חג מתן תורה (?)
הרב
ארי דוד קאהן
1.
ספר אבודרהם סדר תפלות
השבועות ד"ה סדר תפלות
אלא שאומר ואת יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו מפני
שבשבועות ניתנה התורה.
2.
מסכתות קטנות מסכת
סופרים פרק יט
הלכה א בפסח, בין בתפילה בין
בכוס, צריך להזכיר, ביום טוב מקרא קודש הזה, ביום חג המצות הזה. ובחולו של מועד
אומר, במועד חג המצות הזה. בשביעי אומר, ביום שביעי העצרת הזה, ואין מזכיר בו חג,
לפי שאינו חג בפני עצמו.
הלכה ב בחג השבועות אומרים, ביום
טוב מקרא קודש הזה, וביום חג השבועות הזה. וערבית ושחרית ומנחה, שוין בתפילות.
3.
סדור תפלה - נוסח
אשכנז - סדר תפלת שלש רגלים
לפסח - חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵנוּ:
לשבועות - חַג הַשָׁבוּעוֹת הַזֶּה זְמַן מַתַּן
תּוֹרָתֵינוּ:
סוכות - חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ:
לשמ"ע ולש"ת - הַשְׁמִינִי חַג הָעֲצֶרֶת הַזֶּה
זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ
4.
שמות פרק כג
(יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: (טו)
אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר
צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ
פָנַי רֵיקָם: (טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע
בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן
הַשָּׂדֶה: (יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי
הָאָדֹן ה’: (יח) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי
עַד בֹּקֶר: (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה’ אלקיך לֹא
תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: ס
And the Feast of Harvest, the first fruits of your labors, which you
have sown in the field; and the Feast of Ingathering, which is at the end of
the year, when you have gathered in your labors from the field. [Shmot 23:16]
5.
ויקרא פרק כג
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ
אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת
קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:(יא) וְהֵנִיף
אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה’ לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: (יב)
וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ
לְעֹלָה לַיקֹוָק: (יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן
אִשֶּׁה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:(יד) וְלֶחֶם
וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת
קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס
(טו) וּסְפַרְתֶּם
לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע
שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת
תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק: (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם
תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ
תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק: (יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת
כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם
יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ
לַיקֹוָק: (יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים
בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:
(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן
אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ
יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן: (כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא
קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל
מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: (כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא
תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי
וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: ס
To the next day after the seventh Shabbat shall you count fifty days;
and you shall offer a new meal offering to the Lord… [Vayikra 23:16ff]
6.
במדבר פרק כח
וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה
לַיקֹוָק בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה
לֹא תַעֲשׂוּ:
Also in the day of the First Fruits, when you bring a new meal offering
to the Lord, in your Feast of Weeks, you shall have a holy gathering; you shall
do no labor [Bamidbar 28:26]
7.
ויקרא פרק כג פסוק מג
לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי
אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’
אֱלֹהֵיכֶם:
8.
תלמוד בבלי מסכת פסחים
דף סח עמוד ב
רבי יהושע לטעמיה,
דאמר: שמחת יום טוב נמי מצוה היא. דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב
אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו
לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר +דברים טז+ עצרת
לה' אלקיך, וכתוב אחד אומר +במדבר כט+ עצרת תהיה לכם. רבי אליעזר סבר: או כולו לה'
או כולו לכם. ורבי יהושע סבר: חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. (עב"ם סימן) אמר
רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא - יום שניתנה בו תורה הוא.
9.
רש"י מסכת פסחים
דף סח עמוד ב
דבעינן נמי לכם - שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל
יום זה לישראל שנתנה תורה בו.
10. שמות
פרק יט פסוק א
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:
11. שמות
פרק יט
(י) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל
מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (יא)
וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה’
לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי: (יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת
יוּמָת: (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם
בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר: (יד)
וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ
שִׂמְלֹתָם: (טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל
תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה: (טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר
וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד
וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:
(יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹקם מִן הַמַּחֲנֶה
וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי
אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן
וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:(יט) וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד
מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקם יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:(כ) וַיֵּרֶד ה’ עַל הַר סִינַי אֶל
רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה’ לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה:
12. תוספתא
מסכת ערכין (צוקרמאנדל) פרק א הלכה ט
עצרת פעמים שחל להיות בחמשה ובששה
ובשבעה לא פחות ולא יותר ר' יהודה אומר חל להיות בחמשה סימן רע לעולם בששה סימן
בינוני בשבעה סימן יפה לעולם אבא שאול אומר כל זמן שיום טוב של עצרת ברור סימן יפה
לעולם:
13. תלמוד
בבלי מסכת שבת דף פו עמוד ב
תנו רבנן: בששי בחדש
ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא: דכולי עלמא - בראש
חדש אתו למדבר סיני, כתיב הכא +שמות יט+ ביום הזה באו מדבר סיני, וכתיב התם +שמות
יב+ החדש הזה לכם ראש חדשים, מה להלן - ראש חדש, אף כאן - ראש חדש. ודכולי עלמא
- בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא +שמות כ+ זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב
התם +שמות יג+ ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, מה להלן - בעצומו של יום, אף
כאן - בעצומו של יום. כי פליגי - בקביעא דירחא; רבי יוסי סבר: בחד בשבא איקבע
ירחא, ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי - משום חולשא דאורחא. בתרי בשבא אמר להו
+שמות יט+ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, [פז עמוד א] בתלתא אמר להו מצות הגבלה,
בארבעה עבוד פרישה. ורבנן סברי: בתרי בשבא איקבע ירחא, בתרי בשבא לא אמר להו ולא
מידי - משום חולשא דאורחא, בתלתא אמר להו ואתם תהיו לי. בארבעה אמר להו מצות
הגבלה, בחמישה עבוד פרישה. מיתיבי: +שמות יט+ וקדשתם היום ומחר, קשיא לרבי יוסי! -
אמר לך רבי יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו, דתניא: שלשה דברים עשה משה
מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את
הלוחות.
