פרשת לך לך התשפ״א
הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
Shiur is sponsored by Joyce Boim in memory of her Mother
מרים בת ר' שמחה משה הלוי יב' חשון
1. בראשית פרשת לך לך פרק יב, א-כ
(א) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ: (ב) וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה: (ג) וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה: (ד) וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ ה֔' וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן: (ה) וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן: (ו) וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ: (ז) וַיֵּרָ֤א ה֙' אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַה֖' הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו: (ח) וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית־אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽה֔' וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם הֽ': (ט) וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה: פ (י) וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ: (יא) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־ מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ: (יב) וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ: (יג) אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ: (יד) וַיְהִ֕י כְּב֥וֹא אַבְרָ֖ם מִצְרָ֑יְמָה וַיִּרְא֤וּ הַמִּצְרִים֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה כִּֽי־יָפָ֥ה הִ֖וא מְאֹֽד: (טו) וַיִּרְא֤וּ אֹתָהּ֙ שָׂרֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיְהַֽלְל֥וּ אֹתָ֖הּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וַתֻּקַּ֥ח הָאִשָּׁ֖ה בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה: (טז) וּלְאַבְרָ֥ם הֵיטִ֖יב בַּעֲבוּרָ֑הּ וַֽיְהִי־ל֤וֹ צֹאן־וּבָקָר֙ וַחֲמֹרִ֔ים וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַאֲתֹנֹ֖ת וּגְמַלִּֽים: (יז) וַיְנַגַּ֨ע ה֧'׀ אֶת־פַּרְעֹ֛ה נְגָעִ֥ים גְּדֹלִ֖ים וְאֶת־בֵּית֑וֹ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרַ֖י אֵ֥שֶׁת אַבְרָֽם: (יח) וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙ לְאַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא: (יט) לָמָ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ: (כ) וַיְצַ֥ו עָלָ֛יו פַּרְעֹ֖ה אֲנָשִׁ֑ים וַֽיְשַׁלְּח֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ:
2. בראשית פרשת לך לך פרק יג, א-יח
(א) וַיַּעַל֩ אַבְרָ֨ם מִמִּצְרַ֜יִם ה֠וּא וְאִשְׁתּ֧וֹ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְל֥וֹט עִמּ֖וֹ הַנֶּֽגְבָּה: (ב) וְאַבְרָ֖ם כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד בַּמִּקְנֶ֕ה בַּכֶּ֖סֶף וּבַזָּהָֽב: (ג) וַיֵּ֙לֶךְ֙ לְמַסָּעָ֔יו מִנֶּ֖גֶב וְעַד־בֵּֽית־אֵ֑ל עַד־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־הָ֨יָה שָׁ֤ם אָֽהֳלֹה֙ בַּתְּחִלָּ֔ה בֵּ֥ין בֵּֽית־אֵ֖ל וּבֵ֥ין הָעָֽי: (ד) אֶל־מְקוֹם֙ הַמִּזְבֵּ֔חַ אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָ֑ה וַיִּקְרָ֥א שָׁ֛ם אַבְרָ֖ם בְּשֵׁ֥ם הֽ': (ה) וְגַם־לְל֔וֹט הַהֹלֵ֖ךְ אֶת־אַבְרָ֑ם הָיָ֥ה צֹאן־וּבָקָ֖ר וְאֹהָלִֽים: (ו) וְלֹא־נָשָׂ֥א אֹתָ֛ם הָאָ֖רֶץ לָשֶׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו כִּֽי־הָיָ֤ה רְכוּשָׁם֙ רָ֔ב וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ לָשֶׁ֥בֶת יַחְדָּֽו: (ז) וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י אָ֖ז יֹשֵׁ֥ב בָּאָֽרֶץ: (ח) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־ל֗וֹט אַל־נָ֨א תְהִ֤י מְרִיבָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ וּבֵ֥ין רֹעַ֖י וּבֵ֣ין רֹעֶ֑יךָ כִּֽי־אֲנָשִׁ֥ים אַחִ֖ים אֲנָֽחְנוּ: (ט) הֲלֹ֤א כָל־הָאָ֙רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵעָלָ֑י אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה: (י) וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י׀ שַׁחֵ֣ת ה֗' אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־ עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־ה֙' כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר: (יא) וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו: (יב) אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם: (יג) וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לַה֖' מְאֹֽד: (יד) וַֽה֞' אָמַ֣ר אֶל־אַבְרָ֗ם אַחֲרֵי֙ הִפָּֽרֶד־ל֣וֹט מֵֽעִמּ֔וֹ שָׂ֣א נָ֤א עֵינֶ֙יךָ֙ וּרְאֵ֔ה מִן־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה שָׁ֑ם צָפֹ֥נָה וָנֶ֖גְבָּה וָקֵ֥דְמָה וָיָֽמָּה: (טו) כִּ֧י אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם: (טז) וְשַׂמְתִּ֥י אֶֽת־זַרְעֲךָ֖ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר׀ אִם־יוּכַ֣ל אִ֗ישׁ לִמְנוֹת֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ גַּֽם־זַרְעֲךָ֖ יִמָּנֶֽה: (יז) ק֚וּם הִתְהַלֵּ֣ךְ בָּאָ֔רֶץ לְאָרְכָּ֖הּ וּלְרָחְבָּ֑הּ כִּ֥י לְךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה: (יח) וַיֶּאֱהַ֣ל אַבְרָ֗ם וַיָּבֹ֛א וַיֵּ֛שֶׁב בְּאֵלֹנֵ֥י מַמְרֵ֖א אֲשֶׁ֣ר בְּחֶבְר֑וֹן וַיִּֽבֶן־שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַֽהֽ': פ
3. בראשית פרשת לך לך פרק יד, א-ד
(א) וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ אַמְרָפֶ֣ל מֶֽלֶךְ־שִׁנְעָ֔ר אַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר כְּדָרְלָעֹ֙מֶר֙ מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם וְתִדְעָ֖ל מֶ֥לֶךְ גּוֹיִֽם: (ב) עָשׂ֣וּ מִלְחָמָ֗ה אֶת־בֶּ֙רַע֙ מֶ֣לֶךְ סְדֹ֔ם וְאֶת־בִּרְשַׁ֖ע מֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֑ה שִׁנְאָ֣ב׀ מֶ֣לֶךְ אַדְמָ֗ה וְשֶׁמְאֵ֙בֶר֙ מֶ֣לֶךְ צְבוֹיִ֔ים וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִיא־צֹֽעַר: (ג) כָּל־אֵ֙לֶּה֙ חָֽבְר֔וּ אֶל־עֵ֖מֶק הַשִּׂדִּ֑ים ה֖וּא יָ֥ם הַמֶּֽלַח: (ד) שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה עָבְד֖וּ אֶת־כְּדָרְלָעֹ֑מֶר וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה מָרָֽדוּ:
4. בראשית פרשת לך לך פרק טו, א-כא
(א) אַחַ֣ר׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר־ה֙' אֶל־אַבְרָ֔ם בַּֽמַּחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד: (ב) וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֗ם אֲדֹנָ֤י ה֙' מַה־תִּתֶּן־לִ֔י וְאָנֹכִ֖י הוֹלֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן־מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר: (ג) וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם הֵ֣ן לִ֔י לֹ֥א נָתַ֖תָּה זָ֑רַע וְהִנֵּ֥ה בֶן־בֵּיתִ֖י יוֹרֵ֥שׁ אֹתִֽי: (ד) וְהִנֵּ֨ה דְבַר־ה֤' אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א יִֽירָשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ: (ה) וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ: (ו) וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽה֑' וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה: (ז) וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י ה֗' אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ: (ח) וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י ה֔' בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה: (ט) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו קְחָ֥ה לִי֙ עֶגְלָ֣ה מְשֻׁלֶּ֔שֶׁת וְעֵ֥ז מְשֻׁלֶּ֖שֶׁת וְאַ֣יִל מְשֻׁלָּ֑שׁ וְתֹ֖ר וְגוֹזָֽל: (י) וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ אֶת־כָּל־אֵ֗לֶּה וַיְבַתֵּ֤ר אֹתָם֙ בַּתָּ֔וֶךְ וַיִּתֵּ֥ן אִישׁ־בִּתְר֖וֹ לִקְרַ֣את רֵעֵ֑הוּ וְאֶת־הַצִּפֹּ֖ר לֹ֥א בָתָֽר: (יא) וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל־הַפְּגָרִ֑ים וַיַּשֵּׁ֥ב אֹתָ֖ם אַבְרָֽם: (יב) וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לָב֔וֹא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו: (יג) וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: (יד) וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל: (טו) וְאַתָּ֛ה תָּב֥וֹא אֶל־אֲבֹתֶ֖יךָ בְּשָׁל֑וֹם תִּקָּבֵ֖ר בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָֽה: (טז) וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֹ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה: (יז) וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בָּ֔אָה וַעֲלָטָ֖ה הָיָ֑ה וְהִנֵּ֨ה תַנּ֤וּר עָשָׁן֙ וְלַפִּ֣יד אֵ֔שׁ אֲשֶׁ֣ר עָבַ֔ר בֵּ֖ין הַגְּזָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה: (יח) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת ה֛' אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת: (יט) אֶת־הַקֵּינִי֙ וְאֶת־הַקְּנִזִּ֔י וְאֵת הַקַּדְמֹנִֽי: (כ) וְאֶת־הַחִתִּ֥י וְאֶת־הַפְּרִזִּ֖י וְאֶת־הָרְפָאִֽים: (כא) וְאֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ וְאֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁ֖י וְאֶת־הַיְבוּסִֽי: ס
5. רמב"ן בראשית פרשת לך לך פרק יב פסוק י
וִיהִי רָעָב בָּאָרֶץ - הֵנָּה אַבְרָהָם יָרַד לְמִצְרָיִם מִפְּנֵי הָרָעָב לָגוּר שָׁם לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹ בִּימֵי הַבַּצֹּרֶת, וְהַמִּצְרִים עָשְׁקוּ אוֹתוֹ חִנָּם לָקַחַת אֶת אִשְׁתּוֹ, והקב"ה נְקַם נִקְמָתָם בִּנְגָעִים גְּדוֹלִים, וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם בַּמִּקְנֶה בְּכֶסֶף וּבְזָהָב, וְגַם צִוָּה עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים לְשַׁלְּחָם:
וְרָמַז אֵלָיו כִּי בָּנָיו יֵרְדוּ מִצְרַיִם מִפְּנֵי הָרָעָב לָגוּר שָׁם בָּאָרֶץ, וְהַמִּצְרִים יִרְעוּ לָהֶם וְיִקְּחוּ מֵהֶם הַנָּשִׁים כַּאֲשֶׁר אָמַר (שְׁמוֹת א כב) וְכֹל הַבַּת תִּחְיוּן, והקב"ה יִנְקֹם נִקְמָתָם בִּנְגָעִים גְּדוֹלִים עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד, וְהֶחֱזִיקוּ בָּהֶם לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ. לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל מְאֹרַע הָאָב שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּבָּנִים. וְהָעִנְיָן הַזֶּה פֵּרְשׁוּהוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (מ ו) רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם צֵא וְכָבוּשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָּנֶיךָ, וְאַתָּה מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם כָּתוּב בְּבָנָיו, בְּאַבְרָהָם כָּתוּב וִיהִי רָעָב בָּאָרֶץ, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (לְהַלָּן מָה ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:
וְדַע כִּי אַבְרָהָם אָבִינוּ חֵטְא חֵטְא גָּדוֹל בִּשְׁגָגָה שֶׁהֵבִיא אִשְׁתּוֹ הַצַּדֶּקֶת בְּמִכְשׁוֹל עָוֹן מִפְּנֵי פָּחֲדוּ פֶּן יַהַרְגוּהוּ, וְהָיָה לוֹ לִבְטֹחַ בְּשֵׁם שֶׁיַּצִּיל אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כִּי יֵשׁ בֵּאלֹהִים כֹּחַ לַעֲזֹר וּלְהַצִּיל. גַּם יְצִיאָתוֹ מִן הָאָרֶץ, שֶׁנִּצְטַוָּה עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה, מִפְּנֵי הָרָעָב, עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא, כִּי הָאֱלֹהִים בְּרָעָב יִפְדֶנּוּ מִמָּוֶת. וְעַל הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה נִגְזַר עַל זַרְעוֹ הַגָּלוּת בָּאָרֶץ מִצְרַיִם בְּיַד פַּרְעֹה. בִּמְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שַׁמָּה הָרָשָׁע וְהַחֵטְא:
6. בכור שור בראשית פרשת לך לך פרק יב פסוק ח
וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ. לַעֲבֹד וּלְהוֹדוֹת לְמִי שֶׁנָּתַן לוֹ מַתָּנָה טוֹבָה כָּזֹאת, וּמִיהוּ לֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָגוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, דְּאִם - כֵּן לֹא הָיָה הוֹלֵךְ מִצְּרִימָה, אֶלָּא כְּמִי שֶׁמַּרְאֶה מָקוֹם לוֹמַר: כָּאן תּוּכַל לָדוּר.
