גזל שינה
הרב ארי דוד קאהן
1. אור יחזקאל - מידות - התבוננות בפרשת המרגלים
הרב יחזקאל (חצקל) לוינשטיין (תרמ"ה - י"ח באדר ה'תשל"ד ; 1885 – מרץ 1974) היה מבעלי המוסר הבולטים במאה ה-20, שימש כמשגיח הרוחני של ישיבות מיר, לומז'ה-פתח תקווה וישיבת פוניבז'.
וכ' הרבינו יונה שם (שער ג' קמח) ״וְכַאֲשֶׁר יִתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וִידַבֵּר עִם חֲבֵרָיו, יִתְבּוֹנֵן בִּינָה וִידַקְדֵּק וְיַשְׁגִּיחַ בְּכָל מוֹצָא שְֹפָתָיו, לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בִּדְבָרָיו, וּלְדַבֵּר בְּשֶׁבַח עֲבוֹדָתוֹ וּתְהִלַּת יִרְאָתוֹ, וּלְשַׁבֵּחַ עֲבָדָיו וִירֵאָיו. וְיִזְכֶּה בָזֶה בְּהֶגְיוֹן לִבּוֹ וּמִבְטָא שְֹפָתָיו בְּלֹא יְגִיעָה וּפֹעַל - כַּפַּיִם, זְכוּת גְּדוֹלָה עַד לַשָּׁמַיִם, )כִּי זֶה מֵעִקָּרֵי יְצִירַת הָאָדָם״(: והיינו שחייב להשתדל במיוחד לשבח ולפאר שם שמים, וכאשר נתבאר שכאשר מתוקנים מעשיו ומדותיו ה"ז מקדש השם, א"כ בכל מעשה ומעשה מדרכיו מתבטא קדוש השם. ובודאי הרי זה זכות גדולה עד לשמים [ברצוני לעורר, השבוע בישיבה כאשר בא חד מבני הישיבה בברית האירוסין, עשו חביריו שמחה לקראתו בחצות הלילה. והדבר נשמע ברחובה של עיר, ובודאי צבור המון העם ששמע זאת הקפיד ע"ז, וסברו שאין זה מתאים לבני הישיבה להפריע לציבור משנתם, והרי מלבד שמונח בזה גזל שינה והיזק הרבים. רחוק מאוד ענין זה מקידוש השם וכנ"ל, וביותר הרי גזל רבים אין אפשרות לבקש מחילה ע"ז ועבירות שבין אדם לחבירו אין מתכפרים עד שירצה את חבירו. ואל נא נזלזל ונאמר שקטנות היא זו, שהרי נתבאר לעיל שיתכן שאף בקטנות נותן מקום ליצר וסופו אבדון הנפש וכדחזינן גבי מרגלים שפתחו בקטנות וסיימו בלא נותר בהם איש]:
[עוד ברצוני לעורר, הנה ימי בחירות לפנינו, ועלינו לדעת כי אין הדברים נוגעים לנו ובין כתלי הישיבה אסור להכניס שום דבר הגורם בלבול, וענינים אלו הם הנותנים מקום ליצר. כי הרי עניני לשון הרע קשורים בזה, ועלינו לירא מאוד שלא להתעסק בזה, ומלבד זאת כל המתעסק בענינים חיצונים הרי מתרחק מהתורה ותפילה וא"כ עונשו רב מאוד]:
2. חשוקי חמד מסכת עירובין דף יח עמוד ב
ובשו"ת משנה הלכות (חלק יד סימן ר) נשאל על תלמיד חכם הלומד בבית המדרש, ונשמע קולו בבואו אל הקודש החוצה, עד שמפריע השינה להשכנים בלילה האם זה בכלל גזל שינה. והשיב שכל שהוא דרך לימוד אין בזה איסור כל שהוא ואפילו רועש כקול הר סיני, אלא אדרבה אפילו יחיד או רבים הלומדים בביתם אין בזה איסור ח"ו אלא מצוה וחיוב, וכן מבואר בעירובין דף יח ע"ב וא"ר ירמיה בן אלעזר כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה שוב אינו נחרב, ופרש"י ולהכי נקט לילה שהקול נשמע מרחוק ע"כ. הרי שפירש דוקא שילמוד בקול עד שהקול נשמע מרחוק, ופשוט דהשכנים ג"כ שומעים הקול דהכין פירוש מרחוק ואם השכנים לא ישמעו מי ישמע.
3. חשוקי חמד מסכת יבמות דף נד עמוד א
להעיר קטן הישן ביום כדי שילך לישון מוקדם בלילה, וגם אמו לא תופרע משנתה
שאלה אמא לשלושה ילדים קטנים, שיש להם שעות שינה מסודרות, אך לפעמים קורה שאחד הילדים נרדם באמצע היום, וכעבור שעתיים מתעורר, ואז כבר לא ילך לישון בזמן, וישאר ער גם לאחר שעות השינה שלי, ואז אמו צריכה להיות ערה אתו עד שירדם בלילה.
וכששנתה של האמא מופרעת, הרי היא תהיה למחרת עייפה ועצבנית, ולא תוכל לטפל היטב בילדיה.
האם מותר לאמא כשהיא רואה שהילד נרדם לפני הזמן להעיר אותו, כדי שישן בזמן, ולא יעשה להם שיבושים בסדר היום?
תשובה בציבור יש אימרה 'גזל שינה אין לו השבה', ואין לזה מקור ברור בפוסקים, למה נחשב לגזילה, וכמו שכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן רכד) שגזל לא שייך רק בגוזל חפץ, שהגזלן ישתמש בו או יהנה ממנו, משא"כ ביטול שינה שהיא בגדר מבטל תועלת וטובת חבירו, אבל יש בזה איסור. [אמנם ציין שם שהעירו לו, מהמבואר בבברכות (דף ו ע"ב) 'גזלת העני בבתיכם' לענין גזלת ברכת שלום, הרי שיש גזילה גם בלא גזילת חפץ, ויש ליישב, עכ"ד. ואולי כוונתו, שהוא רק שם מושאל, אבל אינו ממש המושג של גזל, וכמו שמצינו אצל לבן שאמר 'ותגנוב את לבבי', שאינו גניבה, אלא שם מושאל].
אמנם את המושג עצמו של איסור הפרעת שינה, כבר מצינו בחז"ל (בבא בתרא דף כ ע"ב) שאדם יכול למנוע חבירו מעשיית דברים שמפריעים אותו משנתו, אבל שם לא מובא שאם מפריעו משנתו, עובר בגזילה, אלא שמצד דיני חושן משפט, יכול למנוע ממנו לעשות את הדברים המפריעים את שנתו.
ובספר החפץ חיים ופעלו (ח"ג עמוד קה) כתב, שהחפץ חיים היה אומר המעיר את חבירו משנתו היינו גזלן, שגזל ממנו מנוחתו, וזוהי גזילה שאין לו השבה.
בספר דרך שיחה (עמוד שסח) כתב, שגזל שינה הוא חידוש מבית מדרשם של בעלי המוסר, והוא ענין של חסד ושל 'ואהבת לרעך כמוך'.
