sources for shiur on Parashat Bo

פרשת בא התשע"ד

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                          Rabbi Ari Kahn                      

Israel Center                                                                                                                    Adk1010@gmail.com       

http://Rabbiarikahn.com                                                                     http://arikahn.blogspot.com

1.    שמות רבה (וילנא) פרשת וארא פרשה ט:י

אמר ר' אבין הלוי ברבי ממכת דם העשירו ישראל כיצד המצרי וישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים ומצרי הלך למלאות הקיתון מתוכה מוציאה מליאה דם וישראל שותה מים מתוך הגיגית והמצרי אומר לו תן לי בידך מעט מים ונותן לו ונעשו דם ואומר לו נשתה אני ואתה מן קערה אחת וישראל שותה מים והמצרי דם, וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים מכאן העשירו ישראל,

2.    אבן עזרא שמות פרק ז פסוק כד

(כד) ויחפרו רבים אומרים, כי המים היו ביד המצרי אדומים כדם, ונתלבנו ביד הישראלי. א"כ למה לא נכתב אות זה בתורה. ולפי דעתי, כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה כוללת המצרים והעברים, כי אחר הכתוב נרדוף. ואלה השלש מעט הזיקו, רק מכת הערב שהיתה קשה, השם הפריש בין המצריים ובין ישראל. וככה מכת הדבר והברד בעבור מקניהם, ולא כן בשחין, ולא בארבה, כי הם יוצאים ממצרים, וכאשר חפרו המצרים כן חפרו העברים:

3.    שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תתיג

ומה שכתב הראב"ע כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היה למצרים ולישראל אסור להאמין דבר זה כ"ש שהכתובים מורים הפך ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ויחפרו כל מצרים סביבות היאור משמע אבל ישראל לא היו צריכים לזה כי היו שותים ממימי היאור. ובצפרדעים כתיב ובכה ובעמך וגו' וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך וגו' משמע שלא היו בישראל. וכן הכנים וילמד סתום מן המפורש. ולא ידעתי אם המכה היתה גם לישראל מה ראיה יש בה לפרעה שישלח את ישראל מארצו ולא היה ראוי להטריח הקולמוס בכיוצא בזה אלא שלא ליתן פתחון פה לדוברים עתק על דרז"ל.

4.    דרשות ר"י אבן שועיב פרשת וארא

ולפי דעת רז"ל היו הכינים גם כן בישראל, אלא שלא היו מצערים אותם ולמצרים היו מצערים,

5.    בית הבחירה למאירי מסכת אבות פרק ה

והכל מבואר זולתי מכת הכנים שנגעה בגופות האנשים ולא התבאר שם שלא היה בישראל ופירש בתלמוד שהיו נמצאים אצלם ולא מזיקין אותם כלל:

6.    פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ה

ואמנם העשרה ניסים אשר נעשו לאבותינו במצרים - הרי הם הינצלם מעשר המכות, והיות כל מכה ומכה מיוחדת במצרים, לא בישראל, ואלו ניסין בלא ספק. ולשון התורה בכל מכה מהן שהיא במצרים לבד, זולת הכינים, שהוא לא באר בה זה, אבל ידוע שלא ענש את ישראל, ואמנם היו מצויות אצלם ולא ציערו אותם, וכך בארו החכמים. אבל השאר - הרי התבאר בהן, אמר בדם: +שמות ז כא+ "ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור", ראיה על היות הנזק דבק בהם בלבד, ואמר בצפרדע: +שמות ז כח - כט+ "ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל וכו' ובכה ובעמך ובכל עבדיך", ואמר בערוב: +שמות י יח+ "והפל(א)[י]תי ביום ההוא את ארץ גושן", ואמר בדבר: +שמות ט ו+ "וממקנה בני ישראל לא מת אחד", ואמר בשחין: +שמות ט יא+ "כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים", ואמר בברד: +שמות ט כו+ "רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד", ואמר בארבה: +שמות י ו+ "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים", ואמר בחושך: +שמות י כג+ "ולכל בני ישראל היה אור" וכו'.

דָם

7.    שמות פרק ז, יט-כה

(יט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה־יָדְךָ עַל־מֵימֵי מִצְרַיִם עַל־נַהֲרֹתָם עַל־יְאֹרֵיהֶם וְעַל־אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל־מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ־דָם וְהָיָה דָם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים: (כ) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת־הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל־הַמַּיִם אֲשֶׁר־בַּיְאֹר לְדָם: (כא) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר־בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא־יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן־הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל־ אֶרֶץ מִצְרָיִם: (כב) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה וְלֹא־שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': (כג) וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל־בֵּיתוֹ וְלֹא־שָׁת לִבּוֹ גַּם־לָזֹאת: (כד) וַיַּחְפְּרוּ כָל־מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר: (כה) וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת־ה' אֶת־הַיְאֹר: פ

