יְוָנִית = חָכְמַת יְוָנִית?

 יְוָנִית = חָכְמַת יְוָנִית?

 

לעילוי נשמת ר׳ משה צבי וינגרטן ז״ל

הרב ארי דוד קאהן

 

1.    משנה מסכת מגילה פרק א 

(ח) אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת, אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בְּכָל לָשׁוֹן, וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבוֹת אֶלָּא אַשּׁוּרִית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף בַּסְּפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְוָנִית:

2.    רמב"ם על משנה מסכת מגילה פרק א משנה ח

והלכה כר' שמעון בן גמליאל.

3.    רע"ב על מסכת מגילה פרק א משנה ח 

 אין נכתבין אלא יונית - וטעמא דשרי ספרים ביונית יותר משאר לשונות, דאמר קרא ^{(בראישת ט)} יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם, יפיפותו של יפת, כלומר, הלשון היפה שבכל בני יפת, ישכון באהלי שם, ואין לך לשון היפה בכל בני יפת כלשון יוני. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל. מיהו בזמן הזה כבר אבד אותו לשון יוני ונשתבש, לפיכך אין כותבין ספרים בזמן הזה אלא בכתב הקודש ובלשון הקודש:

4.    תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ט עמוד א

תַּנְיָא , אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף כְּשֶׁהִתִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ יְוָנִית, לֹֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בְסֵפֶר תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ. מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, מַעֲשֶׂה בְּתַלְמַי הַמֶּלֶךְ שֶׁכִּנֵּס שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים, וְהוֹשִׁיבָם בְּשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם בָּתִּים, וְלֹֹא גִּלָּה לָהֶם עַל מַה כִּנְּסָם. וְנִכְנַס אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאָמַר לָהֶם, כִּתְבוּ לִי תוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּכֶם! נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵצָה בְלֵב כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְדַעַת אֶחָד, וְכָתְבוּ לוֹ, ^{(בראשית א)} "אֱלֹֹהִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית". ^(שם) "אֶעֱשֶׂה אָדָם בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת". ^{(שם בּ)} "וַיְכַל בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". ^{(בראשית ה)} "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאוֹ", וְלֹֹא כָתְבוּ, "בְּרָאָם". ^{(שם יא)} "הָבָה אֵרְדָה וְאָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם". ^{(שם יח)}"וַתִּצְחַק שָׂרָה בִּקְרוֹבֶיהָ לֵאמֹר". ^{(שם מט)} "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ שׁוֹר, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ אֵבוּס". ^{(שמות ד)} "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל נוֹשֵׂא בְנֵי אָדָם". ^{(שמות יב)} "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְמִצְרָיִם וּבִשְׁאָר אֲרָצוֹת, שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". ^{(שם כּד)} "וַיִּשְׁלַח אֶת זַאֲטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". ^(שם) "וְאֶל זַאֲטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹֹא שָׁלַח יָדוֹ":^{[שם ע"ב] (במדבר טז)} "לֹֹא חֶמֶד אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי". ^{(דברים דּ)} "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקֶיךָ אוֹתָם לְהָאִיר לְכָל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם". ^{(שם יז)} "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹֹא צִוִּיתִי לְעָבְדָם". וְכָתְבוּ לוֹ בִמְקוֹם, ^{(ויקרא יא)} "הָאַרְנֶבֶת" - "אֶת צְעִירַת הָרַגְלַיִם". וְלֹֹא כָתְבוּ לוֹ, "אֶת הָאַרְנֶבֶת", מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ, "אַרְנֶבֶת" שְׁמָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹֹּא יֹאמַר, שָׂחֲקוּ בִי יְהוּדָאֵי, וְכָתְבוּ שֵׁם אִשְׁתִּי בַתּוֹרָה: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְכוּ'. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי טַעֲמָא דְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? דִּכְתִיב, ^{(בראשית ט)} "יַפְתְּ אֱלֹֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" דְּבָרָיו שֶׁל יֶפֶת יִהְיוּ בְאָהֳלֵי שֵׁם. וְאֵימָא, "גֹּמֶר וּמָגוֹג"? אֶלָּא אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, הַיְינוּ טַעְמֵיהּ אָמַר קְרָא, "יַפְתְּ אֱלֹֹהִים לְיֶפֶת", מִיָּפְיוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת יִהְיוּ בְאָהֳלֵי שֵׁם:

5.    שולחן ערוך אורח חיים תק"פ

(א) אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶם צָרוֹת לַאֲבוֹתֵינוּ וְרָאוּי לְהִתְעַנּוֹת בָּהֶם; ...

