פרשת וישב התשפ״א

פרשת וישב התשפ״א

הרב ארי דוד קאהן                                                           ari.kahn@biu.ac.il

                                                                

1.    בראשית פרשת וישב פרק לז 

(יא) וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר:(יב) וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶת־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם: (יג) וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי: (יד) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִידָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה:(טו) וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ: (טז) וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים: (יז) וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן:(יח) וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ:

2.    אור הצפון חלק א דין מכירת יוסף הרב נתן צבי פינקל סלבודקה תרפ"ח 1928

כשאנו לומדים פרשת מכירת יוסף, קשה לנו להשתחרר מהתפישה המקובלת בין ההמונים כאילו היה כאן מעשה אכזריות מצד האחים כלפי יוסף עצמם ובשרם על לא דבר בכפו, וכאילו מתוך קנאתם בו בגלל כתונת הפסים, כמשמעות הכתוב, התנכלו להמיתו, השליכוהו לבור ומכרוהו לישמעאלים וגרמו צער כזה לאביהם הזקן שנפשו היתה קשורה בנפשו של יוסף. 

כדי להוציא טעות זו מהלב, כדאי לציין את דברי המפרש הקדמון רבינו עובדיה ספורנו שכל האחים היו צדיקים גמורים, כי אחרת לא יתכן ששמותיהם יהיו חרותים על חושן המשפט לפני ה' לזכרון, אלא שהם הוציאו על יוסף משפט מות על יסוד ההלכה "הבא להרגך השכם להרגו". האחים שבטי י - ה ישבו על כס המשפט וירדו לעומק הדין, ולפי מיטב השגתם העליונה הכירו בו כרודף ומצאוהו חייב (ראה ספורנו בראשית ל"ז, י"ח). אמנם הם שגו במשפטם, אבל הרי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (ב"ב קל"א). והלא אף לגבי שמואל הנביא שהיה שקול כמשה ואהרן - עם כל חזונו ורוח הקודש שבו - אומר עליו הכתוב: "כי האדם יראה לעינים" (שמואל ט"ז), ואי אפשר, איפוא, לבוא עליהם בתביעה על כך. 

וגם מה שכתוב לגבי ראובן: "וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש" (בראשית ל"ז פ' כ"א), פירש ספורנו שלא התנגד לעצם פסק הדין, אלא שטען כנגדם שאין למהר בביצועו והוא הצילו מידם "במניעת הפעל הפתאומי המוליד מעוות לא יוכל לתקון, שיבוא בכמוהו גם הצדיק לפעמים, כענין ראובן עם בלהה כאמרו פחז כמים" (ראה פי' ספורנו שם). כלומר, משום שראובן נכשל על ידי פחזותו במעשהו שבלבל יצועי אביו, כפי שציין עליו יעקב בברכתו שהיה "פחז כמים", למד מתוך כך שאין למהר בהוצאה פתאומית לפועל את פסק הדין על יוסף, כי עלול להיות לפעמים מעוות לא יוכל לתקון, ועיכב בידם לבצעו מיד. 

והוכחה לכך שהאחים פסקו מה שפסקו מתוך הכרתם המלאה שהם עושים משפט צדק, מוכיח ספורנו גם מתוך כך שלאחר שהשליכוהו אל הבור כתוב עליהם: "וישבו לאכל לחם" (שם פסוק כ"ה) - "שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול מלקבוע סעודתם כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירע תקלה על ידם וכו', וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף שכל הקודם להרגו זכה". 

וכן הוכיח הספורנו על שיטתו, מזה שבזמן שיוסף הציק לאחים והם באו לידי הכרה שחטאו במעשה יוסף, אמרו איש אל אחיו: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (שם מ"ב), כלומר, הם לא התוודו על עצם המעשה במכירתם את יוסף אלא במה שהתאכזרו כלפיו שהתחנן לפניהם והם לא שמעו לו.

ואכן מצינו גם בדברי חז"ל שהאחים באו לידי המעשה של מכירת יוסף מתוך זה שהוציאו עליו משפט על התנהגותו כלפיהם והם כיונו לדין שמים, עד שחז"ל דורשים על זה את הכתוב (משלי י"ז): "פלס ומאזני משפט לה'" (ראה בר"ר פ' פ"ד ז'). 

וכן מצינו בדברי חז"ל, שלא ראו חטא בזה שישבו לאכל לחם, אלא להיפך שהיתה בהסיבה זו זכות גדולה שעל ידה "כלכלו את כל העולם בשני הרעב", ודרשו "לאכל לחם" - להאכיל לחם לכל באי העולם. וכן אמרו: "עבירתם של שבטים זכורה היא לעולם תקוה היא לעולם" (שם פ"ד י"ז). 

ויש עוד הוכחה לכך. חז"ל אומרים שלאחר שהאחים מכרו את יוסף לישמעאלים "החרימו וקללו את כל מי שיגלה ושיתפו להקב"ה עמהם" (ראה בראשית ל"ז פ' ל"ג ברש"י בשם תנחומא ובילקוט שם). ואם שיתפו להקב"ה בחרמם וקללתם, הרי היו בטוחים שלא נמצאה בפסק דינם כל כוונה רעה וכל שגגה ושכיונו לדין אמת עד שהשכינה מסכימה לדעתם. ואכן הסכימה השכינה עמהם וכך גזרה ההשגחה העליונה והכל היה מוכרח להיעשות כן על ידי האחים, כדברי הכתוב: "אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" (שם נ'). אלא שבשמים מצאו איזה פגם בלבותם שהיה בהם משהו מן הקנאה, כפי שגילה הכתוב: "ויקנאו בו אחיו" (שם ל"ז), והם לא עמדו על פגם זה, וכאמור "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב". ואם כי פגם זה בלבותם לא גרם כל הטיה והטעאה במשפטם ודינם היה דין אמת לאמתו לפי ראות עיניהם. מצאה בהם התורה עילה לתביעה כל שהיא, בהתאם למדריגתם בתור שבטי י - ה. 