צְּפַרְדֵּעַ

8.    שמות פרק ז, כז-כט

(כז) וְאִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת־כָּל־גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים: (כח) וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל־מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ: (כט) וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל־עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים:

9.    שמות פרק ח, ב-ח

(ב) וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת־יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת־אֶרֶץ מִצְרָיִם: (ג) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת־הַצְפַרְדְּעִים עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם: (ד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל־ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת־הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה': (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: (ו) וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי־אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ: (ז) וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: (ח) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־ה' עַל־דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר־שָׂם לְפַרְעֹה:

כִינִּם

10. שמות פרק ח, יב-טו

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־אַהֲרֹן נְטֵה אֶת־מַטְּךָ וְהַךְ אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם: (יג) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת־יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל־עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם: (יד) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת־הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: (טו) וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל־פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה וְלֹא־שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': ס

עָרֹב

11. שמות פרק ח, טז-כא

(טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: (יז) כִּי אִם־אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת־עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת־הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת־ הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־הֵם עָלֶיהָ: (יח) וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת־אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת־שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: (יט) וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה: (כ) וַיַּעַשׂ ה' כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב: (כא) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל־מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ:

דֶּבֶר

12. שמות פרק ט, א-ז

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: (ב) כִּי אִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם: (ג) הִנֵּה יַד־ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד: (ד) וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל־לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר: (ה) וַיָּשֶׂם ה' מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה ה' הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ: (ו) וַיַּעַשׂ ה' אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־מֵת אֶחָד: (ז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא־מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד־אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־הָעָם: פ

13. מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת וארא פרק ט סימן ז

[ז] וישלח פרעה והנה לא מת וגו'. אפילו בהמה שחצייה של מצרי וחצייה של ישראל לא מתה:

14. תולדות יצחק שמות פרשת וארא פרק ט פסוק ז

 וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם

וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה, הטעם שאף על פי שראה שבמקנה מצרים היתה המכה וימת כל מקנה מצרים ולא מת ממקנה ישראל עד אחד, עכ"ז ויכבד לב פרעה. או יאמר שאחר שראה שממקנה ישראל לא מת אחד אמר בלבו זאת המכה עליהם יהפך שאני אפרע ממקניהם כל המקנה שמתו מעמי, ולפי זה הפירוש מה שאמר והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד, הוא טעם וסבה למה שאמר ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם.

15. מלבי"ם שמות פרשת וארא פרק ט פסוק ז

וי"ל שהיה בהמת בן האשה הישראלית והוא בן איש מצרי, שבדיני ישראל היה כמצרי, כמש"ש במקומו, ופרעה חשב שהוא מישראל וכיון שבהמתו מתה לא נתקיים דבר משה ועי"כ ויכבד לב פרעה:

שְׁחִין

16. שמות פרק ט, ח-יב

(ח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה: (ט) וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם: (י) וַיִּקְחוּ אֶת־פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: (יא) וְלֹא־יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי־הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל־מִצְרָיִם: (יב) וַיְחַזֵּק ה' אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל־מֹשֶׁה: ס

בָּרָד

17. שמות פרק ט, יח-ל

(יח) הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן־הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד־עָתָּה: (יט) וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת־מִקְנְךָ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל־הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר־יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ: (כ) הַיָּרֵא אֶת־דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־מִקְנֵהוּ אֶל־הַבָּתִּים: (כא) וַאֲשֶׁר לֹא־שָׂם לִבּוֹ אֶל־דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה: פ (כב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל־ עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּהוּ עַל־הַשָּׁמַיִם וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם: (כד) וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי: (כה) וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל־אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וְאֵת כָּל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת־ כָּל־עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר: (כו) רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר־שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד: (כז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים: (כח) הַעְתִּירוּ אֶל־ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד: (כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת־הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת־כַּפַּי אֶל־ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה־עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ: (ל) וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים:

אַרְבֶּה

18. שמות פרק י, ג-יא

(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד־מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: (ד) כִּי אִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת־עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ: (ה) וְכִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת־הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת־יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן־הַבָּרָד וְאָכַל אֶת־ כָּל־הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן־הַשָּׂדֶה: (ו) וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל־עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל־מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא־רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל־הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה: (ז) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד־מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם: (ח) וַיּוּשַׁב אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים: (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג־ה' לָנוּ: (י) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת־טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם: (יא) לֹא כֵן לְכוּ־נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת־ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה: פ

