פרשת מקץ התשפ״א
הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
This shiur is sponsored by Shimshon Granek
in loving memory of his father
זאב בן יעקב גראניק
on his yahrzeit 'טבת ג
1. בראשית פרשת מקץ פרק מא
(ט) וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת־חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיּֽוֹם: (י) פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל־עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָאֹפִֽים: (יא) וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲל֛וֹם בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְר֥וֹן חֲלֹמ֖וֹ חָלָֽמְנוּ: (יב) וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַנְּסַ֨פֶּר־ל֔וֹ וַיִּפְתָּר־לָ֖נוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּחֲלֹמ֖וֹ פָּתָֽר: (יג) וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר־לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה אֹתִ֛י הֵשִׁ֥יב עַל־כַּנִּ֖י וְאֹת֥וֹ תָלָֽה: (יד) וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה: (טו) וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף חֲל֣וֹם חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ: (טז) וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה: … (כד) וַתִּבְלַ֙עְןָ֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקֹּ֔ת אֵ֛ת שֶׁ֥בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֖ים הַטֹּב֑וֹת וָֽאֹמַר֙ אֶל־הַֽחַרְטֻמִּ֔ים וְאֵ֥ין מַגִּ֖יד לִֽי: (כה) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה חֲל֥וֹם פַּרְעֹ֖ה אֶחָ֣ד ה֑וּא אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה: (כו) שֶׁ֧בַע פָּרֹ֣ת הַטֹּבֹ֗ת שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הַטֹּבֹ֔ת שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים הֵ֑נָּה חֲל֖וֹם אֶחָ֥ד הֽוּא: (כז) וְשֶׁ֣בַע הַ֠פָּרוֹת הָֽרַקּ֨וֹת וְהָרָעֹ֜ת הָעֹלֹ֣ת אַחֲרֵיהֶ֗ן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הָרֵק֔וֹת שְׁדֻפ֖וֹת הַקָּדִ֑ים יִהְי֕וּ שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י רָעָֽב: (כח) ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הֶרְאָ֥ה אֶת־פַּרְעֹֽה: (כט) הִנֵּ֛ה שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים בָּא֑וֹת שָׂבָ֥ע גָּד֖וֹל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (ל) וְ֠קָמוּ שֶׁ֨בַע שְׁנֵ֤י רָעָב֙ אַחֲרֵיהֶ֔ן וְנִשְׁכַּ֥ח כָּל־הַשָּׂבָ֖ע בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְכִלָּ֥ה הָרָעָ֖ב אֶת־הָאָֽרֶץ: (לא) וְלֹֽא־יִוָּדַ֤ע הַשָּׂבָע֙ בָּאָ֔רֶץ מִפְּנֵ֛י הָרָעָ֥ב הַה֖וּא אַחֲרֵי־כֵ֑ן כִּֽי־כָבֵ֥ד ה֖וּא מְאֹֽד: (לב) וְעַ֨ל הִשָּׁנ֧וֹת הַחֲל֛וֹם אֶל־פַּרְעֹ֖ה פַּעֲמָ֑יִם כִּֽי־נָכ֤וֹן הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָאֱלֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים לַעֲשֹׂתֽוֹ: (לג) וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָב֣וֹן וְחָכָ֑ם וִישִׁיתֵ֖הוּ עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (לד) יַעֲשֶׂ֣ה פַרְעֹ֔ה וְיַפְקֵ֥ד פְּקִדִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ וְחִמֵּשׁ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י הַשָּׂבָֽע: (לה) וְיִקְבְּצ֗וּ אֶת־כָּל־אֹ֙כֶל֙ הַשָּׁנִ֣ים הַטֹּב֔וֹת הַבָּאֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָ֞ר תַּ֧חַת יַד־פַּרְעֹ֛ה אֹ֥כֶל בֶּעָרִ֖ים וְשָׁמָֽרוּ: (לו) וְהָיָ֨ה הָאֹ֤כֶל לְפִקָּדוֹן֙ לָאָ֔רֶץ לְשֶׁ֙בַע֙ שְׁנֵ֣י הָרָעָ֔ב אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖יןָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלֹֽא־תִכָּרֵ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּרָעָֽב: (לז) וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֑ה וּבְעֵינֵ֖י כָּל־עֲבָדָֽיו: (לח) וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ: (לט) וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ: (מ) אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ: (מא) וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי אֹֽתְךָ֔ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (מב) וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ: (מג) וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (מד) וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־יוֹסֵ֖ף אֲנִ֣י פַרְעֹ֑ה וּבִלְעָדֶ֗יךָ לֹֽא־יָרִ֨ים אִ֧ישׁ אֶת־יָד֛וֹ וְאֶת־רַגְל֖וֹ בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (מה) וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵׁם־יוֹסֵף֘ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵחַ֒ וַיִּתֶּן־ל֣וֹ אֶת־אָֽסְנַ֗ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה וַיֵּצֵ֥א יוֹסֵ֖ף עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (מו) וְיוֹסֵף֙ בֶּן־שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעָמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָ֑יִם וַיֵּצֵ֤א יוֹסֵף֙ מִלִּפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַֽיַּעֲבֹ֖ר בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
2. תרגום אונקלוס בראשית מ"א:ל"ח
וַאֲמַר פַּרְעֹה לְעַבְדּוֹהִי הֲנַשְׁכַּח כְּדֵין גְּבַר דְּרוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בֵּיהּ.
3. בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק ט - כג, ט-כג
(ט) וַיְסַפֵּ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־חֲלֹמ֖וֹ לְיוֹסֵ֑ף וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בַּחֲלוֹמִ֕י וְהִנֵּה־גֶ֖פֶן לְפָנָֽי: (י) וּבַגֶּ֖פֶן שְׁלֹשָׁ֣ה שָׂרִיגִ֑ם וְהִ֤וא כְפֹרַ֙חַת֙ עָלְתָ֣ה נִצָּ֔הּ הִבְשִׁ֥ילוּ אַשְׁכְּלֹתֶ֖יהָ עֲנָבִֽים: (יא) וְכ֥וֹס פַּרְעֹ֖ה בְּיָדִ֑י וָאֶקַּ֣ח אֶת־הָֽעֲנָבִ֗ים וָֽאֶשְׂחַ֤ט אֹתָם֙ אֶל־כּ֣וֹס פַּרְעֹ֔ה וָאֶתֵּ֥ן אֶת־הַכּ֖וֹס עַל־כַּ֥ף פַּרְעֹֽה: (יב) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יוֹסֵ֔ף זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַשָּׂ֣רִגִ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם: (יג) בְּע֣וֹד׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֤א פַרְעֹה֙ אֶת־רֹאשֶׁ֔ךָ וַהֲשִֽׁיבְךָ֖ עַל־כַּנֶּ֑ךָ וְנָתַתָּ֤ כוֹס־פַּרְעֹה֙ בְּיָד֔וֹ כַּמִּשְׁפָּט֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖יתָ מַשְׁקֵֽהוּ: (יד) כִּ֧י אִם־זְכַרְתַּ֣נִי אִתְּךָ֗ כַּאֲשֶׁר֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְעָשִֽׂיתָ־נָּ֥א עִמָּדִ֖י חָ֑סֶד וְהִזְכַּרְתַּ֙נִי֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְהוֹצֵאתַ֖נִי מִן־הַבַּ֛יִת הַזֶּֽה: (טו) כִּֽי־גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָעִבְרִ֑ים וְגַם־פֹּה֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִֽי מְא֔וּמָה כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר: (טז) וַיַּ֥רְא שַׂר־הָאֹפִ֖ים כִּ֣י ט֣וֹב פָּתָ֑ר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַף־אֲנִי֙ בַּחֲלוֹמִ֔י וְהִנֵּ֗ה שְׁלֹשָׁ֛ה סַלֵּ֥י חֹרִ֖י עַל־רֹאשִֽׁי: (יז) וּבַסַּ֣ל הָֽעֶלְיוֹ֔ן מִכֹּ֛ל מַאֲכַ֥ל פַּרְעֹ֖ה מַעֲשֵׂ֣ה אֹפֶ֑ה וְהָע֗וֹף אֹכֵ֥ל אֹתָ֛ם מִן־הַסַּ֖ל מֵעַ֥ל רֹאשִֽׁי: (יח) וַיַּ֤עַן יוֹסֵף֙ וַיֹּ֔אמֶר זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֙שֶׁת֙ הַסַּלִּ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם: (יט) בְּע֣וֹד׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֨א פַרְעֹ֤ה אֶת־רֹֽאשְׁךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְתָלָ֥ה אוֹתְךָ֖ עַל־עֵ֑ץ וְאָכַ֥ל הָע֛וֹף אֶת־בְּשָׂרְךָ֖ מֵעָלֶֽיךָ: (כ) וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י י֚וֹם הֻלֶּ֣דֶת אֶת־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָ֑יו וַיִּשָּׂ֞א אֶת־רֹ֣אשׁ׀ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֗ים וְאֶת־רֹ֛אשׁ שַׂ֥ר הָאֹפִ֖ים בְּת֥וֹךְ עֲבָדָֽיו: (כא) וַיָּ֛שֶׁב אֶת־שַׂ֥ר הַמַּשְׁקִ֖ים עַל־מַשְׁקֵ֑הוּ וַיִּתֵּ֥ן הַכּ֖וֹס עַל־כַּ֥ף פַּרְעֹֽה: (כב) וְאֵ֛ת שַׂ֥ר הָאֹפִ֖ים תָּלָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר פָּתַ֛ר לָהֶ֖ם יוֹסֵֽף: (כג) וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ: פ
4. בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ה - יא, ה-יא
(ה) וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ: (ו) וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי: (ז) וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי: (ח) וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו: (ט) וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי: (י) וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֘ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה: (יא) וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר:
5. רש"י בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ח
ועל דבריו - עַל דִּבָּתָם רָעָה שֶׁהָיָה מֵבִיא לַאֲבִיהֶם:
6. רמב"ן בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ח
וטעם על חלומותיו ועל דבריו - שהיו שונאים אותו על החלומות, וגם על הסיפור שהוא מספר אותו להם כמתהלל, כמו שאמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי:
7. אלשיך על בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ח
והנה המה לא צדקו בפתרון החלום לא הראשון ולא השני כעת. כי מאשר יתגלה אחר כן זה פתרונם לפי האמת, כי היה עתיד יוסף לצבור בר בשבע שני השבע וגם כן כל בני ארץ מצרים וארץ כנען ובכללם אחיו, וזהו מאלמים אלומים בתוך השדה כד"א אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. והנה קמה אלומת יוסף התקוממות דשן ושמן. וגם נצבה מתקיים זמן רב בל ירקב מה שאין כן של אחיו וזולתם. באופן תסובינה אלומתם ותשתחוין לאלומת תבואתו, שיבאו אפים ארץ מצרימה בעד אלומות יוסף לשבור אוכל אשר שמר:
וקרוב לשמוע על פי דרך זה שאומרו תסובינה הוא מלשון סובין, שתרקב תבואתם ושתהיה כולה סובין, ועל ידי כן ישתחוו לאלומתו אשר צבר ונתקיים:
ואחרי בואם אחרי תבואתו נמשך ענין החלום השני שיכנעו תחתיו ויאמרו לו עבדיך באו לשבור אוכל, וגם אמרו עבדך אבינו, וגם בלהה שפחת רחל השתחוית בבואה בתוך הבאים את יעקב, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פד י) על מה שאמר יעקב הבא נבא אני ואמך והלא כבר מתה, והיה הדבר מגיע אל בלהה שפחתה:
8. כלי יקר בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ח
ויוסיפו עוד שנוא אותו. נזכרו שלוש שנאות כאן, כי מתחילה שנאוהו על הבאת הדבה ומאז והלאה לא רצו לדבר עמו, כמו שנאמר וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם. ואחר כך ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו, לא הגיד להם עדיין נוסח החלום, שהרי לא נאמר ויגד אותו לאחיו אלא שהתחיל לדבר עמהם ואמר להם שמעו כי חלום חלמתי, מיד ויוסיפו עוד שנוא אותו, כי התחיל לדבר עמהם במקום שהם לא רצו לדבר עמו, ולפי ששנאה זו היתה בלב ולא הרגיש בה יוסף על כן אמר דרך בקשה שמעו נא החלום הזה וגו', אז פתחו פיהם בעל כרחם ואמרו המלוך תמלוך עלינו, לפיכך ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, לא זו ששנאוהו על חלומותיו, אלא אפילו על דבריו שנאוהו כי רצה לדבר עמהם בעל כרחם:
ויש אומרים על דבריו. כי כל החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נה ב) רצה לומר ממה שהאדם מדבר קודם שישן מזה המין בא לו החלום, כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים (קהלת ה ב), כי ההבלים שהכסיל משמיע בהם קולו המה גורמים לו רוב חלומות של הבלים, על כן חשבו שמסתמא קודם השינה היה יוסף מדבר או מהרהר בלבו כי הוא ראוי למלוכה על כן בא לו זה החלום לכך שנאוהו על דבריו שבפה או על דברים שבלב:
9. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נה עמוד ב
אָמַר רַבִּי בִּיזְנָא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר רַבִּי פַּנְדָּא אָמַר רַב נַחוּם אָמַר רַבִּי בִּירִים מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד, וּמַנּוּ — רַבִּי בְּנָאָה: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פּוֹתְרֵי חֲלוֹמוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, פַּעַם אַחַת חָלַמְתִּי חֲלוֹם וְהָלַכְתִּי אֵצֶל כּוּלָּם, וּמַה שֶּׁפָּתַר לִי זֶה לֹא פָּתַר לִי זֶה, וְכוּלָּם נִתְקַיְּימוּ בִּי. לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה״. אַטּוּ ״כׇּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה״ קְרָא הוּא? אִין — וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן שֶׁכָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה״.
