חמץ בתבשיל ביום ארבעה עשר בניסן, לאחר זמן איסורו של החמץ, והוא בפחות מששים, ואין בו כדי ליתן טעם בתבשיל, מותר לאוכלו אפילו בליל פסח או למחרת, ואין לומר הרי עכשו נכנס בזמנו שאוסר במשהו, שכיון שנתבטל כבר לפני הפסח אינו חוזר וניעור בפסח, ומטעם זה התיר הראב"ד בשר מליח שנמלח בשאר ימות השנה לאכול ממנו בפסח, ואע"פ שפעמים הרבה מתערב במלח מעט קמח או עיסה או גרגירי חטים ושעורים שנתבקעו, ומליח הרי הוא כרותח, (כדאיתא בחולין צז ע"ב), מכל מקום הרי אין בהם כדי ליתן בו טעם וכבר נתבטל ביום י"ד בשיעור ששים, וכיון שנתבטל שוב אינו חוזר וניעור בתוך הפסח ע"כ.
...אמנם הרמ"א בהגה שם כתב, שיש חולקים על זה, וכן נוהגים במדינות אשכנז להחמיר לכתחילה שלא לאכול גבינות ודגים ובשר יבש, (הואיל ולא נזהרו בשעת עשייתם לבדוק המלח מתערובת חמץ).
...והנה אחינו האשכנזים נהגו להחמיר בכל זה כדברי הרמ"א הנ"ל, שלא לאכול בשר ודגים וגבינה כשלא נזהרו לשומרם באופן מיוחד שיהיו כשרים לפסח, וגם מבני עדות המזרח יש חסידים ואנשי מעשה המחמירים על עצמם בכל זה. וישראל קדושים קבלו על עצמם חומרות רבות בפסח משום חומרות האיסור של החמץ. אולם הרב המורה הוראה לרבים צריך להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו בין להקל בין להחמיר. וכמ"ש מרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' תס"ז סק"ה), שאף שכל אחד נוהג להחמיר על עצמו בהלכות פסח כאשר תאוה נפשו, את צנועים חכמה להחמיר רק בביתו ובחומותיו, וכל מה שיוכל יתחמק מלגלות מסתוריו לבני אדם. ותלמיד חכם שהגיע להוראה יורה על פי הדין דוקא ע"כ. וכן כתב בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' צ"ה - צ"ו) ובמהדורא בתרא (חלק חושן משפט, דף ק"פ ע"ג), שדיין ומורה צדק אינו רשאי להורות נגד דעת מרן שקבלנו הוראותיו. וכן כתב בשו"ת תעלומות לב ח"ב (חלק אבן העזר סי' ה', דף י"ז ע"ב והלאה). ואמנם הרה"ג אלקלעי בספר זכור לאברהם (ריש הלכות פסח) כתב, אנו נוהגים להחמיר כדעת הרמ"א בדין חוזר וניעור בממשו, ובכל דיני פסח, באופן שלענין פסח אנו אשכנזים. כן אמר לי הרה"ג עט"ר מר רב"י ע"כ. ונמשך אחריו הרה"ג ר' יעקב סופר בכף החיים (סי' תמ"ז אות ע"ו ורכ"ח, ובסימן תס"ז אות קי"ז ועוד) ע"ש. אולם באמת שהעיקר כדברי מרן החיד"א במחזיק ברכה הנ"ל, שגם בדיני פסח אין הרב המורה רשאי להורות לאחרים אלא על פי הדין דוקא, וזהו כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. וכן כתב הגאון ר' אברהם ענתבי בספר חכמה ומוסר (דרך חקיך אות צ"ג), שיותר טוב שלא לנהוג כסברת מי שאומר חוזר וניעור בפסח, אלא כדעת מרן השלחן ערוך שפסק אינו חוזר וניעור. ועל זה נאמר: אל תהי צדיק הרבה. ועל ידי כך ינצל מכמה מכשולות. ובשאר דברים שנחלקו הפוסקים ראוי לתלמיד חכם להחמיר על עצמו ולהקל לאחרים ע"כ. וכן כתב הרה"ג ר' משה שתרוג בשו"ת ישיב משה ח"א (סי' קפ"ח): קבלנו שבכל מקום שהגאון ר' יצחק טאייב הכריע בספרו ערך השלחן להחמיר נגד דעת מרן, רק לעצמו היה מחמיר, אבל לאחרים היה מורה להקל כדעת מרן שקבלנו הוראותיו ע"כ. וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל ח"ג (סי' כ"ג). ועיין להרא"ש (נדה פרק י' סי' ג') שכתב: שאנו אין לנו להחמיר אלא מה שמוצאים בש"ס, ואם אדם חשוב מרוב ענותו ופרישותו אינו רוצה לסמוך על עצמו לעשות מעשה להקל, ינהג מדת פרישותו לעצמו, אבל לא ניתן ליכתב בספר להורות בו חומרא לדורות הבאים, וכל שכן שלא יורה אדם להחמיר לאחרים מדעתו אם לא שיביא ראיות ברורות מן הש"ס. וכבר אמרו חכמים לרבן גמליאל, (בביצה כא ע"ב), מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירים על עצמם ומקילים לכל ישראל ע"ש. וכ"כ הב"ח (יו"ד סי' קפ"ז). והנודע ביהודה קמא (חיו"ד סי' מ"ו). ע"ש. ועיין בתשובה מאהבה ח"א (סי' קפ"א) שכתב, מי ששגג והורה לאסור לאחרים שלא כדין, חמור עונשו ממי ששגג והורה להקל שלא כדין, שהאחרון חטאו בין אדם למקום, ושב ורפא לו, אבל הראשון חטא בחטא שבין אדם לחבירו שאפילו יום הכפורים אינו מכפר וכו'. (וראה עוד בתשובה מאהבה ח"ג תשובה שעה). ולכן בדבר המבואר בשלחן ערוך, אין למורה לפסוק לאחרים (מהספרדים ועדות המזרח) נגד דעת מרן, בין להקל בין להחמיר. (וראה בשו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד ס"ס =סוף סימן= ג'). והשי"ת יצילנו משגיאות, ומתורתו יראנו נפלאות. ויאיר עינינו במאור תורתו הקדושה. אמן.