7. רד"ק בראשית פרשת לך לך פרק יב פסוק ח
בית אל מים - בית אל היה ממערב ההר והעי למזרח ההר, ובאותו ההר נטה אהלה ובנה שם מזבח לה' ושם קרא בשם ה', כלומר קרא ליושבי ההר ההוא שיבאו אל המזבח אשר בנה לשם ה' והראה להם דברים של טעם כי לאותו האל שבנה מזבח לשמו ראוי לעבוד לו לבדו לא לאלמים שעובדים הם והיה משיב רבים מהם לאמונתו כי שתי פעמים קרא שם בשם ה', אולי הכיר באנשים ההם שהיו קרובים לתשובה. ובב"ר (ל"ט) שהתנבא כי שם נפלו מבניו על עון עכן ובנה שם מזבח והתפלל עליהם:
8. רמב"ן בראשית פרשת לך לך פרק יב פסוק ח
וְיִקְרָא בְּשֵׁם ה' - פֵּרֵשׁ אוּנְקְלוֹס שֶׁהִתְפַּלֵּל שָׁם, כְּמוֹ קָרָאתִי שִׁמְךָ ה' מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת (אֵיכָה ג נה(:
וְהַנָּכוֹן שֶׁהָיָה קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל שָׁם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ אֶת שֵׁם ה', מוֹדִיעַ אוֹתוֹ וֶאֱלֹהוּתוֹ לִבְנֵי אָדָם, כִּי בְּאוּר כַּשְׂדִּים הָיָה מְלַמְּדָם וְלֹא אָבוּ שָׁמוֹעַ, וְעַתָּה כְּשֶׁבָּא בָּאָרֶץ הַזֹּאת שֶׁהֻבְטַח בָּהּ "וְאַבְּרָכָה מְבָרְכֶיךָ", הָיָה לִמּוּד לְלַמֵּד וּלְפַרְסֵם הָאֱלֹהוּת. וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב (לְהַלָּן כו כַּד) בְּיִצְחָק כַּאֲשֶׁר הָלַךְ אֶל נַחַל גְּרָר וְהֻבְטַח אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי, שֶׁבָּנָה מִזְבֵּחַ "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'". כִּי בָּא בִּמְקוֹם חָדָשׁ אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שָׁמְעוּ וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדוֹ וְהִגִּיד כְּבוֹדוֹ בַּגּוֹיִם הָהֵם. וְלֹא נֶאֱמָר בְּיַעֲקֹב כֵּן מִפְּנֵי שֶׁהוֹלִיד בָּנִים רַבִּים כֻּלָּם עוֹבְדֵי ה', וְהָיְתָה לוֹ קְהִלָּה גְּדוֹלָה נִקְרֵאת עֲדַת יִשְׂרָאֵל וְנִתְפַּרְסְמָה הָאֱמוּנָה בָּהֶם, וְנוֹדְעָה לַכֹּל עַם, וְגַם כִּי מֵימֵי אֲבוֹתָיו נִתְפַּרְסְמָה בְּכֹל אֶרֶץ כְּנַעַן. וְכָךְ אָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (לט טז) מְלַמֵּד שֶׁהִקְרִיא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּפִי כָּל בְּרִיָּה:
9. בראשית פרשת לך לך פרק טז, א-יג
(א) וְשָׂרַי֙ אֵ֣שֶׁת אַבְרָ֔ם לֹ֥א יָלְדָ֖ה ל֑וֹ וְלָ֛הּ שִׁפְחָ֥ה מִצְרִ֖ית וּשְׁמָ֥הּ הָגָֽר: (ב) וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֜י אֶל־אַבְרָ֗ם הִנֵּה־נָ֞א עֲצָרַ֤נִי ה֙' מִלֶּ֔דֶת בֹּא־נָא֙ אֶל־שִׁפְחָתִ֔י אוּלַ֥י אִבָּנֶ֖ה מִמֶּ֑נָּה וַיִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי: (ג) וַתִּקַּ֞ח שָׂרַ֣י אֵֽשֶׁת־אַבְרָ֗ם אֶת־הָגָ֤ר הַמִּצְרִית֙ שִׁפְחָתָ֔הּ מִקֵּץ֙ עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים לְשֶׁ֥בֶת אַבְרָ֖ם בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְאַבְרָ֥ם אִישָׁ֖הּ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה: (ד) וַיָּבֹ֥א אֶל־הָגָ֖ר וַתַּ֑הַר וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וַתֵּקַ֥ל גְּבִרְתָּ֖הּ בְּעֵינֶֽיהָ: (ה) וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֣י אֶל־אַבְרָם֘ חֲמָסִ֣י עָלֶיךָ֒ אָנֹכִ֗י נָתַ֤תִּי שִׁפְחָתִי֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וָאֵקַ֖ל בְּעֵינֶ֑יהָ יִשְׁפֹּ֥ט ה֖' בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽיךָ: (ו) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־שָׂרַ֗י הִנֵּ֤ה שִׁפְחָתֵךְ֙ בְּיָדֵ֔ךְ עֲשִׂי־לָ֖הּ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑יִךְ וַתְּעַנֶּ֣הָ שָׂרַ֔י וַתִּבְרַ֖ח מִפָּנֶֽיהָ: (ז) וַֽיִּמְצָאָ֞הּ מַלְאַ֧ךְ ה֛'עַל־עֵ֥ין הַמַּ֖יִם בַּמִּדְבָּ֑ר עַל־הָעַ֖יִן בְּדֶ֥רֶךְ שֽׁוּר: (ח) וַיֹּאמַ֗ר הָגָ֞ר שִׁפְחַ֥ת שָׂרַ֛י אֵֽי־מִזֶּ֥ה בָ֖את וְאָ֣נָה תֵלֵ֑כִי וַתֹּ֕אמֶר מִפְּנֵי֙ שָׂרַ֣י גְּבִרְתִּ֔יאָנֹכִ֖י בֹּרַֽחַת: (ט) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ ה֔' שׁ֖וּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּ֑ךְ וְהִתְעַנִּ֖י תַּ֥חַת יָדֶֽיהָ: (י) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ ה֔' הַרְבָּ֥ה אַרְבֶּ֖ה אֶת־זַרְעֵ֑ךְ וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב: (יא) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ ה֔' הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְקָרָ֤את שְׁמוֹ֙ יִשְׁמָעֵ֔אל כִּֽי־שָׁמַ֥ע ה֖' אֶל־עָנְיֵֽךְ: (יב) וְה֤וּא יִהְיֶה֙ פֶּ֣רֶא אָדָ֔ם יָד֣וֹ בַכֹּ֔ל וְיַ֥ד כֹּ֖ל בּ֑וֹ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־אֶחָ֖יו יִשְׁכֹּֽן: (יג) וַתִּקְרָ֤א שֵׁם־ה֙' הַדֹּבֵ֣ר אֵלֶ֔יהָ אַתָּ֖ה אֵ֣ל רֳאִ֑י כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה הֲגַ֥ם הֲלֹ֛ם רָאִ֖יתִי אַחֲרֵ֥י רֹאִֽי:
10.משנה מסכת אבות פרק ה משנה ג
עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:
11.רע"ב על מסכת אבות פרק ה משנה ג
עשרה נסיונות - א' אור כשדים שהשליכו נמרוד לכבשן האש. ב' לך לך מארצך. ג' ויהי רעב. ד' ותוקח האשה בית פרעה. ה' מלחמת המלכים. ו' מעמד בין הבתרים שהראהו שעבוד מלכיות. ז' המילה. ח' וישלח אבימלך ויקח את שרה. ט' גרש האמה הזאת ואת בנה. י' העקדה:
12.רש"י על אבות פרק ה משנה ג
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו - מפורשים בפרקי רבי אליעזר, וכולם יסדם רבי שמעון הגדול בקרוב"ץ אמרת ה' צרופה. תחלה בקש נמרוד להרגו ונחבא בקרקע י"ג שנה. שוב השליכו באור כשדים. והגלהו מארץ מולדתו. והביא הקב"ה רעב בימיו. ונלקחה שרה בבית פרעה. ובאו המלכים והגלו את לוט בן אחיו. והראה לו בין הבתרים שעבוד ארבע מלכיות שימשלו בבניו. וצוה למול את עצמו ואת בנו. ואמר לו לגרש ישמעאל בנו עם אמו. וצוהו לשחוט את יצחק בנו. הרי עשרה ולא הרהר אחר מדותיו ית' מרוב אהבתו:
מצינו באגדה שלכך נתנסה אברהם אבינו בעשר נסיונות כנגד י' מאמרות ללמדך שבזכותו העולם עומד וכן אתה מוצא בי' דורות שתלה הקב"ה מאדם ועד נח שמא יעשו תשובה כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם והאריך להם אפו ואח"כ הביא עליהם את מי המבול ואף נח לא היה בו כח להציל אלא אשתו ובניו עמו בלבד. אבל אברהם הציל כל העולם כלו לאחר שהמתין להם הקב"ה עשרה דורות לפי שהדריכן בתשובה ונתן לו שכר גדול על שנתקיים העולם בשבילו לפי שהקב"ה חפץ בתשובתן של רשעים ואינו חפץ במיתתן וכן הוא אומר (בראשית יב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן:
וכנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן כנגדן עשה לישראל הקב"ה במצרים עשרה נסים ועשרה על הים והביא עשר מכות על המצריים במצרים ועשרה על הים וכנגדן נתן לבניו עשר דברות ובשעה שעשו את העגל ונשתברו הלחות שהיו כתובין בהן עשר דברות עמדו להם העשרה נסיונות שלא כלם הקב"ה וכן הוא אומר (שמות לב יג) זכור לאברהםוגו' שכנגד עשרת הדברות שאבדו מהן הולך עשר נסיונות שנתנסה אברהם אביהם וכן הוא אומר שהקב"ה החזיק לו טובה שנאמר (תהלים קו כג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וגו'. ואם הם חייבים מיתת הרג זכור ליצחק שנעקד על גבי המזבח. ואם הם חייבים גלות זכור ליעקב שגלה על מצות אמו ואביו:
13.רש"י על שמות פרק לב פסוק יג
(יג) זכר לאברהם - (ש"ר) אם עברו על עשרת הדברות אברהם אביהם נתנסה בעשר נסיונות ועדיין לא קבל שכרו תנהו לו ויצאו עשר בעשר:
14.מושב זקנים על במדבר פרק יד פסוק יז