(ב) ... בִּשְׁמוֹנָה בְּטֵבֵת נִכְתְּבָה הַתּוֹרָה יְוָנִית בִּימֵי תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ וְהָיָה חֹשֶׁךְ בָּעוֹלָם שְׁלֹשָׁה יָמִים; וּבְט' בּוֹ לֹא נוֹדַע אֵיזוֹ הִיא הַצָּרָה שֶׁאֵרַע בּוֹ; 

6.    משנה מסכת סוטה פרק ט תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד א

(יד) בְּפֻלְמוֹס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵרוּס. בְּפֻלְמוֹס שֶׁל טִיטוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת כַּלּוֹת, וְשֶׁלֹא יְלַמֵד אָדָם אֶת בְּנוֹ יְוָנִית. בְּפֻלְמוֹס הָאַחֲרוֹן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֵצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר, וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּ שֶׁתֵּצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר:

7.    תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד ב

בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס קֵיסָר גָּזְרוּ וְכוֹ', וְשֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית. תָּנוּ רַבָּנָן, [כְּשֶׁצָּרוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, הָיָה הוֹרְקְנוּס מִבַּחוּץ, וַאֲרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין דִּינָרִים בְּקֻפָּה, וּמַעֲלִין לָהֶן תְּמִידִים. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד. שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית. לָעַז לָהֶם בְּחָכְמַת יְוָנִית, אָמַר לָהֶן, כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדָה, אֵין נִמְסָרִין בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְּשְׁלוּ לָהֶם דִּינָרִים בַּקֻּפָּה, וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי חוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו, נִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, אָרוּר אָדָם שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים, וְאָרוּר אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד לִבְנוֹ חָכְמַת יְוָנִית. מַעֲשֶׂה וּבָא עֹמֶר מִגַּגּוֹת צְרִיפִים, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֶר. אֵינִי, וְהָאָמַר רַבִּי, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְשׁוֹן סוּרְסִי לָמָּה? אֶלָּא - אִי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אִי לָשׁוֹן יְוָנִית, וְאָמַר רַב יוֹסֵף, בְּבָבֶל לָשׁוֹן אֲרַמִּי לָמָּה? אֶלָּא - אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אוֹ לָשׁוֹן פַּרְסִי. לָשׁוֹן יְוָנִית לְחוּד, וְחָכְמַת יְוָנִית לְחוּד. וְחָכְמַת יְוָנִית מִי אֲסִירָא? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַאי דִּכְתִיב, (איכה ג) "עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי"? - אֶלֶף יְלָדִים הָיוּ בְּבֵית אַבָּא, חֲמֵשׁ מֵאוֹת לָמְדוּ תּוֹרָה, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת לָמְדוּ חָכְמַת יְוָנִית, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶן אֶלָּא אֲנִי כָּאן, וּבֶן אֲחִי אַבָּא בְּעִיסְיָא. שַׁאנִי שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל - דִּקְרוֹבִין לַמַּלְכוּת הֲווּ, דְּתַנְיָא, מְסַפֵּר קוֹמֵי - הֲרֵי זֶה מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. אַבְטוּלוּס בֶּן רְאוּבֵן הִתִּירוּ לְסַפֵּר קוֹמֵי, שֶׁהוּא קָרוֹב לַמַּלְכוּת. שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הִתִּירוּ לָהֶן חָכְמַת יְוָנִית, מִפְּנֵי שֶׁקְּרוֹבִין לַמַּלְכוּת:

8.    תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סד עמוד ב

מעשה שבא [העומר] מגגות צריפין. תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁצָּרוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנָאִי [זֶה עַל זֶה, וְהָיָה הוֹרְקְנוּס מִבַּחוּץ וְאַרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מְשַׁלְּשְׁלִין לָהֶן דִּינָרִין בְּקֻפָּה, וּמַעֲלִין לָהֶן תְּמִידִין. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית, לָעַז לָהֶם בְּחָכְמַת יְוָנִית, אָמַר לָהֶן, כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִין בַּעֲבוֹדָה, אֵין נִמְסָרִין בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְּשְׁלוּ לָהֶן דִּינָרִין בְּקֻפָּה, וְהֶעֱלוּ לָהֶן חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי חוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו בַּחוֹמָה, וְנִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, אָרוּר שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִיר, וְאָרוּר שֶׁיְּלַמֵּד בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית, וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁנִינוּ מַעֲשֶׂה  שבא עומר מגגות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר.

