Twitter

Friday, May 24, 2019

Audio and Essays Parshiot Behar (For those who dwell in the Diaspora) & Bechukotai (For those who dwell in Zion)

Audio and Essays Parshiot Behar (For those who dwell in the Diaspora) & Bechukotai (For those who dwell in Zion)



YouTube:


Audio:


Speaker:  
Speaker:  
Speaker:  
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 
Speaker: 

Laws and Consequences

Speaker: 

We Are One

Speaker: 

The Metamorphosis of Rabbi Shimon Bar Yochai

Speaker: 

Cosmic Harmony 

Speaker: 
Speaker: 

Living and Loving

Speaker: 
Speaker: 
Speaker:  Rabbi Ari Kahn
Behar
·       Seasons in the Sun (5776)
·       Dayenu! (5775)
·       Living and Loving (5774)
·       A Time to Trust (5760)
Bechukotai
·       Coming Home (5770)
·       Standing Tall (5769)
·       The Omer (5761)
·       The Great Rebuke (5760)






Tuesday, May 21, 2019

Updated sources Elkana -Chana -Peninah- Avraham -Sarah-Hagar


Updated sources Elkana -Chana -Peninah- Avraham -Sarah-Hagar
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא עמוד א
בראש השנה בחדש השביעי, ומפטירין הבן יקיר לי אפרים, ויש אומרים וה' פקד את שרה, ומפטירין בחנה. והאידנא דאיכא תרי יומי, יומא קמא - כיש אומרים, למחר והאלהים נסה את אברהם, ומפטירין הבן יקיר. 
רבינו בחיי על בראשית פרק יח פסוק כז
וע"ד המדרש בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות עפר סוטה ואפר פרה. וכן מצינו כל ישראל שנקראו בשם אפרים, שנאמר (ירמיה לא) הבן יקיר לי אפרים, הוא כאלו אמר אפרים שני אפרים, אפרו של אברהם ואפרו של יצחק.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד ב
תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל;
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כט עמוד א
הני שבע דשבתא כנגד מי? אמר רבי חלפתא בן שאול: כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים. הני תשע דראש השנה כנגד מי? אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין: כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה, דאמר מר: בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה.
שמואל א פרק א, א
וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן־הָרָמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָה בֶּן־יְרֹחָ֧ם בֶּן־אֱלִיה֛וּא בֶּן־תֹּ֥חוּ בֶן־צ֖וּף אֶפְרָתִֽי:
דברי הימים א פרק ו, א-יג
(א) בְּנֵ֖י לֵוִ֑י גֵּרְשֹׁ֕ם קְהָ֖ת וּמְרָרִֽי: (ב) וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי־גֵרְשׁ֖וֹם לִבְנִ֥י וְשִׁמְעִֽי: (ג) וּבְנֵ֖י קְהָ֑ת עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר וְחֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵֽל: (ד) בְּנֵי מְרָרִ֖י מַחְלִ֣י וּמֻשִׁ֑י וְאֵ֛לֶּה מִשְׁפְּח֥וֹת הַלֵּוִ֖י לַאֲבוֹתֵיהֶֽם: (ה) לְֽגֵרְשׁ֑וֹם לִבְנִ֥י בְנ֛וֹ יַ֥חַת בְּנ֖וֹ זִמָּ֥ה בְנֽוֹ: (ו) יוֹאָ֤ח בְּנוֹ֙ עִדּ֣וֹ בְנ֔וֹ זֶ֥רַח בְּנ֖וֹ יְאָתְרַ֥י בְּנֽוֹ: (ז) בְּנֵ֖י קְהָ֑ת עַמִּינָדָ֣ב בְּנ֔וֹ קֹ֥רַח בְּנ֖וֹ אַסִּ֥יר בְּנֽוֹ: (ח) אֶלְקָנָ֥ה בְנ֛וֹ וְאֶבְיָסָ֥ף בְּנ֖וֹ וְאַסִּ֥יר בְּנֽוֹ: (ט) תַּ֤חַת בְּנוֹ֙ אוּרִיאֵ֣ל בְּנ֔וֹ עֻזִּיָּ֥ה בְנ֖וֹ וְשָׁא֥וּל בְּנֽוֹ: (י) וּבְנֵי֙ אֶלְקָנָ֔ה עֲמָשַׂ֖י וַאֲחִימֽוֹת: (יא) אֶלְקָנָ֑ה בְּנֵי֙ אֶלְקָנָ֔ה צוֹפַ֥י בְּנ֖וֹ וְנַ֥חַת בְּנֽוֹ: (יב) אֱלִיאָ֥ב בְּנ֛וֹ יְרֹחָ֥ם בְּנ֖וֹ אֶלְקָנָ֥ה בְנֽוֹ: (יג) וּבְנֵ֧י שְׁמוּאֵ֛ל הַבְּכֹ֥ר וַשְׁנִ֖י וַאֲבִיָּֽה: ס
אליהו רבה (איש שלום) פרשה ט
כיוצא בדבר אתה אומר, ויהי איש אחד מן הרמתים וגו'  (ש"א =שמואל א':א')  , היה אלקנה עולה ארבעה  פעמים בשנה, שלשה מן התורה ואחת שקיבל עליו, שנאמר ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה וגו'  (שם שם  /שמואל א' א'/ ג')  , אלקנה הוא עלה ואשתו ובניו ובנותיו ואחיו ואחיותיו וכל קרוביו עמו וכל בני ביתו היה  מעלה את הכל עמו, אמר, שלא ילמדו דרך עבודה זרה מן הכנענים ומן הפושעים ויעשו דבר שלא  כתורה. דבר אחר למה מעלה את הכל עמו, כשהיו עולין בדרך ולנין ברחובה של עיר, מתקבצים האנשים  לבד והנשים לבד, שכן האיש מדבר עם האיש, אשה עם האשה, גדול עם גדול, קטון עם קטון, והיתה המדינה  מרגשת והיו שואלין להן להיכן תלכו, ואומרים אל בית האלהים שבשילה שמשם תצא  תורה ומשם מצוות, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד, מיד עיניהם משגרות דמעות, אמרו להן נעלה  עמכן, אמרו להן הין, עוד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, לשנה אחרת הרגישה כולה  לעלות, והיו עולין הימינה כששים בתים, ובדרך שהיה עולה שנה זו לשנה אחרת אינו עולה אלא בדרך אחרת,  אלקנה הכריע את ישראל לכף זכות וחינך אותם במצות, וזכו רבים על ידו, הקב"ה בוחן לבות וכליות אמר לו,  אלקנה את הכרעתה את ישראל לכף זכות וחינכתם במצוות, וזכו רבים על ידיך, אני אוציא ממך בן שיכריע  את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצוות ויזכה רבים על ידיו. 