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל־אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת־כָּל־עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל־אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד: (יג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּהוּ עַל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַה' נִהַג רוּחַ־קָדִים בָּאָרֶץ כָּל־הַיּוֹם הַהוּא וְכָל־הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת־הָאַרְבֶּה: (יד) וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא־הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה־כֵּן: (טו) וַיְכַס אֶת־עֵין כָּל־הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת־כָּל־עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל־פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא־ נוֹתַר כָּל־יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם: (טז) וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם:

חֹשֶׁךְ

19. שמות פרק י, כא-כו

(כא) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ: (כב) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ־אֲפֵלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים: (כג) לֹא־רָאוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו וְלֹא־קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם: (כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת־ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם־טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: (כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם־אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ: (כו) וְגַם־מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת־ה' אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא־נֵדַע מַה־נַּעֲבֹד אֶת־ה' עַד־בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:

וּמֵת כָּל־בְּכוֹר

20. שמות פרק יא, ד-ז

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: (ה) וּמֵת כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: (ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: (ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד־בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:

21. רשב"ם שמות פרשת בא פרק יא פסוק ז

(ז) לא יחרץ כלב - המלאך מזיק ומשחית בכורי מצרים אבל בכורי ישראל אפילו קול ניבוח של מזיקי החיות לא יזיק אותם:

22. דעת זקנים מבעלי התוספות שמות פרשת בא פרק יא פסוק ז

(ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ וגו'. והיינו הנס דאע"ג דאמרינן כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר. וא"כ דין היה לצעק בשעת מכת בכורות אפילו הכי ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו:

23. הכתב והקבלה שמות פרשת בא פרק יא פסוק ז

(ז) לא יחרץ כלב. לא ינענע לשונו להשמיע קול נביחה, נגד צעקת קול יללה שישמע בין המצרים מחרדת אימת מות הבא עליהם פתאום שלא בדרך הנהוג, לישראל תהיה מנוחה והשקטה בלי דאגה ופחד, כי גם קול נביחת הכלבים הנהוג בלילה המחריד והמבעית את האדם, גם זה לא ישמע בין ישראל.

24. שמות פרק יב, יב-יג

(יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה': (יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא־יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

25. שמות פרק יב, כט-לב

(כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: (ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל־עֲבָדָיו וְכָל־מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי־אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין־שָׁם מֵת: (לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם־אַתֶּם גַּם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת־ה' כְּדַבֶּרְכֶם: (לב) גַּם־צֹאנְכֶם גַּם־בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם־אֹתִי:

26. שמות פרק יג, יד-טו

(יד) וְהָיָה כִּי־יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה־זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) וַיְהִי כִּי־הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד־בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל־כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל־פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל־בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

מעשה שבת

מעשה שבת

לעילוי נשמת שרה שילו ע"ה

הרב ארי דוד קאהן

1.    תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק ב הלכה טו

המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר ר' יהודה או' בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל ר' יוחנן הסנדלר אומ' בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרי' ולא לו במזיד לא יאכל לא לו ולא לאחרים

2.    חידושי הר"ן מסכת חולין דף טו עמוד א

כללו של דבר מזיד דר"מ היינו שוגג דר' יהודה ומזיד דר' יהודה כשוגג דר' יוחנן הסנדלר:

3.    תלמוד בבלי מסכת שבת דף לח עמוד א

 המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, ולא שנא. מאי ולא שנא? רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו להיתירא: מבשל הוא דקא עביד מעשה, במזיד - לא יאכל, אבל האי דלא קא עביד מעשה - במזיד נמי יאכל. רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא: מבשל הוא דלא אתי לאיערומי - בשוגג יאכל, אבל האי דאתי לאיערומי - בשוגג נמי לא יאכל. מיתיבי: שכח קדירה על גבי כירה ובישלה בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל. במה דברים אמורים - בחמין שלא הוחמו כל צורכן, ותבשיל שלא בישל כל צורכו. אבל חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שבישל כל צורכו, בין בשוגג בין במזיד - יאכל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: חמין שהוחמו כל צורכן - מותרין, מפני שמצטמק ורע לו. ותבשיל שבישל כל צורכו - אסור, מפני שמצטמק ויפה לו, וכל המצטמק ויפה לו, כגון כרוב ופולים ובשר טרוף - אסור, וכל המצטמק ורע לו - מותר. קתני מיהא: תבשיל שלא בישל כל צורכו, בשלמא לרב נחמן בר יצחק לא קשיא: כאן - קודם גזרה, כאן - לאחר גזרה. אלא רבה ורב יוסף דאמרי להיתירא, אי קודם גזרה - קשיא מזיד, אי לאחר גזרה - קשיא נמי שוגג! - קשיא.

מאי גזירתא? דאמר רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב: בתחילה היו אומרים המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, והוא הדין לשוכח. משרבו משהין במזיד ואומרים שכחים אנו - חזרו וקנסו על השוכח. קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר, קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה! - דרבי מאיר אדרבי מאיר לא קשיא: הא - לכתחילה, הא - דיעבד. דרבי יהודה אדרבי יהודה נמי לא קשיא: כאן - בגרופה וקטומה, כאן - בשאינה גרופה וקטומה.