ועתה יגדל נא כח ה'. יו"ד רבתי מיגדל. אמר משה לפני הב"ה רבונו של עולם אם הם נסו עשר נסיונות וזו העשירית, זכור לאברהם שנתנסה בי' נסיונות והעשירי העקידה וכבש רחמיו לעשות רצונך כן יכבשו רחמיך את כעסך. יגדל נא כח ה' אי זהו גבור הכובש את יצרו, זכור לעבדיך שנתברך בי' ברכות, וליוסף שחס על י' אחיו שנ' וידבר אל לבם. ולמה לא הזכיר כאן זכות האבות אלא אמר משה האבות חמדו הארץ דכתיב (בראשית כ"ו ד') ונתתי לזרעך את כל הארצות והב"ה נשבע [לתתה] לזרעם ועתה זרעו אינו חפץ ללכת איך אבקש בזכות האבות. אמר משה זכור י' שמות שיש לך שאינם נמחקים ושמך הגבור גדול מכולם, לכך יגדל נא כח ה' יו"ד גדולה. אבל צור ילדך תשי (דברים ל"ב י"ח) יו"ד קטנה, כי עשו י' דברים וישמן ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש וינבל יקניאוהו יכעיסוהו יזבחו:
15.רמב"ם על משנה מסכת אבות פרק ה משנה ג
הָעֲשָׂרָה נִסְּיוֹנוֹת אֲשֶׁר נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ - כֻּלָּם כְּתוּבִים. הָרִאשׁוֹן - הַגֵּרוּת, וְהוּא אוֹמְרוֹ יִתְעַלֶּה לוֹ: +בְּרֵאשִׁית יב א+ לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ. וְהַשֵּׁנִי - הָרָעָב אֲשֶׁר מָצָא בָּאָרֶץ כְּנַעַן כַּאֲשֶׁר הִשְׁתַּקַּע בָּאָרֶץ, וּכְבָר יוּעַד לוֹ: +בְּרֵאשִׁית יב ב+ "וְאֶעֶשְׂךָ... וַאֲבָרֶכְךָ וְאַגָּדְלָהּ שִׁמְךָ", וְזֶה נִסָּיוֹן גָּדוֹל, וְהוּא אוֹמְרוֹ: +בְּרֵאשִׁית יב י+ "וִיהִי רָעָב בָּאָרֶץ" וְכוּ'. וְהַנִּסָּיוֹן הַשְּׁלִישִׁי - עָשׁוּק הַמִּצְרִים אוֹתוֹ בִּלְקִיחַת שָׂרָה לְפַרְעֹה. וְהָרְבִיעִי - הִלָּחֲמוּ בְּאַרְבָּעָה מְלָכִים. וְהַחֲמִישִׁי - לָקְחוּ הָגָר כְּשֶׁנּוֹאָשׁ מֵהַהוֹלָדָה מִשָּׂרָה. וְהַשִּׁשִּׁי - הַמִּילָה, אֲשֶׁר צֻוָּה בָּהּ בִּשְׁנוֹת הֲזִקְנָה. וְהַשְּׁבִיעִי - עָשׁוּק מֶלֶךְ גָּרַר אוֹתוֹ בִּלְקִיחַת שָׂרָה גַּם כֵּן. וְהַשְּׁמִינִי - הַרְחָקַת הָגָר אַחַר הִבָּנֹתוֹ מִמֶּנָּה. וְהַתְּשִׁיעִי - הַרְחָקַת בְּנוֹ יִשְׁמָעֵאל, וְהוּא אָמְרוּ לוֹ יִתְעַלֶּה: +בְּרֵאשִׁית כא יב+ "אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ", וּכְבָר הֵעִיד הַכָּתוּב כַּמָּה קָשֶׁה הָיָה הַדָּבָר עָלָיו: +בְּרֵאשִׁית כא יא+ "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם", אֲבָל הוּא קַיָּם צִוּוּיוֹ יִתְעַלֶּה וְגַרְשָׁם. וְהָעֲשִׂירִי - עֲקֵדַת יִצְחָק.
16.רבינו יונה מסכת אבות פרק ה משנה ג
עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעָמַד בְּכֻלָּם - הָרִאשׁוֹן אוּר כַּשְׂדִּים שֶׁהַפְּלוּ נִמְרוֹד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּל וְזֶה אֵינוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה וּמִדִּבְרֵי קַבָּלָה הוּא וְיֵשׁ לָנוּ רֶמֶז לַדָּבָר הַזֶּה מִן הַתּוֹרָה. שֶׁקּוֹדֵם פ' לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ נִזְכַּר לְמַעְלָה שְׁנֵי פְּעָמִים אוּר כַּשְׂדִּים לְהוֹדִיעַ שֶׁבִּשְׁבִיל אוֹתוֹ הַנִּסָּיוֹן שֶׁעָמַד בּוֹ הִבְטִיחוֹ הַשֵּׁם יָת' וֶהֱבִיאוֹ אֶל הָאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּנֹחַ כִּי מִתְּחִלָּה כָּתוּב וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ שֶׁנִּצַּל מִמֵּי הַמַּבּוּל עַל כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָיו. וְהַשֵּׁנִי שֶׁצִּוָּהוּ לָצֵאת מֵאַרְצוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וְעָשָׂה כֵּן. וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וְאַף עַל פִּי שהקב"ה הִבְטִיחַ וְאָמַר לוֹ וְנִבְרְכוּ בְּךָ כֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה כְּשֶׁהֵבִיא הָרָעָב לֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָיו. הָרְבִיעִי לְקִיחַת שָׂרָה לְפַרְעֹה. הַחַמְשִׁי מִלְחֶמֶת אַרְבָּעָה מְלָכִים שֶׁבְּשָׁלֹשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנָה עָשָׂר אִישׁ הֶחֱזִיק וּבָטַח בהקב"ה וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס שֶׁנִּצַּל וְהִצִּיל אָחִיו וְכָל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְהָיָה סוֹבֵל הַמִּקְרִים לְטוֹבָתוֹ וְלִזְכוּתוֹ: הַשִּׁשִּׁי - בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ שָׂם עַצְמוֹ בְּסַכָּנַת הַזִּקְנָה וְנִצַּל. הַשְּׁבִיעִי לְקִיחַת שָׁרָה לַאֲבִימֶלֶךְ. הַשְּׁמִינִי כְּשֶׁגָּרַשׁ הָגָר וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בְּמִצְוַת ה' וְאִם הָרַע הַדָּבָר עַל אוֹדוֹת בְּנוֹ קַיָּם מִצְוָתוֹ. הַתְּשִׁיעִי לַעֲקֵדַת יִצְחָק בְּנוֹ שֶׁכָּתוּב בָּהּ עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְכִי עַד עַכְשָׁו לֹא הָיָה יוֹדֵעַ וַהֲלֹא הַכֹּל גָּלוּי וְצָפוּי לְפָנָיו אֶלָּא כְּשֶׁנּוֹדַע הַדָּבָר לַבְּרִיּוֹת קוֹרֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹ כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וּבָא לְהוֹדִיעֵנוּ כִּי יִרְאַת שָׁמַיִם גְּדוֹלָה מִכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁבְּכָל הַנִּסְיוֹנוֹת לֹא אָמַר לוֹ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה חוּץ מִזּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הַנִּסָּיוֹן הַגָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם כִּי לִקַּח בְּנוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה. הָעֲשִׂירִי קְבוּרַת שָׂרָה. שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה. וּכְשֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ לֹא מָצָא מָקוֹם לְקָבְרָהּ עַד שקנאו וְלֹא הִרְהֵר. לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ הֱיֵה מְנַסֵּהוּ לְגַלּוֹת לַבְּרִיּוֹת כִּי יָרֵא אֱלֹהִים וְשִׁלֵּם בְּכָל הַמִּדּוֹת:
17.רבי מתתיה היצהרי מסכת אבות פרק ה משנה ג
[ג] הנסיונות מנאום באבות דר' נתן (לג, ב, עיין שם) הכי, ב(א)' לך לך. ב' בשתי נשיו. (ג) [ב]' בשני בניו. א' דאור כשדים. א' בבין הבתרים. א' במלכים. א' בברית.
ובאורם, שאמר לו הב"ה לך לך (מארץ) [מארצך] [ומ[מולדתך ומבית אביך (בראשית יב, א), רמז שיהביל אוהביו ומיודעיו וקרוביו ואויר ארצו ומימיו הנאותים לאדם בטבע משאר אוירים ומימות, והוא ראשון. שני, כשהלך לאשר צוה, עם היות שהבטיחו ואעשך לגוי גדול ואברכך [וגו'] ונברכו בך כל משפחות האדמה (שם, ב - ג), בא שם רעב גדול והוצרך לצאת משם, ולא בחר לשוב לארצו פן יעבר על מצות הש"י ולא הרהר. שלישי, שלוקחה אשתו למלך, לק[י]חתה לו שהוא צער וקלון לא ישוער. רביעי, כי בהיותו זקן בן פ"ד שנה שלקח אשה אחרת ברשות אשתו הראשונה והוליד ממנה, הוכרח לגרשה. חמישי, גם הוכרח לגרש בנו ממנה עם היותו בכורו וראשית אונו. ששי, היותר עצום לכל האנשים, שצוה לשחוט את בנו לפי מה שהבין מדברי השם, והיה שוחטו עם היותו בן זקונים מהאשה הראשונה האהובה אחר הייאוש ובהבטחות עצומות. שביעי, ענין אור כשדים שקדם לו. שמיני, שנבא בבין הבתרים וכרת אותו ברית עוצם גלויות בניו וזרעו ביד אדונים קשים. תשיעי, שהיה בסכנה עצומה בהלחמו עם מלכים עצומים ותקיפים להציל לוט, וכל שכן לפי המפרשים שכוונתם היתה להלחם עמו. עשירי, בהיותו זקן בן מאה שנה למול, שהוא ענין זר מאד לחתוך בשר האבר המעונג מאוד.
וכללו באלה כל היסורים אם נפשיים אם גופיים, בבזיונות ומצוקות שאיפשר שיבואו עליהם והיה קיים בכלם, כל כך היה דבק בו ית' כי לא היה מרגיש בם, עד שבזכותו נעשו כמה נסים לאבותינו. באבות דר' נתן (שם, עיין שם) כל כך למה שכשיבא אברהם ליטול שכרו, ואומות העולם אומרים יותר מכאן ויותר לכן יש לו ליטול שנאמר לך אכול בשמחה לחמך (קהלת ט, ז). וכנגד העשרה נסיונות שעמד שלם, עשה הב"ה עשרה נסים לישראל במצרים.