ובשו"ת קרן לדוד (או"ח סימן יח) כתב שיש בזה צער בעלי חיים, והוא איסור דאורייתא, והרי מצינו שיש גם מצות פריקה וטעינה באדם, ואף למ"ד שצער בעלי חיים לאו דאורייתא, מכל מקום לצער אדם ודאי היא דאורייתא, שהרי מצינו שאסור לצער אדם אפילו בדברים, דכתיב 'לא תונו', וכל שכן שאסור לצערו במעשים.
אך כל זה כשאינו לצורך, אבל להעיר אדם לצורך מצוה, או לצורך פרנסה, אם זה לטובתו שיודע שהישן ישמח כשיעיר אותו, לכו"ע מותר להעירו, [יעוין בזה בחשוקי חמד עמ"ס נדה דף יב ע"ב].
ובשאלה זו, כאשר הקטן אין לו דעת מה טוב עבורו, ומה לא טוב עבורו, אנו צריכים לאמוד את דעתו מה טוב עבורו, ופשוט שבשביל הקטן, הטוב ביותר, שיהיה לו אמא בריאה ורעננה, ובפרט שהצער שלו כשמעירים אותו אינו גדול כמו שמעירים קטן.
ולכן מותר להעירו משנתו, אך אפשר למנוע אותו גם מהצער, על ידי שיעירו אותו, ויתנו לו ממתק, ואז לקטן כדאי לקום, כדי לקבל ממתק, ואין זה צער עבורו אדרבה יש לו שמחה מזה, וכמו שמותר להעיר אדם גדול בשביל הרווחת מעות.
4. חשוקי חמד מסכת יבמות דף קה עמוד ב בתפילה
חפץ להתפלל ותיקין אלא שהשעון המעורר שלו מקיץ גם את בני הבית
שאלה יהודי שחפץ לקום לתפילת ותיקין, אלא שהשעון המעורר שלו מעיר את יתר בני הבית, ופעמים שגורם להם לצער, ונשאלת השאלה האם ימשיך להפעיל את השעון, או שמא ימנע מלהפעילו, ויוותר על מעלת התפילה בנץ החמה?
תשובה נשאלנו בעבר מאת פעילי 'לב לאחים': בשיחה עם הצעירים בנושא הנחת תפילין, טען אחד הצעירים כי הוא מאד רוצה להניח תפילין אך קשה לו לקום בזמן, כשהצענו לו להתקשר אליו הביתה כל בוקר בשעה 40: 6 ולהעיר אותו הביע את הסכמתו. כבר למחרת בשעה 40: 6 צלצל הטלפון בבית הצעיר שזכה עקב כך להניח תפילין. כעבור שלשה ימים של השכמה קבלנו שיחת טלפון כשמעברו השני של הקו אביו של הצעיר. "מה קרה לך, השתגעת, אתה מעיר את כל הבית. אני דורש שתפסיק עם זה"! אמר וסיים את השיחה. השאלה היא האם שייך פה גזל שינה? או שאין גזל במצב שעושה זאת ע"מ לקיים מצוה. ובפרט שאם גם האב היה קם להניח תפילין לא היה הטלפון מעורר אותו?
והשבנו: אין כאן גזל [שינה] אלא יש כאן השבת גזלה לבעליה. כי הילד נגזל, וע"י הקריאות הטלפוניות הוא מושב לאביו בשמים ולאביו הביולוגי. אדרבא, לבן יש תביעה על אביו. למה הדבר דומה? - לבן הנמצא בבית הכלא ורוצה לתבוע את אביו למשפט על סיוע לפשע. מפני שבכל פעם שהצליח לגנוב רכב אביו חייך לו וטפח על כתפיו. בעניינינו, ישמח האב שירווה נחת מילדו שקורא קריאת שמע ומתפלל ולא יעמוד האב על דוכן הנאשמים, אלא אדרבה יעמוד על דוכן המאושרים, ואין כל צד לחשוש מלהעיר את הבן לתפילה. אבל חובה על שליחי לב לאחים להסביר ולהטעים לאב על גודל זכותו. כי ברא מזכה אבוהי. ואשרי לו שבנו ישמור תורה ויכבד את מזכהו. ע"כ.
וכעין זה נאמר בענייננו - יש כאן עניין גדול שאחד מבני הבית יזכה לעלייה רוחנית גדולה, וזו זכותם וטובתם של שאר בני הבית, שיצמח בביתם אדם גדול, ולכן יתכן שיש לו רשות לנהוג כן. ויעוין בספר חסידים (סימן שלז) שכתב וז"ל: 'הבן שבא לידו ריוח ואביו ישן למדנו מדמה בן נתינה שאסור להעירו, אבל אם בא ריוח לאביו ונפסד אביו, וכשמקיץ מצטער יותר שלא הקיצו, והבן יודע דעת אביו ששמח כשמקיצו בשביל אותו דבר, מצוה להקיצו מאחר שאביו שמח על זה. וכן כשמקיצו ללכת לבית הכנסת או לדבר מצוה', עכ"ל. ויתכן שאף כשהאב אינו קם לתפילה, אלא הבן הוא שהולך להתפלל ותיקין, גם זה ריוח וטובה לאב.
ומבואר במשנ"ב (סימן תרעב ס"ק יא) שאם בא לביתו בחנוכה קודם עלות השחר ומצא בני ביתו ישנים מן הנכון שיקיצם כדי שיוכל להדליק בברכה. ועיי"ש בשער הציון (ס"ק יז) שבספר חמד משה כתב שאם שכח או נאנס ולא הדליק עד שישנו כולם יקיץ ב' או ג' מהם וידליק. אך יתכן שאין להביא משם ראיה לענייננו, כי שם מדובר על הקצה חד - פעמית, וכאן מדובר על אופן שמקיצם יום יום.
ונראה שהבן רשאי להפעיל את השעון דווקא כאשר מתעוררים וחוזרים לישון, אך כאשר נגרם להם צער, כגון שאינם מסוגלים להירדם לאחר שהתעוררו, או שאינם בריאים, אזי אין לבן להקיצם. יש להדגיש שברור הדבר שכל ההיתר הנ"ל להפעיל שעון שמעיר את בני הבית, שייך רק לאחר שבדק וניסה האיש את כל האפשרויות השונות להתעורר מבלי להפריע לאחרים.
5. חשוקי חמד מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א
ומעשה בתלמיד ישיבה שחשקה נפשו בתורה ולמד בישיבה בקול רם והשכנים מסביב מחו בידו, והורה החזו"א שאי אפשר למחות בידו, כי אין התורה נדחית מפני גזל שינה. ויעוין במסכת שבת (דף קיח ע"ב) אמר ר' יוסי יהא חלקי ממושיבי בית המדרש ולא ממעמידי בית המדרש, ופרש"י ממושיבי בית המדרש חזנים מאספי תלמידים בכל יום לבוא. ואל יהא חלקי ממעמידי ממונים לעת האוכל, לומר הגיע עת לעמוד ולאכול. ויעוין ביעב"ץ בשבת (דף קכו ע"א) שביאר מושיבי בית המדרש אף על פי שהם עצמם אינם לומדים, רק משמשים. ובפרט באוטובוס שהשטן מקטרג בדרכים, אין למחות בידי הלומדים, וזכות גדול הוא ללמוד תורה ובצוותא.