10.פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לט
לט) ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. זש"ה פלגי מים לב מלך (משלי כא א):
11.משלי פרק כא פסוק א
פַּלְגֵי־מַ֣יִם לֶב־מֶ֭לֶךְ בְּיַד־ה֑' עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֖ר יַחְפֹּ֣ץ יַטֶּֽנּוּ:
12.שכל טוב (בובר) בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לט
לט) ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע (ה') [אלהים] אותך את כל זאת. הפתרון והעצה:
13.רש"י בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לט
אין נבון וחכם כמוך - לְבַקֵּשׁ אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם שֶׁאָמַרְתָּ, לֹא נִמְצָא כָמוֹךָ:
14.רשב"ם בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לט
(לט) נבון - מבין עתידות ורואה הנולד:
חכם - קיבץ חכמה ממה שראה ושמע:
15.רמב"ן בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לג
ירא פרעה איש נבון וחכם - אמר לו שיצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על כל הארץ, ויפקד עוד פקידים תחתיו שילכו בארץ ויקבצו את כל אוכל, כי לא יוכל השליט ללכת בכל הארץ. ואמר לו שיהיה נבון וחכם, נבון, שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף מידו, ולתת להם כדי חיותם, וימכור המותר לארצות האחרות לאסוף עושר וממון לפרעה. וחכם, שידע לקיים התבואה שלא תרקב, שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו, כגון חומטין שהזכירו רבותינו (שבת לא א), והכסף החי הממית הכנימה, וכיוצא בהן. ואמרו בבראשית רבה (צה) ערב בהן עפר וקיסומיות דברים שמקיימין את התבואה, ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו, כי החכם עיניו בראשו:
16.אלשיך על בראשית פרשת מקץ פרק מא
(לח) והנה פרעה היה עם לבבו למנות את יוסף, ולבל יעכבו עבדיו, עשה כמתיעץ אתם ואמר אל עבדיו הנמצא כזה כו'. אמר אם אומר אליהם הנמצא כזה איש נבון וחכם, הלא יאמרו כי גם חכמי מצרים נבונים וחכמים המה, על כן אמר הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו, כי בזה לא יוכלו לומר כי כן בחכמי מצרים, כי הלא אם כן למה לא פתרו חלום פרעה:
(לט) והנה הם עמדו לא ענו, כי ראו כי כן הוא שאין כמוהו, ובאש קנאתם לא עצרו כח להוציא מפיהם מלין. אז הפך פניו ליוסף ואמר אחרי הודיע אלהים כו'. והוא כי הוא יתברך יהב חכמתא לחכימין כו', ועל כן ודאי כי אחרי הודיע אלהים כו' ולא את חכמי מצרים, יורה כי אין נבון וחכם כמוך:
עוד אפשר אמר, לו הונח שעד כה לא היית נבון וחכם, אחרי הודיע ה' כו' מזה אין ספק הושפע בך בינה וחכמה עד שאין כמוך:
או יאמר, אחרי הודיע כו' לומר הלא אמרת לי איש נבון וחכם. והנה שמעת שלא אמרתי לעבדי רק הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו ולא אמרתי כזה איש נבון וחכם, לא יעלה על רוחך שדעתי הוא כי יש נבון וחכם כמוך בעמי, כי לא אמרתי כך אלא לראיה שאחר שרוח אלהים בך להודיעך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. וזהו אומרו אליו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת שהוא מהיות רוח אלהים בך אין נבון וחכם כמוך, לומר כי לכך נתכוונתי באמרי הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו, שהוא, שעל ידי רוח אלהים הודיע אלהים אותך את כל זאת, ומזה יודע כי אין נבון וחכם כמוך:
… ועל דרך זה אפשר שכה אמר פרעה, הלא אמרת שאשים ראש אחד על הארץ נבון וחכם, שכתבנו שזה בכלל הפתרון דקיימא שעתא לאיש נבון וחכם. והנה אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת, שהוא את כל פתרון שני החלומות, וגם זאת שהוא על ענין זה שאת איש נבון וחכם אשית על כל ארץ מצרים לאדון על כל מצרים, היינו דקיימא שעתא לאיש נבון וחכם, ואחר שאותך הודיע ולא לאחר ודאי שאין נבון וחכם כמוך, ואתה הוא דקיימא לך שעתא:
17.שפתי כהן בראשית פרשת מקץ ד"ה [מא, לט
[מא, לט] ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך. מלא, קרי ביה אותך, כלומר אוותך, כמו שאמר אתה תהיה על ביתי וגו'. ואמר אין נבון וחכם כמוך, אמר אחר שאתה יושב בבית הסוהר שתים עשרה שנה ומי שהוא בבית הסוהר הוא בבכי ובעצבון ובתמהון לבב אין לו בינה לפי שאין החכמה והבינה שורה אלא מתוך שמחה ואתה יש לך כל כך בינה לפתור החלום וחכמה לתת עצה לקבוץ אוכל לפקדון וכו' אין נבון וחכם כמוך, ודאי שהחכמה והבינה היה לך בטבע מה שאין כן בשאר בני אדם, אם כן אתה תהיה על ביתי להכין צורכי הבית, ועל פיך ישק לתת לכל אחד מכל בני החיל כפי גבורתו, וזה צריך חכמה לדעת כל אחד ואחד מבני החיל, ועל פיך ישק כל, ראשי תיבות פיך, רמז למה שאמרו ז"ל (תנחומא בראשית י"ב) הפה שלא נשק בעבירה ישק כל עמי, ולזה פיך פיך שתי פעמים:
18.גור אריה בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לט
(לט) לבקש איש חכם ונבון. דאם לא כן למה אמר פרעה אלו הדברים, וכי לא היה כוונתו רק לשבחו, ועוד דהוי ליה לשבחו בדבר שהוא יותר שבח - לומר אין איש אשר רוח אלהים בו כמוך, כמו שאמר לעבדיו (פסוק לח), אלא מפני שאמר יוסף "ירא פרעה איש חכם ונבון" אמר לו אין איש חכם ונבון כמוך:
19.בית הלוי בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק לט
(לט) ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. המשך הפסוק דפרעה אמר מעיקרא ליוסף ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו, דאתה בחכמתך יודע להבין הפתרון של החלום, ויוסף השיב לו בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה, אמר לו אינני חכם, רק האלהים יגיד לי הפתרון להשיב שלום פרעה. וזהו שאמר לו פרעה יהיה כדבריך שאינך חכם רק ה' הגיד לך עכ"ז אחרי שה' הגיד לך כל זה אין נבון וחכם כמוך, דכל מעלות של החכם הוא להיות יודע ורואה את הנולד וכמאה"כ (קהלת ב) החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך, ואחרי שה' מגיד לך הרי אתה חכם יותר מכל החכמים:
20.בראשית פרשת מקץ פרק מא
(נ) וּלְיוֹסֵ֤ף יֻלַּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא שְׁנַ֣ת הָרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֥ן אֽוֹן: (נא) וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִֽי: (נב) וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי:
21.בראשית פרשת מקץ פרק מב פסוק ה - כח,
(ה) וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: (ו) וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה: (ז) וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל: (ח) וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ: (ט) וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם: (י) וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל: (יא) כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים: (יב) וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת: (יג) וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵי֣ם עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ: (יד) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם: (טו) בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה: (טז) שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֘ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם: (יז) וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים: (יח) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא: (יט) אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶֽם: (כ) וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן: (כא) וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים׀ אֲנַחְנוּ֘ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת: (כב) וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ: (כג) וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם: (כד) וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְע֔וֹן וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם: (כה) וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֘ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן: (כו) וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם: (כז) וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ: (כח) וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ:
22.תרגום אונקלוס בראשית מ"א:נ"א
וּקְרָא יוֹסֵף יָת שׁוֹם בּוּכְרָא מְנַשֶּׁה אֲרֵי אַנְשְׁיַנִי יְיָ יָת כָּל עַמְלִי וְיָת כָּל בֵּית אַבָּא:
23.רד"ק בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא
כי נשני - כל כך נתן לי ה' עושר וכבוד עד כי השכיחני כל עמלי שהיה לי משנמכרתי וגם כל בית אבי השכיחני:
24.בכור שור בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא
כי נשני: השכיחני.
25.אלשיך על בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא
ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי. (נא - נב):
(נא) היה לו לומר כי אמר נשני כו', וכן כי אמר הפרני כו'. ועוד איך יחשיב לטובה מה שנשהו כל בית אביו. וגם באומרו בארץ עניי האם בארץ ענויו ישולל מפריה ורביה:
אך יתכן במה שכתבנו בפרשת ויגש (מה ג), כי הלא כמו זר נחשב בלתי הודיע יוסף לאביו בכתב או בעל פה כי היה חי במצרים מאז, לא בהיותו בבית אדוניו המצרי ולא כאשר שמו אותו בבור, ויהי שם בבית הסוהר שתים עשרה שנה, ולא בשבע שני שבע ושנתים הרעב:
אך הוא כי נתן אל לבו באשר ה' אתו כי לא על חנם הורד שם, אם לא להקדים שכינה במצרים שיהיה הוא מרכבה אליה. על כן בראותו כי ויהי ה' את יוסף, על כן ויהי בבית אדוניו המצרי, ולא הודיע לאביו יפדנו מאדוניו וזהו ויהי ה' כו'. ועל הדרך הזה בכל שאר הזמנים היה כמחריש. והנה היה הדעת נוטה שלפחות עודנו בבית הסוהר דאגתו ישיחנה לאביו על ידי רץ ירוץ בכתב ידו, אך אשר עצר כח לבלתי גלות לית דין בר נש, על כן את בן הבכור קרא מנשה לומר טוב להודות לה' כי נשני האלהים את כל עמלי, כי האלהים אשר הוא בגלות מצרים עמי הנשני עמלי ואת כל בית אבי, שעל ידו יתברך עצרתי כח לשכוח זה, באמור דיו לעבד להיות כרבו בגלות מבית אלהים, שאם לא כן הייתי מגיד לבית אבי. והאלהים עשה, לבל יגאלנו אביו מצרתו בכל הון ביתו ויצו עליו ישוב לארצו, והיתה מתקלקלת כל תקנת הגלות אשר ראה והתקין הוא יתברך בהביא שכינתו מצרימה ואת יוסף למרכבה אליה, וזהו כי נשני אלהים כו':
26.העמק דבר בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא
ואת כל בית אבי. הודה ג"כ על שלא היה לבו נרדף לבית אביו, כי היה מתבלבל עי"ז מלעשות עסקיו הגדולים. והא שלא השתדל באמת להודיע לאביו, הוא משום שהיו החלומות אצלו כנבואה, ומוטל היה עליו שלא לגרום ביטולם ולא יהא כנביא שמוותר על דברי עצמו, ועוד יבואר בזה לפנינו:
27.רש"ר הירש בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא
(נא) נשני - מבארים כרגיל: אלהים השכיחני את כל עמלי ואת כל בית אבי! לב מי לא יזדעזע למקרא משפט זה? יוסף קורא שם לבכורו על - שם שהאלהים השכיחו את אביו הזקן ואת כל משפחת בית אביו! על - פי זה תתבאר אמנם העובדה שיוסף לא התעניין בגורל אביו זמן כה ממושך, ונמצאנו למדים שיוסף היה בפשטות - אדם חסר לב! אך לאושרנו "שכח" איננו הוראה יחידה ל"נשה". "נשה" פירושו גם - כן: היות בעל חוב, היות נושה (ראה לעיל לב, לג), ויהיה אפוא פירוש "נשני": את אסוני ואת משפחתי עשה לי אלהים לנושים. מה שעד כה נראה לי כאסון וכהתעללות, אלהים עשאו כלי שרת לעצב את אושרי: חוב גדול אני חייב לאסוני ולמשפחתי. צורת "נשני" - במקום "נישני" - קשה על - פי שני הביאורים, והיא תתבאר רק אם נניח שקיים שורש "נשש". אך אין שורש זה נמצא במקום אחר.