הוסיף יום אחד מדעתו.
מאי דריש? היום ומחר - היום כמחר, מה למחר - לילו עמו, אף היום - לילו עמו. ולילה
דהאידנא נפקא ליה. שמע מינה - תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא
על ידו - דלא שריא שכינא עד צפרא דשבתא.
פז עמוד א תא שמע: ששי
- ששי בחודש, ששי בשבת, קשיא לרבנן! - הא נמי רבי יוסי היא.
Three
things did Moses do of his own understanding, and the Holy One, blessed be He,
gave His approval: …‘He added one day of his own understanding’: what [verse]
did he interpret? Today and to-morrow: ‘today’ [must be] like ‘tomorrow: just
as to-morrow includes the [previous] night, so ‘today’ [must] include the
[previous] night, but the night of to-day has already passed! Hence it must be
two days exclusive of today. And how do we know that the Holy One, blessed be
He, gave his approval? — Since the Shechinah did not rest [upon Mount Sinal]
until the morning of the Sabbath.
14. חידושי
הריטב"א מסכת שבת דף פז עמוד ב
ויש לדקדק דהא בין
לרבנן בין לר' יוסי לא ניתנה תורה אלא ליום נ"א [של] שני של מועד,
וא"כ אנן דעבדינן עצרת לעולם ביום חמישים היאך אנו אומרים שהוא זמן מתן
תורה, וי"ל דסבירא לן השתא דאין מתן תורה תלוי בנ' לעומר או ביום
נ"א, אלא שיהיה לרבנן בששה, ובשבעה בו לר' יוסי, ואנן קבעינן שבועות
לעולם וביום ששה לסיון לרבנן ובשבעה בו לר' יוסי כשאר המועדות שעיקר קביעותם על
ימים ידועים לחדש, ומיהו ק"ל הא דתניא במסכת ר"ה (ו' ב') עצרת פעמים
חמשה פעמים ששה פעמים שבעה כלומר פעמים בחמשה בסיון פעמים בששה בו פעמים בשבעה בו
ומשמע דקי"ל כההיא מתניתא, וא"כ אף בימי החדש אין היום מסויים כי פעמים
שאנו עושים שבועות בחמשה בסיון לחמישים לעומר והוא אינו ביום מתן תורה עצמו לא
למנין ימי החדש ולא למנין ימים שלאחר הפסח, וי"ל דלההיא מתניתא דהתם סבירא לן
דלעולם קביעות יום מתן תורה לחמישים יום של יום שני של פסח דסבירא לן דאייר דההוא
שתא לא עברוה כלל ויום מתן תורה ליום חמישים היה, והא מתניתא דהכא מוקמינן לה כר'
יוסי כדמוקמינן אידך לעיל, ולר' יוסי יום מתן תורה היה ליום חמישים ואחד, אבל
קביעות יום שבועות לעולם בשבעה בסיון ולית ליה מתניתא דמסכת ר"ה, וכן
הצעתי לפני רבותי.
15. דרשות
ר"י אבן שועיב דרש לשבועות ד"ה ואין אנו
ואין אנו אומרים יום
מתן תורתינו
כמו בראש השנה או ביום הכפורים שהן יום אחד שאנו מזכירין היום, ואין אנו אומרים
זמן תרועתינו או זמן סליחתנו, אלא יום תרועה יום סליחה, אבל בפסח וסוכות שהם שבעת
ימים נמשכין אנו אומרים זמן חרותינו, זמן שמחתינו, ובכאן היה לנו לומר יום מתן
תורתינו. אלא בעבור שאינו יום מתן תורה ממש, אנו אומרים זמן, כי מיום ג' עלה
משה להר ונתעסק בקבלתה ימים רבים מן ההר אל העם ומן העם, ולכן אנו מזכירין זמן כי
יום החמשים הוא זמן מתן תורה, ואם לא נתנה עד יום אחד וחמשים, אבל בעבור קדושת
היום הנכבד שיש בו מצד אחד אנו מזכירין גם מתן תורה שהיה גם כן בו, ולכן לא
הזכירה התורה בזה החג מתן תורה אלא חג שבועות, ולא אמר כי בו נתתי לכם תורתי,
כמו שאמר בפסח כי ביום הזה הוצאתי את צבאותיכם, ובסוכות כי בסוכות הושבתי. ואין
אנו מזכירין אותו [אלא] סניפין. ועוד כי בשמנה זמנים נתנו קצת מצות, וזהו זמן
שמיני שניתנה לנו כל התורה, ולכן אנו מזכירין זמן מתן תורתינו כי הוא הזמן השמיני,
ולכן הוא כנגד יום שמיני עצרת, ונקרא בלשונם ז"ל עצרת כי הוא בתחלת השבוע
השמינית, ולכן אנו מזכירין בו מתן תורה.
R. Joshua ibn Shu'ib was a student of R. Shlomo ibn
Aderet (Rashba), a colleague of R. Yom Tov ibn Abraham Ishbili (Ritva), and the
teacher of R. Menachem ben Zerach. R. Joshua lived in Spain ca. 1280-1340.
His homilies (Derashot) were arranged according to the weekly Torah portions
and the Torah readings for the Jewish holidays, and were first published in Constantinople in 1523.