6. שו"ת שבט הלוי חלק ז סימן רכד
כבוד ידידינו הרב הגאון המושלם טובא כש"ת יעקב ויינגולד שליט"א.
אחדשה"ט וש"ת באה"ר.
רק זה עתה הרגשתי במכתבו האחרון אלי, אשר נסתפק בגדר גזל שינה, אכתוב בקיצור דעתי העני' הנה גדר גזל לכאורה לא שייך רק בגוזל חפץ שהגזלן ישתמש בו או יהנה ממנו משא"כ ביטול שינה שהיא בגדר מבטל תועלת וטובת חבירו, ואיסורא איכא משום זה, כאשר העיר מב"ב כ' ע"ב וחו"מ סי' קנ"ו - איברא העירו אותי להמבואר בברכות ו' ע"ב גזלת העני בבתיכם לענין גזלת ברכת שלום וי"ל - ולענין גנבה עיין תוספתא פ"ז דב"ק שבעה גנבין הם וכו'.
ולענין תשב"ר הלא קיי"ל שם בחו"מ ס"ג - וכן יש ללמוד תינוקות ישראל תורה תוך ביתו ואין השכנים יכולים למחות בידו לומר אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן - איברא יראה דגם זה רק במקצת מן הלילה עפ"י המבואר ברמב"ם פ"ב מת"ת ושו"ע יו"ד סי' רמ"ה סי"א - והיינו קצת מתחילת הלילה.
ולענין ת"ח סתם שלומד בביה"מ בודאי לא הותר לו להגביה קולו כ"כ עד שיפריע השינה כל הלילה מהשכנים, כי אפשר ללמוד בקול גם בלי הפרעה, משא"כ עסק תשב"ר שלא הולך כמעט בלי הגבהת קול המלמד והמולת התלמידים - וכ"ז בתנאי שלא יבא מזה ביטול תורה או ביטול תפלה.
ואם יש חולים בסביבה, הלא מבואר בחו"מ דצריך לחשוש להם, וכהיום יש הרבה כזה שגזילת מנוחתם היא גזילת בריאותם - ואם הוא בבית אחד ממש עיין בלבוש חו"מ סי' קנ"ו ובמה שהעתיק משמו הפ"ת שם ס"ק ב' - ועיין בס' ערוך השולחן שם דמשמע דגם בבית אחד שאין דעת רוב העולם סובל זה, וע"ד זה לא נכנס בבית משותף עמו אלא אם התנה בפירוש ובפרט זה עדיין צ"ע.
7. שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן תמג
מה זה גזל שינה לכבוד ידידי היקר וכו' הי"ו. אחדשה"ט.
בדבר ששאל מה שמורגל בפי העולם גזל שינה אי יש לזה מקור.
נראה כי דבר זה מקורו ממה שאמרו ז"ל (ברכות י"ג) אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן וכן אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד א"ל בפסיקא קמא הוה קא מצער נפשיה טפי לא הוה מצער נפשיה ומבואר דאפילו למצות ק"ש רק אפסוק ראשון הוה (ועיין טוש"ע א"ח סי' ס"ג ס"ה) לא הוה מצער נפשיה משום שינה ולא יותר א"כ בסתמא לצער מי שהוא ולהקיצו הו"ל בכלל גוזל ממנו דעיקר ענין של גזל הוא משום דמצטער.
וקצת ראיה נראה מגמ' סנהדרין נ"ט הגוזל פחות משו"פ דב"נ ניהרג עליה אף על פי שגזל מישראל וישראל מחיל ליה מ"מ בשעה ששומע מצטער אלא אח"כ מוחל, א"כ הכ"נ הו"ל מצטער כגוזל פחות משו"פ ועיין תוספתא ב"ק פ"ג ה"ז ז' גנבים הם הראשון שבגנבים גונב דעת הבריות ומסרב לחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו וכו' ע"ש שכולן בלי נקיטת חפץ וכו' ומיהו לא חשיב גוזל שינה והבן כי אין הז"ג יותר. לכן מה שכתב מע"כ דגזל לא שייך אלא בנקיטת חפץ ודאי זה אינו כמבואר בתוספתא הנ"ל דכל הני בכלל גזל הם אף על פי שאינו אוחז שום דבר בידו.
איברא דלכאורה צ"ע ממשנה מפורשת סנהדרין (ע"א ע"ב) שינה ויין לרשעים הנאה להם הנאה לעולם לצדיקים רע להם ורע לעולם וא"כ ממ"נ אם הוא רשע אז הנאה לו ולעולם השינה וא"כ גוזל הנאתו הימנו וגם מן העולם והו"ל בכלל גוזל כנסת ישראל שאמרו שמי שאוכל בלא ברכה גוזל כנסת ישראל ואם הוא צדיק אז אדרבה שינה רע לו ולעולם ואינו גוזל כלום אלא אדרבה מצוה לעוררו שיהיה טוב לעולם ולכן כל הענין צ"ע. והנותן לשכוי בינה צוהו להעיר העולם כולו משנתן, ואדרבה הוא מצוה וחיוב, ובמשנה מסכת תמיד (פ"א דף כ"ח א) אשריהם לראשונים שאפי' על אונס שינה עושין דין שלא על אונס שינה על אחת כמה וכמה וי"ל דמיירי בחולה או במי שלא ישן ג' ימים וי"ל.
ומחמת כי אין הז"ג כעת הנני לברכו בברכת התורה ללומדיה צלח ורכב, דושה"ט מוקירו בלתי מכירו בלב ונפש, מנשה הקטן
8. שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן תמד
בענין המדבר על הטעלעפאן גוזל מחייו
ג' בשבת לס' להגיד שבחו של אהרן התשמ"ט בנ"י יצו"א
מע"כ אהובי ידידי הרה"ג המפו' מתלמידיו של אהרן זכאי ומזכה את הרבים בחבוריו היקרים כש"ת מוה"ר אהרן זכאי שליט"א בעמח"ס הבית היהודי ד"ח ועוד ש"ס.
אחדשכ"ת בידידות נאמנה.
רק הערה אחת מה שהביא בדף 323 שגזל שינה נחשב לגזל והרבה מצלצלים בשעות מאוחרות בלילה ופותחות את השיחה באמירת סליחה אני לא מפריע כעת וזה כבר לאחר שאדם התעורר מהצלצול של הטלפון.