9.    תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צט עמוד ב

אָמַר רַבִּי אַמִּי, מִדְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי לָמַדְנוּ, אֲפִלּוּ לֹא שָׁנָה אָדָם אֶלָּא פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית וּפֶרֶק אֶחָד עַרְבִית, קִיֵּם מִצְוַת, (יהושע א) "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן (יהוצדק) [יוֹחַאי], אֲפִלּוּ לֹא קָרָא אָדָם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, קִיֵּם מִצְוַת "לֹא יָמוּשׁ", וְדָבָר זֶה אָסוּר לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ. וְרָבָא אָמַר, מִצְוָה לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. שָׁאַל בֶּן דָּמָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כְּגוֹן אֲנִי שֶׁלָּמַדְתִּי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָהּ, מַהוּ שֶׁאֶלְמַד חָכְמַת יְוָנִית? קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה, "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ. וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", צֵא וּבְדֹק (אי זו היא) שָׁעָה שֶׁאֵינָהּ לֹא מִן הַיּוֹם וְלֹא מִן הַלַּיְלָה, וּלְמֹד בָּהּ חָכְמַת יְוָנִית. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי (יוחנן) [יוֹנָתָן), פָּסוּק זֶה אֵינוֹ לֹא מִצְוָה וְלֹא חוֹבָה, אֶלָּא בְּרָכָה. ...

10.תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פב עמוד ב

אין מגדלין חזירים בכל מקום. תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁצָּרוּ בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, הָיָה הוֹרְקְנוּס מִבִּפְנִים, וְאַרִסְטוֹבְּלוּס מִבַּחוּץ, וּבְכָל יוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִים לָהֶם בְּקֻפָּה דִּינָרִין, וְהָיוּ מַעֲלִים לָהֶם תְּמִידִים. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית. אָמַר לָהֶם, כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִין בָּעֲבוֹדָה, אֵין נִמְסָרִים בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְשְׁלוּ דִּינָרִין בְּקֻפָּה, וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַחוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו בַּחוֹמָה, נִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, אָרוּר הָאִישׁ שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים. וְאָרוּר הָאָדָם שֶׁיְלַּמֵּד אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁנִינוּ, מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא עֹמֶר מִגַּגּוֹת הַצְּרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סֹכֶר. וְחָכְמַת יְוָנִית מִי אֲסִירָא?! וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, [דף פג] לְשׁוֹן סוּרְסִי לָמָּה? אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אוֹ לְשׁוֹן יְוָנִית. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בְּבָבֶל, לְשׁוֹן אֲרָמִי לָמָּה? אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אוֹ לְשׁוֹן פַּרְסִי. אָמְרֵי, לְשׁוֹן יְוָנִית לְחוּד, חָכְמַת יְוָנִית לְחוּד. וְחָכְמַת יְוָנִית מִי אֲסִירָא?! וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, (איכה ג) "עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי", אֶלֶף יְלָדִים הָיוּ בְבֵית אַבָּא. חֲמֵשׁ מֵאוֹת מֵהֶם לָמְדוּ תוֹרָה, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת מֵהֶם לָמְדוּ חָכְמַת יְוָנִית, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם, אֶלָּא - אֲנִי כַאן, וּבֶן אֲחִי אַבָּא בְּעַסְיָא. אַמְרֵי, שַׁאנֵי בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיוּ קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת. וּכְדְתַנְיָא, הַמְּסַפֵּר קוּמֵי, הֲרֵי זֶה מִדַּרְכֵּי הָאֱמוֹרִי. אַבְטוּלְמוּס בַּר רְאוּבֵן - הִתִּירוּ לוֹ לְסַפֵּר קוּמֵי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לַמַּלְכוּת. שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִתִּירוּ לָהֶם לְסַפֵּר בְּחָכְמַת יְוָנִית, מִפְּנֵי שֶׁקְּרוֹבִים לַמַּלְכוּת:

11.רש"י מסכת בבא קמא דף פב עמוד ב

הורקנוס ואריסטובלוס - אחים היו ומריבין על דבר המלוכה.