וברור שגם יוסף לא היה בו שום פגם של כוונה רעה בהנהגתו עם אחיו וכל מחשבותיו ומעשיו כלפיהם היו מכוונים לטובתם. התורה מעידה על יוסף שהיה "בן זקונים", כלומר בר חכים (ראה אונקלוס שם). וכבר אמרו חז"ל "שהיה זיו איקונין שלו דומה ליעקב וכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו" (מד"ר שם). ולא לחנם אהב אותו יעקב מכל בניו, כי ראה בו השלמת כל תכליתו בעולם. בגללו אהב את רחל, בגללו עבד את לבן כל השנים, והוא היה צריך להעביר את תורתו לכל דורותיו אחריו. 

וגם בזה שיוסף הביא דבה לפני יעקב על האחים, לא היתה לו כוונה רעה, כפי שחשבו האחים, כי אם כיון לתועלתם ולתיקונם וכדי להוכיחם בדברים שלפי דעתו עשו שלא כהוגן. וכן אמרו חז"ל: "'ויבא יוסף את דבתם', להלן הוא אומר: 'ויוציאו דבת הארץ', לפי שהוציאו מלבם, אבל 'ויבא' ממה שהוא מביא, לא נענש אלא לפי שהביא אל אביהם, ולא הביא הדבה להגיד לאחרים אלא אל אביהם כדי ליסרם ולמנעם" (ראה תורה שלמה שם בשם לקח טוב). 

אולם אם כי כוונתו היתה לטובה, כאמור, מצאה התורה בדבריו משהו מעין דבה רעה ודרשו עליו את הכתוב: "פלס ומאזני משפט לד'" (משלי ט"ז) והענישו אותו מדה כנגד מדה, שנמכר לעבד, שנתבזה ע"י אשת פוטיפרע ונחבש בבית האסורים שתים עשרה שנה וכו'.

3.    ר' חיים פלטיאל בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק יח

ויראו אותו מרחוק. וא"ת מאחר שהיו כ"כ צדיקים מה עלה בדעתם להרוג אותו, וי"ל שכך הייתה סברתם כיון שמגיד שאנו מגלים עריות ואוכלי אבר מן החי א"כ הוא מגיד עלינו דברים שאנו חייבים עליהם מיתה א"כ הוא רודף אותנו א"כ אנו אומרים הבא להורגך השכם להורגו.

4.    רמב"ן בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק יח

ויתנכלו אותו להמיתו - היו חושבים להמית אותו בנכליהם אשר יתנכלו בטרם יקרב אליהם, ולא יצטרכו לשפוך דמו בידיהם. וכך אמרו בבראשית רבה (פד יד) נשסה בו את הכלבים. ואולי עשו כן ולא עלתה בידם. וכאשר ראו כי קרב אליהם ולא יכלו להמיתו בנכליהם, אמרו איש אל אחיו הנה בא אלינו ועתה נהרגהו אנחנו:

5.    ספורנו בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק יח

ויתנכלו אותו להמיתו. הנה לשון נכל יורה על המצאה להרע כמו אשר נכלו לכם (במדבר כה, יח). אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם כדי שיקללם אביהם או יענישם האל יתברך וישאר הוא לבדו ברוך מבנים ולשון התפעל יורה על ציור הדבר בנפש כמו אתה מתנקש בנפשי (ש"א כח, ט) מצייר בלבבך מוקש על נפשי ולשון להמיתו שימית הוא את אחיו כמו לעשותכם אותם (דברים ד, יד) לעברך בברית (שם כט, יא). ובזה הודיע מה היה למו בהיות כלם צדיקים גמורים עד שהיו שמותם לפני ה' לזכרון איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או למכרו ולא נחמו על הרעה כי גם כשאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו אלא על אכזריותם בהתחננו. והנה הגיד הכתוב כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניהם והתורה אמרה הבא להרגך כו' (סנהדרין עב א):

6.    בית הלוי בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק יח

(יח) ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. איתא במדרש (ב"ר פד יד) ששיסו בו הכלבים. כוונת המדרש דמפרש להפסוק שהתנכלו להמיתו בטרם יקרב אליהם רק בעודו מרחוק ששיסו בו הכלבים. והא דתפס המדרש הכלבים הוא משום דהם דנו אותו כמוציא דיבה ומדבר לה"ר ואיתא בפסחים (דף קי"ד) כל המספר לה"ר כו' ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כב) לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא, וע"כ דנוהו כן:

7.    אמת ליעקב בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק יח

ובאמת אף שכבר כתבו כל מפרשי התורה שמחלוקת יוסף ואחיו לא היתה מחלוקת מחמת קנאה ושנאה ביניהם, אלא היתה מחלוקת לשם שמים בעיקר הדין, שהאחים פסקו שיוסף רודף אותם ולכן הותר דמו למיתה, מכל מקום יש שמרגישים שאין זה אלא דברי דרוש שנאמרו בכדי לחפות על אבותינו שלא להוציא לעז עליהם. אבל באמת המעיין היטב בכל הפרשה יראה שדבר זה מוכח מתוכו ואי אפשר שלא לומר כן, דהא מפורש בפסוק שהם החליטו שדינו למיתה, ומכל מקום כששמע ראובן ואמר לא נכנו נפש מיד הסכימו לדבריו, וכן כשקם יהודה ואמר שנמכרנו לישמעאלים ג"כ מיד הסכימו בלי שום היסוס, ולא רק זה אלא כשראו אחר כך את צערו של אביהן הורידו את יהודה מגדולתו מחמת שאילו היה הוא אומר להשיבו אל אביו היו מקשיבים אליו [רש"י ל"ח פ"א], וזה פלא, דאיך יתכן שתשתנה דעתם כל כך מן הקצה אל הקצה, כלומר שמתחלה הם שונאים מושבעים שלו עד שהחליטו לסלקו מן העולם, ובסופו של דבר הם נהפכו עד כדי כך שיש להם טענות על יהודה שלא הניאם ממחשבתם. וע"כ צ"ל שמה שהם החליטו להורגו לא היה מחמת שנאתם אליו, אלא מכיון שהם פסקו שהוא רודף אותם הרי מותרים הם להורגו, אבל מכיון שהציע ראובן שאפשר ליפטר מהרודף על ידי השלכתו לבור בודאי הסכימו לזה, וכמו כן מכיון שהציע יהודה שיש למוכרו ועל ידי כך יפטרו ממנו בודאי שמחו על זה, ולכן כשראו בצערם הגדול של אביהם טענו ליהודה שאם הוא היה אומר להם להשיבו בודאי שהיו מקשיבים לו והיו מוצאים אופן אחר בכדי ליפטר מהרדיפה של יוסף בלי לצער את אביהם, וא"כ הרי מוכח מתוך סיפור הענין גופא שכל המחלוקת ביניהם היתה על פי דיני רודף, ודו"ק היטב.