הנה באמת כי כן מביאין בשם גדולי בעלי המוסר ובמקום אחר כתבתי להביא ראי' קצת למה שמורגל בפי העולם גזל שינהממה שאמרו ז"ל (ברכות י"ג) אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן וכן אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד א"ל בפסיקא קמא הוה קא מצער נפשיה טפי לא הוה מצער נפשיה ומבואר דאפילו למצות ק"ש רק אפסוק ראשון הוה (ועיין טוש"ע א"ח סי' ס"ג ס"ה) לא הוה מצער נפשיה משום שינה ולא יותר א"כ בסתמא לצער מי שהוא ולהקיצו הו"ל בכלל גוזל ממנו דעיקר ענין של גזל הוא משום דמצטער ועיין בתשובה הסמוכה לעיל שהבאתי קצת סמוכין מגמ' סנהדרין נ"ט הגוזל פחות משו"פ דב"נ ניהרג עליה אף על פי שגזל מישראל וישראל מחיל ליה מ"מ בשעה ששומע מצטער אלא אח"כ מוחל, א"כ הכ"נ הו"ל מצטער כגוזל פחות משו"פ אלא דצ"ע ממשנה מפורשת סנהדרין (ע"א ע"ב) שינה ויין לרשעים הנאה להם והנאה לעולם לצדיקים רע להם ורע לעולם וא"כ ממ"נ אם הוא צדיק יש להקיצו ואם הוא רשע אסור להקיצו.
ומיהו לענין שצריך לנקוט חפץ עיין תוספתא ב"ק פ"ג ה"ז ז' גנבים הם הראשון שבגנבים גונב דעת הבריות ומסרב לחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו וכו' ע"ש שכולן בלי נקיטת חפץ וכו' ומיהו לא חשיב גוזל שינה והבן כי אין הז"ג יותר. לכן מה שכתב מע"כ דגזל לא שייך אלא בנקיטת חפץ ודאי זה אינו כמבואר בתוספתא הנ"ל דכל הני בכלל גזל הם אף על פי שאינו אוחז שום דבר בידו.
ברם לענין הטעלעפאנים לא צריך בשביל גוזל שינה אלא גוזל חלק מחייו דכל רגע שמבטל את חבירו בטעל' הרי הוא גוזל מזמנו היקר שהוא חי וממעט בחייו והרי הוא גדול מגוזל ממון שהוא גוזל רגעים ולפעמים שעות מחייו שהי' יכול באותו זמן לעשות רצון קונו ועכ"פ לנוח שיוכל לעשות רצון קונו מחר ועכשיו הוא מבטל זמנו בטעל' שלו על לא דבר ומדבר עמו עוד דברים בטלים וכ"ש ח"ו לפעמים גם דברי איסור כגון אבק לשה"ר או לה"ר ממש ואם הוא אשה היתה עושה ענינים בבית לטובת הבית ובעלה והילדים ועכשיו היא מבזבזת אותו זמן ולפעמים יבא הבעל הביתה ולא ימצא מזון מוכן ויבא לידי הפרת שלום בית ולידי מחלוקת בינה ובעלה וכיוצא בו שהוא לפעמים גובל עם איסור רציחה שגוזל מחיי השני וגם מהרס המשפחה ולכן זה ודאי ענין גדול להזהר ולהשמר על זה.
דושה"ט בלב ונפש, מנשה הקטן
9. שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן קצט
גזל שינה
בפרוס הפורים התשנ"ה ק"א תו"א
מע"כ יד"ע ויד"נ האי גברא רבה שמו הולך מסוף העולם ועד סופו הרב הגאון המפורסם כולו אומר כבוד כקש"ת מוה"רשמואל הלוי ואזנר שליט"א גאב"ד ור"מ זכרון מאיר ב"ב בעמח"ס שו"ת שבט הלוי וש"ס. אחדשג"ת בידידות נאמנה.
עיינתי במתנתו החשובה ספרו דמר ח"ז וח"ח ורק לאות הוקרה הנני להעיר בח"ז סי' רכ"ד נסתפק בנידון גזל שינה מה הוא.
ובענייתי כתבתי גם אני בזה וקנה מקומו בספרי משנ"ה מהד"ת (ח"מ סי' תמ"ג) והבאתי הא דתנן סנהדרין (ע"א ע"ב) שינה ויין לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם, וא"כ המעורר הצדיק משנתו טובה הוא לו וטובה לעולם וודאי ניחא ליה בטובתו וטובת כל העולם וליכא כאן גזל אלא אדרבה טובה וזכות הוא לו, ולכל העולם, והקב"ה נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה ומעורר הצדיקים משנתם, ואם הי' גזל היאך נתן לו דעת לעורר, ובזוה"ק (ח"ג דף קע"א) מבתר פלגו ליליא שלהובא דעמודא דיצחק מפיק ובטיש בהאי תרנגולא דאקרי גבר קרי ויהיב שית קלין וכלהו בסכלתנו וכו' וקראין ונפיק מניה שלהובא אחרא ומטי לון תחות גדפייהו וקראן איהו מה קרי בשעתא קדמאי קרא ואמר קול ה' בכח קול ה' בהדר ובשעתא תניינא קרי ואמר קול ה' לעיר יקרא וגו' ע"ש מה שמאריך בבינת השכוי הנ"ל.
ובספרי מוסר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם (ועיין רמב"ם פ"ג מהל' תשובה ה"ד), ואם הוא ח"ו רשע אז אין לעוררו כי שינה נאה הוא לו ולעולם, ואם מיירי באדם חולה ומקיצו ומטרידו אין זה ענין של גזל אלא מזיק את חבירו מה שמעוררו ולפעמים הוא בכלל פק"נ וכגון חולה שישן שמותר לכבות הנר כדתנן (שבת כ"ט ע"ב) המכבה את הנר מפני החולה שישן פטור ואם מעוררו הרי הוא בכלל פק"נ ח"ו, אבל אפי' במקום איסור לעורר הכל ענין היזק ולא גזל. והמאירי ב"ב כ' ע"ב אמר המאירי חנות שבחצר יכול הוא למחות כלומר אחד מבני החצר שרצה לעשות בביתו חנות יכולים השכנים או אחד מהם לעכב עליו ולומר אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאים, אבל עושה וכו' בתוך ביתו ואינו נמנע מפני היזק שינה וכו' ע"ש והרי דקרי ליה היזק שינה אבל לא גזל.