קהלת רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה א [כ"ח] אשר
 א [כ"ח] אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי אדם אחד מאלף מצאתי, בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין  למקרא יוצאין מהן ק' למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהם אחד להוראה, הה"ד  אדם   אחד   מאלף   מצאתי, ד"א אדם זה אברהם, ואשה בכל אלה לא מצאתי זו שרה, 
שמואל א פרק א, ח
(ח) וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֙מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ הֲל֤וֹא אָֽנֹכִי֙ ט֣וֹב לָ֔ךְ מֵעֲשָׂרָ֖ה בָּנִֽים:
ילקוט שמעוני שמואל א רמז עז
ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי, אמר לה שרה שהיתה עקרה כך היתה יושבת ובוכה, אלא רבקה שהיתה עקרה כך היתה עושה, ולמה ירע לבבך, אלא רחל שהיתה עקרה כך היתה יושבת בינה לבין עצמה. הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, אלו בניה של פנינה.
בראשית פרק יב פסוק ה
וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן:
רש"י בראשית פרשת לך לך פרק יב פסוק ה
אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום. ופשוטו של מקרא עבדים ושפחות שקנו להם, כמו (שם לא א) עשה את כל הכבוד הזה,ז (במדבר כד יח) וישראל עושה חיל, לשון קונה וכונס:
בראשית פרק כא, יב
(יב) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֶל־אַבְרָהָ֗ם אַל־יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֙יךָ֙ עַל־הַנַּ֣עַר וְעַל־אֲמָתֶ֔ךָ כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע:
רש"י בראשית פרשת וירא פרק כא:יב
שמע בקולה - שמע בקולה. לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה אַבְרָהָם טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבִיאוּת:
אגדת בראשית (בובר) פרק נ ד"ה [א] ויהי איש
 [א] ויהי איש אחד מן הרמתים  (ש"א =שמואל א'= א א)  . זש"ה אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי אדם אחד מאלף  מצאתי  (קהלת ז כח)  . מהו כך אלא כשהקב"ה רואה לדור שירשע, הוא חוזר ומבקש אפילו צדיק אחד שיתלה  בשבילו, ..., ואחר כך מצא לאלקנה אדם אחד, ויהי איש אחד. [ב] ד"א אדם  אחד   מאלף   מצאתי. זה אברהם, והאיך, אלא צפוי היה עד שלא יעמוד אברהם שיעמדו אלף דור, ואח"כ אברהם, וכן דוד  אומר דבר צוה לאלף דור אשר כרת את אברהם  (תהלים קה ט)  . וכיון שראה שאין מהם הנייה, אלא כולם  רשעים, קפל אותן והעבירן מהם עשרים דור, ואח"כ ברא לאברהם, לכך נאמר אדם אחד מאלף מצאתי, מצא  את האדם הגדול בענקים הוא  (יהושע יד טו)  . כך אף  אלקנה  נמצא צדיק יחידי בכל דורו, וכל מעשיו של  אלקנה דומים לאברהם, האיך, אלא אברהם נקרא איש, דכתיב ועתה השב את אשת איש וגו'  (בראשית כ ז)  ,  ואלקנה כתיב בו ויהי איש. אברהם נקרא נביא, שנאמר כי נביא הוא  (שם שם /בראשית כ' ז'/)  , ואלקנה נקרא  נביא, שנאמר ויבוא איש אלהים אל עלי  (ש"א =שמואל א'= ב כז)  , זה אלקנה. אברהם הקנה להקב"ה שמים וארץ,  דכתיב ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ  (בראשית יד יט)  . ואלקנה הקנה להקב"ה שמים וארץ, שנאמר  ושמו אלקנה  (ש"א =שמואל א'= א א)  , שהקנה להקב"ה שמים וארץ. אברהם נקרא אחד, דכתיב אחד היה אברהם   (יחזקאל לג כד)  , ואלקנה נקרא אחד, דכתיב ויהי איש אחד. [ג] ד"א ויהי איש אחד. זש"ה כי לא מחשבותי  מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי  (ישעי' נה ח)  , אין מידותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם אין אחר  משתמש בשרביטו, ולא רוכב בסוסו, ולא נקרא אגוסטוס כמוהו, אבל הקב"ה אינו כן, אין עינו רעה על  בריותיו, אמר הב"ה יש לי שרביט אימתי יבוא משה וישתמש בו, שנאמר ויקח משה את מטה האלהים בידו   (שמות ד כ)  . סוסו סערה, דכתיב ה' בסופה ובסערה דרכו  (נחום א ג)  ... , ואלקנה היו לו שתים ויכול לעמוד  בהן, ולו שתי נשים, הוי לפי שכלו יהולל איש. [ה] [ד"א ויהי איש אחד. זש"ה] זכר צדיק לברכה  (משלי י ז)  , זה  אלקנה. ושם רשעים ירקב  (שם שם /משלי י' ז'/)  . זה מיכה, למה אלא זה נקרא מהר אפרים, דכתיב מהר אפרים   (ש"א =שמואל א'= א א)  . וזה נקרא מהר אפרים, דכתיב ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו  (שופטים יז א)  , אלא  לא דומין זה לזה, זה מחייב את ישראל בצלמו, וזה מכפר על ישראל, שנאמר ועלה האיש ההוא מעירו מימים  ימימה  (ש"א =שמואל א'= א ג)  , מפסח לפסח, שנאמר ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה  (שמות יג  י)  . ונוטל שעיר עזים ומקריב חטאת על כל ישראל, לקיים מה שאמר משה יורו משפטיך ליעקב ותורתך  לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך  (דברים לג י)   לכך נאמר זכר צדיק לברכה. 