28.הכתב והקבלה בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא
ואת כל בית אבי. גנות גדולה היא לבן המרוחק מבית אבותיו הנכבדים אם ישכחם עת היותו משופע בכל טוב. ויוסף שהיו בן זקונים לאביו ואותו אהב יותר מכל אחיו, ומצד אהבתו הגדולה אליו נסתבב התנשאותו להיות מושל המדינה, איך יתייחס אליו דבור המגונה גם מצד טבע אנושי לאמור נשני אלקים את כל בית אבי, כי יורה בזה פחיתות גדולה וכמבזה בכבוד אביו והיה ראוי לומר נשני אלקים את כל אחי, להורות שנמחה מזכרונו את כל אשר מצאהו מהם ואין לו טינא בלב עליהם, אבל באמרו כל בית אבי שכולל גם את אביו זה נראה דבור בלתי נאות גם לאיש ההמוני אף כי לאיש מעלה כמוהו - אמנם אין ספק כי זכרון כבוד אביו אף רגע לא נשכח מלבו, ויצר לבבו על צער אביו היה הרבה יותר מעל צער עצמו ובמשך זמן הרב שהיה נפרד ונעזב ממנו, אם היה בידו להודיע לאביו מקומו איה אם ע"י מכתב או ע"י שליח או ע"י בני אדם הנוסעים ממצרים לכנען, בודאי לא היה נמנע מלעשותו כדי לשמח את אביו הזקן המתאבל על אבידת בנו, ומה שלא מצאנוהו משתדל על זה, קרוב לודאי שבהיותו במעמד העבדות היה נמנע מלעשותו מצד נמוסי המדינה להשגיח ביותר על העבדים הנמכרים להם למנעם בל יתערבו עם בני אדם ממדינה אחרת. אבל אחרי שהתנשא להיות שר ומושל במדינה, ומארץ כנען רבים באו לשבור אוכל מיד יוסף והיה לו דבר קל לערוך דברי תנחומין ולהודיע את אשר נעשה ממנו, וזה היה חיוב גדול עליו בין מצד טבע אנושי בין מצד חיוב התורה המוטל עליו לכבד את אביו להפך אבלו לששון ויגונו לשמחה. ולמה לא קיים יוסף הצדיק את החיוב הגדול הזה? (ורחוק לומר שמצד חרם אחיו היו נמנע מזה, גם מי זה ידע אם החרימו בפניו) ובאמת גודל צדקת לבבו עם ה' היא מנעתהו מלקיים מצות כבוד אביו, כי כמו שכל התנהגותו עם אחיו כעת, אף דבהשקפה ראשונה נראה כמתנקם בם, להחזיקם כמרגלים, לאסרם במאסר, לצער אותם ואת אביו בהבאת בנימין, לעשותם כגנבים, ואת בנימין שלא פשע נגדו מאומה תפשו לעבד, ובאמת לא עשה כל אלה רק מצד צדקתו הגדולה, לבלי עשות דבר שהוא נגד רצון קונו, כי כן היתה גזירת עליון אשר הראה לו בחלום הנבואי, ותשתחוינה לאלומתי, אחד עשר כוכבים משתחוים לי, ובחכמה גדולה ובעצה עמוקה עשה שלא יתקיימו השתחואות האלה והכנעתם לפניו בידעם שהוא יוסף אחיהם, כי זאת היתה להם בושה ולכלימה גדולה, הנה להצילם מזה השתדל שיתקיימו בלתי ידיעתם מי הוא זה שיכרעו וישתחוו לפניו, כמו שהעיד הכתוב ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם כמבואר שם ברחבה, ככה היה יוסף חושש בלבבו, אם בתחלת התנשאותו היה מודיע לאביו שהוא חי ושהוא מושל במדינה, פן ע"י זה יתבטל גזירת עליון מהשתחואות אלומות ואחד עשר ככבים, הנה לסיבה זו אף שמצד נפשו הטהורה היה משתוקק לכבד את אביו בבשורה טובה ולשמח את נפשו המלאה לה יגון ואנחה, בכל זה היה צריך להתאמץ ברב כח ולהתאפק על נפשו לבטל מצות כבוד אביו (כמו שאין מקום למצות כבוד האבות בהבטל ע"י זה אחת ממצות ה') ובפרט דלפי מראה חלום הנבואה נגזר גם על אביו ההשתחואה אליו, ומן השמים נמנע מלקיים מצות כבוד אביו בזה, הנה כדי לקיים רצון קונו היה מוכרח להשכיח מלבו כבוד אביו אף שהיה מוצא א"ע בכל רגע מחוייב לכבדו ולבשר לו הבשורה הטובה, מ"מ מצד קיום רצון קונו הנבואית היה מצווה ומוכרח לרחק ממחשבתו כבוד אביו, והיה נותן תודה לעליון ית' הנותן לו עוז ותעצומה בנפשו ועומד על ימינו לסייעו לבטל רצון נפשו מפני רצון קונו, ולהשליך כבוד אביו מנגד כדי לקיים גזירת עליון, לכן קרא את בנו מנשה לאמר כי נשני אלקים את כל בית אבי, האלהים הוא העושה זאת, הוא הוא המסייעני לבלתי חשבי כבוד אבי ולהיותו כאילו הוא שכוח מלבי, ורוב לשון שכחה אינו כ"א מניעת שימת המחשבה על הדבר להיותו בלתי חשוב בעיניו לתת עליו דעתו ומחשבתו (אויססער אכט לאססען) כמו עזבני ה' וה' שכחני (ישעיה מ"ט) וטעם נשני אלהים (מיך פעראנלאססט, אויססער אכט צו לאססען) ואמר כל בית אביו לכלול כל המצורפים לאביו, כי כולם היו שוים בעיניו לטובה, ולא היה לו שום טינא בלב על כל מה שעשו לו כאמרו אח"כ אליהם, לא אתם שלחתם אותי הנה כ"א האלהים, ומה שאמר את כל עמלי, אין כוונתו לתת תודה שבמעמד התנשאותו שכח את כל נגעי לב ורעות רוח שהיו לו קודם כניסתו לכל הכבוד הזה, כי אמנם כוונתו גם בעת עמלו, בהיותו במעמד העבדות, אף שהיה מוכרח להתעסק בדברים בלתי טבעים לו, לא היה עמלו זה עליו לטורח ולמשא, כי היה מקבלם עליו בלב שמח, והיה נותן תודה אליו ית' שהיה מסייעו בנפשו בזה לבלי חשוב אותם לטורח ולמשא כ"א לעשות אותם בטוב לב, וכל העמל הגדול היה בשעתו כנעזב וכשכוח, והיה כאילו לא היו, וכמדת אנשי מעלה הגדולים השמחים ביסורים.
29.שיר מעון בראשית פרק מא פסוק נא
ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני א' את כל עמלי ואת כל בית אבי ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני א' בארץ עניי. יל"ד תחילה רמז בשמו של בנו ונתן הודאה להקב"ה על שנשני מכל עמלי, ואח"כ חזר וקרא לשני אפרים שהפרני בארץ "עניי", הלא כבר שכח הכל את כל עמלו ועניו. וי"ל יוסף התיישב בדעתו כיון שעל ידי גדולתו שהי' משנה למלך וכל טוב עוה"ז הי' לו, שכח כל בית אביו יעקב מובחר שבאבות וכל ביתו שבטים הקדושים וארץ ישראל, כמה נתגשם בארץ מצרים ערות הארץ ששכח ע"י טוב ארץ מצרים קדושת הרוחניות, לכן קרא את השני אפרים שהפרני בארץ "עניי" כי שפיר הי' ארץ "עניי" כי שכח עי"ז קדושת בית אביו עד שקרא לבנו הראשון מנשה כמובן.