10.בית הבחירה למאירי מסכת בבא בתרא דף כ עמוד ב
אמר המאירי חנות שבחצר יכול הוא למחות וכו' כלומר אחד מבני החצר שרצה לעשות בביתו חנות למכור את כליו או סחורותיו לשם יכולים השכנים או אחד מהם לעכב עליו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים ר"ל הבאים ליקח שפעמים שיש להם תרעומת זה על זה וצווחים אבל עושה הוא כלי אומנתו לשם ויוצא ומוכר לשוק ואין רשאין לומר עשה כליך במקום אחד שאין יכולין לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים שאדם עשוי לעשות אומנות שלו בתוך ביתו ואינו נמנע מפני היזק שינה אבל המכירה אדם עשוי יותר למכור בשוק וכן אינו נמנע מלהביא תינוקות ופירשו בגמרא תינוקות של בית רבן ללמדם ואין יכולין למחות אף על פי שבשאר נכנסין ויוצאין יכול למחות שמתקנת תלמוד תורה התירו:
11.שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן ר
עוד להנ"ל -הלומד בקול ומפריע שינת חבירו
עוד שם כתב מעכ"ג לומר דת"ח הלומד בביה"מ ונשמע קולו בבואו אל הקודש החוצה עד שמפריע השינה להשכנים בלילה הוה בכלל גזל שינה
ולפענ"ד בהרמנותא דמר כ"ג שליט"א לא מיבעיא ת"ח או אפילו הרבה ת"ח הלומדים בביה"מ דרך לימודם אפי' בקול שמעורר השכנים אין בזה איסור כל שהוא דרך לימוד ואפילו רועש כקול הר סיני [כל שלא מתכוין ח"ו להפריע ובלומד תורה עסקינן] אלא אדרבה אפילו יחיד או רבים בביתו הלומד בקול בלילה ליכא בזה איסור ח"ו אלא מצוה וחיוב, ובגמ' עירובין (י"ח ע"ב) וא"ר ירמיה בן אלעזר כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה שוב אינו נחרב שנאמר ולא אמר איה אלקי עושי נותן זמירות בלילה, ופרש"י ולא אמר לא הוצרך להתאונן ולומר איה עושי והריני חרב מי שנותן זמירות של תורה בלילה ולהכי נקט לילה שהקול נשמע מרחוק ע"כ. הרי שפי' דוקא שילמוד בקול עד שהקול נשמע מרחוק ופשוט דהשכנים ג"כ שומעים הקול דהכין פי' מרחוק ואם השכנים לא ישמעו מי ישמע.
ועיין ח"א למהרש"א שם מה שחיזק פי' רש"י ז"ל, ובגמ' שהרי לא איברא סיהרא אלא לגירסא (עירובין ס"ה) ועל דרך כלל קיי"ל דלימוד התורה בקול דוקא כדאשכחן בההיא תלמידא דאשכחתיה ברוריה דהוה קא גריס בלחישה בטשה ביה אמרה ליה לא כך כתיב (ש"ב כ"ג) ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת ואם לאו אינה משתמרת, והרי דבעי דוקא קולה בלימוד ועיין תוס' מגילה ל"ב ע"א ד"ה והשונה בלא זמרה, ובתוספתא פרה פ"ג זמר בו תדירא, ובע"ז ג' ע"ב יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, ובויק"ר פי"ט אין רנה של תורה אלא בלילה, ובגמ' סנהדרין (צ"ב ע"א) ואמר ר"א כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אכלתו, ובח"א למה בלילה דביום אפשר לא נשמע הקול מפני קול המולה של המון אבל בלילה שהקול נשמע ולא השמיע אש אכלתו מבואר דבעי דוקא להשמיע הקול ע"ש.
ובמס' ב"ב (כ' ע"ב) תנן חנות שבחצר וכו' אבל עושה כלים יוצא ומוכר ואינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות, ובגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואמר רבא סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך שתיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר וברמב"ם בפיה"מ ולמה אינו מוחה עליו בהכנס התינוקות ואף על פי שהם נכנסים ויוצאים להרבות התורה בישראל ולפיכך אין הדין בזה נוהג אלא במלמדי התינוקות תורה, אבל אם הי' מלמד חשבון או תשבורת יש לו רשות למנעו ויאמר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין. ועיין רמב"ם פ"ו מהל' שכנים הי"ב וכן יש לו ללמד תינוקות של ישראל תורה בתוך ביתו ואין השותפין יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול התינוקות של בית רבן, ועיין לח"מ שם אפי' לא הוחזק וטוש"ע ח"מ סי' כ"ה ס"ג, עכ"פ נלפענ"ד דת"ח הלומד בקול ל"ש בביהמ"ד ול"ש בביתו אף על פי שמעורר השכנים מותר ומצוה קעביד ואם ישמעו אחרים ויעמדו וילמדו גם הם תבא עליו ועליהם ברכה.
12.תשובות והנהגות כרך ב סימן נ
שאלה: מי שישן אם לעוררו לק"ש
לכאורה היה מקום לומר דהוא אנוס ופטור, שסבר לקום בזמן ונאנס, ומנלן שמותר לעוררו, אבל באמת אנוס אינו כמאן דעביד, וחסר לו מ"ע דק"ש, ובודאי גם לו ניחא שיעוררו אותו, ואין מקום לחשוש כלל, ומפורש כן בש"ע א"ח ס"ג שבנאנס בשינה שמעירים אותו לומר ק"ש, וע"כ יעוררוהו לזכותו בק"ש אפילו הוא אונס גמור.
ונראה שגם לתפלה בציבור ראוי להעירו, אבל ד"ז צ"ב דתלוי אם ידוע שנזהר מאד בתפלה בציבור וחמור לו ענין זה, ויצטער שחסר לו ראוי להעירו, אבל בספק נראה שאין להעיר, שמדינא מפורש בגמרא בתפלה בציבור שאם טריחא ליה מלתא אין חיוב (ברכות ז ב) וכן רק עד מיל חייבין ולא יותר, ולכן כאן להעירו משינתו שזהו טירחא גדולה צריך גילוי דעת ממנו שרוצה בכך.
ומיהו יודע אני עובדא שרבינו החזו"א זצ"ל לא הסכים להעיר כדי לומר ק"ש בזמן המ"א וסיעתו, ולא נתברר לי אם זהו מפני שלדעתו אין לחשוש כלל להאי שיטה דקיימא לן לשיטתו כגר"א, ונהג גם אפילו באיסור שבת לא להמתין לד' מילין, וכן בק"ש לדעתו שיטת הגר"א עיקר ואין צורך לחשוש להחמיר, [עיין חזו"א או"ח סי' י"ג ס"ק ב'] או לדעתו ישן אנוס ולחומרא זאת אין מעירים משינה.
ולפי דרכינו הדין תלוי אם מקפיד מאד כשיטת המ"א וניחא ליה שיעוררוהו צריך להעירו, אבל כשאינו ידוע אין רשות להעירו, וכה"ג יש לסמוך על הגר"א זצ"ל, ומיהו אף שנראה להקל בתפלה בציבור, מ"מ עיין בתוס' ב"ק (ד' ד"ה כיון) בשם הירושלמי שיש חילוק אם ישן אצל כלים או ישן והביאו אצלו כלים, ולפי"ז יש חילוק שאם הלך לישון באופן שיוכל לקום ונאנס אז הדין כמ"ש, אבל אם פשע והלך מאוחר ולא הכין שעון או אדם לעוררו לא נקרא אונס כלל, וא"כ צריכין לעוררו, אבל אולי כאן לא צריך אונס שמספיק אם טריחא ליה מלתא, אף דעביד שלא כדין לאחר לישון ולהפסיד בבוקר תפלה בציבור רק ראוי להזהירו מכאן ולהבא שלא יעשה כן, אבל אין להעירו לתפילה בציבור כשלא גילה דעתו שרצונו כן, או ידוע שרצונו כן, שאם זהיר מאד בתפלה בציבור רק נאנס או שכח, בודאי ראוי להעירו לזכותו במצות תפלה בציבור. (ומצוי שבאיחר לישון אם נתעורר, שוב לא ישן עוד, וכל היום יופרע בלימודו ובזה וודאי שאין להעירו אלא בגילוי דעת מפורש כדלעיל, והעיקר שאיסור גזל שינה חמור ורק כשההיתר ברור יש להעירו וכדלעיל).