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז עמוד א
אָמַר רַבִּי לֵוִי, שָׂטָן וּפְנִינָה, לְשֵׁם שָׁמַיִם נִתְכַּוְּונוּ. שָׂטָן - כֵּיוָן דְּחַזְיֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּקַָא נָטָה דַּעֲתֵּיהּ בָּתַר אִיּוֹב, אָמַר חַס וְשָׁלוֹם מִנַשְׁיָיא לֵיהּ לְרַחֲמוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם. פְּנִינָה - דִּכְתִיב, (ש"א א) "וְכִעַסְּתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְעִימָהּ". דָּרְשָׁה רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב בְּפַפוּנְיָא, וְאָתָא שָׂטָן נַשְּׁקֵיהּ לכַּרְעֵיהּ:
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט דף יד טור ג /ה"ה
אָמַר ר' זְעִירָא, אִם נִזְדָקְנָה אוּמָתְךָ עֲמוֹד וְגוֹדְרָהּ כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה אֶלְקָנָה, שֶׁהָיָה מַדְרִיךְ אֶת יִשְׂרָאֵל לִפְעָמֵי רְגָלִים. הַה"ד (שמואל א, א, ג) וְעָלָה הָאִישׁ מֵעִירוֹ וְגוֹ'
פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא מג - כי פקד ה' את חנה
ד"א הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים אילו עשרה בנים של פנינה, לא עשה אלא כשבא לפקוד את חנה היתה חנה יולדת בן אחד ופנינה קוברת שני בנים, ילדה חנה ארבעה ופנינה קוברת שמונה, והיתה חנה מעוברת בן חמישי, ונתייראה פנינה שלא תקבור שני בניה שנשתיירו לה, מה עשתה פנינה, הלכה ובקשה מן חנה, אמרה לה בבקשה ממך נעניתי לך, יודעת אני שחטאתי לך אלא וותר לי כדי שיחיו שני בני שנשתיירו לי, באותה השעה נתפללה חנה לפני הקדוש ברוך הוא, אמרה לפניו וותר לה את שני בניה שיחיו, אמר לה הקדוש ברוך הוא חייך שהיו ראויים למות אלא הואיל שנתפללת עליהם שיחיו לשמך אני קורא אותם, לפיכך הוא אומר עד עקרה ילדה שבעה שנתחשבו לה שני בנים של פנינה.
אור החיים בראשית פרק יב:יג
אכן נתכוון לב' דברים הא' למען יטיבו לו בעבור אחותו טובה גשמיית. ועוד וחיתה נפשי וגו' על דרך מה שדרשו ז"ל (ברכות לא ב) בפסוק (ש"א א) אם ראה תראה שאם לא יפקידה תעשה שעל כרחך יראה לתת לה זרע ע"י שתלך ותסתר וכו' ותבדק כסוטה ונזרעה זרע. כמו כן חשב אברהם כי על ידי סתירת האשה עם האיש והיא נקיה ה' יפקדנה בבנים בדומין לו והוא אומרו וחיתה נפשי בפקודת הזרע בגללך פירוש בדברים המתגלגלים ממך על דרך מה שדרשו ז"ל (שבת קנא ב) בפסוק בגלל הדבר וגו', ולזה הפסיק בתיבת בעבורך לומר כי הם ב' דברים. גם אומרו וחיתה בתוספת וא"ו לומר שהוא פרט חדש ואינו ענף ייטב לי כי הם ב' בחינות ההטבה אחד לגוף ואחד לנפש. ודבר זה הושג אצלו בסתירה שנסתרה עם אבימלך ולא בפעם הזאת עם פרעה לטעם כי שם לא היה חשד כי גירשו מארצו גילה כי לא עשה דבר. או אפשר כי באמצעות ב' פעמים נתפרסם הקול על שרה כי נסתרה ועל ידי זה נפקדה. שוב בא לידי מאמר רז"ל (ב"ר פנ"ג) וזה לשונם אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא כתיב (במדבר ה כח) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע וזו שנכנסה לבית פרעה ולבית אבימלך ויצתה טהורה אין דין שתפקד עכ"ל, והם דברינו עצמם והבן. הרי שחיתה נפשו של אברהם בבנים בגלל שרה:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד ב
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם רָאֹה, מוּטָב. וְאִם לָאו, תִּרְאֶה. אֵלֵךְ וְאֶסְתַּתֵּר בִּפְנֵי אֶלְקָנָה בַּעְלִי, וִיקַנֵּא בִּי, וְיַשְׁקֵנִי מֵי־סוֹטָה, וְאֵין אַתָּה עוֹשֶׂה תּוֹרָתְךָ פְּלַסְתֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר ה) "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע".  