18.מגן אבות לרשב"ץ מסכת אבות פרק ה משנה ג
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו הפירוש: לא הסכימו המדרשות במניינם אעפ"י שכולם מודים שהם עשרה. ובפרקי רבי אליעזר [פרק כו] מונה אותן: הראשון - כשנולד, אסרו נמרוד שלש עשרה שנה, שלא ראה שמש וירח. השני - שהפילו לכבשן האש ונצול, אחר שנטמן שלש שנים בכותא ושבע שנים בקרדו, וכן נזכר בפרק הספינה [ב"ב צא א] זה המאסר. השלישי - 'לך לך מארצך' [בראשית יב א]. הרביעי - 'ויהי רעב בארץ' [בראשית יב א], החמישי - 'ותוקח האשה בית פרעה' [שם טו]. הששי - מלחמת המלכים כשנשבה לוט, השביעי - מעמד בין הבתרים. השמיני - מילה. התשיעי - 'גרש האמה' [שם כא י], 'וירע הדבר לאברהם' [שם י]. העשירי - העקידה. וכן כתבם רבינו שלמה ז"ל [ד"ה עשרה]. ואני תמיה, למה לא נמנה לקיחת שרה בית אבימלך נסיון, כמו לקיחתה בית פרעה? ועוד, מה שנאסר כשנולד, אין מן הדין לקרות נסיון, כי קטן היה ולא הראה חיבה בזה להקב"ה ואין בזה רמז בכתוב. ויש מוציאין זה, ומכניסין במקומו שביית לוט, כי הוא נסיון אחר, זולת מלחמת המלכים. ויש להוציא זה, ולהכניס תחתיו לקיחת שרה בית אבימלך, וכן כתבה רבינו משה בן נחמן ז"ל בדרשה שלו [ד"ה והר"ר משה הביא]. וכן נהגו הפייטנים בפיוטיהם. וענין הצלת הכבשן נרמז בפסוק, 'אני י"י אשר הוצאתיך מאור כשדים' [בראשית טו ז], שהיה דרך נס, כמו (אמר אהרן יעללינעק הרב המחבר רמז על דרשת תורת י"י תמימה [ד"ה והר"ר משה הביא] אשר הדפסתי בשנת תרי"ג לפ"ק) 'אנכי י"י אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' [שמות כ ב], שהיה דרך נס. ובמדרש תהלים [בובר, מזמור יח ד"ה אמרת] ובאבות דרבי נתן [פרק לג מ"ג] גם כן, מנו אותם בחילוף, אבל כולם הם מודים שהנסיון הראשון היה ב'לך לך מארצך' [בראשית יב א], והאחרון היה ב'לך לך אל ארץ המוריה' [שם כב ב]. וכן במדרש חזית [שיהש"ר פרשה א פסקה לג] ובבראשית רבה [פרשה נו פסקה יא ד"ה ויקרא מלאך], מונה נסיון עשירי, עקידה. והוצרך להוציא ההצלה מהכבשן, שאינה מפורשת בכתוב, וגם מעמד בין הבתרים לא נחשב לו נסיון, והוציאו, והכניסו תחתיהן לקיחת שרה בית אבימלך, וכן שלוח הגר מלבד גירוש ישמעאל. ולא נראה זה נכון
ורבינו יונה ז"ל [ד"ה הששי] מצא בגמרא פרק השותפין שרצו [ב"ב טז א], וכן בפרק חלק [סנהדרין קיא א] וכן במדרש תהלים ובואלה שמות רבה [פרשה ו פסקה ד ד"ה וארא], כי נחשב נסיון מה שלא מצא מקום לקבורת שרה כי אם בדמים יקרים, והיה אחר העקידה, על כן מנאם כך: ראשון - אור כשדים. שני - לך לך. שלישי - רעב. רביעי - לקיחת שרה בית פרעה. חמישי - מלחמת מלכים. ששי - מילה. שביעי - לקיחת שרה בית אבימלך. שמיני - גרש האמה ואת בנה. תשיעי - עקידת יצחק, עשירי - קבורת שרה. וזה נכון. ומה שנהגו הפייטנים גם כן נכון, ואין ביניהם חילוף, אלא בין הבתרים לקבורת שרה.
להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו שלא היה מהרהר כלל, ולזה נקרא אוהב, שנאמר 'זרע אברהם אוהבי' [ישעיה מא ח]. ואמר הכתוב, 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך' [נחמיה ט ח], שלא היה מהרהר אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא. וזכה להקרא 'אב המון גוים' [בראשית יז ה], וכל העולם כולו הם מודים לצדקתו ומתברכים בו, וכל שכן זרע ישראל האוחזים דרכו ונחלו לעולם הארץ אשר נתנה לו לנחלה, וגם ארץ החיים, הוא העולם הבא. ואמרו במדרש [מובא ברש"י ד"ה מצינו], למה נתנסה אברהם בעשרה נסיונות, כנגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם? לומר שהכל בזכותו. כמו שדרשו בבראשית רבה [פרשה יב פסקה ט אמר רבי יהושע] 'בהבראם' [בראשית ב ד], באברהם. ועשרה דורות שמאדם ועד נח שתלה הקדוש ברוך הוא, הם כנגד עשרה מאמרות, כדי שלא יחריב עולמו הנברא בעשרה מאמרות, ואחר כך הביא עליהם המבול, ואף נח לא היתה זכותו גדולה להציל העולם. והאריך אפו להם עשרה דורות אחרים עד שבא אברהם והדריכם בדרך ישרה לעשות תשובה, שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' [בראשית יב ה], אברהם מגייר האנשים, ושרה מגיירת הנשים. ולזה נתנסה בעשרה נסיונות, שיתקיים בזכותו העולם שנברא בעשרה מאמרות, וכנגדן היו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים, ועשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים ובים, וכנגדן נתן הקדוש ברוך הוא עשר הדברות. נמצא שכל הדברים נשתלשלו מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ולזה סמכן התנא זה לזה, ולא הוצרך להזכיר עשר דברות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, בכלל אלו ענייני העשרה, דזיל קרי בי רב הוא, ואין כאן חידוש. ובעשרה נסיונות נסו אבותינו להקב"ה, יש חידוש, לומר שלא נזכר בכתוב שלא בדקדוק 'וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי' [במדבר יד כב], כמו 'זה עשר פעמים תכלימוני' [איוב יט ג], שלא בדקדוק, אלא לפי שהוא מספר שלם. כלומר, הרבה פעמים תכלימוני.
19.תפארת ישראל - יכין מסכת אבות פרק ה משנה ג
…למה נתנסה בכל אלה, אם לדעת את אשר בלבבו, מי איכא ספיקא קמי שמיא:
ט) אברהם אבינו עליו השלום. להכי נסהו הקדוש ברוך הוא כל כך, כדי להודיע להכל, כמה גדולה היתה אהבתו לאלהיו, ושלא לחנם בחר בו הקדוש ברוך הוא מכל דורו:
20.רש"ש מסכת אבות פרק ה משנה ג
עשרה נסיונות נתנסה א"א כו'. הן הרע"ב חשב בנסיון הג' ויהי רעב בארץ והוא מפי' הרמב"ם וכן חשבו בפדר"א פכ"ו בנסיון ד' והרמב"ן בפיה"ת חשבהו אדרבה לו לחטא לצאת מהארץ שנצטוה עליה מתחלה מפני הרעב כי האלהים ברעב יפדנו ממות וכ' עוד דעל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות במצרים מקום המשפט שמה הרשע ול"נ דהמקום צוהו על ב"ד. א) שילך מארצו והוא אמרו לך לך מארצך. ב) אנה ילך והוא אמרו אל הארץ אשר אראך ואברהם קיים מיד מצותו הראשונה כאמרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה' אך יען אשר לא הראהו עדיין הארץ אשר יבא שמה לכן הלך באשר יתהלך כדכתיב עד מקום שכם עד אלון מורה ויעתק משם כו' ובדרך כלל אמר ויסע אברם הלוך ונסוע ובהיות הרעב בא"י וירד אברם מצרימה עד שא"ל המקום ב"ה שא נא עיניך וראה כו' (וזהו אשר אראך שא"ל בתחלה) אז ויבא וישב באלוני ממרא ור"ל דנתיישב שמה ולא נסע עוד ומה שהלך תחלה לארץ כנען לא מפני שנצטוה עליה כמו שחשב הרמב"ן רק כמו תרח אביו לקחו מתחלה ללכת כנענה:
21.מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לג
עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְכֻלָּן נִמְצָא שָׁלֵם. אֵלּוּ הֵן שְׁנַיִם בִּלֵּךְ לָךְ. ב' בִּשְׁנֵי בָּנָיו. ב' בִּשְׁתֵּי נָשָׁיו. אֶחָד עִם הַמְּלָכִים. וְאֶחָד בֵּין הַבְּתָרִים. וְאֶחָד בְּאוּר כַּשְׂדִּים. וְאֶחָד בִּבְרִית מִילָה. וְכָל כָּךְ לָמָּה כְּדֵי כְּשֶׁיָּבֹא אַבְרָהָם אָבִינוּ לִטֹּל שְׂכָרוֹ שֶׁיִּהְיוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים יוֹתֵר מִכֻּלָּנוּ יוֹתֵר מִכֹּל שָׁוֶה אַבְרָהָם לִטֹּל שְׂכָרוֹ וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר לָךְ אֱכֹל בַּשִּׂמְחָה אֶת לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ (קֹהֶלֶת ט' ז'):
כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת שֶׁנִּתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ וּבְכֻלָּם נִמְצָא שָׁלֵם. כְּנֶגְדָּן עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים לְבָנָיו בְּמִצְרַיִם. כְּנֶגְדָּן הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶשֶׂר מַכּוֹת [עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם]. כְּנֶגְדָּן נַעֲשׂוּ לְיִשְׂרָאֵל עֲשָׂרָה נִסִּים עַל הַיָּם. כְּנֶגְדָּן הֵבִיא עֶשֶׂר מַכּוֹת עַל הַמִּצְרִיִּים בַּיָּם:
22.פרקי דרבי אליעזר פרק כו