13.שו"ת מאמר מרדכי כרך ג יורה דעה סימן כא הרב מרדכי אליהו
ואף בחולה רגיל מצוי שהמבקר בא ממרחק ומוצאו ישן, ויש לידע שאף שטרח הרבה להגיע אין לו כל היתר להעיר את החולה, שמלבד גזל שינה שא"א להשיב ואפי' באדם בריא, ק"ו בחולה זה שאפשר שלא ישן שעות רבות, ושינה זו מביאה לו מזור ומרפא והקלה לכאבו, ולפעמים יתכן שאף לא יוכל החולה לחזור ולישן אם יעירוהו, ולכך אם אינו יכול להמתין יכתוב לו פתק שבא לבקרו ושהוא מתפלל עליו כדת וכדין, ובזה יצא ידי חובתו.
14.פתחי חושן חלק ה (גניבה ואונאה) פרק טו - אונאת דברים מרמה במו"מ וגניבת דעת
א. אמרו חז"ל(א), כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים, ובכלל אונאת דברים המצער את חבירו בדברים(ג), או המביישו בדברים(ד), ויש אומרים שגם המוציא שם רע על תבירו עובר בלא תונו(ה).
ספר ילקוט יוסף סימן קלא - אות ח
ומה שכתבנו דאף מי שיודע בבירור וכו', הנה כבר כתבנו במק"א, דהכוונה בזה על דברים שהם כגון גזילה, כגון שניגב את ידיו בבגד חבירו, או גזל שינה, וכל כיוצא בזה בדברים הדומים לגזילה. וגם במה שאומרים ביום הכפורים ענין רציחה, הנה הכוונה לאביזרייהו דרציחה, כגון המלבין פני חבירו ברבים וכיוצא. ועיין בילקוט יוסף על הלכות כיבוד אב ואם במה שכתבנו באורך בענין זה דנוח לו לאדם ליפול בכבשן האש ולא להלבין פני חבירו ברבים, אם הוא כפשוטו, או שאמרו כן דרך מליצה לומר שמן הראוי שיהיה כך. [וכמו שכתב המאירי]. ע"ש:
(א) משנה פרק הזהב דף נח ע"ב. וכבר האריכו חז"ל והפליגו בחובת האדם להזהר בדיבורו, וגם הפליגו בעונשים ותוצאות חמורות היוצאים מדברים אסורים, וכמה וכמה ספרים נתחברו בענין זה, והפליג בענין זה מרן החפץ חיים זצ"ל בחיבוריו, שיכול האדם לקלקל בדיבורו ולעבור בכמה וכמה איסורים, ואמרו חז"ל (ערכין דף טו ע"ב) מאי דכתיב מות וחיים ביד הלשון, מה יד ממיתה אף לשון ממיתה, ועיי"ש עוד כמה מאמרים בענין זה, ומה יתרון לבעל הלשון, שעיקר יתרון האדם מן הבהמה הוא הלשון, וכמ"ש ויהי האדם לנפש חיה ומתרגמינן לרוח ממללא, ובמקום שינצל האדם יתרון זה להעלות את עצמו לדרגת נפש חיה ע"י דיבורו בתורה וגמ"ח, עלול ח"ו בדיבור אסור לירד למדרגה פחותה מן הבהמה, ולא באתי בחיבור זה אלא כדי להשלים בע"ה ההלכות המבוארות בשו"ע חושן משפט בענינים אלה, ובפרט בדברים הנוגעים למקח וממכר.
(ג) שערי תשובה לרבינו יונה שער ב אות כד, וכן מוכח ברש"י בפירוש החומש שכתב, כאן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט את חבירו, וכן משמע מהמשך לשון המשנה והגמרא שהביאו בדוגמאות של אונאת דברים, ענינים שיש בהם צער או בושת, כמו שיתבאר להלן. והרמב"ם בספר המצוות הכליל בזה גם שלא יכעיסנו ויבהילוהו. ובשו"ע הרב כתב שגם המקללו בפניו, לבד איסור קללה יש בו משום אונאת דברים. ובאור החיים פרשת בהר כתב שגם המרמה את חבירו בדברי שקר הוא בכלל אונאת דברים. ובשו"ת מהרש"ם ח"ב סימן רי כתב שבכל צער שמצער את האדם עובר על לאו דאלמנה ויתום לא תענון. ומצאתי לנכון להעיר כאן על כמה דברים שנפרצו בעו"ה גם במחננו, ועוברים בשאט נפש או בשוגג בדברים שבין אדם לחבירו (מבלי שיש בהם דררא דממונא, שבע"ה נתבארו בחיבור זה, ועוד יתבארו בדיני נזיקין), וכמה דברים הבאתי מספר "הזהרו בממון חבריכם" וספר "הזהרו בכבוד חבריכם", שהאריך שם בכמה וכמה דוגמאות נוספות בדברים שבין אדם לחבירו. כבר הזכרתי מדברי הרמב"ם שבכלל אונאת דברים שלא יבהיל לחבירו, וכן אמרו בשו"ע סימן תכ סעיף לב המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (ופטור מדיני אדם משום שאין בזה מעשה, ולכן נקט שם אף על פי שחלה, שאינו חייב בריפוי אלא בדבר שיש בו מעשה כמבואר שם), כגון שצעק לו מאחוריו או שנראה לו באפילה וכיוצא בו. בספר "הזהרו בממון חבריכם" (עמוד קנו ואילך) האריך בענין גזל שינה, ונראה פשוט שמכיון שצער גדול הוא הרי זה בכלל לא תונו (ולשון גזל אינו מדויק כ"כ בזה אבל איסור צער ודאי יש בזה, וכ"כ בשו"ת קרן לדוד או"ח סימן יח שאסור מן התורה להקיץ חבירו בשנתו משום צער, והאריך שם לדון אם מותר ואם חייב להקיצו כדי שיקיים מצוה דאורייתא או דרבנן או לאפרושי מאיסורא (ומה שדן שם בדין צער בע"ח באדם, יתבאר בע"ה בדיני נזיקין), ועוד האריך לדון אם ישן מיקרי בר דעת), וגם עובר משום ואהבת לרעך כמוך, והזכיר שם במי שעושה רעש בביתו או ברחוב בשעה שהשכנים ישנים, ונראה פשוט שה"ה הגר בקומה עליונה ועושה רעש באופן שמפריע לשכן שלמטה במנוחתו, ה"ז בכלל מצער, ופשוט שבדברים הכרחיים, וכן בדברים שגרתיים, מסתבר שאין בזה איסור, שעל דעת כן אדם דר בקומה שיש שכן מעליו שאי אפשר להזהר בכגון אלה, וסבר וקיבל, אבל יש דברים שאפשר למנוע, כגון כשיש צורך להוציא ולהזיז מטות אפשר לעשות בשעה מוקדמת יותר, ואף על פי שזה גורם לפעמים אי נעימות, וכי מפני אי נעימות שלו מותר לגרום צער לחבירו ולהפריע למנוחתו בשעה מאוחרת, וכן רצוי שבשעות הערב לילך בבית בנעלי בית רכים. ולא להפעיל מקדחות או מכונת כביסה וכדומה, ועוד נראה שאע"פ שלכתחלה אין לחשוש רק בשעה שדרך בני אדם שוכבים, אם יודע שהשכן ישן מוקדם מהרגיל בגלל סיבה, או אפילו שינת צהרים, או אפילו סתם מנוחה יש להזהר בכל אלו, אף על פי שאפשר שמדינא אין השכן יכול למנוע ממנו שימוש בביתו בדרך הרגילה. ובכלל יש להמנע מרעש מיותר, שלפעמים מצטער השכן בכך ומתבייש מלהגיד לו, ועי' עוד בדיני נזיקין בהלכות נזקי שכנים.