8.    חתם סופר על בראשית פרק נ פסוק יז 

שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך, יל"ד מתחיל בתרתי ומסיים בחדא בפשע, ועוד מיותר ועתה שא נא, ועוד מה לשון גמלוך משמע גמול בגמול כאשר עשה כן יעשה לו. וי"ל אחז"ל [ספ"ב דב"מ] הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגת תלמוד עולה פשע, והנה השבטים דנו את יוסף בדין ומשפט ועפ"י דין תורה חייבוהו כמסור ומלשין, אך עתה איגלי למפרע שהוא משיח ה' והם טעו בדינו, נמצא הם שוגגים שחשבו שמשלמים לו גמול בגמול וטעו והוה שוגג בהוראה ואינם ראוים לעונש אלא מפאת שתחשבם לגדולי עולם ות"ח שחטאתם לפשע יחשב, א"כ לעומת זה כשמגיע לענוש אותם הקלו חז"ל בעונשם של ת"ח ואמרו [מו"ק י"ז.] כסהו כלילה ומעולם לא אימנו במערבא על נגידא דת"ח משום ח"ה ותורתו, ע"כ אמרו שא נא פשע אחיך וחטאתם דייקא כי רעה גמלוך, זה היא חטאתם שוגג שחשבו שרעה גמלוך גמול בגמול בדין ומשפט וזהו שגגתם ואתה תחשוב אותו לפשע, ועתה אחר שתחשבוהו לפשע מצד גדולתם א"כ מאותו הטעם בעצמו שא נא לפשע עבדי אלקי אביך שהם ת"ח ואיכא ח"ה אם אתה מענישם וכנ"ל. [תקפ"ו]:

9.    חנוכת התורה - בראשית פרק לז פסוק יז 

במדרש רבה על הפסוק נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה וגו' נסעו מזה ממדותיו של הקב"ה. וצריך להבין מה זה ועל מה זה. ויש לפרש על פי מה דאיתא בגמרא ובמדרש על הפסוק ויתנכלו אותו להמיתו שראו שיצא ממנו ירבעם שעתיד להחטיא את ישראל וכו' עיין שם. אם כן חזינן שהאחים דנו את יוסף על שם סופו. והנה ידוע דמדת הקב"ה אינו כן דאינו דן אלא באשר הוא שם כמו שמצינו גבי ישמעאל כידוע. וזה הוא שאמר המדרש נסעו מזה ממדותיו של הקב"ה שאינו דן אלא באשר הוא עכשיו והם רוצים לדון אותך על שם סופך: (דרוש שמואל. תורה מציון שנ"ד ח"ד):

10.חבצלת השרון על בראשית פרק מב פסוק כב 

בביאור המקראות ובמה שהשבטים גמרו דינו של יוסף למיתה:

 ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש:

 בביאור דברי ראובן נראה, שהיה לו לראובן שתי טענות חלוקות כלפי אחיו, חדא אל תחטאו בילד, שנית וגם דמו הנה נדרש, והוא מכוון כנגד הנך שני ענינים שאמר ראובן לאחיו בפרשת וישב [פל"ז פכ"א], וכך כתוב שם, וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש, ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם וגו', הרי דשני ענינים טען להם ראובן, חדא שלא להכותו, ושנית לבל ישפכו דמו, וצ"ב בזה:

 והנראה בזה, דהנה כבר נתבאר בפרשת וישב שהאחים כולם דנו את יוסף וגמרו דינו למיתה, אלא שהיו חלוקים בעיקר חיוב מיתתו של יוסף, דשמעון ולוי דנו את יוסף כדין מורד במלכות בחשבו למלוך ולשלוט על אחיו, [כי אחר הלב הולכים החלומות], והמלכות ניתנה כבר לראובן או ליהודה, [וכן מובא בשם השל"ה בטעם מה שהשבטים דנו אותו למיתה], ואליהם בא ראובן ואמר לא נכנו נפש, לבל יכוהו על היותו מורד במלכות: אולם שאר האחים פסקו שיוסף מחוייב מיתה על היותו רודף את אחיו בזה שהביא את דיבתם רעה אל אביהם, [או כדברי האוה"ח שיש לו דין עד זומם], נמצא שלדעת האחים היה לו ליוסף דין רודף ואין לו דמים, כלשון הכתוב ברודף שאין לו דמים, ואליהם אמר ראובן אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור הזה, והיינו שבאמת יש לו דם ואין להרגו, [ולשיטתכם השליכוהו הבורה ולא תשפכו דמו בידים, ויעוין בנימוקי הרמב"ן]:

 מעתה פשוט שזהו מה שאמר ראובן הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וגם דמו הנה נדרש, דבאמת שתי טענות היה בזה לראובן, חדא אל תחטאו בילד היינו שטען לשמעון ולוי לבל יכוהו מכת נפש על היותו מורד במלכות, ושנית טען לשאר האחים וגם דמו הנה נדרש, שזהו מוסב על מה שדנו אותו בתורת רודף שעליו אמרה תורה 'אין לו דם' ואמר להם ראובן שבאמת היה זה שפיכות דמים, וע"כ גם דמו הנה נדרש:

11.מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישב סימן ב

(ב) [לז, ג] וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים, בן איקונים שהיה דומה לו, ר' ישמעאל אמר לכך נקרא בן זקונים על שם ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו (בראשית מז) בן זקנתו של אביו, ולפי שראה בחלומו שעתיד למלוך והגיד לאביו קנאו בו אחיו, ויבא יוסף את דבתם רעה, אמר לאביו אחי אוכלין אבר מן החי, א"ל הקדוש ברוך הוא חייך בדבר שיצא מפיך בו אתה נחשד וישימו לו לבדו ולהם לבדם (שם /בראשית/ מג), ולפי שספר עליהם לה"ר =לשון הרע= ולפיכך קנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים ונשתעבדו שם ארבע מאות שנה, אמר יעקב ליוסף לך נא ראה את שלום אחיך וגו' ויבא שכמה מקום מזומן לפורענות, בשכם ענו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים (מלכים א יב), וימצאהו איש אין איש האמור כאן אלא גבריאל שנאמר והאיש גבריאל (דניאל ט), ויראו אותו מרחוק וגו' ויקחהו וישליכו אותו הבורה וגו' מים אין בו נחשים ועקרבים היו בו, מה עשה ראובן הלך וישב באחד מן ההרים לירד בלילה להעלות את יוסף ותשעה אחיו יושבין במקום אחד כאיש אחד בעצה אחד להמיתו עברו עליהם ישמעאלים, אמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים, הן מוליכין אותו לקצוות המדבר עמדו מכרוהו בעשרים כסף לכל אחד מהם שני כסף לקנות מנעלים לרגליהם, וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף, אלא כיון שהושלך לבור מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו וברח ממנו דמו ונעשו פניו ירוקות לפיכך מכרוהו בעשרים כסף בעבור נעלים, אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו, אמר להם יהודה ראובן אינו כאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה, מה עשו שתפו להקב"ה באותו החרם שלא יגיד לאביהם, כיון שירד ראובן בלילה לאותו הבור להעלותו ולא מצאו קרע את בגדיו ובכה חזר לאחיו אמר להם הילד איננו ואני אנה אני בא, הגידו לו את המעשה ואת החרם ושתק, ואף הקדוש ברוך הוא אף על פי שכתוב בו מגיד דבריו ליעקב (תהלים קמז) דבר זה לא הגיד מפני החרם לפיכך אמר יעקב טרף טורף יוסף, ר' מנא אומר במכירת יוסף לקו השבטים ולא נתכפר להם עונם עד שמתו ועליהם הכתוב אומר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון (ישעיה כב) ולפיכך בא רעב בארץ כנען שבע שנים וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר ממצרים ומצאו יוסף חי והתירו את החרם ושמע יעקב שהוא חי וכתיב בו ותחי רוח יעקב אביהם וכי מתה היתה אלא שחיתה מן החרם ושרתה בו רוח הקודש שנסתלקה הימנו,

12.ספר השל"ה הקדוש - פרשת וישב מקץ ויגש 

\{לב\} נַחֲזֹר לָעִנְיָן. מְלוּכַת יוֹסֵף אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי לִהְיוֹת יִשְֹרָאֵל לְעַם, לְהַעֲמִיד מַלְכוּת יְהוּדָה. וְהַשְּׁבָטִים לֹא הֵבִינוּ דָּבָר זֶה, רַק הָיוּ סְבוּרִים אַךְ לוֹ הַמְּלוּכָה, שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ הַמְּלוּכָה בְּעֶצֶם לוֹ וּלְזַרְעוֹ. עַל כֵּן הָלְכוּ דֹּתָיְנָה לְבַקֵּשׁ נִכְלֵי דָּתוֹת, כְּלוֹמַר, לָדוּן אוֹתוֹ בְּדַת תּוֹרָה. וְהִסְכִּימוּ כֻּלָּם שֶׁהוּא בֶּן מָוֶת, אֲפִלּוּ בְּנֵי בִּלְהָה וְזִלְפָּה אוֹהֲבָיו הִסְכִּימוּ כֵּן מִצַּד דִּין וְדָת, מֵאַחַר שֶׁחוֹלֵק עַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְכָל הַחוֹלֵק עַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה (ראה סנהדרין קי א). וְזֶהוּ עִנְיַן מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (תנחומא, וישב ב) שִׁתְּפוּ הַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם, כְּלוֹמַר, כִּי חוֹלֵק הוּא עַל הַשְּׁכִינָה מֵאַחַר שֶׁחוֹלֵק עַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד. עַל כֵּן בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְרָאוּ שֶׁהוּא מוֹלֵךְ, רָצוּ לְהָרְגוֹ (שם, ויגש ה), כִּי מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָיָה הַדָּת אֶצְלָם לַהֲרֹג אוֹתוֹ, מֵאַחַר שֶׁרָאוּ מַחֲשַׁבְתּוֹ יוֹצֵא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. וְשָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְאָךְ וּפִזְּרָן. אָז 'וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי' (בראשית מה, ד), רָצָה לְגַלּוֹת לָהֶם הָעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ כֵן כְּפִי מַחֲשַׁבְתָּם שֶׁהוּא בְּכֶתֶר מְלוּכָה, אַדְּרַבָּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שְׁלָחוֹ לִפְנֵיהֶם, כְּלוֹמַר, לְהָכִין דֶּרֶךְ לִגְרֹם שֶׁיִּהְיוּ יִשְֹרָאֵל לְעַם וִיהוּדָה לִמְלוּכָה: 

[הגה"ה]:

 וְאֵין לְהַקְשׁוֹת, לָמָּה נֶעֶנְשׁוּ הַשְּׁבָטִים מֵאַחַר שֶׁדָּנוּהוּ בְּדִין תּוֹרָה. יֵשׁ לוֹמַר דְּעַל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה תְּנַן (אבות פ"ד מי"ג; בבא מציעא לג ב) שִׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן, דְּהָיָה לָהֶם לֵידַע לְהַשִֹיג הָעִנְיָן. אֶלָּא שֶׁהַשִֹנְאָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה (בראשית רבה פנ"ה ס"ח) מִכֹּחַ שֶׁשָּנְאוּ אוֹתוֹ, וְלֹא כִּוְּנוּ הַהֲלָכָה:

13.רש"י, בראשית לז

 (ב) וַיֵּשֶׁב: בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף – צַדִּיקִים מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אָמַר הַקָּבָּ"ה לֹא דַיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶּׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה:

את דבתם רעה. כָּל רָעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְאֶחָיו בְנֵי לֵאָה הָיָה מַגִּיד לְאָבִיו, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אֵבֶר מִן הַחַי, וּמְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת לִקְרוֹתָן עֲבָדִים, וַחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת, וּבִשְׁלָשְׁתָּן לָקָה: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים בִּמְכִירָתוֹ וְלֹא אֲכָלוּהוּ חַי, וְעַל דִּבָּה שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם שֶׁקּוֹרִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים – "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף", וְעַל עֲרָיוֹת שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו וְגוֹ:

(יד) מעמק חברון - וַהֲלֹא חֶבְרוֹן בָּהָר, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן (במדבר י"ג), אֶלָּא מֵעֵצָה עֲמֻקָּה שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הַקָּבוּר בְּחֶבְרוֹן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם בֵּין הַבְּתָרִים כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית ט״ו:י״ג):

ויבא שכמה - מָקוֹם מוּכָן לְפֻרְעָנוּת, שָׁם קִלְקְלוּ הַשְּׁבָטִים, שָׁם עִנּוּ אֶת דִּינָה, שָׁם נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶמָה (מלכים א י"ב):

(טו) וימצאהו איש - זֶה גַּבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל (דניאל ב'):

(כ) ונראה מה יהיו חלמתיו - אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִקְרָא זֶה אוֹמֵר דָּרְשֵׁנִי, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת כֵּן, הֵם אוֹמְרִים נַהַרְגֵהוּ וְהַכָּתוּב מְסַיֵּם וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו – נִרְאֶה דְּבַר מִי יָקוּם אִם שֶׁלָּכֶם אוֹ שֶׁלִּי. וְאִ"אֶ שֶׁיֹּאמְרוּ הֵם וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו, שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁיַּהַרְגוּהוּ בָּטְלוּ חֲלוֹמוֹתָיו:

(כב) למען הציל אתו-  רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְעִידָה עַל רְאוּבֵן שֶׁלֹּא אָמַר זֹאת אֶלָּא לְהַצִּיל אוֹתוֹ שֶׁיָּבֹא הוּא וְיַעֲלֶנּוּ מִשָּׁם, אָמַר אֲנִי בְכוֹר וְגָדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן, לֹא יִתָּלֶה הַסֵּרָחוֹן אֶלָּא בִי:

(לג) ויאמר כתנת בני -^ת היא זו:

חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָתְהוּ- נִצְנְצָה בוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, סוֹפוֹ שֶׁתִּתְגָּרֶה בוֹ אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר. וְלָמָּה לֹא גִלָּה לוֹ הַקָּבָּ"ה? לְפִי שֶׁהֶחֱרִימוּ וְקִלְּלוּ אֶת כָּל מִי שֶׁיְּגַלֶּה, וְשִׁתְּפוּ לְהַקָּבָּ"ה עִמָּהֶם (תנחומא), אֲבָל יִצְחָק הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חַי, אָמַר הֵיאַךְ אֲגַלֶּה וְהַקָּבָּ"ה אֵינוֹ רוֹצֶה לְגַלּוֹת לוֹ:

(לה) ויבך אתו אביו - יִצְחָק, בּוֹכֶה הָיָה מִפְּנֵי צָרָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אֲבָל לֹא הָיָה מִתְאַבֵּל, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חַי:

14.בראשית פרשת וישב פרק לח פסוק כד, 

(כד) וַיְהִ֣י׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף: 

15.רש"י בראשית פרשת וישב פרק לח פסוק כד

ותשרף - אָמַר אֶפְרַיִם מִקְשָׁאָה מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, בִּתּוֹ שֶׁל שֵׁם הָיְתָה, שֶׁהוּא כֹהֵן, לְפִיכָךְ דָּנוּהָ בִשְׂרֵפָה:

16.בראשית פרשת מקץ פרק מג פסוק ח, 

(ח) וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־ טַפֵּֽנוּ:

17.רש"י בראשית פרשת מקץ פרק מג פסוק ח

(ח) ונחיה -נִצְנְצָה בוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, עַל יְדֵי הֲלִיכָה זוֹ תְחִי רוּחֲךָ, שֶׁנֶּאֱמַר וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם (בראשית מ"ה):

18.בראשית פרשת מקץ פרק מג פסוק יד 

וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי:

רש"י בראשית פרשת מקץ פרק מג פסוק יד

אחר. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִזְרְקָה בוֹ, לְרַבּוֹת יוֹסֵף (בראשית רבה):

19.חזקוני בראשית פרשת וישב פרק לט פסוק כ

(כ) ויתנהו אל בית הסהר לא היה בן מות כי לא היו עדים בדבר רק להניחו במשמר. אסורי המלך כתיב אסירי קרי. ונמצא באגדה שהביאו יוסף לפני המלך בא גבריאל כדמות איש ויאמר אם על המלך טוב יצוה לבדוק בבגדיהם אם בגדי האשה נקרעים בידוע שהחזיק בה יוסף לאנסה ואם בגדי יוסף נקרעים החזיקה היא לאנסו ויבקש הדבר וימצא שהיו בגדי יוסף קרועים ובשביל כך לא דנוהו להריגה ומ"מ לא נפטר מיד כדי שלא לבייש אשת פוטיפר לאמר אכן נודע הדבר כי היא אנסה את יוסף. וכהני מצרים דנו דין זה ולכן לא קנה יוסף אדמתם בשני הרעבון.

20.בראשית פרק טו, יג-טז

(יג) וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: (יד) וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל: (טו) וְאַתָּ֛ה תָּב֥וֹא אֶל־אֲבֹתֶ֖יךָ בְּשָׁל֑וֹם תִּקָּבֵ֖ר בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָֽה: (טז) וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֹ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה:

21.מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יד

 אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה אֲנִי גּוֹאֲלָם לְדוֹרוֹת וְאִם לָאו אֲנִי גּוֹאֲלָם לְשָׁנִים.