(א) עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעָמַד בְּכֻלָּם. וְצָפוּי הָיָה לְפָנָיו שֶׁעֲתִידִין בָּנָיו לְנַסּוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת,(ב) וְהִקְדִּים הָרְפוּאָה לְמַכָּתָם(ג) וְנִסָּהוּ בַּעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת: נִסָּיוֹן הָרִאשׁוֹן,(ד) כְּשֶׁנּוֹלַד אַבְרָהָם אָבִינוּ בִּקְשׁוּ כָּל גְּדוֹלֵי הַמַּלְכוּת [נ"א: נמרוד] לְהָרְגוֹ,(ה) וְנֶחְבָּא מִתַּחַת לָאָרֶץ(ו) שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁלֹּא רָאָה לֹא שֶׁמֶשׁ וְלֹא יָרֵחַ.(ז) לְאַחַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה יָצָא מִתַּחַת לָאָרֶץ,(ח) מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, מָאַס אֲשֵׁרִים וְשִׁקֵּץ אֶת הַפְּסִילִים, [נ"א: הגלולים] וּבָטַח בְּצֵל יוֹצְרוֹ,(ט) וְאָמַר ה' צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ [תהלים פד, יב]: נִסָּיוֹן הַשֵּׁנִי, נְתָנוּהוּ(י) בְּבֵית הָאֲסוּרִים(יא) עֶשֶׂר שָׁנִים שָׁלֹשׁ בְּכוּתָה וְשֶׁבַע בְּקַרְדּוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שָׁלֹשׁ בְּקַרְדּוּ וְשֶׁבַע בְּכוּתָה. לְאַחַר עֶשֶׂר שָׁנִים שָׁלְחוּ וְהֵבִיאוּ אוֹתוֹ, וּנְתָנוּהוּ(יב) בְּתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ.(יג) וּמֶלֶךְ הַכָּבוֹד(יד) פָּשַׁט יַד יְמִינוֹ וְהִצִּילוֹ מִתּוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר [בראשית טו, ז] וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים: נִסָּיוֹן הַשְּׁלִישִׁי,(טו) טִלְטְלוֹ(טז) מִבֵּית אָבִיו וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ(יז) וֶהֱבִיאוֹ לְחָרָן, וְשָׁם מֵת תֶּרַח אָבִיו(יח) וְאַמְתַּלַאי אִמּוֹ.(יט) הַטִּלְטוּל קָשֶׁה לָאָדָם יוֹתֵר מִכֹּל, וּמִנַּיִן שֶׁטִּלְטְלוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר [שם יב, א] לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְּךָ: נִסָּיוֹן הָרְבִיעִי,(כ) מִיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא בָא רָעָב אֶלָּא בִּימֵי אַבְרָהָם, וְלֹא בְכָל הָאֲרָצוֹת(כא) אֶלָּא בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בִּלְבָד, לְנַסּוֹתוֹ(כב) וּלְהוֹרִידוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר [שם י] וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה: נִסָּיוֹן הַחֲמִישִׁי, שֶׁנִּלְקְחָה שָׂרָה אִשְׁתּוֹ(כג) לְפַרְעֹה לְאִשָּׁה.(כד) וְכִי יֶשׁ לְךָ אָדָם שֶׁרוֹאֶה שֶׁאִשְׁתּוֹ נִלְקְחָה לְאִישׁ אַחֵר וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶת בְּגָדָיו.(כה) אֶלָּא בְּעֵצָה לְקָחָהּ, שֶׁלֹּא קָרַב אֵלֶיהָ. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר,(כו) בְּאוֹתָהּ הַלַּיְלָה שֶׁנִּלְקְחָה שָׂרָה אִמֵּנוּ, אוֹתָהּ הַלַּיְלָה לֵיל פֶּסַח הָיָה, וְהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל פַּרְעֹה וְעַל בֵּיתוֹ נְגָעִים גְּדוֹלִים, לְהוֹדִיעוֹ שֶׁכֵּן הוּא עָתִיד(כו\) לְהַכּוֹת אֶת מִצְרַיִם בִּנְגָעִים גְּדוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר [שם יז] וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר,(כז)מֵאַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ פַּרְעֹה,(כח) כָּתַב לָהּ בִּשְׁטַר כְּתֻבָּה כָּל מָמוֹנוֹ,(כט) בֵּין כֶּסֶף בֵּין זָהָב בֵּין עֲבָדִים בֵּין קַרְקָעוֹת, וְכָתַב לָהּ(ל) אֶת אֶרֶץ גּשֶׁן לַאֲחֻזָּה, לְפִיכָךְ(לא) יָשְׁבוּ יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ גּשֶׁן שֶׁהִיא שֶׁל שָׂרָה אִמֵּנוּ. וְכָתַב לָהּ(לב) אֶת הָגָר בִּתּוֹ מִפִּלַגְשׁוֹ לְשִׁפְחָה. וּמִנַּיִן שֶׁהָיְתָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר [שם טז, א] וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר.(לג) הִשְׁכִּים פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר(לד) נִבְהָל וְנֶחְפָּז שֶׁלֹּא קָרַב לְשָׂרָה. וְקָרָא לְאַבְרָהָם וְאָמַר לוֹ הֲרֵי אִשְׁתְּךָ(לה) וְכָל שְׁטָרוֹת מַתְּנוֹתֶיהָ עִמָּהּ,(לו) לֵךְ וְאַל תַּעֲמֹד בָּאָרֶץ הַזֹּאת, שֶׁנֶּאֱמַר [בראשית יב, יט] הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ.(לז) וְכָתוּב אַחֲרָיו וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים.(לח) כָּל מַה שֶּׁנָּתַן לְשָׂרָה נָתַן אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר [שם כ, יד] וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת.(לט) מַעֲבִיר לְאַבְרָהָם בְּבוֹאוֹ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן עַד אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים.(מ) וְהַכֹּל צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וַאֲבִימֶלֶךְ הָיוּ כָּל נְקֵבוֹת בֵּיתוֹ עֲקָרוֹת אֲפִלּוּ עַד בֵּיצֵי כִנִּים. וְשָׁלַח אֲבִימֶלֶךְ וְלָקַח אֶת שָׂרָה,(מב) סָבוּר לְהַעֲמִיד מִמֶנָּה בָּנִים,(מג) יָרַד מִיכָאֵל הַמַּלְאָךְ(מד) וְשָׁלַף חַרְבּוֹ לְהָרְגוֹ. אָמַר לוֹ(מה) זֶה דִין מִשְׁפַּט אֱמֶת לְהָרְגֵנִי בְּמַה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר [שם ד] הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג,(מו) הֲרֵי הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִיא [שם ה], אָמַר לוֹ הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא [שם ז].(מז) וּמִמְּךָ לָמַד,(מח) אָדָם שֶׁבָּא לָעִיר עַל עִסְקֵי אֲכִילָה שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ, עַל עִסְקֵי אִשְׁתּוֹ אֵין שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ. וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדְךָ וֶחְיֵה [שם].(מט) עָמַד אַבְרָהָם וְהָיָה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים,(נ)אָדָם בָּרָאתָ לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, וַאֲבִימֶלֶךְ וּבֵיתוֹ יִפְרוּ וְיִרְבּוּ, וְנֶעְתַּר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר [שם יז] וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ.
23.פירוש הרד"ל פרק כו
(א) עשרה נסיונות. מתני' פ"ה דאבות [מ"ג] ע"ש בפירש"י והגר"א שהביאו דברי הפר"א אלו (וכתב רש"י שם וכולן יסדן רבי שמעון הגדול בקרוב"ץ אמרתך (כצ"ל) צרופה, והוא בסילוק יום ב' של ר"ה), ובאבות דר' נתן פל"ג תני להו בענין אחר (ומשם העתיק הרמב"ם בפירושו שם סידרו), וכסדר דשם כן הוא בשוחר טוב מזמור י"ח וסוף מזמור צ"ח. ושם לא חשיב נסיון הראשון והשני דתני בפרקין, דלא כתיבי בפירוש בתורה (ודכתיב אשר הוצאתיך מאור כשדים מתפרש שם מקום כפשטיה, עי' רמב"ן ס"פ נח), וגם לא חשיב שם נסיון הז' דבין הבתרים דלקמן פכ"ח, דלא חשיב רק נסיונות שנתנסה הוא עצמו ולא הרהר אחר המקום, משא"כ בבניו (וכמ"ש בפ' חלק [סנהדרין צה א] בר ברך קירא לזבין ואת לא תצטער), ונגד זה חשיב שם לקיחות שרה לפרעה ולאבימלך בשנים, מה שכאן חשיב להו לאחד בנסיון החמישי כיון ששניהם ענין אחד, וכן חשיב שם גירוש הגר וישמעאל לשנים, מה שחושב לקמן ריש פ"ל לאחד (דהיינו רק גירוש ישמעאל שנתגרש מעוה"ב זה היה קשה לו ורע בעיניו, וכמ"ש [בראשית כא, יא] וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו, אבל גירוש הגר לא חשיב ליה, ואף על גב דכתיב [שם יב] אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, עי' מש"ש אי"ה בזה), וכן חשיב שם לקיחת הגר לנסיון (שהוצרך לקחת שפחה להעמיד זרע, ולא הרהר אחר ה' שהבטיחו בזרע), וכאן לא חשיב ליה כלל, כיון שברצונו ובעצת שרה עשה זה ולא בהכרח, לא שייך לקרותו נסיון:
(ב) והקדים הרפואה למכה כו'. כמ"ש פ"ק דמגלה [יג ב] מקראי ע"ש:
(ג) ונסהו בעשר נסיונות. שיעמוד זכותו לכפר עליהן, ובאבות דר' נתן שם תני שכנגדן י' נסים שבמצרים ושעל הים (ועיין בפרש"י באבות בשם אגדה). ובילקוט תהלים סוף רמז תשע"ז שדניאל זכה לעשר ידות בכל דבר חכמת בינה בזכות י' נסיונות של אברהם אבינו, ומצויין שם שהוא מפר"א, אבל באמת הוא מהתנחומא ס"פ וירא ע"ש:
(ד) כשנולד כו' גדולי נמרוד להרגו. בילקוט לך לך רמז ס"ח הגירסא והקוסמים (וכן הוא בפיוט יום ב' של ר"ה הנ"ל), והוא כמ"ש בספר הישר שהחרטומים יעצו כן לנמרוד מפני הכוכב שראו בליל משתה הולדת אברהם, וכן הביא רבינו בחיי ס"פ לך לך על פסוק מאור כשדים בשם אגדה, והוא כעין האמור להלן פמ"ח במשה (ומשם יצא לשון בקשו להרגו, כמ"ש במשה אח"ז [שמות ב, טו] ויבקש להרוג את משה), וכן ההחבאה מתחת לארץ ע"ש:
(ה) ונחבא מתחת לארץ. אפשר רמז לזה מ"ש [ישעי' מא, ט] אשר החזקתיך מקצות הארץ (וקאי אדסמיך ליה זרע אברהם אוהבי, וכן הוא נדרש בר"ב פמ"ד [ג] ובכמה מקומות), דהיינו שהיה נטמן בקרקע בקצות הארץ בעובי האדמה:
(ו) י"ג שנה כו' לאחר י"ג שנה יצא כו'. רבינו בחיי שם הביא ג' שנים (וכתב שם שלאחר ג' שנים הכיר בוראו וכמ"ד כן בר"ב [ב"ר ל, ח] וירושלמי), ובספר הישר כתב שהיה טמון עשרה שנים. ולא נתפרש כאן מי פרנסו שם במחבואו, ובספר הישר כתוב שהחביאתו אמו ומניקתו עמו, והיה תרח שולח להם מדי חודש מזונותיהם, ובש"מ שם שהניקו גבריאל, ורבינו בחיי הביא שפתח לו ה' ב' סילונות (ושם כתוב חלונות וט"ס הוא) א' של שמן וא' של סלת [וע"ל פמ"ב]:
(ז) לאחר י"ג שנה יצא כו' מאס כו'. בסוף פ"ג דנדרים [לח ב] אמרינן שבן ג' שנים הכיר את בוראו, ודרש לה מן עקב כמנין עקב (וברש"ה פ"ה דרש עקב מן דתלי עקבי' על ארעא. ובמגדול עוז פ"א מהל' ע"ג כתב שיש לו סוד, אולי כיון למ"ש בזוהר חדש תולדות [כג א] ועל דא תנינן כו'), ובר"ב פ"ל ושם נסמן אמרינן בן מ"ח (וע"ש בהגהותיי שהבאתי גירסת הרמב"ם בן מ', שאז הגיע לבינה והבין בחכמתו להשב יוצר על מכונו, וכאן משמע שלאחר י"ג שנה הוא שהתחיל להכיר את בוראו)[א]. ואולי אפשר לומר שלפ"ד הפר"א ג"כ בעודו במערה הכיר את בוראו (ובן ג' שנה כדברי הש"ס הנ"ל), ובן י"ג כשיצא, הוא שהוצרך להשמיענו, שאף שכשיצא ראה שמש וירח שלא ראה אותם תחלה, לא נפתה לבו כטעות בני דורו שהיו עובדים להן, וכמ"ש [דברים ד, יט] ופן תשא עיניך השמימה וראית וגו', וכתיב [איוב לא, כו] אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך ויפת בסתר לבי וגו', ועיין בזהר [פו א] שאברהם עמד בחכמתו לחשוב שאין בשמש וירח אלהות ע"ש, וכן הוא בספר הישר (ושם הענין מבולבל בסידורו ע"ש) ובש"מ שם, אבל אמ"ד בן מ"ח הכיר ודאי פליג:
(ח) מדבר בלשון הקודש. זה מורה שלא כדברי ספר הישר שהבאתי לעיל אות ו' שאמו ומניקתו היו עמו שם, שא"כ אין חידוש בזה שהיה מדבר בלשון הקודש כלשון אמו ומניקתו, שזה היה עדיין קודם הפלגה שהיו כולן מדברין בלשון הקודש כדלעיל פכ"ד, אלא ודאי ס"ל כאגדה שבש"מ הנ"ל שהוא לבדו היה נחבא שם (וניזון בנס כדלעיל), לכן הוא חידוש שיצא מספר בלשון הקודש אף שלא שמעו משום אדם. (ועי' רמב"ם בפי' המשניות ריש תרומות שכתב שסיבת האלמות הוא חרשות ממעי אמו ולא ישמע מה שמדברין, וא"כ לדבריו קטן המתגדל יחיד במערה כאברהם היה לו להיות אלם לגמרי עד שיצא לאויר העולם וישמע אחרים מדברים), ומפני שהוא לשון שנברא בו העולם, לכן היה זה לשון אברהם מהולדו, ומפני שלא חטא בהפלגה נשאר הוא וזרעו מדברים בלשון זה, כמ"ש ברבה ס"פ מ"ב אברהם העברי שהוא משיח בלשון עברי:
(ט) ואמר ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך. מפני שבני דורו היו עובדין לשמש וירח ושאר צבא השמים וכוחותיהם העליונים, והוא הכיר בחכמתו שאין בהם כח כלום, לכן אמר אשרי אדם הבוטח בה' המהוה כל צבאות השמים וכוחותיהם העליונים, ובידו לשנותם כרצונו בכל רגע, (וז"ש לעיל מניה כי שמש ומגן ה' אלקים (כי הוא הנותן שמש לאור יומם, והוא המגן האמתי לבטוח בו למגן ועזר לעתות בצרה, ולא שום כחות מצבא השמים), לא ימנע טוב להולכים בתמים זה אברהם שנאמר לו [בראשית יז, א] התהלך לפני והיה תמים):
(י) בבית האסורים י' שנים כו' שנאמר ויאמר כו' אשר הוצאתיך מאור כשדים. מלשון הרמב"ן ס"פ נח משמע דבהאי קרא רמיזא נמי בית האסורים, מדלא כתיב אשר לקחתיך וכתיב אשר הוצאתיך, שהוציא ממסגר אסיר כמ"ש [שמות כ, ב] אשר הוצאתיך מארץ מצרים, (ועשר אותיות של אשר הוצאתיך, רומזים ליה שנים, ונחלקים בשתי תיבות בא' ג' אותיות ובא' ז' אותיות, רמז לחלוקת ג' וז' בכותא וקרדו כדלקמן). ומלשון אור כשדים נלמד ענין הכבשן כמו שתרגם יונתן אתון נורא דכשדאי (וע"ש בתרגום יונתן ס"פ נח), וכמו שכתב הרמב"ן שם שזה פשט לשון אור כמ"ש [ישעיה מד, טו] חמותי ראיתי אור[ב]. וי"ל עוד שז"ש [שם מא, יא] הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך (ועל אברהם אוהבי דלעיל קאי וכן הוא נדרש באגדות), דדרשינן ליה לשון חום אש כמו וחרה נחשתה, והוא רמז לכבשן האש שרצו לשרפו (ועשר אותיות כל הנחרים בך ירמזו לעשר שנים שנחבש עד שדנוהו לשריפה), והיה זה ע"י נמרוד. (ורמז לדבר הנחרים גימטריא נמרוד עם עוד י"ג יתרים לרמוז על י"ג שנה שנחבא מפניו בארץ כדלעיל):
(יא) עשר שנים ג' בכותא כו' וי"א ג' בקרדו כו'. גם בב"ב [שם] פליגי בזה (ומכאן נלמד פי' מש"ש רב דימי מנהרדעא מתני איפכא, אינו רק באיזו מקום קודם, אבל גם הוא מודה שתחלה ג' ואח"כ ז', ולא איפכא בזה ג"כ), וטעמי' כי היכא דתיתי כותא לבסוף ששם נשרף כדאמר שם דעברא זעירא דכותא הוא אור כשדים, ולכן נחלקו י' השנים לג' וז' בב' מקומות נגד ג' ראשונות וז' תחתונות:
(יב) בתוך כבשן האש. ועיין בתנא דבי אלי' זוטא ובהגדה שבש"מ, מענין ריבוי העצים והגדל המדורה:
(יג) ומלך הכבוד כו'. כמ"ש בפסחים [קיח א] שלא הניח הקדוש ברוך הוא להמלאכים לירד להצילו רק בכבודו כביכול הצילו, שאמר נאה ליחיד להציל את היחיד, ועי' רש"מ פי"ח ובהגהותיי שם ובתנחומא תצוה:
(יד) פשט יד ימינו והצילו. בר"ב פמ"ח [א] דרשו וימינך תסעדני בכבשן האש (שהוא תוקף הגבורות ודינין קשין, וכיבה אותו ע"י פשיטת יד ימינו גילוי החסדים לאברהם, מים רבים), וכתיב [תהלים קי, א] שב לימיני, וכן כתיב [ישעיה מא, י] אף תמכתיך בימין צדקי (והוא נדרש באברהם בכמה מקומות):
(טו) טלטלו מבית אביו כו' והביאו לחרן כו' שנאמר לך לך כו'. מבואר שדעת הפר"א דהאי לך לך מארצך וממולדתך, אינו מחרן כדברי הרמב"ן, אלא הוא מאור כשדים כדברי הראב"ע שהוא היציאה מאור כשדים לארץ כנען הכתובה ס"פ נח. ומה שהקשה על זה הרמב"ן שהרי שם כתיב ויקח תרח את אברם בנו דמשמע שבעצת אביו יצא עמו, וכאן משמע שעיקר היציאה היה בציווי ה', י"ל שההתעוררות היה מן אביו תרח (שהיה ירא לעמוד שם שלא יהרגו את אברהם כמ"ש בתנא דבי אלי' זוטא שם, וגם זו ההתעוררות ה' הוא שהעיר לבו של תרח לכך, שלא יצטרך אברהם לעזוב את אביו ולצאת לבדו), ובכל זאת לא היה אברהם יוצא אם לא שצוהו ה' על כך, וכמו ביעקב למצרים, שההתעוררות הי' מיוסף ששלח אחריו, ובכ"ז לא היה יעקב רוצה לירד מצרימה עד שצוה ה' וכדלקמן ר"פ ל"ט. ומה שהקשה עוד הרמב"ן ממ"ש [יהושע כד, ג] ואקח את אביכם מעבר הנהר היה לו לומר ואקח כו' מאור כשדים, אינו קושיא, שכל אלו כלולים בלשון עבר הנהר, שכלן היו בעבר נהר פרת (נגד א"י שהיה נהר פרת גבולה בצפונה). ובאמת יש תימא על הרמב"ן בזה, כיון שהוא ז"ל עצמו הודה וכתב בס"פ נח שעיר כותא שנחבש אברהם שם והיה דר שם תרח עמו היא מכלל עבר הנהר בעבור היותה בין ארם נהרים ובין נהר פרת גבול ארץ ישראל, א"כ למה הוקשה בעיניו על אור כשדים לקרותה עבר הנהר, כיון שמפורש אמרו בב"ב [שם] עיברא זעירא דכותא זהו אור כשדים, א"כ היא מכלל עיר כותא בעבר הנהר (ובערוך ערך עבר פי' שהוא מעבר קטן שבעיר כותא), ואף אשור שהיא רחוקה להלן מכותא כמ"ש הרמב"ן שם הרי היא נקראת ג"כ עבר הנהר כמ"ש [מלכים א, יד, טו] ונתש את ישראל וגו' וזרם מעבר לנהר, והיינו עבר לנהר פרת כמו שתרגם יונתן שם, והוא אשור שהגלם שם תחלה כמ"ש [מלכים ב, יז, ו] ויגל את ישראל אשורה וגו' וכתיב [שם כג] ויגל ישראל מעל אדמתו אשורה (ואח"ז הוא שהושיבם בחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי). ומה שהקשה עוד הרמב"ן ממ"ש אברהם לאליעזר [בראשית כד, ד] כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך והוא הלך ארם נהרים עיר נחור, גם זה לא קשה, כיון שכותא ואור כשדים נקראים עבר הנהר הרי הן ראוין להקרא ארץ מולדתו ג"כ, ולאליעזר היה ידוע שתרח ונחור נתיישבו בחרן, לכן הלך שמה בייחוד ולא לכותא ואור כשדים, שלא נשאר בערים ההם מזרעם איש. שוב ראיתי שהרא"ם ר"פ לך לך השיב ע"ד הרמב"ן כעין מ"ש:
(טז) מבית אביו וממשפחתו. נראה דהאי וממשפחתו אינו פי' וממולדתך, שא"כ היה לו להזכירו קודם ומבית אביך כדכתיב בקרא, אלא נראה שהוא פי' ומבית אביך, דלא נפרש בית אביו ממש, שהרי לפ"ד הפר"א שהיא היציאה שיצא מאור כשדים, הרי הלכו אביו ואמו אתו, אלא מבית אביך היינו משפחת אביו ובניו נחור שנשאר שם (וממולדתך היינו עיר מולדתו):
(יז) והביאו לחרן ושם מת כו'. אין ר"ל שאז באותה שעה כשעברו דרך חרן מת בדרך, שזמן הרבה אח"ז מת, כמ"ש בסדר עולם רבה, וכמ"ש רש"י ושאר מפרשים (וכן הוא בתנא דבי אלי' זוטא שם שזכה תרח לראות כשהמליכו את אברהם ואמרו לו נשיא אלקים אתה בתוכנו ל"ה שנה), אלא ר"ל שתרח נתיישב בחרן ועליו הוא שנאמר וישבו שם, כי שם נתיישב הוא וביתו זו אשתו, ושם מת אחר זמן:
(יח) ואמתלאי אמו. כן הוא בב"ב [שם] אימיה דאברהם אמתלאי בת כרנבו, וכן הוא בספר הישר. ובתורה לא נזכרה כלל שיצאה עם תרח, ואפשר רמיזא במ"ש ויצאו אתם, דאתו מבעיא ליה כמו שדקדק בזוהר [עז ב] וע"ש פרש"י, אלא אתם היינו עם אביו ואמו:
(יט) הטלטול קשה לאדם יותר מכל. נראה מכוין ללשון המקרא [ישעיה כב, יז] מטלטלך טלטלה גבר, ומלשון קשה לאדם יותר מכל לימדנו לפרש טלטלה גבר לשון גבורה וקושי, וכפי' הרד"ק בשם אביו שם חזק וכבד ע"ש. (ואולי כפשוטו י"ל שהוא קשה מכל הואיל ופתח בה שם הכתוב תחלה לשאר עונשי שבנא האמורים שם), וביאר זה כאן לומר שלכן נחשב לנסיון הטלטול עצמו:
(כ) מיום שנבראו שמים וארץ לא בא רעב כו'. חולק ע"ד הרבה פכ"ה ושם נסמן דחשיב עשרה רעבון ושנים מהם בימי אדם ולמך, והפר"א יצא לו מפשטיה דקרא דכתיב [בראשית כו, א] מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, דראשון מימות עולם קאמר, ובזה הוגדל הנסיון:
(כא) אלא בארץ כנען לבד לנסותו. מפרש בארץ ההיא שצוה לו ה' ללכת שמה (ועיין בזהר [פ א] דעד כאן לא הוי חילא דעל ארעא יהב תוקפא ומזונא כו'), וזה היה הנסיון שלא יהרהר אחרי המקום שצוהו לילך לשם וכמ"ש בפרש"י:
(כב) ולהורידו למצרים. שמסתמא ע"י הרעב ירד למצרים ארץ מבורכת כגן ה' וכמ"ש בזהר [פא ב], ולכן הוצרך להזהיר ליצחק אל תרד מצרימה, שלולי הזהירו היה גם הוא יורד למצרימה אשר שם לא ישלוט הרעב ע"פ רוב, ומשמע כאן שרצון ה' היה שירד למצרים דוקא לנסיון (שמצרים הוא נסיון לאברהם עצמו ג"כ [לבד ענין שרה שנתגלגל שם שהוא נסיון בפני עצמו כדלהלן], וכמ"ש בזהר [פג א] ופ' חיי שרה [קכב ב] ופ' תולדות [קמ ב] צדיק יבחן כו' אתא אברהם כו' ונפק בשלם כו'), ודלא כמ"ש הרמב"ן שחטא בזה שיצא מהארץ שנצטווה עליה ושע"י כן גרם גלות מצרים לזרעו, והוא כדעתיה דר' יהודא בזהר [פא ב] בגין דנחית בלא רשו אשתעבידו בנוי במצרים כו'. אבל הפר"א אתי כדעתיה דר"ש בזוהר [פג א] דאי אברהם לא ייחות למצרים ולא יצטרף תמן בקדמייתא לא יהא חולק עדבי' דקב"ה כו'. ואין לומר שמ"מ גם לר"ש היה לו לשאול פי ה' לבקש רשות לירד שמה (וכמ"ש במקדש מלך בשם הרמ"ז), דהא אמר ר' יצחק [שם פב א] והכא נסיונא הוא דלא הרהר אבתריה כו', תא חזי בגין כך לא פקיד קב"ה לנחתא למצרים אלא הוא מגרמיה נחת בגין דלא וכו', וא"כ שלנסיון היה לא היה אפשר שיהיה ע"י נטילת רשות. (אלא שי"ל שמ"מ אברהם לא ידע מזה, והו"ל לשאול):
(כג) לפרעה לאשה. כמ"ש ואקח אותה לי לאשה, וכדמפרש ואזיל להלן שכתב לה כתובה:
(כד) וכי יש לך כו' ואינו קורע את בגדיו. מרוב צערו. (וכן בפלטי בן ליש כשנלקחה ממנו מיכל לחזור לדוד כתיב [שמואל ב, ג, טז] שהיה הלוך ובכה אחריה), וכאן לא נזכר כלל שהיה אברהם מצטער וצועק לה' עבורה:
(כה) אלא בעצה לקחה שלא קרב אליה. הלשון מגומגם ונראה שצ"ל שלא יקרב אליה, והאי בעצה אולי פירושו בעצת ה' (וקרוב יותר שצ"ל בטח בהקב"ה שלא יקרב כו'), ויהיה זה נמשך לדר' טרפון דמפרש ואזיל שהיה כל זה רמז על העתיד לכבוש הדרך לפני בניו. ובזהר תזריע [נב א] אמרו דחמא מלאכא אזיל קמה וא"ל לאברהם לא תדחל מינה קב"ה שדר לי כו' ולנטרא לה מכולא כו', ועל דא לא דחיל אברהם מינה כלום דהא היא מתנטרא כו', ועיין רעיא מהימנא ר"פ תצא [רעו א]:
(כו) באותה הלילה שנלקחה כו'. וכן להלן אמר והשכים בבקר כו' וכן ברבה [נב, יג] הזכירו כל אותה הלילה כו', וכן בזהר [פא ב, פב א] נקט לשון ההוא ליליא, אבל בקרא לא כתיב בפרעה שהיתה אצלו לילה. ואפשר הואיל ואמרו ברבה ופסיקתא דילפינן בגז"ש דעל דבר חד מחבריה, הא נמי בגז"ש ילפינן לה שבלילה היו הנגעים על פרעה, ובזהר [קיג א] דרש בחשך ידמו על פרעה ואבימלך דעבד בהו דינין בלילא:
(כו\) להכות את מצרים בנגעים גדולים. בזהר [פב א] מפרש כתיב הכא נגעים גדולים וכתיב התם [דברים ו, כב] ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו. (ובזהר תזריע [שם] אמרו עשר זמנין כו' לפרעה ובעשר מכתשין אלקי כו', וי"ל דרך רמז נגעים גדלים חסר כתיב הן עשר אותיות נגד עשר מכות שהכהו המלאך), וגם לשון נגעים כתיב במכות מצרים [שמות יא, א] עוד נגע אחד אביא וגו'. (ומדכתיב עוד נגע ממילא משמע שכל המכות נקראו נגעים. ובילקוט כאן בלשון מאמר הפר"א הזה מסיים ביה שנאמר עוד נגע אחד וגו'):
(כז) פרעה מאהבתו אותה כתב. כצ"ל:
(כח) כתב לה בשטר כתובה. כמש"ל דלאשה לקחה והיינו בכתובה (ולא לפלגש), וז"ש ועתה הנה אשתך, אף על פי שלקחתיה לאשה, כיון שנתגלה הדבר שאשתך היא, בטל לקיחתי והיא היא אשתך למפרע:
(כט) בין כסף כו' בין עבדים בין קרקעות. בילקוט גרס נמי שפחות[ג], וכן נראה ששפחות לאשה צורך יותר מבעבדים (ובב"מ [עא א] לת"ק אין האשה קונה עבדים משום חשדא). ואף על גב דהדר תני שכתב לה הגר לשפחה, זו מיוחדת בפרטיות מפני חשיבותה, אבל היו לה הרבה שפחות אחרות הדיוטות:
(ל) את ארץ גשן לאחזה. אבל שאר קרקעות שהזכיר לעיל לא כתב לה כי אם בחייה, וגושן לאחוזת עולם:
(לא) ישבו ישראל בארץ גשן שהיא כו'. וז"ש (ס"פ ויגש מז, כז) וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה, שהיתה להם אחיזה משרה [ולזה רמז כאן בלשון לאחזה שבסמוך]. (וע"ל פל"ט אות ט"ו שכתבתי בשם תוספות על התורה ורד"ק שארץ גשן היא הנאמר בספר יהושע גשן וחלן [טו נא] והיא מארץ ישראל, אבל אין נראה כן שהרי פרעה אמר ליוסף במיטב הארץ בארץ רעמסס [בראשית מז, יא] שהיא ודאי ממצרים, וגם בקרא דס"פ ויגש קראה ארץ מצרים):
(לב) את הגר בתו מפלגשו לשפחה כו'. כן הוא גם בתרגום יונתן וברבה ר"פ מ"ה משמיה דרשב"י ודרש לה שם משם הגר הא אגריך ומסמיך לה אקרא ע"ש, ומדכתיב ולה שפחה מצרית, יש לדרוש כן, שלא היתה ראויה להיות שפחה לאחרים רק לה לשרה היתה שפחה, וכמ"ש ברבה שם מוטב תהיה שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר:
(לג) השכים פרעה בבקר. כמש"ל אות כ"ו שלמדין מן אבימלך בגז"ש, ושם כתיב וישכם אבימלך בבוקר, ורומז ג"כ לעתיד שכתיב ויקם פרעה לילה ויקרא למשה ולאהרן:
(לד) נבהל ונחפז שלא קרב לשרה. גם זה מאבימלך יליף לה שכתב שם וייראו האנשים מאד (ובכללם ק"ו לאבימלך עצמו שהיה ירא ונבהל) וכתיב שם ואבימלך לא קרב אליה, (והכתוב לא הוצרך לפרש זה כאן בפרעה, כיון שכתיב וינגע ה' את פרעה וגו' על דבר שרי אשת אברם, דהיינו שע"י כן לא יוכל קרוב אליה):
(לה) וכל שטרות מתנותיה עמה. דרש מ"ש הנה אשתך קח ולך, שעליה בעצמה לא היה שייך כ"כ לכתוב קח ולך, והו"ל לכתוב הנה אשתך לפניך, או הנני משיב לך את אשתך כמ"ש באבימלך [כ, יד] וישב לו את שרה אשתו, אלא למדרש קח על דבר הניקח ביד, והיינו כל שטרי מתנותיה שנתן לה, וגם עיקר הראיה כדמסיק דכתיב וישלחו וגו' ואת אשתו ואת כל אשר לו, שלא לקח ממנו כלום מכל המתנות שנתן לו ולה וכמ"ש הרמב"ן (כי שלה ג"כ כלול בשלו, מה שקנתה אשה קנה בעלה), וכל זה היה רמז לעתיד שיצאו ממצרים ברכוש גדול (וכמ"ש בדרז"ל) וישאילום ולא נטלו מהם כלום בחזרה:
(לו) לך ואל תעמוד בארץ הזאת. מפרש כן מ"ש לך דהיינו שנחפז עליו לשלחו (כדרך שעתידין לשלח את ישראל בחפזון כלה גרש יגרש) לבל יעמוד עוד בארץ הזאת. (ואפשר רמז בלשון ארץ הזאת שהיו שטופי זמה, והיה ירא פן יפגע בה אחר ויתענשו על ידה), וי"ל שזה רמז לדורות שנאסרו ישראל לשוב אל ארץ מצרים עוד (לעמוד ולשהות בה, אבל לסחורה לפי שעה מותר):
(לז) וכתוב אחריו ויצו וגו' וישלחו אותו וגו'. וגם זה רמז לעתיד דכתיב ויהי בשלח פרעה כתרגום יונתן ואלואינון:
(לח) כל מה שנתן פרעה לשרה נתן אבימלך לאברהם. כאן בפרעה כתיב ג"כ בפירוש שלאברם הטיב בעבורה ויהי לו וגו', רק מדרשא אתיא שנתן לשרה בכתובתה, רק העיקר הסיפא דאבימלך לא נתן לשרה כלום רק ליד אברהם וכמ"ש ולשרה אמר הנה נתתי לאחיך כו', וכמ"ש בזהר ס"פ נח [עא א] אורח ארעא לאושפיזא דיהב מתנן בידא דבעלא לאיתתא ולא בידהא, וכמ"ש רבינו בחיי לאחיך ולא לה בעצמה, שלא ילעיזו לומר ראו מה נתן לה באתננה, אלא נתן לאחיה שידעו הכל שהוא דרך פדיון נפש להנביא עכ"ל, ור"ל שיתפלל עליו כמו שנצטווה בחלום, אבל פרעה שלקחה לאשה בכתובה, אין בזיון כשהשאיר לה אח"כ כל מה שנתן לה. (גם בפרעה שלקה בנגעים היה ידוע לכל, ולא היה מקום ללעז, משא"כ באבימלך):
(לט) מעביר לאברם לבואו בארץ כנען עד ארץ פלשתים. הלשון מגומגם וחסר, ואפשר הוא מכוין למ"ש [יהושע כד, ג] ואקח את אביכם את אברהם וגו' ואולך אותו בכל ארץ כנען, וז"ש כאן מעביר (הקדוש ברוך הוא העביר) את אברהם לבואו בארץ כנען (מעת בואו בחזרה ממצרים לכנען) עד שבא לארץ פלשתים (והוא כל אורך ארץ ישראל ממזרח למערב, שמצרים במערבית דרומית ארץ ישראל, ואח"כ ישב סמוך לסדום שהוא במקום ים המלח בדרומית מזרחית ארץ ישראל. אבל מ"מ אין מיושב מאי דנקט זה כאן בארץ פלשתים, שפלשתים סמוכה למצרים כי קרוב הוא ג"כ במערבית דרומית ארץ ישראל). ואפשר צ"ל נעבור לאברהם מבואו לארץ כנען עד שבא כו', והוא לשון הפר"א כאומר נדלג כל ענין אברהם שמן בואו ממצרים לכנען עד שבא לארץ פלשתים, שכל מה שהיה בנתיים יסופר וידרש להלן, וכאן לסמוך לקיחת שרה לאבימלך ללקיחת פרעה (שהפר"א חושבן לאחד) סמכן זה לזה, וכיוצא בו בלשון הזה יש בפסיקתא:
(מ) והכל צפוי כו' ואבימלך היו כל נקבות עקרות אפי' כו' סבור להעמיד ממנה בנים. משמע שמפרש שהיו עקרים תחלה קודם שנלקחה שרה, ולכן לקח את שרה כסבור להעמיד ממנה בנים בצדקתה, וז"ש לו בחלום גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת (כי לא לשם יפיה לקחה כפרעה, שהיו לו כבר נשים ובנים ולקחה לשם הלול יפיה), כי אבימלך צדיק היה מפרעה כמ"ש הרמב"ן. ובשוחר טוב מזמור ל"ד אמרו עליו ג"כ שהיה צדיק (ולכן זכה שדיבר עמו בחלום, וגם אח"כ הניח לאברהם בארצו ולא גרשו כפרעה). ומ"ש הכל היה צפוי כו', יתפרש לפ"ז, שגלגל הקדוש ברוך הוא זה מתחלה שיקח את שרה כסבור להעמיד ממנה בנים[ד], ואח"כ ישלחנה וישיבנה אל אברהם בכבוד ומתנות רבות, והיה כל זה לכבוד אברהם (ועי' מש"ל אות ל"ה שהיה בזה קצת סימן לבניה). ויתיישב לפ"ז מה שלא הוזכר כלל תחלה בקרא שעצור עצר ה' אז לבית אבימלך בלקיחת שרה, שבאמת היה זה מכבר. גם מיושב זה שקשה לפי שיטת הש"ס ואגדות שעצר בעד כל רחם אז באותה שעה בשביל לנקות את שרה. גם הקשה הרמב"ן איך שייך לומר בלילה אחד עצר בעד כל רחם ע"ש. מיהו אף על פי שכל זה מתיישב לדברי הפר"א, בכ"ז דחוק מאד מ"ש כי עצר וגו' על דבר שרי אשת אברם, שצריך לדחוק לפרשו, לא על דבר שלקחה, אלא בשבילה שיתגלגל לה טובה וכבוד וכמש"ל, והוא רחוק מהפשט מאד. גם דבר תמוה שיחלוק על כל האגדות והש"ס בב"ק [שם] שדרשו שבאותה שעה הוא שנעצרו וגם לגדולים וקטנים. (ודרשא זו בפסיקתא דוה' פקד את שרה תני לה משום שנה ר"א אחד הגדולים ואחד הקטנים כו', וגם אמרינן בפסיקתא שם שאשתו של אבימלך עקרה היתה תחלה מדכתיב וירפא, אין אדם מרפא אלא דבר שהוא לקוי, אלא שמ"מ מבואר שם שלקו עתה בשעת לקיחת שרה ושעל זה הוא שנאמר כי עצר עצר ע"ש). על כן היה נראה יותר לומר שט"ס וחילוף יש כאן וכצ"ל, עד ארץ פלשתים ושלח אבימלך כו' להעמיד ממנה בנים והכל צפוי לפני הקדוש ברוך הוא ירד מיכאל כו' ויתפלל בעדך וחיה ואבימלך היו כל נקבות ביתו עקרות כו' עמד אברהם כו', אך בכ"ז לשון כסבור להעמיד ממנה בנים אינו מיושב יפה, גם לשון הכל צפוי כו' משמעותו בפר"א בכל מקום על דבר העתיד, כמו לעיל פט"ז ברבקה (ואפשר על המחשבה דסבור להעמיד כו' קאי, ומשום שכתוב גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך וגו' לכן ביאר זה), וצ"ע. ומפיוטו של ר"ש הגדול לסלוק יום ב' של ר"ה שהועתק כולו מן הפר"א כמש"ל בר"פ בשם רש"י נראה ג"כ כמו שהגהתי, שכתב שנעשו אבימלך וכל ביתו טומטמים [פי' עצורים וסתומים]:
(מב) סבור להעמיד ממנה בנים. ולא לשם יופיה כמש"ל אות מ', ובזכותה וזכות אחיה אברהם חשב להעמיד ממנה בנים שרובן דומין לאחי האם (כן י"ל לפי נוסחת הספרים כמש"ל שם)[ה]:
(מג) ירד מיכאל. מפרש האי אלקים הוא מלאך, ועי' מש"ל ר"פ כ"ה ע"ש:
(מד) ושלף חרבו להרגו. משמע שהוא נלמד מענין המלאך עם בלעם דכתיב בי' [במדבר כב, כג] וחרבו שלופה בידו, וכתיב שם [לג] גם אותכה הרגתי, וכן כאן היה נראה לו המלאך וחרבו שלופה בידו כשאמר לו הנך מת על האשה וגו', וז"ש אבימלך גם צדיק תהרוג, שהוא ענין הריגה בחרב (ולא מיתה כדרך כל הארץ):
(מה) זה דין משפט אמת להרגני במה שלא ידעתי. מבאר מ"ש הגוי גם צדיק תהרוג, דפי' צדיק בדינו זה שלא ידע (ואונס פטור בבן נח לכ"ע), וא"כ אין זה משפט אמת, רומז למ"ש [שמות כג, ו] לא תטה משפט אביונך בריבו מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג, גם צדיק (בדינו זה צדיק ונקי) תהרוג (ועיין ראב"ע):
(מו) הרי הוא א"ל אחותי היא. ולא אשתו (ובפסיקתא שם ששאלו אשתך היא וא"ל אחותי), וכיון שהיה סבור אחותו מאמו ג"כ א"כ אסורה היא לו (ואין קדושין תופסין בה, ולבן נח ה"ה שאין בה נשואין), ויש לו להיות נאמן בדבר, כמו בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, ואף כשאמר אין זו אשתי כאומר גרשתיה דמי (ובפרט בבני נח שלא היה להם גירושין בכתב, רק כל זמן שהיו רוצין להתפרש זה מזה היו נפרשין, כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' מלכים ה"ח מהירושלמי):
(מז) וממך למד אדם כו'. כן הוא גם בש"ס במכות [ט ב] הלשון (ובב"ק שם הגירסא וכבר לימד וט"ס הוא, וכן הוא באסיפת זקנים שם בלשון הרמ"ה והראב"ד והגאון כגירסא דהכא וכן בילקוט), ופי' ממה שראה שהתחילו לשאלו על עסקי אשתו למד להתיירא על נפשו פן יהרגוהו על דבר אשתו:
(מח) אדם שבא לעיר (ובש"ס שם הלשון אכסניא כו') על עסקי אכילה כו'. אולי י"ל שזה נדרש בלשון תשובת אברהם כי אמרתי רק אין יראת ה' במקום הזה, שאין פותחין בכבוד אכסניא, ואוחזין מעשי סדום שאמרו לעיל פכ"ה שלא חסו על כבוד קונם להכניס אורחים (עי' מש"ש אות כ"ה בס"ד), ולא שמו יראת ה' לנגד עיניהם, אף שהיו רואין עדיין עשנה של סדום עולה כמ"ש ברבה [נב, ט]:
(מט) עמד אברהם והיה מתפלל. לימדנו לפי דרכו בלשון עמד דנקט כאן ולקמן פכ"ז, לפרש אל המקום אשר עמד שם [בראשית יט, כז] דהיינו תפלה, כדדרשינן ליה בפ"ק דברכות [ו ב] ובכמה מקומות:
(נ) אדם בראת לפריה ורביה ואבימלך וביתו יפרו וירבו. יש להעמיס ענין בתפלה זו לפי מ"ש ברעיא מהימנא הנדפס בהשמטות הזהר ח"א [טו א] בפקודא דפריה ורביה ב' בחינות, א' ברוב עם הדרת מלך דא זיו יקרא דמלכא דאתוסף (והוא לעילא ע"ש), והב' באפס לאום מחתת רזון דאזעיר זעירו דדיוקנא דמלכא מהאי עלמא (והוא לתתא ע"ש), ובחינה א' נראה שאינה ראויה רק במאמיני השגחת ה' הפרטיות ונתינת התורה לקיים מצותיו בעולם, אבל באומות הקדמונים כאבימלך ופלשתים וכיו"ב שהיו עובדים לכוכבים עליונים ולא היו מאמינים בהשגחת ופועל ה' בורא כל בעולם, אין שייך כי אם בחינה השניה, והיא המכוונת כאן בלשון אדם בראת לפריה ורביה, ר"ל שיפרו ויתרבה בעולם מין האדם[ו]:
The error of modern representatives of religion is that they promise their congregants the solution to all the problems of life - an expectation which religion does not fulfill. Religion, on the contrary, deepens the problems but never intends to solve them. The grandeur of religion lies in its mysterium tremendum, its magnitude and its ultimate incomprehensibility. To cite one example, we may adduce the problem of theodicy, the justification of evil in the world, that has tantalized the inquiring mind from time immemorial till this last tragic decade. The acuteness of this problem has grown for the religious person in essence and dimensions. When a minister, rabbi, or priest attempts to solve the ancient question of Job's suffering, through a sermon or lecture, he does not promote religious ends, but, on the contrary, does them a disservice. The beauty of religion with its grandiose vistas reveals itself to men, not in solutions but in problems, not in harmony but in the constant conflict of diversified forces and trends.
Rabbi Joseph Soloveitchik
"Sacred and Profane," Gesher, Vol. 3, No. 1, p. 7.
Ten tests
ADRN | PRE 26 | Rabbenu Yonah | Rambam | Rashi | |
1. | לך לך | Imprisoned 13 years by nimrod | אור כשדים שהפלו נמרוד לכבשן האש וניצל | הגירות, והוא אומרו יתעלה לו: לך לך | תחלה בקש נמרוד להרגו ונחבא בקרקע י"ג שנה |
2. | רעב | Thrown in furnace | והשני שצווהו לצאת מארצו שנאמר לך לך מארצך וממולדתך ועשה כן | הרעב אשר מצא בארץ כנען כאשר השתקע בארץ, וכבר יועד לו:. ואברכך ואגדלה שמך" | שוב השליכו באור כשדים |
3. | ישמעאל | 'לך לך מארצך' | ויהי רעב בארץ ואף על פי שהקב"ה הבטיח ואמר לו ונברכו בך כל משפחות האדמה כשהביא הרעב לא הרהר אחר מדותיו | עשוק המצרים אותו בלקיחת שרה לפרעה | והגלהו מארץ מולדתו |
4. | עקידת יצחק | 'ויהי רעב בארץ' | לקיחת שרה לפרעה | הלחמו בארבעה מלכים | והביא הקב"ה רעב בימיו |
5. | שרה פרעה שרה אבימלך | 'ותוקח האשה בית פרעה' | מלחמת ארבעה מלכים שבשלש מאות ושמנה עשר איש החזיק ובטח בהקב"ה ונעשה לו נס שניצל והציל אחיו וכל רכוש סדום ועמורה והיה סובל המקרים לטובתו ולזכותו | לקחו הגר כשנואש מההולדה משרה | ונלקחה שרה בבית פרעה |
6. | שליחת הגר | מלחמת המלכים כשנשבה לוט | בן תשעים ותשע שנה בהמלו את בשר ערלתו שם עצמו בסכנת הזקנה וניצל | המילה, אשר צווה בה בשנות הזיקנה | ובאו המלכים והגלו את לוט בן אחיו |
7. | מלחמת המלכים | מעמד בין הבתרים | לקיחת שרה לאבימלך | עשוק מלך גרר אותו בלקיחת שרה גם כן | והראה לו בין הבתרים שעבוד ארבע מלכיות שימשלו בבניו |
8. | בין הבתרים | מילה | כשגרש הגר וישמעאל בנו במצות ה' ואם הרע הדבר על אודות בנו קיים מצותו. | הרחקת הגר אחר היבנותו ממנה | וצוה למול את עצמו ואת בנו |
9. | באור כשדים | 'גרש האמה' | לעקידת יצחק בנו שכתוב בה עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וכי עד עכשו לא היה יודע והלא הכל גלוי וצפוי לפניו אלא כשנודע הדבר לבריות קורא הקדוש ברוך הוא בו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ובא להודיענו כי יראת שמים גדולה מכל המצות שבתורה שבכל הנסיונות לא אמר לו כי ירא אלהים אתה חוץ מזו מפני שהיה הנסיון הגדול שבכלם כי לקח בנו להעלותו עולה. | הרחקת בנו ישמעאל "וירע הדבר מאד בעיני אברהם" | ואמר לו לגרש ישמעאל בנו עם אמו |
10. | ברית מילה | העקידה | קבורת שרה. שנאמר לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. וכשמתה אשתו לא מצא מקום לקברה עד שקנאו ולא הרהר | עקדת יצחק | וצוהו לשחוט את יצחק בנו |