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יז עמוד א
דריש אָמַר רָבָא: בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ: (בראשית יח) "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְווֹת; אֵפֶר פָּרָה וַעֲפַר סוֹטָה.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א
אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה: וחנה היא מדברת על לבה - מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. רק שפתיה נעות - מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע - מכאן, שאסור להגביה קולו בתפלתו. ויחשבה עלי לשכרה - מכאן, ששכור אסור להתפלל, ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו' -
שמואל א פרק א, יא, כג-כח
וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר ה֨' צְבָא֜וֹת אִם־רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה׀ בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֙נִי֙ וְלֹֽא־תִשְׁכַּ֣ח אֶת־אֲמָתֶ֔ךָ וְנָתַתָּ֥ה לַאֲמָתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽה֙' כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹא־יַעֲלֶ֥ה עַל־רֹאשֽׁוֹ:(כג) וַיֹּ֣אמֶר לָהּ֩ אֶלְקָנָ֨ה אִישָׁ֜הּ עֲשִׂ֧י הַטּ֣וֹב בְּעֵינַ֗יִךְ שְׁבִי֙ עַד־גָּמְלֵ֣ךְ אֹת֔וֹ אַ֛ךְ יָקֵ֥ם ה֖' אֶת־דְּבָר֑וֹ וַתֵּ֤שֶׁב הָֽאִשָּׁה֙ וַתֵּ֣ינֶק אֶת־ בְּנָ֔הּ עַד־גָּמְלָ֖הּ אֹתֽוֹ: (כד) וַתַּעֲלֵ֨הוּ עִמָּ֜הּ כַּאֲשֶׁ֣ר גְּמָלַ֗תּוּ בְּפָרִ֤ים שְׁלֹשָׁה֙ וְאֵיפָ֨ה אַחַ֥ת קֶ֙מַח֙ וְנֵ֣בֶל יַ֔יִן וַתְּבִאֵ֥הוּ בֵית־ה֖' שִׁל֑וֹ וְהַנַּ֖עַר נָֽעַר: (כה) וַֽיִּשְׁחֲט֖וּ אֶת־הַפָּ֑ר וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־הַנַּ֖עַר אֶל־עֵלִֽי: (כו) וַתֹּ֙אמֶר֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י חֵ֥י נַפְשְׁךָ֖ אֲדֹנִ֑י אֲנִ֣י הָאִשָּׁ֗ה הַנִּצֶּ֤בֶת עִמְּכָה֙ בָּזֶ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־הֽ': (כז) אֶל־הַנַּ֥עַר הַזֶּ֖ה הִתְפַּלָּ֑לְתִּי וַיִּתֵּ֨ן ה֥' לִי֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתִּי מֵעִמּֽוֹ: (כח) וְגַ֣ם אָנֹכִ֗י הִשְׁאִלְתִּ֙הוּ֙ לַֽה֔' כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה ה֥וּא שָׁא֖וּל לַֽה֑' וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁ֖ם לַהֽ': פ
קהלת רבה (וילנא) פרשה ה ד"ה א [י"ט] כי
 [י"ט] כי לא הרבה יזכור את ימי חייו, זה דורו של עלי, כי האלהים מענה בשמחת לבו, זה  אלקנה  שהיה   מדריך  את ישראל ומעלה אותם בירושלים בכל שנה ושנה בדרך אחרת, לכך הכתוב מקלסו  (שמואל א' א')    ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה. 
מדרש שמואל (בובר) פרשה א ד"ה [א] עת לעשות
 אמר רבי יוסי בר רבי אבין אם נתישנה תורתך בפיך  אל תבוז עליה. אמר רבי זעירא אם נזדקנה אומתך אל תבוז עליה, כשם שהיה עושה  אלקנה  כשהיה  מדריך  את  ישראל ומעלה אותן לשילה, לא בדרך שהיה עולה בשנה זו היה עולה בשנה אחרת, אלא כל שנה ושנה היה  עולה בדרך אחרת, בשביל לשמע את ישראל לשילה, לפיכך הכתוב מיחסו, ויהי איש אחד מן הרמתים צופים  מהר אפרים ושמו אלקנה בן ירוחם בן אליהוא בן תחו בן צוף אפרתי  (ש"א =שמואל א'= א' א')  . 
בראשית רבה סד:ג
דָּבָר אַחֵר שְׁכֹן בָּאָרֶץ, שַׁכֵּן אֶת הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ. (בראשית כו, ג): גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אַתְּ עוֹלָה תְּמִימָה, מָה עוֹלָה אִם יָצָאת חוּץ לַקְּלָעִים הִיא נִפְסֶלֶת, אַף אַתְּ אִם יָצָאת חוּץ לָאָרֶץ נִפְסַלְתָּ.
רש"י בראשית פרשת תולדות פרק כו
אל תרד מצרימה. שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לָרֶדֶת מִצְרַיְמָה, כְּמוֹ שֶׁיָּרַד אָבִיו בִּימֵי הָרָעָב; אָמַר לוֹ: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שֶׁאַתָּה עוֹלָה תְמִימָה, וְאֵין חוּצָה לָאָרֶץ כְּדַאי לְךָ:
Aliya leregel
Got other people involved
Difficulty with other wife
Sotah – which comes from avraham
Avraham mistaken shacharis – chanah how to pray
Dedicated for avoda
Yitzchak korban
Shmuel avoda