4.    תלמוד בבלי מסכת ביצה דף יז עמוד ב

ת"ש+ המעשר פירותיו בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל. - לא צריכא, דאית ליה פירי אחריני. תא שמע: המטביל כליו בשבת, בשוגג - ישתמש בהן, במזיד - לא ישתמש בהן. - לא צריכא, דאית ליה מאני אחריני. אי נמי אפשר בשאלה. תא שמע: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל. - אסורא דשבת שאני.

5.    רש"י מסכת ביצה דף יז עמוד ב

אסורא דשבת - בשול שבת מאבות מלאכות הוא, ואיסור סקילה הוא, הלכך קנסוה רבנן למזיד, אבל עבר ואפה ביום טוב לשבת - אסורא דרבנן הוא דעבד.

6.    תלמוד בבלי מסכת כתובות דף לד עמוד א

דתנן: השוחט בשבת וביום הכפורים, אף על פי שמתחייב בנפשו - שחיטתו כשרה! סבר לה כר' יוחנן הסנדלר; דתניא: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי ר"מ: ר' יהודה אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית; רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר? כדדריש ר' חייא אפיתחא דבי נשיאה: ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם - מה קודש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה. אי מה קודש אסור בהנאה, אף מעשה שבת אסור בהנאה? ת"ל: לכם, שלכם יהא. יכול אפילו בשוגג? ת"ל: מחלליה מות יומת, במזיד אמרתי לך ולא בשוגג. פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: מעשה שבת דאורייתא, וחד אמר: דרבנן. מאן דאמר דאורייתא, כדאמרן; מאן דאמר דרבנן, אמר קרא: קדש היא, היא קודש ואין מעשיה קודש. ולמאן דאמר דרבנן, מאי טעמייהו דרבנן דפטרי? כי קא פטרי רבנן - אשארא. טובח לעבודת כוכבים, כיון דשחט ביה פורתא איתסר ליה, אידך כי קא טבח לאו דמריה קא טבח!

7.    תלמוד בבלי מסכת חולין דף טו עמוד א

 אלא אמר רב אשי: רבי יהודה דמבשל היא, דתנן: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית; רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. .... תני תנא קמיה דרב: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, ומשתיק ליה רב. מאי טעמא משתיק ליה? אילימא משום דסבירא ליה כרבי יהודה, ותנא תני כרבי מאיר, משום דסבירא ליה כרבי יהודה, מאן דתני כרבי מאיר משתיק ליה? ועוד, מי סבר לה כרבי יהודה? והאמר רב חנן בר אמי: כי מורי להו רב לתלמידיה - מורי להו כר' מאיר, וכי דריש בפירקא - דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ!

8.    רש"י מסכת חולין דף טו עמוד א

כי מורי להו רב לתלמידיה - במבשל בשבת הוראה ביחיד מורי להו כרבי מאיר דמיקל.

בפירקא - ביום השבת ברבים.

וכי תימא תנא בפירקיה תנא קמיה - ברבים היה שונה משנה זו ביום הדרשה וחייש רב לעמי הארץ שלא ישמעו קולו.

9.    תוספות מסכת חולין דף טו עמוד א

מורי להו כר"מ - משמע שכן הלכה וכן דרש רבא בפ' כירה (שבת דף לח. ע"ש) כר"מ

10. חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף לד עמוד א

מ"ט דר' יוחנן הסנדלר וכו' ואמרינן מעשה שבת פליגי בה רב אחא ורבינא. כולה סוגיין מוכחא בהדיא דאליבא דר' יוחנן הסנדלר פליגי דאיהו הוא דאסר מעשה שבת, ומיהו אין להביא ראיה מכאן שיהא הלכה כמותו דהא אמרינן בפ"ק דחולין (ט"ו א') דרב הוה מורה לתלמידיה כר"מ ודריש בפירקא כר' יהודה ומי לנו גדול מרב לפסוק הלכה, ואי משום סוגיין דהכא אליבא דרבי יוחנן איפליגו ולדידהו לא סבירא להו, ומשום דאוקי לברייתא דלעיל כר' יוחנן איצטריכנא לפרושי טעמא דידיה, ואייתי נמי מאי דפליגי עלה רב אחא ורבינא משום הא דבעינן למפרך על אוקמתא דלמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי זהו הנכון והאמת, ושלא כדברי רבינו האי גאון ז"ל שפסק כר' יוחנן הסנדלר, וכן דעת גדולי הפוסקים כדברינו וכדפרישנא בדוכתה בס"ד.