13.שערי תשובה סימן תנג
[א] קטניות - ... ואף במקום שיש קצת דוחק אין להתירם במדינות אלו שלא יבואו לפרוץ גדר וכן עמא דבר וע' בלקוטי מהרי"ל אחר שהביא המנהג קלז /הלז/ שכתב האוכלם בפסח עובר בלאו דלא תסור וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה כו' ע"ש ובמקום אחד עמדו קצת מהחכמים שרצו לפרוץ בזה ולא עלתה בידם לפי שחכמי הדור מגדולי אשכנז חרדו לקראתם ועמדו בפרץ וקיימו דברי חכמים והחליטו האיסור במדינות אלו ואין ללמוד ממקומות שנוהגים היתר מאז ומקדם שלא נתפשטה ביניהם גזירת הגדולים ותקנתם בזה וכמו לענין חרם לישא ב' נשים וכיוצא וע' בקונטרס הנ"ל שגדול אחד היה מחמי' אף בקאפ"י אע"ג דודאי פרי עץ הוא נראה שרוצה להחמיר לפי שההמון לא ידעו מה הוא וידמו שהוא ג"כ מין קטניות ויתירו הכל ויפרצו גדר הראשונים ומ"מ אף במקומות שקיבלו חומרא זה בקאפ"י גם כן אם חרכו קודם הפסח יש להקל וכמ"ש בשבו"י ח"ב סי' ה' ודלא כהחק יוסף עכ"ד ובמקומות אלו נוהגים היתר פשוט בקאפ"י ואף על פי כן זריזין מקדימין לחרוך הקאפ"י קודם פסח וגם לעיין קודם שקונים אותם לברר משם תערובות אורז ושאר מינים להיות נקיה מכל משום חומרא דפסח וברכת טוב תבא עליה' וע' בשבו"י שם שכתב בטיי"א שמעתי שרבים פורשים לפי שיש חשש רמאות שמשתמשין בטיי"א ואח"כ חוזרים ומייבשים אותם למכור ושמא נשתמש תחלה עם חמץ וכן שמעתי משלימים וכן רבים לכן שומר נפשו ירחק מהם כי בפסח צריך הרחקה טפי כו' ע"ש ומ"מ נראה שאין לחוש לכלים שנתבשל בהם טיי"א או נשפך מהטיי"א לתוך המאכל ויש נוהגין היתר בטייא שבאה מן התגרים אשר במדינות גידולם וגם הבקיאים מעידים שהוא כשר לפסח על ידי שמכירים במראה וטעם וריח שיש הבדל בין טיי"א שנתבשלה ונתייבשה לבין הטיי"א הבאה כדרך גדילתה ולא שלט בה אור לבשלה כלל:

14.שו"ת משנה הלכות חלק ז סימן סד
אי צריך לבדוק ספרים מפרורי חמץ עש"ק ט' ניסן התשל"ה בנ"י יצו"א.
את חג המצות יחוג בדיצות וברכתא במותיב תלתא, לכבוד הרה"ג חו"ב מופלא ומופלג וכו', כש"ת מוה"ר גבריאל ציננער שליט"א, ראש הכולל ור"מ בישיבה הקדושה פאפא בנ"י. אחדש"ת בידידות.
ועד החמישית אני בא כי כבר נהגו אבותינו ורבותינו מדור דור לבדוק הספרים קודם פסח כל מה דאפשר, ועל כגון זה אנו אומרים ואל תטוש תורת אמך שאין לנו להתיר מה שאסרו הראשונים ונהגו בה ואפילו לא עשו אלא לגדר בעלמא שהחמירו בו בחמץ משאר איסורין משום דחמץ לא בדילי מיניה ושאר איסורין בדילי מינייהו ולא בעי גדר אין לנו לפרוץ גדר ועי' ראב"ן בשו"ת סימן ט' שכתב כעין זה לענין מי שרוצה להתיר חמץ בפסח בששים שכתב ואפילו לא הי' כי אם מנהג וחומר שהחמירו עליהם האבות הראשונים אין לנו לשנות מנהגן וחומר שקבלו עליהם ואפילו אם יבא אליהו ויאמר חולצין וכו' גיד הנשה שמנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור אלמא אע"ג דמותר כיון דנהגו בו איסור לא שרינן ליה כו' ואסור לשנות מנהג אבותינו וכ"ש שהוא תורה שלמה שחמץ בפסח במשהו כדמוכח בהלכות גדולות וכ' ע"ש. הכ"נ בדידן לפענ"ד מכל הני טעמי ודאי שאין לשנות וצריך לבדוק הספרים וגם לבדוק כל הבית מפירורים וישראל קדושים הם ובודקים בכל מה דאפשר ובאמת כי ביוראפ היו נוהגים לצבוע
הכתלים בכל פסח מטעם זה בכמה מקומות הידועים לנו.

15.שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן סג
בענין פינאט אם יש בו חשש איסור מנהג קטנית כ"ד אדר תשכ"ו. מע"כ ידידי מהר"ר יעקב גאלדמאן שליט"א.
הנה בדבר הפינאט שכתבתי שבהרבה מקומות אכלו אותם בפסח וכתר"ה תמה בטעם הדבר משום ששמע שעושין ממנו באיזה מקום גם קמח וגם שמע שנזרעין בשדות כשאר קטניות, אבל ידע כתר"ה שאין זה ענין כלל, שכל הדברים העושין מהם קמח נאסרו ממנהג זה, דאין לך דבר העושין ממנו קמח כתפוחי אדמה לא רק במדינה זו אלא גם ביוראפ במקומותינו וגם בדורות הקודמים ומעולם לא חשו לאסור זה. וכן הטעם שמיני חטים מתערבין בהם שכתב הטור נמי אינו כלל שכל המינים שיש לחוש למיני חטים ושעורים שיתערבו נהגו לאסור, דהא עניס וקימעל שמתערבין בהן מיני חטים ושעורים ..., ומ"מ לא אסרום כמפורש ברמ"א, וחרדל כתב הרמ"א בסימן תס"ד שנוהגין לאסור דהוי כמיני קטניות אף שאין בו הטעמים. ולכן אין לנו בדבר אלא מה שמפורש שנהגו לאסור וכן מה שידוע ומפורסם. וגם יש ליתן טעם דדין מה שנאסר במנהג הא אין זה דבר הנאסר בקבוץ חכמים, אלא שהנהיגו את העם להחמיר שלא לאכול מינים אלו שהיה מצוי לאוכלם מפני הטעמים דחשש מיני דגן שנתערבו שקשה לבדוק ומפני שעושין קמחים, אבל כיון שלא תיקנו בקבוץ חכמים לאכול דברים שיש חשש שיתערב בהן מיני דגן ודברים שעושין מהם קמח, אלא שהנהיגו שלא לאכול איזה מינים לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו ולא שאר מינים שלא הנהיגו מפני שלא היו מצויין אז, שלכן תפוחי אדמה שלא היו מצויין אז כידוע ולא הנהיגו ממילא לאוסרם אינם בכלל האיסור דאלו מינים שנהגו לאסור אף שיש אותו הטעם ממש דאין למילף ממנהג לאסור גם דבר שלא נהגו לאסור, וכשנתרבו תפוחי אדמה במדינותינו לא רצו חכמי הדור להנהיג לאוסרן, אולי מפני הצורך, ואולי מפני שהטעמים קלושים, עיין בב"י ר"ס תנ"ג, שהר"י קרא לזה מנהג שטות, וגם משמע שהר"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר אף במקום שנהגו איסור דהרי ע"ז כתב וקשה הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור, לכן חכמי הדורות האחרונים לא רצו להוסיף לאסור עוד המינים שניתוספו אח"כ רק שא"א להתיר מה שכבר נהגו לאיסור. וכן בעניס וקימעל אפשר לא היו מתחלה רגילים לזורעם במקום שזרעו מיני דגן ולא היה טעם להנהיג איסור ולכן אף אח"כ שהתחילו לזורעם במקום שזרעו מיני דגן שלכן צריכים בדיקה לא רצו לאוסרם שוב. ולכן גם הפינאטס לא אסרו בהרבה מקומות עוד מכ"ש. ובמקום שליכא מנהג אין לאסור כי בדברים כאלו אין להחמיר כדאיתא בח"י. ולאלו שיש להם מנהג ביחוד שלא לאכול פינאט אסור גם בפינאט אבל מספק אין לאסור. ולכן שייך שיתן הכשר שלא נתערב שם חמץ ויאכלו אלו שלא נהגו בזה איסור. וכן ראיתי שנותנים הכשר על פינאט אויל מהאי טעמא. ידידו, משה פיינשטיין.