Both seem to have secondary roles
Shmuel anointer
Yitzchak relative silence in torah


Rashi adds that the reading about Yitzchak, is that God remember us favorably in Judgment.

Elkana is identified as the Navi who chastises Eli about his sons. But – this point would seem to be part of a larger a theme in the Midrash which is not attempting to explain the pshat – but rather trying to tighten the thematic Rosh Hashana connection between the Torah reading and the Haftorah – which reads the book of Shmuel through a Bereishit lens. (as opposed to your previous excellent suggestion of seeing Shmuel more like Moshe)
So Avraham and Elkana will both seek to bring people to God, both are Oleh to a Holy place. An inverse takes place where Avraham takes care of travelers, while Elkana as a traveler inspires those along the way. (Or perhaps like the nefesh in Charan on the way to Israel).
Sarah is like Hana – though again there may be some contrasts especially in terms of prayer and tears/ as opposed to laughter. Hagar and Peninah – adversaries to the barren wife.
Yitzchak and Shmuel the holy children – dedicated to holiness – both in a role of anointing the next leader. And Eli the kohen and the Angel who tell what will happen…






שו"ת יחל ישראל סימן טו
עליה לרגל בבמה ובמשכן שילה  
כתב הרמב"ן (דברים טז - ט), אמר "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך במקום אשר יבחר ה'" (דברים יב - ה),  ולא ידעתי אם לומר כי לאחר שיבנה בית המקדש לא נאסף להקריב קרבנות הרגלים אלא במקום ההוא אשר  יבחר ה', בטעם שיאמר "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך", או שיבאר כאן שלא יתחייבו לעלות לרגל  עד אשר יבחר השם מקום לשכנו שם, עכ"ל. 
ומבואר בדברי הרמב"ן שהסתפק בפירוש הפסוק, האם הכוונה היא שלעולם הקריבו את קרבנות כל הרגלים  גם קודם בנין בית הבחירה בירושלים, ובא ללמדנו שלאחר בנין בית הבחירה שוב אין מקריבים אלא  בירושלים, או שכוונת הפסוק היא שאכן לא היתה מצות עליה לרגל לפני שבחר ה' מקום לשכנו שם, ולא עלו  לרגל קודם בנין הבית. 
ומצאתי בספר זרע - אברהם על הספרי (פרשת "כי תבא" פיסקא רצח) שערך תשובה מיוחדת בנושא זה, האם  מצות העליה לרגל היתה דוקא בירושלים, או גם בשילה, או אפי' בנוב וגבעון. ותורף דבריו הוא, שבתחילה  הביא את שתי הדעות שהביא הספרי (בתחילת פרשת "ראה") שנחלקו האם "המקום אשר יבחר" כולל גם את  שילה, או שאינו אלא ירושלים. ואם שילה גם היא בכלל "המקום אשר יבחר", הא פשיטא שהיתה קיימת שם  מצות עליה לרגל. ותו כתב שגם אם אינה בכלל "המקום אשר יבחר", מ"מ הרי הוא בכלל הנאמר שם "ובאת  שמה והבאתם שמה", ומבואר בגמ' שפסוק זה נאמר על עליה לרגל, וממילא לכו"ע נהגה מצות עליה לרגל גם  בשילה. וכן מוכח משמואל שעלה לרגל במשכן שילה, וכן מוכח במשנה במגילה (ט, ב) שמונה את חילוקי  הדינים בין משכן שילה לבית המקדש, ולא נאמר שם חילוק זה, ומשמע שגם בשילה נהגה מצות העליה לרגל. 
ולענין נוב וגבעון תלה הזרע - אברהם שאלה זו במחלוקת הרמב"ם והסמ"ג בריש הלכות בית הבחירה. וראה  בכסף - משנה שם, דלהרמב"ם שלומדים את מצות בנין בית המקדש מן הפסוק "ועשו לי מקדש" (שמות כה - ח)  שנאמר על המשכן, פסוק זה כולל גם את המשכן וגם את המקדש, ועל מצוה זו נאמר שם ברמב"ם, מצות עשה  לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו קרבנות וחוגגים אליו שלש פעמים בשנה וכו', עכ"ל. וממילא גם  במדבר ובנוב וגבעון עלו והקריבו קרבנות, שהרי זו המצוה. אבל לשיטת הסמ"ג שם שהמצוה נאמרה בפסוק  "והיה המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם" (דברים יב - יא) וגו', נמצא איפוא שאין בכלל מצות עליה לרגל אלא רק  מה שנאמר בפסוק זה, וכאמור בפסוק זה נאמרו רק שילה ובית עולמים, נמצא א"כ שבנוב ובגבעון אין מצות  עשה של עליה לרגל, ויעו"ש עוד שהאריך בזה.
