פרשת יִתְר֨וֹ התשפ״ד

 פרשת יִתְר֨וֹ התשפ״ד

הרב ארי דוד קאהן                                                                  ari.kahn@biu.ac.il

1.     שמות פרק יח (פרשת יתרו)

 (א) וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־ הוֹצִ֧יא ה֛' אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (ב) וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ: (ג) וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: (ד) וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה: (ה) וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה אֶל־הַמִּדְבָּ֗ר אֲשֶׁר־ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים: (ו) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ: (ז) וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה: (ח) וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־ הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם הֽ': (ט) וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה ה֖' לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם: (י) וַיֹּאמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ ה֔' אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם: (יא) עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל ה֖' מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם: (יב) וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים: 

2.     רבינו מיוחס שמות פרק יח פסוק יב (פרשת יתרו)

עלה וזבחים לאלהים. קרבנות לשם שמים. לאכל לחם. לאכל הזבחים שהקריב.

3.     רמב"ן שמות פרק יח פסוק יב (פרשת יתרו)

ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלהים - היה כל זה טרם בואם אל הר סיני. גם יתכן לפרש שסידר הכתוב כל ענין יתרו, אבל היה זה אחר שעמד עמהם ימים רבים, ונתגייר במילה וטבילה והרצאת דמים כמשפט. ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם. עמו ביום חתונתו כי חתן דמים הוא:

4.     ספורנו שמות פרק יח פסוק יב (פרשת יתרו)

עולה וזבחים לאלהים. לאות קבלת עול מלכותו, כענין נעמן באמרו כי לא יעשה עוד עבדך עולה ומנחה לאלהים אחרים כי אם לה' (מ"ב ה, יז): לאכל לחם עם חותן משה. לשמוח עמו על שנכנס תחת כנפי שכינה, כענין ישמח ישראל בעושיו ^{(תהלים קמט, ב)}: לפני האלהים. לפני המזבח אשר עליו הקריבו אותם הזבחים, אם שהיה אותו המזבח שבנה משה באבדן עמלק אם שהיה זולתו ולא נזכר בנינו. והיתה אכילתם הזבחים לפני המזבח, כענין הנאכלים לפנים מן הקלעים:

5.     שמות פרק יז (פרשת בשלח)

(ה) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ: (ו) הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם׀ עַֽל־הַצּוּר֘ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:...(טו) וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַוַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ ה֥'׀ נִסִּֽי: (טז) וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַה֖' בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר: פ

6.     אבן עזרא הפירוש הארוך שמות פרק יח פסוק יב (פרשת יתרו)

ויקח עולה וזבחים הם השלמים. וטעם לאלהים, כי עתה יחל להיות לו השם הנכבד לאלהים.

7.     מושב זקנים שמות פרק יח פסוק יב (פרשת יתרו)

לאכול לחם כלומר לחם ממש, כי המן לא היה יורד רק לישראל, ויתרו היה זר אצלם, ...

8.     תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קי עמוד א

תניא, אמר רבי שמעון בן עזאי: בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהן לא אל ולא אלהים אלא ה', שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק;

9.     רש"י מסכת מנחות דף קי עמוד א ד"ה לבעל הדין

לבעל הדין - לאומרים רשויות הרבה הן והדבר מוכיח שזה ששמו כך ציום להקריב לו מנחה [וזה] ששמו כך ציום להקריב לו פרים וזה אילים לכך נאמר בכולם ריח ניחוח לה'.

10.  רבינו בחיי שמות פרק יח פסוק יב (פרשת יתרו)

ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים. לא מצינו בכל הקרבנות שם אלהים אלא השם המיוחד, אבל יתרו לא ידע ה' עדיין והקריב לאלהים, וזהו שאמר במשה, "את כל אשר עשה ה' לפרעה", וביתרו הזכיר "את כל אשר עשה אלהים למשה":

11.  כלי יקר שמות פרק יח פסוק יב (פרשת יתרו)

ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים. תמהו כל המפרשים על שבכל הקרבנות לא נזכר לא אל ולא אלהים כי אם השם המיוחד וכאן הזכיר לאלהים. ואומר אני ליישב זה על דרך שכתבנו למעלה שכל הטובות אשר עשה ה' למשה ולישראל היו בשם אלהים כי הצדיקים מהפכים דין לרחמים, וכל הרעות אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים היו בשם המיוחד כי הרשעים מהפכים רחמים לדין, על כן זבח יתרו לאלהים על כל הטובה והיה שמח וטוב לב ונתן הודיה לשמו יתברך על כל הטובות אשר היטיב עמהם, אבל לא שמח על מפלתן של מצרים שנעשו בשם המיוחד על כן לא זבח לשם המיוחד כי בזה הראה מחשבתו שהיה מיצר על אבדן של מצרים, ולכך נקט דוקא לשון ויחד שיש במשמעותו לשון שמחה ולשון חידודין כי על הטובות של ישראל שמח ועל אבדון של מצרים נעשה בשרו חידודין:

12.  רמב"ן שמות פרק יח פסוק יג (פרשת יתרו)

ויהי ממחרת - ממחרת היום שעשו זה שנזכר ישב משה לשפוט את העם. ואמרו במכילתא (כאן) ממחרת יום הכפורים. ואין דעתם לומר שיהיה ממחרת רמז ליום הכפורים, כי יום הכפורים לא נזכר בכתוב שיאמר עליו ממחרת. וגם כן אין הכונה שיהיה ממחרתו ממש, כי לא אכלו ביום הכפורים, אם היה להם יום הכפורים בשנה ראשונה קודם שנצטוו בו. ועוד, כי בו ביום הכפורים נתנו לוחות אחרונות וממחרתו ירד משה ודבר עם בני ישראל ויצום את כל אשר דבר השם אתו בהר סיני (להלן לד לב), ואיננו יום המשפט שיעמוד העם עליו מן הבקר עד ערב. וגם כן אי אפשר שיהיה בשנה שניה ביום הכפורים, כי בנסוע הדגלים אמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (במדבר י ל). אבל הכוונה לברייתא הזו לומר שהיה זה אחר יום הכפורים, כי אין להם יום פנוי למשפט מיום בואם להר סיני עד אחר יום הכפורים של שנה ראשונה הזאת: ואמר עולה וזבחים לאלהים, בעבור שיתרו עדיין לא ידע ה', כי משה אמר אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו' ויצילם ה' (לעיל פסוק ח), אבל יתרו הקריב לאלהים. וככה לא ימצא בכל הקרבנות שבתורת כהנים, כאשר אפרש בע"ה (ויקרא א ט). וכן כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, והודעתי את חקי האלהים (להלן פסוק טו - טז), דברי משה לחמיו. ויתכן שאמר לו כן בעבור כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז), כמו שמזכירין רבותינו תמיד אלהים זו מדת הדין (בר"ר עג ג):

13.  שמות פרק יח (פרשת יתרו)

(יג) וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב: (יד) וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב: (טו) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים: (טז) כִּֽי־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־תּוֹרֹתָֽיו: (יז) וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: (יח) נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹא־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ: (יט) עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָאֱלֹהִֽים: (כ) וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־ הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן: (כא) וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: (כב) וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֘ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־ הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ: (כג) אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם: (כד) וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר: (כה) וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: (כו) וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּכָל־עֵ֑ת אֶת־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם: (כז) וַיְשַׁלַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה אֶת־חֹתְנ֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל־אַרְצֽוֹ: פ 

14.  רש"י שמות פרק יח פסוק יג (פרשת יתרו)

ויהי ממחרת - מוצאי יום הכיפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן^ג ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכיפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר ^{(פסוק טז)} והודעתי את חקי וגו', ומשנתנה תורה עד יום הכיפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בשבעה עשר בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכיפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה, אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא,^ד שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה,^ה שהרי נאמר כאן ^{(פסוק כז)} וישלח משה את חותנו ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה ^{(במדבר י כט)} נוסעים אנחנו אל המקום וגו', (שם לא) אל נא תעזוב אותנו, ואם זו קודם מתן תורה, מששלחו והלך היכן מצינו^ו שחזר ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב, ובנו של יתרו היה, הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב (שופטים ד יא) מבני חובב חותן משה:

15.  ויקרא פרק טז פסוק ל (פרשת אחרי מות)

(ל) כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י ה֖' תִּטְהָֽרוּ:

16.  משנה מסכת יומא פרק ח:ט

... עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, (ויקרא טז) מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ, עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. ^{(ע׳ שולחן ערוך אורח חיים הלכות ערב יום הכיפורים סימן תרו - סעיף א)}

17.  שמות פרק יט פסוק א - ב (פרשת יתרו)

(א) בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי: (ב) וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּבַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר:

18.  רש"י שמות פרק יט פסוק ב (פרשת יתרו)

ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת:

19.  שמות פרק טו פסוק כה - כו (פרשת בשלח)

(כה) וַיִּצְעַ֣ק אֶל־ה֗' וַיּוֹרֵ֤הוּ ה֙' עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ: (כו) וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּֽל־ הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' רֹפְאֶֽךָ: 

20.  מדרש הגדול שמות פרק טו פסוק כה (פרשת בשלח)

שם שם לו חק ומשפט, חק זו שבת ומשפט זה כבוד אב ואם כך דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר חק אלו העריות שנאמר ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות ^{(ויקרא יח, ל)}. משפט אלו דיני אונסין ודיני חבילות ודיני קנסות. ר' שמעון בן יוחאי אומר מפני מה קדמו דינין לכל המצות, שכשהדין בין אדם לחבירו תחרות ביניהן נפסק הדין נעשה שלום ביניהם. וכן יתרו אומר למשה אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום ^{(שמות יח, כג)}.