22.פנים יפות בראשית פרק לז

(א) וישב יעקב וגו'. פירש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף [ב"ר פד, א]. ...איתא במדרש [ב"ר פד, ה] מגורי אביו בגימטריא רנ"ט, מיום שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם ידוע תדע עד שעה שנתיישב יעקב אבינו בארץ מגורי אביו, יש לפרש מה שאמר [שם] ביקש לישב בשלוה, דהיינו שחשב שכבר נשלמו הת' שנה שנגזרה בין הבתרים, דהיינו שחשב שנותיו ושנות אביו שהוא היה כשבא אצל אביו צ"ט שנה כדאיתא בפ"ק דמגילה [יז א] ממילא היה שנות אביו קנ"ח, ולפי שלא היו השנים שווים שהרי יצחק נולד בפסח ויעקב בתשרי והוי בצירוף רנ"ט כמספר מגורי, וחשב יעקב שנות הבנים המובלעים בשנות האבות עולים ג"כ בחשבון, וחשב מאה של אברהם שהרי בברית בין הבתרים היה בן ע"ה וכשמת היה קע"ה, וחשב ג"כ שנות ראובן שהיה בן ט"ו שנה כשבא אצל אביו, שהרי בן י"ג היה במעשה שכם דמיניה ילפינן [ב"ר פ, ט] דמקרי איש לי"ג שנה, וחשב הט' שנים שהיה אצל אביו עד שהיה יוסף בן שבע עשרה שנה, ג"פ לו וליצחק ולראובן היה הכל ת' שנה, לכך ביקש לישב בשלוה כיון דלדעתו נשלם הגלות:

23.מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות קנג

א"ר אלעזר מהו וישב יעקב, מלמד שחשב יעקב בדעתו ואמר: כבר אמר הב"ה לאברהם להיות בניו גרים, הרי אני הייתי גר עשרים שנה בבית לבן משועבד בצאנו, וכיון שראה שעשו הלך לעיר אחרת אמר: בזה יתקיים שעבוד ארבע מאות שנה, ונתישבה דעתו. אמר הב"ה: מחשבתי עמוקה ממחשבתך, שנ' כי לא מחשבותי מחשבותיכם ^{(יש' נ"ה, ח')}, מיד הביא עליו עלילה על ידי יוסף.

24.בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פד 

סימן יב - וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר (בראשית לז, יא), אָמַר רַבִּי לֵוִי נָטַל קוּלְמוּס וְכָתַב בְּאֵיזֶה יוֹם וּבְאֵיזֶה שָׁעָה בְּאֵיזֶה מָקוֹם. אָמַר רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת שְׁמֹר אֶת הַדְּבָרִים שֶׁעֲתִידִין הַדְּבָרִים לִגַּע. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר כָּךְ אָבִינוּ יַעֲקֹב סָבַר וְרָאָה דְּבָרִים מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, אָמַר אִם נִתְבַּקְרָה פִּנְקָסוֹ מַה יָּכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת.

סימן יד - וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה (בראשית לז, טו), אָמַר רַבִּי יַנַּאי שְׁלשָׁה מַלְאָכִים נִזְדַּוְּגוּ לוֹ, וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ, וַיֹּאמֶר הָאִישׁ. (בראשית לז, יז): נָסְעוּ מִזֶּה, מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל מָקוֹם. (בראשית לז, יח): וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק, אָמְרוּ בּוֹאוּ וּנְשַׁסֶּה בּוֹ אֶת הַכְּלָבִים. (שבראשית לז, יט), וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת, רַבָּנָן אָמְרֵי הַיְדֵי לֵיהּ אָתָא וְטָעֵין חֶלְמֵיהּ. אָמַר רַבִּי לֵוִי זֶה עָתִיד לְהַשִּׁיאָם לַבְּעָלִים. (בראשית לז, כ): וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵּהוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם אוֹמְרִים וְנִרְאֶה, וַאֲנִי אוֹמֵר נִרְאֶה, עַתָּה נִרְאֶה (ירמיה מד, כח): דְּבַר מִי יָקוּם, אוֹ שֶׁלִּי אוֹ שֶׁלָּכֶם.

סימן יט -וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וגו'. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוּדָה אַתָּה אָמַרְתָּ (בראשית לז, לב): הַכֶּר נָא, חַיֶּיךָ שֶׁתָּמָר אוֹמֶרֶת לְךָ (בראשית לח, כה): הַכֶּר נָא. (בראשית לז, לג): וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, אָמַר לֵית אֲנָא יָדַע מָה אֲנָא חָמֵי, כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וגו', אָמַר רַב הוּנָא נִצְנְצָה בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפַר.

25.בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פה 

סימן ט- וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן וגו' (בראשית לח, יח), אָמַר רַבִּי חוּנְיָא נִצְנְצָה בָּהּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, חוֹתָמְךָ, זוֹ מַלְכוּת, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שיר השירים ח, ו): שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, (ירמיה כב, כד): כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי. וּפְתִילֶךָ, זוֹ סַנְהֶדְרִין, שֶׁהֵן מְצֻיָּנִין בִּפְתִיל, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות לט, לא): פְּתִיל תְּכֵלֶת. וּמַטְּךָ, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה יא, א): וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָּׁי, (תהלים קי, ב): מַטֵּה עֻזְךָ יִשְׁלַח ה' מִצִּיּוֹן. וַיִּתֶּן לָהּ וגו' וַתַּהַר לוֹ, גִּבּוֹרִים כַּיּוֹצֵא בוֹ וְצַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בוֹ. (בראשית לח, כ): וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה וגו', יְהוּדָה בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ (משלי ח, ל לא): מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ, מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת, הַתּוֹרָה שֶׁהִיא מְשַׂחֶקֶת עַל הַבְּרִיּוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוּדָה אַתָּה רִמִּיתָ בְּאָבִיךָ בִּגְדִי עִזִּים, חַיֶּיךָ שֶׁתָּמָר מְרַמָּה בְּךָ בִּגְדִי עִזִּים.