היו משלשין - אותם שבפנים מורידין מעל החומה דינרין מתרומת הלשכה בקופה לאותן שבחוץ לקנות תמידין.

12.רש"י מסכת סוטה דף מט עמוד א

בפולמוס של טיטוס - שהביא הורקנוס אאריסתובלוס אחיו ובין זה לזה היו חמשים ושתים שנה כדאמר בסדר עולם.

13.רש"י מסכת בבא קמא דף פג עמוד א

לשון סורסי למה אלא או לשון הקודש או לשון יוני - הוא לשון צח וסורסי לשון נלעג הוא.

פרסי - לשון נאה מארמי בארץ ישראל הסמוכה ליון נקט יוני ובבל הסמוך לפרס נקט לשון פרסי.

חכמת יונית - בני פלטין הקרובים למלכות מספרין בה.

עיני עוללה לנפשי - לא גרסינן מאי דכתיב כלומר כך אמר רבן שמעון קורא אני על עצמי המקרא הזה שיש עלי לעולל עיני בבכי ודמעה מכל משפחות העיר. ילדים - בחורים. המספר קומי - לפנים במצח.

14.רש"י מסכת מנחות דף סד עמוד ב

הורקנוס ואריסטובלוס - שני אחים היו. והיה שם זקן אחד - מבפנים. חכמת יוונית - רמיזות.

15.תוספות מסכת בבא קמא דף פב עמוד ב

ואסור לאדם שילמד בנו חכמת יוונית - וא"ת והלא בפולמוס של טיטוס גזרו כדאמרינן בפרק בתרא דסוטה (דף מט.) וטיטוס היה בשעת חורבן כדאמרינן בהניזקין (גיטין דף נו:) ומלכות בית חשמונאי קדמי טובא כדאמרינן בפ"ק דע"ז (דף ט.) וי"ל דמעיקרא גזרו ולא קבלו מינייהו א"נ אי הוה בעי למיקם בארור לא היה מיקרי עבריין אבל לבסוף איכא גזירה דרבנן ונראה דלא יגדל דמתני' היא היתה גזירה דפולמוס של טיטוס.

16.תוספות מסכת מנחות דף סד עמוד ב

ארור אדם אשר ילמד את בנו חכמת יוונית - והא דמשמע לקמן בסוף שתי הלחם (דף צט:) דמי שלמד כל התורה כגון בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שרי אי לאו משום דכתיב לא ימוש ולמ"ד אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש משמע דשרי היינו היכא דאיכא צורך דשמא היה קרוב למלכות כדאשכחן בסוטה (דף מט:) דשל בית רבן גמליאל התירו להם ללמוד חכמת יוונית מפני שקרובין למלכות ומה שלא התיר לו ר' ישמעאל שמא לא היה כל כך צורך ציבור כמו בר"ג ורבינו שמואל מפרש דקודם גזירה היה ואי אפשר להיות דר' ישמעאל לאחר חורבן היה שפדאו ר' יהושע בפ' הניזקין (גיטין נח.) ותינוק היה ואפי' ר' ישמעאל אחר שהיה מעשרה הרוגי מלכות לא קדם כ"כ דרשב"ג נהרג עמו ואמרינן הלל וגמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה ומלכות בית חשמונאי קדמו טובא כדאיתא בפ"ק דע"ז (דף ט.) דמלכות בית חשמונאי פסק בפני הבית מאה ושלש שעמד הורדוס ואם תאמר והלא בפולמוס של טיטוס גזרו כדאיתא בפ' בתרא דסוטה (דף מט.) דגזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמת יוונית ופולמוס של טיטוס היה בשעת חורבן ומלכות בית חשמונאי קדמו טובא כדאיתא בפ"ק דע"ז (דף ט.) דמלכות בית חשמונאי פסק בפני הבית מאה ושלש ותירץ ה"ר יעקב ברבי שמעון דמעיקרא גזרו ולא קיבלו מינייהו ולבסוף גזרו וקיבלו מינייהו ועוד יש לומר דמעיקרא קאי בארור בעלמא ואי בעי לקבולי עלי' לטותא דרבנן שרי ולבסוף גזרו ואסרו לגמרי ומיהו קשה דהא אמרי' (שבועות דף לו.) ארור בו קללה בו נדוי.