בספר הנ"ל דן בכמה צדדים של גזל שינה, שעפ"י מנהג המדינה אין להקים רעש לאחר השעה ה11 בלילה, מה הדין במסיבה או בשמחה אם צריך להפסיק, והביא שם תשובת גדול אחד (מבלי לפרש שמו) שמכיון שזה נעשה נוהג מקובל יש לנהוג כן, ולענ"ד נראה שהעושה שמחה בביתו אפשר שאינו קשור לשעה זו, שכן דרך שכנים לוותר במקרים מיוחדים, וגם זה בכלל סבור וקיבל (וכמובן שגם לזה יש גבול, וגם יש בזה משום לפנים משורת הדין), ועי' להלן. עוד דן שם בדין בית מדרש וישיבה הסמוכים למקום מגורים אם מותר ללמוד בקול רם, ותשובת אותו גדול שיתכן שיכולים השכנים להתנגד מראש שלא יקבעו שם ישיבה, אבל אם לא התנגדו, או שהישיבה קדמה, הרי ידע וסבור וקיבל. וצ"ע שלא ציין לדברי השו"ע בסימן קנו סעיף ג שכתב, וכן יש לו (לאחד מבני החצר) ללמוד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות, וה"ה לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו, ע"כ, ומשמע שבכל אופן מותר, ואפשר שיש לחלק דשאני התם שהוא אחד מבני החצר, אבל כשיבא אחד שלא מבני החצר לקבוע שם ללמוד תשב"ר, אפשר שיכולים לעכב, וכבר הערתי בזה בספר צדקה ומשפט פרק יב. ואי"ה בדיני נזקי שכנים אנסה לברר הלכה זו. וה"ה גם במה שדן שם בדין בית מדרש שאומרים סליחות באשמורת או בחצות אם יכולים השכנים למחות. עוד דן שם במקרה שיש שכן חולה, והשיב אותו גדול שבודאי חייבים להתחשב בחולה, ומשמע שם שגם בביהמד"ר כתב כן, והנה בשו"ע שם בסעיף ב כתב המחבר שיכולים השכנים לעכב על אחד מהם הרוצה לעשות בביתו דבר המקים רעש, ודעת הרמ"א שכל שעושה בביתו ובחנותו אין יכולים לעכב עליו, וסיים הרמ"א דהיינו דוקא בבריאים, אבל כשיש חולה יכולים לעכב, וכתב הנתיה"מ שם שאפילו חלה אח"כ, משום דלא שייך חזקה בזה, עיין שם, ומשמע שבמקום חולי לא שייך הסברא דסבור וקיבל, ולפי זה יש לדון בכל האמור לעיל שההיתר הוא משום דסבור וקיבל, שבמקום חולי יכול מדינא לעכב עליו. ויש להסתפק אם דין חולה נאמר גם בהך דסעיף ג, והיינו במילי דמצוה, ששם ההיתר הוא לאו משום דסבור וקיבל, ויש לדון דא"כ במקום שיש חולה יבטלו הלימוד והתפלה מביהכנ"ס וביהמד"ר, ולא מצאתי דבר זה. וצ"ע.
וראיתי בחזו"א בב"ב סימן יג ס"ק יא שדן בדין חולה שיכול לעכב, ויתבאר בע"ה בדיני נזיקין, ואעתיק כאן הנוגע לעניננו וז"ל, נראה שאין דברי הריב"ש (שבחולה יכול לעכב) אלא בעושה דבר שאינו עיקר דירה, כמו בעושה אריגה וכיו"ב שאין זה מצוי בכל אדם ולא ברוב בני אדם, אבל אם עושה דברים שרוב ב"א עושין ולפעמים תשמישן ודיבורם משמיע קול שמפריע את החולה, אינו יכול למחות, אף אם החולה קדם, ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה, ואין החולה יכול לעכב עליו, שהרי אינו יכול לצאת מדירתו, ע"כ. ומדבריו נראה שכל דבר הרגיל לעשות במקום מסוים בכלל זה, ולפי"ז נראה שגם בביהמד"ר וביהכנ"ס אין החולה יכול לעכב, ואפשר שכשעושים לפעמים שמחה גם זה בכלל תשמיש דירה באופן המקובל, ולפי"ז דברי הריב"ש לא קאי גם במלמדי תינוקות, וצ"ע בזה. ועפ"י האמור נראה דלאו דוקא בביהמד"ר, דה"ה ליחיד הלומד בביתו חשיב כמילי דמצוה ואין השכן יכול לעכב עליו מללמוד בקול, ומ"מ נראה שכל שאפשר לעשות באופן שלא יפריע מנוחת השכן חייב להשתדל בכך, ועכ"פ לפנים משורת הדין, וכן יש להזהר בערב סוכות בשעת הקמת הסוכה שיש רעש, שאע"פ שמצד הדין נראה שאינו יכול לעכב עליו אפילו בשעות הלילה (אם כי מסברא נראה שגם לזה יש גבול, דלא מסתבר שיוכל לעשות רעש בחצות הלילה), מן הראוי להתחשב במנוחת השכנים ובסבלם.