והנה הבאנו בריש דברינו שכבר קדמו הרמב"ן בעיקר הספק, ועפ"י הזרע - אברהם צריך לומר גם בכוונת  הרמב"ן, דהא דנקט שהמצוה היא רק "במקום אשר יבחר ה'", אין הכוונה דוקא לירושלים, אלא גם שילה  בכלל. ואו ששילה הוי נמי בכלל "אשר יבחר ה'", או דהוי בכלל "ובאת שמה" וגו', וכנתבאר. ועוד יש להוסיף  שהרמב"ן עצמו (דברים יב - ח) כתב, אבל פירוש הכתוב כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם  שלמים לפני המשכן, אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם וכו', עכ"ל. וכוונתו היא שאם כהצד השני  שאין חיוב אלא במקדש, כיוון שבמדבר לא היה מקום נבחר לכן לא היו חייבים לעלות, ושילה הוי מקום  נבחר. 
ומ"מ פשוט הוא שאם לא עלו לרגל בנוב וגבעון, לא עלו גם במשכן שבמדבר, ובספר תכלת - מרדכי (להג"ר  מרדכי גימפל יפה, פרשת "ראה") הביא מכתב ידו של בעל שו"ת משכנות - יעקב שתמה מהגמרא בחגיגה (ו, א)  דמבואר שם שהיתה חגיגה לפני הדיבור (רש"י, קודם מתן תורה הקריבו שלמים בסיני), וכן נחלקו שם בית  שמאי ובית הלל אם היה קרבן ראיה לפני הדיבור, ונראה שלא נחלקו שלאחר הדיבור היה, ש"מ שנהגו  קרבנות הרגלים במדבר, יעו"ש שהניח דברי הרמב"ן בצע"ג. (וראה גם בכלי - חמדה בפרשת "ראה" שם). 
והנה באמת קרבנות אלו, שנקראים בגמ' קרבן חגיגה וקרבן ראיה אין הכוונה שקרבו אז ברגל, אלא הכוונה  היא שהקריבום לפני מתן תורה, וכמו שפירש רש"י שם דהוי עולת ראיה על שם הפסוק "ויחזו את האלוקים"  (שמות כד - יא), והא דאיקרו השלמים חגיגה, יש לפרש כפשוטו שהרי נאמר על זה "ויחוגו לי במדבר" (שם ה -  א). ונראה איפוא שאין מכאן קושיא על הרמב"ן, דהרמב"ן מיירי על חובת הגברא לבא לעזרה להראות פנים,  וממילא איכא נמי חיוב קרבן, ואיכא לאו ד"לא יראו פני ריקם", וע"ז אמר הרמב"ן שחובת גברא זו לא נוהגת  אלא "במקום אשר יבחר", ולא במשכן נוב וגבעון. אבל בגמ' מיירי במי שכבר נתקיים בו ראיית פנים שהרי  נאמר "ויחזו את האלוקים" וגו', ושפיר הקריבו עולת ראיה, כדי שלא יהיו בכלל של "ולא יראו פני ריקם",  והבן. 
ובתכלת - מרדכי הביא בשם הג"ר אליהו שיק להוכיח מהגמ' במכות (י, א) שרק במקדש בירושלים היתה מצות  עליה לרגל. והכי איתא התם, וא"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב "שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה'  נלך" (תהלים קכב - א), אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה  ויבוא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי וכו', יעו"ש. ומוכח דעליה לרגל לא היתה בנוב  וגבעון. (ולהוכחה זו נתכוין גם הגרד"ב צוקרמן בהגהותיו על פירוש הרדב"ז  להרמב"ם   פ"א מהל' בית  הבחירה ה"א, אבל מה שכתב שכן נראה גם מדברי הרדב"ז שם, לא ידעתי כוונתו. וראה גם בפירוש המהר"י  קורקוס שם). 
אלא שלפלא בעיני, שהתכלת - מרדכי עצמו בהמשך דבריו מביא בשם חתנו, בעל כתר - כהונה על הספרי  מהירושלמי בביצה (פ"ב ה"ד) דמוכח שם שבזמן שמת דוד, בעצרת, היו מקריבין עולות ראיה ושלמי חגיגה.  והוא האריך שם לבאר דאף דנקטינן כהרמב"ן שקרבנות אלו אינם אלא "במקום אשר יבחר", מ"מ כבר נתקיים  "המקום אשר יבחר" מאז שישבו דוד ושמואל בניות ברמה ודרשו על מקומו של בית המקדש, ויעו"ש בזה  אריכות נפלאה. אך תימה על התכלת - מרדכי שלא העיר שזה סותר את מה שהוכיח הגר"א שיק שכל ימי חיי  דוד המלך ע"ה עדיין לא היתה עליה לרגל, וצ"ע. 