17.תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק ו הלכה א ידיד נפש מסכת שבת פרק ו הלכה א

אֵין רוֹאִין בְּמַרְאָה בְּשַׁבָּת ^{בבבלי אמרו הטעם, שמא תראה נימין מדולדלות שאינן שוות ותשתמש במראה לגלח אותן, ולכן} אִם הָיְתָה ^המראהקְבוּעָה בַּכּוֹתֵל ^{שאינה יכולה להשתמש בה לחתוך את השערות} רַבִּי מַתִּיר. וַחֲכָמִין אוֹסְרִין ^{ומסביר טעמם}. רַבִּי אָחָא בְּשֵׁם רַבִּי בָּא טַעֲמָא דְּהַדִין דְּאָסַר ^{טעמם של אלה שאוסרים} פְּעָמִים שֶׁהוּא רוֹאֶה נִימָא אַחַת לְבָנָה וְהִיא תוֹלָשְׁתָהּ וְהִיא בָּאָה לִידֵי חִיּוּב חָטָאת ^{לכן אסרו להסתכל במראה}. וְהָאִישׁ אֲפִילּוּ בְּחוֹל אָסוּר שֶׁאֵינָהּ דֶּרֶךְ כָּבוֹד ^{שמתנאה כדרך הנשים}. י"ג דְּבָרִים הִתִּירוּ לְבֵית רַבִּי ^{לפי שהיו מקורבים למלכות} שֶׁיְּהוּ רוֹאִין בְּמַרְאָה. וְשֶׁיְּהוּ מְסָפְּרִין קוּמֵי ^{תספורת של גוים}. וְשֶׁיְּהוּ מְלָמְדִין אֶת בְּנֵיהֶן יְוָונִית שֶׁהָיוּ זְקוּקִין לְמַלְכוּת. רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן מוּתָּר אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ יְוָונִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט לָהּ. שָׁמַע שִׁמְעוֹן בַּר בָּא וְאָמַר בְּגִין דְּרַבִּי אַבָּהוּ בָּעֵי מִלְפָה בַּנְתֵיהּ ^{כיון שר' אבהו רצה ללמד בנותיו} יְוָונִית, הוּא תָלִי לָהּ ^{תלה ההיתר} בְּרַ' יוֹחָנָן. שְׁמָעָה ר' אַבָּהוּ וּמָר יָבֹא עָלַי ^{לשון שבועה} אִם לֹא שְׁמָעְתֵיהּ מִן רַבִּי יוֹחָנָן.

18.קרבן העדה מסכת שבת פרק ו הלכה א

ושיהו מלמדין את בניהם יוונית. אף על גב דרבנן גזרו שלא ילמד אדם את בנו יוונית לבית רבי התירו:

שהיו זקוקין למלכות. שהיו קרובים למלכות וצריכין לעמוד אצלם ולגלח בגילוחם ולהתקשט ולדבר עמהם בחכמת יוונית כדרכם ויש בזה הצלת נפשות וכמעשה דרבי ראובן אצטרובלי:

מפני שהוא תכשיט לה. וע"י כן נושאת חן בעיני מטרוניתא והתירו להן חכמים כמו שהתירו לקרובים למלכות:

בגין דר' אבהו וכו'. בשביל שר' אבהו רוצה ללמד את בנותיו חכמת יוונית תולה ההיתר ברבי יוחנן רבו:

19.בית הבחירה למאירי מסכת בבא קמא דף פג עמוד א

לשון יוני כבר בארנו במגלה שהוא ממאושרים שבלשונות ומ"מ חכמה שלהם אסור ללמדה מפני שמושכת לבו של אדם והורסת הרבה מפנות הדת וקרובי מלכות שלהם מצד שהם צריכים בה לכמה דברים בתכסיסי מלכיהם שהיו נמשכים אחר חקירת החכמה עד להרבה ולא היו מקרבים כל כך אלא מי שהוא שלם בחכמות ודעתו צלולה בכל הדברים הותר להם ללמדה ואף החכמים השלמים שכבר מלאו כרסם בשר ויין ר"ל התורה ותלמודה וסודות מצותיה אין לך קרובים למלכות יותר מהם והרי נאמר בי מלכים ימלוכו ומותר להם ללמדה כדי להשיב עליהם ולחזק ענין הדת במסמרים לא ימוט:

20.שיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף פג עמוד א

חכמת יונית לחוד. דחכמת יונית אסורה והאי חכמת יונית ברמיזה הוה. גאון ז"ל.

והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו דחכמת יונית היינו כגון אלה חוזים בכוכבים מודיעים לחדשים ע"כ.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל: חכמת יונית אסורה ללמדה מפני שמושכת לבו של אדם והורסת הרבה מפנות הדת וקרובי מלכות שלהם מצד שהם צריכים בה לכמה דברים בטכסיסי מלכיהם שהיו נמשכים אחר חקירת החכמה עד להרבה ולא היו מקרבין כל כך אלא מי שהוא שלם בחכמות ודעתו צלולה בכל הדברים הותר להם ללמדה ואף החכמים השלמים שכבר מלאו כריסם בשר ויין רצה לומר התורה ותלמודה וסודות מצוותיה אין לך קרובים למלכות יותר מהם והרי נאמר בי מלכים ימלוכו מותר להם ללמדה כדי להשיב עליהם ולחזק הדת במסמרים לא ימוט. ע"כ. מדרכי האמורי שהיו מספרין על פני המסתפר מאוזן לאוזן להיות מצוינין בתספורת שלהן בין שאר העממין וכל עם שהוא מכוון לכך הרי הוא בכלל חוקי העמים ואסור להתנהג בכך אלא לקרובי מלכות שלא יהיו אצל המלכים כמו שנשתנו מנהגיו בדבר שאין צד אמונה סובבת בו. הרב המאירי ז"ל.

וזה לשון גאון ז"ל: המספר קומי שמסתפרין לפנים כנגד המצח ומגדלים שער לאחור כנגד העורף יש בו משום דרכי האמורי דמיחזי כמגדלי בלורית. עוללה לשון בכיה. ע"כ.

רי"ד

של בית רבן גמליאל התירו לספר קומי. מפני שהיו קרובים למלכות ואף על פי שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין יש לומר דראשונים לא גזרו על קרובים למלכות. ה"ר ישעיה ז"ל.

רבנו יהונתן

21.עלי תמר מסכת שבת פרק ו הלכה א

שהיו זקוקים למלכות. בשטמ"ק ב"ק פ"ב הביא בשם המאירי שה"ה שחכמים שכבר מלאו כריסם בבשר ויין ר"ל התורה והתלמוד מותר להם ללמדה כדי להשיב עליהם ולחזק הדת במסמרים לא ימוט, ומהא דר"א שמתיר לאדם ללמד בתו יונית משום דתכשיט הוא לה ראיה לדבריו שהרי ק"ו הוא שאם הוא קושר כתרים לתורה שמותר. ועיין ביו"ד סימן רמ"ו סכ"א ^{(צ״ל ד׳)} בהג"ה ובביאורי הגר"א ונראה דמיירי בכה"ג לחזק הדת.

ר"א בשם ר"י מותר אדם ללמד את בתו יונית מפני שהוא תכשיט לה. במגילה פ"א ה"ט, תרגם עקילס הגר לפני ר"א ור"י (והכוונה לתרגום יוני של עקילס הגר כמ"ש המפרשים ובגה"ש שם, ועקילס תרגם התורה ליונית ואונקלס לארמית ודלא כקה"ע) וקילסו אותו, ואמרו לו יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך. כ"ה המאמר השלם בילקוט המכירי פמ"ה אות ז'. ופירשו רש"י והרד"ק, יפיפית מבנ"א למה שכן דבריך הם דברי חן כאלו הוצק חן בשפתותיך. הרי שתרגום יוני היה מוסיף חן ויופי ולפיכך אמר ר"א מפני שתכשיט הוא לה, שכן מוסיפה לה חן והוא בכלל תכשיט שיש לו לאב לתת לבתו כמ"ש בכתובות נ"ב, ובדהי"ב א', כ"ה ויגדל ה' את שלמה ויתן עליו הוד מלכות, ופירש רש"י הוד מלכות פתרונו, נתן עליו חן מלכות דוגמא ונתת מהודך עליו וכו' עיין שם. ולפי"ז יש לפרש דר"א ור"י קילסו לעקילס הגר בפסוק המלא, יפיפית מבנ"א הוצק חן בשפתותיך ע"כ משחך אלהיך למלך, כלומר שנתן לך חן שהוא הוד מלכות.