21.  רמב"ם הלכות סנהדרין פרק א הלכה א

מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שופטים אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינין באים לפניהם, שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות וכל מעשיהם ע"פ הדיינים וכל שיראו בו ערות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו.

22.  רמב"ם הלכות מלכים פרק ט 

הלכה א   - על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו. 

הלכה יד  - וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.

23.  רש"י שמות פרק יח פסוק ט (פרשת יתרו)

ויחד יתרו - וישמח יתרו, זהו פשוטו ומדרשו נעשה בשרו חדודין חדודין,^צ מיצר על איבוד מצרים, היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה:

על כל הטובה - טובת המן והבאר והתורה. ועל כולן אשר הצילו מיד מצרים,^ק עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסוגרת, ואלו יצאו ששים רבוא:

24.  רש"י שמות פרק טו פסוק כה (פרשת בשלח)

שם שם לו - במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה^מ ודינין:

25.  רש"י שמות פרק כד (פרשת משפטים)

פסוק ג - ואת כל המשפטים - שבע מצות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה: פסוק ד - ויכתב משה - מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה:

פסוק ז -  ספר הברית - מבראשית ועד מתן תורה^ח ומצות שנצטוו במרה:

26.  מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת זבחים דף קטז עמוד א

וישמע יתרו וגו' מה שמועה שמע כו'. …. וגבי ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה וגו' שכתב רש"י דהיינו טובת המן והתורה עכ"ל י"ל דאף למ"ד יתרו קודם מתן תורה בא פירש כן ומשום דפשטיה דקרא כל הטובה כולל גם התורה ואף על גב דלא ניתנה התורה בכלל קצת ממנה ניתנה קודם שבא יתרו כדאמרינן שבת ודינין וכבוד אב ואם ופרה אדומה במרה נצטוו וגבי וישמע יתרו אי אפשר לפרש ששמע ובא על המצות שתנו במרה דלא יפול מלת שמיעה בהם אלא בנתינת התורה בכלל בסיני כדקאמר שהיה שם קולו הולך מסוף העולם ועד סופו כו' ובזה יבואו כל דברי רש"י שבפי' החומש כהוגן בלי שום גמגום לפי סוגיא דשמעתין ואין צורך לכל האריכות שהאריכו בזה המפרשים לפירש"י בדברים הרחוקים מסוגיא דשמעתין ואין להאריך:

27.  דעת זקנים מבעלי התוספות שמות פרק יח פסוק יג (פרשת יתרו)

ויהי ממחרת. פרש"י ממחרת יום הכפורים .. וכל זה י"ל לפי שטת רש"י דמפרש יתרו לאחר מתן תורה היה. אבל למ"ד יתרו קודם מתן תורה בא. י"ל דאפשר דזה המעשה שישב משה לשפוט את העם היה קודם מתן תורה כי גם רש"י ז"ל פי' בפרשת בשלח כי במרה נצטוו על הדינין. וא"כ י"ל שאכלו עמו ביום בואו...

ובמדרש תנחומא דורש יתרו לאחר מתן תורה בא ודורש עליו מקרא זה לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. אמר הקדוש ברוך הוא בני היו בשעבוד מצרים ויתרו היה יושב שוקט ובוטח אינו דין שישמח בשמחת תורה:

הדר זקנים שמות פרק יח פסוק יג (פרשת יתרו)

(יג) ויהי ממחרת. מחרת יום הכפורים וממחרת רדתו מן ההר ועל כרחך א"א לומר אלא ממחרת יום כפור שהרי קודם מתן תורה א"א לומר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו. ומשנתנה עד יום כפור לא ישב משה לשפוט. שהרי בי"ז בתמוז שבר הלוחות והוו מ' יום הראשונים. ולמחרת עלה בהשכמה ושהה שם פ' יום וירד ביום כפור. ואין פרשה זו כתובה כסדר שלא נאמרה עד שנה שנייה שהרי נאמר שם וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו. ומצינו במסע הדגלים שא"ל משה נוסעים אנחנו אל המקום אל נא תעזוב אותנו. ואם זו קודם מתן תורה מששלחו והלך לו לא מצינו שחזר. וא"ת שם לא נאמר יתרו כי אם חובב. ובנו של יתרו הוה הוא חובב הוא יתרו שהרי כתו' מבני חובב חותן משה עכ"ל הקו'. וקשה דא"כ משמע דבשעה שירד משה מן ההר דהיינו ביום כפור יצא לקראתו ובאותה שעה ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים ואכלו באותו יום ביום כפור. והיאך אכלו ביום כפור והלא כבר ניתנה תורה. ועוד קשה למ"ד יתרו קודם מתן תורה הוה דלפי' זה יתרו לאחר מתן תורה הוה. וי"ל דזה המעשה שהקריב יתרו הקרבנות יכול להיות שלא היה ביום רדת משה מן ההר. כי אם ביום שני לרדתו או ביום שלישי. ואף על גב דקרא דויבא משה ואהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם כתיב מקמי האי קרא דויהי ממחרת. י"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה דעל כרחך אין כאן מקום פרשה זו כדפי' הקונדריס דויהי ממחרת לא קאי אלא אמחרת יום כפור. ומעשה דאכילה היה באותו יום כמו כן. ומה שיצאו לקראתו ושאכלו עמו לא היה ביום א' כי אם ביום שני או ביום ג' וכל זה צריך לומר לפי שטת הקונדריס דמפרש אליבא דמ"ד יתרו אחר מתן תורה הוה. אבל למ"ד יתרו קודם מתן תורה הוה לא קשה מידי. דדילמא דזה המעשה שישב משה לשפוט קודם מתן תורה היה. וגם פי' הקו' בפרשת שלח. אשר במרה נצטוו על הדינים ואז אכלו עמו ביום בואו. ובמדרש תנחומא דורש יתרו לאחר מתן תורה היה. ודורש עליו מקרא זה. לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. א"ל הקדוש ברוך הוא בני היו בשעבוד במצרים. ויתרו יושב בהשקט ועכשיו בא לשמחת בני ולא היה עמם בצרתם. על זה נאמר ובשמחתו לא יתערב זר. וגם רש"י הביאו:

מושב זקנים שמות פרק טו פסוק כה (פרשת בשלח)

(כה) שם שם לו חוק ומשפט וכו'. חק זה שבת, ומשפט זה כבוד אב ואם, וכן פר"ש במרה נצטוו ונתן להם מקצת דינים (פר"ש) [פר"א] ושבת ודינים. ותי' דאמר לקמן (ט"ז כ"ב) ויגידו למשה שאלוהו מה יום מיומים, וכתב ר"ש מכאן שעדיין לא נתן להם פרשת שבת, וי"ל כי דרש הוא ואין משיבין על המדרש. ד"א שם שם לו. פר"ש שנצטוו על פרה. הקשה בכור שור והיכן מצינו שנצטווה בפרה אדומה, וי"ל רמז שנתן להם עץ הרדופני שהוא מר למתק המים, אמר משה היאך מר ימתק המים, והשיב לו הב"ה עתיד אני ליתן מצוה לישראל כיוצא בזה וזהו פרה אדומה שמטמאה הטהורים [וכו']. ד"א פר"ש פרה אדומה נצטוו במרה. ותי' והא אמרינן יבא אפר ויכפר על עון העגל, א"כ משמע דלא נאמרה פרשה זו עד לאחר עון העגל. דאורלניש:

פנים יפות שמות פרק כא פסוק א (פרשת משפטים)

א) ואלה המשפטים וגו'. פירש"י ואלה מוסיף על הראשונים מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני, הכי דברי ר' ישמעאל במכילתא. ומה שפירש"י אשר תשים לפניהם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק והלכה שנים או שלשה פעמים עד שתהא סדורה בפיהם וכו' ואיני מטריח את עצמי להבינם טעמי הדבר, לכך נאמר אשר תשים לפניהם וכו', והם מדברי ר' עקיבא במכילתא, ואיתא שם ר' יהודא אומר דינים במרה נצטוו שנאמר [טו, כה] שם שם לו חק ומשפט וגו'. נראה דלא פליגי דודאי במרה נאמרו הדינים כדכתיב שם שם לו, אלא דפרושם נאמרו מסיני, תדע דהא כתיב ועבדו לעולם ואחז"ל [קידושין טו א] לעולמו של יובל, והרי לא נאמר היובל אלא בהר סיני כדכתיב בריש פ' בהר. אלא שבמרה לא נאמרו אלא דברים ככתבן ופירושם נאמרו מסיני, והיינו שאמר לו הקדוש ברוך הוא משה לא תעלה על דעתך וכו', כמו ששניתי עמך כך תשנה עמהם, אלא תפרש להם הטעמים כמו שפירשתי לך.