והנה בעיקר מצות עליה לרגל יש לחקור האם זו מצות גברא או מצות חפצא, כלומר, האם המצוה מוטלת  ביסודה על האדם לעלות למקדש ברגלים, אלא שאם אין מקדש אי אפשר לקיים את המצוה, וה"ז כמו כל אונס  שפטור מהמצוה, או דילמא דלעולם כאשר אין מקדש אין הפטור בגלל אונס גרידא, אלא שמעיקר הדין אין  חיוב, וה"ז דומה למצות ציצית או למצות מזוזה, שמי שאין לו בגד של ארבע כנפות או מי שאין לו בית אינו  מחויב, ואף הכא כן הוא, דכיוון שאין מקדש אין סיבת החיוב של מצות עליה לרגל, והיינו דקאמרינן שיש  להסתפק אי הוי מצות גברא או מצות חפצא. 
ונראה לכאורה לפשוט ספק זה מהא דהבאנו לעיל (סי' יד) מדברי ספר החינוך (מצוה תמ) לענין הקרבת  קרבנות כאשר אין בית דהוי רק רשות והיתר ולא חובה, ונתבאר שם דכן י"ל לענין מצות עליה לרגל, עיי"ש.  ולכאורה יש לשאול, כיוון שיש על האדם מצוה לעלות לרגל, וע"י שעולה לרגל למקדש בזמן הזה נמי איכא  קיום מצוה, אע"פ שאין הבית קיים, הואיל וקדושת מקדש לא בטלה, א"כ מדוע שלא יהיה חיוב על האדם  לעלות, והרי יש בזה קיום מצוה, וכאמור הרי האדם גם הוא מחויב. אלא לאו ש"מ שהגדר הוא שאין זו מצוה  המוטלת על האדם, אלא מצוה זו היא בגדר מצות חפצא, דהיינו דכיוון שיש מקדש זה עצמו מחייב את האדם  לעלות אליו לרגל. והחינוך סובר כן גם לענין קרבנות, שאין הקרבנות בגדר מצות גברא ומקום הקרבתם הוא  בבית המקדש, וכאשר ליכא מקדש הרי הוא אנוס, אלא הגדר הוא שכאשר המקדש עומד על מכונו, זה מחייב  את עם ישראל בהקרבת קרבנות, מה שאין כן כשאין מקדש אין חיוב כלל, ואנו לומדים מדבריו גם לענין  עליה לרגל. 
ברם נראה שסברא זו דהוי גדר מצות חפצא ניתנת להאמר רק בקרבנות ציבור כמו תמידים ומוספים שבהם  יסוד החיוב תלוי במציאות המקדש, אבל בקרבנות המוטלים על היחידים כמו חטאות ואשמות, בהם בודאי  שזו חובת גברא להקריב במקדש, ואי ליכא מקדש הרי הוא אנוס. ולפיכך נראה שאם אפשר להקריב אע"פ  שאין בית, הוא צריך להקריב את אלו הקרבנות, ואין כל טעם להפטר מהם, כיוון ששוב אינו אנוס. ולפיכך  נמצא דמה שכתבנו לעיל (סי' יד) לפרש את לשון הרמב"ם בריש הל' בית הבחירה שמצות בנין המקדש היא  לצורך קרבנות ועליה לרגל, ונתבאר שם שאע"פ שאפשר להקריב גם כשאין בית, מ"מ כיוון שאין מצוה, לכן  בנין בית - המקדש הוא לצורך המצוה, הנה לפי האמור היינו דוקא לקרבנות תמידים ומוספים, אבל קרבנות  שמחויבים היחידים באמת אינם תלויים בבנין המקדש, וכנתבאר. 
ולפ"ז נראה להוסיף ולחלק בין קרבן ראיה לקרבנות שמחה וחגיגה, דקרבן ראיה הוא באמת בגדר חובת  חפצא דומיא דקרבנות תמידים ומוספים, משום שבקרבן ראיה המצוה נובעת מכח חובת ראיית פנים, והיינו  שכאשר יש מקדש אזי צריך להראות בו פנים, ומצות ראיה זו כוללת גם קרבן עולה, והיינו או להשלמת  העשה, או רק כדי שלא לעבור בלאו ד"ולא יראו פני ריקם". אבל חגיגה ושמחה הן מצוות עשה המוטלות  אקרקפתא דגברא לחוג ולשמוח ברגלים, ואם אין מקדש אין הכוונה שסיבת המצוה איננה, אלא הרי זה פטור  משום אונס, ולפיכך כיוון שאפשר להקריב קרבנות אע"פ שאין בית, תו לא הוי אנוס, וה"ז צריך להקריבם. 
אך דא עקא, דיש לדקדק לשון הרמב"ם שכתב, מצות עשה לעשות בית לה' וכו', וחוגגים אליו שלש פעמים  בשנה וכו', עכ"ל. והיינו שלא כתב הרמב"ם בלשון "ועולים אליו" דיתפרש על מצות ראית פנים, אלא כתב  בלשון שהמצוה היא על מצות חגיגה, וחזינן שאף מצות חגיגה תלויה בבנין המקדש דוקא, ולא כדברינו,  וצריך תלמוד. 
ומצאתי גם בספר הר - המוריה ריש הלכות בית הבחירה שהביא את דברי הרמב"ן, ואף הוא תמה שמצאנו  אצל שמואל שעלה אביו  אלקנה  לרגל, וכשאלת הזרע -  אברהם  שהבאנו לעיל. 