ובכתובות שם שיתן נדוניא לבתו עד עישור נכסי משום דכתיב קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא בני בידיה, אלא בנתיה מי קיימן בידיה. אלא הא קמ"ל דנלבשי ונכסי וניתי לה מידי כי היכי דקפצו עלה ואתי נסיב לה. וא"כ מה"ט נמי שיש לו ללמד את בתו יונית מפני שהוא תכשיט לה. כדי שיקפצו עליה בנ"א חשובים. נמצא שלא רק שמותר אלא גם מצווה וחובה. ומכאן שאנשים מחוסרי אמצעים יש להם לתת לבנותיהם השכלה רחבה על טהרת הקודש עד כמה שאפשר שהוא בכלל דברי הנביא, ואת בנותיכם תנו לאנשים, כי היכי דקפצו עלה ואתי נסבי לה. ואף הדיבור הנאה תכשיט הוא לה כמ"ש בשה"ש פ"ג, כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה. ובפ"ד שם, נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך. אולם עיין במגילה פ"א ריש ה"ט, ד' לשונות נאים שישתמש בהם העולם, לעז לזמר, רומי לקרב, סורסי לאיליא, עברי לדיבור. ולעז הוא לעז יונית. ור"א שלמד בתו יונית נ"ק מפני שתכשיט הוא לה.

22.עין יעקב על ירושלמי מסכת פאה אות ב

(ב) וְתַלְמוּד תּוֹרָה שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַהוּ שֶׁיְלָמֵד אָדָם אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית? אָמַר לָהֶם? יְלַמְדֵנוּ בְשָׁעָה שֶׁאֵינָה לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, דִּכְתִיב, (יהשוע א) "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". מֵעַתָּה אָסוּר לְאָדָם לְלַמֵד אֶת בְּנוֹ אוֹמָנוּת. בְּגִין דִּכְתִיב, "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". וְהַתָּנִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, (דברים ל) "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִים" זוֹ אוֹמָנוּת. רַבִּי בָא בָרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא בַר וָוָא רַבִּי חִיָּא בְשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִפְּנֵי הַמָּסוֹרֶת:

23.שולחן ערוך יורה דעה רמ"ו

(ד) חַיָּב אָדָם לְשַׁלֵּשׁ לִמּוּדוֹ, שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, דְּהַיְנוּ הָאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים; שְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה, דְּהַיְנוּ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּפֵרוּשׁ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בִּכְלַל זֶה; שְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ, וְיוֹצִיא דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר וְיָדוּן בְּמִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶם עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאָךְ עִקַּר הַמִּצְוֹת וְהֵיאָךְ יוֹצֵא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, דְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. כֵּיצַד, הָיָה בַּעַל אֻמָּנוּת וְעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ ג׳ שָׁעוֹת בְּיוֹם וְט׳ בַּתּוֹרָה, קוֹרֵא ג׳ מֵהֶם בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּבג׳ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּבְג׳ יָבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּתְחִלַּת לִמּוּדוֹ שֶׁל אָדָם. אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִּיל בַּתּוֹרָה וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסֹק תָּמִיד בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, יִקְרָא בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּינֵי הַתּוֹרָה, וְיִפְנֶה כָּל יָמָיו לְתַלְמוּד בִּלְבַד לְפִי רֹחַב לִבּוֹ וְיִשּׁוּב דַּעְתּוֹ. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּתַלְמוּד בַּבְלִי שֶׁהוּא בָּלוּל בְּמִקְרָא, בְּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד, אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁבִיל הַכֹּל (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וְעוֹד פּוֹסְקִים עַיֵּן לְעֵיל סִי׳ רמ״ה ס״ו). ^(יז) וְאֵין לְאָדָם לִלְמֹד כִּי אִם מִקְרָא, מִשְׁנָה וְתַלְמוּד וְהַפּוֹסְקִים הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם, וּבָזֶה יִקְנֶה הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל לֹא בְּלִמּוּד שְׁאָר חָכְמוֹת (ריב״ש סִימָן מ״ה וְתַלְמִידֵי רַשְׁבָּ״א). וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לִלְמֹד בְּאַקְרַאי בִּשְׁאָר חָכְמוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ סִפְרֵי מִינִים, וְזֶהוּ נִקְרָא בֵּין הַחֲכָמִים טִיּוּל בְּפַרְדֵּס. וְאֵין לְאָדָם לְטַיֵּל בְּפַרְדֵּס רַק לְאַחַר שֶׁמִּלֵּא כְּרֵסוֹ בָּשָׂר וְיַיִן, וְהוּא לֵידַע אִסּוּר וְהֶתֵּר וְדִינֵי הַמִּצְוֹת (רַמְבַּ״ם סוֹף מַדָּע ס״פ ד׳ מהל׳ יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה).}

24.ביאור הגר"א יורה דעה רמ"ו:ד'

(יז) וְאֵין לְאָדָם כו'. כמ"ש במנחות שם שאל בן דמה כו' ובספרי ודברת בם עשה אותם עיקר ואל תעשם טפילה שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם שלא תערב בהם דברים אחרים שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמות האומות ת"ל ללכת בהם ולא להפטר מהם וכה"א יהיו לך לבדך בהתהלכך תנחה אותך כו':

25.ירמיהו פרק כט פסוק ד - ז, ד-ז

(ד) כֹּ֥ה אָמַ֛ר ה֥' צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְכָל־הַ֨גּוֹלָ֔ה אֲשֶׁר־הִגְלֵ֥יתִי מִירוּשָׁלִַ֖ם בָּבֶֽלָה: (ה) בְּנ֥וּ בָתִּ֖ים וְשֵׁ֑בוּ וְנִטְע֣וּ גַנּ֔וֹת וְאִכְל֖וּ אֶת־פִּרְיָֽן: (ו) קְח֣וּ נָשִׁ֗ים וְהוֹלִידוּ֘ בָּנִ֣ים וּבָנוֹת֒ וּקְח֨וּ לִבְנֵיכֶ֜ם נָשִׁ֗ים וְאֶת־בְּנֽוֹתֵיכֶם֙ תְּנ֣וּ לַֽאֲנָשִׁ֔ים וְתֵלַ֖דְנָה בָּנִ֣ים וּבָנ֑וֹת וּרְבוּ־שָׁ֖ם וְאַל־תִּמְעָֽטוּ: (ז) וְדִרְשׁ֞וּ אֶת־שְׁל֣וֹם הָעִ֗יר אֲשֶׁ֨ר הִגְלֵ֤יתִי אֶתְכֶם֙ שָׁ֔מָּה וְהִתְפַּֽלְל֥וּ בַעֲדָ֖הּ אֶל־ה֑' כִּ֣י בִשְׁלוֹמָ֔הּ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם שָׁלֽוֹם: פ

26.תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נב עמוד ב

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין? כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. ומי איכא מידי, דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות, ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא? הא נמי דאורייתא הוא, דכתיב: קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא בנים בידיה קיימי, אלא בנתיה מי קיימן בידיה? הא קא משמע לן, דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי, כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה. ועד כמה? אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עד לעישור נכסי.

גמרא אמר ר' יוחנן משום (בשמו של) ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין [בנים זכרים], שבני האשהיורשים את כתובתה (ובכלל זה הנדוניה שהביאה בנישואיה), יתר על חלקם בירושת האב — כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתונדוניה גדולה כמו החלק של ירושת בנו, שהרי הוא מובטח שכסף זה יישאר תמיד בידי צאצאיו.

ושואלים:  ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות [והאם יש דבר שהתורה אמרה שהבן יירש] ואילו ברתא [הבת] לא תירות[תירש],ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא [ובאו חכמים ומתקנים שתירש הבת]? שהרי בפועל הם גרמו לכך שהבת יורשת נכסים כמו הבן!

ומשיבים:  הא נמי דאורייתא [גם דבר זה מן התורה] הוא, דכתיב [שנאמר] "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשיםואת בנותיכם תנו לאנשים" (ירמיה כט, ו), ויש לשאול על כתוב זה: בשלמא [נניח] בנים בידיה קיימי [בידו הם עומדים], שהואמחפש ומוצא להם נשים, שהרי מדרך האיש לחפש לו אשה. אלא בנתיה מי קיימן בידיה [האם הן עומדות נמצאות בידו] שהואיכול למצוא להן בעלים? שהרי אין דרך האשה לחזר אחר האיש!

אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] דנלבשה וניכסה וניתיב [שילבישנה ויכסנה ויתן] לה מידי [דבר, רכוש] כי היכי דקפציעלה ואתו נסבי לה [כדי שיקפצו עליה ויבואו ויישאו אותה], הרי שמן הכתוב האומר לתת את הבנות לאנשים משמע שצריך להשתדלבזה, ולכתוב לה נדוניה כדי שירצו לקחתה. ושואלים: ועד כמה, מה השיעור של נתינה זו לבנות? אביי ורבא דאמרי תרוייהו[שאמרו שניהם]: עד לעישור נכסי [לעשירית מן הנכסים] נותנים לבת כנדוניה.