16.שו"ת משנה הלכות חלק ו סימן לט
עוד העתיק מס' ויגד משה הגדה בסי' י"ז אות ז' שהביא מחלוקת בזה והביא בשם יד אהרן סו"ס ט"ז שבקצת מקומות באשכנז לא אכלו תפוחי אדמה בפסח ובס' אהל שלמה כתב שהגה"ק בעל תפארת שלמה ז"ל אמר שצריכין להודות שלא הי' בזמן הגאונים תפוחי אדמה כי הובאו אחרי הגאונים מאמריקא ואם היו בימיהם היו אוסרים אותם לפסח מגזירת קטניות והאריך שם קצת.

17. ספר שיחות מוהר"ן אות - רלה שיחות מורנו הרב רבי נחמן:
כבר מבאר ב"לקוטי תנינא" סימן מ"ד שרבנו, זכרונו לברכה, הזהיר מאד לבלי להחמיר חומרות יתרות בשום דבר, כי 'אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו' (עבודה זרה ג.) ולא נתנה התורה למלאכי השרת (ברכות כה:) וכו'. ואמר אז: שאיתא שראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצוה אחת, שבאותה המצוה ידקדק הרבה ויקים אותה המצוה עם כל החומרות והדקדוקים (תכב), וכעין שמצינו בגמרא (שבת קיח:): 'אביך במאי זהיר טפי' וכו'. ואף על פי כן גם באותה המצוה אל יכנס בחומרות של שגעון ושטות ומרה שחורות, רק ידקדק בה בלי שגעון בכל החומרות. אבל בשאר כל המצוות אין צריכין להחמיר כלל. והלואי שנזכה לקים את כל מצוות התורה כפשוטן ממש בלי שום חומרות:
וגם בענין החומרות יתרות בפסח לא היה מסכים כלל על המרבים לדקדק יותר מדאי ונכנסים במרה שחורות גדולות. והאריך בשיחה זו אז כי איש אחד מאנשינו שאל לו זכרונו לברכה שאלה אחת בענין איזה חומרה בפסח איך להתנהג. ואז התלוצץ ממנו מאד. והרבה לדבר מענין זה שאין צריכין לחפש אחר חומרות יתרות ושגעון ובלבולים. ואמר שהוא בעצמו גם כן כבר היה שקוע בענין זה מאד שהיו עולים על דעתו חומרות יתרות מאד מאד. ופעם אחד היה חושב מחשבות בענין המים על פסח שחשש שמא יש איזה משהו במים ששואבין. ואם יכין לו מים על כל ימי הפסח כמו שנוהגין קצת, גם זה לא הוטב בעיניו, כי קשה לשמר היטב המים מערב פסח על כל ימי הפסח. ולא הוטב בעיניו שום מים רק מי מעין הנובעים ויוצאים והולכים ובאים מים חדשים בכל עת. אבל במקום שהוא זכרונו לברכה היה יושב לא היה שום מעין כזה, והיה בדעתו לנסע על פסח למקום שיש שם מי מעין כזה. כל כך נכנס בחומרות ומרה שחורות ודקדוקים יתרים. אבל עכשו הוא מתלוצץ מזה כי אין צריכין לחפש אחר חומרות יתרות, אפלו בפסח:
והאריך בשיחה זו הרבה אז כי עקר העבודה באמת הוא תמימות ופשיטות להרבות בתורה ותפלה ומעשים טובים בלי לחפש לחדש דוקא חומרות יתרות. רק לילך בדרך אבותינו הקדמונים. ולא נתנה התורה למלאכי השרת. ואמר אז שבשביל זה עזבו העולם חכמות הדקדוק ואינם עוסקים בו כלל. כי דקדוק אין צריכין כלל, כי אין צריכין לדקדק על עצמו יותר מדאי לבקש חומרות יתרות. והאריך בזה עוד. ואמר אז שאין שום דבר שיהיה חיוב בדוקא ואם לאו וכו'. רק אם יוכל - יוכל ואם לאו - אנס רחמנא פטרה וכבר מבאר זאת במקום אחר (תכג):


18.שולחן ערוך אורח חיים סימן תצו סעיף ג
ד [ג*] בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, (ט) אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני (י) ה ביישוב, <ב> אפילו דעתו לחזור; וכל זמן שלא הגיע ליישוב, אפילו אין דעתו לחזור, מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. (יא) ו אבל אם הגיעו ליישוב, ואין דעתו לחזור, נעשה כמותן ואסור (יב) בין במדבר בין ביישוב. (יג) וכל ז חוץ [ה] לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם.

19.שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תצו סעיף ז
בני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני בישוב ישראל אפילו בצנעא ואפילו במדבר אם הוא תוך התחום לעיר שישראל דרין בה ואפילו דעתם לחזור למקומם מטעם שנתבאר בסי' תס"ח ומכל מקום אם עשו מלאכה אין מנדין ואין מלקין אותם כיון שדעתם לחזור למקומן:

20.שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תצו סעיף יא
בני חוץ לארץ שבאו לארץ ישראל אע"פ שדעתן לחזור אין עושין אלא יום אחד כבני ארץ ישראל ויש חולקין.
כל מי שאין דעתו לחזור למקומו אף על פי שאשתו נשארה במקומו נקרא אין דעתו לחזור:

Lectures and Essays on Parshat Ki Tisa, and Parshat Para


Lectures and Essays on Parshat Ki Tisa, and Parshat Para
Shabbat shalom

Lectures
“And Out Came This Calf …”

The Calf, the Bull and the Cow

The Golden Calf and Aharon's Culpability

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/790923/Rabbi_Ari_Kahn/The_Golden_Calf_and_Aharon-s_Culpability_
Neshama Yetera
The Merkava Experience
The Glow On Moshe's Face
Purim and Receiving The Torah
Going Back Prior to Knowledge (Purim)

Essays

The Golden Calf

“And Out Came This Calf …”