11. חידושי הרמב"ן מסכת חולין דף טו עמוד א

ולענין פסקא דשמעתא ראיתי לבעל הלכות ולרב אחא משבחא גאון ז"ל שפסקו כר' יהודה, וכן עיקר, חדא דרב הכי דריש בפרקא משום עמי הארץ, ואפי' אורויי נמי אית לן לאורויי השתא הכי דנפישי עמי הארץ, ועוד דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ורב סבירא ליה מטין איתמר במס' עירובין (עי' מ"ז ב') ומשום הכי מורה כר' מאיר ולא סמכינן עליה בהא דקיימא לן כר' יוחנן דאמר הלכה איתמר, ועוד דסתם מתני' דהכא כר' יהודה, ואף על גב דסתם לן תנא כר' מאיר במעשרות (תרומות פ"ב מ"ג), הא עדיפא משום דאיתמר בדוכתה ותני לה בהלכתא פסיקתא דהאי דינא, ור' יוחנן הסנדלר ליתה דהא רב לא חאיש לה כלל ואפי' בפירקא לא דריש לה וכולהו סתמי דלא כותיה, וכן פסק רבנו הגדול ז"ל, ויהיב טעמא למילתיה מדפליגו ביה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאוריתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן, וכבר נתפרשו דבריו בספר מלחמות ד' בראיות ברורות מסייעות לפסק שלו.

12. רא"ש מסכת חולין פרק א סימן יח

וקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. ושמעינן מינה דליתיה לדרבי יוחנן הסנדלר. הילכך הילכתא כרבי יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במוצאי שבת בין לו בין לאחרים. במזיד יאכל למוצאי שבת לאחרים אבל הוא לא יאכל עולמית כך כתב רב אלפס ז"ל בשבת פרק כירה. ור"י פסק דהלכה כר"מ. והביא ראה מהא דאמר כי מורי רב לתלמידיו מורי להו כר"מ וכי דריש ליה בפירקא דרש כר' יהודה משום עמי הארץ. אלמא כר"מ סבירא ליה אלא שהיה מחמיר לעם הארץ דלא ליזלזלו באיסור שבת. ואמרינן נמי בפרק כירה (דף לח א) בעו מיניה מר' חייא בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת מהו. שתיק. למחר נפק ודרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. ולא שנא. מאי ולא שנא. רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו להיתירא. רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא. ועוד אמר התם אמר רב יהודה (אמר) [בר] שמואל א"ר אבא אמר רב כהנא אמר רב בתחלה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח. משרבו משהין במזיד ואמרו שכוחין אנחנו חזרו וקנסו אף על השוכח. והגאונים כתבו דהאידנא דרשינן בפירקא ואורויי מורינן כרבי יהודה. דנפישי עמי הארצות ומזלזלי באיסורי. ולפי מה שהוכיח ר"י דהלכה כר' מאיר דהמבשל בשבת בשוגג יאכל קשה לפרש"י שפירש בפרק אין צדין (דף כד ב) גבי

13. פסקי רי"ד מסכת חולין מהדורה בתרא דף טו עמוד א

עיין בפ' מרובה שכתבתי שאין הלכה כרב דסבירא ליה כר' מאיר, אלא כרב אחא ורבינא דסבירא להו כר' יוחנן

כן פסקו רב האי גאון (מובא בריטב"א כתובות לד, א), רב שרירא גאון (מביאו העיטור הוצ' רמ"י ח"ג עמוד כב ע"ג), העיטור (שם) והרא"ש ב"ק פ"ז, ו. אבל הרי"ף (שבת יז, א מדפי הרי"ף), הרמב"ם (שבת ו, כג), בעה"מ ורמב"ן במלחמות (שבת שם בדפי הרי"ף) ורוב הראשונים פסקו כר' יהודה. התוספות (ד"ה מורי) כתבו דהלכה כר' מאיר. עיין עוד בהערות המהדיר 58 ו59 על פסקי הרי"ד בבא קמא (עא, א).

14. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תרומות פרק ב

תני המבשל בשבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית ר"י הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל לא לו ולא לאחרים שמואל כר"י הסנדלר רב כד הוה מורי בחבורתיה הורי כר"מ בציבורא כרבי יוחנן הסנדלר

15. שאילתות דרב אחאי פרשת שלח שאילתא קכח

 המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל לא לו ולא לאחרים כדדרש ר' חייא אפיתחא דבי נשיאה ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מה קודש אסור אף מעשה שבת אסורין אי מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסורין בהנאה תלמוד לו' לכם שלכם יהא יכול אפי' בשוגג תלמוד לומר מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג והאי דקא אמר לאחרים ולא לו קנסא בעלמא הוא והלכתא כרבי יהודה סבירא לן דאמר רב חנן בר אמי כי דריש רב בפירקא דריש הלכתא כר' יהודה דאמר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית הא לאחרים שפיר דמי