עוד העיר בספר הנ"ל בענין ביקור אצל מכרים או קרובים או סתם בילוי אצל שכנים בשעות שאינן נוחות. שלפעמים מתביישים בכך, ובפרט בזמן שבדרך כלל עקרת הבית עייפה, ויש בזה משום צער (וביקור בשעות הערב לפעמים אינו רצוי מטעמי צניעות), ובכלל זה לטלפן בשעות מנוחה, וגם כשהולכים לנחם, לפעמים באים בשעות אכילה או בשעה שהאבל צריך לנוח, וע"כ כל אחד יכלכל מעשיו באופן שלא יצער חבירו. עוד מעיר שם במי שאכל דבר שריחו נודף, שלפעמים גורם צער למי שמדבר עמו מחמת ריח הפה. עוד כתב שם בענין פתיחת חלונות או סגירתם במקומות ציבוריים, וכן בביהכנ"ס, שלפעמים יש אחד שיש לו צער ומתבייש מלומר לו, או שאינו רוצה להתקוטט (ולפעמים גורם גם מחלה ח"ו). ובדבר זה יש לדון גם כשאינו מתבייש, כשזה מצטער מחמת פתיחת החלונות וזה מצטער מחמת סגירתם (הדבר מצוי באוטובוס, ובפרט כשיש מעשנים שזה ודאי דבר הגורם צער למי שאינו רגיל בזה, ובודאי שיש להמנע מזה), מה עדיף צער החום או צער הקור, ודבר זה צריך בירור, ולפעמים גורם הדבר חיכוכים גם בביהכנ"ס, ומסברא היה נראה שהולכים לפי דעת רוב המתפללים וגם לפי מזג האויר, ואם יש שחושש מפני מחלה אפשר שמוטב שישאר בביתו מאשר לגרום צער לשאר המתפללים, ופשוט שאם יש אפשרות לפתוח בחלק מביהכנ"ס ובחלק השני לסגור, שצריך לעשות כן, ומוטב לוותר על מקומו הקבוע מאשר לגרום צער לאחרים, אמנם באוטובוס הדבר קשה יותר, וכשיבינו ויתחשבו האחד בדעתו של חבירו, אפשר למצוא פתרון המניח דעת כולם. ראיתי לעורר כאן עוד דבר הגורם צער, במי שבא מאוחר לביהכנ"ס, או שמאריך בתפלתו, ומשום כך אין זה שלפניו יכול לפסוע אחר התפילה, וגם אינו יכול לישב בשעת חזרת הש"ץ, ומצטער בכך, וע"כ מן הראוי למי שיודע שע"י תפלתו יגרום צער לחבירו, שיעמוד במקום שלא יפריע ויצער לאחרים. ובספר הנ"ל דן עוד בענין עקיפת תור, ובאיזה אופן מותר לשמור, ובעצם המושג "גזל זמן" יש לדון הרבה, שלפעמים יש בזה גם משום דררא דממונא, וכמו שמצינו חיוב תשלומים על שבת, וממילא אף בלי מעשה שאין דין תשלומין, מסתבר שעכ"פ אסור, ועכ"פ אף במקום דליכא דררא דממונא יש בזה צער עכ"פ. ועי' פרק ט הערה ל. ובאופן כללי מן הראוי לשמור על הכלל דעלך סני לחברך לא תעביד, ואם עושה דבר מסוים שגורם צער לחבירו הרי הוא בכלל לא תונו, ועכ"פ מעין לאו הבא מכלל עשה דואהבת לרעך כמוך, וכעין זה כתב בפלא יועץ ערך אונאה, וכבר כתב בספר החנוך מצוה שלח שאין באפשר לכתוב פרטי כל הדברים שיש בהם צער לבריות, אבל כל אדם צריך להזהר כפי מה שיראה, ע"כ.
(ד) סמ"ע סימן תכ ס"ק מט, וגם זה משמע מסוגית הגמרא דנקט דברים שיש בהם בושת לחבירו, וכמו שיתבאר, ועי' עוד ברמ"א סימן תכ סעיף לח כמה פרטים בענין דיבורים שיש בהם בושת או קלון לחבירו, וכ"ש כשגורם לו הלבנת פנים, שכבר אמרו חז"ל (ב"מ דף נח ע"ב) המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, וגם אין לו חלק לעוה"ב, ומשמע בתוס' סוטה דף י ע"ב שהלבנת פנים בכלל רציחה, ועי' שו"ת בנין ציון סימן קעב, ומשמע שאפילו שלא ברבים אסור, אלא שאינו חמור כ"כ כמלבין פניו ברבים, וכן משמע ברמב"ם פ"ו מה' דיעות. ובשער משפט סימן קפח סעיף א כתב בשם שו"ת שבו"י ח"א סימן קסד דעכו"ם אינו מצווה על הלבנת פנים, ותמה המשפ"ש שם דא"כ למה היה מותר לתמר להשליך עצמה לכבשן, וציין לדברי התוס' בסוטה הנ"ל שנראה דהוי בכלל רציחה, וא"כ גם ב"נ מצווה בזה. ובגמרא ערכין דף טו ע"ב אמרו שהמבייש חבירו (אפילו בשעת תוכחה) עובר משום לא תשא עליו חטא, וכתב הח"ח בפתיחה (חלק לאוין אות יד) דמה דמשמע מרש"י שם דהיינו דוקא ברבים, אפשר דלא פליג על הרמב"ם, אלא דמילתא דפסיקא נקט שברבים דרך שמשתנים פניו אפילו אינו מדבר אתו קשות, אבל אם דיבר אתו קשות עד שמתבייש, אפילו בינו לבין עצמו עובר, והמצער חבירו עובר כלא תונו אפילו אינו מתבייש, והמבייש עובר בשני לאוין. עיין שם. ועי' בביאור הגרי"פ לסה"מ לרס"ג עשה נח. וכתב הח"ח בספר חובת השמירה (בענין העשרה דברים) שגם בכתב או ברמז שייך האיסור דאונאת דברים אם כוונתו לצערו, וכן משמע בספר החנוך מצוה שלח, ובקונטרס שערי אונאה הוכיח מהא דתמר שאפילו שלא בפניו יש איסור הלבנת פנים, אם יבא ע"י זה לידי בושת, ובשם ספר יראים כתב שאפילו מראה לו פנים רעות עובר על לא תונו. כתב בכסף הקדשים סימן תכ שאין המבייש בדברים חייב אלא כשנתכוין לבייש, ועפ"י הבחנת השומעים יש בזה ביוש, אבל אם מתכוין לומר לו מה שנראה בעיניו, אינו בכלל לא תונו, ואף על פי שהוברר אח"כ שטעה בדבריו, כיון שהלך לתומו, או שהיה מוטעה פטור מכלום, ועיי"ש עוד שכתב שעניית עזות, אף על פי שאין ראוי לעשות כן, אינו בכלל אונאת דברים (עי' להלן בדין עניית עזות לת"ח). אא"כ ראו בני העיר לעשות תקנה כדי לגדור פרצה. יש להם לעשות עפ"י חבר עיר. ובשו"ע הרב סעיף כט משמע שאפילו אינו מתכוין לבייש, אף על פי שאין בזה איסור, מ"מ צריך להזהר מזה, וכתב שאפילו עושה מעשה טוב וע"י זה באה הבושת לחבירו יש להמנע, כדמוכח בהא דמר עוקבא (כתובות דף סז ע"ב) שהשליך המעות לעני בסתר כדי שלא יתבייש. ועי' בספר "הזהרו בכבוד חבריכם" כמה וכמה פרטים בדברים השכיחים שגורמים בושת לאחרים. ומשמע מדברי האחרונים שיש צדדים להקל ולשקר כדי שלא לגרום צער או ביוש לחבירו, וכ"כ בספר חסידים סימן תרמב, אלא שאם יכול לשנות באופן שלא יהא נראה כ"כ שקר גמור, יעשה כן. ועי' ספר תתן אמת ליעקב.