Parshat Titzave 5769- The Selection of Aharon

My Great-Grandfather's Monument




Tuesday, February 26, 2013

אין ביעור חמץ אלא שריפה


אין ביעור חמץ אלא שריפה

1.    תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כא עמוד א
משנה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם:
2.    תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כז עמוד ב
תניא, אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא - טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא - לא כל שכן שטעון שריפה? אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין. לא מצא עצים לשורפו - יהא יושב ובטל? והתורה אמרה +שמות יב+ תשביתו שאר מבתיכם - בכל דבר שאתה יכול להשביתו. חזר רבי יהודה ודנו דין אחר: נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה, מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. אמרו לו: נבילה תוכיח, שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה. אמר להן: הפרש; נותר אסור באכילה ובהנאה, וחמץ אסור באכילה ובהנאה. מה נותר טעון שריפה - אף חמץ טעון שריפה. - אמרו לו: שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה - ואינו טעון שריפה. - אמר להן: הפרש; נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת, וחמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת. מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. - אמרו לו: חלבו של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת - ואין טעון שריפה. (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כח עמוד א) חזר רבי יהודה ודנו דין אחר: נותר ישנו בבל תותירו, וחמץ בבל תותירו. מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. אמרו לו: אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק, לדבריך, יוכיחו: שהן בבל תותירו. שאנו אומרים בשריפה - ואתה אומר בקבורה! שתק רבי יהודה.
3.    תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ד עמוד ב
תנן התם, רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש. רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש. דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה, אסור, מנלן? אמר אביי: תרי קראי כתיבי, כתיב +שמות יב+ שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב +שמות יב+ אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם. הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור. - ואימא: לרבות לילי חמשה עשר לביעור, דסלקא דעתך אמינא: ימים כתיב, ימים - אין, לילות - לא, קא משמע לן: אפילו לילות. - ההוא לא איצטריכא ליה,
4.    תלמוד בבלי מסכת תמורה דף לג עמוד ב
 משנה ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח - ישרף,...תלמוד בבלי מסכת תמורה דף לד עמוד א ואלו הן הנשרפין. אמר מר: חמץ בפסח - ישרף. סתם לן תנא כר' יהודה, דאמר: אין ביעור חמץ אלא שרפה.
5.    רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה יא
כֵּיצַד בֵּעוּר חָמֵץ:  שׂוֹרְפוֹ, אוֹ פּוֹרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ, אוֹ זוֹרְקוֹ לַיָּם; וְאִם הָיָה הֶחָמֵץ קָשֶׁה, וְאֵין הַיָּם מְחַתְּכוֹ בִּמְהֵרָה--הֲרֵי זֶה מְפָרְרוֹ, וְאַחַר כָּךְ זוֹרְקוֹ לַיָּם.  וְחָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, וְנִמְצָא עָלָיו עָפָר שְׁלוֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יָתֵר--הֲרֵי הוּא כִּמְבֹעָר; וְצָרִיךְ לְבַטַּל בְּלִבּוֹ, אִם עֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה שָׁעָה שִׁשִּׁית.(יב)  נְתָנוֹ לְנָכְרִי קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית, אֵינוּ צָרִיךְ לְבַעַר.  וְאִם שְׂרָפוֹ קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵהָנוֹת בַּפֶּחָמִין שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ הַפֶּסַח.  אֲבָל אִם שְׂרָפוֹ מִשָּׁעָה שִׁשִּׁית וָמַעְלָה--הוֹאִיל וְהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה, הֲרֵי זֶה לֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם, וְלֹא יֹאפֶה בּוֹ, וְלֹא יְבַשַּׁל בּוֹ; וְאִם אָפָה אוֹ בִּשַּׁל--אוֹתָהּ הַפַּת וְאוֹתוֹ הַתַּבְשִׁיל, אָסוּר בַּהֲנָיָה.  וְכֵן הַפֶּחָמִין שֶׁלּוֹ אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, הוֹאִיל וּשְׂרָפוֹ אַחַר שֶׁנֶּאֱסַר בַּהֲנָיָה. 
 6.    תוספות מסכת פסחים דף כז עמוד ב
אין ביעור חמץ אלא שריפה - נראה דהלכה כרבי יהודה דסתם לן תנא כותיה בפרק בתרא דתמורה (ד' לג:)
7.    תוספות מסכת סוכה דף לז עמוד א
...ושתק ר' יהודה אלמא הדר ביה מההיא אף על גב דהוא שתק אנן לא שתקינן דלא שתק אלא מתוך דברי עצמו במה שאומר במקום אחר דנותר בקבורה אבל אנן סברינן בשריפה ואין כאן יוכיח.
8.    תוספות מסכת פסחים דף יב עמוד ב
אימתי שלא בשעת ביעורו - פירש הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש ובשעת ביעורו מכאן ואילך ופריך הואיל ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ימתין עד שבע וקשה לר"ת היכי ימתין עד שבע לבערו הא אסקינן לעיל (ד' י:) דגזר ר' יהודה בשעת איסורו לבדוק דילמא אתי למיכל מיניה ועוד שעת ביעורו דמתני' היינו בשש ועוד דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ בשריפה ונותר אחר שיעורו טעון שריפה וכמו כן חמץ ומפר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי פרק כל שעה.
9.    צל"ח מסכת פסחים דף ו עמוד ב
ומה יענו הני פוסקים לדברי ר' אלעזר דקאמר עשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו. ואין לומר דמה דקאמר כאילו הן ברשותו היינו לעבור על עשה דתשביתו, דלדעתי אינו עובר על עשה זו עד שתחשך, שאין עשה זו דומה לבל יראה שעובר בכל רגע, אבל עשה זו היא דומיא דעשה ביום השמיני ימול וכל היום זמנו אלא זריזין ומקדימין, ואם לא הקדים ומל רגע קודם שחשיכה אף שלא היה זריז מ"מ לא עבר על עשה, וא"כ איך שייך לומר שמשש ולמעלה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, אלא ודאי שהני פוסקים מפרשים שבלילה הוא כאילו הוא ברשותו לעבור בבל יראה, ור' אלעזר תרתי קאמר, שמשש ולמעלה אינו ברשותו שהוא אסור בהנאה, ובלילה עשאו כאילו הוא ברשותו לעבור בבל יראה, וא"כ שוב אפשר לפרש משש ולמעלה מתחלת שש ומדרבנן אינו ברשותו. אך לפי מה שכתבתי לעיל לפרש דברי ר' אלעזר לעבור על לא תשחט, אין זה הוכחה.
10. שמות פרק יב
(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:
11. תרגום אונקלוס שמות פרשת בא פרק יב פסוק טו
(טו) שבעא יומין פטירא תיכלון ברם ביומא קדמאה תבטלון חמירא מבתיכון ארי כל דייכול חמיע וישתיצי אנשא ההוא מישראל מיומא קדמאה עד יומא שביעאה:
12. תרגום יונתן שמות פרשת בא פרק יב פסוק טו