16. מגן
אברהם אורח חיים סימן תצד הקדמה
קשה לי היאך אנו
אומרים בשבועות יום מתן תורתינו הלא קי"ל כר"י דאמר בז' בסיון
נתנה תורה דהא קי"ל דבעי לפרושי ו' עונות כמ"ש בי"ד סי' קצ"ו
(וכמדומה שראיתי קושיא זו באיזו פוסק) ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון ובאמת
הרמב"ם פרק ה' מהלכות אבות הטומאה פסק דא"צ לפרוש רק ג' עונות וכתב הכסף
משנה בגירסת הרמב"ם והרשב"א דחכמים סבירא להו ג' עונות ופסק כוותייהו
ע"ש - וא"כ מנהגנו הוא על פי הרמב"ם ומ"ש בי"ד כר' יוסי
היינו לחומרא ומה שקשה עוד דהתורה ניתנה ביום נ"א לספיר' דהא יצאו ממצרים
ביום ה' והתורה ניתנה בשבת כבר תי' הי"מ דבא לרמוז לנו י"ט שני של
גליות ואפשר דהיינו דקאמר יום א' הוסיף משה מדעתו ואין כאן מקומו, בליל שבועות
אין מקדשין של הכוס עד צ"ה דכתיב תמימות תהיינה (ע"ה ומ"ב): איתא
בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתור' וכבר נהגו רוב הלומדים
לעשות כן ואפשר לתת טעם ע"פ פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך
הקב"ה להעיר אותם כדאיתא במדרש לכן אנו צריכים לתקן זה:
17. ספר
עשרה מאמרות - מאמר חקור דין - חלק ב פרק טו
עוד טעמו וראו דבדידן
תליא מלתא לחייב אותנו על הזהירות והזהירות במצות כפי כחנו והיינו חלקנו בתורתך כי
אמנם חג ה' לנו ביום מתן תורתנו מקרא קדש לסוף חמשים יום אחר הפסח ופסח מצרים
בחמשי בשבת היה ולכוליה עלמא בשבת ניתנה תורה שהוא לסוף נ"א יום והיא גופא
קשיא. אלא ודאי כיון שמתן תורה היה בחוץ לארץ ה' חפץ למען צדקו ליתן חלקנו
בתורתו שכן הסכימה דעת עליון לחוג בעצמו ובכבודו ביום טוב של גליות שהוסיף משה
מדעתו כדברי רבי יוסי כי שם ערבים עליו דברי דודים המה היוצרים עת לעשות לה'
לפיכך הפרו תורתו כתלונות הנביא ישעיהו לבד בך נזכיר שמך שדרשה בר יוחאי על הסוד
הזה ומשום הא לא אישתמיט קרא בשום דוכתא למימר שחג השבועות הוא יום מתן תורה ואין
צורך למה שנתחבטו בו האחרונים ואם מעקרא הוראת שעה היתה מן השמים כדברי סתם תנא
בברייתא שם בפרק רבי עקיבא אשרי האב שמקלסין אותו כמדבר על אוזן שומעת ברוך שבחר
בהם ובמשנתם:
18. שו"ת
הריב"ש סימן צו
י"ל, שאין קפידא
בזה; שלא תלה הכתוב חג שבועות ביום מתן תורה, אלא ביום חמשים לעומר. אלא,
שבזמן הזה, דידעינן בקביעא דירחא, ולעולם ניסן מלא ואייר חסר, כלים חמשים לעומר
ביום ו' בסיון, שנתנה בו תורה לדעת רבנן; כדאיתא במסכת שבת בפ' אמר רבי עקיבא
(פו:). ולזה אנו מזכירין בתפלה זמן מתן תורתינו. ותדע לך, שהרי מתבאר שם
בפרק הנזכר, דבין לרבנן בין לרבי יוסי ביום שבת נתנה תורה, וט"ו בניסן, שבו
יצאו ישראל ממצרים, היה חמישי בשבת. אלא, דלרבנן, עשו ניסן ואייר שניהם מלאין,
הוקבע ר"ח סיון בשני בשבת, ולכן יום שבת שאחריו, שבו נתנה תורה, היה ו'
בסיון. ולרבי יוסי, היה אייר חסר, והוקבע ר"ח סיון בא' בשבת, ולכן יום שבת
שבו נתנה תורה, הי' ז' בסיון. וכשתמנה מי"ו בניסן, שהוא זמן העומר, חמשים
יום, תמצא שהם כלים בערב שבת, שבו נתנה תורה, והשבת היה יום חמשי' ואחד לזמן העומר.
אלא שאז לא קרב העומר, כי לא נתחייבו בו עד שנכנסו לארץ, וגם עדין לא נצטוו
בשביתת המועדות עד לאחר שהוקם המשכן. ומ"י למדנו, שאין הכרח להיות חמשים יום
לעומר, שתלה בו הכתוב חג שבועו', שיהיה ביום שנתנה בו תורה לא פחות ולא יותר. אלא,
שעתה לפי חשבונינו, שניסן מלא ואייר חסר, יבא כן לעולם, שהחמשים כלים ו' בסיון.
ובפ"ק דר"ה (ו:) גרסי': תני רב שמעיה: עצרת, פעמים ה', פעמים ו', פעמים
ז'; הא כיצד? שניהם מלאים, ר"ל ניסן ואייר, ה', אחד מלא ואחד חסר, ו', שניהם
חסרים, ז'; ע"כ. והרי זה מבואר, שלא היו מקפידין שיבא שבועות לזמן שנתנ' בו
תור'. כך נ"ל לומ' בשאלותיך, וחתמתי שמי, יצחק ב"ר ששת זלה"ה.
19. שו"ת
חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן קעט ד"ה הנה בדין
אפי' אי נימא מה
שנוהגים לומר יום מתן תורתינו ר"ל זמן מתן תורה לולי הוסיף משה יום א'
מ"מ אקריאת התורה והוא מפורש בש"ס קשי' כנ"ל אע"כ קיי"ל
כרבנן דלא הוסיף יום א' ויום מ"ת =מתן תורה= הי' ביום וי"ו והוה בחדש
השלישי מענינו של יום
20. פירוש
בעלי התוספות על ויקרא פרק כג פסוק טז
תספרו חמשים יום. תימ'
אם כן אמאי לא ספרינן חמשים יום. י"ל דחמשים לאו דוקא שהרי כתיב ז' שבועות
תספור לך והיינו מ"ט יום. והכי נמי מ' יכנו לא יוסיף. ודרשו חכמים מ' לאו
דוקא כי אם ט"ל. וכן מקשי' העולם קיימ' לן כר' יוסי דאמ' בפ' א"ר עקיבא
בז' בסיון ניתנה תורה ואנחנו עושין שבועות בו' בסיון. והיאך אנחנו מזכירים ביום
א' זמן מתן תורתינו הרי לא ניתנה תורה עד יום ז'. ואו' הר"י דכיון דליכא
אלא יום א' עד זמן שניתנה שפיר קאמ' בהזכירו זמן ומה שאנחנו אומרים אחר ספירת
העומר. יהיה רצון לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו מה
שאין כן בשאר התפלות. לפי דבזמן הזה אין אנחנו חייבן לברך מדאוריתא וספירת העומר
הוא זכר למקדש. ולכך אנחנו מתפללים שיבנה בית המקדש מפני שאז יהא חובה עלינו לברך
ספירת העומר:
21. חזקוני
על שמות פרק יט פסוק א
ביום הזה - שנסעו מרפידים בראש חדש סיון שהיה
ביום שני בשבת היינו אליבא דרבנן, כיצד קים לן בפרק ר' עקיבא דבשבת היה מתן תורה
לדברי הכל.
ורבנן אמרי בששה בחדש נתנה, א"כ ר"ח
סיון היה ביום שני בשבת ואייר דההיא שתא מלויי מליוהי. וא"ת א"כ מצינו
שבעה שבועות ויום אחד מפסח לעצרת, אלא י"ל לא נצטוו על ספירה עד לאחר ביאה
(לארץ ישראל)
22. שו"ת
עונג יו"ט סימן מב ד"ה המג"א
ולפ"ז א"ש
מה שקשה דהתורה ניתנה להך תנא דמייתי שם בשבת כר"ע ביום נ"א ואנו קורין
ביום נ' זמן מ"ת משום דכיון דבעינן חמשים יום עד עצרת והחמשים יום מתחשבים עם
יום ראשון ש"פ כמו שבארנו וזהו רק לדידן אנו מחשבים גם ראשון דפסח למנין
החמשים יום אבל כשיצאו ממצרים לא נכנס יום ראשון ש"פ למנין החמשים יום
שהרי לא הי' כל היום בקדושה שהרי לא יצאו ממצרים עד צפרא כדאמר בברכות (דף ד')
דגאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא הלכך הוצרכו להמתין חמשים יום חוץ מיום ראשון של
פסח. אבל לדידן גם יום ראשון דפסח מתחשב אבל גם אז גם עתה הכוונה להשלים מנין
חמשים יום הוא זמן מתן תורה ודו"ק:
23. סדר
עולם רבה (ליינר) פרק ה
בי"ד יום בו שחטו
ישראל את פסחיהן במצרים, ויום חמישי היה, ובו בלילה לקו הבכורות, ממחרת הפסח, ערב
שבת היה, נסעו מרעמסס, שנאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה (שם /שמות/ יב לז),
וכתיב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש (במדבר לג ג)... כל חמשת הימים
היה משה עולה לראש ההר ויורד ומגיד לעם את דברי המקום, ומשיב דבריהם לפני המקום,
בשלישי בששה לחדש נתנו להם עשרת הדברות, ויום השבת היה.
24. סדר
עולם רבה (מיליקובסקי) פרק ה
(ובאר) [ובארבעה] (עש) [עשר] בו שחטו (יש)
[ישראל] פיסחיהן ביום החמישי היה בו בלילה לקו בכורות. ממחרת ערב שבת ויסעו מרעמסס
בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח ומצרים מקברים (במדבר לג: ג -
ד)....בשלישי בששה לחדש ניתנו להן את עשרת הדברות וערב שבת היה.
25. ספר
מנחת חינוך - מצוה שט - אות ב
(ב) [ב] וביום החמשים
זה שהיה יום שניתנה בו תורה וכו'. נראה דעתו כפסק הברייתא דסדר עולם המובא
בש"ס דשבת פ"ח ע"א בפרק רבי עקיבא בסוגיא דר' יוסי ורבנן, דערב
שבת יצאו ישראל ממצרים ובשבת ניתנה תורה והיה אז ששה בסיון, כי ערב שבת היה
ראש חדש ניסן, ואייר היה ביום ראשון כסדר החדשים, וסיון ביום שני, והיה אז שבת יום
הנף והיה יום החמשים בשבת ששה בסיון, ואז ניתנה תורה כרבנן דאמרי בששה בסיון ניתנה
תורה, עי"ש דמוקי להברייתא כרבנן, א"כ ניתנה תורה ביום טוב. אבל לפי
הברייתות אחרות המובאות שם דיום שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי, א"כ שבת
שניתנה בו תורה היה יום חמשים ואחד לספירה ולא היה אז יום טוב, דיום טוב היה ביום
ששי חמשים לספירה. ופלוגתא דר' יוסי ורבנן הוא, דלר' יוסי היו החדשים כסדרן והיה
ניסן מלא ואייר חסר, א"כ ניסן היה ביום חמישי ואייר ביום שבת וסיון ביום
ראשון, ושבת היה ז' בסיון וניתנה תורה בז' בסיון, אבל יום טוב היה אז בששה בסיון
היינו בערב שבת קדש, ולרבנן היה גם אייר מעובר ואיקבע סיון בשני בשבת ושבת היה ששה
בסיון, אבל מ"מ לא היה יום טוב אז, רק בערב שבת היה יום טוב דהיינו חמישי
בסיון, דשניהם מלאים איקלע עצרת בחמישי בסיון, כי יום ששי היה יום החמשים לספירת
העומר, עי"ש בסוגיא, אם כן לא ניתנה תורה ביום טוב. אך לפי הברייתא דסדר עולם
דבערב שבת יצאו ישראל ממצרים, והיה יום הנף בשבת, ובששי בסיון ניתנה תורה,
א"כ היתה נתינת התורה בשבת בששה בסיון ביום טוב של עצרת, ומנהגינו דאנו
אומרים בחג העצרת זמן מתן תורתינו הוא על פי הברייתא דסדר עולם. אבל לפי
הברייתא דביום חמישי יצאו ממצרים, א"כ לכולי עלמא בין לר' יוסי בין לרבנן היה
מתן תורה ביום אחר חג העצרת, עי"ש בסוגיא. ועיין באו"ח במגן אברהם סי'
תצ"ד [סק"א] הקשה היאך אנו אומרים זמן מתן תורתינו הא ביום נ"א
לספירה ניתנה תורה, ולפי מה שכתבתי מנהגינו על פי הברייתא דסדר עולם. שוב ראיתי
בחק יעקב או"ח סי' ת"ל [סק"ב] שכתב כן, ותמה על הטור שם שכתב בשם
סדר עולם דעשור לחודש היה אז בשבת, הא בסדר עולם מבואר דערב שבת יצאו א"כ היה
אז יום ראשון עשור לחודש, עי"ש. ובזה יש ליישב קושיא הראשונה של המגן אברהם
שם, דלפי מה דפסקינן הלכה כר' יוסי דבז' בסיון ניתנה תורה כי צריך ששה עונות, על
כרחך היה אז מתן תורה בחמישים ואחד לספירה, עי"ש. ובאמת נוכל לומר דנהי
דפסקינן כר' יוסי וז' בסיון ניתנה תורה, מ"מ פסקינן כרבי עקיבא דבערב שבת
יצאו ישראל ממצרים,
26. מכילתא
דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויסע בשלח פרשה א ד"ה ויסעו מאלים
ויסעו מאלים ויבואו
למה נאמר יום מגיד שאותו היום אירעה שבת להיות שהיא סדורה ובאה מששת ימי בראשית עד
שנתנה להם לישראל [בעשרים ושנים באייר ד"א] בחמשה עשר יום לחדש למה נאמר יום
לידע באיזה יום נתנה תורה לישראל ניסן שיצאו בו ישראל ממצרים אירע להיות בחמישי
בשבת השלים ניסן אירע אייר להיות בשבת חסר אייר אירע סיון להיות באחד בשבת ואומר
ממחרת הפסח יצאו (במדבר לג ג) ואומ' בחמשה עשר יום לחדש השני ואומ' בחדש השלישי
לצאת בני ישראל ממצרים (שמות יט א) נמצאת אומר בחדש השלישי בששי בחדש בששי בשבת
27. שו"ת
דעת כהן (עניני יו"ד) סימן פ
ועל קושית המג"א
בריש סימן תרצ"ד, על מה שאנו אומרים זמן מתן תורתנו בו' בסיון, דע"פ
הסוגיא דפ' ר' עקיבא בשבת הוא כמ"ד דלא בעינן ו' עונות, ביארתי שיש
נפ"מ בין לשון קבלת התורה ללשון מתן תורה, קבלת התורה הוא מצד ישראל
המקבלים, ומתן תורה הוא מצד הקב"ה הנותן, ומאחר שמשה הוסיף יום אחד מדעתו,
נמצא שמצד הקב"ה נתנה לנו התורה בהבטחתו של הקב"ה, והשפע של קדושת התורה
מצדו ית' חלה עלינו כבר ביום ו', כי דבורו של הקב"ה הרי הוא מעשה גמור,
ואמירתו ית' מצד עצמו, בלא הוספת היום של משה, היא קיימת לעד, אלא שאנו לא היינו
נכונים לקבל את התורה עד יום ז', ואחד מהטעמים הוא משום דבעינן לדינא לדידן ו'
עונות, וע"כ שפיר אנו אומרים בתפילה יום מתן תורתנו. ומזה הטעם עצמו, להראות
שבחינת מתן תורה היתה באמת ביום ו', אנו קורין ביום א' דשבועות בכל מקום ביום
השלישי, שיש בו ג"כ ענין קבלת התורה, שבפועל נגלה ביום ז', אבל בקדושתו הרוחנית,
מצד הנותן ית"ש, הופיע עלינו ביום ו'. והיינו טעמא ג"כ, דהדרשא של יום
הששי אתיא ככו"ע, אע"פ שהלשון הוא מקבלין ישראל את התורה, מ"מ עיקר
הכונה היא שע"י שיקבלו את התורה ביום ז' לכשיוכשרו לכך, בזכות זה חלה עליהם
קדושת מתן תורה מצד הקב"ה ביום הששי, שזה מקיים את כל העולם כולו. ויתכן שכל
דברינו כלולים בד' התוס' ע"ז ג' א', ד"ה יום הששי, במש"כ בקצרה שם.
28. תלמוד
בבלי מסכת מגילה דף ל עמוד ב
משנה. בפסח קורין
בפרשת מועדות של תורת כהנים, בעצרת +דברים ט"ז+ שבעה שבעת, בראש השנה +ויקרא
כג+ בחדש השביעי באחד לחדש, ביום הכפורים +ויקרא ט"ז+ אחרי מות. ביום טוב
הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, ובשאר כל ימות החג בקרבנות החג.
בחנוכה +במדבר ז'+ בנשיאים, בפורים - +שמות י"ז+ ויבא עמלק, בראשי חדשים -
+במדבר כ"ח+ ובראשי חדשיכם. במעמדות במעשה בראשית, בתעניות [דף לא עמוד א] ברכות
וקללות. אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולן. בשני ובחמישי, בשבת במנחה -
קורין כסדרן, ואין עולים להם מן החשבון, שנאמר: +ויקרא כ"ג+ וידבר משה את
מעדי ה' אל בני ישראל, - מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו.
גמרא. תנו רבנן:
בפסח קורין בפרשת מועדות, ומפטירין בפסח +יהושע ה'+ גלגל. והאידנא דאיכא תרי יומי,
יומא קמא בפסח גלגל, ולמחר - בפסח יאשיהו. ושאר ימות הפסח מלקט וקורא מענינו של
פסח. מאי היא? אמר רב פפא: מאפ"ו סימן. יום טוב האחרון של פסח קורין +שמות
י"ג+ ויהי בשלח ומפטירין +שמואל ב' כ"ב+ וידבר דוד, ולמחר +דברים
ט"ו+ כל הבכור, ומפטירין +ישעיהו י'+ עוד היום. אמר אביי: והאידנא נהוג עלמא
למיקרי: משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. בעצרת +דברים ט"ז+ שבעה
שבועות ומפטירין +חבקוק ג'+ בחבקוק, אחרים אומרים: +שמות י"ט+ בחדש השלישי,
ומפטירין +יחזקאל א'+ במרכבה. והאידנא דאיכא תרי יומי - עבדינן כתרוייהו, ואיפכא.
Mishna: On Pesach we read from the section of the festivals in Vayikra. On
Shavuot, ‘Seven weeks’ [Devarim 16, 9ff]. (Megilah 30b)
Gemara: On Shavuot, we read “Seven weeks”, and for haftarah a chapter from
Habakuk (Chapter 3). According to others, we read “In the third month”(Shmot
19-20) and for haftarah the account of the Divine Chariot (Yechezkel chapter
1). Nowadays that we keep two days, we follow both courses, but in the reverse
order. [Megilah 31a]
שו"ת מנחת
יצחק חלק ז סימן לז
ענין אמירת זמן מתן תורתינו בחג
השבועות.
הנה במג"א (רס"י תצ"ד)
הקשה דהאיך אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו, הלא קיי"ל כרבי יוסי (בשבת
פ"ו ע"ב) דבז' בסיון נתנה תורה, ותי' דאתי' אליבא דהרמב"ם
(בפ"ה מהאה"ט) דלדידי' הלכה כרבנן דבו' בסיון נתנה תורה, ובחק יעקב כתב
דבאמת לא תלי' שבועות במ"ת =במתן תורה= אלא ביום חמישים לספירה וכדאיתא
(בפ"ק דר"ה ו') ובת' הריב"ש (סי' צ"ו), ורק בזה"ז
דידעינן בקביעא דירחי ולעולם חל יו"ט בו' בסיון אנו אומרים יום מתן תורתינו
עיי"ש.
אכן בזה"ק והובא במג"א שם
(סק"ו) שאותן ז' שבועות היו לישראל שבעה נקיים דוגמת אשה המטהרת מנדתה כדי
שיהיו ראוים לקבלת התורה ככלה הנכנסת לחופה. ועי' באור החיים הק' (פ' אמור)
עה"פ =על הפסוק= וספרתם לכם, שכתב שם דכמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה
בשנה עיי"ש, הרי יש שייכות גדול לימי הספירה עם חג השבועות.
אמנם לפי זה טעמא בעי על נתינת התורה
בנ"א לספירה, דהרי תיכף אחרי ספירת הז' נקיים ראויים היו לקבלת התורה, היינו
ביום חמישים לספירה, ואף דכ"ז נעשה מחמת הוספת משה יום אחד מדעתו, אבל קשה
ע"ז גופא למה עכבם יום אחד, והדרשה דהיום כמחר ל"ה דרשה גמורה,
דאל"כ ל"ה מדעתו כמ"ש התוס' שם (פ"ז ע"א ד"ה היום),
אולם כבר עמד ע"ז בס' בית שמואל על הא"ע (בהקדמתו שם), וכתב טעם לשבח
דהרי איתא בש"ס שם דלכ"ע נתנה תורה לטבולי יום, והיינו אם הי' נותן התורה
ביום ו' סיון אם היתה פולטת היו טבולי יום כמבואר בש"ס שם, וכמו שפרש"י
שם דטבול יום ליכא איסור אלא לקדשים, ומרע"ה =ומשה רבינו עליו השלום= הי'
סובר דקדושת התורה גדולה יותר מקדושת קדשים, כמו שלמד הק"ו לשבירת הלוחות
מפסח, ומה"ט הי' פירש גם מהאשה, דזולת זה אף שהי' מוכן לדבור כל שעה, מ"מ
בלילה לא דיבר עמו, והי' אפשר לטבול קודם אור היום, אלא עכ"ח ס"ל דתורה
דינו כקדשים וצריך הערב שמש, ומהאי טעמא הוסיף יום א' דר' יוסי ס"ל
כראב"ע דהפולטת ביום ג' טהורה, אלא שראב"ע ס"ל בה' עביד פרישה, ור'
יוסי ס"ל בד' עביד פרישה, ורצון הקב"ה הי' ליתן ביום ו' א"כ הפולטת
ביום ה' עדיין טמאה, ועכ"ח היו צריכין טבילה בליל ו', והיו טב"י =טבולי
יום= וע"כ מרע"ה הוסיף יום אחד שיהי' הערב שמש והקב"ה הסכים עמו
בכל אלה דהא בהא תלי' עיי"ש ודפח"ח, וא"כ מה דאמרינן זמן מתן
תורתינו יש שייכות עם שבועות וא"א לומר כהחק יעקב הנ"ל. וע"ע
בדרשות חת"ס (דרצ"ד ע"ב מדה"ס) מש"כ בזה.
והנה המהרש"א בח"א (ע"ז
ג' ע"א ד"ה ביום הששי) כתב ג"כ בענין הספירה שהיא כדי לטהר עצמו,
אבל כתב מספרים קדושים דהיתה הטהרה במספר שבעה שבועות ויום חמישים כענין שבת
שמיטים ויובלות, ולפי שביום נ' נגמרה הטהרה זכינו אח"כ ביום נ"א לקבלת
התורה, וקבע השי"ת יום חמישים לחג השבועות להורות כי יראת חטא קודמת לחכמה
במעלה ובזמן עיי"ש, ועי' באה"ט (רס"י תצ"ד), ורצונו לומר כיון
שביום נ' נגמרה הטהרה שהוא בבחינת יראתו קודמת לחכמתו נקבע כנ"ל.
והמג"א שם כתב בשם העשרה מאמרות
דנתנה התורה ביום נ"א לספירה לרמז על יו"ט שני של גליות, ובחק יעקב שם
הקשה דא"כ יום השני עיקר היו"ט בתמי' ובני א"י שעושין רק יום אחד
מאי איכא למימר עיי"ש, ולענ"ד נראה לפי דברי המג"א דהלכה כרבנן
היינו דבאמת נתנה התורה בו' בסיון ואייר הוי מלא כמ"ש המחצית השקל, א"כ
י"ל הכוונה בתי' הי"מ דלכן נתנה התורה בו' בסיון ונ"א לספירה, לרמז
על שניהם בו' בסיון על יו"ט ראשון שחל ברוב השנים, בנ' לספירה, ובנ"א
לספירה לרמז על יו"ט שני שכן הוא ברוב השנים ולק"מ קושי' הח"י
לענ"ד ודו"ק.
ועוד יש ליישב עפי"מ דאיתא
בחת"ס בתשו' (או"ח סי' קמ"ה) דלא ס"ל יו"ט ב' של גליות
בא לרמז, אלא יו"ט ב' של גאולה בבי"א, דלהש"ס (גטין ח') כל הנסין
שבים עד אוקיינוס שייכים לא"י והוא עד מצר רמון ספרד, ואם ידורו שם ישראלים
על האיים האלו לא אפשר להודיע לא ע"י משואות ולא על ידי שלוחים כי רחוקים זה
מזה ועל כן צריכים לעשות ב' ימים טובים של גאולה עכ"ל, ואף דזה אליבא דר'
יהודה ואין הלכה כמותו, מ"מ לע"ל כו"ע לא פליגו כ"כ
החת"ס (בחי' לביצה). ועוד י"ל עפי"מ דאיתא בתשו' חת"ס
(חיו"ד סי' רנ"ב) שכתב מה שאמר כד הוי' טליא לפני הנוב"י לתרץ
קושייתו בצל"ח (פסחים מ"ז ע"א) דאיתא שם בלחם הפנים דנאכל לתשעה
לעשרה לי"א וכו' שני ימים טובים של ר"ה נאכל לשבת לאחד עשר וכו', ופי'
רש"י דשני ימים טובים של ר"ה דוקא נקט דבזמן לחם הפנים לא היו שני ימים
של גליות עיי"ש, והקשה הצל"ח הא גם בזמן הזה ליכא בירושלים ב' יו"ט
של גליות, ותי' החת"ס דמי לא משכחת לי' כשרוב חכמי ישראל בחו"ל ולא
הניחו כמותם בא"י, שאז מעברים שנים וקובעים חדשים בחו"ל כמבואר (בברכות
ס"ג סוף ע"א), וכ"כ הרמב"ם (ספ"א מקה"ח) ואם יהיו
רחוקים עכ"ח יעשו בא"י שני ימים מספק, אלא בזמן לחם הפנים אי אפשר דאז
לעולם ב"ד הגדול בירושלים סמוך למקדש אבל בזה"ז אפשר שיקרא כן, וכאשר
הי' בימי ר"ע באמת כמבואר בש"ס (ברכות) שם, וישרו דבריו בעיני הגאון
הנוב"י ז"ל ואמר קאלוס עיי"ש, (ועי' מש"כ בזה בתשו' מנחת
אלעזר הנדפס בס' בני ציון להגר"ד שפירא ז"ל ובספרי מנח"י (ח"ד
סי' א' ב'), שהוכיח מד' רש"י הנ"ל שגם בא"י נהגו יו"ט ב'
עיי"ש). הרי לפי הנ"ל ענין יו"ט שני של גליות שייך גם לא"י
בין בזמן הגלות ובין בזמן הגאולה כנ"ל. (ולפי מה שס"ל להמנח"א
הנ"ל וכן ס"ל להראב"ד כמבואר בספרי שם בודאי לק"מ).
והנה עדיין אנו צריכין למודעי
במש"כ המג"א בשם הי"מ כנ"ל, דצריך ביאור, דהרי ענין יו"ט
שני הוי מחמת דאין בקיאין בקביעא דירחא, וא"כ היו"ט ב' שמא היום נ'
לספירה, ול"ש לדחות מיום נ' לנ"א מהאי טעמא.
אמנם גם זה אתי' שפיר עפ"י דברי
החת"ס שם (באו"ח סי' קמ"ה), שכתב דלכאורה יום ב' דשבועות תמוה
דמעולם לא עשאוהו מספק, כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מקה"ח הי"ב),
דהוא לעולם נ' יום מיו"ט של פסח, ועד אז כבר נתפרסם בעולם קביעות ניסן
וא"כ גם אבותינו לא עשו מספק, וצ"ל משום גזירה אטו פסח וסוכות,
וא"כ ממילא חמור טפי כיון דלא מחמת ספק כמו ביו"ט של ר"ה שאם באו
עדים מחצות ואילך לא נתקבל, ומ"מ גמרו היום בקדושה ולא מחמת ספק ומש"ה
חמור טפי וה"נ דכוותי', ואפשר משום דבעי חיזוק טפי רמז לנו מרע"ה
בשבועות דוקא כמ"ש מג"א (רס"י תצ"ד) בשם רמ"ע מפאנו
עיי"ש, ובכלל דבריו מיושב גם הערתינו דלא משום ספק בקיאות בקביעא דירחא עושים
יו"ט ב' של שבועות כנ"ל.
והנה מש"כ החת"ס להחמיר
ביו"ט שני של שבועות, שפיר הקשה בתשו' קרן לדוד (סי' ק"מ) וכי יציבא
בארעא וגיורא בשמי שמיא, דיוט"ב =דיום טוב שני= של שבועות שהוי רק משום גזירה
דפסח וסוכות יהי' חמור מהם, אבל עכ"פ לא קילא מהם, אמנם הגאון מוה"ר
יש"ד גולדשטיין שליט"א בלקוטי הערות על החת"ס שם הראה למש"כ
הח"ס בעצמו (בחיו"ד סי' ר"נ) דיוט"ב של שבועות קיל
וצע"ג. אבל למעשה בודאי דינו כמו בכל יוט"ב והחת"ס שם כתב בדרך
כש"כ לא להחמיר יותר עיי"ש.
והנה בעיקר דברי המג"א הנ"ל
שהקשה האיך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו וכו' עיי"ש, הנה לפי מה שכתב
שאומרים יום מתן תורתינו קושייתו קשה מאד דהרי לר' יוסי לא ניתן ביום ו' סיון רק
בז' סיון. אבל הנוסח הוא זמן מתן תורתינו כמבואר בכל מקום, א"כ י"ל דזמן
נקרא מן התחלת החודש השלישי עד לאחר מתן תורה וכדברי הש"ס (שבת פ"ו
פ"ז) בחד בשבא בתרי בשבת בתלתא ובארבעה וכו' דכל יומא ויומא היו מן ההכנה
למתן תורה ושייך בהם לומר זמן מתן תורה וצ"ע.
והנה ע"ד מש"כ המג"א שם
בזה"ל, ומה שהקשה עוד הי"מ דהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה דהא יצאו
ממצרים ביום ה' והתורה ניתנה בשבת וכו' עכ"ל, והקשה המחצית השקל דכפי המבואר
בסוגיית הש"ס (שבת פ"ו פ"ז) בפלוגתא דר' יוסי ורבנן אם בו' בסיון
ניתנה תורה או בז' בסיון, ואמר רבא הכל מודים דבשבת ניתנה תורה, ורק פליגו בקביעא
דירחא, דלר' יוסי הי' אז ר"ח סיון בחד בשבא, ולרבנן בתרי בשבא, ולר' יוסי
בארבעה עביד פרישה, ולרבנן בה' עביד פרישה, וקמקשי מאיזהו ברייתות לר"י
ולרבנן, וקמשני ה"מ ר"י ה"מ רבנן עד דמקשי מקרא (שמות ט"ז)
דחמשה עשר באייר הי' שבת, וא"כ חודש סיון בחד בשבת, וקשה לרבנן ומשני אמר לך
רבנן אייר דהאי שתא עבורי עברוה, ושוב קמקשי מברייתא על תרווייהו ומשני,
ואח"ז הביא מברייתא דסדר עולם דר"ח ניסן הי' בערב שבת, וא"כ סיון
בתרי בשבת ומשני הא מני רבנן עיי"ש, א"כ למסקנא לרבנן יצאו ישראל ממצרים
בערב שבת, ובזה לפי מה דפסקינן להלכה ג' עונות כרבנן, לא יצאו ממצרים ביום ה'
ול"ק קושי' הי"מ הנ"ל.
ותי' המחצית השקל דהרי א' מהברייתות
שהובא בש"ס שם הוא מה דאיתא שם ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים וכו' בחמשה יצאו
וכו' ואותו היום חמישי בשבת וכו' קשיא לרבנן אמר לך רבנן אייר דהאי שתא עבורי
עברוה, ת"ש דלא עברוה וכו' הא מני ר' יוסי היא עכ"ל, ובתוס' שם הביאו מה
דאיתא במדרש דבעשור לחודש נעשה נס גדול ומשום שהי' בשבת, קראוהו שבת הגדול,
וכ"כ הטור /או"ח/ (סי' ת"ל), א"כ ש"מ דנקטינן דניסן הי' בה'
בשבת, וגם לא עברוה לאייר, והי' מ"ת =מתן תורה= בנ"א לספירה, וליישב
הסתירה דהרי פסקינן להלכה דרק ג' עונות פרשינן, צ"ל דמה דמשני הא מני ר' יוסי
קאי רק על ברייתא שני' ולא על ראשונה, והמה שני ברייתות, ולכן לא אמר אלא הא מני
ר' יוסי, ולהברייתא א' ס"ל דעבורי עברוה לרבנן, ודברי הטור אתי' כהאי ברייתא
ושפיר הקשה הי"מ עכת"ד ביתר ביאור.
והנה לפי דבריו יש ג' מ"ד, א'
דר"ח ניסן הי' ביום ה' ועבורי עברוה לאייר, והב' דהי' ביום ה' ולא עבורי
עברוה לאייר, וג' דהי' ניסן ביום עש"ק כנ"ל, והכלל דאפושי פלוגתא לא
מפשינן, ועוד דהמשמעות בש"ס שם דהב' ברייתות הנ"ל המה חד ברייתא
עייש"ה.
אמנם לפי דברי הבית שמואל הנ"ל,
הרי אף דאותן דס"ל דלא כראב"ע בפולטת עכ"ח ס"ל כרבי יוסי דבד'
עביד פרישה, אבל אין הכרח דרבי יוסי ס"ל כאותן המ"ד, אלא הוא יכול לסבור
כראב"ע או כרבנן לפי גרסת הרמב"ם דדי בג' עונות, ומ"מ בד' עביד
פרישה, כדי שיהי' הערב שמש כנ"ל, (ומש"כ המג"א שם ומש"כ
ביו"ד כר' יוסי בעונות היינו לחומרא, צ"ב דתלי תניא בדלא תניא, דהי'
צריך לומר כרבנן דבעי' ו' עונות לפי גרסתם, ובדברי ר' יוסי י"ל באמת דלא ס"ל
כן כנ"ל).
ולפי"ז שפיר י"ל דגם הברייתא
א' הנ"ל כר' יוסי, וכן ס"ל להטור /או"ח/ (בסי' ת"ל),
ומ"מ י"ל דל"צ פרישה רק ג' עונות כנ"ל ולק"מ. והקושי'
ממה דלפי"ז הי' מ"ת בנ"א לספירה במקומה עומדת וי"ל כתי'
המג"א או כשאר תירוצים הנ"ל.