סימן יב - וַיַּכֵּר יְהוּדָה וגו' (בראשית לח, כו), רַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת הוֹפִיעָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם, בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל, בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה. בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם, וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, מַהוּ מִמֶּנִּי, רַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם תִּהְיוּ מְעִידִים מַה שֶּׁבַּגָּלוּי, וַאֲנִי מֵעִיד עָלָיו מַה שֶּׁבַּסֵּתֶר.

26.בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פד סימן ז

וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, מָה אָמַר, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חֲשׁוּדִים הֵן בָּנֶיךָ עַל אֵבָר מִן הֶחָי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר תּוֹלִין הֵן עֵינֵיהֶן בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרִין לָהֶם עֲבָדִים. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר עַל תְּלָתֵיהוֹן לָקָה, (משלי יז, יא): פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה אָמַרְתָּ חֲשׁוּדִים בָּנֶיךָ עַל אֵבָר מִן הַחַי, חַיֶּיךָ אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַקַּלְקָלָה אֵינָם אֶלָּא שׁוֹחֲטִים וְאוֹכְלִים, (בראשית לז, לא): וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים. אַתָּה אָמַרְתָּ מְזַלְזְלִים הֵם בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרִין עֲבָדִים, (תהלים קה, יז): לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף. אַתָּה אָמַרְתָּ תּוֹלִין עֵינֵיהֶם בִּבְנוֹת הָאָרֶץ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב, (בראשית לט, ז): וַתִּשָֹּׂא אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו וגו'.

27.תורת משה בראשית פרק לז פסוק יח

ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. ע"פ פשוט יתבאר כי הם דנו אותו דיני נפשות כאשר בארתי במקו"א, וידעו כי כאשר יקרב אליהם יתחנן אליהם על נפשו וירך לבבם, ע"כ התנכלו אותו להמיתו בטרם יקרב אליהם כאשר אבאר, ואמר ויראו אותו מרחוק, הכונה כאלו היה הוא רחוק מהם ולא אח קרוב בני אב א' רק כאלו הוא רוצח והוא מהם בתכלית הריחוק. והנה במדרש (רבה פ"ד י"ד) אי' שהשיסו בו כלבים שימיתוהו בטרם יקרב אליהם. ושוב אמר ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתיד להגיד לאביו. וכדי להמשיך ב' הענינים עם כוונת הכתוב אומר כי הנה לא מצאנו שיגלה הקדוש ברוך הוא שום דלטורין על אדם (וכמ"ש סנהד' י"א ע"א בעכן א"ל הקדוש ברוך הוא ליהושע וכי דלטור אני) ולכך לא הגיד לאברהם על אודות ישמעאל, וליצחק על אותו עשו, וגם ליעקב על אודות יוסף שמכרוהו אחיו, אמנם הנה אם היו הכלבים של יעקב שהיו עם צאנו ממיתים את יוסף הי' יעקב מחוייב לקבל תשובה על זה לפי שנאמר (שמות כ"א כ"ט) וגם בעליו יומת אצל שור המועד שחייב לקבל עליו כופרא כפרה, ובעבור זה הי' הקדוש ברוך הוא מודיע הדבר ליעקב כדי שיעשה תשובה ע"ז, ע"כ אמרו הנה בעל החלומות הלזה בא ויגיד ליעקב כדי שיקבל תשובה על זה, והם רצו שלא יודע הדבר ליעקב, ע"כ לכו ונהרגהו ולא יודע הדבר ליעקב כנ"ל. וז"ש במדרש בעל החלומות הלזה בא ומשיאו לאביו.

ויתנכלו אותו להמיתו וגו'. יראה דרמז לנו איך ישבו עליו בדין, אלו מזכים ואלו מחייבים, אלו חייבוהו מיתה כרודף כי כל כוונתו בהבאת דיבה שיקללם אביהם כאשר באמת אמר לבסוף ארור אפם כי עז, וזה ויתנכלו אותו להמיתו שחשבו מחשבותיו להמיתו, והול"ל להמיתנו, אך כ' סמ"ע^קפו למה נקרא מסור ולא מוסר כי הוא מסור לכל ובסופו ליטול את שלו, על כן אמר להמיתו וזה לשון ויתנכלו אותו, שדנו מחשבותי' המה כרודף להמיתם ויתחייב הוא מיתה ומסור נידון שלא בפניו, על כן ובטרם יקרב אליהם, אך המזכים יאמרו הנה בעל החלומות הלזה בא שחלם למלוך עלינו וע"כ אין כונתו להמיתנו ואין לו דין מסור, וכשהי' ב"ד שקול המחייבין והמזכין בטחו בצדקתם שלא יבוא לידם שפיכת דם נקי כמש"כ רמב"ן (דברים י"ט י"ט) בטעם עדים זוממין שאם הרגו אינם נהרגים שמסתמא לא באה מכשול ליד סנהדרין לשפוך דם נקי, על כן ועתה לכו ונהרגהו אם תעלה הריגתו בידינו נאמר בהחלט חיה רעה אכלתהו דהיינו נחש הקדמוני חטא לה"ר אכלתהו, ואם יצילהו ה' מידינו אז ונרא' מה יהיו חלומותיו כדעת המזכים, וראובן אמר אל תשפכו דם כי אולי אין אנו זכאין שתעשה נס על ידינו כדאמר פפוס ולוליינוס כדאיתא ספ"ב דתענית, אלא נשליכהו אל הבור הזה שיש בו נחשים ועקרבים ונראה מה יהי' סופו, ויהודה אמר אולי גם הוא איננו ראוי לנס להנצל מנחשים ומ"מ אינו חייב מיתה, ע"כ נמכרנו אותו אם ימות בשביה ימות ואם יחי' יחיה.

ויתנכלו אותו. פי' רש"י כמו אליו, פי' דויתנכלו אינה פועל יוצא לאחר שיוצדק עלי' אותו כמו ויולך אותו וכדומה, ע"כ פי' רש"י דהי' כמו ויתנכלו כמו אליו, וכן פי' החכם ר' וואלף היידענהיים, ומ"מ טעמא בעי מ"ט כתיב אותו, ובמדרש שיסו בו הכלבים, ומייתי לי' רמב"ן שרצו להמיתו בטרם יקרב אליהם ולא הועילו כלום, עוד במדרש ואמרו הנה בעל החלומות הלזה בא עתיד להשיאו לבעלים עיי' מדרש רבה (פ"ד י"ג). ועתה לכו ונהרגהו, יראה לפרש דהנה הא דהמסור מותר להרגו, היינו אם עדיין עומד במסירתו, אבל אם עשה ואינו עתיד עוד לעשות כן, אין להרגו, ואיתא בכתבי האר"י, בעל לה"ר נענש שיהי' מגולגל בכלב ורמז עלי' ויקרא לה נובח (במדבר ל"ב מ"ב), ל"ה ר"ת לשון הרע, נובח רמז לכלב הנובח, והנה יוסף חטא בלה"ר ולא ידעו אם עוד מסור ולא יכלו להרגו בידים ע"כ שיסו בו הכלבים מרחוק וחשבו שהוא לא ירגיש שהם השיסו בו, אך יוסף הרגיש שהם השיסו והם הכירו בו שהוא מרגיש וא"כ עתיד הוא למוסרם ליעקב ששיסו בו הכלבים וא"כ מותר להרגו בידים, והיינו ויתנכלו אותו שהביאו אותו לידי כך עד שהוא נוכל עליהם שרוצים להמיתו ואמרו מעתה עתיד הוא להשיאו לבעלים ליעקב שרצינו להמיתו ע"י כלבים ועתה לכו ונהרגהו.

ויתנכלו אותו להמיתו. יל"פ כי אנו מתפללים בחנוכה מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך, ולכאו' יל"ד בשלמא רבים ביד מעטים זהו חידוש, אבל טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורה מאי חידוש הוא זה. אבל י"ל כי טמאים ביד טהורים הוא פי' על רבים ביד מעטים כי ע"י שמטהרים מנדה המה מעוטים, ורשעים ביד צדיקים היינו אינם נימולים ביד נימולים היינו גבורים ביד חלשים כמ"ש ר' ראובן בן איסטרובלי מעילה י"ז ע"א על מילה שהיא מחלשת. והנה במלחמה רוב פעמים אין הנצוח תלוי בכח כ"א בתחבולה, וישראל הם עוסקי תורה ולא עוסקי תחבולות מלחמה, וא"כ ע"פ הטבע לא היו יכולים לנצח, אבל אפ"ה היו גוברים במלחמה משום שהיו עוסקים בתורה^קפז. וא"כ הכא שמצינו שיעקב הי' מוסר ליוסף שם פסי"ם לשמירה כמו שכתבנו לעיל (עה"פ וישראל אהב), וגם בל"ס הי' מהרהר בתורה תמיד והי' מגין לו שלא יבא לידי מכשול, אבל מצינו שאפשר שאם א' מהרהר במחשבתו נגד חברו איזה דבר זמן הרבה הרי הוא מפעיל בחברו שגם הוא יהרהר בדבר זה ומבלבלים דעתו בזה כידוע, וז"ש ויתנכלו אותו שהיו מהרהרים בדעתם בעיון עמוק עליו עד שגם הוא יצטרך לחשוב עליהם ועי"ז יבלבלו מחשבותיו ויהיו יכולים להמיתו.

עויל"פ בענין אחר קרוב לאותו הענין שכתבתי לעיל, כי כתיב וישראל אהב את יוסף וגו' ועשה לו כתונת פסים, ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו. ויל"פ בודאי אלו הי' בדעתם שיעקב אהב את יוסף לפי שהוא היה יותר גדול בתורה מהם ולפיכך עשה לו כתונת פסים, בודאי לא הי' אחיו שונאים אותו אלא היו מתקנאים בו והיו גם הם מתגברים בתורה כמ"ש (ב"ב כ"א ע"א) קנאת סופרים תרבה חכמה, אבל דעתם הי' שיעקב אינו אוהב אותו בעבור רוב ידיעתו בתורה אלא מחמת שנאה שהי' לו על שאר אחיו לפי שיוסף הוציא דבה עליהם לכך אוהב הוא אותו ועשה לו כתונת פסים, והנה בודאי אלו שמעו שיעקב שלח את יוסף להם לדרוש לשלומם היו מבינים מזה שיעקב אוהב גם שאר אחיו ולא אהב אותו יותר אלא מחמת רוב תורתו שלמד וא"כ לא היו הם שונאים ליוסף, אבל לפי שקודם שבא יוסף אליהם היו הם מתנכלים עליו כמ"ש שע"י הרהור מחשבתם עליו ביותר היו הם מבלבלים דעתו ומחשבתו להרהר בשלהם ושוב לא הי' יכול לדרוש בשלומם כאשר ציוה לו אביו ולכך עלה בידם להתגבר עליו.

* ויתנכלו אותו להמיתו. איתא במדרש (ב"ר פ"ד י"ג) שהסיתו בו הכלבים ושוב איתא במדרש (שם) בעל החלומות הזה בא ומשיאו לאביו, וכ' היפ"ת שאינו יודע פירושו. ונראה השבטים החרימו ביניהם וצרפו גם השכינה עמהם שלא יגלה שום אדם לאביהם והי' החרם חל, מיהו זה דווקא אם אין הדבר בשל יעקב, ואנן קיי"ל דבהמתו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבים ומשלמים כופר, והבהמות והכלבים הי' של יעקב ואם הי' ההיזק על ידיהם הי' הדבר נוגע ליעקב שהוא הי' צריך תיקון לזה, לא הי' החרם חל, ובעל החלומות נקרא מלאך הממונה על החלומות, וזה שאמר שבתחילה סברו לשסות בו הכלבים וחזרו ואמרו דזה לא יתכן שאז בעל החלומות יגלה זה ליעקב כיון שהדבר נוגע בו.