(טו) שַׁבְעַת יוֹמִין פַּטִּירָא תֵיכְלוּן בְּרַם מִפַּלְגוּת יוֹמָא דְמִיקַמֵּי חַגָּא תְבַטְּלוּן חָמִיר מִבָּתֵּיכוֹן אֲרוּם כָּל דְּיֵיכוּל חָמִיעַ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֵינָשָׁא הַהוּא מִיִּשְׂרָאֵל לְמִיּוֹמָא קַדְמָאָה דְחַגָּא וְעַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה:
כתר יונתן שמות פרשת בא פרק יב פסוק טו
(טו) שִׁבעת ימים מצות תאכלו אך מחצות היום שׁלִפני החג תבטלו חמץ מִבתיכם כי כל שיאכל חמץ ויכרת האיש ההוא מישׂראל, למיום הראשון של החג ועד יום השביעי:
13. תוספות מסכת פסחים דף ב עמוד א
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ - פ"ה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו וכן משמע לקמן (דף י:) דבעי רבא ככר בשמי קורה וכו' או דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה כדאמר לקמן (דף יא.) ולא דמי לבשר בחלב וערלה וכלאי הכרם שאיסורם נוהג איסור עולם ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני אי נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה ...
14. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ו עמוד ב
אמר רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל. מאי טעמא? אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי,
15. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ד עמוד ב
כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה
16. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כט עמוד ב
תסתיים דר"א הוא דאמר חייב, דאמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש [שעות] ולמעלה, תסתיים.
17. רא"ש מסכת פסחים פרק ב סימן ג
ורש"י פסק כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותיה בפרק בתרא דתמורה (דף לג ב) דחשיב חמץ בכלל כל הנשרפין. ואף על גב דשתק ר' יהודה. אנן לא שתקינן. דלא איתותב אלא מדברי עצמו. וכן פסק בספר המצות (עשין לט) וכן פסק הרב הברצלוני ז"ל והביא ראיה מדאמר רבא לעיל (דף ה א) ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. והגאונים פסקו כחכמים וכן כתב בעל העיטור ז"ל וכן כתב ה"ר יונה ז"ל. ואי משום סתמא דתמורה קי"ל בתרי מסכתות אין סדר ואם כן הלכה כרבים ואי תיקשי לך רבנן גופייהו לילפו מנותר דלדידהו ליכא פירכא וי"ל דלדידהו איכא לאקשויי מה לנותר שכן קדש לכך ראוי להחמיר ולשורפו ושריפה חמורה כדאי' בשילהי תמורה (שם) אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי ולפירוש ר"ת ז"ל דמפרש (פ"ק דף יב) בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר היינו בשעה ששית דאז רגילין העולם לבערו אין נפקותא בפסק זה כולי האי דאין אדם משהה חמצו עד אחר חצות ואף לפירוש רש"י בשעה חמישית מודה שמבערו בכל דבר:
18. שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א
כיצד ביעור חמץ, (א) א שורפו (ב) [א*] <א> או פוררו וזורה לרוח (ג) או זורקו לים. (ד) ואם היה ב החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה (ה) מפררו ואחר כך זורקו לים. הגה: (ו) <ב> והמנהג לשורפו. (ז) וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום (ד"ע), ג אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה, (ח) הרשות בידו. (הגהות מיימוני פ"ג וכל בו).
19. משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א
(ו) והמנהג לשורפו - דחוששין [טו] לדעת הפוסקים שפסקו כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר שהוא בשריפה. ומנהג זה הוא אפילו אם שורפו בזמן הראוי דהיינו [טז] בסוף שעה ה' כמנהגנו וכדמבואר לעיל בסימן תל"ד או בכל שעה ששית וכ"ש [יז] במצא חמץ לאחר שש או בפסח גופא דבודאי יש לנהוג לכתחלה לבערו ע"י שריפה דוקא:
20. שער הציון סימן תמה ס"ק יז
משום דבשש הוא רק דעת רש"י, וכמעט כל הפוסקים פליגי עליו, ובלאחר שש אדרבה כמעט כל הפוסקים העומדים בשיטת ר' יהודה מחמירים, וכפירוש רבנו תם על הא דאמרינן בש"ס י"ב, אימתי אמר ר' יהודה שלא בשעת ביעורו, דהיינו לאחר שש ואילך. ועיין בביאור הגר"א סעיף קטן ד' שהוכיח מהרבה מקומות כשיטה זו, ודברי הט"ז בסעיף קטן ב' שמבואר בו היפך דברינו מוקשים מאד, וכבר תמה עליו בספר חמד משה וכן במאמר מרדכי:
21. משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א
(ח) הרשות בידו - ואפ"ה [יט] מתקיים מצות תשביתו בזמנו שמשלשים יום ואילך קודם הפסח חל עליו חובת ביעור:
22. ביאור הגר"א אורח חיים סימן תמה סעיף א
שורפו. רמב"ם וכגי' אף מפרר ואף לס' דלא גרסי אף מ"מ פי' אף מפרר מדקאמר ר"י אלא שריפה ועוד דא"א לומר דכל המתני' דפ"ק וכל הברייתות דבכולם תנן דשורפין הכל כר"י ור"מ ור' יוסי ור' שמעון ור"ג ור"א ור' יהושע ור"א איש ברתותא כולם כר"י אלא אף לחכמים עיקר בשריפה ושם כ"א ב' ולא יסיק כו' ל"צ אלא לר"י כו' מ' דגם לרבנן ניחא וע' תוס' ד"ה בהדי כו':
והמנהג. ר"ל דאף לר"י א"צ שריפה אלא לאחר שש כמש"ש י"ב ב' וכפי' ר"ת בתוס' ד"ה אימתי דטעמא דר"י דיליף מנותר כמש"ש כ"ז ב' והיינו לאחר איסורו וכ"ה בירו' פ"ב סוף הל' א' תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכ"ד משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה ואתיא כר' יהודה וא"כ אף להפוסקים כר"י משום דמתני' דתמורה אתיא כוותיה כמ"ש בגמרא בסוף תמורה ע"ש ואף על גב דאיתותב מ"מ לסברא דרבנן לא איתותב וכמ"ש תוס' כ"ז ב' ד"ה אין וש"פ ומ"מ כיון דשורפין קודם זמן איסורו מן התורה אינו אלא מן המנהג ואף שכ' הרא"ש דאף לפרש"י שמפרש איפכא דבשש שורפין לר"י מ"מ קודם ששה בה' וקודם לה מודה ר"י שא"צ שריפה אלא דאף אם מוכרו ונותנו לא"י מותר כמ"ש בר"פ כ"ש וכמ"ש בס"ב כבר הקשה בטור ממ"ש רש"י כ"ז ב' בד"ה שאם כו' ואף על גב דאמרינן כו' והמנהג הוא ע"פ דעת רש"י אבל העיקר כפי' תוס' י"ב ב' ד"ה אימתי כו' וכ' שכ"ה בירושלמי וכן הסכימו כל הפוסקים: וטוב לשורפו. דלר"י ילפינן מנותר כנ"ל ובירושלמי פ"ב דשבת למ"ד יליף מנותר אין שורפין בי"ט וה"ה ללילה וכ"ז חומרא בעלמא דלא ילפינן אלא אחר זמן איסורו וז"ש אך כו' וע' רש"י ו' א' ד"ה עושה. ובלילה כו' וסי' תמ"ו ס"א וי"ל שכ' אליבא דרבנן אבל לר"י שורפו ביום:
23. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פסחים פרק ב
תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר. משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה. ואתיא כרבי יודה. אית תניי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה. משהגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר. ואתיא כרבנין.
24. ויקרא פרק כו:ו
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:
25. ספרא בחוקותי פרשה א
והשבתי חיה רעה מן הארץ, ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר משביתן שלא יזוקו, אר"ש אימתי הוא שבחו של מקום בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקים מן העולם משביתן שלא יזיקו. (ב) וכן הוא אומר וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם, ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהם ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו, וכן הוא אומר גמול ידו הדה, זו חיה ההורגת את הבריות