30.נפש הגר - הרב מרדכי צבי הלוי לעווענשטיין פסוק לט פסוק נא
31.אמת ליעקב בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק נא
כי נשני אלקים את כל עמלי גו' כי הפרני אלקי בארץ עניי.
עיין בחידושי להלן בפרשת ויחי [מ"ח פ"ה] שביארתי שישנו חילוק מהותי בין שמות מנשה לאפרים, דאצל מנשה אמר שנשה אותו אלקים מכל עמלו, והיינו שכלתה השלילה, כי אז היה עדיין חי בזכרונו בית אביו, אבל אצל אפרים אמר שהפרה אותו, והיינו שבחיוב כבר ברכו אלקים, שכבר הרגיש יוסף כתושב והודה לה' שהפרהו בארץ הזאת. וביארתי שם שהשם "אפרים" הוא באמת שם מצרי, כי אם נעיין נראה שכל השמות המצרים היו מצוי אצלם הפ"א והעי"ן והרי"ש, האותיות העיקריות של שם "פרעה", וכמו שמצינו פוטיפר, פענח, שפרה ופועה. ומהאי טעמא היה צריך יעקב להקדים את אפרים למנשה וגם ללמוד עמו תורה, כי הוא היה מרגיש עצמו כתושב מצרי, משא"כ מנשה שהיה בקי בלשון הקודש וכדלהלן [מ"ב פכ"ג], ועיי"ש שביארנו הדברים היטב.
32.אמת ליעקב בראשית פרשת ויחי פרק מח פסוק ה
אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.
והנה לכאורה היה לו ליוסף להעיר את אביו כי מנשה הוא הבכור ומדוע הוא מקדים את אפרים. ומכאן ראיה למה שכתבו הפרשנים2 שלא הקפיד יוסף אלא אחר שראה שאביו ברך אותם בברכה א' [והקדים את אפרים למנשה] ואז דימה שאביו טועה, אבל מתחלה היה פשוט אצלו שמכיון שאפרים היה תלמידו אין זו תמיה שיקדימנו, ודו"ק.
ואולי י"ל, דבאמת קשה איך לא ירא יעקב שיקפידו האחים שיברך בברכה מיוחדת את בני יוסף - מה שלא עשה לכל בניו, וכמו שהקשו חז"ל [מגילה ט"ז ע"א] לענין בנימין שקבל חמש חליפות בגדים. והנראה לי, דבני יוסף הוצרכו לברכה מיוחדת מפני שנולדו בארץ מצרים בארץ טמאה, ולא ראו ביתו של יעקב, והיה ירא שמא יטמעו בין הגוים בזמן גלותם, ולפיכך היה צריך יעקב להכירם כבניו ממש, כראובן ושמעון. וזהו מה שדקדק יעקב לומר: ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים גו' כראובן ושמעון יהיו לי, היינו מכיון שהם נולדו בארץ מצרים לכן אני צריך להכיר אותם כראובן ושמעון.
ולפי זה נראה שאפרים היה צריך להכרה זו יותר ממנשה, שאם נבוא להשקיף על שמותם נראה כי מנשה נקרא על שם "כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי", כי עדיין היה חי בזכרונו בית אביו, משא"כ [כשנולד] אפרים כבר הרגיש עצמו כתושב והודה לה' על שהפרהו בארץ זאת3. וגם השמות מוכיחין, כי אם נעיין נראה ששמות מצרים היו כמו פרעה: פוטיפר, פענח, [צפנת], וגם שמות שפרה ופועה, שארז"ל שהם יוכבד ומרים, ואיך קוראם בלשון שפרה ופועה, ועל כרחך שפרעה כינה אותם בשמות מצריים, הרי דבשמותיהם היו מצוי הפ"א והרי"ש והעי"ן4, ולפ"ז שם אפרים היה שם מצרי, והיה צריך יותר למה שעשה יעקב שיהיו כראובן ושמעון. וגם משום זה היה צריך אפרים להיות רגיל בבית יעקב וללמוד תורה בביתו, שהרי מנשה ידע לדבר לשון הקודש, שהרי היה מליץ בינותם לדברי רז"ל [לעיל מ"ב פכ"ג ברש"י], ודו"ק.
ונראה שענין זה מדויק מאד בפסוקים אלו, דלכאורה מדוע מזכיר יעקב אבינו בדבריו פעמיים ענין "ארץ כנען", עיין בפסוק ג': נראה אלי בלוז בארץ כנען, ושוב בפסוק ז': מתה עלי רחל בארץ כנען וגו', דבשלמא מה שכתב כן בפסוק ג' היינו משום שמצינו לוז אחרת בארץ אחרת5 גם אפשר מפני שהוא קראה בית אל וא"כ צריך לציינה היטב, ועל כרחך אנו צריכין לזה שגם בפרשת וישלח [ל"ה פ"ו] כתוב: ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל וגו', אבל מדוע הוצרך גם בענין מיתת רחל לחזור שוב ולומר בארץ כנען?
ונראה שיעקב רצה להדגיש להם ששורשם ומקורם אינו בארץ שנולדו בה אלא דוקא בארץ ישראל, והיינו לפי שמצינו בספר נחמיה [ב' פ"ג] שכשרצה התרשתא לקבל רשיון לבנות את ירושלים אמר: מדוע לא ירעו פני אשר העיר קברות בית אבותי חרבה ושעריה אכלו באש גו' אם על המלך טוב ואם ייטב עבדך לפניך אשר תשלחני אל יהודה אל עיר קברות אבותי ואבננה וגו', הרי שעיר קבורת האבות מחבבת את המקום על בניהם, ולכן כשרצה יעקב שמנשה ואפרים, שנולדו בארץ מצרים, ידעו ששורש ומקור מחצבתם הוא בארץ ישראל, חזר וביאר להם שמקום קבורת רחל הוא בארץ כנען, ושם הוא גם מקומם בעתיד, ודו"ק.
ואפשר שזהו שגרם להם לבני אפרים לטעות ולהקדים את חשבון הקץ קודם זמנו שלשים שנה6, מפני שקושי השעבוד היה אצלם ביותר, מפני שהם היו מרגישים עצמם כתושבים גמורים, שהרי אביהם נולד בארץ מצרים, והיה קשה עליהם הרגש הזה שזרים הם; הללו שאביהם החיה את הארץ ואת תושביה, שהנהיג חקים טובים וישרים בארץ והביא שלום בין העם והמלך והכל בחכמה, ואח"כ קמים מלכים חדשים ואינם מזכירים אחת מזכויותיו, ובניו הרי הם זרים שאין להם שום זכות קיום בארץ, ומוסרים בבתי החנוך שלהם שהיה כאן מלפנים מלך א' צפנת פענח שמו, והיה עברי שבא לכאן כעבד, ואח"כ בשביל הזהב הרימוהו המושלים הקדמונים עד מדרגת משנה למלך ומושל בכל ארץ מצרים, והלה הביא את כל בני משפחתו הנה, והם הם שונאי האומה ומצפים לעת מלחמה ומחרחרים ריב בינינו לבין שכנינו, ואז לכשיעלה בידם לקרוא מלחמה בארץ יתאחדו עם שונאינו וילחמו בנו ועדיין בני בניו של אותו המושל קיימים! ואיפה הנהו הסבלן הזה והסבל הזה שיכול לעמוד בפני זלזולים כאלה, וזה גרם להם לטעות בחשבונות.