ולכאורה יש ליישב שאלה זו, דהתם לא נאמר שהיתה חובה לעלות לרגל, אלא שראינו שעלו לרגל, והרי  נתבאר (לעיל סי' יד) עפ"י ספר החינוך דאע"פ שאין חובה, יש קיום מצוה אם עולים, וכמו - כן י"ל שאף  אלקנה עלה לרגל אע"פ שלא היה מחויב, אבל עשה כן לקיים מצוה. 
אך בספר הר - המוריה הרגיש בדחיה זו, ולכן ציין להגמ' בחגיגה (ו, א) גבי פטור קטן שאינו יכול לרכב על  כתף אביו מחובת עליה, והכי איתא התם, השיב רבי תחת ב"ה לדברי ב"ש "וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה  עד יגמל הנער והביאותיו" (שמואל א א - כב), והא שמואל דיכול לרכוב על כתפו של אביו הוה, אמר ליה  אבוה ולטעמיך תקשי לך חנה גופה מי לא מיחייבא בשמחה, אלא חנה מפנקותא יתירתא חזיא ביה בשמואל,  וחיישא ביה בשמואל לחולשא דאורחא. הרי מפורש שהנידון הוא על חיוב עליה לרגל, ומפורש שבשילה  היתה מצות עליה לרגל, ולכן בהכרח הוא כדברי המפרשים שלא דיבר הרמב"ן אלא על נוב וגבעון, ולא על  שילה. 
וסוגיא זו כיוון דאתיא לידן נימא בה מילתא, דהנה בפירוש רבינו חננאל שם כתב, אלא חנה מפנקותא  יתריתא חזת בשמואל וחששה משום חולשא דאורחא, משום הכי חנה נמי פטורה דאמר חולים ומשמשיהם  פטורים מן הראיה, עכ"ל. וכתב הרב המהדיר שם, בגמ' לא מצינו פטור זה רק גבי סוכה (סוכה כה, א), ואולי  צ"ל ד"אמרה" רצונו לומר דחנה סברה כן בדעתה דחולים ומשמשיהם פטורים מן הראיה. ולכאורה תמוה  לומר כן דרק חנה סברה כן ודלא כפי ההלכה. 
והנה מה שהקשה שלא מצינו כן אלא גבי סוכה, לכאורה י"ל דאמנם כן הוא, אך זיל בתר טעמא, דחולה הרי  פטור מעיקר הדין, שהרי צריך שיהיה ראוי לעלות ברגליו כמבואר בסוגיא שם, אמנם משמשיו פטורים משום  שהמשמש הוא משום עוסק במצוה ופטור מן המצוה, שהרי גם בסוכה כך הוא הטעם שהמשמשים פטורים, (וכך  מבואר בלבוש או"ח סי' תרמ ס"ג, עיי"ש). 
ואמנם בספר בכורי - יעקב שם כתב שאי אפשר לפרש שהטעם הוא משום עוסק במצוה, דא"כ היה לה להגמ'  לפרש שיש נפקא מינה בין עוסק בחנם לעוסק בשכר שהוא אינו פטור מטעם עוסק במצוה. על כן העלה  הביכורי - יעקב טעם אחר בסוכה לפטור משמשי חולה, דהוי בגדר מצטער, יעוין בתוספת - ביכורים שם. 
והנה שאלה זו נכונה על עצם המימרא סתמא שמשמשי חולה פטורים מהראיה, אבל על מה שחנה היתה פטורה  הוא פשוט שהרי חנה לא שימשה את בנה החולה בשכר. (וע"ע בערוך - לנר סוכה כו, א, שיש לפטור משום  "תשבו" כעין תדורו, וראה בגיליוני הש"ס להג"ר יוסף ענגיל שם, ואכ"מ). 
אלא עצם פירוש ר"ח אינו מובן, דאיך קאמר ר"ח שהטעם שחנה פטורה מראיה הוא משום שהיא ממשמשי  החולה, והרי אין הנידון לפטור את האשה מראיה, שהלא היא פטורה ממנה בלא"ה שהרי רק "כל זכורך"  חייבים, והנידון שם בסוגיא הוא לחיוב האשה בשמחה, ולזה בא ליישב אמאי לא עלתה חנה לשילה כדי  לשמוח עם בעלה, וכמו שפירש רש"י שם, ועיין גם בתוס' שם, וא"כ אין הנידון על פטור חנה מראיה, ולכן  דבריו צ"ב. 
ומ"מ פשוט הוא שאין נפקא מינה דהואיל ונקטינן שהטעם הוא משום עוסק במצוה, הרי שגם ממצות ראיה יש  לפטור את משמשי חולה, ואין להאריך יותר. ומ"מ יש ללמוד מדברי הר"ח לענין סוכה שמשמשי תינוק הזקוק  לטיפול ושימוש פטורים מסוכה, וכן משאר מצוות מדין עוסקים במצוה, וראה בשו"ע ובנושאי כלים (או"ח סי'  תרמ ס"ג).