Monday, February 18, 2013

עַד דְּלָא יָדַע


עַד דְּלָא יָדַע
הרב ארי דוד קאהן
1.    תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב
אָמַר רָבָא, מִיחַיֵיב אינישׁ לִבְסוּמֵי בְּפוּרְיָא, עַד דְּלָא יָדַע בֵּין "אָרוּר הָמָן","לְבָּרוּךְ מָרְדֳּכַי". רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא עָבְדוּ סְעֻדַּת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. ְּאִיבְסוּם, קָם רַבָּה וְשָׁחְטֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. לְמָחָר, בָּעָא רַחֲמֵי עָלֵיהּ וְאַחְיֵיהּ. לְשָׁנָה אֲמַר לֵיהּ, לֵיתִי מַר וְנַעֲבִיד סְעֻדַּת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲמַר לֵיהּ, לָא בכָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא מִיתְרַחִישׁ נִיסָא.

2.    אסתר פרק ט
(כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים:

3.     שאילתות דרב אחאי גאון פרשת ויקהל שאילתא סז
ואמר רבא מיחייב איניש  למיכל ולמישתי ולאיבסומי בפורייא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי רבא ורבי זירא עבדו סעודת  פוריא בהדי הדדי קם רבא ושחטיה לרבי זירא בעי רחמי עילויה ואחייה לשתא אחרינא אמר ליה ליתיה מר  ליעביד סעודת פורים אמר ליה לא כל שעתא מתרחיש ניסא. 

4.    רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב

  הלכה טו כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות.

5.    רי"ף מסכת מגילה דף ג עמוד ב
אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן

6.    המאור הקטן מסכת מגילה דף ג עמוד ב
אמר רבה חייב איניש לבסומי בפוריא כו' כתב ה"ר אפרים ז"ל מההוא עובדא דקם רבה שחטיה לר' זירא לשנה א"ל תא נעביד כו' אידחי ליה מימרא דרבה ולית הלכתא כוותיה ולאו שפיר דמי למעבד הכי.

7.    ר"ן על הרי"ף מסכת מגילה דף ג עמוד ב
מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן. דאמרינן בגמ' דמיחייב למימר ברוך מרדכי ארור המן ברוכה אסתר ארורה זרש [גם] חרבונה זכור לטוב ומיחייב לבסומי עד דלא ידע מאי קאמר וכתב רבינו אפרים ז"ל מההוא עובדא דקם רבה ושחטיה לר' זירא כדאי' בגמ' אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למעבד הכי:

8.   רש"י מסכת מגילה דף ז עמוד ב

  לאבסומי -  להשתכר ביין.

9.    רש"י מסכת תענית דף כז עמוד א
עיקר שירה בפה - וכלי לבסומי קלא בעלמא,

10. תוספות מסכת מגילה דף ז עמוד ב

  דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי  - [בירושלמי] ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים  ברוכים כל היהודים.

11. תוספות הרא"ש מסכת מגילה דף ז עמוד ב
בין ארור המן. בירושלמי מפרש שצריך לומר אחר קריאת המגילה ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הערלים [נ"א: הרשעים] ברוכים כל ישראל, ויאמר נמי וגם חרבונה זכור לטוב.

12. ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות פורים ד"ה [י] אמר

 י] אמר רבא חייב אינש לבסומי בפוריא  עד דלא ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי. ופירש"י לבסומי כלומר  להשתכר. ושאלתי את פי מהר"י סג"ל אם כן צריך להשתכר ביותר, והשיב אלי דהכי פי' דברוך מרדכי  וארור המן הם עולין בגימ' בשוה. ובקל ישתכר אדם דטועה לכוון מניינם, ואמר שכן הוא בספר אגודה.  ואמר מהר"ש שכתב באבי העזרי דוקא מצוה לבסומי ולא חיובא. 

13. ספר המנהגים (טירנא) פורים ד"ה גי': אבל
 ומצוה לשמוח ולשתות  ולהשתכר   מאד  בפורים. 

 

14.  רבינו ירוחם - תולדות אדם נתיב י חלק א דף סב טור ג

ועוד פשוט וחייב להשתכר בפורים  עד   דלא   ידע   בין ברוך מרדכי לארור המן י"מ לכוין החשבון כי כך חשבון זה כמו זה.                                                                                   

15. ראבי"ה ח"ב - מסכת מגילה סימן תקסד

  ובפרק שני דמכילתין בגמרא דידן  גרסינן אמר רבא מחייב אינש לבסומי נפשיה  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי. נראה דכל הני צריך  למצוה בעלמא ולא לעכוב

16. ספר אבודרהם פורים ד"ה ואמר בפרק

ואמר בפרק קמא דמגלה (ז, ב) מחייב איניש לאיבסומי בפוריא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי. יש  מפרשים עד שיתחלף לו המן במרדכי ומרדכי בהמן. ויש מפרשים כי ארור המן עולה למנין ברוך מרדכי.  ור"ל עד שלא ידע לכוין החשבון, ובעל המנהגות כתב ונראה בעיני שפיוט היה שעל הבית האחד עונין ארור  המן ועל הבית האחר עונין ברוך מרדכי וצריך צילותא שפעמים שאין אדם מתכוין וטועה. והרב ר' יצחק  עשה פייט בדוגמא זו. או שמא מפני שלא היו רגילין לשתות יין כדאמרינן בירושלמי (פסחים פ"י) רבי יונה  שתי ארבע כסי בלילי פסחא וחזיק רישיה מדפסחא ועד עצרתא. ר' יהודה ב"ר אלעאי שתי ארבע כסי  וחזיק רישיה עד בי חגא ועל כן היו מתבסמין ומרגישין במעט יין אבל אנחנו שרגילין בו ואין אנו משתכרין  מהרה אין לשתות יין כל כך ע"כ. ואם תאמר האיך חייבו חכמים להשתכר בפורים והלא בכמה מקומות  בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות כמו נח ולוט. ויש לומר מפני שכל הנסים שנעשו לישראל בימי  אחשורוש היו על ידי משתה כי בתחלה נטרדה ושתי מן המלכות על ידי משתה היין שנאמר (אסתר א, י)  ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי וגו'. ובאה אסתר תחתיה על ידי משתה שנאמר  (שם ב, יח) ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר וגו'. וכן ענין המן ומפלתו על ידי  משתה היין היה. ולכן חייבו להשתכר בפורים מפני שבא הנס בעבור משתה היין שעשתה אסתר ועתה יהיה  נזכר הנס הגדול בשתיית היין.