ולפיכך נקראים הם בני אפרים, שבאמת היו בני בניו ומשפחות אחדות7 ואמאי תלה להם בשם אביהם הראשון, אלא שכאן רמזו לנו חז"ל את עילת הדבר, שדחקו את הקץ מפני שהיו בני אפרים, כלומר מפני שאביהם היה תושב מצרי שנולד שם כבן מלך, והם דימו שיוכלו לצאת בכח וגבורה שבידם, אבל הרגום אנשי גת ועצמותיהם היו מוטלים עד שבא יחזקאל הנביא והחיה אותם.
ועיין במדרש [שמות רבה פרשה כ' אות י"א] שמבואר שם שהטעות שלהם היתה שהתחילו למנות את הגלות מזמן ברית בין הבתרים ולא מזמן לידת יצחק ולכן הקדימו את הקץ בשלשים שנה, ועיי"ש. ביאור הדבר, שדעתם של בני אפרים היתה דכיון שנתן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את הארץ, הרי הוא מן הדין תושב גמור, ואף על פי כן היה בעיניהם כגר8, וא"כ הרי זה כמו שהוא נמצא בגלות, דאם בני המדינה מתנהגים בתושב המקום כגר וכאורח הרי הרגשתו היא שהוא לא במקומו הראוי והוא גולה, ולפיכך מנו את הקץ מברית בין הבתרים, שאז היתה כריתת הברית של נתינת הארץ, ודו"ק. וע"ע להלן ריש פרשת בשלח שביארתי מה באמת היתה טעותם של בני אפרים, ועיי"ש.
33.שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק כ
כ) ויהי ביום השלישי. לחלומו: יום הולדת [את] פרעה. יש לי לומר יום זה תכלית שנתן ביום שנולד, ודומה לו ביום הולדת (אותם) [אותך] (יחזקאל טז ד), ונראה לי הולדת מהולדת, ורוב בני אדם מחבבים יום שהוא תשלום שנתן, שהוא כנגד אותו היום שנולד ושמחים בו ועושין בו משתה. אפס כי אנשי עיר הקודש אמרו כי הוא יום גנוסיא של מלכים, שמביאין ספר יחוסי המלכים וקוראין לפני פרעה, ודומה לו, ויתילדו על משפחותם (במדבר א יח): ויעש משתה לכל עבדיו. כי כך מנהגו:
34.רבינו בחיי בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק כ
(כ) יום הולדת את פרעה. באותו יום נולד בן למלך וקראו את שמו פרעה כשם אביו, ומנהגם היה לעשות משתה בכל שנה באותו יום שנולד:
35.רש"ר הירש בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק כ
(כ) יום הלדת את פרעה - פירושו המילולי: היום בו הביאו את אמו לידי כך שתלד את פרעה; הרי זה על - כל - פנים כינוי מוזר. אולי לא בא תאור זה אלא מתוך התחשבות עם פרעה. אין זה נאה לכבודו המלכותי של פרעה שיתארו אותו כתינוק בן יומו. משום כך מסיחים את הדעת ממנו ומסיעים אותה אל האם, כדי לשלול את תיאורו כעולל חסר ישע, וכדי למנוע מחשבה שאינה ראויה לכבודו. מכל מקום, "הולדת" מציין את מעשה המילדת, וכן הוא אומר ביחזקאל (טז, ד - ה), בשעה שבא לתאר את לידת ישראל כעומדת בניגוד לכל דרכי הטבע: הנסיבות לא היו נוחות ללידתך, אלמלי הנס היית אובדת בדמייך. גם שם הוא אומר כמה פעמים: "יום הולדת אותך":
36.תרגום המיוחס ליונתן - תורה בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק כ
(כ) וַהֲוָה בְּיוֹם תְּלִיתָאֵי יוֹם גְנוּסָא דְפַרְעֹה וְעָבַד שֵׁירוּ לְכָל עַבְדוֹי וְרוֹמַם יַת רֵישׁ רַב מְזוֹגַיָא וְיַת רֵישׁ רַב נַחְתּוֹמַיָא בְּגוֹ עַבְדוֹי:
37.כתר יונתן בראשית פרשת וישב פרק מ פסוק כ
(כ) ויהי ביום השלישי יום משפחה (הכתרתו כמלך) של פרעה ויעשה משתה לכל עבדיו וירם את ראש שר משקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו:
38.פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג
מג) ויקראו לפניו אברך. אב בחכמה ורך בשנים, שהיה בן שלשים שנה: ד"א אברך. אב המלך שהרי המלך נקרא רך: לא ירים איש את ידו. לגזור: ואת רגלו. לרכוב בכל ארץ מצרים:
39.תרגום אונקלוס בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג
וְאַרְכֵּיב יָתֵיהּ בִּרְתִכָּא תִנְיֵתָא דִּי לֵיהּ וְאַכְרִיזוּ קֳדָמוֹהִי דֵּין אַבָּא לְמַלְכָּא וּמַנִּי יָתֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
40.תרגום ירושלמי בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג
(מג) וַהֲווֹ מְקַלְסִין קֳדָמוֹי וְאָמְרִין יְחִי אָבוֹי דְמַלְכָּא דְרַב בְּחוּכְמָא וְרַכִּיךְ בִּשְׁנַייָא:
41.תרגום המיוחס ליונתן - תורה בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג
(מג) וְאַרְכֵּיב יָתֵיהּ בִּרְתִיכָא תִּנְיֵיתָא דִלְפַרְעֹה וַהֲווֹ מְקַלְסִין לִקְדָמוֹי דֵין אַבָּא לְמַלְכָּא רַב בְּחָכְמָתָא וְרַכִּיךְ בִּשְׁנַיָיא וּמָנֵי יָתֵיהּ סַרְכָן עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם:
42.כתר יונתן בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג
(מג) וירכב אותו במִרכבת המִשׁנה של פרעה והיו משבחים לפניו זה אבא למלך גדול בחוכמתו ורך בשנים ומינה אותו נגיד על כל ארץ של מִצרים:
רש"י בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג
(מג) במרכבת המשנה - השניה למרכבתו, המהלכת אצל שלו:
אברך - כְּתַרְגּוּמוֹ "דֵּין אַבָּא לְמַלְכָּא", רֵךְ בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי (נ"א רוֹמִי) מֶלֶךְ; בְּהַשֻּׁתָּפִין לָא רֵיכָא וְלֹא בַּר רֵיכָא, וּבְדִבְרֵי אַגָּדָה דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה אַבְרֵךְ זֶה יוֹסֵף שֶׁהוּא אָב בְּחָכְמָה וְרַךְ בַּשָּׁנִים, אָמַר לוֹ רַ' יוֹסֵי בֶּן דֻּרְמַסְקִית עַד מָתַי אַתָּה מְעַוֵּת עָלֵינוּ אֶת הַכְּתוּבִים? אֵין אַבְרֵךְ אֶלָּא לְשׁוֹן בִּרְכַּיִם, שֶׁהַכֹּל הָיוּ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין תַּחַת יָדוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, וְנָתוֹן אוֹתוֹ וְגוֹ':
43.רשב"ם בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג
במרכבת המשנה - סוס או פרדה המיוחדת לרכוב עליה איש משנה למלך, אשר לו:
אברך - הוא אב למלך, כדאמרינן לא רכא ולא בר רכא. וזהו וישימני לאב לפרעה, כלומר אב למלך, כי פרעה לשון מלך כמו שפרשתי למעלה. "אב" שר לצורך המלך:
44.אבן עזרא בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג
(מג) המשנה מגזרת שנים, כי המלך כאחד, ואחריו המשנה כמו שני לו, ואחריו השלש כמו שלישי. מרכבת - עץ נתונה על ארבעה סוסים, ומרכבת שלמה לעדה. אברך כל אדם קורא לפניו אכרע ואשתחוה. זו המלה מבנין הכבד הנוסף, ויברך על ברכיו (דה"ב ו, יג) מהקל, וכלם מגזרת ברכים. ויאמר ר' יונה המדקדק הספרדי, כי אברך - שם הפועל, והאל"ף תחת ה"א, כמו אשכם ושלוח (ירמי' כה, ג). ולפי דעתי שאל"ף אשכם לשון המדבר:
45.רד"ק בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג
(מג) במרכבת המשנה - במרכבת השר שהיה משנה למלך, או פירושו כתרגומו:
אברך - האל"ף במקום ה"א והוא מקור כמו ונתון אותו, כלומר כל אחד היה אומר זה ראוי לתתו על כל ארץ מצרים:
46.בכור שור בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג
(מג) ויקראו לפניו אברך: לשון "ויברך הגמלים"34. שהיו כולם כורעים על ברכיהם ומשתחוים לו. ואונקלוס תרגם כמו שאמרו רבותינו "אב למלך", שכן בכרכי הים קורין למלך "אבא".
47.רבינו בחיי בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג
וכתיב בדוד: (שמואל - ב ג, לט) "ואנכי היום רך ומשוח מלך", והוא שתי מלות: אב ורך, כמו פרחח, פרי חח. עבטיט, עב טיט. ויש שפירשו עוד, "אברך" שתי מלות, מלשון אב ואדון. מלשון האמור בהורדוס: (ב"ב ד) לא ריכא ולא בר ריכא, לפי שהיה תחילתו עבד ועלה למלכות.
48.שמואל ב פרק ג פסוק לט
וְאָנֹכִ֨י הַיּ֥וֹם רַךְ֙ וּמָשׁ֣וּחַ מֶ֔לֶךְ וְהָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֛לֶּה בְּנֵ֥י צְרוּיָ֖ה קָשִׁ֣ים מִמֶּ֑נִּי יְשַׁלֵּ֧ם ה֛' לְעֹשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה כְּרָעָתֽוֹ: פ
49.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ד עמוד א
יומא חד אתא ויתיב קמיה, אמר: חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד! אמר ליה: מאי אעביד ליה? א"ל: נלטייה מר! אמר ליה, [כתיב:] גם במדעך מלך אל תקלל. אמר ליה: האי לאו מלך הוא! א"ל: וליהוי עשיר בעלמא, וכתיב: ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, ולא יהא אלא נשיא, וכתיב: ונשיא בעמך לא תאור. א"ל: בעושה מעשה עמך, והאי לאו עושה מעשה עמך! א"ל: מסתפינא מיניה. א"ל: ליכא איניש דאזיל דלימא ליה, דאנא ואת יתיבנא. א"ל, כתיב: כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. א"ל: אנא הוא, אי הואי ידענא דזהרי רבנן כולי האי לא הוה קטילנא להו, השתא מאי תקנתיה דההוא גברא? א"ל: הוא כבה אורו של עולם, דכתיב: כי נר מצוה ותורה אור, ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב: ונהרו אליו כל הגוים. איכא דאמרי, הכי א"ל: הוא סימא עינו של עולם, דכתיב: והיה אם מעיני העדה, ילך ויתעסק בעינו של עולם, דכתיב: הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם. א"ל: מסתפינא ממלכותא, א"ל: שדר שליחא, וליזיל שתא וליעכב שתא ולהדר שתא, אדהכי והכי סתרית [ליה] ובניית [ליה]. עבד הכי. שלחו ליה: אם לא סתרתה אל תסתור, ואם סתרתה אל תבני, ואם סתרתה ובנית, עבדי בישא בתר דעבדין מתמלכין, אם זיינך עלך ספרך כאן, לא רכא ולא בר רכא, הורדוס [עבדא] קלניא מתעביד. מאי רכא? מלכותא, דכתיב: אנכי היום רך ומשוח מלך.
50.אלשיך על בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג
(מא) ושמא תאמר אולי יאמרו העם כי כעבד נאמן בית נתתיך על ביתי ולא יודו שררתך, זה אני אומר ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים:
(מב) ובמה היה זה, הלא הוא, כי ויסר את טבעתו וכו' וילבש אותו בגדי חורין מה שאין עבד במצרים יכול ללבוש ולא לרכוב דרך מעלה, וזהו אומרו (מג) וירכב אותו וכו' ויקראו לפניו אברך, שהכל יברכו על ברכיהם לפניו כעבדים לו. ובכלל הכרוז היה ונתון אותו וכו', מה שאין עבד יכול לעלות שם לגדולה ועם כל זה כלם מודים ועושים. הנה ראה בעיניו כי נתן אותו על כל ארץ מצרים:
51.העמק דבר בראשית פרשת מקץ פרק מא פסוק מג
(מג) אברך. מלשון ריכא כפרשב"ם, אבל לא כמו שפירש שהוא לשון מלוכה ממש, אלא שררות והנהגה, ומש"ה מתפרש יפה לשון אברך אב של שררות, שכל שררה שבמצרים תהיה תחתיו. ומפרש עוד ונתון אותו על כל ארץ מצרים. לא רק שררות עיר המלוכה, אלא על כל ארץ מצרים:
No comments:
Post a Comment