מרדכי מסכת שבת הגהות מרדכי [כירה] פרק שלישי רמז תנו

דמן הדין היה לנו להתיר בשכח אפילו לדידיה כמו המבשל בשבת בשוגג דקיימא לן כר' מאיר כדאמרינן [חולין דף טו א] כי אורי רב לתלמידיו אורי להו כרבי מאיר והא דאסרינן בשכח משום גזירה כדאמרינן משרבו עושי מזיד ואמרי שכוחין אנחנו חזרו וקנסו אף על השוכח וכיון דאסרינן ליה לדידיה אף על גב דשרי לאחרינא תו ליכא למיחש דילמא יניחו במזיד ויאמרו שכוחים אנן דאין אדם חוטא ולא לו:

16. רמב"ם הלכות שבת פרק ו הלכה כג

ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה בזדון אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם, ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד שנאמר +שמות ל"א+ ושמרתם את השבת כי קדש היא היא קדש ואין מעשיה קדש, כיצד ישראל שבשל בשבת במזיד, למוצאי שבת יאכל לאחרים אבל לו לא יאכל עולמית, ואם בשל בשגגה למוצאי שבת יאכל בין הוא בין אחרים מיד וכן כל כיוצא בזה.

17. רמב"ם הלכות שבת פרק כג הלכה ח

אסור להטביל כלים טמאין בשבת מפני שהוא כמתקן כלי, אבל אדם טמא מותר לטבול מפני שנראה ה כמיקר, ואין מזין עליו בשבת, המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן, במזיד לא ישתמש בהן עד למוצ"ש, ו ומותר להטביל את המים הטמאים בשבת, כיצד יעשה נותנן בכלי שאינו מקבל טומאה כגון כלי אבנים ומטביל הכלי במקוה עד שיעלה מי המקוה עליהן ויטהרו.

18.  בית יוסף אורח חיים סימן שיח

ואמרינן בפרק קמא דחולין (שם) דכי מורי להו רב לתלמידיה מורי כרבי מאיר וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום דנפישי עמי הארצות. ופסק הרי"ף כרבי יהודה וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' (הכ"ג). וכתב הר"ן (שם ד"ה גרסינן) דטעמא משום דעד כאן לא מורי להו רב לתלמידיו כרבי מאיר אלא משום דסבירא ליה (עירובין מז.) דלא איתמר בדרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אלא מטין איתמר אבל אנן דקיימא לן דהלכה איתמר נקטינן כרבי יהודה ועוד דרב גופיה כי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ [ואנן] הא שכיחי עמי הארץ גבן. וכתב הרב המגיד בפרק ו' שכן כתבו הגאונים (בה"ג הלכות שבת כב:, שאילתות דרב אחאי גאון פרשת שלח שאילתא קכח) ושכן הכריע הרמב"ן ז"ל (חולין מהדורת רייכמן טו. ד"ה ר' יהודה, מלחמות שבת יז.). ולזה נוטין דברי הרא"ש בפרק קמא דחולין (סי' יח) אבל התוספות כתבו בפרק קמא דחולין מורי להו כרבי מאיר. משמע שכן הלכה וכן דרש רבא בפרק כירה (לח.) כרבי מאיר. וכן פסק סמ"ג (לאוין סה יד. יט ע"ד) וספר התרומה (סי' רמח) אלא שסמ"ג כתב (שם יד.) דכיון דכי דריש בפירקיה דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ הילכך כרבי יהודה נדרוש אנן: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת וגם הגאונים והרמב"ן סוברים כן הכי נקיטינן:

19. שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף א

* (א) המבשל (ב) בשבת, (או שעשה * (ג) אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, א אסור לו (ד) לעולם ולאחרים (ה) <א> מותר ב למוצאי שבת מיד; (ו) ג [ג] ובשוגג, אסור בו ביום (ז) גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד; (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, ע"ל סימן ש"ז סעיף כ').

20. משנה ברורה סימן שיח ס"ק ב

(ב) בשבת - וכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול או לאו או בשאר מלאכות כה"ג אין לאסור בדיעבד דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו וספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג באות יו"ד וכעין זה כתב המג"א בסימן שכ"ג סקי"א ועיין בסקל"ב וצע"ק]:

(ג) אחת משאר מלאכות - ואם היא מלאכה דרבנן עיין בביאור הגר"א שהאריך להוכיח דלכו"ע אם עשה אותה בשוגג אין לאסור בדיעבד ליהנות ממנה ועיין בבה"ל:

21. משנה ברורה סימן שיח ס"ק ו

(ו) ובשוגג - שגג [יד] בדין [טו] או שכח כ"ז בכלל שוגג הוא:

22. משנה ברורה סימן שיח ס"ק ז

(ז) גם לאחרים - הנה בגמרא פליגי בענין שוגג ומזיד ר"מ ור' יהודה ודעת השו"ע הוא דעת ר' יהודה שכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והגאונים והגר"א הסכים בבאורו לשיטת התוספות וסייעתם דפסקו כר' מאיר דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מו"ש ובשוגג מותר גם לו מיד. ובמקום הצורך יש לסמוך על זה בבשול בשוגג:

23. ביאור הגר"א אורח חיים סימן שיח סעיף א

המבשל בשבת כו'. פסק כר"י ולא כר"מ משום דסתמא דחולין כוותיה אבל התוס' וסייעתם פסקו כר"מ וראייתם ברורה מאד ומה שכתבו דסתמא דחולין כר"י משום הא לא אריא דסתמא דפ"ב דתרומות כר"מ וכן סוגיא דרפ"ג דשבת נפק ודרש כו' כוותיה וכן רב אורי כר"מ כו' ומה שדחה הרמב"ן והר"ן ז"ל משום דרב לטעמיה דס"ל מטין כר"י אבל אנן קי"ל כר' יוחנן דס"ל הלכה. ליתא בגמ' שלנו אדרבה דר' יוחנן ס"ל בפ' הכותב מטין אלא דשם קי"ל כרשב"ל אלא דט"ס הוא בדבריהם וצ"ל דרב לטעמיה דל"ל להני כללי עירובין מ"ז א' אבל אנן קי"ל כר' יוחנן אבל מ"מ אין נראין דבריהם דא"כ למה פסק הרי"ף וש"פ כר"ש במניח את ביתו והלך כו' הואיל ורב ס"ל כוותיה אלא כמש"ש היכא דאיתמר איתמר ואפילו אם תדחוק דשאני כאן דלא פסק הלכה בהדיא אלא אורי מ"מ לא נראה לדחוק ובר מינה דהאי כללא ליתא כאן דאף אם יסבור להלכה כר"י מ"מ כאן הלכה כר"מ דהא המחלוקת בברייתא וסתם במתניתין ... וא"כ מדרבנן ס"ל כוותיה הלכתא כוותיה אבל למ"ד מעשה שבת דרבנן מסקנא דגמ' שם דחכמים פוטרין אשארא קאי אבל בשחיטת שבת מחייבי רבנן וסלקא לה הכרחא לאוקמי רבנן כר"י הסנדלר וא"כ לדידן דהלכה כמ"ד מעשה שבת דרבנן ליתא הכרחא דרבנן ס"ל כר"י הסנדלר אלא הדרינן לכללא דר"מ ור"י וכו' ופלוגתא דר"א ורבינא נ"מ לפי' דמתני' אי קאי וחכמים פוטרין אשארא או לא כנ"ל וז"ש הלכך הלכה כו'. ומ"מ דברי התוס' עיקר להלכה וכן יש להביא ראיה לדידהו ממ"ש בירושלמי פ"ג די"ט וז"ל של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין ברחיים שלהן אר"א ב"צ פ"א אכל אבא אצל ר"ג והביאו לפניו אניגרין ובתוכו פלפלין שחוקין כיון שטעמן משך ידיו מהן א"ל אל תחוש להן מעי"ט הן שחוקין ושאלו שם ויעשה ר"ג אצל ר"צ כשוגג ויאכל אלא שלא להתיר מלאכה ע"י ר"ג ולפ"ז הראיה להיפך אלא שבמלחמות רפ"ג שם כתב כיון דלא שאלו בגמ' שלנו ליתא אבל אין לדחות דבריו המפורשים בירושלמי .... וא"כ הלכה כר"מ דבשוגג יאכל כו' וגם בדרבנן לא קניס כדאמר ר' יוחנן הנ"ל ומ"ש שם ר' אבהו בשם ר"י כל האסורין כו' היינו בין דאורייתא בין דרבנן ולכן סתם רבי בתרומות שם המעשר והמבשל שהמעשר הוא דרבנן וכן המטביל כלים כו' והמבשל הוא מן התורה וכסתם זה פסק ר' יוחנן כנ"ל ומ"ש הגאונים וכן הר"ן והרמב"ן דלהכי יש לפסוק כר"י משום דנפישי ע"ה גבן כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ק דחולין ליתא דכבר כתבו תוס' בפ"ק די"ט וש"מ דאנן חשיבי בני תורה וראיה מבישולי עו"ג וכ"ש לאחמורי בהוראה דרב מורי כר"מ וכ"ש דסוגיא דפ"כ דשבת כוותיה וכל אמוראי שם וכן עיקר להלכה:

או שעשה כו'. הרמב"ם בפכ"ג פ' המעשר והמטביל כלים כר"מ וכסתם מתני' דפ"ב דתרומות וטעמו דר"י ל"פ אלא בדאורייתא כמ"ש בגיטין נ"ג נ"ד וכן קי"ל בהא דמטמא כו' ... וא"כ מ"ש או שעשה היינו בדאורייתא אבל בדרבנן כר"מ וזהו אף לשיטת הש"ע כנ"ל אבל לפמש"ל לא קניס ר"מ כלל לא בדאורייתא ולא בדרבנן כדמוכחא סוגיא דירושלמי וסתמי דמתני' כנ"ל:

24. חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל ט סעיף יא

כל העושה מלאכה מן המלאכות האסורות מדאורייתא כגון המבשל בשבת וכן כולם, אם במזיד, אסור לו לעולם, ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד. ואם בשוגג או ששכח או אומר מותר, אסור בו ביום לכל אדם, ולערב מותר מיד אפילו לו. אף על גב דאם נכרי עשה מלאכה צריך שימתין למוצאי שבת בכדי שיעשה, מכל מקום בישראל העושה דמילתא דלא שכיח הוא, לא גזרו רבנן להמתין בכדי שיעשה (שי"ח). ודוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר, שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיוצא בו. אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג, מותר אפילו לו אפילו בו ביום. ואם במזיד, אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד. ומכל מקום יש להחמיר בכל איסור תורה כמו מבשל. ואם עשה מלאכה דרבנן, נראה לי אם בשוגג, מותר אפילו לו ואפילו בו ביום. ואם במזיד, אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד.

25. שמירת שבת כהלכתה (א) / פרק י: דיני הקרח והמקרר בשבת וביו"ט / טז

מקרר שנפתח באיסור.  

פתח את המקרר בשבת או ביו"ט ונתברר שהנורה שבו נדלקה או שנגרמו פעולות חשמל אחרות עקב הפתיחה, אין המאכל שבו נאסר באכילה(מז), אבל ישאל שאלת חכם כדת מה לעשות באשר לסגירת דלת המקרר(מח).

(מז) שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דאין לחשוש משום מוקצה, דעיין סוסי' תקיח במ"א ס"ק יד, ואפילו לפי מה שהביה"ל שם בד"ה בית, אינו מיקל אלא בשעת הדחק, מ"מ הכא שאני כיון שאפשר להוציא את האוכלין מן המקרר, וכדלעיל סע' יד והערה מ, לפיכך לא אמרינן דאיתקצאי לכולי יומא, ועי' במנחת שלמה ח"א סי' י סוס"ק א. וגם אין לאסור משום מעשה שבת, דלא מיבעי להסוברים דבאיסור הוצאה לית ביה משום מעשה שבת כיון דלא נעשה מעשה בגוף הדבר, וכמבואר בח"א כלל ט סי' יא וסי' שיח סע' א בביה"ל ד"ה אחת, דס"ל כן מעיקר הדין, הה"נ הכא. ואפי' לפי מה שמבואר שם דיש להחמיר, מ"מ הכא קיל טפי דלא נעשה שום דבר באוכלין. אלא דיל"ע מהמרדכי, מובא סוסי' רנט בב"י לענין עכו"ם שסילק הקדירה בדאיכא גחלים לוחשות מסביבה, דאין לאסור התבשיל משום שהעכו"ם הבעיר הגחלים אשר מסביב לקדירה, הואיל דאפי' בישראל הויא משאצל"ג ואיסורו רק דרבנן, ומשמע דבאיסור תורה אף שלא נעשה האיסור בגוף הדבר, דאסור, וכן מבואר בסי' תקיח במ"א סוס"ק יד, עכו"ם שפתח בור להוציא הלפתות, דאסור. אלא די"ל דשאני עכו"ם דאית ביה הטעם שלא יאמר לו לעשות, וטעם זה שייך בכל גוונא, ועיין סי' תקטו במחה"ש ס"ק כו. אולם לא מצינו שחילקו בין ישראל לנכרי רק לענין מוצ"ש לגבי הדין של בכדי שיעשה, אבל לא בשבת עצמה, כי מדין מעשה שבת הרי לא אסור כלל בהנאה, כמבואר בב"ק עא א ובכתובות לד א, ואפ"ה בנר שהדליקו ישראל בשבת שאסור ליהנות, היינו משום דמשוינן בק"ו מנכרי שהדליק עבור ישראל. עוד יש לחלק, דהנדון של המרדכי שאני, דהקדירה והאוכלין כחד חשיבי וע"י סילוק הקדירה נעשה האיסור, וכן בנדון של המ"א הנ"ל י"ל דהתם עצם פתיחת הבור הוה איסור תורה ואסור ליהנות מן הפתח אל האוכלין שנעשה ע"י מעשה שאסור מן התורה, משא"כ בני"ד - עצם פתיחת המקרר אינה אסורה, אלא שבשעת הפתיחה עושה איסור של הדלקת הנורה, ובפרט שגם אפשר להוציא את האוכלין מן המקרר שלא ע"י הדלקה, והו"ל כנעשתה עבירה צדדית. ובר מן דין י"ל בני"ד דכיון שלא ידע כלל בעת פתיחת המקרר, שהנורה תידלק, הרי אינו אלא מתעסק בעלמא, דקיל טפי משוגג, ואפשר דאף לדעת הרע"א בשו"ת שלו סי' ח, דמתעסק נמי חשיב כמעשה עבירה, ע"ש, מ"מ כשמתעסק רק בדרך של פ"ר, שלא זכר כלל מענין הנורה, אפשר דקיל טפי, עכ"ד.