17. המאירי על מסכת מגילה דף ז/ב

 חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו ומה שאמר כאן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו קם רבא שחטיה לרבי זירא נדחו כל אותם הדברים ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בין ארור המן וכו' הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב שצריך לומר אחר מקרא מגלה ארור המן ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארורה זרש וכן שצריך לומר חרבובה זכור לטוב ואמר שחייב להתבשם עד שלא ידע בבירור מה יאמר אלא שכבר נדחית לדעתינו כמו שביארנו וגדולי המחברים כתבו עד שירדם וכן לענין ביאור זה שאמר שחטיה לרבי זירא פי' מלשון סחיטה ר"ל שמעכו ואחייה הוא מלשון החלימני והחייני סעודת פורים אין עיקר שמחתה אלא ביום שהרי נאמר ימי משתה ושמחה ואם אכלה בלילה לא יצא ידי חובתו הן לילה שמחרתו יום הפורים הן לילה שעבר הפורים

18. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב
דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, [דף כד עמוד א] ובאושפיזא. מאי נפקא מינה? - אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא. אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת - מהדרינן ליה, ואי משני במילי אחריני - לא מהדרינן ליה.

19. מהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב
בפוריא עיין פרש"י ותוס' עוד י"ל ע"פ מ"ש פ"ק דמגילה דחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן כו' עבידי רבנן דמשנין לומר דלא ידע גם אם הוא אינו מבוסם כל כך וידע:

20. טור אורח חיים סימן תרצה

מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי 

21. בית יוסף אורח חיים סימן תרצה

מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. מימרא דרבא בפרק קמא  דמגילה (ז:) וכתבו התוספות (ד"ה דלא) דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל  הרשעים ברוכים כל הצדיקים וכן כתב הר"ן (ג: ד"ה גמ') כלומר דאי בין ארור המן לברוך מרדכי לחוד אפילו שתה  טובא לא טעי ביה וכתב הר"ן (שם) בשם רבינו אפרים דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לר' זירא  כדאיתא בגמרא (שם) אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למיעבד הכי: כתוב בארחות חיים (הל' פורים אות לח)  חייב אינש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות  ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט:

22. ב"ח אורח חיים סימן תרצה
ב וצריך שישתכר וכו'. מימרא דרבא שם וקשה הא אפילו שתה טובא לא טעי בה ופירשו התוספות עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים ורבא קיצר בלשונו וכן פירש הר"ן אבל בספר צידה לדרך (מאמר ד כלל ז פ"ד ד"ה בליל) פירש שישתכר עד שלפעמים יטעה לומר להפך ברוך מרדכי ארור המן וזה לשון האגודה (מגילה סי' ו) יש מפרשים לחשבון כי חשבון זה כזה עכ"ל:
ולפעד"נ כפשוטו דצריך שישתכר הרבה עד דלא ידע כלל מה חילוק יש בין ארור המן לברוך מרדכי שזה הגיע קרוב לשיכרותו של לוט ואין לתמוה איך הרשוהו להשתכר כל כך שהרי רבה ור' זירא היו משתכרים עד שקם רבה ושחטיה לר' זירא והנכון מ"ש הרב הגדול רבינו אפרים דמהך עובדא דשחטיה רבה לר' זירא אידחיא ליה מימרא דרבא ולאו שפיר למיעבד הכי וכן כתבו בעל המאור והר"ן משמו ונראה דמהך טעמא סידר בעל התלמוד להך עובדא דרבה ור' זירא בתר מימרא דרבא למימרא דהכי הוי הלכתא ולדחויי לדרבא ומיהו דוקא לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי הוא דדחינן לה אבל מיהו צריך לשתות הרבה מלימודו שייטב לבו במשתה ויהא שתוי או אפילו שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך רק שתהא דעתו עליו ובהגהות מיימוניות (פ"ב הט"ו אות ב) כתב בשם ראבי"ה (סו"ס תקסד) כל זה למצוה אבל לא לעכב ובתשובת מהרי"ל סימן נ"ו ביאר טעמו עיין שם:

23. ט"ז אורח חיים סימן תרצה
חייב אינש לבסומי כו'. - רבים רוצים לתרץ ולפרש מה הכוונה בזה ולא נתיישב ולעד"נ לפרש בדרך זה דצריך האדם לתת שבח לו ית' על טובה כפולה שעשה עמנו הא' הוא פורענות שהביא הוא ית' על המן ואלו לא נתברך מרדכי אלא היה ניצול עם כל ישראל דיינו אלא שבירכו למרדכי בגדולה מאוד והטובה יתירה ע"כ אמר צריך לבסומי עד שלא ידע מעלתינו מן ארור המן שזה מפל' שלו לברוך מרדכי שזה מעלתינו שני' והכוונ' מדאמר עד דלא ידע מכלל שקודם שכרות שלו ידע ונתן שבח ע"ז בזה נתכוונו שלא יפסיק מליתן שבח ע"ז בשמח' עד שיבו' לידי כך שלא יבחין עוד ואז פטור מזה כנלע"ד:
(ב) (פמ"ג) וי"א שא"צ להשתכר כו'. - והא דאמר רבא בגמ' עד שלא ידע בין ארור המן וכו' נדח' מימרא זו כיון שבגמ' מביא ע"ז דרבה שחטיה לר' זירא ש"מ מסקנת הגמ' שאין לעשו' כן כ"כ ב"י בשם הר"ן בשם ר' אפרי'

24. שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצה סעיף ב

חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הגה: וי"א דא"צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו -כל בו- וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. -מהרי"ל-. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים.

25. שו"ת האלף לך שלמה חלק או"ח סימן שפה
 וכשאני לעצמי הי' נ"ל טעם אחר דאין לעשותו בשבת כיון דסעודת פורים בעינן דחייב  אדם לבסומי בפוריא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי ובשבת בעינן זכור את יום השבת לקדשו ולא ישכחנו  מלבו:

26. משנה ברורה סימן תרצה סעיף ב

-ד- בין ארור המן - שזה מפלה ראשונה שניטל נקמה רבה ממנו ועוד טובה יתרה מזה גדולת מרדכי שבירכו הקב"ה שעלה למעלה ראש והנה קודם שנשתכר נתן בודאי תודה להש"י על שתי הטובות וע"כ אחז"ל שלא יפסיק מלתן שבח ע"ז בשמחה עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו. ועיין בא"ז דמ"מ יראה להיות זהיר בענין נט"י וברכת המוציא ובהמ"ז ויהיה שמחה של מצוה ועיין בפמ"ג שכתב דענין סעודת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות אפשר דצריך כונה ע"ז לשם מצוה:
 -ה- וישן ומתוך שישן וכו' - וכן ראוי לעשות -פמ"ג-:

27. ביאור הגר"א אורח חיים סימן תרצה סעיף ב
חייב כו'. שם מיחייב אינש כו' ור"ל בין נקמת המן לגדולת מרדכי והוא מ"ש גדולה נקמה שניתנה כו' ואמרו גדול' דעה וכיון שניטלה הדעה לא ידע כו':

28. ביאור הלכה סימן תרצה ד"ה עד

 עַד דְּלָא יָדַע  וכו' - וז"ל המאירי חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצוין להשתכר ולהפחית עצמינו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת הש"י והודאה על הנסים שעשה לנו וע"ש מה שמבאר דברי הגמרא. וז"ל הח"א כיון שכל הנס היה ע"י יין לכן חייבו חכמים להשתכר ולפחות לשתות יותר מהרגלו כדי לזכור הנס הגדול ואמנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות בנט"י וברכה ובהמ"ז או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לש"ש עכ"ל:

29. שערי תשובה אורח חיים סימן תרצה ס"ק [ב]

וישן -  עבה"ט ועיין בסידור עמודי שמים שכת' שאביו הגאון ז"ל היה נוהג בימי בחרותו לקיים המימרא כפשוטו,  ומי שהוא חלש בטבעו (או שמשתטה עד שאפשר שיבא עי"ז לידי מעשה או דברים שלא כהוגן) אין לו לשתות יותר מדאי  וראיה לדבר ריב"א ודוק עכ"ל, וכוונתו במ"ש ריב"א הוא ר"ת ר' יהודה בר אילעי ר"ל שר"י בר אילעי אמר בירוש' דלא  שתי אלא מפסחא לפסחא וחוגרני צדעי כו' משמע דבפורים לא שתה כיון ששתייתו היה מזיק לבריאת גופו: 

30. יד אפרים

 רבים רוצים לתרץ ולפרש מה הכוונה בזה... ולי הצעיר נתפרש בחזיון לילה, שהכוונה  הוא שעיקר החיוב של המשתה הוא שיהיה שרוי בשמחה כדכתיב "ויין ישמח לבב אנוש" ומחמת שיהיה שרוי בשמחה יהיה חדות ה' מעוזו ויתן תודות והלל לה' על הנס מתוך הרחבת הלב ... ולכן אין לו להשתכר יותר מדאי שיתבלבל דעתו ולא יכיר בתוקף הנס כלל. וזה שכתב חייב אדם לבסומי בפוריא עד שלא ידע... הך עד הוא ולא עד בכלל. רוצה לומר שגדול חיוב השתיה בזה לבסומי עד גבול דלא ידע וכו. שמן הגבול הזה והלאה הוא ביטול כוונת חיוב שחייבו חכמים לבסומי כדי שיתן הלל והודאה שכיון שיתבלבל דעתו כ"כ דלא ידע בין ארור המן וכו. פשיטא שאין בו דעת ותבונה לשבח ולפאר על תוקף הנס. ואתבונן אליו בבוקר וראיתי כי נכון הוא, ומיושב בזה שבש"ס סמכו לו ענין עובדא דרבה ורבי זירא דעבדו סעודת פורים בהדדי.. שלכאורה הוא מעשה לסתור, וקצת פוסקים כתבו שכוונה הוא שמזה יש ללמוד שאין הלכה כרבא בהא, ולפי מ"ש י"ל דאדרבא מייתי סייעתא מזה שמה שחייבו לעשות אותם ימי משתה ושמחה גבול יש לו שלא ישתכר יותר מדאי                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

31. ספר רסיסי לילה אות [לא]

וזהו פורים עד דלא ידע  כו' שהגיע לשכרותו של לוט שכל מעשיו כמתעסק בעלמא שאין לו שום דעת לא בתחלה ולא בסוף ומכ"ז דבוק בהשם יתברך. כי המן בא מכח טענה שהשתחוו כו' ואמר שצריך השתדלות עכמה פעמים לסור מרע ובאמת אין כן דהם לא עשו אלא לפנים כי שורש ישראל וין לו שייכות לרע כלל רק לפנים. ובכל פורים זוכין לאור זה והוא מעין שבת שהוא מעין עוה"ב דאין שם השתדלות דישראל מקדשי רק קדושה קביע וקיימא. וכן פורים אין צריך קדושת ישראל שהרי מצותו בשכרות עד דלא ידע שאין מקום להשתדלות רק אותו יום זכה בגורל מעצמו כמו מי שמרויח בגורל בלא יגיעה כלל:

32. ספר סדר היום סדר פורים
רבי משה בן מכיר (או משה בן יהודה המכירי) היה ממקובלי העיר צפת במאה ה-16, עמד בראש ישיבה בעין זיתים, מחבר הספר סדר היום.
וענין הסעודה הזאת צריכה שתהי' בבשר ויין כי אין שמחה בזולתם ובענין היין אמרו חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי והדברים לרוב הפוסקים כפשטן ויש מגמגמים בדבר ואומר דזו לאו שמחה איקרי ובודאי בהגיע לענין זה שתה הרבה יותר מדאי ויזיק לו בלי ספק והרמב"ם ז"ל כתב עד שירדם ומפרש הענין עד שלא ידע ר"ל מתוך ששתה מה שאינו רגיל ושינה קופצת עליו ומתנמנם ומתוך שנתו אינו יודע לכוין בין ארור המן לברוך מרדכי אלא שקשה לפירושו למה נקט אלו המלות יותר מאחרות לענין הנמנום הכל שוה ועל זה אחרים פי' שהענין הוא לענין חשבון השמות לידע מה הפרש יש בין זה לזה כי המספר עולה שוה ארו"ר המ"ן תק"ב וכן ברוך מרדכי תק"ב וכשישאלו לו מה הפרש והוא יבקש ולא ימצא והוא נחפז בזה ונטרד הרי עשה היין בו פועל אבל סוף סוף הלשון קשה דלא ידע בין זה לזה והרי יודע. אלא האמת הוא כפשוטו שצריך ששכלו יתבלבל כ"כ עד דלא ידע לכוין אם יאמרו ברוך לארור שיאמר אינו ברוך אלא ארור וכן בהפך בשכנגדו: ומפני מה חייבו בזה אמר שהוא ענין כבד וקשה שמעתי פעם שאחר שהמן הרשע בקש להשמיד להרוג ולאבד ולשפוך דם היהודים נעשה ענין קרוב לזה מתוך שמחה עד שנשאר כמתים מושכבים ארצה ומצד אחר הוא חשב לשפוך דם ואנו נוסיף דם על דמינו ע"כ:

33. שער הכוונות - דרושי חג הפורים דרוש א
 ומ"ש רז"ל חייב אינש לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כו' הכונה הוא כי לעולם תוך הקליפה יש ניצוץ של קדושה המאיר בתוכה ומחיה אותה ולכן צריך לומר ברוך המן להמשיך אל הניצוץ ההוא אור ולכן צריך לומר בלא כונה אחר שהוא שיכור ויצא מדעתו שאם יהי' ח"ו בכוונה יאיר גם אל הקליפה ח"ו.

34. ספר פרי עץ חיים - שער ר"ח חנוכה ופורים - פרק ו
לכן מצוה לשתות יין בפורים, , לא ישתכר אלא יתבסם עד דלא ידע, כי במקום יין המשומר בענביו, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ולכן כי שחטיה רבה לר' זירא, בעי רחמי ואתסי, נמי חריך שקיא, לבטל דינא של גיהנם: